_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סוטה

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

בשבת בני ישראל בִּבְנֵי יַעֲקָן, בשנת השלושים וארבע לצאתם ממצרים, בימים הראשונים לבוא המחנה עד המקום הזה לתקוע שם את אוהליהם, עשרים שנה ושתיים שנים אחרי הוקם המשכן, ואיש היה בקרב המחנה, אִיעֶזֶר בן-מָכִיר שמו, והוא בעל לשש נשים, וילך האיש עד עֶצְיוֹן גֶּבֶר וירא שם נערה, את שפרה בת סרד, ויאמר לקחת גם אותה לו לאשה – ואולם הנערה לא אבתה ללכת אחריו.  והאיש עבר משם וישב אל ביתו מחריש ודומם ויינחם אחרי הנערה בשש נשיו – ואולם פניו נפלו מיום אל יום ודבריו אשר בפיו הלכו הלוך ומעוט.  אז קם האיש מקץ ארבעה-עשר יום וילך ויירד עד עציון גבר שנית, ויוסף וידבר על לב הנערה – ואולם הנערה לא שמעה לו גם הפעם.  והאיש שב אל ביתו גם עתה, והוא אָבֵל וזָעֵף, ויישב עם שש נשיו – ואולם שנתו נסה ממנו בלילות ויומם קמו עיניו בחוריהן.  אז קם האיש בשלישית מקץ ארבעה-עשר יום חדשים ויירד ויבוא לעציון גבר, וידבר על לב הנערה שלושה ימים ושלושה לילות – ולא הלכה הנערה אחריו גם בפעם הזאת.  אז חבש את חמורו וירכב לאיטו, קודר ואפל מאוד, וישב אל ביתו אשר בבני יעקן ויישב באוהלי נשיו גם ביום וגם בלילה ולא דיבר דבר – ואולם פניו הלבינו הלוך והַלְבֵּן מרגע לרגע ובשרו נס על עצמותיו עד כי היה לזוועה.  פתאום בבוקר יום אחד קם ויגרש את שש נשיו יחדיו ויתן להן ספרי כריתות וישלחן מביתו, וכל העם מסביב תמהו מאוד איש אל אחיו, כי לא היתה עוד כזאת בישראל אשר יגרש איש את שש נשיו יום אחד.  אבל עוד בעצם היום ההוא קם וישם את קשתו על כתפו ויירד לעציון גבר אל הנערה ויגד לה את אשר עשה וַיִּמְהָרֶנָּה לו לאשה בשמונים בקר ועשרים גמלים ומאה ושלושים כסף – ותעל הנערה אחריו ותהי לו לאשה.  ובראותה את כל אשר עשה למענה וכי שש נשים גירש באהבתו אותה, ותאהבהו גם היא אהבת נפש ואהבתה אליו הלכה וגדלה מיום ליום.  ואף אמנם העריץ אותה האיש כהַעֲרֵץ את האלוהים: אֲמָהוֹת ושפחות ונערות לשרת הִרְבָּה עליה ותהי שׂוררת בביתו כמלכה.

והעם בבני יעקן בראותם את האשה החדשה אשר העלה עמו איעזר בן-מכיר, את מבנה קומתה ואת תוארה בלכתה – כי את פניה לא ראו, כי כיסה אותם תמיד הצעיף – אז עמדו רגע אחד תחתיהם בחוץ כמו בולי-עץ ופיהם פעור.  ואז ידברו איש אל אחיו: אכן זאת תורת החידה! לא ייפּלא הדבר מאומה אם בגלל אשה אשר כזאת יקום איש ויגרש לא רק שש, כי אם גם אלף נשים.  ויש אשר הוסיף האחד: "הן גם אנוכי נכון הייתי לא רק לגרש, כי אם גם להרוג עשרת אלפים נשים יום אחד, לוּ רק יכולתי לשכב אצל נערה כזאת לילה אחד!" – ואמנם זאת קומתה וזה תוארה וזאת גזרת גווה וזה הרגע אשר תשלח את זרוע ידה או אשר תשים את כף רגלה הקטנה היו נפלאים באמת.  תואר אשר כזה יהיה רק לאחת מני רבבות וככה תהַלך רק מלכה בת-מלכה.  ויש אשר מתחת לכַפּוֹרֶת צעיפה להטו על סביבה כלהט אש בועֵרה שתי עיניים קודחות ומפיצות חום, ויש אשר הצהירה מבעד לכפורת גם חרוזת שיניים מאירות ונוצצות לעוור רגע אחד את עיני העובר.

רק אחת היתה בקרב המחנה אשר לא ידעה את יפי האשה הזאת – הלוא זאת שפרה.  תמימה היתה כילדה קטנה וענווה ובאין הבין.  לא ידעה ולא הבינה, למה-זה ייקהל תמיד קְהַל אנשים על סביבה בהיראותה רגע בחוץ ומה-זה ייעשה פתאום מסביב לה ומדוע יביטו ככה אחריה.  מעט מעט היה לה הדבר למשא ולעול, ותהי יראה מצאת החוצה.  אז ישבה באוהלה לבדד, מובדלת גם משפחותיה, ותהגה בבעלה כל היום ותחכה לבואו ברגע אשר לא היה, ואם יצא לפועלו ולא שב במהרה למועד האמור, תקפה אותה חרדת פתאום אשר הרגיזה את כל נפשה.  ואז עמדה לפני המסך אשר יכסה את פתח האוהל הדומם ותהי מסתירה את פניה בקלעי היריעה, ותהיינה אוזניה פקוחות מאוד והיא מקשיבה ומאזינה למרחקים בלי-הרף, אולי תשמע את קול צעדיו בלכתו – ופתאום שמעה קול כלב נובח ותירא ותחרד לאחור.

או יש אשר ישבה לבדד, והבדידה גברה עליה עד למאוד, ותצו ויביאו לה את הפלך ואת הכישור הקטן אשר לה, אשר העלתה עמה מביתה, ותהי טווה מעט-מצער באצבעותיה הענוגות אֵטון שש מושזר דק להיות לרקמה – והיא הוגה בבעלה.  ויש אשר קול שקשוק הפלך הלך הלוך ועלז, ותעלוזנה גם מחשבותיה וַתָּאורנה, ויש אשר עלה ממנו קול הֲמוֹת תוגה כבדה, ורוח נכאה וכבדה העיקה עליה.  או יש אשר בא מועד בין-הערביים, בעלות העלטה הלוך וגבור מרגע לרגע, ושׂחיפי העץ טרם ייבקעו להבעיר בם אש להאיר, ורק פשתה כהה מלחכת את השמן אשר בחרשׂ על כרכוב הכיריים, ועלו הצללים הארוכים על-פני הכתלים והתעופפו אחד כה ואחד כה ותהיינה להם לשונות ארוכות, ותיפול עליה אימה גדולה – והיא הגתה פתאום באלוהים ובנפלאותיו הרבות.  אכן אשה יראת אלוהים היתה עד למאוד מנעוריה בבית אביה.  אז זכרה את כל הנוראות ואת כל הנפלאות אשר שמעה מעודה ועד פה ואת כל אשר שמעה מפי אמה ואת כל אשר שמעה מפי מֵינִקְתָּה ואת כל המעשים הגדולים והנוראים אשר יעשו הכוהנים מסביב ואת נפלאותיהם – ותסמר שערת בשרה מפחד.  אז יש אשר תעלה מאחרי ההרים יללת אוח רעב בפחדים רבים ובמוראים גדולים, והיא זכרה את אשר סיפרה לה אמה בעודה בילדותה, כי עמדה לפני ההר העָשֵן, הר סיני, וכאשר יעלה העשן מן הכבשן כן עלה העשן מן ההר, וההר נעקר פתאום ויעל השמימה, והמדבר נס פתאום וייעלם וכל אשר מסביב נעלם, וזאב פרא ניגש וירבץ לרגליה ויהי פתאום תמים כמו עֵז, אשר לא ישחית ולא יָרֵעַ עוד עד-עולם – וכל העם נפל על פניו מיראה.  ויש אשר תזכור את מינקתה ואת אשר סיפרה לה על-דבר הכוהנים, וכי איש או אשה אשר יקציפו אותם ועלו כרגע הנחשים השרפים ונישכו את האיש או את האשה ומתו כמו רגע – והיא את הדברים האלה ראתה בעיניה.  ויש אשר תזכור את אשר שמעה מפי אביה, כי זה רק לפני שנים אחדות נועדה עדה גדולה, עדת קורח, ויילונו על אלוהים ועל איש-האלוהים ועל הכוהנים, והדברים עודם בפיהם, ותפתח האדמה פתאום את פיה גם היא, ויהי חור גדול, אלפיים אמה רוחבו ואלפיים אמה אורכו, ותבלע את כל האנשים ההם חיים, אותם ואת בתיהם ואת כל בהמתם ואת הרכוש ואת כל השפחות עם העבדים, וכל העומדים מסביב נסו על נפשם לקראת המדבר יום תמים ומחצית הלילה – וגם אביה היה בין הנסים.  רק פֶּשַׂע אחד היה בינו ובין החור הנפתח. – רעד עבר על שפרה בזוכרה את כל הדבר הנורא הזה, ולא נעה ולא זעה ולא יכלה לקום ממקומה.  אז התחזקה בכל מאמצי כוחה ותקם ותיגש ותשתחו אל פתח האוהל.

ובפתח האוהל נראו פתאום פני איעזר בן-מכיר ויהי אור מסביב – וייאור לה גם בנפשה.  אז נפלה על צוואריו ותחבקהו ותישקהו בסערת רוח גדולה, והוא לא ידע מה היה לה.  ואולם בעוד רגע שכחה את כל הבלהות ואת כל צלמיהן הנוראים ולא זכרה ולא פקדה עוד אותם ותהי משׂחקת כמו ילדה קטנה.

*

ובבני יעקן היתה התכונה גדולה מאוד בקרב העם, כי עמלו להקים את המשכן, וההמון הלך הלוך ורב: משפחות בני הַגֵּרְשׁוּנִי נשאו את יריעות המשכן ואת אוהל מועד, את מכסהו ואת מכסה התחש ואת המסך ואת הקלעים, ובני מררי נשאו אחריהם את קרשי המשכן ואת בריחיו ואת עמודיו ואת אדניו ואת היתדות ואת המיתרים, ותהי המלאכה גדולה מאוד, וקול הלמות מקבת וקול רעש חֲרוֹק יתדות לא חדל כל היום.  אחר-כן ירד הענן על המשכן ויכס אותו ויפרושׂ עליו חשכה וישכון עליו כל היום, ובלילה עלה עליו עמוד אש ויעט אותו – ויחרד כל העם מסביב.  ויהי העם מרבה להביא את קורבנותיו: סולת עם שמן ולבונה, מאפה תנור וחלות מצות ורקיקים בלולים או משוחים בשמן, תורים ובני יונה, וגם קורבנות גדולים מן הבקר ומן הצאן.

וגם שפרה בת סרד אשת איעזר בן-מכיר באה בין הבאים ותיגש עד לפני פתח המשכן ואת קורבנה הביאה עמה: תור אחת שמנה ממבחר תוריה אשר אהֵבה, ותיגש אל פתח אוהל מועד אל הכוהן.  ואולם הכוהן נתן לה לחכות עד תום כל העם ועד לכתם.  אז לקח את קורבנה מידה וילך עמה יחד עד לפני המזבח. – עורות תחשים מאָדמים היו תלויים לה על שכמה וקצותיהם מרוכסות בוו בחוברת[1] אל מול בטנה, ועל פניה הצעיף.

הכוהן הלך לאט לאט, ויהי כסופר את צעדיו, והאשה הולכת לפניו.  פתאום נעצר בלכתו ויעמוד רגע תחתיו ויתבונן אליה מאחוריה.  ואולם עד-מהרה התעודד.  אז שב לעבודתו ויגש ויחל את המלאכה.  בשום לב ובידיים אמונות מלק את ראש הציפור.  הציפור פירפרה בידו רגע אחד, ואולם הכוהן החל במנוחה להקטיר אל המזבח.  פתאום חדל ויתאפק רגע אחד מן המלאכה:

"בתי! הסירי את צעיפך.  לא טוב להקריב קורבן בסתר פנים."

והאשה שמעה לו כרגע בענווה גדולה.  הן פי אלוהים ציווה – ותמהר ותסר את צעיפה מעל פניה.  ברגע הזה חדל הענן הרובץ מסביב ויהי אור פתאום.  הכוהן היה רגע אחד כמו נבוך...

ואולם רק רגע אחד.  עד-מהרה שב ויעש את מלאכתו במנוחה.  את העוף החזיק בידו השמאלית, ואת מוראתו[2] הסיר בנוצתו בימינו לאט לאט – והאשה עומדת בענווה וראשה מורד לארץ.

פתאום הרגישה דבר-מה, והיא לא ידעה את אשר היה, ותישא את עיניה ותבט.  כל דמיה אשר בה השתערו ברגע אחד אל תוך פניה ויאדימו מאוד: עומד הכוהן ועיניו בחוריהן גדולות מאוד ובוערות כשני לפידים, והן תקועות בפניה ומלקקות ומוצצות בתאווה עזה את מראיה ואת כל אשר בפניה.  עיניים כאלה לא ראתה עוד מעודה!

ועם-כל-זה עושה הכוהן את מעשהו במנוחה.  את המוראה עם נוצתה השליך קֵדמה אצל המזבח אל מקום הדשן – ואולם נדמה לה כי כף ידו רעדה מעט.  אבל אין זאת כי שגתה.  הנה הוא משסע את העוף בכנפיו במנוחה רבה.  אבל בלי שים לב נגעה ברגע הזה כף ידו אל כף ידה ורעדה חלפה פתאום את כל יצורי גווה.

והכוהן ממהר לעשות ודָבר לא ידבר ופניו קודרים וחשֵכים.  ביד חרוצים ישסע את הציפור בכנפיה ולא יבדיל, ואחר-כן ימהר ויקטיר אותה אל המזבח על העצים אשר על האש.  האש מלחכת בתאווה את קורבנה – והמלאכה כלתה.

כמו אבן כבדה הוסרה מעל לבה, והיא לא ידעה מה היה פה ומה נעשה.  בחיפזון נמרץ פנתה ללכת, ולא הביטה אחריה ותמהר, והכוהן לא עצרה, ורק בהיותה צעדים אחדים ממנו והלאה, קרא אחריה ויאמר: "בתי! אשה חַטָּאָה את, ועליך להביא גם חטאת.  חפץ אדוני בחטאתך וכי תביאי לו את קורבנך מדי שבוע בשבוע..."

ובשובה לשבת באוהלה לבדה, היתה מחרישה כמו נאלמה, והיא רק חושבת, חושבת, חושבת.  רגע אחד היה עם לבה להגיד לבעלה ולספר לו את-כול, ואולם לא ידעה מה לספר, כי כל דבר לא היה.  אכן בעבור יום הוקל לה, ואז לא זכרה עוד דבר ותשכח את כל המעשה.

ומדי שבוע בשבוע עלתה להביא את קורבנה, קורבן עולה וקורבן חטאת[3] כאשר צוּוָתה.  – ואולם הכוהן החל להתרועע אליה הלוך והתרועע משבוע לשבוע ומיום ליום ויקרב אליה הלוך וקרוב, והיא לא ידעה ולא התבונה.

ויום אחד בהיותו עומד עמה לבדו אל המזבח אשר לפני פתח אוהל מועד והוא מקריב את קורבנה: את הראש אשר לבן-היונה מלק ממול עורפו ולא הבדיל, מן הדם היזה על קיר המזבח ואת הנשאר בדם מָצָה אל יסוד המזבח – אז החזיק פתאום באצבעותיו הניקשות בידה וידרוש מעמה כי תבוא אל מאחרי חגווי הסלעים אשר עם ההר והוא יחכה לה בערב.  האשה לא הבינה את אשר הוא דובר אליה.  אך פתאום האדימה מאוד ותתעורר ותברח על נפשה.  ואולם לבה בקרבה היכה אותה על מַעֲלָהּ אשר מָעֲלָה עתה באלוהים.  הן פי אלוהים עם הכוהן, והיא, החוטאת, חשבה אותה לרעה.

ובערב פתחה את פיה לדבר עם אישה ולבקש מפיו עצה – ולא יכולה.  תמונות אמה ומינקתה ואביה ניצבו עליה כל הלילה, והם מספרים, מספרים...

ופעם אחת בשובה אל אוהלה מן המשכן מאוהל מועד היתה נסערה מאוד.  לחם לא אכלה וכל דבר לא בא אל פיה, והיא רק מתהלכת באוהלה אחת הנה ואחת הנה, הלוך ושוב, הלוך ושוב, ולא עָיֵפָה.  כל קרביה צעקו: – מה חפץ איש-האלוהים מעמי היום? במה חטאתי לאלוהים כי אַיֵם אִיֵם עלי הכוהן אשר אם לא אשמע בקול אדונָי המדבר אלי מפיו והביא עלי שואה אשר לא אוכל עוד להמיש את צווארי ממנה עד עולם?...

ובכל-זה הוסיפה עוד להביא את קורבנותיה מעת אל עת, כי יראה את האלוהים.

ויום אחד בעומדה אל המזבח עם עשירית האֵיפה סולת לחטאת, בלא שמן ובלא לבונה, והכוהן קומץ ממנו מלוא קומצו להיות לו מלוא קומץ אזְכָּרָה[4] לבעבור הבעיר בה את האש ולהקטיר אותה אל המזבח – ופתאום לטש לה את עיניו באיבה ובקול קר כקרח הנורא אמר: "שפרה בת סרד! עוד יום אחד אנוכי נותן לך מועד.  אם לא תבואי היום אל מאחר לחגווי הסלעים כדבר אדונָי, ואֶגְלֶה את אוזן אישך..."

כמו מנוחת אבן באה עליה פתאום והיא התקוממה מלוא קומתה ותתעודד, וכמו מלכה בְגֵאוּתָהּ לא ענתה ולא דיברה דבר ותקם ותלך.

מדוע אמר כי יִגְלֶה את אוזן איעזר? מה יגיד לו? מה יגיד?...

אבל בבואה לביתה באו לה פתאום דמעותיה והיא התנפלה על עורות האֵילים אשר על הקרקע ותבך בקול.

ופתאום התחזקה ותחרוץ בלבה, כי למן היום הזה והלאה לא תוסיף עוד להביא את קורבנותיה ולא תצא עוד החוצה.  וגם לבעלה תגיד – אם רק יעברו ימים אחדים ואם רק תמצא את המלים הנכונות.  אז תמהה לנפשה ולא הבינה, איך-זה לא באה העצה הזאת על לבה זה מאז לחדול מבוא אל אוהל מועד.

ואולם ממחרת היום ראתה את הכוהן בבואו אל אוהל אישה והם מתלחשים.  כל דמי לבה קפאו בקרבה ונשמת אפה עמדה דום.  ואחר-כן ראתה אותו בבואו אל אישה עוד אחת ושתיים.

הוי! לו רק מצאה און בנפשה לדבר אל אישה ולהגיד לו את-כול, את-כול...

*

והימים היו אבלים והשמים אשר ממעל הצהירו בעוז פנים ובזדון.  רוח זלעפות חלף על-פני הישימון וילהט אותו ויאכל את כל שיח ואת כל חציר – ולה היה קר כל היום.  ציפורים זרות עפו תחת השמים ותצרחנה.  ובלילות לא יכלה למצוא מנוחה על יריעותיה ותהי מהלכת באוהלה יחידה ושוממה אחת אנה ואחת אנה ותחשוב ולא ידעה מה.  ואולם איעזר התחבא מלפניה ולא ראתה את פניו ימים על ימים.

ויום אחד ניגש אליה, והוא סר וזעף מאוד, ויתקוטט בה, והיא לא ידעה מדוע, וגם קרא לה באוזני כל שפחותיה ואמהותיה: – זונה ומנאפת.  כל דמיה השׂתערו בה לעומת רקותיה, והיא חישבה לנפול.  אז פתחה את פיה – ואולם הדיבר לא היה בה.

ופתאום ניעור בה כל גאונה: – רק לא צַדֵּק את נפשה! רק לא צַדֵּק את נפשה! – יעשה-נא אלוהים את כל הטוב בעיניו...

האם הכוהן היטה את לב בעלה מאחריה? האם לחש באוזניו דבר מר והביא אל לבו רוח קנאה לקַנא אותה? – אך עד-מהרה שבה ותינחם על מחשבתה הרעה אשר היא חושבת על אלוהים ותמהר ותיגש אל פתח אוהלה ותשתחו.

ורוח מְרִי תקפה אותה פתאום ללכת קרי עם כל אדם אשר יתייצב בפניה, וגם עם האלוהים תלך בקרי – ותצא החוצה ותלך קוממיות.  אך כל רואיה בחוץ נדדו מפניה ויסוגו לאחור בלכתה ואיש עם רעהו התלחשו.

והשמועות הלכו הלוך ורב, מפי השפחות והאמהות דבקו אל אוזנה מלים בודדות – ועיניה חשכו מֵרְאוֹת.

ויום אחד ניגש אליה בעלה ואל פניה לא הביט וידבר אליה בדממה ובמנוחה: "לעת מחר השלישית תכיני את מנחת הקנאות[5] אשר תביאי: עשירית האיפה קמח שעורים.  אל תיצקי שמן ואל תשימי לבונה."  ואחר-כן מיהר וייצא.

 

*

כחולמת הלכה אחרי בעלה.  קהל גדול נאסף אחריהם וילכו גם הם בהָבֵא האיש את אשתו אל הכוהן.

הכוהן עמד קוממיות, לא נע ולא זע ועינו לא רגזה בראותו את האשה קְרֵבָה אליו, וברוגז קול דיבר אל האיש ויאמר: "עוד שבעת ימים עלינו לחכות.  שבעת ימים תשב שפרה בת סרד בחצר המטרה באוהל מועד לבדה להתחטא לפני אלוהים בטרם בוא יום הפקודה."

ושבעת ימים ושבעת לילות ישבה שפרה בת סרד בחצר המטרה באוהל נשים לבדה, והכוהן סר אליה מדי ערב בערב לנסות אליה דבר: – תדבר-נא אליו דבר טוב אחד, ואז יעביר את אשמת בעלה מעליה – והכול ישוב להיות כבראשונה.  ואולם האשה ישבה כאילמת ולא ענתה אותו דבר.  ביום השביעי ניגש אליה ויחזק בה – אז צעקה צעקה גדולה והוא מיהר וייצא.

וביום השמיני הגישו אותה לפני אלוהים לעשות לה את המשפט.

קהל גדול שבעתיים מן הקהל הראשון נאסף מסביב.  מימינה עמד איעזר וראשו מורד לארץ ומשמאלה הכוהן.  האשה היתה באין לבוש על בשרה ורק כותונת-בד לבנה כיסתה את מערומיה, ותיראה בעיני הקהל בכותונת הארוכה והלבנה הזאת גבוהה פי שניים בקומתה.  ואולם פניה הלבינו שבעתיים מן הכותונת.

והכוהן לבוש את המצנפת ואת החושן ואת האבנט, והוא עושה את מלאכתו מלאכת אנשים מלומדה ומנוחתו מנוחה נפלאה ושלמה: בכלי-חרשׂ שאב מים קדושים מן המים אשר בחצר המטרה ומן העפר אשר בקרקע המשכן חפר וישם אל המים.

אז העמיד את האשה, והיא כמעט לא יכלה עֲמוֹד, כי התמוטטה, ואחרי-כן פרע את ראשה – וגלי ים שערות שטפו פתאום ויתפרצו ויירדו ארצה ויגיעו עד הקרקע, ויישפכו גם על-פני הקרקע כמלוא זרת אחת.  כל הקהל מסביב השתומם אל המראה.  שערות ארוכות כאלה לא נראו עוד על קודקוד ראש אשה עד היום ההוא.

והאשה עומדת ומתחזקת לבלתי תיפול ועל כפיה מנחת הזיכרון לקַנָּאוֹת, והכוהן עומד על צידה ובידו המים המרים המאררים.

והקהל נדחף הלוך והידחף אל האשה ואל הכוהן ואל האיש.  איעזר עומד ומביט ועיניו תועות מסביב ובהיצמדן רגע אל פני אשתו לא יכיר את מראיה.  שפרה עומדת וראשה מורד לארץ ועיניה תקועות בקרקע, לא תניד עפעף ולא תדע את אשר ייעשה פה.  והכוהן עומד קוממיות, עיניו קרות וקולו עז וקר מאוד, והוא מדבר בקול גדול אשר ילך הלוך וגדול:

"שפרה בת סרד! הנה אנוכי משביע אותך עתה, ואת שמעי: אם לא שכב איש אותך מבלעדי אישך ואם לא שָׂטית תחת אישך ואם נטמאת ואם נתן איש בך את שְׁכָבְתּוֹ מבלעדי אישך – –"

האשה האומללה ניסתה לשים את אצבעותיה באוזניה לבלתי שמוע: פניה נעוו מאוד למשמע המלים הנוראות, ואולם הכוהן שלח במנוחה את כף ידו ויסר את אצבעותיה מתוך אוזניה ויורידן, ואחרי-כן הוסיף ויקרא, ואת כל מלה ומלה הבדיל לבדה וידבר אותה מפורש:

"ואם – נתן – איש – בך – את – שכבתו – מבלעדי – אישך – יתן אדוני אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, יראה כל העם מסביב בנפול ירכך ובצבות בטנך, יבואו המים המאררים האלה במעיך וצבתה בטנך ונפלה ירכך – ועתה עני ואמרי: אמן! אמן!"

כקול חלחול נשמע מפי האשה, צרוד ומצוֹרָר, ואיש לא שמע את אשר ענתה.  ואולם הכוהן גער בה, ואז ענתה מפורש בדממה: אמן!

"לא!" קרא הכוהן, "אמרי פעמיים: אמן, אמן!"

והאשה ענתה בקול מלחשים, ואולם קולה נשמע הפעם, ותאמר: אמן, אמן!

והכוהן ניגש לאיטו ובצעדים מדודים ויכתוב את כל דברי האלות בדיו על מגילת עור וישם את העור במים המרים, ויינקו המים החריפים את הדיו וימחוה, ואחר-כן ניגש שנית אל האשה.  ואולם האשה לא ידעה עוד את הנעשה בה.  גלגלים שחורים ואדומים וכחולים החלו להתגלגל לנגד עיניה וניצוצי-אש עפו לפניה, והיא לא ראתה ולא שמעה עוד דבר.

והכוהן לקח מיד האשה את מנחת הקורבן אשר על כף ידה, והניף את המנחה במועל ידיו ואת עיניו העווה למרום, ואחר-כן קמץ מן המנחה את האזכרה המעטה אשר שומה עליו להבעיר באש והקטיר את המעט הזה אל המזבח, ואחרי-כן פנה לקחת את המים אשר בכלי-החרשׂ – –

ברגע ההוא נפלה האשה מלוא קומתה אחורנית ארצה.

הכוהן ניסה להקימה ולא יכול, כי לא היה בה רוח חיים.

ואיעזר השׂתער פתאום על גופת האשה ויאחז בה, והוא קורא בקול לא-אדם: "סִלְחִי לי! אני האשם ואת הצדיקה, אנחנו כולנו הרשענו לך, ואת סְלָחִי!"

ההמון נפוץ מעט מעט.

ואולם הכוהן עמד קוממיות וישא את כפיו ויאמר: "אלוהים נתן ואלוהים לקח יהי שם אלוהים מבורך!" ואחר-כן פנה וילך לאיטו בצעדים מדודים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  חוברת – מקום רכיסה, לולאה.

[2]  מוראתו – הזפק.  חלק מן הוושט (ויקרא א:16).

[3]  קורבן עולה – קורבן העולה כליל על המזבח ונשרף (ויקרא ה:1-10);

   קורבן חטאת –  קורבן שמביא אדם לכפר על חטא שחטא בשוגג (ויקרא ד).

[4]  אזכרה – חלק מקורבן המנחה (ויקרא ב:2).

[5]  מנחת קנאות – קורבן מנחה שהביא אדם שקינא באשתו שסטתה (במדבר ה:15).