_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הסופרז'יסטות בלונדון

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

קורא אני בעתוני מיום אתמול: הסופרז'יסטות בלונדון שוב עשו מעשה רב.  השתערו על ארמונו של נשיא-המיניסטרים ונפצו את לוחות-הזכוכית שבחלונותיו.  התנפלו על המרכבה, שעבר בה האדון המיניסטר, והמטירו עליה אבנים כבדות וגדולות.  התפרצו לתוך אולם, שישב בו האדון המיניסטר לפי-רגע – ואגב היו שם באותו מעמד גם המלך והמלכה – והן לא השגיחו כלל בזה ועשו את שלהן וחפרו את האדון המיניסטר כאחד הריקים וגם פני המלכה לא נשאו ושפכו עליה תשעה קבין שיחה.  קשרו כולן בהיותן יושבות בבית-האסורים ועשו שביתה של-רעב ולא אכלו ולא שתו ימים אחדים, עד שלא היתה עצה לפקידי בית-האסורים אלא להוציאן לאלתר, שמא יגרמו למיתתן.  לישיבה האחרונה בפּרלמנט, שהיתה באחד מימי השבוע הזה, לא בא האדון המיניסטר, אף-על-פי שהיה הדבר נחוץ מאד, משום שהתחבא בביתו, כי היה מתירא, שמא תבואנה הנשים במקלותיהן ותכינה אותו קצת יותר מן השעור הטוב לו.  ועוד ועוד.  בקצור, קורא אני ומשתומם.  מה אומר ומה אדבר לכם?  יש לי דרך-ארץ גדולה ורבה מאד בפני הגבירות הנכבדות האלה!

הגבירות הנכבדות שבלונדון, כפי הנראה, נטלו על עצמן לעשות את המלאכה באמונה ובשלמות ולא לשם לצון כלל, עד שתגענה למטרתן: להיות להן גם הן זכות ישיבה וזכות של-דעות (סופרגיום) בפּרלמנט האנגלי חלק כחלק עם הגברים – ולא תשובנה עוד מפני כל.  ההמצאה אחרונה שלהן, כלומר, המודה האחרונה של הסיזון, היא: עושות הן פּוגרומים.  מובן מאליו, כי אין הן עושות את המלאכה היפה הזאת כמו חוליגנים, אלא כמו לאדיות אמתיות.  באוטומובילים הן באות, מחזיקות הן את כפות ידיהן הקטנות בתות מופות גדולות, וכפּות-ידיהן אלה מלובשות נעלי-יד (נומר 3/4 5) דקות של עור גלסי, ובתוך כפּות-ידיהן הקטנות והענגות האלה הן מחזיקות כל מיני מטילי-ברזל ואבנים ופטישים ומסמרות וקלעי-עצים ובקבוקים – ומפעל ההשתחררות הגדול מתחיל.  אחת, שתים ושלש!  וחלון-המערכה של מגזין גדול מנפּץ לאלפי רסיסים.  אחת, שתים ושלש!  וזכוכיות הראי המוצק של בית-סחורות גדול מעופפות לכל רוח באלפי שבבים.  אחת, שתים ושלש! והבריליאנטים שבחלון-המראה אשר לחנות אבנים טובות גדולה מסוערים ומשתפכים לכל עבר ומתגוללים עד לבית-השופכין.  ועוד הפעם: אחת, שתים ושלש!  והנה בקבוק בוער בנפט מעופף לתוך החלון הפּתוח של איזה ארמון אשר ברג'נט-סטריט, והארמון בוער באש.  הגבירות הנכבדות, כפי הנראה, יודעות היטב את המלאכה.  עושות הן את המלאכה במין טבע של חתול.  עומדות דומם, אורבות רגע, זוקפות את האזנים ואת הזנב, ופתאום – והנה הן מתנפלות על ה"זרוע" אשר על-גבי הקערה.  אם משליכה גבירה עדינה כזאת אבן לתוך חלון, לא יוציאוה שוב עשרה גברים.  מכירים אנו בסקירה הראשונה כי יש לנו עסק פה עם "עלוים".  אין זאת כי חנכו את עצמן תחלה במלאכה זו עדן ועדנים.  יום יום לקחה כל אחת מהן תחלה לקציות בביתה והתרגלה באותה מלאכה שעות אחדות בכל יום, עד שיכולה להתראות בה בפרהסיה.  כיצד בת-אחדות כזו מתרגלת במלאכה?  פשוט.  אמרה האחת לבעלה: תן לי ממון למגבעת חדשה, והבעל לא נתן תוך-כדי-רגע, מיד התעופפה אבן למול הראי הגדול שעל גבי הקיר – וחסל.  שאלה האחת שמלות חדשות לבעל פעמים בשבוע, והבעל התישב רגע אחת בדעתו, מיד פרח לו איזה מטיל ברזל אל מול כלי הפּורצילנה החינית שעל גבי הגזוזטרא – וסוף.  המליטה האחת איזו מלה על-דבר איזו נסיעה אל הריוירה, והבעל לא הניח תיכף את כל עסקיו ואת כל עניניו ואת כל ביתו ולא מהר עמה אל בית-הנתיבות, מיד עף לו פטיש ברזל לעבר פני המקום, ששם מוצגים פסלי הפיסום שבהסלון – ותם ונשלם.  וזאת לדעת: אם לימוד אדם בביתו מלאכה זו רק חמש או עשר שנים כסדר, סופו שכשיבוא לרג'נט-סטריט, וידע הוא לעשות אותו מעשה ידי אמן.

אם הדרך הזאת היא הדרך הנכונה בשביל הנשים, להגיע על-פיה ילידי זכות של-דעות? אין דבר, יכולים אתם לסמוך על השכל הזך והנפלא, שחנן אותן הטבע, שמסתמא האמצעי הזה הוא האמצעי הנכון.  ליתר תוקף ועוז אם לא תגענה כך למטרתן, תלכנה בלי-ספק עוד פסיעה אחת גם מזה והלאה: תבקענה בטן גברים, תתקענה מסמרות בראשי קדקדות אדם, תטרופנה ילדים בחוץ ותתנפלנה על גברים עזובים באין מחסה – לגזול מהם את-כבודם.  הכל על-פּי דוגמות ידועות.  אבל את המטרה שלהן תשגנה סוף-סוף.  נשים מכיון שקבעו להן איזה דבר לתוך מוחן, תגענה למטרתן.  אם לא בדרך של שלום, כגון למשל, על-ידי נפץ חלונות וזריקת אבנים, כי אז בדרך מלחמה, כגון למשל, על-ידי נשיקות ומעשי-חן וסלסולים וחנופה ושפיכת דמעות.  מכיון שתראינה, כי לא עלה בידן כלום על-ידי פּוגרומים, עוד נשארו להן סוף-סוף שערי דמעות והן תשבנה ותבכינה עלינו יום ולילה.  דרך בטוחה עוד יותר מזה היא, לעשות חנוף לסלסל ולנשק.  יודע אני את המין הרפה, רצוני לומר: את הגברים, ויכול אני להבטיח את הגבירות הנכבדות, כי אין שום גבר עומד בנסיון זה.  אני בעצמי הייתי מבכר את סלסוליהן על פני זריקת אבניהן.  על-ידי איזו חנופה של חן יכולה האשה להשיג מן האיש לא רק את זכות-הדעות בפּרלמנט, אלא שבשבילה יסגור את הפּרלמנט כולו ויעשה אותו למגזין של חפצים שבמודה.  אימתי לא הצליחה האשה לבצע את אשר יזמה?  האם לא כרכה דלילה החזקה את שמשון הרפה בכל עת ובכל שעה מסביב לבוהן ידה הקטנה?  האם לא לקחה קליאופּטרה המכוערה את אנטוניוס הנהדר ועשתה אותו לכל-מה שעלה במוחה? האם לא היה נפּוליאון מוכרח לעשות מלחמה משום שאבגיניה כך חפצה?  האם לא השיגה הרבנית הבריסקית בכל שעה ובכל רגע את הדבר שנתנה בו פעם את עינה?  האם לא תשיג תמיד את רצונה כל רוכלת היושבת בשער הרבים על סליה?  בקצור: את זכות-הדעות השג תשגנה הגבירות באנגליה.  בנוגע לדבר זה, יכולים אנו להיות בטוחים לגמרי.  העיקר הוא רק זה: האמצעים שעליהן להשתמש בהם לצרכיהן.  מלאכת-הפוגרומים אינה מוצאת חן בעיני באופן מיחד.  ככה עושות חנופה וסלסולי-חן – דבר זה, לפי דעתי, מביא יותר אל התכלית.  ואולם היותר טוב, לפי דעתי, הוא – שתעשינה שביתה כללית.  באיזה מקצוע? באיזה מקצוע שיהיה, ובלבד שתשבותנה.  הנשים יודעות היטב, את-מה הן יכולות למנוע ממנו ובמה הן יכולות לענותנו.  הנני בטוח, כי במשך זמן קצר ימלאו הגברים את כל משאלותיהן והנשים תחוקקנה לנו חקים בבית הפּרלמנט.

אבל איך שיהיה: מביט אני על הנשים הכבודות, שיש לנו עתה בלונדון, ביראת-כבוד מיוחדה.  מה אומר לכם? מעריץ אני אותן! – תהא זאת עקשנות, תהא סכלות, תהא דעת קלה או מטורפת, תהא זאת מין חדש של פלירט, מין תאוה של נשים לעמוד במרכז המעשים הנעשים ולהעסיק את כל העינים, אבל הבריות האלה סוף-סוף הצליחו: הפנו את דעתו של הקהל על-עצמן!  הביאו את הדבר עד לידי כך, שמיניסטר מתירא מפניהן ומתחבא אל הכלים שלו.  הגיעו במעשיהן עד למדרגה זו, שהעם מתירא מפניהן גם כן ומבקש עצות.  באו עד לידי נקודה זו, שיש הרבה המביטים על כל זה לא עוד כמו על מעשי-לצות, כי אם התחילו להאמין, שסוף-סוף תגענה אלה לידי איזה מטרה.  ומכיון שאני מהרהר בהן ובמעשיהן, עולים על לבי הרהורים נפלאים: מה היה, אלו היו גם לנו נשים כאלה? – אל תצחקו לי.  הרבה הייתי נותן, אלו הייתי יכול להביא לי טרנספּורט של נשים כזה אלינו.  משיא אני את-עצמי, כי על-ידי פלוגה של נשאים צובאות כאלה יכול אדם להשיג הרבה והרבה.  על-ידי דם וצפרדע ומגפות אחרות כאלה, שנשלח באנשי חרמנו, אפשר שלא נשיג עוד כיום הזה כלום – אבל אם נשים נשלח בם, אז השג נשיג.  הן כזבובים מטרידים תהיינה אלה, להדריך מנוחה יום ולילה.  הן כחתולים תהיינה, לקפוץ בכל רגע בראש ואל-מול העינים.  הן את כל אשר לו יתן איש, ובלבד שלא יהיה לו עסק עם החיות הנעימות והטורפות האלה.  יכול אדם לצאת מדעתו ולהיות משוגע, אם אלה באות עליו.  אלה אינן נלחמות כלל, אלא שורטות בצפרניהן – ואין חכמה ואין פּוליטיקה כנגד שריטות.  מקלל אדם את יומו, מצוה לביתו והופך פניו אל הקיר – ובלבד שתהיה לו רגע מנוחה.  מציר אני לי את אשר היה, אלו היו נשים כאלה יושבות בבית-המחוקקים שלנו.  איש כפּורישקיביטש הן היה בפניהן כנמלה בפני ברדלס.  אלפי בקבוקים היו משליכות במשך רגע אחד על ראש היושב-בראש והיו משיגות בכל פעם את חפצן  בפתח אחד היו מוציאים אותן למשך ט"ו ישיבות, ובשבעה פתחים היו נכנסות שוב.  רבונו של עולם, אם דפּוטטות כאלה היו חפצות בפתרונה של שאלת-היהודים, מובטחני כי היו מביאות את הגאולה במשך שבועות!

הן עת-הבחירות לנו.  שימו נא אל לב.  האם לא טוב היה, אלו היינו יכולים לבחר לנו איזה נשים?...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה