_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שביתה

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

באחד הגליונות האחרונים של מכתב-העתי, אשר אני חתום עליו בשותפות עם שכני הרצען המתגורר בחצר ביתנו בעליה מימין, אני קורא כדברים האלה: הבונים והגודרים (כמובן, לא אצלנו, כי אם שם בעיר אחת באמריקה הדרומית) נתנו כלם יד אחת לשבות פתאם כאיש אחד ממלאכתם, עד אשר ירצו להם בעליהם להמעיט את שעות העבודה אשר להם ולהגדיל את השכר אשר הם מקבלים.  בקראי את הדברים האלה התגרדתי מעט בגבחתי בחמש האצבעות אשר ליד ימיני ואחרי כן גהקתי מעט ואחרי כן פהקתי מעט – וכל אלה הם סמנים מובהקים כי הדברים נגעו מאד בלבי.  הטפשים!  הבאמת הם חושבים כי אי אפשר לעולם בלי כף של סידים ובלי כפים של בונים?  הבאמת הם מתפארים בלבם כי על פי המועקה אשר הם אומרים להעיק לבני אדם ישיגו איזה יתרון לנפשם?  בני האדם חיו על פני האדמה עשרה דורות מאדם ועד נוח, ואחרי כן עוד עשרה דורות מנוח ועד אברהם, ואחרי כן עוד איזו מאות דורות, ובתים למושב לא היו להם כלל, ורק מחלות עפר ונקרות מערות ומרומי עצים (עי' לובאק: ע"ד התפתחות חיי החברה), ולכן גם עתה בעזרת השם הלא יוכל העולם להתקים ימים אחדים בלעדיהם.  ­­– ובכן אני מוסיף לקפל את הגליון אשר לפני, ואני קורא לאמר: הנערים הפועלים בבתי החיטים (כמובן, לא אצלנו, כי אם שם בעיר לידם באנגליה) שבתו פתאם גם הם כאיש אחד כלם, באמרם גם הם להשיג על פי המעשה הזה איזו יתרונות לנפשם – והדברים לא נגעו בלבי גם הפעם.  ומה בכך!  החכמים (עי' לובאק וכו'!) כבר הוכיחו, כי היו ימים על הארץ אשר בני האדם לא לבשו בגדים כלל. היו ימים והמדה האחרונה של פּריז היתה מין תפירה של עלה תאנה. העולם אינו קים כלל בזכותם של בגדים ושמלות וחיטיהם ותופריהם;  ומה גם כי אני פנוי ושרוי בלי אשה, ואם ישבתו החיטים ימים אחדים ממלאכתם לא אבוא כלל לידי הכרח לדרוש שמלות חדשות.  – ובכן אני מוסיף לישר את הגליון אשר לפני, ואני קורא לאמר: הפועלים בבתי האופים (כמובן, לא אצלנו, כי אם שם בעיר רחוקה, רחוקה מאד) שבתו פתאם ומו' – והדבר הזה על אחת כמה וכמה לא נגע בלבי.  האופים!  מי ישים לב לבריות כאלה?  הם חושבים, בלי ספק, כי כשם שאי אפשר לעולם בלי בושמי ובלי בורסקי, כך אי אפשר לו בלי לחם ובלי חלות;  הם חושבים, בלי ספק, כי הם תקיפים גדולים אשר כח בידם להטיל שררה;  הם חושבים, בלי ספק, כי הם יחשנים בבחינת "אוחזים ביד". ואולם טעות גדולה היא!  כבר אמר הכתוב: לא על הלחם לבדו יחיה האדם: ואני מוסיף על זאת: וגם לא על החלות.  עוד יש לנו עצות רבות בעזרת השם (עי' לובאק וכו'!).  ובכלל מה יש להם תקוה להשיג?  הן חכמת השביתה בעיקרה היא רק ממין אותה החכמה של עכוב הקריאה אצלנו בבתי תפלתנו – ואם מצינו כי על פי עכוב הקריאה הגיעו בני אדם מהוגנים לידי איזו תכלית?  ואם ראינו כי על פי עכוב הקריאה שנו מנהיגי הקהלה מעשי בראשית?  – ולו לכל-הפחות היו הפועלים השובתים בעלי אומנות ומלאכה אשר באמת אי אפשר לו לעולם להתקים בלעדיהן אף רגע, כי עתה החרשתי!  לו לכל-הפחות ראיתי כי בעלי מלאכה נחוצה ומוכרחת במאד מאד, למשל מלאכה כמו – – כמו – –

ופתאם עולה מחשבה על לבי אשר תבלבל ותטמטם את מוחי ואת קרבי רגע אחד. מלאכה נחוצה ומוכרחת במאד מאד!  יודע אנכי מלאכה כזו – מלאכה אשר אם ישבתו עובדיה ממנה ימים אחדים, והיה שנוי פתאום בכל סדר העולם!  כמשגע אתקומם ןארוץ בחדרי אחת הנה ואחת הנה, ואחרי כן גם בתוך.  אל תשחקו לי, ידידי.  ההרגל הזה לרוץ אחת הנה ואחת הנה ואחרי כן בתוך, הוא הרגל ישן בכל פעם אשר תעלה מחשבה גדולה על לבי, והוא דבר אשר יקרה אותי אחת ביובל.  ואולם המחשבה אשר מלאה עתה את מוחי ואת ארבעת חדרי לבי ואת כל זויות בתי נפשי היתה באמת מחשבה גדולה ונפלאה מאד, מחשבה של איזה גאון – חי נפשי!  ואני הלא ענו אנכי מעודי –

הלא ידעתם, בלי ספק, כי סופר עברי אנכי (גם על פי הענוה שלי תכירו כי סופר עברי אנכי), וברוך השם מעורב אני עם הבריות ויודע את הויות העולם ומבין להלוך נגד החיים, שכל אלה הם סמנים מובהקים לכל סופר וסופר עברי, והם מצטינים בכל אלה במדה שאין למעלה ממנה, ולכן תאמינו לי כי יודע אני היטב את אשר בן אדם יכול לעשות ואת אשר בן אדם אינו יכול לעשות.  סופר עברי אנכי ואנכי כותב: א) שירים,  ב) באורי כתבי הקדש,  ג) ספורים,  ד) מאמרים,  ה) ידיעות הטבע, ו) היסטוריא,  ז) פוליטיקא,  ח) בקורת,  ט) ביאוגרפיות,  י) שיחות חולין ועוד איזו מאות מינים; וברוך-השם לא יחיד אני בדורי, אחרי כי גם כל אחי הסופרים כותבים את כל המינים האלה – ומה יהיה איפה, אחשוב אני בלבי, התשמעו?  מה יהיה אפוא אם נתחבר כלנו יחד כאיש אחד ונתן יד אחת ונשבות פתאם ממלאכתנו ולא נכתוב ולא נחבר דבר?  התשמעו?  – לא, חלילה שנחדל לכתוב לגמרי, לא!  רעי לב במדה אכזריה כזו לא היינו ואין אנו רוצים כלל בחרבנו של עולם; אבל מה יהיה, אני שואל, אם נעשה כלנו שביתה ולא נכתוב – נניח נא שלשה ימים ושלשה לילות רצופים?

היוכל איש לציר לו בדמיונו עיר ישראלית שתהא שרויה בלי ליטרטורא שלשה ימים ושלשה לילות רצופים?  – אני, למשל, יכול אני לציר לי בדמיוני עולם כלו שרוי בלי בונים וגודרים, בלי אורגים, בלי עושי קלפים למשחק, ומה גם בלי אופים וכדומה; אבל איש ישראל בלי ספרות, ומה גם בלי ספרותנו היפה, הוא, כמדומה לי, כאלו נאמר לאיש: חיה ואויר אל תשאף!

וזה הוא שאמרתי למעלה: לו לכל-הפחות ראיתי כי השובתים הם בעלי אומנות שאין העולם יכול להתקים בלעדיה – ואחרי כי אני וחברי הננו בעלי אומנות נחוצה ומוכרחת כזו, אז הלא מטרתנו ברורה לפנינו. אנחנו הננו היחידים שהעולם אינו יכול להתקים בלעדינו, ובכן הננו היחידים שעל ידי שביתה נוכל להשיג את כל אשר נחפוץ.

אז מיהרתי ואצא לרחוב העיר, וגם ברחוב העיר רצתי אחת הנה ואחת הנה ואחרי כן בתוך.  אל תשחקו לי, ידידי. הרגילות הזאת, לרוץ אחת הנה ואחת הנה ואחרי כן בתוך, היא רגילות ישנה בכל פעם אשר אראה פני בני אדם, וכל זה משום שמעורב אני עם הבריות.  ואולם מה אאריך לספר לכם?  מקץ שעה אחת ואני כבר הייתי בבתי כל רעי וחברי בני אומנותי ולקחתי עמהם דברים.

ומקץ שעה אחת התאספנו כלנו, בנערינו ובזקנינו (יש להעיר כי זקנינו הם זקנים בבחינת בן זומא, כלומר בני י"ז שזקנם החל רק עתה לצמח ובכל זה הם דורשים: הרי אנו כבני שבעים!) אל גן קרסינסקי, שהוא מקום מוכן לפורעניות כאלה, ונבוא המונים המונים, כל סופרי ישראל היושבים ברחוב גלבקי והיושבים ברחוב פרנצישקנסקא והיושבים ברחוב דזיקא וביתר רחובות היהודים בורשוי, מאת אלף איש בחור – ואני, כמובן, הייתי העומד בראש. ספסלים וכסאות לא היו לנו.

ואני החלותי לדבר. ראשית דבר השתמשתי במליצת ספר אסתר ואומר: לך כנוס את כל הסופרים הנמצאים בורשוי ושבתו עלי ואל תכתבו ואל תחברו שלשת ימים לילה ויום, גם אני וסביבותי אשבות כן. מליצה יפה מאד, האין זאת?  ואחרי כן השתמשתי במליצה אחרת, לאמר: אנחנו הסופרים העברים הננו כאותם נקבים, חלולים חלולים, אשר גלוי וידוע הוא לפני כסא כבודנו שאם יפתה אחד מהם או יסתם אחד מהם אי אפשר לו לעולם להתקים ולעמוד אפילו שעה אחת. מליצה יפה מאד מאד, חי נפשי, ובפרט כי היא קולעת אל הענין להוכיח עד כמה נחוצים אנחנו לעולם.  ואחרי כן השתמשתי עוד במליצות אחרות ורבות, הכל כיד ה' הטובה עלי.  ואחרי כן דברתי לאמר: גלוי וידוע הוא לפנינו עד כמה מוכרח ונחוץ לכל אדם מישראל, ובפרט  להעשירים שבנו, כל ספר וכל מאמר היוצא מתחת ידנו. כל אדם מישראל, ואפילו העני שבעניים, מוכר את כריו ואת כסתותיו או נותן אותן בעבוט וקונה לו ספר.  בהשמע דבר צאת ספר חדש, מיד משכימים ששים רבוא יהודים לפתחו של המחבר וצובאים על דלתותיו ועל מזוזותיו ומתנפלים עליו ומשליכים לו את כל כספם ואת כל זהבם וחוטפים את הספר מידו.  אם יאחר סופר לבוא העירה, מיד נוסעים כל פני האומה אל מקום מגורי המחבר, כי תאריך להם השעה לחכות.  ידוע הוא כי עשירי ישראל מחזירים על הפתחים של כל בתי מלון, ושואלים את כל שוער ושוער: אי פה מחבר?  אי פה מחבר?  וכשהם זוכים לראות את פניו הם בוכים לפניו ומתחננים מלפניו על נפשו עד שיזכה אותם ויתן להם את ספרו, כמובן, במחיר אלפי דינרי זהב.  ראו נא – קראתי – והביטו את המדפיסים ואת מוציאי הספרים בישראל!  למי ארמונות?  למי היכלות?  מי אוסף כסף כעפר?  מי שואב זהב כמים?  הלא כל מו"ל וכל מדפיס בישראל!  הביטו נא – קראתי – וראו את המחבר ואת כל סופר בישראל, ואפילו זה שכתב רק איזה מאמר!  מי נוסע במרכבות?  מי יש לו ארוה מלאה סוסי ערב?  מי יש לו דירה נאה וכלים נאים?  מי יש לו נעלים לא בלות ולא מטולאות ברגליו?  הלא כל מחבר וכל סופר בישראל, ואפילו זה שכתב רק איזה מאמר!  בקצור, אין לך אומה ואין לך לשון אשר חוש הספרותי יהא אצלו גדול וחזק כל כך כמו אצל היהודי.  היהודי מן הבקר ועד הערב אינו עושה דבר כי אם קונה ומעשיר את המחברים.  היהודי יכול לותר על נקלה על הנעל אשר הוא נועל ועל החלה אשר הוא אוכל, ובלבד שיהא זוכה כי יואיל המחבר העברי למכור לו את ספרו. היהודי הרץ כל היום ברחובות נלבקי ודזיקא, פשיטא כי ספר חדש.  היהודי בבואו אל ביתו ומדבר עם אשתו ועם בניו, פשיטא כי כל שיחתו וכל הגיגו רק הספרות וספריה החדשים.  היהודי בחנכו את בניו ובעוררו את חושיהם, פשיטא כי אין לו רצון אחר בלתי אם לחנך את חושם בכדי שירגישו ויבינו מה זו ליטרטורא.  אם נעבור את רחובות לאָדז ונראה את כל הפבריקנטים ואת הקומיסיונרים ואת אלי הכסף ואדירי הזהב הידועים בישראל, ונביט את מוחם ההוגה והחושב והחוקר כל היום, פשיטא כי נמצא אשר כל דאגתם וכל חקירתם היא רק על דבר הספרות בישראל.  אם נבוא לערי תחום המושב ונראה את העם – הלא זה הוא עיקר העם אשר לנו – פשיטא כי נמצא אותו מתעסק רק בתוצאות ספרותנו. כשמתחיל אורגן חדש לצאת לאור, מיד ביום הראשון באים עם הנץ החמה אנשי בית ישראל וחותמים עליו עד כדי מאת אלף איש, כמו, להבדיל, החתומים על "ניוא" וכדומה.  היהודי בכלל יש לו הרגשה נפלאה וחוש מתאָר בנוגע לכל מלאכת מחשבת ולכל מקצעות דבר היופי, ובנוגע לספרות לא כל שכן, ובנוגע לאותו המקצוע שקורין לו ספרות יפה על אחת כמה וכמה.  – ובכן אתם רואים ברור כשמש, ידידי ואנשי בריתי, עד כמה אנחנו אבר מועיל לאומתנו, ועד כמה אנחנו תקיפים באומנתנו ועד כמה אנחנו כלנו בבחינת "אוחזים ביד"!

ואם באמת – צעקתי אבר מועיל אנחנו, ואם באמת תקיפים אנחנו, ואם באמת אוחזים ביד אנחנו, למה זה נהיה כעפר לדוש?  למה נתן את דמנו לעלוקות למוץ אותו?  למה נעמוד ונחשה כרחל לפני גוזז?  למה נחריש בבוא בני אדם לאכל את יגיענו ואותנו הם פוטרים בשה"י ופה"י?  הבה ונקומה ונתחזקה בעד נפשנו!  אם צריכים הם לנו – והדבר הזה הלא ברור כשתי פעמים שתים – אז נהיה נא אנחנו האלופים לראשיהם ואת התנאים אנחנו נתנה עמהם!  אם יש עוד איזו אפשריות כי על פי שביתה ישיג הפועל איזו מטרה, אז רק אנחנו, אנחנו רק לבדינו, נצליח!  הבה ונקומה ונתן יד אחת ונעשה שביתה!  (קול רעש ומחיאת כפים).  ואולם דעו כי רחמנים בני רחמנים אנחנו, יהודים אנחנו.  זרע אברהם יצחק ויעקוב אנחנו, ולכן אין אנו אכזרים ואבירי לב להחליט לשבות ממלאכת הסופרים עד עולם ועד, ורק – שלשה ימים ושלשה לילות רצופים לא נעשה כל מלאכה, ונראה איך יוכלו אנשים יהודים להתקים ולעמוד בלעדינו!  (קול רעש ומחיאת כפים מן האגף הימני; האגף השמאלי מחשה).

שלשה ימים לא מעשה כל מלאכה – התוכלו לציר לכם בדמיונכם את אשר יקרה את העולם אם אנחנו נשבות ולא נכתוב שלשה ימים תמימים?  התוכלו לציר לכם, למשל, שלשה ימים תמימים אשר הסופר מו"ח מוינא לא יכתוב לנו לפקי"ם בחרוזים?  אשר הד"ר לעוויזאָהן משטאָקהאָלם לא יכתוב לנו חדשות  או אשר אלכסנדראָוו לא יכתוב לנו מדרשים ואגדתות?  התוכלו לציר לכם, למשל, שלשה ימים תמימים בלי פוליטיקא של חכם המדינה שלנו וו', אשר יש לו תמיד שיח ושיג עם גדולי הדיפלומאטיא באירופא ואשר בשעותיו הפנויות הוא כותב למכה"ע "טימס"?  או, למשל, שלשה ימים תמימים בלי מאמרים בידיעות העולם והטבע ובחכמת האצטנגינות של חוקרני ר', היודע את העולם ואת הטבע ואת חכמת האצטגניות כאדם היודע "אשרי", ואשר בשעותיו הפנויות הוא משליך ספרים ומאמרים כפתים מתוך בתי זרועותיו?  או, למשל, שלשה ימים תמימים בלי מאמרים בחכמת הרפואה של רופא ביתנו הד"ר ל'?  התוכלו לציר לכם, למשל, שלשה ימים בלי שירים של המשורר המחוכם ג. (מרגיש אני כי הקוראים מיגעים את מוחם יותר מדי למצוא את השמות המרומזים בר"ת, ויען כי מן הרחמנים בני הרחמנים אני ואני ירא שמא יצאו מדעתם מרוב חקור, לכן אמהר להודיע כי כונתי פה אל המשורר החביב גולדברג) אשר זה כוחו להבין הרגע דבר מתוך דבר ולרדת תמיד לסוף דעתו של חברו הסופר?  התוכלו לציר לכם, למשל, מה תהיה צורת העולם אם הסופר פּרלמן לא יכתוב שלשה ימים מאמרי מדע ומונוגרפיות של ערי פולין?  אם הורויץ לא יגנוב שלשה ימים ספורים וידפיסם בשמו?  אם ידידי החכם ו. (בכדי שלא להכשיל את הרבים להאמין כי כונתי פה אל וולפסון, הנני ממהר להודיע כי רמזתי אל אחד שהוא אינו ידידי ואינו חכם ואינו וולפסון כי אם וויינשטיין) לא יכתוב שלשה ימים ביאוגראפיות והספדים, בבחינת חיט התופר סמרטוטי-צואה (ווינדעלן בלע"ז) לכל ילד נולד ותכריכים לכל מת?  התוכלו לציר לכם עולם אם המבקר הגדול ו. (הפעם הזאת כונתי אל וולפסון ולא אל ווינשטיין!) לא יכתוב שלשה ימים?  התוכלו לציר לכם עולם אם שלשה ימים תמימים לא יבראו לנו ספרי א"י, ואחריהם המעתיקים בורשוי, מלים חדשות, ולא יהיה לעדת הקוראים לא "מר" ולא "מגוחך" ולא "הצטחק" ולא "בת בנו של צחוק"?  התוכלו לציר לכם, למשל, את צורת העולם אם ד"ר ד. (ממהר אני להודיע כי כונתי אל גוטמן – ואולם סלחו נא!  אגב הריפתא לא שמתי לב כי שמו אינו מתחיל כלל באות זו), לא יכתוב שלשה ימים חקירות היסטוריות אשר בעצם וראשונה הן חדשות תמיד בתכלית החידוש?  סוף דבר: התוכלו לציר לכם את העולם בלי כל סופרינו הנפלאים והגדולים כלם יחדו?

ובכן הלא תקיפים אנחנו האוחזים את העולם ביד – ועל כן, אחי, הבו ונתנה עמהם את תנאינו!

ראשית דבר אנחנו שואלים, כי ימעיטו לנו את שעות העבודה עד כדי שעה אחת ליום, כלומר, שלא נעבוד עוד עשרים וארבע שעות יום יום כי אם עשרים ושלש שעות; ושנית: כי יוסיפו לנו על משכרתנו עד כדי ארבע קופיקות על הריס האחד (500 בוגין של ניר).

פה מרגיש אני כי עלי לכתוב עוד הערה (הערה. – יודע אני היטב כי עקשתי את הישרה ועשיתי מעט עול בנקבי שמות רבים מפורשים, ואולם דבר זה בא לי בירושה מן הרב האב"ד בעיר מולדתי. הרב הזה לא היה דברן ודרשן ולא היה בכחו לדרוש מעל הבימה בפומבי אפילו דרשה בת עשר מלים, וכשבאו אנשי הקהלה פעם אחת לפני "כל נדרי", ויפצרו בו שידרוש דוקא ודוקא והוא היה מוכרח לדבר, אז עלה על הבימה ויקרא: הכתוב אומר לא תגנוב, והדבר הזה, ר' יצחק בן ר' יוסיל, מכוון אליך!  הכתוב אומר לא תרצח, והדבר הזה, ר' ירחמיאל בן יעקב, מכוון אליך!  הכתוב אומר לא תנאף, והדבר הזה, ר' עוזר בן צדוק, מכוון אליך!  הכתוב אומר וכו' וכו' ובזכות זה וכו' אמן כי"ר!  – ואני שבטבעי אינני בעל דברים, הלא רק טוב לי כי כן עשיתי, ואתם סלחו לי, רעי וחברי!)

ובכן: כאלה וכאלה היו הדברים אשר דברתי בקהל בתוך הגן, מלבד מליצות רבות ויפות מאד מאד, וגם בטרם אגיד הלא תבינו כי הצעתי נתקבלה פּה אחד.

וממחרת היום החלונו: שלשה ימים ושלשה לילות עשו כל סופרי ישראל שביתה, ומיד נלוו אליהם גם כל סופרי הכותבים ספרי תורה ומזוזות אשר לא נתנו ידם אליהם.  שלשה ימים ושלשה לילות לא עשו סופרי ישראל כל מלאכה.  שלשה ימים ושלשה לילות לא היה נודד עט וכותב מלה ומצפצף.

ובכן – ונשבות!

ידידי!  לא אספר לכם בזה את הפרטים בעצם הדבר הנעשה – כח כזה אין בעטי, כמו שאומרים המליצים; לא אספר לכם את פרשת כל המרגליות היקרות שאבדו לנו ולספרותנו האומללה לעולם במשך שלשת הימים ושלשת הלילות האלה – האבדה הזאת היא אבדה שאינה חוזרת לעולם עוד נצח נצחים. כל מה שלא נכתב, הרי הוא כאלו אבד מתוך כיסנו ואנחנו לא נמלא עוד את החסרון. ואולם ה' לקח וה' יתן.   סופרי ישראל הם רחמנים גדולים ובודאי יתמאמצו לרפא מעט את ספרותנו ההרוס, ויכתבו לילה ויום לילה ויום, עד שיהיו לנו לכל-הפחות איזו שלומים.  ואני פה אספר רק את דבר המהומה והרעש והשעון והסער אשר חוללה השביתה הזאת בכל פנות בית ישראל בכל מושבות ערי התחום למן הקצה ואל הקצה. בית ישראל, כאמור למעלה, אינו יכול לראות חיים אם ספרות אין לו.  ולכן כמעט אשר רק החלו שלשת ימי האפלה, והנה גדלה המהומה שבעתים מן המהומה אשר היתה אז במצרים.  ביום הראשון בהיות הבוקר והגליונות הראשונים של מכתבי-עתנו לא הגיעו לידי החתומים, אז חשבו כלם כי רק מקרה הוא וישאו את בשרם בשנם; ואולם כעבור עוד שעות אחדות, וגם ספרים חדשים לא נדפסו, והקול נשמע כי פועלי הספרות עושים שביתה, אז היתה המהומה שלמה.  מארבע כנפות העיר באו, והיהודים יושבי נלבקי ודזיקא הגדילו, ויבואו בקרדומים ובכילפות וישתערו על בתי המלאכה של סופרי ישראל, ויתדפקו על הדלתות ועל החלונות, ויאמרו לפרץ בחזוק יד אל תוך הבתים, ויצעקו בקול גדול: הבו לנו ספרות, הבו לנו ספרים, ואם אין מתים אנחנו, הכל, להבדיל, כמו אמנו רחל ע"ה!  הלא אנשים עברים אנחנו, ואיך יכול איש עברי להיות שרוי בלי ספרות היפה בפרט ובלי ספרים בכלל?!  וביום השני באו גם דיפוטציות מערים אחרות, ובפרט מעיר לאָדז וביליסטאָק וקיוב ואָדיסא ויתר הערים אשר שם האינטיליגנציה מאנשי הסוחרים יושבים, ויבואו בסופה ובשערה, והם לא שאלו עוד כעניים בפתח, כי אם צעקו כעשירים בעזות: התתנו לנו ספרות אם לא?  התחשבו כי "מלמדים" אנחנו ואתם תוכלו לפטור אותנו באמתלאות?  התדעו כי אנחנו מבינים מה לעשות?  התדעו כי כשם שהפועלים עושים שביתה, מה שקורין סטריק Strike בלע"ז כך גם נותני העבודה משלמים להם מדה כנגד מדה ונותנים יד אחת, וכאיש אחד נועלים כלם דלת בפני הפועלים, מה שקורין לוק-אויט Lock-out בלעז. התדמו בנפשכם לעכור אותנו ואת נשינו ואת בנינו ואת חתנינו ואת כלותינו ואת כל הנלוים אלינו מבלתי תת לנו ספרים למקרא, ואנחנו נחריש?  – וביום השלישי עושים שביתה, מה שקורין סטריק Strike בלע"ז באו היהודים גם מערי השדה הרחוקות ומכל מושבות בני ישראל, ויקהלו על נפשם ויתגודדו על פתחי הסופרים ויאמרו להרוס עליהם בחזקה, ולהוציא את ספריהם ואת מאמריהם בעודם בשליתם בתוך מעיהם.  אנשים יהודים, יהיה איך שיהיה, אינם יכולים לחיות בלי ספרות וספרים.

והסופרים גם הם הלא רק אנשים יהודים הם – כלומר רחמנים; ובהיות הצהרים ביום השלישי לא יכלו גם המה לראות עוד את הרעה אשר המציאו את עמם, כי גדול הכאב אשר הסבו להם, ויהיו נכונים גם הם מצדם לבוא בדברים עם שליחי עם ישראל, אולי יתפשרו. – מובן הדבר מעצמו כי אנכי, שהייתי המתחיל במצוה, הייתי מוכרח להיות גם איש הבינים בין העם ובין הסופרים.  ובכן יצאתי אל העם החוצה.

ומה ארבה עוד לספר לכם?  – מיד כשיצאתי החוצה קבלו את פני בתרועה גדולה וימסרו לידי זר של דפנא גדול ועצום ועשוי בטעם יושבי נלבקי והרחובות הסמוכות לה.  – האגיד לכם את האמת?  ירא אני כי הזר ההוא היה לי לשחד, והשחד, הלא ידוע, מעור עיני פקחים, ופקחים, הלא ידוע, היו סופרי ישראל תמיד.  אני, האיש הקשה מטבעו, לא ידעתי פתאם מה היה לי, כי הייתי מיד רך כקנה והייתי נוטה לפתע פתאם לשלום.  אז החל המשא והמתן בינינו, וזה גמר ההחלטה אשר אליה באנו:  א) בנוגע לשעות העבודה אין בני ישראל יכולים בשום אופן לותר מהן לסופריהם אף רגע אחד, ואם יחסרו סופרי ישראל חלילה רגע אחד מכתוב אז יהיה החסרון מורגש מאד מאד בכל פּנה ופנה אשר שם איש עברי יושב, ובכן מחויבים הסופרים לכתוב גם להבא עשרים וארבע שעות ליום במלואן  ב) בנוגע לשכר העבודה נכונים שבטי ישראל להוסיף לסופריהם קופיקא אחת לשבעה ריס ניר, ורק בתנאי שהשכר לא ינתן מיד כי אם – אחרי מות המחבר.

ובכן שב השלום להיות כבראשונה בין ישראל ובין סופריו.

הסופרים כותבים לעמם יום ולילה יום ולילה ולא ישבותו, אחרי כי אין עם ישראל יכול להיות שרוי בלי ספרות ובלי ספרים אף רגע אחד, ועם ישראל משלם לסופרים במיטב כספו ואינו משגיח על ההוצאה היתרה והגדולה שהיה עליו, ולו רק בהבטחה, להוסיף. עם ישראל, יהיה איך שיהיה, אינו יכול להתקים בלי ספרים, וסופרי ישראל, יהיה איך שיהיה, חיים עתה כבני מלכים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה