_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מעשיה בליב טולסטוי

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

בימים  האחרונים עברה בעתונים ידיעה קטנה  וקצרה, שמשכה אליה את הלבבות.  מעשה בליב טולסטי.  מעשה בליב טולסטוי חזקה שימשיך את הלבבות תמיד.  אחד האכרים מיושבי עיר קטנה ברוסיה קם פתאם ופנה ליורשי הגרף המנוח וטוען, כי אשתו שלו, מרת אמליה לבובנה, היא בתו של הסופר הגדול, שנולדה לו לפני הרבה שנים מאשה כפרית אחת בלי חופה וקדושין, ומאחרי שבאופן זה הוא באמת אחד מחתניו של המנוח, שאינו שונה הרבה בקורבתו הטבעית מיתר החתנים שלו, לכן הוא תובע חלק מן הירושה, שנותרה אחרי חותנו עליו-השלום.  תובע חלק ונחלה ביאסנאיה פולאנה.  אם יזכה אותו האכר בתביעתו בדין, דבר זה אינו נוגע לי.  אבל המעשה גופא הוא מעשה גס קצת – מובן מאליו, מצדו של האכר.  חזית איש אכר כזה!  דורש הוא בעריות בפרהסיה ומספר אחר מטתו של אדם גדול, שטהרת המדות במקצוע האישות היתה דרישתו היותר גדולה, תלמיד-חכם שעבר עבירות בימי נעוריו, אל תהרהר אחריו בימי זקנותו.  חזקה על אדם דורש לטהרת-המדות, וביחוד כשהגיע לימי זקנה, שעשה תשובה.  חזקה שחטא ופירש – חטא כשהיה יכול לחטוא ופירש ככלות כחו. הלא סוף-סוף הוא הדורש היותר גדול, שקם לנו בעת האחרונה, לדרוש פרישות ונזירות ועצירות מן האשה.  הלא סוף-סוף הוא המלמד אותנו את התורה הגדולה, כי האשה היא התועבה היותר גדולה, שיש לנו בעולמנו, וכי אדם הגון מחויב לברוח מפניה מהלך הת"ק פרסא, וכי גם הרהור לבד שאדם מהרהר בלבו באשה הוא חטא, וכי היותר טוב היה, אלמלי היינו יכולים להעביר את המין השני מן העולם לגמרי.  העולם היה בלי-ספק עולם שלם, אלו היה בו רק מין אחד – הזכר.  אלו היה טולסטוי שותף ליוצר העולם במעשה בראשית, מובטחני בו, כי היה יועץ לו, ובפרט כשהיה שואל בעצתו אחרי שהגיע זה לימים שאין חפץ בהם, לותר על יצירת האשה לגמרי.  התביעה האחת, שיכולה להיות לנו לטולסטוי, היא רק שאחר קצת את המועד ולא למד אתנו את כל זאת בעוד שכפתו היתה רעננה.  איש חיט, המשליך את המלאכה מידו מכיון שכלה ממנו החוט, אינו גבור מצוין ביותר.  לכל-הפחות טוב היה עושה המורה הגדול, אלו הורה, כי חיב אדם לקבל את תורתו רק כשהגיע לאותם הימים, שהגיע אליהם גם הוא בשעה שנתגלתה לו האמת הגדולה שלו.  ירא אני כי תלמידיו ההולכים בעקבותיו יקחו אותו להם למופת ויעשו כמוהו:  יחטאו כל-זן שיהיה בכחם להיות להוטים אחרי החטא, ויותרו עליו ויתחילו להפיץ את תורת הפרישות והנזירות מיד כשיגיעו לאותם הימים שבטלו הטוחנות וחשכו הראות וסוגרו הדלתים בשוק והסתבל החגב והופרה האביונה.  ירא אני כי מעשה רב יירשו תלמידים. 

אבל יהיה איך שיהיה!  בכל-אופן קורא יהודי,  מכיון שיגיע לידי פרק זה, דעתו סולדת עליו.  הלא גם לנו היו קדושים קצת, הלא גם אנחנו אינם זרים לנו אותם הפרושים ואותם הנזירים ואותם הטהורים ואותם המלמדים אותנו להיות נזהרים ונשמרים מהבלי העולם הזה, אבל אמרו מה שתאמרו:  אצלנו לא קרה עוד, כי אחרי מות אדם קדוש וטהור כזה, יבוא איזה אכר ויספר אחרי מטתו מעשה בבת שנולדה לו מן הצד בלי חופה וקדושין.  חיינו וחייהם, תורותינו ותורותיהם – אולי זהו כל ההבדל שבין הקולטורות השתים.  תאמרו:  היה אדם רודף-תענוגות קצת ואוהב-חיים בימי עלומיו – דבר זה ידוע כבר – ואולם סוף-סוף הלא הוא זה, שדעתו נעשתה מיושבת עליו אחר כך והורה לעולם את התורה היותר צרופה?  כן, אחר כך.  אבל הלא זאת היא הנקודה העיקרית, שעליה אנו דנים פה.  "אחר-כך" זה פוסל את כל התורה כולה.  לא מלאכה יתירה היא לותר על התאוות בימים של "אחר כך" ואפילו להורות אז את התורה של ותור התאוות אינה מלאכה יתירה.  הלא סוף-סוף העיקר הוא הזמן הקצר שלפני הימים האלה.  אין לי אמונה מיוחדה שאמתתה של טהרת-המדות, שבאה מתוך זקנה שקפצה על אדם.  אדם אמתי מישראל לא יבין דבר זה לעולם.  אפשר שמלגלג אני על טולסטוי? 

חלילה ממני.  אם יש בכם איש, שבכחו להרגיש בכל שורה ושורה שיוצאת מתחת יד האמן הגדול הזה, שהוא אפשר הציר היותר נפלא, שקם לו לעולם כלו בתקופת-הזמן האחרונה, - לא נופל אני מן האיש הזה.  מרגיש אני את גדלו בכל שס"ה העצבים שלי.  אבל סוף-סוף הלא איני ממשפחת הקורסיסטקות, שמכיון שאני מקבל עלי את מרותו של הציר הגדול, אכרוך מצה ומרור ביחד ואקבל עלי את מרותו גם בנוגע לתורת המוסריות שלו ובנוגע לאותה הפילוסופיה הרופפת, הידועה עתה בשם טולסטואיסמוס.  יכול אדם להיות אמן גדול ולהיות עם זה רפה קצת במקצוע אחר.  "המוסריות" בכלל היא הצד הרפה שבו.  אין אני מאמין בממשותה של תורת נזירות,  בשעה שמשמיע אותה זקן, שחטא קצת בהיותו צעיר.  אין לי שום ערבון, שכל אלה החוטאים עתה, מכיון שיגיעו לימי זקנה, לא יהיו גם הם למשמיעי מוסר.  הענין הזה, אמרו מה שתאמרו, יש לו תמיד איזה צד נלעג.  בכל אופן, טוב היו עושים הזקנים אלמלא נגעו לגמרי בענין העוקץ הזה. 

טהרת-המדות?  השמירה מפני החטא?  - מכיון שמגיע אני לפרק זה, מוכרח אני להעביר לעיני רוחי שתי תמונות של שני אנשים גדולים, אחת לעומת השנית. 

האחד, בבחרותו היה אופיצר, יונקר ככל היונקרים, היה אוהב את תענוגות החיים לכל מיניהם, היה אוהב קלפים, אוהב שעשועים, ואת כוס החיים, הריק עם כל הקובעת אשר בה עד היסוד.  החטא היה מושל בו, והחטא הכשילו פעמים הרבה.  ששה עשר ולדים חיים העמיד.  מובן מאליו כי דבר זה לא בא לו מרוב פרישות.  אבל מכיון שהזקין והחיים עם נעימותיהם אלה היו לו לגועל, קם והורה לבני האדם את התורה הנפלאה:  האשה היא המפלצת הגדולה שבחיים, חיב אדם לברוח מפני האשה כמטוחי קשת, ההרהור בלבד, שאדם מהרהר בלבו ומכון בדעתו לאשה, הוא חטא נורא.  היותר טוב הוא, שנקום ביום בקר אחד ונכחיד ונשמיד לגמרי את האשה מן העולם.  המין הזה הוא למותר.  נשית עצות לנפשנו, איך שיהיה, גם בלעדיה.  בקיצור:  כתב האיש הזה את הספר הנפלא, שהרעיש את כל העולם בשעתו.  מאז אל חדל להזהיר אותנו מן האשה ומן החטא ומן הטומאה ומכל הזוהמה שבעולם.  לסוף נעשה העולם צר לו והוא ברח לנפשו – ברח למפני האדם.  האיש הזה היה ליב טולסטוי. 

השני, בפאריז ישב כל ימיו, במרכז חיי הזמה, בתוך הטומאה עצמה, ושם כתב לנו את ספוריו ותאר לנו את חיי-הזמה האלה לכל מיניהם.  כתב לנו את "נאנא".  לא היה צד בחיים הנוראים האלה, שלא נגע בו, לא היתה נקודה בהם, שלא חקר אותה, לא היה פצע, שלא משמש בו באצבע.  ואולם חיי האיש הזה בעצמו היו נפלאים:  חיי עובד כל ימיו, אשר את תענוגות החיים הוא בעצמו לא ידע.  עם החלאה בא במגע ומשא רק במדה ששאלו מאתו כזאת חקירותיו, והוא חי חיי מנוחה ההולכים לאט, הוא והאשה ושני הבנים.  והפלא היותר גדול:  הספר האחרון, שכתב לנו האיש מכיון שהגיע כבר לימי זקנה, נקרא: "פרו ורבו!";  האושר היותר גדול, שהוא רואה לבני האדם, ובפרט לבני ארצו, הם החיים עם האשה.  האיש הזה היה עמיל זולא. 

חיי מי היו יותר שלמים?  בחיי מי אנו מוצאים קלקלות ועקולים וחליפות פחות יותר? 

לא. כבר נלאיתי קצת לשאת את מיני "שלמה" השונים עם אלפי המואביות והחתיות והצידוניות והמצריות השונות שלהם, אותם החיים את חיי "שיר-השירים" בכל ימי נעוריהם, ומשמזקינים, הם נעשים מיד למיני "קהלת" וקוראים כל היום "הבל הבלים!".  הניחו לכל-הפחות את "שיר-השירים" לבני הנעורים – ואת ה"קהלת" יקחו להם הזקנים ממילא.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה