_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מלחמה

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

אותה המלחמה הפּחותה מכזית, שנעשית זה עתה בחצי האי הבלקני בין איזו מנינים של טורקים מן הצד האחד ובין תריסר של מונטוניגרים ויונים ובולגרים וסרבים מן הצד השני? אסור, אם כדאי כל העסק הקטן והדל והמצער הזה אפילו לדבר בו! אם לא שרוסיה ואוסטריה יתלקח בהן זיק ישר במדה זו, שתבאונה לרחם עלינו קצת ולהתערב בענינים אלו, כדי לעשות לנו מעט שעשועים וקורת-רוח ובדיחות דעת בשעה זו של שעמום, אין אני מאמין שיהיה לחזיון זה איזה כח-מושך למשוך אחריו את עיני הקהל.  העולם, כנראה, נעשה קהה מעט יותר מדי.  דורשים מיום ליום רק "אמוציונות", יותר גדלות ויותר הזקות, שאולים בשביל העצבים אמצעים של גרוי יותר חדים ויותר חריפים.  יש לו עתה לבן-אדם אותה המנוחה הפילוסופית של פיל.  כדי להביא אותו עתה לידי התלהבות קצת וכדי להוציא אותו רגע אחד מתוך אותו מצב-הנפש של "מאי קא משמע לן" הנצחי שלו, – לתכלית זו צריכים אנו אמצעים גדולים ואחרים לגמרי.  הצירקוס – אמרה לי באחד הימים האחרונים גבירה אחת מן האריסטוקרטיות – חדל לגמרי לבדח את דעתי.  מה יתן ומה יוסיף, אם אדם תוקע את ראשו לתוך פיו של אריה? אם אריה זה, למשל, יטרוף את הראש הזה ויאכל אותו לעיניה, אז יתחיל הדבר לשעשע אותה קצת.  ירא אני כי אפילו השעשוע היותר מודרני שיש לנו עתה, "הפּוגרום", לא יעצור כח לבדח ביותר את דעתה של אותה הגבירה האריסטוקרטית בעלת הלב הרך והמפונק.  מה יתן ומה יוסיף לה ילד קטן עם יתד של ברזל ברקתו? תנו לה לכל-הפחות תאומים עם תריסר יתדות כאלה! העולם התקדם עתה במדה שאין לשער כלל.  העצבים נעשו קהים.  בני האדם משתגעים מחמת שעמום ואינם פוסקים כלל מלגהק ומלפהק.  דרושים לנו עתה מיני התרגשות יותר חזקים ויותר חריפים.

ודווקא בשעה רעה כזו הוטלה החובה על הטורקים האומללים ועל עמי הבלקנים הדלים להעביר לפנינו את – החזיון שלהם.  חזיון של האדון לטיינר באחד מתיאטרונות היהודים שהוא מעורר אינטרסה יותר גדולה.

יש לי שכן.  בפעם הראשונה התודע אלי, כשנכנס  אלי פעם אחת בלילה בשעה מאחרת, כדי לקחת ממני בהשאלה פּפּירוסה לעשן.  בפעם השניה – כשבא אלי פעם אחת לפנות בקר בבקשה, שאשאיל לו "לרגע אחד" את עשרים החלקים של הלקסיקון הקונורצזיוני של מאיר שלי.  בפעם השלישית בקש ממני גמילות-חסד של כ"ח רובל.  מובן מאליו שאת הפּפּירוסה החזיר לי פעם אחת כשהיתה לו הזדמנות לכך; מן הלקסיקון הקונורצזיוני של מאיר החזיר לי גם-כן מקץ חדשים אחדים חמשה או שישה חלקים ולא נשאר חיב לי בעצם אלא עוד אותם כ"ח רובל.  ואולם תחת אלה היה ליוצא ונכנס תמידי בביתי.  יום יום, לשעה המיועדה לשתית תה, הוא בא אלי.  אבל משעה שהתחילה המלחמה הוא בא אלי כמה וכמה פעמים ביום, כדי לשמוע מפי את החדשות שבחדשות וכדי להתוכח עמי קצת בדבר המלחמה.  בסתר במעמקי לבי אני מכיר לו תודה על החסד הזה.  סוף-סוף נמצא אדם שיש לו אינטרסה בשביל דבר קטן ודל ומצער כאותה המלחמה שבין טורקיה ועמי הבלקנים!

ואולם, כפי הנראה, טעיתי, אתמול בשעה הששית בבקר התפרץ אלי האיש וישאלני בחטיפה ובנשימה קצרה: ובכן?...  ואני מהרתי ולקחתי מעל השולחן את הטלגרמה האחרונה וקראתי באזניו: "סלוניקי.  מגבול סרביה מודיעים, כי הפלוגות הסרביות התנפלו על הטורקים בקרבת פריפאל.  הסרבים נהדפו לאחור.  נשארו של שדה-המלחמה 10 הרוגים"...

– כמה? כמה, אתה אומר, נשארו הרוגים?

ראיתי מיד כי ראה נגד פּני.  רק 10 הרוגים.  מה יתן ומה יוסיף לאדם בסך-הכל עשר נפשות היות עם מיליו-נים תקוות פּורחות ואפשר גם עשר אלמנות או עשרים יתומים? ראיתי כי עלי להציל את כבוד העתון שלי ומהרתי והוספתי מצדי  לכל–הפחות אפס אחד על המספר הכתוב ואמרתי: 100...

צחוק של לעג נראה על שפתי האורה שלי.  גם-זה לנו מלחמה! כשיש איזו קטטה הגונה באחד מרחובות העיר-הישנה בורשה, נופלים חללים הרבה יותר.  איזו בומבה הגונה, אפילו במדינה שכבר הוחזרה בה "המנוחה", מפילה על ימין ועל שמאל הרבה יותר.

הכרתי את העול.  נכלם ישבתי לפני אורחי, כאילו כל דאגת אותם הטורקים החביבים היתה מוטלת עלי, והרגשתי כי אשם אני.  מובן מאליו כי עלי לתקן את המעות.  החלותי לנגב את הזכוכיות שבמשקפים שלי ושבתי להביט אל תוך הטלגרמה שלי.  ראיתי כי גם באלף לא אשיג שום תכלית, ולכן קראתי מיד מפני דרכי-שלום מתוך העתון שלי, כי מספּר ההרוגים עלה לעשרת אלפים.

היהודי שלי נתקררה עליו דעתו קצת.  מובן מאליו, כי היו עוד לו טענות הרבה אלי.  אצל מוסימא, עליה השלום, נפלו ביום אחד ששים אלף.  במקום אחר, ורק שהוא אינו זוכר עתה את שמו.  נפלו שבעה וששים אלף.  במלחמה שהיתה בין רוסיה וטורקיה, דבר זה יודע הוא ברור, נפלו שתי מאות אלף.  כח-הדמיון שלו התלהב מרגע לרגע יותר.  במלחמה הצרפתית והאשכנזית, צעק לבסוף, נהרגו מיליון אחד וארבע מאות אלף.  באופן זה יוצא, כי המלחמה עתה אינה אלא שעשוע-ילדים, שמבלבלים בה בחנם את מוחותיהם של בני-אדם השטופים בעסקיהם ואין להם פּנאי כלל.

אוי, עד כמה נעשו העצבים שלנו קהים! דרושות לנו "אמוציונות" גדולות וחזקות, כדי לגרות אותם.  רגילים אנו לאותן הציפרות גדולות וחזקות הארכות והר-חבות עם נולים הרבה, הדורשות להן מקום של חצי השו-רה.  האדם נעשה לחיה רעה.  עיניו ראו מלחמות גדולות, על ראשו עברו ריבולוציות נוראות לנוכח פניו נעשו פּו-גרומים איומים.  במה נחשבים לו עתה חיי נפש אדם? איזה איש-צבא נפל, ואיש הצבא הזה היה מלובש אדרת, ומתחת לאדרת היתה לו כתנת, ומתחת לכתנת הזאת היה לו לב אשר דפק בקרבו – והלב הזה חדל לדפוק, משום שחמשה דיפּלומטים יש להם עתה איזה עסק, שבשבילו, דרושים להם לבבות כאלה שיחדלו לדפוק.  ואולם עם הלב הזה שחדל לדפוק מת פתאם עולם שלם עם תקוות ועם רעינות ועם רגשות ואפשר שחיי משפּחה שלמה נחרבו עמו לעולמי עולמים...  במה נחשב איש אחד כזה? אדם מאנשי דורנו דורש מיד כי נושיט לו בקנה מיליון אחד וארבע מאות אלף כאלה, ואם לא, לא תתקרר עליו דעתו.  רגיל הוא עוד מימי שבתו בחדרו אל המספּרים הנוראים כמו: "וישחיתו בישראל ביום ההוא שנים ועשרים אלף איש ארצה", "וישחיתו בני ישראל בבנימין ביום ההוא עשרים וחמשה אלף ומאה איש"; ומתוך ימי הריבולוציה וימי החזרת המנוחה הוא רגיל לציפרות המגיעות עד לכדי חצי השורה.  במה נחשבת עתה בעיניו מלחמה קטנה זו שבין עמי הבלקנים וטורקיה? מה לו אם אלפי בני אדם רכים כבר עברו ובטלו מן העולם ומיליוני חיי משפּחה הולכים בין כה וכה לאבוד?...

ראיתי כי עלי לפיס את היהודי שלי ככל האפשר – והתחלתי לבאר לו את הענין מתוך נקודת-מצב יותר גבוהה.  מלחמה זו, כמובן, אינה אלא התחלה קטנה, מין התחלה לגוף הספר שיבוא אחרי כן.  לפי-שעה אין כל זאת אלא קומדיה.  רוקד אתה כך ואני ארקוד כך.  יצחקו הנערים לפנינו.  ילכו לפנינו אותם המונטוניגרים והבולגרים והיונים והסרבים, ואנחנו, אירופּה כולה, נבוא אחריהם.  יגרו נא את המדון שלהם עם טורקיה, ואנחנו כבר נמלא אחריהם.  נעשה את החלוקה ונעשה את – השלום.  לא לחנם יש לנו עתה קונגרסים של שלום ופרסים של נובל בשביל השלום ואנחנו מפיצים כל-כך את האידיאה של השלום הנצחי.  זאת היא, היא, כמובן, רק ההתחלה.

היהודי שלי שאף רוח מלא ריאתו, כאלו הוסרה ממנו דאגה גדולה.  שבח לאל בורא עולם, כי אין זו אלא פתיחה קטנה וכי עיקר המלחמה יתחיל, ברוך-השם, רק זה אחר-כך. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה