_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בתיאטרון היהודי

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

לפעמים,  כשכל הקולטורה עם סרח היותרת שלה עושה אותי ממש לפרא-מדבר ורובצת עלי כנטל-אבן,  וכל היופי,  שמחויב כל כך אדם הגון להעריצו,  נעשה לי למוקצה מחמת מיאוסו,  וכל האמנות,  שחיב כל אדם מן הישוב להתענג עליה,  נעשית לי פתאם לענוי ממש יותר מחמשת כל הענוים יחד הנהוגים ביום הכפורים,    אז אני נכנס לי לשעה קלה לתוך איזה תיאטרון יהודי,  ששם מושלים את ממשלתם הגדולה רק קולטורה יהודית ויפי יהודי ואמנות יהודית,  בכדי אנוח רגע מכל המהומה ואשכח.  אמצעי זה הוא מין גבינה עם תולעים,  שחכמי האכילה מוצאים בה ק"ן טעמים טובים לבסופה של סעודה שמנה ביותר.  מין שפיכה היא של הין מים קרים על-גבי הראש המעונה.  התאמין לי?   יושב אני ומסתכל ושומע    ואם רק לא יעשה  "צינגיטאנג"  מעט העויות יותר מדי על-פי חוקי היפי שלו ואם רק לא תשלשל הפרימאדונה בקולה המתוק מעט שלשלאות יותר מדי על-פי חקי האמנות שלה,  אז אני מקבל נחת ומתענג.  ומתענג אני על ה "אופּיריטה"  קלת-הדעת וקלת-הרגלים יותר מאשר על ה "דרמה"  הכבדה עם כל הכבודה אשר ברגליה,  ונחת אני מקבל מן ה "סמרטוט"  האמריקני יותר משאני מקבל מן  "המפעל הספרותי".  מוחל,  מוחל אני לכם את ה "פרובלימות"  הבאות מתוך זיעה עם כל העמקנות המזויפות שבהן ועם כל החטוטים והפלפולים והחריפות הדקה ועם תרי"ג מצוות האמנות התלויות בהן.  פה,  באותם האופיריטות והסמרטוטים,  אני מוצא לכל-הפחות את ההבלים בצורתם המקורית,  בכלי ראשון,  בלי זיופים,  והעיקר,  בלי אותן הפריטנזיות המצויות אצל בעלי המפעלים ה "ספרותיים".  אם הבלים    יהיו נא לכל-הפחות הבלים טבעיים,  יהיו נא לכל-הפחות הבלים בלי גאווה של יחסנים. 

     הן למה אכחד את אמתי של תחת לשוני?  אין אני מאמין גדול יותר מדי באפשריותו של  "תיאטרון אמנותי"  אצלנו,  כמו להבדיל התיאטרון האמנותי של סטניסלבסקי במוסקבה.  כשאני הוגה בדבר זה,  אני נזכר תמיד באותה החידה הידועה:  "מה זה?  שחור הוא,  ויש לו שתי חתיכות גומי משני עבריו ונועלין אותו על גבי הרגל?"    מובן מאליו,  כי התשובה היא:  נעל,  נעל גמושה.  "לא מינה ולא מקצתה!  זה הוא דג מלוח הכבוש בחומץ!"   ואולם דג מלוח הכבוש בחומץ הלא אינו שחור?   "אין דבר,  משחירין אותו קצת בדיו,  ואז יהיה שחור!"   ואולם דג מלוח הכבוש בחומץ הלא אין לו שתי חתיכות גומי משני עבריו?   "אין דבר,  מוסרים אותו ליד אשתו או ליד שפחתו והיא תופרת לו על גבו גם את חתיכות הגומי הדרושות,  והכל יהיה טוב ויפה!"   טוב    ואולם העיקר הלא חסר:   הלא דג מלוח הכבוש בחומץ אין יכולים לנעל אותו כלל על גבי הרגל?     "שיננא,  וכי בשביל הדבר האחד הזה,  שחסר לו,  לא יהיה זה דג מלוח הכבוש בחומץ?  נצא נא ידי חובתנו גם בלי אותה ההנעלה!"     וגם בנוגע לחידת-התיאטרון שלנו אנו מגיעים תמיד עד לידי נקודה זו.  הלא אין לנו אַקטורים כלל?   "אין דבר,  ילמדו קצת,  יתרגלו קצת,  ויהיו!"   הלא אין לנו כלל שום פּובליקה הרוצה באמת בתיאטרון?   "אין דבר,  אם נזכה והיתה!"   ואולם העיקר:  הלא אין לנו ריפּירטואר כלל,  ואין לנו שום חזיון הראוי באמת לשם זה?    "שיננא,  וכי בשביל דבר קטן כזה לא יהיה זה תיאטרון?"  רוצים האדונים דוקא,  כי יהיה זה דג מלוח הכבוש בחומץ,  והוא נעשה דג מלוח הכבוש בחומץ. 

     ואולם אני בשלי.  אין אני הולך כלל,  בתנאים כמו אלה,  אחרי דברים גדולים.  רוצה אני לכל-הפחות להתענג קצת,  רוצה אני לשכוח לרגעים אחדים מה ומי אני.  למה נשלה את נפשנו?   סוף-סוף גם התיאטרונות האחרים,  אלו של עמי הארץ,  הלא אינם נותנים לנו אותה האמנות,  שאנו מפטפטים כל-כך על אדותיה ערב ובקר וצהרים.  נותנים לנו על-פי רוב איזו  "רעות רוח",  ובלבד שתמשוך את לב הקהל הגדול,  העובד ומענה את נפשו כל היום תחת אותה קורת בית-הבד הנקרא חיים.  יתענג נא האדם שעה קלה וישכח את רישו!    האם מחויבים אנחנו,  ודוקא אנחנו,  להיות אפיפיוריים יותר מן האפיפיור?  האם רפּל וחבריו או קומפּאנייעץ וחבריו מחויבים לתת לנו יותר מאשר יתן לנו התיאטרון של  "נובוסצ'י"?   בכניסתי לבית-תיאטרון יהודי אין אני מבקש לי גדולות,  אין אני דורש כלל,  כי יפתרו לי את חידת החיים.  אין אני דורש אפילו,  כי הם יהיו המכריעים בדבר השאלה הארורה והמטורפה  "מה זו אמנות?"  אשר הביאה בעת האחרונה לידי טירוף דעת לגיונות שלמים של סופרים והוגים וחוקרים.  שואל אנכי רק דבר קטן:   כי האקטריסות היוצאות על הבמה לה תהיינה תמיד לבושות דוקא ודוקא שמלות-תחתונות מגאלות וכי תרחצנה לפעמים את ידיהן וכי הפּוך אשר בו הן קורעות את עיניהן לא יתן בהן סימנים יותר מדי,  ומן האקטורים אני שואל כי ילמדו לפעמים גם את הרולה שלהם ולא תמיד ידביקו להם על גבי לחייהם זקן של אניצי פשתן     זוהי כל האמנות שאנכי שואל.  אפשר שעל-ידי כך נבוא גם למדרגה יותר גבוהה. 

     ובאחד הימים האחרונים,  כשקרה לי אותו מקרה,  כי היו לי למעמסה כל הקולטורה וכל היפי וכל האמנות ואני נמלטתי על נפשי וחפצתי לשכוח קצת,  אז נכנסתי לאחד התיאטרונות שלנו.  לתיאטרון  "עליזיאום".  על הבמה העלו את החזיון  "הנקודה היהודית"  ("דאָס פּינטעלע יוד"),  אופיריטה קומית עם רקידות ועם מוסר-השכל ועם מאורעות נפלאים ועם ציוניות ועם נבול-פה ועם פטריוטיסמוס ועם כל מה שהפה אינו יכול דבר    הכל כנהוג אצל בעלי-הבתים החשובים. 

     החזיון,  כמובן,  חזיון גרוע.  המוסיקה אינה מוסיקה.  התוכן אינו תוכן,  והסיטואציות    כמעט שאינן כלל בגדר האפשריות.  ובכן:   אופיריטה מודרנית לפי כל החקים והפרטים.  אפשר שאלמלי היו מקצרים מעט והיו משמיטים את המוסר המרובה והיו מדיקים קצת בפרטים בשעת המשחק,  היה אדם יכול באמת להתענג שם שעה קלה.  ואולם לא זה הוא העיקר.  את אשר ראיתי שם,  לא יזכה אדם לראות פעמים רבות בחייו.  אופיריטה זו משחקים פה בורשה זה שבועות אחדים.  משחקים אותה בכל יום.  ולפעמים,  גם פעמים ביום.  ולא רק בתיאטרון אחד,  כי אם בשני תיאטרונות בבת-אחת משחקים אותה     ובכל יום ויום מלאים הבתים האלה את הבאים עד אפס מקום.  אין לך כסא ואין לך מושב ואין לך מעמד פנוי.  בני-אדם לעשרות חוזרים על עקביהם באין כרטיסי-כניסה למכירה,  וכך הדבר כבר נמשך זה שבועות וירחים.  תאמרו:   חזיון שיש לו כח-משיכה.  אבל לא.  בדברים כוללים כאלה לא נבאר לנו את הדבר.  גם בתיאטרונות האחרים,  שלא משלנו,  יש חזיונות שיש להם כח-משיכה;  ולא עוד,  אלא שיש להם יותר משיש לנו.  רואים אנחנו בזה קצת פסיכולוגיה של עם.  מי שלא ראה את העינים הלוהטות והלוחשות,  מי שלא ראה את הפנים הבוערים והקודחים,  מי שלא ראה את כל הקהל הזה,  בשעה שכל חושיו שקועים ולהוטים ושטופים בזה שנעשה על-גבי הבמה,  כאלו חורצים שם את משפטו לחיים או למוות,    זה לא ראה עם! 

     כמדומה לי,  כי מין שגעון נוצץ בעיניהם    לא שגעון של יחיד,  כי-אם של קהל.  היסטוריה של אומה שלמה,  מעונה ומורטשה ומרוחקה בחוזק-יד מן החיים,  צועקת אלינו מן העינים האלה.  אלפי שנים לא ידעו את ששון-החיים,  אלפי שנים היו נזירים מכל תענוגות בני-האדם ולא ידעו בלתי אם סגופים וענוים ובכי וצרות ותעניתים,  רעבו אלפי שנים    ופתאם והתאוה מתמלאת.  כעדת נמרים רעבים התנפלו על הפרורים הראשונים.  אמת,  גם מסביב,  אצל האחרים,  יש תענוגות למדי,  ואולם התענוגות האלה אינם שלהם.  סוף-סוף זרים הם.  עושים האחרים האלה משתים,  יוצאים הם במחולות,  עורכים מסקרדות     אבל הנשמה היהודית לא תמלא מהם.  סוף-סוף חש ומרגיש אותו היהודי כי עינים זרות שולטות בו.  ואולם פה הוא בעולמו שלו.  לו הוא כולו.   האקטורים הם שלו,  השחוק שלו,  הרקידות שלו,  הלשון שלו    הכל שלו.  אם יש לו פרוטה בכיסו,  הוא קונה את עולמו זה.  והעולם הזה קרוב לו כל-כך ברוחו ובנשמתו והוא מבין אותו כל-כך    ושמחתו מתפרצת פתאם כשטף מים כבירים.  מעל גבי היציע מרכין אחד את ראשו מן המעקה ולחוץ,  כשאחד מן האקטורים לוקח את לבו ביחוד,  והוא מבקש מלים להביע בהן את קורת-רוחו וקורא:  "אוי,  פישליביץ    ממזר!"  

לא, לא אמנות דרושה לעם כזה.  תנו לו מעט להתענג ולהשתכר ולמלא את תאותו אחרי שנות מאות של רעבון.    

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה