_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שפילהגן והיהודים

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

אם יאמר אלי שפילהגן: שתי פעמים שתים הן חמש, אאמין לו" – אמרה אלי פעם אחת אשה אשכנזית בברלין, והיא אחת מחסידותיו של החוזה המפואר, בשעה שכתב זה את ספורו "קוויסיסאנא", והקוראים קראו אותו בבוקר בבוקר בחלק הספורים במכתב-העתי אשר שם נדפס.

בכדי להוציא מלבם של קוראים בבית הנני ממהר להבטיח אותם כי האשה הנכבדה ההיא היתה אשה פשוטה ותמימה, ובעלה גם הוא איש פשוט ותמים מן האנשים "הבינונים" אשר נראה כמוהם יום יום, והאשה אהבה לשתות בבוקר בבוקר את ספר הקהוה אשר הכינה לה במעט חלב ובמים רבים ולקרוא את מכתבי-העתים ואת הספורים אשר בהם. אמת היא כי גם את שמע קנט שמעה ותדע כי איש נכבד הוא מאד, וגם לקרוא בשם הלמהולץ ידעה ותבן כי כל איש אשכנזי מחויב לכבד את איש נבון כמוהו, ואולם את כל האדונים הנכבדים ההם ידעה רק מן השפה ולחוץ והם עד לבה לא נגעו מעולם, תחת אשר שפילהגן היה קרוב לה תמיד בלבה ובשפתה, ויהי לה כאח וכרע, כאב וכבעל, כאם וכאחות, ואליו יכלה לגשת בכל את ובכל שעה בלי הכנות יתרות, ויהי לה למחמד נפשה ולשעשועים.  האם נוכל איפוא להתפלא בשמענו כי נכונה אשה כזאת ללכת כבהמה בבקעה אחרי האלהים אשר עשתה לה?

מובן הדבר מעצמו כי בעל דרך-ארץ הייתי ולא קמתי להוכיח לאשה הנכבדה ההיא, כי שתי פעמים שתים הן ארבע לדעת המהנדסים, וכי גם שפילהגן "הגדול" לא יועיל הרבה אם יאמר להתנגד אל הדבר הזה, – ואולם המאמר אשר יצא מפי האשה היה לי לאות נאמן לדעת עד כמה כבודו של שפילהגן גדול בעיני העם אשר בארצו. כי הנה לא יחידה האשה התמימה ההיא במחשבותיה על אדות המליץ, וכמוה כן יחשבו רוב אחיה, ואחיותיה אשר בארץ מגוריה. למען דעת עד היכן הדברים האלה מגיעים, עלינו להיות רק פעם אחת בברלין בעת אשר אחד מספורי החוזה ההוא יוצא לאור יום יום בפרקים מקוטעים בחלק הספורים אשר בכתבי-העתים, ולראות ולבחון את התשוקה ואת כליון העינים ואת תאות הנפש אשר לעדת הקוראים היושבים ומחכים יום יום אל הפרק החדש אשר יבוא אל ידם ביום המחרת.

אכן ברור הדבר עתה, כי את אשר יפעל איש כזה בלב קוראיו לא יוכלו לפעול אלפי חוקרים ופילוסופים ואלפי דורשי רשומות ועושי חשבונות ואלפי מליצים ומגידים העומדים על הבימות ונושאים את מדברותיהם באזני העם. את העם לא נטה אחרינו על פי היקשים ומופתים חותכים, כאשר גם הרחיק לא נרחיק אותו מעלינו על פי הדברים האלה; ורק בבואנו לפעול את פעולותינו על כח הדמיון אשר לו, ומצא לנו למשוך אותו אחרינו אל כל עבר אשר נחפוץ. אם נבלים ובני בליעל קמו על אחיהם היושבים לבטח עמם להשליך עליהם שקוצים ולנבל אותם בכל אשר היתה לאל ידם, אז לא בקשו חשבונות רבים ולא עשו היקשים רבים ולא צדו את העם בחרמם על פי מופתים וסימני רשימות, כי אם דברו על לבו וילהיבו את דמיונו וירתיחו את דמו, והעם נפל ברשתם אשר טמנו לו. והיה אם נבוא אנחנו להסיר את העם מאחרי הגלולים ההם, אז גם לנו אין עצה אחרת בלתי אם לדבר על לבו ועל דמיונו, עד כי חפצנו בידנו יצלח, ואת העם נגאל מן המצודה אשר נאחז בה בצדיה. אם יבוא איש כשפילהגן לדבר על לב העם, אם יבוא איש אשר לב העם בידו כפלגי מים ואל כל אשר יחפוץ יטנו, אז על נקלה יצלח חפצו בידו: נפשות חיות תתיצבנה לעיני העם, יצורי דמיון ישחקו לפניו והיו לנגד עיניו, והדברים יבואו כשמן אל תוך לבו, באפס יד ובאין מעצור; ואת אשר ידברו ואת אשר יעשו יצורי הדמיון ההם, אותה יחפוץ גם הקורא לעשות ולדבר, והלכו הקוראים גם אחרי היצורים ההם כבהמה בבקעה...

ומה? האם נסה שפילהגן דבר אל קוראיו על אדות היהודים? האם לנו הוא? הלצרינו?

כמוני כן רבים יזכרו עוד את הדברים אשר דבר אחינו הסופר האשכנזי הגדול ברתולד אויערבך לא אחת ולא שתים באזני רעיו ומיודעיו הבאים אל ביתו, באמרו כי עלינו להחזיק טובה לשפילהגן על כי בספורו "שטורמפלוטה" לא העביר לעיני קוראיו אף לא תמונת יהודי אחת. בספור הזה מעביר שפילהגן לעינינו את תמונות "המיסדים" ואת אדוני הבירזה ואת כל מעלליהם אשר עוללו לאשכנז בימים ההם, וכל אחד מאתנו הן יודע היטב כי לא נקיים גם אנחנו מן העון הזה, וכי היה מקום לבעל דין לחלוק עלינו במקצוע זה הרבה והרבה. ואולם שפילהגן לא חפץ להיות לנו גם הוא למפגע כיתר הצוררים אשר פגעו בנו, ועל כן שמר לפיו מחסום לבלתי דבר בנו דבר למטוב ועד רע, ובין התמונות אשר שם לפני קוראיו לא שם לפניהם אף תמונת יהודי אחת, ויהיו כל המיסדים וכל איתני הבירזה אנשים אשכנזים אמתים ולא התערבה בהם אף טפת דם כחרדל מדם איש יהודי. על דברים כאלה וכיוצא בהם יקבל שפילהגן את תודתנו על הפרישה. ואולם גם על הדרישה קבל יקבל שפילהגן את תודתנו! כי בכל מקום אשר יעביר לפני קוראיו תמונת איש יהודי לרגל המלאכה אשר לפניו, אז תראינה עיניהם תמיד איש ישר וטהר לב אשר את פניו יקבלו תמיד בסבר פנים יפות. היהודים אשר בספורי שפילהגן אינם באים לפני הקוראים בהמון רב ובראשי הומיות, כי אם לאחד אחד הם באים ובצדי דרכים אם עומדים. היהודים לא היו עוד לעיקר בספורי המליץ הזה ולא עמדו עוד אצלו במקום אשר "הגבורים" עומדים ולא באו עוד אצלו עד הנפשות העומדות בשורה הראשונה, ורק לנפשות צדדיות תהיינה לו. ואולם בכל מקום אשר נפגוש את היהודים הבודדים ההם, וראינו כי חוט של חסד משוך עליהם, והוא נותן את חנם בעיני הקוראים לאהבה את האנשים ההם ולשמור להם את החסד גם במצאם אותם ברחובות העיר, ולא רק בספורים ובחזיונות. אם נשים לב אל הדוקטור פוילוס (בספור: "אין רייה אונד גליעד") שהוא איש ממקור ישראל, ומצאנו כי עשויה התמונה הזאת לקנות לה את לב כל הקורא. גם ראה נראה פעמים רבות כי בחר לו שפילהגן בכונה אנשים יהודים לתת להם חלק בספוריו, במקום אשר היתה לאל ידו לתת יד ושם לאנשים אשר אינם יהודים; טהורי לב, ועל כן יבחר בהם תמיד בחמדת נפש. – והקוראים, אשר שפילהגן היה להם לאלהים ההולך לפניהם, יקראו את הדברים ההם, וידעו גם הם את הדרך הישרה שיבורו להם בעת הרעה הזאת ובימים הרעים האלה אשר הרוחות הולכות הלך וסעור, ולא תוכל רוח רעה לעבור עוד עליהם ולטמא אותם.

אכן לא על הספורים הישנים ההם אנכי דן היום. כי גם כתב לנו שפילהגן בשנה הזאת ספור חדש, וישם בו מקום לאיש יהודי, והאיש היהודי הזה יהיה לנו למליץ טוב והוא יתן את חן עמו בעיני כל רואיו.

ושם הספור הזה הוא "נאבלעסס אבליזש", והוא עוד טרם נדפס עד תומו, ורק כשני שלישיותיו באו בחלק הספורים אשר במכתב-העתי "נאציאנאל-צייטונג" היוצא לאור בברלין, ועוד במכתבי-עתים אחרים, יום יום יבואו עליו נוספות חדשות עד בוא קצו. הזמן אשר בחר לו שפילהגן בספורו זה הוא שנת בוא נפוליון הראשון ארצה רוסיה והנגפו בה ועד ימי הקונגרס בוינה ומקום המחזה הוא העיר המבורג בימי המלחמה והמצור ובימי השערוריות אשר עברו עליה בעת הרעה ההיא. המבורג היא עיר הכנענים והסוחרים מדור דור; ואולם הסוחרים אשר יעביר שפילהגן לפני קוראיו אינם אנשים יהודים, ועינינו תראינה את הסוחרים ואת מרמותיהם ואת לבם הרע, והנה הם אנשים אשכנזים מלדה ומבטן, והסוחר האחד אשר אין חקר ללבו הטוב ולמעשיו הטובים הוא – איש יהודי. האיש היהודי הזה, שמואל הירש שמו, הוא איש זקן ונשוא פנים, וכפי הנראה איננו מן העשירים, וצרור כספו המעט איננו צרור בחותמות רבים ועל כן יפתח אותו ר' שמואל הירש על נקלה לתת ממנו לכל נקשה ואיש מצוק. לשון האיש הזה איננה ממהרת לדבר צחות בשפת אשכנז, ואולם כל הרואה אותו יאהבהו כרגע, והעלמה יוהננה, שהיא אחת הנפשות הראשונות בספור הזה אומרת עליו באזני כל "האדונים" אשר נאספו עליה, לאמר:

– האיש הזה יכל יוכל להיות לכלכם למלמד להועיל! מי יתן והייתם כלכם לו לתלמידים!

האיש הזה יבוא אל בית עליזים וכאשר תשים בת בעל הבית כוס יין לפניו, יענה: "לא באלה חלקי, עלמה כבודה, ולא טוב יין לאיש זקן כמוני אשר ראשו עליו סחרחר", ואולם אחרי הדברים האלה יוסיף: "אחלי נא, עלמה כבודה, אם כה ואם כה, הרשיני נא ואקח את הכוס מידך ואשים אותה לפני על השלחן, ואשמח עליה גם אם שתה לא אשתה ממנה כי על כן ידעתי אשר יד עלמה טובת לב נתנה אותה לי". האיש הזה בראותו כי מטה יד אחד הסוחרים הגדולים מן הנוצרים, אז יביא לו את כספו להושיע לו, ואיש לא יראה ולא ידע דבר מכל המעשה הזה ומכל החסד אשר עשה – האיש הזה בבוא פליט מפליטי המלחמה אליו, יסתיר אותו בביתו ימים אחדים, ואחרי כן כאשר ישלמו לו מקבלי טובתו רעה תחת טובה בגלותם את סודו אשר הסתיר, אז יובא אל בית הסהר ואז ישא את עונו, ואולם סוד אחר לא יגלה ולא יחפוץ להדיח את הרעה גם על האחרים אשר באו בסודו. – האיש הזה ישים נפשו בכפו בלכתו לחלץ מן הצד את הנפש אשר רעה נגד פניה, כי נאמן האיש לארצו וממשלתו מאין כמוהו. – האיש הזה יודע את עתותי ארצו ואת הליכות הפוליטיקה ומבין את כל המעשים הנעשים שכם אחד על כל הפוחזים והריקים המדברים כל היום גבוהה גבוהה, אשר ישליכו עליו שקוצים יען כי אצילים המה והוא איש יהודי, והיהודי הזה ישמע את כל החרפות וגדופים האלה במנוחה ואת דבריו ישיב בנחת:

– לא אחפוץ לעזוב את הבית הזה כאיש אשר הלבינו שערותיו והאנשים יראו ויביטו עליו כעל ילד חסר תבונה!

ואולם "האנשים" עודם מוסיפים לראות ולהביט עליו כעל ילד חסר תבונה, והם חכמים בעיניהם, והאיש הרע והסכל מכלם עוד יחמוד לצון לו בדבר הזקן את דבריו על דבר צרפת ומעשיה הרעים, וכרום עיניו וכגדול לבו יאמר אליו: לא ידעתי, אדוני הירש, כי ככה אתה שונא את הצרפתים וככה אתה רודף אותם!

האם באשר הירש הוא איש יהודי? – יענה הזקן וכל קרביו בו יתעוררו – האם באשר אין ארץ מולדת לאיש יהודי? לו ידעת אדוני עד כמה שגית, כי אז חדלת מהאמין כדבר הזה! גם ארץ מולדת יש ליהודי! כן הוא, גם ארץ מולדת יש לו, אם גם אבותיו ואבות אבותיו לא נולדו בארץ ההיא ואם הוא גם הוא לא נולד בארץ הזאת, ורק בעודו בנעוריו בא אל הארץ לגור בה, והוא נער עני ורפה כח, כמוני אשר באתי ארצה אשכנז בהיותי בן שמונה עשרה שנה, ואבוא אל עירנו הטובה והנחמדה המבורג אשר היתה לי למחסה ולמבטח, למען אוכל לחיות בשלום ובשלוה וללכת באין מחריד אחרי חפץ לבי ולתור לי משלח יד, למען אוכל להביא אלי את אשתי שרה מעיר ברודי הרחוקה, ולהיות פה לאב לששת בני אשר גדלתי בכבוד ובתמים, ללכת בחקות אבותיהם ולאהבה את העיר אשר בה המה יושבים ואשר סוף סוף היתה להם לעירם ולמולדתם; ובשלום העיר הזאת אנחנו מתפללים, אנכי ושרה אשתי וששת בני, למען אשר ישיב האלהים הטוב את שבותה ויגיה עליה את אורו כמקדם, והיינו שלוים ושוקטים כמאז! –

דברים כאלה וכיוצא בהם יוצאים מפי היהודי הזה בכל מקום אשר נפגוש אותו.

על יד העלמה מיננה, שהיא ראש הפנה בכל אנשי הספור, לא נמצא איש אשר יהיה ראוי והגון להיות לה לחבר טוב כאיש היהודי הזה.

וגם מלבד היהודי הזה שהוא מן הנפשות הפועלות בתוך הספור, עוד יזכיר שפילהגן בשמות יהודים אחרים הרחוקים מהמבורג, והנה גם הם דומים ברוחם ובמעשיהם אל שמואל הירש זה.

אנחנו פה לא נלך אחרי האיש היהודי הזה לשמוע את דבריו ולראות את מעשיו בכל מקום אשר נמצא אותו, כי לא זאת המטרה אשר הצבנו לנו כיום הזה; אנחנו פה לא חפצנו בלתי אם להוכיח לעיני הקוראים כי שפילהגן הוא אחד מן הסופרים החפצים בטובתנו, ואשר בדברם עלינו טובות יהיו דבריהם נשמעים.

אבל לא מן התמונות הבודדות אשר בחר לו שפילהגן מקרב היהודים תבוא ישועתנו. מי יתן והיה את לב הסופר הזה לקחת לו איש יהודי ולשום אותו לראש פנה באחד מספוריו, כי אז ידענו אשר יבואו דבריו בלב אלף אלפי אשכנזים אשר הוא היה להם לנביא, ואז פרצו פרץ גדול בחומה אשר בנו צוררינו בארץ ההיא!

 

XLVII[1]

יותר מחמש שנים עברו מימי טיסא אסלר ועד היום הזה, ואולם את הד קול הימים ההם שומעים אנחנו בארצנו עוד עתה, ובמקום אשר נפלו הגרגרים בימים ההם, רואים אנחנו עתה את הקוצים ואת הדרדרים הצומחים מן האדמה. ולא רק בלב אחד העם בוערת אש השנאה לישראל ולכל הדבר אשר שם ישראל נקרא עליו, כי אם גם בלב "הגדולים" ובלב "האצילים". גם גדולי החכמה ואצילי הרוח עושים את מעשיהם הרעים לעיני השמש ולא יתבוששו. הן יודעים הקוראים העברים שם הסופר האונגרי מוריטץ יוקאי – האין זאת?

עוד לפני שתים או שלש שנים עברה השמועה בכתבי-העתים על דבר יוקאי ואהבתו לישראל, ואין לך מכתב-עתי לישראל שלא הביא את ספורו של יוקאי אשר קרא בשם: "איך נהפכתי פתאם לאוהב ישראל תחת היותי לפנים לאויב לו". וכל איש אשר קרא את הדברים ההם האמין ביוקאי ויחשבה לו לצדקה, וידעו כל הקוראים העברים מן הקצה אל הקצה כי אוהב נאמן וגואל צדק להם היושב באונגריה ויוקאי שמו. האם עלה על לב אחד הקוראים בימים ההם כי המטבעות אשר רצה לו האדון הנכבד יוקאי הן מטבעות שיש עוד עליהן חשש זיוף? האם יכלנו להאמין בעת ההוא, כי יש יום וגם אוהבנו החדש הזה ובראותו אבן על הארץ לא יוכל לשלוט ברוחו והרים אותה לירותה בנו? – אמת היא כי לא ישליך עלינו המליץ הגדול יוקאי את האבן בעצם ידו, כי אם ישכור לו את הגרף טלקי, ועשה הוא את המלאכה הנכבדה הזאת, ואולם אנחנו הלא אחת נדע כי שם יוקאי נקרא על המפעל הנכבד הזה וכי שליחו של אדם כמותו. – סופרי אונגריה הגדולים יסדו להם חברה אשר קראו לה "חברת פטפי" על שם משוררם הגדול והנפלא אלכסנדר פטפי, והסופר מוריטץ יוקאי הוא ראש החברה ההיא, ומטרתם ומגמת פניהם להרים קרן לספרות האונגרית ולתת את חנה בעיני כל קוראיה. והנה בימים האלה הוציאה החברה הזאת – ואחריותה על מוריטץ יוקאי – ספר חדש אשר כתב הגרף טלקי, ושם הספר הזה הוא "Teruiésze ulán" (לאמר: העתקה חפשית למחזות החיים), והוא מכיל 239 דפים. מובן הדבר מעצמו, כי הוציאה החברה הנכבדה את הספר הזה לאור, בכדי "להפיץ את ההשכלה" בארץ אונגריה, כי כן מעיד יוקאי על החברה הזאת שתכליתה ומטרתה רק ההשכלה – אבל אוי להשכלה ואוי לארץ הזאת אם ספרים כאלה יפוצו ברבים! בספר הזה מוצאים אנחנו שנאה כבושה לכל איש מישראל ולכל דבר אשר שם ישראל נקרא עליו. בספר הזה מוצאים אנחנו את כל הכזבים וההבלים ודברי הרוח אשר כבר נאמרו ונכתבו ונדפסו אלף אלפי פעמים ואשר כבר יצאו מאף כל איש והיו לו לזרא, וכל איש אשר חמשת חושיו עוד שלמים אתו לא ישים עוד אליהם לב, לו רק לא נקרא שם יוקאי על התועבה הזאת! מה לנו למחבר כזה אשר לא יבוש ולא יכלם לדבר אלינו לעיני השמש, כי רוב בתי האסורים ובתי הפקידות אשר בארץ מלאים אנשים יהודים? מה לנו ולאיש אשר לחיו לא תתאדם באמרו אלינו כי כל תועבה אשר נעשתה יד יהודי עשתה אותה, אם גם שם נוצרי נקרא עליה? אנשים כאלה לא יובאו במשפט ולפני הסופרים ולפני דעת הקהל, כי אם אל הרופא יובאו, והרופא ידרוש ויחקור אותם, ואחרי כן יובאו אל בתי המשגעים! אדוננו הגרף טלקי בא אלינו בטענות ובתביעות כי אנחנו היהודים שוכרים לנו עדי שקר ביום הדרשם לנו, ומצודתנו פרושה לרגלי כל איש ישר מן הנוצרים אשר בשכר אגורות אחדות יהיה לנו לעדים – אבל באופן הזה לא עלינו לענות אותו דבר, ורק על אחינו הנוצרים מוטל החוב לענות לו על תתו אותם לפני אנשי בליעל הנשכרים בכסף ומעידים בשלום! אדוננו הגרף טלקי מצא בנו ערות דבר כי מטים אנחנו בשחד את לב השופטים – אבל באופן הזה הלא יענו אותו השופטים דבר, ולא אנחנו, על תתו אותם לפני בני בליעל השופטים משפט בשחד! אדוננו הגרף טלקי מרהיב בנפשו עוז להגיד לנו כי איש יהודי מכר לאיש נוצרי שני ליטר יין-שרף בהקפה במחיר 60 קרצר, ומקץ  שני שבועות עלה החוב עם הרבית עד חמש מאות פלורין ויותר – אבל באופן הזה הן לא אלינו יפנה. כי אם אל רופא מומחה, אשר יוכל למשש את דופקו ולהגיד לו מה משפט רוח השגעון אשר תפעמהו בפעם הזאת! על דברים כאלה וכיוצא בהם לא אנחנו נענה אותו ולא לנו הדברים אומרים – ורק דבר אחד מכל הדברים ההם ירד עמוק בלבנו וישרוט בו שרטת להכאיב לנו בכל פעם ופעם אשר נזכור אותו: הסופר הגדול מוריטץ יוקאי הוא העומד בראש החברה המוציאה לאור ספרים כאלה!

ועוד דבר אחד יפלח כחץ כליותינו ולא יניח לנו, וחרפה תכסה לחיינו מדי הזכירנו אותו אל הקוראים: המוציאים לאור את הספר הזה הם אנשים יהודים! שני אנשים יהודים ממשפחת נכבדות בישראל הדפיסו את הספר הזה בהוצאותיהם ויוציאו אותו לאור, והכל לשם עסק ומשכרת. והיה בראותנו כדבר הזה ואת אשר אנשים יהודים עושים, אז יעלה רגע אחד ספק בלבנו ואמרנו כי כמעט יצדק הגרף טלקי האומר שאין תועבה ואין מעשה רע אשר תקצר יד איש יהודי מעשותם.

אבל מי עשה לנו את הדבר הזה? מי השכין לעפר את כבוד היהודי באונגריה עד כי לא ידע עוד את נפשו ועד כי לא תלא עוד ידו מעשות לנו תועבות ונאצות גדולות כאלה? הלא רק כי אין ספרות לישראל בארץ הזאת, והיהודים נעזבים ומשולחים לנפשם ואינם יודעים דבר מן היהדות ומן הנוגע לה, ולכן כל יהודי הישר בעיניו יעשה, וכל אשר יעשה הוא הישר בעיניו. יהודים רבים יושבים באונגריה, ואולם אין ארץ אשר יהודיה יהיו רחוקים מדעת התורה ומדעת חכמת ישראל כארץ הזאת. אמת היא כי מבתי-הדפוס לבני ישראל בארץ הזאת  יוצאים מעת אל עת ספרים אשר יש להם איזה קשר ואיזה יחס אל היהדות ואל ספרותה, ואולם הספרים האלה אינם בלתי אם סדרי תפלה ומחזורים הנעתקים לשפת אונגרית. היאמין איש מן הקוראים הרחוקים כי בארצנו הנחמדה הזאת אפילו כתבי הקדש לא נעתקו עוד בהעתקה אונגרית כהוגן? היאמין איש לשמועה כי גם אם יהיה איש באונגריה אשר יחפוץ ללמד את בניו תורה ונביאים וכתובים, אז אין דרך אחרת לפניו בלתי אם להשתמש בהעתקה העשויה ברוח הקתולים או ברוח הפרוטסטנטים?

ובעוד אשר עינינו רואות מראות כאלה, והנה קמו חבר אנשים חכמים וינסו לקרוע חלונות בבתי האופל ההם. והיה האיש אשר יבוא באחרית הימים לספר את דברי ימי היהודים באונגריה, וקרא בכבוד גדול בשם החכם הדוקטור בכר ובשם רעהו החכם הדוקטור בנוצי, שהם המורים בבית מדרש הרבנים בפשט, אשר על פיהם היתה שומה לתת יד ושם לחכמת ישראל גם בחומותינו ובבתינו. האנשים הגדולים האלה ראו ראשית להם ליסד מכה"ע לחכמת ישראל בשפת הארץ אשר יופיע לחדשים. הוא מכתב-העתי "מאדיארא סידא" (היהודי האונגרי), וראו כל עמי הארץ אשר באונגריה כי שם היהדות נקרא עלינו ועליהם, וידעו מה המה לה. קוראי מכה"ע הזה, בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית, ידעו עתה על פי הכתובים החדשים האלה, כי יש גם ספרי דברי הימים ויש גם לנו חכמים וגדולים ויש גם לנו משוררים ומליצים אשר תפארת המה לכל עם אשר ממנו יצאו. אכן אמת נכון הדבר כי המטרה אשר הציגו להם החכמים השנים האלה עוד מהם והלאה, כי לא עמלו ולא כונו כונות יתרות לעשות את מכתב-העתי רצוי לכל הקוראים ושוה לכל נפש, ולכן לא יפוצו מעינותיהם בין העם והמונו אשר בשבילם נברא, ואולם הן זה רק החלם לעשות ויש תקוה כי יבוא יום ו"היהודי האונגרי" יהיה רצוי לכל יהודי אונגרי וכל יושב הארץ אחרי כי רואים אנחנו אשר יודעים החכמים האלה את המלאכה אשר לפניהם. כי הנה לא רק את מכה"ע הזה לחכמת ישראל יסדו לנו האנשים הנבונים ההם, כי גם מפעל חדש פעלו לנו, אשר תפארת הוא לעושיו ואשר תועלת גדולה תצא ממנו לבני ישראל בארצנו; ויקומו להוציא לאור לעתים לא מזומנות ספרים ומחברות בשפת אונגריה, להשכיל את העם ולנטוע בלבו את האהבה לעמו ולספרתו, וכל הספרים ההם יכתבו בשפה צחה וברורה למען ירוץ בהם כל קורא, ולאחד אחד ינתן לפני אחינו באונגריה כל טוב ספרותנו העתיקה בהעתקה אונגרית, וידעו גם המה מי אנחנו ומה אנחנו. והספרים האלה יהיו נמכרים במחיר מצער, למען אשר תשיג יד כל איש לקנותם, ונפוצו בקרב העם.

הספר הראשון אשר יצא לאור על פי האנשים ההם, הוא ספר שירי בן גבירול ויהודה הלוי ואלחריזי אשר העתיק לשפת אונגרית המשורר הצעיר לאופולד קסקמטי; ובראש הספר כתב המעתיק מבוא להאיר אור על דרכיהם ועל רוחם הנני קורא את המעתיק "משורר" אם כי זה החלו לעשות בשדה הספרות ועד היום הזה לא שמענו שמעו, כי בקראנו את ההעתקה הזאת, ומצאנו כרגע אשר רוח אלהים בקרב המעתיק וכי רוח משוררים תפעם אותו, והוא לא רק בסגנונו הנמרץ ובשפתו היפה ובחרוזיו הנבחרים יהיה לנו למופת, כי אם ברוחו. אכן מלאכה כבדה היתה לפני המעתיק בגשתו אל ספרו זה אשר קרא אותו בשם "על פי משוררים יהודים", ואנחנו היהודים היודעים את שלשת אדירי המשוררים האלה במקורם, אנחנו יודעים את כל התלאה אשר מצאה אותו בהעתיקו אונגרית את השירים אשר רבים מהם יהיו כספר החתום גם במקורם, והיודע את סגולת השפה העברית ואת סגולת השפה האונגרית גם יחד, הוא ידע ויבין את העבודה אשר עבד לנו קסקמטי. ואולם אם יש העתקה בעולם אשר נוכל לאמר עליה כי קרובה היא אל המקור הראשון, אין לנו העתקה טובה מזו. ורק לעתים רחוקות מאד נמצא כי עזב קסקמטי את המקור אשר לפניו, והשפה האונגרית עם צלצול מליה היפות וניביה הנעימים הטתה את לבבו, ויצא לנו שיר חדש אשר הקוראים את המקור העברי לא ידעוהו. אכן למען דעת עד כמה הצליח המעתיק בהעתקותיו בכלל, רב לנו אם נחזור פה על דברי הגדול שבמבקרים האונגרים, הוא הסופר המפורסם דיולאי, אשר בשמעו את אחד מן השירים הנעתקים ההם (הוא שיר "החלום" של יהודה הלוי) קרא: "הלא נאמין רגע אחד כי אלכסנדר פטפי כתב את הדברים האלה!"

ובאמת נאמין פעמים רבות כי קוראים אנחנו את שירי פטפי או שירי משורר אחר ממשוררי דורנו הגדולים, ולא שירי אנשים אשר חיו בשנות המאה האחת עשרה והשתים עשרה. והיה כאשר יקראו אחינו באונגריה את השירים האלה ונפקחו פתאם עיניהם לראות נפלאות אשר לא פללו מעודם, והנה עולם חדש יפתח לפניהם, עולם שכולו יפה, וראו והבינו כי היו ימים לישראל אשר הטעם הטוב והיופי נפלו להם לשלל שכם אחד על כל יתר שכניהם. והאנשים באונגריה, אשר משלו בהם אישטוצי ואונודי וחבריהם כמשל בילד קטן, גם המה יקומו עתה לראות עד כמה כזבו להם האדונים האלה, באמרם עלינו כל היום: רק עם בזוי וחסר טעם העם הזה ואין לו בעולמו יותר מד' אמותיו של בית מסחרו!

עולם חדש יפתח לעיני הקורא האונגרי: לא מט  ושחוח יעמוד לפניו היהודי, לא במקלו בידו ובתרמילו על שכמו יעבור על פניו, לא בשפל קול ידבר אליו ולא מארץ יצפצף אמרתו, לא בצדי דרכים יתהלך לפניו ולא חסד ורחמים יבקש, כי אם כאיש מראהו וכאיש גבורתו. אז תראינה עיניו והנה הנער העברי לפניו והוא אדמוני ויפה עינים ואש תמיד תוקד בו ודמו לא ינוח בו אף רגע אחד, והיה ביקוד בו יקוד האש הגדולה והטהורה, אז ישיר את שיריו אל הנערה אשר לקחה את לבו ועל היין אשר יבוא אל פיו ועל כל מנעמות החיים ותאותיהם. ובהוסיפו להביט והנה נהפך הנער הזה ויהי לאיש אשר בכל דרכיו ישכיל ובכל אשר ישכיל יצליח, והוא לוחם את מלחמות החיים בגבורה גדולה ובאומץ לב, ומשפטים ידבר באויביו וידו בערף כל איש אשר יהיה לו לשטן בדרך בחר אשר לו. ואולם האש הזה איננו איש החי אתנו כיום הזה, כי אם איש אשר חי לפני שבע אות או לפני שמונה מאות שנים. והיה אם יקום הקורא לדרוש אחרי האיש הזה ואחרי זמנו, ומצא וראה כי עם גדול היה ישראל בימם ההם, בשבתם בצל הערביאים אשר ידעו את משפט החופש, ומקרבו יצאו חכמים גדולים העומדים בראש המלוכה, או חכמים היודעים בינה לעתים, או רופאים מפוארים על פני כל שכניהם, או בעלי מלאכת מחשבת אשר הביאו תועלת גדולה לכל ארצם ומלדתם או משוררים גדולים אשר יוכלו להתחרות עם כל אדירי השירה בכל עת ובכל מקום.

כזאת וכזאת תהיה התועלת היוצאת לנו מספרים כאלה. והיה אם יחזיקו נדיבי עמנו בידי מוציאים-לאור כמו אלה ותמכו אותם, למען יוכלו להוסיף לעשות את מלאכתם באמונה, אז יבוא היום והוא לא ירחק, אשר לא ישמע עוד קול פרץ וקול צוחה ברחובותינו, והד קול ימי טיסא-אסלר גם הוא לא ישמע עוד, והקמשונים והדרדים אשר צמחו לעינינו גם הם יחדלו ולא יהיו עוד.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  פשט, נוומבר 1887.