_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמחה

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

שמחה.  שמחה מבית ושמחה מחוץ.  שמחה בלב ושמחה על כל פנים.  בקצור:  רק שמחה...

מובן מאליו, כי מדבר אני כאן על-אדות פורים.  הלא דבר זה כבר נעשה למנהג מקובל אצלנו מקדמת דנא:  כבוא חג הפורים האהוב, מחויב הסופר היהודי לכתוב את מאמרו על השמחה הגדולה, שכל אדם הגון מישראל מוכרח להרבות בה, ולא עוד, אלא שעליו להתחיל בשמחה זו מיד כשנכנס החודש.  השמחה, בלי עין-הרע, גדולה כל-כך במעוננו ועל כל סביבינו, שכמעט יכול אדם להאמין, כי אין בכל העולם כולו עוד גוי אחד כמונו, אשר יבין כמונו מלאכה זו, מלאכת השמחה, ואשר תהיה לו כמונו סבה להיות שמח.  הוי, כמה שמחה!  – כמובן, אם חכם הסופר, לא יסתפק בהלכה פסוקה זו לבד של ענין השמחה, אלא יבקש וימצא גם את הגורמים וגם את ההיתר לה:  אם שיקח לו איזה פסוק מן המגלה וידרוש דרשה על-דבר ההתבוללות וישפוך את כל זעמו על מרדכי זה, משום שלמד את הקוזינה הירקרקת שלו, שלא תגיד את עמה ואת מולדתה – וזה הוא בודאי הזיון המשמח מאד את הנפש;  ואם שיבחר לו את הפסוק על-דבר הדבור בלשון עמו, וישמח מאד כי עכשו כבר התקדם העולם העברי מאד ויש לנו ברוך-השם כבר תרפ"ט אלפים חברות העמלות כל-כך בשביל הלשון שלנו, עד שספרותנו היתה עתה כפורחת, כידוע;  ואם שיתלה את הקולר שלו באותו הפסוק של "אין אונס" וישמח מאד ויבוא לידי מסקנות, כי ארץ פרס הקדמונה, אמת היא, לא היתה ארץ קונסטיטוציוינלית כמו עתה, אלא תחת זאת ידעו כבר גם שם את החוק האנושי הפשוט, שאין אדם רשאי לאנוס אדם שני.  בקצור:  אך ורק מוטיבים של אגדה ושמחה וששון גדול בכל אשר נפנה.  אך ורק ענינים המשיבים את הנפש של כל אדם מישראל.  הלא חג הוא לנו וגם מצוה היא לשמוח ובכן אשמח נא מעט את קוראי.  ואולם ירא אני, כי אין לי כשרון מיוחד לענינים כאלה ואני אקלקל מלאכה נקיה זו מיד כאגע אליה באצבעי.  ירא אני שאעשה דבר זה על פי דרכי אני והשמחה לא תהיה עוד שלמה כל-כך.

אגב, כשאנו עומדים על פרק זה, הייתי רוצה להעיר הערה צדדית קטנה:  אלו היה לי בן, שהייתי רוצה לעשותו לבעל-מלאכה, הייתי מביא אותו אך ורק לאותה חברה של הסופרים והייתי נותן אותו ללמד מלאכה זו של כתיבת מאמרים.  אין לך מלאכה קלה מזו בין כל המלאכות שבעולם.  כשמגיע מועד הפורים, דבר זה כבר ידוע גם לבר בי רב דחד יומא, אין על הסופר לחשוב שום דבר, אלא יושב וכותב לו על מצות השמחה הגדולה שעלינו לשמוח ועל ההתבוללות ועל מרדכי המתבולל ועל הדסה ששנתה את שמה העברי בשם אסתר הפרסי ולא הגידה את עמה ואת מולדתה – והוא, הסופר בעצמו, אם יש לו על-פי מקרה בן, יחנך אותו דוקא ודוקא באותו אופן, שלבסופו יצא ויתערב בגוים; כשבא הפּסח, אז יכתוב לך את המאמר הידוע עם אותות-הקריאה הרבים על-דבר "זמן חרותנו" וכי החרות היא ענין יפה ונשגב נועלה – והוא בעצמו, אם יראה איזה שוטר ברחוב, יתחבא בפיק-שנים בחורים ובסדקים, והכל משום שהוא מסוגל כל-כך לחרות;  כשבא חג השבועות, אז יקום ויכתוב, כאשר כבר יודע כל קורא עתיק מן הנסיון, על דבר חג הבכורים, ועד כמה יפה הדבר, שיהיה לאדם מישראל מעט חטה ומעט דגן ומעט שעורה בשדה, ועד כמה נחמד הוא, שתהיה לו חלקת שדה קטנה משלו – והוא בעצמו יפתח לו ממחרת לאותו יום חנות לממכר מי-סודה ונפט ודגים מלוחים;  כשמגיע ראש-השנה, הוא כותב, לפי המנהג מדור דור, על-דבר יום הזכרון וכיצד מחויב כל אחד משלנו לתת אל לבו ולזכור – והוא בעצמו, כמובן, יש לו זכרון של חתול ושוכח את כל מה שהיה אתמול;  לכבוד סוכות, דבר זה כבר יודע גם התינוק בעל-פה, הוא כותב על-דבר דירת ארעי ודירת קבע, על-דבר התחום ועל-דבר מחוץ-לתחום, על-דבר אשר אין לנו זכות ישיבה ועל-דבר אשר יש לו זכות זו גם לכלב המשוטט בחוץ להיות יכול לשוטט בכל מקום אשר יחפוץ, וכן הוא כותב על-דבר המצוה "ושמחת בחגך" – והוא בעצמו יושב ומתחיל לבכות;  כשימי החנוכה ממשמשים ובאים, הוא כותב, כידוע, על-דבר החשמונאים ועל-דבר הגבור הגדול יהודה המכבי ועל-דבר כל הגבורות והגדולות והנוראות – והוא בעצמו, כשהוא שומע על-פי מקרה קול איזה עלה נדף עולה אליו פתאם מן הרחוב, פניו מלבינים וכל עצמותיו תחרדנה.  איך שיהיה, כל אחד רואה עתה בחוש, עד כמה קלה מלאכה זו של כתיבה.  טימות ידועות לימים ידועים תלויות כפרות בשלים על גבי האילן, ועלינו רק לנענע אותו רגע, והם נופלים מאליהם לחיקו של הקורא.  מובן מאליו, כי כשבא עתה חג יקר כאותו חג של פורים, חובתי היא, לענות גם אני את חלקי הנחוץ בדבר השמחה ולכתוב את פּזמוני שלי על ההתבוללות ועל מרדכי יאירוביץ ועל אסתר אביחי-לובנה – וחסל.  ואולם ירא אני מאד, כי אני, שהנני קצת שלומיאל מעודי, אקלקל מלאכה נקיה וקלה ויפה זו, עד שלא תהיה לה תקנה עד-עולם.

מילא, תהי התבוללות.  השורות המועטות הראשונות, איך שיהיה, תעלינה עוד בידי; הלא סוף-סוף אינן אלא הקדמה לגוף הענין, התעוררות לשמחה, והשמחה הלא היא הקנין היותר עצמי של כל אדם יהודי.  השמחה כאלו טבועה בעם זה וחתומה וצרורה בכל אבריו וגידיו.  עם שאפילו התינוקות שלו מלאים זקנה עולמית ואפילו קלי-הדעת שלו מלאים תמיד הרהורים כבדים בלי הרף, פשיטא שעם כזה מבין ויודע ויכול לשמוח.  מי שלא ראה אדם יהודי מרקד ומסתכל בינתים בפנקסו בכדי לראות אימתי מגיע יום הפרעון לאיזה שטר חוב, או מרקד ונאנח בין כך וכך על גלות השכינה, או מרקד ונזכר בינתים שמועד זכות-הישיבה שלו מגיע בקרוב לקצו, או מרקד ומעלה על לבו בין כך וכך שהוא אחד מן העדים הנקראים ליום דינו של בייליס, – מי שלא ראה את זה, לא אדם שמח באמת.  או מי שלא ראה יהודי מקים מצות עשה של "חייב אדם לבסומי בפּוריא" והוא שותה מעט "כרמל", עד דלא ידע אם מים שתה ואם יין, – זה לא ראה שכור אמתי מימיו.  אפשר שרק עוד במוסקבה או בפטרבורג או בשאר ערי רוסיה הפנימית, במקום שאנשים רוסיים אמתים יושבים, יכולים אנו לראות לפעמים שכורים קצת לא פחות ממנו.  מובן מאליו, שגם הם למדו תורה זו רק מפי היהודי, מכיון שראו אותו פעם אחת בשנה, ביום הפורים, מבסם את עצמו.  היהודי הוא המפיץ את הקולטורה שלו, והאדם הרוסי מסוגל מאד לקבלת כל קולטורה, כידוע.  אבל כל זה, כאמור, אינו אלא מין הקדמה, תפל, לגבי העיקר.  העיקר הלא היא ההתבוללות, שחיב סופר מישראל לפטפט על אדותיה ביום זה, ואני ירא שאוציא דבר זה מתחת ידי אינו-מתוקן.

ראשית אין אני כלל כנגד ההתבוללות – אלא שאני חושש קצת, כי דבר זה קשה אלף אלפי אלפים יותר מכבישת ארץ ומעשות מדינה ומהיות לעם בפני עצמו.  אמת, גם הדברים האלה קשים למדי, אבל ההתבוללות קשה מהם אלף אלפי פעמים יותר.  ההתבוללות, מדוע נעלים את האמת, ההתבוללות היא בלתי-אפשרית לגמרי ואינה כלל בגדר היכולת.  מילא, מרדכי ואסתר – האמת אגיד לכם, כי אל האנשים האלה הייתי משתאה ומשתומם עוד בהיותי ילד ולא הבינותי מעולם איך עלה בידם לעשות את מעשה-הלהטים שלהם.  באו ושנו את שמותיהם – יהי אלהים עמם.  איש כטולמטשוב לא היה עדיין בעולם, ומכיון שלא עמדו על הבחירה להיות לדפוטטים בבית המג'ילים, לא נבחנו הפּספּורטים שלהם ולא נתגלה זיופם ולא נקנסו על ידי בית-דין להיות חוזרים ונקראים בשמותיהם העברים.  לא הגידו את עמם ואת מולדתם – יהי אלהים עמם.  אבל האם לא היה להם חוטם או איזה צלם אלהים, שיעיד עליהם כמאה עדים מי ומה הם?  אפשר שבדורות ההם היה עדיין דבר כזה מן האפשריות, צלם אלהים לא היה בולט עדיין כל-כך וההתבוללות יכולה היתה לצאת אל הפועל בלי עמל מיוחד:  רבים מן היהודים מתפּרסים ורבים מעם הארץ מתיהדים.  אבל בימינו, מכיון שנתקלקלו הדורות והטפּוס נעשה מוחלט ומוגמר, הנני מבטיחכם כי העמל הוא לשוא.  כל "שקץ" ברחוב העיר יקרא אחריכם מלא ובכנף מעילו יעשה לכם "אוזן של חזיר".  בדרך אחד תעלו אליהם, ובשבעה דרכים יניסו אתכם מפניהם.  בגו כפוף תבואו אליהם ותכרעו לפניהם ותצעקו להם:  "הננו עבדים לאדונינו!", ובזרוע נטויה ישליכו אתכם מעל המדרגות.  בפניכם יש אשר יאמר לכם האחד "אחי אתה", ומאחרי גופם יאריך את לשונו לכם וישחק וילעג לכם.  נהיה נא תמימים עם אלהים ונודה על האמת:  האם תרבות האנשים היפים שלנו לא חפצו להתערב בגוים ולהתבולל?  הלא הם, הצד שכנגד, לא חפצו.  אלפּים שנה עשינו את הנסיון, אלפּים שנה בקשנו את נתיבותיהם, אלפּים שנה נסינו להתקרב אליהם ולהיות משלהם, והם לא נתנו, ורק עתה נפקחו עינינו פתאם לדעת ולהבין, כי יש איזה דבר הנקרא הכרח היסטורי.  רק עתה זה נגלה לנו בין המדעים אותו המדע החדש על-דבר הגזע ועל-דבר הלאומיות ועל-דבר העצמיות, שאין אדם ואין עם יכולים להעבירה מן העולם, ורק עתה זה אנו מתחילים להרגיש מה כחו של דבר כזה.  לא, אדוני, אין אני כלל כנגד ההתבוללות – אלא שיודע אני, כי היא אינה כלל בגדר האפשריות.

סוף-סוף לא נשארה לנו בלתי אם מעט השמחה, שאנו חיבים לשמוח כל-כך.  השמחה, בלי עין-הרע, גדולה, כל-כך במעוננו ועַל כל סביבינו, עד שבאמת אין לנו שום עצה אלא לבסומי. ישתה האדם וישכח – שמחתו!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה