_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ד"ר שְׁלמֹה רֻבִּין

מאת דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

בקרַקוי, באותה העיר ההומיה כל היום מפּוליטיקה על-פי נוסח גליציה, ברחוב צנועה ועזובה, מת צנוע ועזוב מאדם, מלומד זקן יהודי, סופר גדול ופורה, חוקר צנוע ומצוּין במינו – הד"ר שלמה רובּין.

בן-תשעים היה במותו. תשעים שנה!... כעין פיק-עינים יאחז אותנו, כשֶׁנַּבּיט לאחור על חיים ארֻכּים כאלה. מין סֻלם של יעקב, אשר קצהו האחד מֻצב ארצה ואשר ראשו מגיע השמימה. מן הצד האחד הוא נראה לנו בספריו האחרונים כאחד ממנו, אשר מתוך זמננו אנו, ומן הצד השני, בראשיתו, הוא בן-דורם של זקנינו ושל אבות-זקנינו. אחד מן העמודים האחרונים היה של החורבה הנפלאה, אשר עמדה עוד לנגד עינֵינוּ מתוך התקופה של ההשכלה. פליט היה עוד – האחרון – מן המחנה הישן, הגינירַל הנפּוֹליאוֹני האחרון, שעוד נשאר בקרבנו. ועתה גם הוא עוד איננו. הלבֵנה האחרונה של הבנין הישן נפלה...

ואני עוד זוכר, כעצם היום הזה, בשבתי עמו בשדרות הפְּלַנְטים בקרַקוי על-גבי ספסל, והוא מסַפּר באזני את ספּוּריו. מספּר הוא מעשה על-דבר איזה עֶרב בביתו של ההוּמוֹריסטן המפורסם מ. ג. סַפּיר בוִינה, שנקרא אליו גם הוא – והמעשה מעשה שהיה לפני חמשים או לפני ששים שנה; ומסַפּר הוא גם-כן על-דבר נער-משכיל מן הנערים המשכילים האחרונים שמצא אותו אתמול בבית-מסחר הספרים העברים של אהרן פויסט. מספּר הוא מעשה בשיחה על-דבר היהודים שהיתה, זה רק חמשים שנה ולא יותר, בינו ובין קַרל גוּצקוֹב הידוע, מחברו של אוריאל אַקוסטה; ומספר באֹפן זה גם-כן את דבר המאמר, שקרא היום בבקר בהמגיד היוצא בקרַקוי. מסַפר הוא, מלא רוח ובטוב טעם, אלפי מעשיות על-דבר פרץ סמולנסקין מתוך התקופה הוִינית שלו ועל-דבר הרוח הגדולה של האיש הנפלא הזה ועל-דבר להטיו הרבים באלפי מקצועות שונים, שלא היה לו מהם שום מֻשָּׂג, ועל-דבר ידיעותיו בלשון הצרפתית וידיעותיו בלשון הערבית ובכלל על-דבר חריצותו בכל מקצוע ומקצוע, ואפילו כשלא ידע כלל מה משפט אותו המקצוע – ואשר עם כל זה אהב אותו מאד. מסַפּר הוא על-דבר קוֹרַנדוֹ, על-דבר קַרל אֶמיל פרַנצוֹז, על-דבר סַאכֶר-מַזוֹך, על-דבר שד"ל והמחלוקת שלו כנגד שפּינוזה. אני יושב לפניו ושומע. רבונו של עולם, כמה אוצרות של דברי-ימי בני-דורו אצורים וערוכים פה בכח-הזכרון הזה! ואם  ז ה  ימות באיזה יום מן הימין, כמה מן ההיסטוריה החיה של שני דורות שלמים יקח עמו לתוך קברו; ישיבה של שעה אחת בחברתו של האיש הזה, בכדי לשמוע לשיחתו, הלא נותנת לאדם ים של ידיעות...

וידיעות היו לו לאדם זה, שכמעט נראות הן כלקוחות מעולם האגדה. וספרים קרא אדם זה, כל ספר בעולם שרק מצאה ידו להשיגו. וכח-הזכרון היה לו לאדם זה, שלא מצאתי בכל ימי חיי דומה לו. מתשעים ימי שני חייו עבד האיש ההוא שמונים שנה – ואנחנו יכולים לציֵר לנו את הפֵּרות של חיי-עבודה כאלה. ואם היה האיש הזה סופר, ואם היה הסופר הזה מרבּה לכתוב – הלא נבין מִספּר הספרים שכתב. מי יוכל למנות אותם? מי יוכל לקרוא את כלם בשמות? – לא באוניברסיטה כּלה את חוק למודיו, ובכל זה היה מוכתר בשם דוקטור. את התואר הזה חלקה לו האוניברסיטה שבליפּסיה מפני הכבוד, בשביל קונטרסו שפּינוזה והרמב"ם שכתב אשכנזית.

עוד נער קטן מאד הייתי, כשקראתי את הספרים הראשונים שלו. בחוברות השחר היה מדפיס אותם, כל שנה ושנה ספר חדש בסימנים מיוחדים: את ספר היובלים ואת מעשה בראשית על-פי סנחוניתון ואת מנחם הבבלי ואת סוד הספירות ואת בגדי העברים הקדמונים ואת מחולות המות ועוד ועוד. ריבולוציה שלמה בעולם המחשבות של המוח הרך עוררו הספרים האלה. הנה לנו פתאום ספר יובלים נוסף על ספר בראשית שלנו, והקורא הצעיר רואה כי היה עוד נוסח אחד לעולמים, והוא מתחיל הוגה ונוקר. הנה לנו פתאום תולדות בריאת העולם על-פי הצורה שמספר לנו המחוקק של הבבלים, והנה לנו פתאום גם סוד הספירות וגם יתר הסודות. וכל הדברים החדשים האלה מתקבלים כל-כך על הדעת, עד שהעינים תאורנה. בעצם לא חדש ד"ר רובין כלום; הוא רק לקח ותרגם – ובחריצות נפלאה תרגם – את הקטעים מתרגומו היוני של פילון הבבלי, שהוציא אורֵילי, על-פי דברי-הימים הקדמונים של כנען ומצרים אשר כתב הכנעני סנחוניתון אלף ומאתים או אלף ושלש מאות שנה לפני ספירת הנוצרים; הוא רק לקח ותרגם מאות ספרים ומאמרים אחרים כאלה. כמדומה לי, ששום סופר אחר מסופרי אותה התקופה לא היתה לו פעולה חזקה כל-כך על נפש הקורא של הימים ההם כמו ד"ר רובין. את אשר פעל בשביל ההשכלה של אותה העת אין כלל לשער. אפשר שהחלק היותר גדול של אותה הפעולה הוא חלקו שלו. לא באֹפן ישר פעל, כי-אם באֹפן לא-ישר.

שנים הרבה הייתי משתוקק לדעת את האיש הזה פּנים אל פנים, ורק בזמן מאוחר, מאוחר מאד – הוא כבר היה אז קרוב לשמונים – פגשתיו פעם אחת במקרה בקרַקוי. בבית-מסחר ספרים עברים פגשתיו. בעל קומה ארֻכּה ודקה, לבוש מעיל עליון צר ומרֻכּס עד למעלה, מטפחת-כיס לבנה יוצאת ונראית קצת מתוך הכיס העליון שבמעילו, וכֻלו זך ומצוחצח – זך ומצוחצח, ככל ספר וספר שקראתי מספריו. הספר האחרון, שקראתי אז מספריו, היה הספר חקר אלוה, אותו התרגום העברי של האיתיקה של שפינוזה. איזו רוח מנוחה היתה שפוכה על כֻּלו, מנוחה בדבריו, מנוחה בתנועותיו ומנוחה אפילו כשהיו מטיחים דברים כנגדו. נִכּר היה מיד בסקירה הראשונה: הנה השפּינוזיסטן מכף-רגלו ועד קדקדו. אַל תשחק ואַל תבכה; אל תתקצף ואל תגיל; אל תתרגש ואל תחרד ממנוחתך בגלל דברים ומעשי-שטות של בני-אדם – כי-אם רק תבין. ובכל-זה היה מין לב טוב שופע מתוך עיני האיש הזה, כאשר לא ראיתי ולא מצאתי דוגמתו אצל שום סופר אחר. מין אצילות, מין רוממות היתה בו. יכול היה הרואה להכיר מיד, כי האיש הזה לא רק קרא את שפינוזה ותרגם אותו, כי-אם גם השיג אותו וחי בו...

מתנות יפות אחדות נתן לי בימים ההם: מכתבים אחדים, שכתב קַרל גוצקוב אליו, מכתב אחד מאת הפילוסוף הצרפתי קונט די פושֵׁי, אשר כתב אליו אחרי הוציאו את קונטרסו שפינוזה והרמב"ם, מכתבים אחדים של שד"ל ושל יש"ר ואת הספר היקר במציאות של יצחק ד'יזרעאלי, אביו של ביקונספילד, בשם קוּרְיוֹזִים של הספרות.

ועוד פעם אחת הוכיח לי, שהוא שפינוזיסטן. הדבר היה אז, כשהקדשתי לו לזכרון ימים טובים ונעימים את תרגומי קין של בַּירוֹן עם המבוא הסוער והזועף על-דבר השאלות מה למעלה ומה למטה, מה טוב ומה צדק. במכתב כתוב במנוחת-נפש נפלאה הודה לי על הכבוד שחלקתי לו, ובין יתר דבריו אמר: אכן טוב ויפה מאד, אם איש, שיש לו נטיות ליריות, מתרגש ומתגעש כל-כך, ובאמת אי-אפשר כלל שאיש כמוני יהגה אחרת; ואולם הוא אינו אלא חוקר, החוקר את כל דבר במנוחת נפש, שפינוזיסטן הוא, שכבר הספיקה לו שעתו לצאת מטֹהר ומצֹרף מכל הפגעים האלה. הפגעים האלה הם מין מחלות-ילדים של כל אדם חושב...

ושוב הגיעה שעה, שהראה לי את השפינוזיסטן שבו. לפני שנים אחדות היה הדבר, כשמת עליו בנו יחידו, הנפש הקרובה האחת שהיתה לו בחייו. לא בכה ולא ספד; ורק מכתב כתב אלי. את המכתב הזה לא אשכח עד עולם.

גם אני נסיתי לבלתי בכות ובלתי ספוד, במות עלינו שלמה רובין – הן רק כתֹב כתבתי.

18/31 יאנואר 1910.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה