פּסח

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

התזכרו? – ואולם כפעם בפעם, כשהייתי בא למאכל תאוה זה, שאנו עושים זכר לטיט, הייתי משתאה ומשתומם כולי.  רבונו של עולם, כמה נפלאים אנחנו לפעמים! ימים על שנים אנחנו עומדים טבועים בטיט עד הצואר, כל חיינו הם טיט אחד גדול אשר אין מנוס ממנו ואין מפלט – ופתאם אנחנו צריכים זכר לטיט.  למען-השם, מהר ולך ועשה לך עוד סימן לדבר, שמא ישתכח חלילה מלבך.  ואולם בכלל הלא נפלאים קצת כל זכרונותינו: מין לעג לרש.  החורבן מסביב הולך וגדול משעה לשעה ומרגע לרגע, – ואנו אין לנו אלא להשחיר קורה אחת מקורות ביתנו, להיות לנו זכר לחורבן.  המות אורב לנו יום יום מאחרי כל פּנה ומתוך כל זוית ובעותי המות אינם סרים מנגד העין אפילו רגע אחד, ואנו אין לנו אלא ללבוש קיטל לבן, בכדי לזכור ולא לשכוח את יום המיתה.  בעל-כרחי נזכר אני ברגע זה באותו צעיר, שתפסו אותו למלכות והעלוהו לגרדום והיכוהו, ומאחרי שכח-הזכרון של אותו צעיר לא היה מצוין ביחוד, הלך ועשה לו קשר במטפחת כיסו לסימן, בכדי שיזכור כי ממחרת לאותו יום בשעה החמישית לפנות בוקר בדיוק עליו להיות נתלה על העץ – שמא ישכח דבר קטן זה.

הפּסח! אמת הוא, היו פעם ימים וחג זה היה ששון חפצי וכליון עיני וכל משאת נפשי.  בנשימה חטופה ובלחיים בעורות חכה לו הילד כל ימי החורף הארוכים.  איזה חן מיוחד ואיזה קסם מיוחד היו שפוכים עליו אשר לא אדע את שחרם עד היום הזה.  האם באשר הוא ראש תחלת האביב? כמדומה לי, כי לא.  יודע אנכי רק את האחת, כי היה החג הזה בעיני מין שיר-השירים של כל החגים.  אם גולת הכותרת לימי השבוע המעוננים והקודרים והאפלים היה השבת, היה הפּסח גולת הכותרת של כל ימות השנה העצלים והאפלים והזוחלים – מין שבת שבתון גדול אשר לב הילד כולו חרד לקראתו ושאף לקראתו וערג לקראתו בכל נימיו.  מפורים ואילך נעשתה נשמת אפי לוהטת ורוחי קצרה מיום ליום יותר.  משהגיע שבת הגדול, נדדה שנתי בלילות.  אחרי בדיקת החמץ תקפתני כעין קדחת.  ולבסוף הנה הוא בא.  הנה הפּסח בלילה.  הנה הסדר והכוסות והאגדה, הנה המלך והמלכה ובני המלכים, הנה האורחים הרבים, הנה נרות הכסף הנוצצים והמנורה בעלת שבעת הקנים והעששית התלויה באמצע התקרה, הנה הבגדים החדשים והרועשים, הנה העינים הנוצצות והמאירות, הנה הדלת פתוחה והכוס מלאה ואליהו הנביא נכנס והוא רואה ואינו נראה...  הוי אל אלהי ישעי וששוני! איה עתה הפּסח הזה? איה עתה תומתי עם ילדותי?

עתה, משנכנס ניסן, לבי מתחיל רועד ומפחד וירא.  יודע אני עתה את אשר לא ידעתי אז, ולכן, כשבא הפּסח, אין אני יודע אלא תפלה אחת: רבונו של עולם, מי יתן ועבר כבר עלינו זה בשלום ובחפזון ככל האפשר! האם תלעגו לפחדי? הלא יהודי אני, ולא מפני הפּסח אני ירא, כי אם מפני הפּסחא, לא מפני מעט היין האדום שעלי לשתות, כי אם מפני הבלבול האדום, לא מפני החרות המחוללה שלנו, הבאה עלינו לטובה, כי אם מפני החרות המרובה קצת יותר מדי של אחרים.  אין אני יודע חג, שיהיה עלי למעמסה, כמו חג הפסח.  ולא לחנם.  אין אני יודע חג, אשר הרבה כל-כך להביא עלינו פורעניות ושואה ואסון, כחג הזה.  גלות מצרים וגלותנו עתה – ברור לי, כי אותה הגלות שם לא היתה כטפה מן הים כנגד הגלות שאנחנו חיים בה עתה, ואולם בכל אופן הלא באחת טוב היה חלקם שם מחלקנו: פסח לא היה להם עדיין ולא היו צריכים להתירא מפני עלילת דם.

משנכנס ניסן, לבי מתחיל רועד.  האם פּוגרום חדש? האם איזה נער חדש יעלם פתאם? האם עלילה חדשה? האם באיזה מרתף או באיזה תנור של יהודי ימצא פתאום איזה חלל חדש, אחרי אשר הובא שמה? רבונו של עולם! גם יהודי זה, היושב ומתגולל עתה באותו הכלא בקיוב, ישב בשנה שעברה בליל הסדר בביתו וחגג את חגו, ועל לבו לא עלה כי בשנה הבאה כעת חיה יאמר עליו כי אוכל-אדם הוא וזה שבתו יהיה בכלא.  ואני בעצמי – האם יודע אני את אשר יוכל לקרות ואת אשר יהיה עמי בשנה הבאה לתקופה זו? האם בטוח אני יותר מאותו האמלל? האם אתה הקורא בטוח יותר? אין דבר! יכול אתה לשבת פה ויכול איזה פגר קטן להיות נמצא פתאם בכפר נדח באיזה חבל מעבר לים הכספּי ויכול אתה להוכיח בראיות חותכות כי מימיך לא היית עוד שם או כי לא עזבת עוד מימיך את עירך ואת מקום שבתך, וכל זה לא יועיל לך בשעה שיהיה רצון מלפני המקום לדרוש את הדם מידך.  יושב אני ומסב על שלחני בליל החג ביד רמה, חוגג אני את חרותי ואת צאתי מן הגלות, נשען אני על צדי השמאלי לסימן חרות ופותח אני את הדלת לסימן חרות, – ואולם מי יודע אם לא בעד הדלת הפתוחה הזאת יכנס אלי פתאם איזה שוטר עם בני לויתו ובקש בעליתי ובמרתפי ובתנורי ומתחת לתקרה ומצא את אשר יבקש.  מי ימנה עתה את מספר היהודים אשר הובלו ככה מן הסדר אל הכלא? מי יודע עוד את מספר הקרבנות אשר דרש ממנו חגנו זה?

מדפדפים אנו בגליונות דברי הימים העתיקים וכשאנו מגיעים לפרק האינקויזיציה עם כל עלילותיה ומוראיה וזועותיה אנו מנידים בראשנו ואין אנו מאמינים.  ואולם סוף-סוף הלא נעשו מעשים אלו באותו זמן אנו קוראים לו ימי-הבינים, ולפי-ערך אם נשום אל המעשים הנעשים בתקופת האורה והקולטורה וההמצאות, אין אלו ולא כלום.  אבל מה יהיה מקץ איזו מאות שנה, כשהדורות אחרינו ידפדפו פעם בכרוניקות ישנות וימצאו כתוב, כי במאה העשרים, בשנת 1912, באותה שנה שהתעופף אוטוטשקין בשמים באוירופלן, נמצא עוד בני-אדם בארץ ידועה, אשר הסיקו את מוחותיהם בזה, שהעלילו על אנשים חלשים מהם, כי אוכלים הם דם אדם? אמרו מה שתאמרו: הלא שבעתים טוב מזה היה, אלו היו עסוקים באינקויזיציה!

ועתה הנה באים אנשים טובים ועושים עמי חסד: כותבים מחאות כנגד עלילת הדם – ויוצאים ידי חובתם! עושים אותי למין נערה בתולה עם כתב-תעודה.  "מעידים אנו בחתימת-ידנו כמאה עדים, כי פלונית בת פלונית לא חטאה." "מעידים אנו בחתימת-ידנו כמאה עדים, כי אלו ואלו אינם אוכלים דם אדם".  הנה עד כה באנו! הנה הגיע כבוד-האדם בימי האורה והקולטורה וההמצאות עד למדרגה זו, שעליו לבקש לו כתב-תעודה שאין הוא אוכל בשר-אדם לא בפת שחרית ולא בצהרים ולא בערבית!

ואין אני חסר עתה שום דבר, אלא שאעשה לי זכר לטיט!

כשאני מסב היום אל "סדרי", ממלאות את לבי מחשבות מרות ונוגות מאד.  סלחו לי, כי אין אני יכול לשמח את לבכם.  למה אכחד מכם את הדבר? אין הפסח בשבילי חג של שמחה.

הנני מוזג את כוסי – ואולם כוס אחת אני מוזג לאיש הנענה והאמלל באשר הוא שם, אשר ישא ויסבול תחתינו כולנו, האחד תחת הרבים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה