_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"סליחות"

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

"אשמנו, בגדנו, גזלנו".   מי?  אנחנו??  אנחנו אשמנו?? – בקרן זוית בבית-המדרש הגדול עמדתי כפוף על סדר-התפלה שלי, וסדר-התפלה רעד בידי.   עוד ילד קטן הייתי אז, לבי לא יכול להכיל את כל המחשבה האיומה.   הבטתי כמבקש תשועה אל אבי-זקני, אל האיש עם הדרת הפנים הנפלאים, אשר כמוה לא ראיתי שנית בכל הימים אשר אני חי, ועם העינים הטובות, אשר ים שלם של נדיבות וחנינה רכה ורחמים מתוקים התגלגל בהן.   לא, מי איש אשר לו עינים כאלה לא אשם ולא גזל ולא עשה שום רע.   את הדבר הזה לא יוכל שום איש להטותני להאמין.   הבטתי אל אבי – האם איש אשר כזה חמס ופשע ורשע ועשה את כל אשר כתוב בזה? הבטתי אל פני דודי – האם איש אשר כזה? ועל כל הקהל מסביב העפתי את עיני, על הגדולים ועל הקטנים, על הזקנים ועל הצעירים, אשר הוד קדש שכן על כלם.   לבי בי התכוץ.   הרוח אשר מסביב היה לי למשא.   הרגשתי בכל תקפו את העול האיום והכבד אשר יעשה לנו בזה.   אומה שלמה נכנסה בה רוח שגעון, כי היא אשמה ובוגדה וגוזלה.   ימים על שנים ודורות על תקופות הרגילו אותנו אל הרעיון  לחשוב את עצמנו לחטאים ולפושעים.   והנער הקטן לא הבין, כי אם הרגיש את כל זה.   כל העמים אשר מסביב צדיקים וישרים ותמימים ונקיים, אשר לא נסו מעולם לעשות שום נאצה קטנה או גדולה ואשר אינם יכולים החריד אפילו זבוב על גבי הכותל, תחת אשר אנחנו – הלא זה עתה ברגע הזה קורא החזן ואומר: "ואיך נעיז פנים ונקשה ערפנו לומר לפניך, ה' אלהינו ואלהי אבותינו: צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו!" ובכל זה, אתה אלהי ואלהי אבותי, ובכל זה, ראה הנה אני הילד הקטן העומד בזה מעיז פני ומקשה ערפי לומר לפניך, כי צדיקים אנחנו דוקא ולא חטאנו.  ילד קטן כמוני יודע את כל זה הרבה יותר טוב.  בכל אופן לא חטאנו הרבה כל-כך, ככל אשר כתוב בזה.   על-כל-פנים לא חטאנו יותר מאשר חטאו כל הגויים ההם אשר מסביב פה.   במקום הקדוש הזה ובימים הקדושים האלה היה יותר טוב, אלו דברנו יותר אמת ולא באנו להתיפּות ולהתגנדר בחטאים ובפשעים.   כל לבי בי התקומם אל העולה הגדולה.   ותקטן כל זאת, והנה עוד קול זה העולה אלי מן ההיכל: "אשמנו מכל עם".   מכל עם? לא, הדבר הזה, פשוט, איננו אמת!

איזו מרירות חשכה תקפה את הנער הקטן.   את הגוים ההם אשר מסביב לא ידעתי עוד בימים ההם.   ידעתי רק כי הם עושים את ה"גלות" וכי ה"גלות" היא רשעות וכי העושה רשעות הוא רשע וכי "בלבולים" הם עושים לנו יום ולילה.  ועם כל זה אשמנו מהם?...  וגם בשובי הביתה עוד לוה אות הרגש המר ההוא ולא הרפני.   הלכתי וחשבתי, הלכתי וחשבתי.   פתאם חשתי צרה בראשי.   איזה "שקץ" קטן מן ה"שקצים" אשר ברחוב הרים אבן מעל פני האדמה והשליך אותה בי, והאבן נגעה בראשי.   עוד רגע אחד והוא שסה בי גם את אחד מכלבי הרחוב והכלב התנפל עלי וקרע עלי את לבושי.   ולנער הזה הן לא עשיתי שום רעה מעודי.   הן אין אני יודע אותו כלום.   ובכל זה עלי לומר ולהתפלל ולהתודות, כי הוא הצדיק ואני הרשע והאשם והפושע! – רבונו של עולם, אלו תקנת אמירת על-חטא בשביל אלה, בודאי שהיה להם להתודות על חטאים ועל עונות ועל פשעים הרבה הרבה יותר ממנו.   לא  יום אחד, כי אם כל ימות השנה.   אלו היו אלה הולכים אל הנהר ומריקים כיסיהם ומשליכים חטאותיהם במצולות ים, בודאי שהיו המים מתמלאים ומתעבים ונעשים מוצקים הרבה הרבה יותר.   לא יום אחד היו אלה מוכרחים להשליך, כי אם ימים על ימים...

כעין עלבון חשתי תמיד בתפילותי.   עוד תם הייתי ונקי, וכל שקר שרט בי שרטת גדולה ולא יכולתי לשאתה.   אשמנו, אשמנו, אשמנו.   כל היום אין אנו עושים דבר, כי אם מתודים אשר אשמנו.   אבל מתי? איך? – ולא נתקררה עלי דעתי, עד אם שמעתי את קול בקראו: "ונגעו דמי אבות ובנים ודמי נשים רחמניות וילדיהן ונתערבו דמי אחים ואחיות ודמי חתנים וכלות ודמי חכמים וחכמות ודמי הגונים והגונות ודמי חסידים וחסידות ודמי זקנים וזקנות ודמי בחורים ובחורות ודמי פרנסים וחזניהם ודמי דיינים וסופריהם ודמי מלמדים ותלמידיהם ודמי אנשים ונשותיהם – נהרגו כלם יחד".   מין פיוס מצאתי בדברים האלה וכמו מרפא רך.   לא ידעתי את אשר נעשה בי, ואולם הרגשתי פתאם כעין שמחה-לאיד. סוף-סוף שמעתי את הדברים אשר חפצתי לשמוע!  ואחרי כן: "והנה כל הגוים שלוים ושוקטים, ואביוני עמך דווים וסחופים ומדולדלים".  אודך, אלהים, הנה דברי אמת סוף-סוף!  מדוע לא השמיע את זה מיד? ואחרי כן: "והנה העת והעונה אשר יאתה לך להושיענו".   כן, כן.   ופתאם ומעומק לבי קראתי בקולי הרך יחד עם החזן: "ארץ, אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם, עד ישקיף וירא ה' משמים וינקום נקמתו ונקמת עמו ונקמת תורתו ונקמת דם עבדיו, אשר שפכו דמם כמים"...

הוי לילדות אשר כזאת!  הוי ילדות ילד עברי, אם הרוח אשר מסביב ילמדהו להיות אשר כזה ולהרגיש אשר כאלה!...

*

*   *

את אשר הרגיש הנער הקטן, אותה יודע עתה הגדול: לא אשמנו, לא לא אשמנו מכל עם...

האם אנחנו בנינו במות והעלינו מדורות ושרפנו באש רבוא אלפי אדם? האם אנחנו קמנו על עם שוקט פתאם ובבוקר יום אחד נפחנו בו, למען אשר יזרה לכל רוח כמו מוץ והיה למשסה ולזועה ולפליטה קטנה? האם אנחנו יצרנו כלי משחית לרטש בשר-אדם ולקצץ יד ורגל ולמותת בענוים קשים ומרים, והכל לכבוד האל הגדול? לא, לא אנחנו אשמנו.   ואם אנחנו שלחנו בתים באש ולקחנו עוללים מחיק אמותיהם ורטשנו את בשרם לעיניהן? ואם אנחנו קרענו בני-מעים מתוך הבשר החי ויתדות תקענו ברקותיו של האדם החי ואת הבטן מלאנו נוצות? ואם אנחנו בחרנו לנו בני-אדם להיות לנו לציד כל היום, למען אשר נוכל לקרר את רוחנו בהם ולעולל עליהם בכל יום תמיד עלילות חדשות? לא, לא אנחנו אשמנו.   אין אני יודע אפילו יהודי אחד, אשר היה יכול להרוג בידיו את אחד מבניו, והכל למען אשר יוכל אחרי-כן לעולל עלילות על עדה היושבת לבטח עמו...

ולא עוד, כי אם גם אלה, אשר בתיהם היו לבזה ואשר בניהם רוטשו ואשר עיניהם נוקרו, עוד מוצאים און בנפשם לעמוד פה גם הם בתוך הקהל ולזעוק גם הם ולומר: "אשמנו, בגדנו, גזלנו". רבונו של עולם, גם אלה אשמים ובוגדים וגזלנים!

*

*   *

ואת אשר ידעתי זה מאז אותה אני מבין עתה: אולי האשם האחד אשר אשמנו, הוא, כי בקרב גויים רבים אשר אשמו, נותרנו אנחנו לבדנו העם האחד אשר לא יוכל לאשום.   אולי זה הוא כל האסון.   אנחנו עם תורת המוסר והצדק והישר שלנו עומדים כמו מחאה חיה נגד כל הויות העולם הרועש אשר לנו מסביב.   העולם הרועש אשר מסביב יש לו עסקים אחרים ממוסר וצדק וישר, העולם הרועש אשר מסביב כבר הספיק להתפתח ולחרוג מן המסגרות הצרות אשר למוסר וצדק וישר – והנה זה עומדים עוד אנחנו להזכיר לו תורות ישנות עם הרגשות יתירות.  כל העולם התפתח ורק אנחנו עוד נשארנו מאחור.   אבר זר אנחנו עם ההשקפות הישנות שלנו בתוך הגוף החי – ואת הדבר הזה לא ישכחו לנו.

אכן אשמנו, בגדנו, גזלנו...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה