_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

צער בעלי-חיים

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

שאלה קטנה יש לי, שאלה עומדת ומתמידה, העולה ומנקרת תמיד במוחי בכל פעם ופעם שתעלה על איזה לב ועל איזה שלחן, באיזה בית פרטי או באיזה פרלמנט, השאלה הידועה בדבר החובה הידועה המוטלת על בני-האדם בנוגע לצער בעלי-החיים.  הלא ידעתם, רבותי, יש בעולם חברה טובה כזו, שאין לה בעולמה שום דאגה אחרת, אלא לדאג יומם ולילה לשלומם של הברדלס והחולדה והצפור, הקנרית והחתול והתרנגולת והסוס והזבוב שעל גבי הכתל ודומיהם, בקצור: מביצי כנים ועד קרני ראם.  אמרו מה שתאמרו, אין חקר ללבם הטוב של בני-האדם ולרחמיהם הרבים! אלא ששאלתי היא: האם גם אותו היצור הידוע, הנקרא אדם, נכנס, בכולו או לכל-הפחות במקצתו, בכלל בעלי-חיים, שחייבים בני-אדם כל-כך בשמירתם מפני צערם? וסמוך לשאלה זו עוד סניף קטן, שאינו שוה כמעט לדבר בו: אם תמצא לומר נכנס – הנכנס בכלל זה של אותה בריאה הקרואה אדם גם אותו הרמש הידוע, חורגו של האדם, המלוה אותו תמיד בכל העתים ובכל הארצות, זה שנקרא בכל ספרי-המלים בשם הידוע "יהודי"? סוף-סוף הן גם האנתרופּלולוגיה אינה אלא חלק מן הזואולוגיה.  כך מציר לי אני את הדבר.  בן-אדם אני מבית-המדרש הישן, סלחו לי, ודבר זה קבלה הוא אצלי מפי רבותי הראשונים...

אכן רק פלא הוא.  בכל פעם ופעם שהאנשים הטובים עם רחמיהם הרבים הגדולים מני ים, כידוע, באים לפשפש בצערם של בעלי-החיים, כדי להיות להם לכרובים סוככים, הם קומרים תמיד – בשחיטתם של ישראל.  כאלו רק על השחיטה לבדה היה כל עולם החיות עומד וכאלו כל הרחמים החמים וכל החמלה הנדיבה אין להם שום עסק אלא עם זה, שלא תהא בעולם השחיטה.  אלמלי היתה זו בטלה, היו בטלים מן העולם כל מיני תקלות ופורעניות ופגעים רעים וכל העולם כולו היה נהפך לעולם של מלאכים ושל אצילות ונדיבות ואהבה ושלום ואחוה ורעות מקצה השמים האחד ועד קצה השמים השני.  אמרו מה שתאמרו, סוף-סוף אין חקר ללבם הטוב והמיטיב של בני-האדם ולרחמיהם הרבים!

ומשום מה אני מדבר היום על כל זה ומהרהר בו שוב? משום מעשה שהיה.  באחד מן הימים הראשונים לשבוע זה נכנסו הדפּוטטים שלנו לישיבה אל הדומה שתחי' אשר לנו בפטרבורג המעטירה.  נכנסו לדון בדבר הצעת-החוק החשובה בנוגע לשאלת צער בעלי-החיים.  מחוקקי החוקים שלנו, כידוע, טובי לב כל-כך ונדיבי נפש ומלאי רגש רך ועמוסי חמלה עדינה עם רחמנות הומיה, עד שלא יוכלו לראות, פשוט, בצערו של זבוב על גבי הכותל.  כל זה ידוע.  ועתה הנה בעלי-החיים האמללים סובלים כל-כך, והם מחשים? ובכן בא קובאלינקו הראשון ומציע סעיף מיוחד, כי הפושטים את עור החיה בעוד היא חיה, מה שכידוע עושים היהודים, יענשו עונש ישיבה של מאסר קשה במשך ששה חדשים ועד שנה תמימה, משום שזהו האמצעי האחד ללחום עם הרציחות הדתיות הנעשות עם החיות לפי המנהג היהודי.  גם בחוץ-לארץ, הוא אומר, אסרו זה מכבר את השחיטה היהודית.  וכבר בא המועד גם לרוסיה לאסור את המנהג האכזרי הזה.  אמת, הדפוטט בולאַט מודה, כי צער בעלי-החיים בכללו הוא דבר טוב.  אלא שהוא מוסיף, כי באופן זה אם כבר הגיעה רוסיה עד למדרגה זו לדאג לצערן של חיות, מדוע לא שמה לב עד כה להצעת החוק בנוגע גם לזה, שידאגו מעט גם לצערו של אדם? הדפוטט קרופוטוב מציע, כי ידאגו תחלה, לתת לאכר שבולת-שועל בשביל סוסיו, כדי שלא יהא מוכרח לדפוק אותם בשוט.  ולחברת המגנים לצער בעלי-החיים הוא מציע, שתתן לאכרים אוטומובילים, כדי שלא יהיו מוכרחים לענות את הסוסים.  הדפוטט אמוסינקו מוסיף: הדומה השלישית, ובפרט יושבי הימין, יודעים היטב להתהלך כנגד חיות, ואולם אין הם יודעים להתהלך כנגד בני-אדם.  איך שיהיה, רואים אנו, כי התחילו סוף-סוף גם ברוסיה להתעסק באותה הדאגה הנאה לעולם על-דבר צערם של בעלי-החיים.  בשעה שכל עולם הקולטורה הוא נאור כל-כך, אי-אפשר שלא נהיה נאורים גם אנו.

ובשעה שדברים גדולים כאלה נעשים לעינינו, יש שבן-אדם פשוט, שאינו יודע חכמות יתרות, פורש לקרן זוית שלו והרהורים שונים ונפלאים תוקפים אותו.  רבונו של עולם, כמה נאה עולמך שבראת, ובפרט אותו האדם עם לבו הטוב! כבר עשינו את כל חובותינו, ברוך-השם, בכל הנוגע לדברים שבין האדם האחד למשנהו, עד שלא נשארה עוד לנו שום דאגה אחרת, אלא להביא קצת נעימות גם בחייהן של החיות והבהמות.  סביבה שאין אנו שומעים בה אפילו פעם אחת גם את האנחה היותר קלה מפי בן-אדם על שום שהוא סובל מיד בן-אדם שני! מדינה שלא אירע בה מעולם אפילו לרגע אחד שום עול, קטן או גדול, בין אדם למשנהו! בני-האדם, כידוע, יושבים בה יחדו איש על יד אחיו כשבת יונים ואוכלים איש מפי איש ומגפפים ומנשקים זה את זה ומתרפקים ומתדבקים זה על זה וזה עם זה באהבה ובאחוה וברעות בלי הרף, עד שאי-אפשר שיצער האחד את חברו אפילו במחשבה – מה פלא אם בתנאים כאלה אין לנו עוד שום עבודה אחרת לעשותה, אלא לדאג לטובתם של בהמות ועופות וליסד לנו חברות ואגודות לצער בעלי-חיים?  למען-השם, רק אל נא תסבול, חלילה, החתול רגע אחד קטן איזה מכאוב כל-שהוא ולא יסבול הזבוב ולא תסבול הצפור הקנרית אשר לנו בכלוב ולא יסבול הכלב הקטן השוכב בחיקנו, וביחוד – אל נא יסבול, חלילה, העוף על ידי השוחט היהודי!

הוי, עד כמה זה אהבתי עוד מעודי את כל הנשמות הרכות האלה, את חברי האגודות לצער בעלי-חיים, אשר אינם יכולים, פשוט, להביט בצערם של איזו חיה קטנה ושל איזה עוף קטן! ידעתי פעם אחד אדם כשר וישר ונדיב לב כזה, שהיה אסטניס גדול ביחוסו לכל חי הולך על ארבע או רומש על שש, ומובן מאליו כי לב חומל זה היה מיד לחבר לכל מיני האגודות השונות לצער בעלי-חיים, ועוד יותר מזה מובן מאליו כי היה מצטער כל ימיו על המנהגים הברברים של השחיטה הברברית הנהוגה אצל היהודים הברבריים.  ורק שהיה שכחן מטבעו.  כשבאו אותם ימי המעשה והעבודה הרבה, לתקוע בקורנס יתדות במוחם של בני-אדם ולרטש בני-מעיהם של אנשים בעודם חיים ולנעוץ פצירות לוהטות לתוך עיני ילדים מפרפרים, שכח פתאום האיש הטוב והחומל הזה למשך שלשה ימים, שהוא חבר נאמן לאותן האגודות היפות הממונות על הרחמים.

כמה נאה עולמנו וכמה רחום וחנון לבו של האדם, וביחוד כמה מן האמת ותום הרוח באותה הרחמנות והחנינה! והראיה, שכל נדיבי הלב וזכי המדה האלה שמקצה אירופה ועד קצה מתעוררים מפקידה לפקידה ומביעים את מחאתם העזה כנגד אכזריותה של השחיטה שאצל היהודים! פשוט, אין הדבר מניח לו לישון בשימו רגע אל לב כיצד שוחטין אצל היהודים שור או עגל או בר-אוז.  חייב אדם הגון לחוקק להם חקים ישרים, שיהיו מוכרחים גם חדלי-אדם אלה להתנהג על פיהם.  למשל: אסור לאדם להרוג בעל-חי בפניו של בעל-חי שני; אסור לאדם שיהיו דמיו של בעל-חי אחד שותתים וזורמים לעיני בעל-חי כמוהו או שריחו של הדם יגיע עד לנחיריהם של בעלי-חיים אחרים; אסור לאדם לשחוט עוף או חיה בכלי או באינסטרומנט, עד שיראה אותם תחלה לפקידי הרשות המקומית ויקבל מהם את הרשיון בכל פעם ופעם; אסור לאדם לשחוט עוף או בהמה, עד שלא יפיל עליהם תחלה מין תרדמה או עד שלא ישקה אותם תחלה חלורופורם.  אבל אלו ידעתי כי יהיו לי שומעים, הייתי אומר, כי לא היה הדבר מזיק כלל, אלו השתדלנו, שיכניס איזה דפוטט לתוך איזה פרלמנט גם סעיף קטן וצדדי להצעת-חוק זו.  למשל: אסור לאדם לעשות פוגרום באדם, אלא אם כן יישנהו תחלה או ימסוך בו חלורופורם; אסור לאדם להרוג ילד בפניה של אמו; אסור לאדם להרוג נפש אדם, באופן שיהיו דמיו שותתים וזורמים ומגיעים עד לעיניו של אחיו או שריחם של הדמים יבוא עד לאפו של זה.  העיקר אצל מעשים כאלה היא הרחמנות.  על פי סדרים טובים וחכמה מעט יכולים אנו ליסד פוגרום על יסודות אנושיות טהורה.  הלב הטוב והטהור בפרטים כאלה הוא העיקר.  וביחוד: אסור לאדם לעשות פוגרום, אלא אם כן יביאו תחלה את הכלים ואת האינסטרומנטים, כדי לקבל עליהם אשור, שמא פגומים הם יותר מדי והמיתה תארך על ידי זה ותביא חלילה לידי יסורים של חנם.  אמרו מה שתאמרו, סוף-סוף גם האדם נכנס קצת בכללם של בעלי-חיים, וסוף-סוף גם אני, היהודי, נכנס קצת בכללם של בני-אדם!

עד כמה אני שמח בראותי כי סוף-סוף אנו הולכים ומתקדמים, עד שהתחילו ברוסיה לדאג אפילו לשלומם של חיות ועופות! אלא מה, אותה השאלה, אם גם האדם נכנס בכלל זה ואם בכללו של האדם נכנס גם היהודי? פטור, יש לנו שאלות אקדמיות רבות כל-כך, תהא לנו עוד אחת!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה