_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סיני

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

שני רועים: תחפנס ומשה.

ואת שניהם ידעו כל איש וכל אשה מיושבי הכפרים אשר במחוזות ארץ גושן: את תחפנס גבה-הקומה ואמיץ-הידים, אשר קולו גס ודבריו עזים תמיד, ואת משה ארך-התלתלים ולבן-הפנים, אשר כולו ענוג ואשר עיניו עיני חולם. גם שניהם היו מילדי העברים אשר התערבבו במצריים; ואולם בימים ההם עוד טרם יהיו הגבולים המסוימים אשר בין שבט לשבט. זה פעמיים היה משה במוף ופעם אחת גם בנוא-אמון, בהתאסף החרטומים יחדיו, והוא עלה על הבמה וישא משא וידבר רמות ויהי לפלא; ותחפנס גם הוא היה למופת בגבורת ידיו ובכוחו הגדול, כי לעת חג עלות היאור היה זה שלוש פעמים בצוֹעַן בין המתגוששים ויהי הוא המנצח.

ושני הרועים התרועעו איש אל אחיו תמיד ויהיו נוגים את צאנם יחדיו עד המדבר אל בין ההרים, ויהיו באים עד הסיני ואל החורב וגם עד הר המור. ואת המסעות האלה אהבו גם שניהם; האחד–לבעבור ישאף את רוח ההרים המחזק את עורקיו ואת גידי בשרו, והשני–לבעבור יוכל לחלום את חלומותיו תמיד בשבתו בדד תחת עין התכלת אשר לכיפת השמים.

ויהי היום והם רועים יחדיו במדבר.

"שמע נא," קרא תחפנס פתאום בגשתו. "עתה עלינו לקום ולבקש את העז האובדת עד כי נמצא אותה. קום ועזרת לי."

"את העז?" שאל משה ויתעורר מחלומותיו. "אי זה עז אשר תאמר?"

"העז השחורה אשר לרעמסס האופה. העז הזאת אבדה ומאז הבוקר איננה. ואני הנה פשטתי עם כלבי בכל הבקעה עד לנוכח הסיני, ואולם יראתי כי החטאתי את הדרך הנכונה. ועתה הנה עוד מעט ובא הערב והזאבים יתנפלו על העז. ולכן עלינו למהר ולבקשה במורדות ההר."

ומשה קם בעצלתיים וילך אחרי רעהו לאיטו. את העדרים נטשו על-יד הנערים והכלבים, והם לקחו עמם את את כלב-הצאן הגדול ויעלו ההרה.

המה ביקשו כשעה אחת ולא מצאו, ותחפנס אמר: ניפרדה נא איש מעל רעהו: אנוכי אעלה מזה ומעלה ואתה סוב ופנה לך על סבכי המור אשר עם הסנה, וגם את הכלב תיקח עמך, כי לי אין חפץ בו.

ומשה צעד צעדים אחדים אל עבר פני הסנה, ואחרי-כן ישב תחתיו. הכלב חיכה לו רעדים אחדים ויסוב פעם בכה ופעה בכה ויריח בלי מעצור וישב מרגע לרגע אל אדונו בקוצר רוח, לראות אם איננו הולך עוד. ואולם בראותו אותו יושב בלי נוע, אז דילג בפעם אחת וישמיע קול נביחה גדולה ובקפיצות גדולות מיהר ההרה, למען השיג את תחפנס.

בין כמה וכה ותחפנס עלה ההרה ויבקש מאחרי כל אבן וכל סבך, ושעות אחדות עברו עליו בבקשו ואחרי-כן שב, וירא והנה רעהו יושב עוד במקום אשר שם עזב אותו.

"מה זאת? האותי תיתם לבקש ואתה תשב לך פה ותישן?"

"לא ישנתי," ענה משה.

ותחפנס לא דיבר דבר, וימהר משם ויבוא אל תוך הסנה וייעלם. מקץ שעות אחדות הריח כלבו את העז השחורה אשר לרעמסס האופה, ותחפנס לקח אותה וישימנה על שכמו וישב.

אז מצא את רעהו והנה הוא יושב עוד על האבן אשר שם נפרד מעליו.

"קום, הנה העז!"

ואולם משה לא ענה דבר, כי הפעם הזאת נרדם באמת. אז עורר תחפנס אותו.

"הנה מצאתי את העז! עתה קום ונלכה, עוד מעט והאיר הבוקר."           

ובאין דברים ובאין אומר ירדו אל הבקעה. פני משה חוורו מאוד וברכיו רעדו, ותחפנס העלם החזק אשר לא ידע יגיעה מעודו תמך בו.

והשחר עלה בבואם עד העדרים.

*

ובצוען מצרים חגגו את חג היאור. החג הזה איננו נחשב בהדרו כחג איזיס ואוזיריס במוף או כחג אפיס השור בנוא-אמון. רק יושבי המקומות הקרובים ומבוני ערי המסכנות ומן הרועים, באים אל החג הזה, לראות במחולות ובשעשועים, בצאת המדלגים והרצים והמתגוששים; ויש אשר יבואו מרחוק גם המבינים בעם, והיה כי ימצאו בין המנצחים איש כחפצם, ודיברו על לבו והעלו אותו אל הערים הגדולות להראות את כוחו ואת חריצותו לעיני השרים ורבי הארץ.

ארבעה-עשר בחורים יצאו ערומים אל המערכה. התוקעים תקעו בחצוצרות והשוטרים נתנו אות והקרבות החלו. שלוש פעמים ינסה המדלג את כוחו, ואם לא יצליח לעבור את המקום אשר גבל לו, ויצר מן המערכה. ופיתום היה מן המדלגים ויצליח, וגם תחפנס דילג בפעם אחת ויהי לנס, כי עבר ולא יסף עוד, ורק פוטי נפל ארצה וכף רגלו נקעה בנופלו. אז תקעו התוקעים בחצוצרות והפקידים נתנו אותו הורצים החלו. רק עוד שבעה בחורים יצאו אל המערכה ויתרם לא יכלו עוד. וברוץ הרצים, ויהי און הראשון אשר רק עוד מעט ובא אל המטרה, ואחריו היה פיתום ואחריו תחפנס, ואולם אוהבי תחפנס ורעיו אשר התגאו בו תמיד קראו לפניו אברך[1] ויזרזוהו, וברגע האחרון ויהי הוא הראשון אשר בא אל המטרה. אז תקעו התוקעים והכוהנים נתנו אות והמתגוששים ניגשו אל המערכה, ויהיו רק עוד שניים אשר התייצבו ויתרם לא באו, כי לא נותר עוד בלתי אם און ותחפנס. והשוטרים מחו את בשרם במטפחות צמר וימרחו אותם בשמן וימשחו אותם, ואחרי-כן החלו. אז החזיק און בתחפנס בשוקיו ויטלהו ויתאמץ להפילו מאחור, ואולם תחפנס נגח אות במצחו הקשה מאבן, עד כי חרד אחורנית, ואחרי-כן אחז בידו השמאלית וילחץ את אצבעותיו בכפו החזקה, עד כי צעק מרוב מכאוב, ואחרי-כן הפילהו ארצה. אז החלו את המלחמה גם בפעם השנית וגם בפעם השלישית, ויהי תחפנס המנצח בכל פעם ופעם. ויושבי הכפרים מיודעי און ירקעו ברגליהם וישרקו בפיהם מרוב קצף. ורעי תחפנס יריעו ויתהוללו ויקראו אברך, ואחרי-כן ישאוהו על כפיים עד המקום אשר שם הפקידים יושבים. והכוהן הראשון יתן לו את הפפירוס הכתוב בכתב החרטומים, והכוהן השני יזה עליו מים ממי היאור והכוהן השלישי, הוא הכוהן הגדול, יחבוש לראשו בעצם ידיו את הסוּף.

זעם רב יקיף את תחפנס מסביב ומקרוב ומרחוק יתנגשו אליו והמבינים אשר באו מרחוק ימששו את עורקי זרועותיו ואת עורקי שוקיו.

"לו היטיב לרוץ כמעט עוד, עי אז היתה לו תקווה להתייצב בשנה הבאה גם בין הגיבורים לפני אפיס הנוהגים אותו ביום החג בנוא-אמון," דיבר האחד. ואולם השני ניגש אליו ויכרע ארצה וימשש את בשר רגליו התפוח ואת פרקי רגליו.

"לך עמי," דיבר אליו. "אנוכי אלמדך, ואתה היה בטוח כי בלומדך על-ידי שישה חודשים, אז נתון יינתן לך בנוא-אמון גם זר-השערות משערות זנב-אפיס".

"לך עמו!" קראו כל יודעיו אנשי מקומו ועיניהם האירו גם הם.

*

ואחרי-כן נעשה המשתה. על-יד הכוהנים ואצילי הפקידים וחורי העם משתרע תחפנס על הבמה; על-ידו עומד האיש אשר אמר להיות לו מלמד להועיל ולא סר ממנו, ולא עזב אותו רגע, ועל-ידם האנשים ויושבי הכפרים החוגגים את החג.

אז יבוא משה ובידו העוגב. לאט לאט יצעד, והוא כמו חולם, עד גשתו לפני הכוהנים. וכאשר יראה תחפנס אותו בבואו, והתעורר כרגע ועמד על רגליו ופינה לו את המקום על צדו, ובידו החזרה יחבק אותו ויתרפק עליו.

"האם לזמר אתה אומר?" שאלהו. "הבה, עלה פה!"

ובידו החזקה ימשוך אות ויעלהו על הבמה.

"דומו, משה יזמר!"

"דומו, משה יזמר את תהילת תחפנס ואת גבורתו יְתַנֶּה!" קראו אנשי העיר ידועי תחפנס וחושביו.

ומשה החל–ואולם לא זימר את תהילת תחפנס המנצח ולא את גבורתו הילל.

את דבר הערב סיפר, אשר הדממה היתה שפוכה על-פני כול והוא עם צאנו חונה על-פני השדה על-יד הר סיני. אז ספר את צאנו ואת בקרו וירא והנה אבד האחד. ויקם לבקשו ויטפס ויבוא אל נבכי ההר. והלילה בא ורוח סועה גדולה עברה על הארץ, והברקים התפרצו אל בין הסלעים והרעמים התפרצו אל בין הכפים הרבים, ואולם הוא לא עמד תחתיו, ורק עלה הלך ועלה. על-פני תהומות פוערות פה דילג ועל קירות סלעים תלולים עלה.

והסערה קמה לדממה והוא עבר ביגיעה ובעמל רב את יער האלונים ופתאום–והנה מראה נפלא לנגד עיניו. לבת אש גדולה ונוראה יוצאת מן הסנה והסנה בוער באש, הלך ובער, הלך ובער, ואיננו אוּכָּל. ומלאך אלוהים מתעופף בלבת האש, וקול קורא אליו: "משה! משה!" והוא ירא לגשת. אז ישלוף את נעליו מעל רגליו וניגש שניים שלושה צעדים ולא יוכל להוסיף עוד, והקול דובר והוא שומע, והוא מסתיר את פניו ויָרֵא להביט.

וקול רעש כפניים אשר כמוהו לא היה עוד ואשר כמוהו לא שמעה עוד אוזן.

וכבוד אלוהים נראה–והוא מסתיר את פניו בשתי כפות ידיו, ובכל אלה הוא רואה אותו.

והאלוהים ידבר, ואליו ידבר:–לך שוב מצרימה ועשית לי עם. הידעת איך ייעשה עם?

את העובדים ואת האומללים תקרא אליך, את כל אלה אשר ייאנחו מעבודה ומרוב פרך ואשר ייעָנו תחת יד הנוגשים ופקידים ואין להם בלתי אם לב ובלב הזה מעט רגש, ודיברת אליהם, והוצאת אותם מבית העבדים וגאלתם ונתת להם חוקים ומשפטים ועשית אותם לעם.

ויש אשר יעשה האדם פיתום ורעמסס, ויש אשר יבנה ענקים בשמים, את הפירמידים ואת האובליסקים, ויש אשר יציב ספינקסים להיות לנצח נצחים, ואולם כל אלה מאפע וכל הבריאות האלה כאין וכאפס מול הבריאה הגדולה בברוא אדם עם. ואתה תברא לי עם !

לך, בוא מצרימה ובאת אל הנענים והאומללים, אל כל הנאנחים והנדכאים , ואמרת אליהם כי עבדים הם–והם לא יבינו; ואמרת אליהם כי אומללים הם–והם לא יידעו; וכי גדול עוניים וגדולים מכאוביהם ונורא לחצם–והם לא יאמינו; ופקחת את עיניהם בחוזק יד על כל לחצם ועל כל עוניים–וגאלת אותם.

ועם רב יימשך אחריך מקרב אחיך, אשר לא ידעת ואשר לא ידעוך עוד, ומקרב כל העם מסביב אשר קע ומר להם, והיית לאב המון אדם רב ולראש שבטיו, ועשית מן התולעים–אדם, ומן האדם–עם, ומעפרות חול–ארץ.

ופיתום ורעמסס תחלופנה והפירמידים יפלו והאובליסקים יתמוטטו והספינקסים לא יהיו עוד–והעם הזה יעמוד. כי לא יתם עַם  האומללים מעל-פני האדמה ככל ימי השמים על-פני האדמה.

וקול רעש כנפיים נשמע אשר כמוהו לא היה עוד.

והסנה בוער באש–ואני מכסה את פני בשתי כפות ידי ורואה.

*

ומשה החריש וגם כל השומעים החרישו מסביב.

אז יתעורר תחפנס.

"רק שקר ידבר!" קרא. "כל היוצא מפיו שקר! רק מלבו הוא בודה דברים! אנוכי אנוכי הייתי עמו בלילה ההוא וביקשנו את העז האובדת! הלוא זאת העז השחורה אשר לרעמסס האופה!–אני והוא עלינו יחדיו על ההרים. ואולם רוח סועה לא היתה, כי היה הערב צח ובהיר. אֵי ראה תהומות פוערות פה? מה ידבר על רעמים המתפרצים אל בין הכפים? מה לו ולסנה בוער ומלאך אלוהים ולאלוהים? חי פרעה כי לא היה דבר מכל הדברים האלה! אני לבדי עליתי אל הסלעים ואותו פקדתי לבוא עם הכלב אל תוך הסנה אשר עם המור, ואולם אז ישב תחתיו על-פני אבן ויירדם ויישן. כל הלילה ביקשתי עד כי מצאתי את העז האובדת, וכאשר שבתי מצאתיו והוא עודו יושב וישן על-פני האבן. הוי, הוז לו על כזביו!"

והאנשים מסביב מתגעשים וצועקים. ומשה עוד עומד ואיננו זע ואיננו נע, ורק עיניו המלאות חלומות נחות על הסוערים, ופניו פני איש אשר לא יידע ולא יבין על מה כל אלה הומים וצועקים. והוא נבוך ועיניו תועות ומבקשות מסביב, ופתאום יראה את הכוהן הזקן.

"הניחו לו!" קרא אהרון. "אנוכי אהיה מגן לו!"

ואולם ההמון השׂתער וירם את אגרופיו.

"למה לו מגן? המיתוהו, המיתו את המכזב!"

אז ניגש הכוהן אל משה ויאחז בשמאלו בשכמו ואת ימינו שלח מלפניו.

"הוציאהו עלינו!" קרא תחפנס. "מכזב הוא."

"מכזב?–לא, משורר הוא!"

*

והשירה היתה לאמת.

שאל את הנער ההולך החדרה וספרו תחת זרועו.

שאל אותו: "מה אתה יודע על-דבר סיני?"

והוא יענך: " על הר סיני נגלה אלוהים למשה אדון הנביאים, אשר ראה את אלוהים פנים אל  פנים כאשר לא ראהו עוד איש וחי. והסנה בער באש ולא אוּכָּל. ויירד אלוהים אליו וידבר על לבו  ויאמץ אותו ללכת מצרימה, להוציא את בני ישראל מבית העבדים ולתת להם את ארץ אבותיהם אברהם יצחק ויעקב. ויהי כאשר הקשה פרעה את לבו"– – –

בטוח אני כי שעה תמימה יספר באוזנך על-דבר זה סיני ההר אשר ירד אלוהים עליו באש ואשר נתן תורה ומשפט לעם ישראל ויתן להם את הארץ אשר נשבע לאבותיהם.

ויש כי גם יידע לקרוא לפניך מלה במלה את כל הדברים אשר דיבר אלוהים על פי משה בהר סיני!

ועוד עתה–מקץ אלפי שנים!

היש על-פני כל האדמה מקום המהולל יותר מן הסיני?

 

ומה היה שם החוזה והמשורר, והשומעים אותו בפעם הראשונה קראו לו מכזב!

*

קראו לו, אבל המלה אשר בפי המשורר היתה חזקה מן הרוח אשר להמתגושש.

המשורר נחל את הניצחון. תחפנס היה הראשון אשר עליו עבר הזעם, כי מראש צוקי הסלעים הפילוהו ועצמותיו נפזרו, עקב אשר "קילל אלוהים". מקץ ימים אחדים אחרי דיבר משה המיתוהו. הם המיתו את האמת המגואלה למען החיות את החלום אשר לחוזה.

זה הוא ישראל–ישראל!

*

בלילה היתה האספה.

"יהיה נא החלום לאמת! סיני יהיה המקום אשר ממנו תצא תורה לכל עם ואשר אליו יפנו כל גויי הארץ. אלף אלפי רבבות אנשים ישתחוו לו." ככה דיבר הכוהן הגדול.

"אני הנני הראשון המודיע גלוי לכול כי מאמין אנוכי לאמור: כל אשר דיבר הרועה העברי אמת וצדק!"

"וגם אני אאמין כמוך!" ענה אלעזר הכוהן.

"וגם אני!" ענה פינחס.

"וגם אני, וגם אני, וגם אני!" ענו מכל העברים.

וכל הארץ מסביב האמינה, ובעיניהם ראו יום יום אותות ומופתים.

ואולם עוד אחד היה, מלבד תחפנס המומת על כי חירף אלוהים, אשר יָראו אותו פן תהיה עמו פתאום רוח אחרת וחדשה ודיבר דברים אחרים: הלוא זה משה בעצמו.

וגם הוא מת–

ואיש אינו יודע את קבורתו עד היום הזה.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] קראו לפניו אברך–השתחוו, נתנו כבוד, על=פי "ויקראו לפניו אברך" (בראשית מא:43).