_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מניחי-לשון

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

I

מכל מיני התחיה השונים והמשונים, שקמו לעינינו בדורותינו, העסיקה אותי תמיד ביחוד התחיה הנפלאה במינה, שהתחילה פתאם לנסר את גלגליה במקצוע נבדל מעט ועומד מן הצד, במקצוע הפילולוגיה: תחית מושג מניחי הלשון.  מניח-לשון היה תמיד בעיני מין יצור מעולם האחר כמו להבדיל הסלמנדר, הדרקון, בר-תמליון ודומיהם – צוויי של דמיון, שבני האדם עושים להם תמיד בשעה שדעתם קצרה.  את הדבר בעצמו הייתי מציר לי כך:  ישבו בני-האדם הראשונים על פני האדמה כמה וכמה דורות והיו רחמנא-ליצלן אלמים באין לשון בפיהם, עד שאפילו איש ואשתו לא יכלו להתקוטט זה עם זה, ואז, בערב של חורף אחד, החליטו פתאם לעשות אסיפה ונכנסו לישיבה באחד האולמות המפוארים, כנהוג, ודנו ושקלו וטרו והתפלפלו שם שעות אחדות, הכל כנהוג, ולבסוף נמנו וגמרו לבחור מקרבם איש אחד, שהיו לו סימני כשרון לפילולוגיה, ולמסור את כל הענין בידו, כדי להניח לשון ואדם זה, כיון שלא היה לו שום עסק אחר בעולם ההבל הזה, הלך וישב לו איזה זמן בעלית הקיר הקטנה שלו והתקין לו שם פבריקה קטנה של לשון ולא עשה כל היום שום דבר, אלא הניח והניח את הלשון, עד שלבסוף נעשתה שלמה וגמורה מאל"ף ועד תי"ו, ואז יצא ומסר את הלשון לבני האדם, שחכו לו בפתח הדלת בקוצר רוח, וממחרת היום בבוקר התחילו בני-האדם לדבר פתאם.  אלא מכיון שהיו בעולם שבעים אסיפות כאלה עם שבעים בני-אדם, שהניחו זה בזוית זו וזה בזוית זו, את המין הנקרא לשון, כמו להבדיל תרנגלת המטילה ביצים, לכן לא יפּלא כלל כי נתהוו בעולם שבעים לשונות.

מיני לצנות כאלה היינו רגילים לשמוע ולהשמיע תמיד, כשבא איזה אדם תם ואמר לעשות לשון חדשה לעצמו או לברוא לשון מלאכותית וכללית לעולם כולו.  מיני לצנות כאלה היו דברים בשעתם עוד לפני איזו עשרות שנים, כשבא אותו הכהן האונגרי שלייער מק"ק ליצלשטעט ויצר את הלשון שלו, שקרא לה "וולאַפּיק", או כשבא אותו המלומד היהודי שטיינר משטרסבורג ועשה את ה"פּזילינגוא" שלו.  סוף-סוף טפּוס זה של עושי הלשון אינו יקר כל-כך במציאות.  כל אחד ממנו יודע בלי-ספק להזכיר לעצמו מימי ילדותו תמונת איזה אדם משונה, איזה בודד שלא היה מעורב עם הבריות שבעירו ועסק באיזה ענין זר ומשונה:  אם שעשה את עצמו למשיח ואם שהלך להתוכח עם קופּרניקוס ואם שאמר לעשות איזו מכונה נפלאה, מין יצירה של תנועה תמידית, ואם שעשה לו לשון חדשה.  ואולם כל הלצון, שנתרגלנו בו כל-כך למראה עושה לשון חדשה, ידום עתה לנוכח הנפלאות שהספיק זמנהוף להראות לעולם כלו עם ה"אספּרנטו" שלו.  עתה רואים אנו לשון מלאכותית, שיש לה אותו אומץ-הרוח להתהולל כי הולכת היא לכבוש לעצמה את העולם כולו.  במשך כ"ד שעות או במשך י' פעמים כ"ד יכול אדם לסגל לעצמו שפה קצרה ונאה זו עם דקדוקה הקטן ועם מספר מלותיה המצומצם.  הדבר חדל מהיות לצון.  בקרקוי נאסף בשבוע הזה הקונגרס השמיני לאספּרנטו.  בתים הרבה ברחוב העיר נופפו על מעקותיהם דגלים של אספּרנטו, אשר מראיהם ירוק, ורק, בצדם יש להם פאה לבנה עם כוכב ירוק באמצע (סמל התקוה, אספּרנטו פרושו תקוה).  בקרני זויות של הרחובות מדובקות אל הכתלים מודעות בלשון אספּרנטו.  בבית התיאטרון מעלים על הבמה חזיון בלשון אספּרנטו.  בתערוכה של אנשי האספּרנטו נמצא קובץ של העתונים השונים שבלשון אספּרנטו והם מגיעים עד 150 למספרם: עתונים לשבועות ולחדשים היוצאים בערים ובמדינות שונות, עתונים לידיעות ולחכמות שונות, עתונים למקרא ולהומור וגם עתונים מצוירים.  בתערוכה זו נמצאו גם ספרי-למוד שונים לאספּרנטו בארבעים לשונות שונות, וכן נמצאו שם גם ספרי תרגומים שונים מתוך לשונות שונות.  ורק דבר אחד קטן מודיע הסופר המודיע:  הלשון החיה המתהלכת בין המפקחים על המלאכה היא לפי-שעה הלשון הפולנית.  הדבור האספּרנטי, באופן שיבין איש את שפת רעהו, ובפרט כשהם בני גזעים שונים או בני מדינות שונות, כבד עדין קצת...

האם האנרגיה הרבה והנפלאה, שעבד בה ממציא הלשון, היא שעשתה לאספּרנטו את כל החיל הזה?  האם תאות החדוש או אהבת הספּורט, שבני דורנו מצטינים בה כל-כך, האם אותה הקלות, שלשון זו מסומנה בה, שהרי יכול אדם לסגלה לעצמו במשך ימים אחדים, היא שעשתה לה את תלמידיה ואת חובביה הרבים?  האם היא אותה הקלות, החביבה כל כך על בני דורנו החלשים, שאותה אנחנו מוצאים גם במקצועות אחרים ומבקשי פניה רבים, עד שמתוך עצלות ומתוך נטיה לרוחה ומתוך אהבת הקצור הם נכונים לותר אפילו על קיום המין, ובלבד שתהא איזו מכונה אשר תלד מעצמה את הבנים ואת הבנות תחתיהם? או האם הפּומבי הגדול, שעשו ללשון זו בחריצות גדולה ובפקחות רבה למן היום הראשון ועד עתה, עם הקונגרסים ועם הריקלמות ועם כל הכבודה הרבה והגדולה התלויה בם, הם הם שעשו לאפשר את כל מה שנראה לפנים כמעט לאי-אפשרי?

ובכל זאת ירא אני כי סוף-סוף, גם אחרי כל הרעש והלפּידים והקולות וההכרזות והפומביות, ינפּץ גם צעצוע נאה זה אל אותו הסלע אשר אליו נופּצו יתר הנסיונות מן המין הזה מאז ומעולם.  סוף-סוף בית המלאכה הגדול של הטבע אינו אוהב, כשבאים בעלי-מלאכה גרועים מן החוץ ומתערבים בעסקיו ומזיפים את מעשיו ומביאים מלאכותיות לתוך עולמו.  הלשון עם סדר יצירתה והתפּתחותה והסתעפותה וגם עם חורבנה עם אפשר הסוד היותר עמוק ויותר נפלא הטמון בתוך הערפל של רוחו של אדם, ומי יודע אם באותו יום, שיגלה מעט מן החידה הזאת לעינינו, לא יפול המסך האחרון מעל סוד היצירה בכלל.  מי יודע אם אותה השאלה הקטנה, שמתחבטים עליה בבית-מדרשם של הפילולוגים זה שנים ויובלות, אותה השאלה מי קדם למי, הפּועל למלה או המלה לפּועל, לכשתפּתר, לא תתן פתרונים גם לשאלת ההויה ולחוקות רוחו של האדם, שמרבים כל-כך לחקור אותם ואינם יכולים.  כל מי שנגש אל הערפל הזה ולבו לא נתמלא יראה של כבוד מפני הוד רוממות הטבע ורבבות אלפי חוטיו המשזרים בבית גנזיו הנסתרים, – זה יכול לקום ולעשות לו לשון וללשון זו יעשה פומביות וריקלמות וקונגרסים.  לא יפּלא כלל בעיני אם יבואו גם ימים אשר יקום בן-אדם לעשות אלהים, אלהים מלאכותי, אלהים קצר ומקוצר, שיוכלו בני-אדם להשיגו ולהבינו ולסגלו לעצמם במשך כ"ד שעות, וכדי להפנות אליו את העינים ואת הלבבות, יעשה לו מזמן לזמן קונגרסים עם כל עסק ועסק ועם כל ספּורט וספּורט בכל פּנה שהם פונים.  ואולם סוף-סוף ירא אני כי גם כלי-זכוכית זה ינופּץ לרסיסים.  הן סוף-סוף יש במקצוע הלשון שני חוקים איתנים ומוצקים אשר לא יעבר עליהם עד עולמי עולמים.  מן הצד האחד אותו החוק: אין לשון מיוסדת על הקצור, אלא, אדרבא, על הגדול, שתהא גדולה ורבה ורבת-מלים ורבת-צורות ורבת מושגים דקדוקיים עד לאין קץ, באופן שתוכל לתת ניב לכל הגה ולכל ציור הגיוני ולכל אלפי המושגים הדקים מן הדקים הנולדים בהרהורי לבו של האדם בכל רגע ורגע והוא מבקש להם בטוי ואינו מוצא.  הקצור – זוהי המדרגה היותר פרימיטיבית שהיתה לה לכל לשון ולשון.  כך התחילה כל לשון ולשון קודם שהיתה ללשון.  השבטים הפּראים יש להם לשון של שלשים או של ארבעים מלים, והן מספיקות להם כל מושגיהם עד-בלי-די.  הדקדוק שלהם, אותו הדקדוק הטבעי שאינו מצומצם עדין בשום ספר, הוא ממש כאותו הדקדוק של אספּרנטו:  קצר ומקוצר בתכלית הקצור, אין לו צורות אלא היותר מוכרחות, מאחרי שגם הדמיונות שבטוח שקצרים ומקוצרים עדין בתכלית הקצור והמושגים שבהרהוריהם אינם אלא היותר פרימיטיביים.  אבל איש חי בלב אירופּה!  הן מאות הלשונות שכבר יש לנו עם רבוא רבבות מלותיהן ועם אלפי ספרי הדקדוקים עם עשרות עשרות נטיותיהם הדקות וצורותיהם הדקות מן הדקות וצלליהן וצללי צלליהן אינם מספיקים לי להביע אפילו את החלק היותר קטן מכל הנעשה לרגעים בתוך עמקי נשמתי – והם באים לקצר עוד.  תודה לכם! קצר ומקוצר ומסתפק בקיצור הלא כבר הייתי לפנים, אז, כשהייתי עוד פּרא, הלשונות היותר רחבות עם כל דקדוקיהן הרחבים מני לפני אלפי אלפים שנה, אבל עתה הן לא יספיקו לי גם הם.  זהו מן הצד האחד.  ומן הצד השני אותו החוק:  כל לשון היא אורגניסמוס חי שאינו נח אפילו רגע אחד ואינו פוסק מהתחלף ומהשתנות ומהסתעף מיום ליום לסעיפים חדשים ולדיאלקטים חדשים וללשונות חדשות, עד שדור שנולד אינו מכיר עוד בלשונם של אבות אבותיו ובמבטאם ובנוסחאותיהם.  לשון אינה שלשלת, שתוכל לרתק בה עולם כולו כאחד באופן שיהיה לכולו נוסח אחד.  כל יום ויום וכל גזע וגזע וכל מדינה ומדינה לפי אקלימם ולפי טבעם יעשו בה שנוים מרגע לרגע.  אם אלפי פעמים תעשה לשון מלאכותית אחת לרבים – מקץ זמן ידוע תסתעף גם היא לסעיפים ותתפוצץ ותשתנה ותתחלף, ואותם בני אדם עצמם, שהתחילו בה, לא יבינו לבסוף איש את רעהו, מכיון שאקלימם וטבעם השונים ואלפי השפעות אחרות יהיו שליטים בהם.  לשון אינה מין דבר, שתוכל לקבוע בה יתד, כדי להחזיקה עולמית כמו שהיא.  בקצור: לשון אחת בשביל הכל אין כלל.

 

II

שני חוקים – אמרתי – יש ללשון, איתנים ומוצקים ועומדים לעד, אשר רוח האדם לא יכול לעבור אותם עד עולם.  על שני החוקים האלה רוצה אני לדבר דברים אחדים. 

מן הצד האחד:

לשון האדם לא הקצור הוא תכליתה, כי אם להפך, ההרחבה.  במדה שאדם הולך ומתפתח, עליו לפתח ולהרחיב גם את לשונו, ובמדה שהאנושיות הולכת ומשתלמת, מתעשר ומתרבה גם טבע הלשון בכלל.  כל קיצור, כל הגבלה, כל צמצום הוא אסון.  כל הרחבה, אם במלים ואם בצרופי-מלים ואם בנטיות ואם בצורות דקדוקיות, היא ארש.  דקדוק קצר ומקוצר עם צורות מועטות ומצומצמות ועם מעוט מלים, שיכול אדם להשיג רק במשך שלשה ימים, הוא כאלו אומרים: שכל קצר ומקוצר, מוח צר ומוגבל, השגה מצומצמה ומדויקה שבאו לידי גמר שלמותם גם-כן רק במשך ימים.  אם יכול אדם לברוא מיתודה, שיהא השכל בשל במשך לקציות אחדות – אדם זה רשאי לברוא מיתודה גם ללשון, שתהא בשלה וגמורה במשך שעורים אחדים.  ואולם אנחנו הלא מבקשים כי נוכל לבטא את כל הנעשה בקרבנו בחדר-הסתרים אשר בנשמתנו, ואם כל מה שיש לנו כבר באוצר כל הלשונות כולן יחד אינו מספיק לנו, איך זה נניח כי יבואו אנשים לקצר עוד?...

יש אשר אני אומר: איזה הרהור עלה ובצבץ ברגע זה בקרבי, ועד שאני אומר לבררו לי ולקבעו, כבר חלף ועבר ואין אני ידוע ואין אני זוכר מה היה.  הרהור זה הוא מין ברק, שהבהיק לי רגע אחד מתחת למפתן ההכרה שלי.  אם יש אשר הרהור כזה הולך ומתברר לפעמים, הוא נעשה בי לדמיון.  אבל גם את הדמיון לא אוכל עוד למסור לזולתי, משום שאין לו צורה כלל ואין לו מושג.  אם הדמיון הולך ומתברר בקרבי עד שיבוא לי לידי הברה, קורא אני לו רגש.  אבל גם הרגש אינו עוד דבר, שאוכל למסור לזולתי בלי אמצעי.  אם הולך הרגש הלוך ומתברר בקרבי, הוא נעשה לציור.  הציור נעשה למחשבה.  המחשבה נעשית למלים ולצרופי-מלים.  על ידי צרופי-מלים, שהיו לפסוק, אני מבטא את אשר נעשה בקרבי ומשמיעו לחברי.  אבל גם אחרי כל זה, בכל ידיעתי את הלשון לכל מלותיה ולכל נטיותיה ושמושה ובכל העצות והתחבולות אשר אני מביא לי מקרוב ומרחוק על-ידי כל הלשונות שבעולם, אני מוכרח לפעמים להוסיף: קצרה לשוני להביע לך את אשר חפצתי להביע;  אין בכח הלשון בכלל לבטא את זה אשר ממלא את הרהורי;  מי יתן לי לשון למודים או לשון חוזים ומליצים ומשוררים, כדי שאוכל לציר רק את חלק מכל אשר ירחש לבי.  ואולם גם אותו החוזה והמשורר בעצמו אינו מצליח הרבה יותר ממני.  כל הלשונות הרחבות והגדולות כולן יחד עם אלפי מלותיהן ונטיותיהן וצורותיהן ותחבולותיהן אינן מספיקות עדין לו לאדם עד להיות לו לממלאי-מקום להרהורי לבו.  ברור הדבר: גם המשורר היותר גדול שהיה על פני האדמה מת ולא הגיד לנו אף את החלק היותר קטן מכל אשר חי בלבו, והכל משום שלשונו של האדם היא קצרה יותר מדי.

והאדם בקש לו עצות, כדי לעזור לעצמו, איך שיהיה, בצרה הזאת.  ברא לו את האמנות.  על-ידי תמונות וציורים על גבי הכתל, על-ידי מוסיקה ונגונים, על-ידי שירים שקולים עם להטיהם השונים בחרוזים ובצרופי מלותיהם ובסדרי בתיהם הוא אומר לעזור אחרי הלשון, במקום שהיא קצרה, ולעורר בך באופן מלאכותי מיני אסוסיאציות של רגש, עד שתרגיש גם אתה מעט מכל אשר הרגיש הוא באותה שעה.  מובן מאליו: באותה שעה שלשונו של אדם תהיה עשירה דיה, באופן שיוכל למסור את עצמו, את חיי לבו ואת הרהורי נשמתו, למשנהו בלי שום אמצעי, אז לא יהיה עוד מקום לשום אמנות בעולם.  כל האמנות תהא בטלה ומבוטלה והלשון לבדה תשפוך את ממשלתה על כל הארץ.  מובן מאליו, כי עד לעת המאושרה הזאת עלינו לחכות עוד איזו רבוא רבבות שנים.

ולפי-שעה?  לפי-שעה אין לנו להשתעשע בצעצועים של לשון מלאכותית, אשר כל יתרונה הוא קצורה או קלותה, שהרי יכולים אותה ללמוד במשך שעות או ימים, כי – אסיא דמסי במגן מגן שוה, לשון שנקנית במשך שעה, גם התועלת היוצאת ממנה אינה מקבילה אלא לחיי שעה, אלא עלינו להרחיב ולהרחיב את הלשון אשר בפינו לפי המושגים שבמוחנו ככל אשר נוכל.  העיקר היא ההרחבה, אם הרחבה במלים, ואם בצורות דקדוקיות חדשות ודקות ואם בנטיות ואם בצרופים.  הלשון האנגלית שעבדה לעצמה את חצי כדור העולם, וחי אני לא משום שהיא קצרה או משום שהיא קלה כל-כך ומשום שיש לה צורות שמושיות עד בלי שעור.  הלשון הזאת אפשר שהיא היותר מקבילה לפי-שעה לרוב מושגי המוח.  לעומת זאת, כשאני מתבונן ללשוננו הז'רגונית ורואה את צמצומה, לא רק צמצום במלים, כי אם בעיקר – צמצום בצורות דקדוקיות, אני מיצר ודואג.  איך עס, איך וועל עסען.  מי יודע אם לא צמצומה זה הוא שגרם הרבה הרבה מאד לעם שלם, שיהא מוחו נעשה מעוקם ומעוקל ופרוע וקולט מעט יותר מן השעור.  וכן גם כשאני שומע את תהלתה של לשוננו העברית, כי היא ברוך-השם לשון קצרה מאד, ועל-כן יפה היא כל-כך, שהרי היא יכולה לבטא במלה אחת זה שבלשונות אחרות צריכים בשבילו לפעמים לשלש וגם לארבע מלים, אין אני שמח ביותר.  מעולם לא שמחתי אם עלתה לו לאחד ממחדשי הלשון שלנו לברוא לו מבטא בן מלה אחת למושג שהיו צריכים לו לפנים שתי מלים, והכל בכדי לצמצם או בכדי להקל על המדבר בשמוש איזו נטיה.  אלף אלפי פעמים הייתי שמח יותר, אלו עלתה לו לברוא איזו צורה חדשה, צורת איזה אקטיווס או איזה עבר רחוק או איזה עתיד על-תנאי וכדומה.  היסוד העיקרי של לשון אינו הקצור, אלא להפך, ההרחבה זהו חק.

ומן הצד השני:

הלשון היא יצור חי.  כל לשון משתנית ומתחלפת ומומרת מיום ליום, משעה לשעה, ומרגע לרגע.  מה שהיתה הלשון אתמול, אינה עוד היום.  בן-לילה כבר קבלה איזו שכבת-צבע דקה, איזה צליל יותר עמוק או יותר גבוה, אשר לא היה לה במקום אחר, איזו נואנסה של הברה מיוחדה ליושבי פנה זו ומובדלה מן ההברה שיש להם ליושבי פנה אחרת.  בשעה הראשונה אין כל זה מוחש עדין לשום אוזן.  אבל לילה כזה אינו יחיד ואינו נשאר יחיד, וכשחולפים לילות רבים ושנים רבות ויובלות  רבים,  אז רואים פתאם כי הלשון נשתנתה ומה שהיא בשביל המקום האחד, זה אינה בשביל המקום השני.  אלפי גורמים פעלו פה את פעולותיהם.  יושבי העמק אינם כיושבי ההר ויושבי חופּי הים אינם כיושבי הארצות התיכונות.  האקלים פועל על כלי-המבטא לעשות בהם שנוים ידועים, כלי-המבטא פועלים על אופן ההברה ואופן ההברה פעול על תמונת הלשון.  אם המלה האשכנזית "וואַס" נעשתה במקום אחד ל"ווס" ומיד במרחק שלש פרסאות מזה נעשתה ל"וואָס" – אין זה מקרה.  אבל סופו של דבר הוא, כי האשכנזי בברלין אינו מבין עוד את היהודי בפולין.  הן ככה התחלקו כל הלשונות למשפחותיהן.  ככה נעשו מן הלשון הלטינית האחת שש לשונות רומניות שונות, ככה הולידה הסלוונית העתיקה את כל בנותיה אשר לנו כיום הזה וככה יצאו מן הגרמנית כל הלשונות הגרמניות.  הלשון היא יצור חי אשר לא ינוח רגע.  אין הלשון מין כלונס, שתוכל לתקוע בו מסמר, כדי שלא יזוז ממקומו.  כל מי שעושה לשון מלאכותית וחושב כי כמו שהיא כך תשאר עד עולם ועד ותהיה אחת בשביל הכל  – חי בעולם של טעות.  אם אנחנו שנינו נלמוד, למשל, כיום הזה את לשון אספּרנטו באופן שנדע  אותה על בוריה, ורק שאתה תפנה ותסע מזה לצפון ואני אפנה ואסע מזה לדרום, אז בטוח אני כי מקץ עשרים או שלושים שנה, כשנזדמן שנינו שוב לפונדק אחד ונדבר איש לאחיו את האספּרנטו שלנו, לא נבין איש את אחיו עוד.  לשון אינה עומדת.  זהו חק. 

ומה נשאר לנו עוד מכל מזמורים ומכל החינגות, שעושים עתה ללשון המלאכותית החדשה, לאספּרנטו?  אפשר שלמשך זמן משפחות עמים שונות לעניני מסחר או לענינים אחרים תיצורנה מין לשון של אותיות וסימנים, מין לשון כזאת להגיע אליה.  אפשר – אמרתי.  כי הלא יש ויש לישב בדוחק – זוהי הנקודה היותר גבהה, שתוכל תנאי-חיים שונים אשר אפילו לתכלית כזאת יהיו למפריעים.  הלא כבר עתה אנו רואים, כי קמו מפלגות בין בעלי האספּאנטו בעצמם וכבר יש ברוך-השם מתקנים ומחדשים ומשנים גם שם, האומרים להגיה ולהיטיב ולשנות מן המטבע שטבע היוצר הראשון, וסוף המתקנים והמחדשים והמשנים האלה כי גם הם יתקנו ויחדשו וישנו.  הכל כנהוג.  כך הם החיים.  אין קיום, כי אם תמורה.  האם נחפּץ כי דוקא בשביל איזו אספּרנטו יעשה הטבע חק יוצא מן הכלל?

דבר אחד בשביל הכל אין – ולא רק בנוגע ללשון.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה