_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תוהו ובוהו

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

". . . . . . .   Wir debattieren.  Ob wir die Stiefel putzen, oder schmieren ".

                                                                           Goethe.

חודש אוקטובר, ביום 26 בו, בשנת 1882, בשעה השלישית אחרי הצהרים, והטלגרמה מפטרבורג הביאה לנו את הידיעה המבהילה, כי עוד מעט ומכתב-העתי "המליץ" יחל לצאת לאור פעמיים בשבוע.  אדוניו המו"ל, העובד עבודתו לרבים, דרש בזה רק טובת אֶחיו וכל חפצו ומגמתו רק לזכּות את ישראל ולהיות לישועה לו.  אנכי עמדתי זמן-מה על עמדי ולא ידעתי את נפשי.  עמדתי את עיני ואבט בלי הרף בגליון הטלגרמה אשר לפני ואהי כחולם, כי בפתאום היה הדבר "המליץ-פעמים בשבוע-לטובת הכלל – "  ועיני הביטו נכחן ותחדורנה לתוך הגיליון הפתוח לפני.  אבל פלא הוא!  כי ברגע ההוא, ורעיון עלה פתאום על לבי לאמר:  "אבא, איך מעשירין את התבן?"...  והרעיון הזה מלא את כל חדרי לבי ולא מש מני אז אף רגע מקרבי ומדי זכרי את "המליץ", אזכּור גם את המאמר הזה, ומדי הגותי בה' צדרבוים, אהגה גם במעשר-התבן – ואני טרם אדע מה ענין האחד אל השני, ולמה זה יבואו שניהם כאחד אחוזים אל תוך לבי.

אבא, איך מעשירין את התבן?

בראשונה היו מפרישין חלק מתבואת הארץ והיו אומרין עליו הרי זה מעשר, משרבו הצבועין התקינו שיהיו מכתבי-עתים יוצאין כפולים ומכופלים, והיו אומרין לעם, שרק להנאתו ולטובתו נבראו, והעם האמין בם ויחשבהו לצדקה – ככה יוצא לנו "המליץ" לאור פעמים לשבוע!  והרידקטורים האחרים האם ישבו בחבוק ידים מבלי עשות גם המה דבר לטובת הכלל – ואנחנו מחשים?  אכן אמת הדבר, לא לכל אדם העניק הטבע מטובו ומאוצרו הטוב כאשר העניק להאדון אר"ז, והרידקטורים האלה לא אשׁמים.  אם יפּלא מהם להיות גם הם שני בשני עם השני למלך ואם לפניהם לא יכרעון ולא ישתחוון כל היושבים בשער.  אבל מפה לאוזן הלא אוכל להגיד להם, כי לוּ חכמוּ מעט, כי אז לא נבצרה גם מהם לספּר בקהל ככל הנפלאות והגדולות האלה, ומי אפוא יביט אחריהם לדעת האמת הדבר או לא.  היד האנשים האלה תקצר מלדבּר גם המה הלוך ודבּר, הלון ודבּר, עד אשר באחרונה מרוב הרגל ומרוב דברים, יאמין להם הקהל כי באים הם בשבילנו באש ובמים, כי לב שרים ועבדים בידם כפלגי-נחל, כי כל מעשיהם אשר בספר נכתבו נכתבים ונעשים אך לשם שמים ואך למען קידוש השם?...  ומי יקום מתוך הקהל להטיל בה ספק ולענות בם?  הקהל הגדול הרובץ לפתח מכתב-עתי לקרוא בו, הקהל הזה תמים-לב הוא ובכל פינה שהוא פונה נמצא בו את הסימנים שהוא חרש שוטה וקטן, וכל הדבר היוצא מודפס באותיות שחורות על גבי ניר לבן קדוש הוא בעיניו והוא נוהג דרך-ארץ בכל סופר ומחבר ומו"ל המדברים אליו מקדשי-הקדשים מתחת לכּפּורת.  למשל:  אם באה עת צרה ליעקב, ואדונינו הארזי"ם (בלשון רבים, כיאות) האפיטרופסים לכל עסקי ישראל, הולכים ומספרים בקול גדול בשוק הסופרים, כי הם דיברו את השרים והמיניסטרים הגדולים – מי זה עוד יעז להטיל ספק בדברים המודפסים האלה?  ואם אנשים פשוטים כמוני יטענו:  להד"ם, או כי יאמרו, יוכל להיות כי אך המשרת של עבד עבדי השר נענע בראשו לארזי"ם אלה, בעת אשר בכפו דבק מאום, ותו לא מידי, מי ישמע לי.  – אם יבוא איש כסמולנסקין, אשר נסע לרומיניה מטעמים ידועים ולא-ידועים, ולנסיעתו זאת יקרא "מלאכותי לרומיניה" ויתן לה דמות פני "מיסיון", ואחרי-כן יריע בחצוצרותיו, כי החברה "כל ישראל חברים" שלחה אותו שמה – מי זה יעז להטיל ספק בדברים המודפסים האלה?  ואם איש פשוט כמוני יבוא ויקרא:  אחי, למה זה תתפלאו, והדבר הזה לא בשמים הוא, אין כאן לא משלחת ולא מיסיון, אבל יש כאן אחיזת-עינים וזריקת אבק הרבה, וכל איש מכם אשר יתיצב לפני החברה (כלומר: לפני האדון .X  או .V  או Z, שהם האישים הנפרדים של הקיבוץ הנקרא חברה) ויאמר כי עוסק הוא בעסקי ישראל או כי מו"ל הוא ממו"לי העברים, וכי חפצו לסור מעט ולראות את שלום אֶחיו ברומיניה, אולי יצליח להעלות משם ידיעות חדשות הנחוצות להחברּה לדעת אותן, למען אשר תוכל להושיע ברב או במעט, – הלא נתון תיתן החברה, או טוב מזה, הלא נתון יתנו האנשים הטובים ההם די הוצאות הדרך – אבל מי ישמע לי אם ככה אני אומר?  – אם יבוא שוטה מאודיסה ויספּר בקהל, כי הוא לקח דברים עם שרה בּרנאַר, והיא אָצלה לו עתרת נשיקות על פני זקנו הלבן (לאשרו, וגם לדאבון לבו, לא נדפסו הדברים האחרונים האלה, ואני ראיתים באחד מבתי-הרידקציות), ואחרי-כן ירוץ כזרזיר לברלין להתוכח עם שטקר ולהגיד לו כי הוא הרב מאודיסה, ואחרי-כן יבוא אל השר אוליפאנט להיות לו לנושא-כלים, ואחרי-כן מלונדון ומפּריז יתן קולו ויעלה משם אבק רב, ואחרי-כן יודיע בדרך הליכה, כי נכון הוא להוציא איזה מכתב-עתי בשותפות עם הד"ר ראבּינוביץ, והד"ר-כמובן-יבוא תיכף ומיד וּטוען להד"ם, ואחרי-כן יבקר את פני וויקטור הוגו וימצא בּראשונה את הדלת נעולה בפניו, והוא יודיע בקהל, כי המשורר הצרפתי לא אבה תת לו מנחה משיריו, ואחרי-כן יודיע מפאריז, כי היה שם "לקומיסיונר" וכל הרוצה בסחורות פאריז ישלח אליו שלושה רובל כסף וכו' – מי זה יעז להטיל ספק במוחו הבריא של איש אשר כמוהו?  ואם יבוא איש פשוט כמוני ויאמר, הלא ראה נראה היטב מה טיבו של עובּר זה ומה זה שואל מעמנו, הלא ראה נראה כי אך משׁוגע ואויל האיש, או כי אך בתחבולות עשה להודיע שמו ברבים כעין ריקלמה בהיותו לקומיסיונר, מי ישמע לי?  אם יספר מכתב-העתי "אודסקיוויעסטניק", כי הפירמה "אפרתי ושות'" יאמרו לחדול מלסחור את מסחרם באודיסה, כי-אם בחו"ל לבד, וה"מליץ" יביא את הידיעה הזאת לקוראיו, והולך ומוסיף עליה, כדרכו תמיד, הערה קטנה אשר מספר שורותיה עולה רק לתשעים ואחת לבד, הכל כתוב בכתב רש"י דק וקטן מאד, ושם ימצא מקום לספּר לנו איך...  אני ארז הייתי מראשי מיסדי בית-הכנסת באודיסה וסאֶקרטאר ואוּטשוֹני וכו' ואיך נועז המשרת היווני סטליא פאפוזאגלא ורעהו פטרא אשר בבית היווני קסניס בקצה רחובות איטליאנסקאיה, כיום פושקינסקאיה, ופוטשטאָוואיה, להכות אותו, את הארז, במטאטא על פני החוטם (בלי ספק צ"ל חוטמים בל"ר, וטעות הדפוס היא) ויאמרו להפילהו על גזרות העצים ולא עלתה בידם יען כי הוא, הארז, עמד הכן על רגליו וכו'.  ובהכות היווני הצעיר על פני "החוטמים" של הארזי"ם שבר את העצם אשר על חור החוטם השמאלי, לעיני בן בעלת הבית פטרא זאכארוביטש פלארינא מילינא, אשר הוא, הארז, נושה בו שנים אחדות יותר מתשעים רו"כ בעד סחורות אשר "נשאר חייב לו" והד"ר דרייא השיב את העצם הנשבר למקומו (צ"ל הנשברת למקומה) וישם ספוג ומטפחות טבולות במים בנחיריו וכו' וממסדרון הבאנקיר היווני קאליאני שפכו שופכין על ראשי אנשים נכבדים וכו' ולפלארינה אשה ואחותה בנות סטרודזא רצויות לשר-העיר קאזנאטשׁיב ושר-העיר מסר הדבר ליד ניצב על ידו "טשינובניק אוֹסוֹבּיך פּאָרוּטשׁניה", דמאסטיק, שהוא גם-כן, יווני וכו' והבאראָן אוֹסטן-סאקן היה מפקד צבאות המלחמה שבין רוסיה ותורגמה ועוזריהן צרפת ובריטניה וכו', "ורק אנכי האחד אשר השיבותי אמרים כראוי על אודות 1 קובלנא של צדרבוים נגד סטליא פאפוזאגלא" וכו', ומקץ שנתים ימים יצא הפסק-דין מאת הפאלאטא בחרסון לשלום לו 15 רו"כ בעד הפצע ופאפוזאגלא מת מקץ י"א ירחים בנזילת דם מחוטמו ולפני מותו התוודה כי נענש בעוונו נגדו ויבקש כי ישאוהו ממעונו לפני בית-תפילת היהודים וכו', ואיגנץ בן ר' חיים אפרתי דבק לאהבה בבת בתו של ה' הורוויץ בשבתו בבית הקיץ וכו' והתשועה נעשתה ביד שטשוגולוב וכו' וכו' וכו', עד 91 שורות רחבות, וה' ארז מסיים – כמדומה לי – כי אבי אביו או אביו של אפרתי זה, העוזב עתה את אודיסה, היה גם הוא אחד מן העדים שהובאו אז לפני השופטים בהיות המשפט, וכי הזכיר פה את הסיפור "בקיצור", וכי ראוי הוא החוטם הגדול והנורא הזה להיכתב לזיכרון בספרי דברי ימי היהודים באודיסה ואחרי-כן בדברי ימי היהודים ברוסיה ואחרי-כן בדברי ימי היהודים הכוללים ואחרי-כן בדברי הימים לעם הרוסים ואחרי-כן בדברי הימים לאירופה ואחרי כן בדברי הימים הכוללים – ומי זה יעז איפוא להגיד, כי אך שטות גדולה היא מין סיפור כזה  על-אודות החוטם שנסדק והד"ר דרייא והספוג והמטפחות הטבולות וגזרות העצים ותשעים הרו"כ בעד הסחורות והבנות הרצויות לשר-העיר והיווני המת בחוטמו ובעוונו אל מול פני בית-הכנסת וכו', וכי כל אסתניס וכל בעל טעם טוב ישמע דברים כאלה אך בגועל-נפש.  ואם יבוא איש פשוט כמוני ואת אשר יבין יגיד, מי ישמע לו?  - אם יבוא הארז הגדול ויכתוב מאמר גדול על הספרות העברית הגדולה ועל "הקלאססיקער" אשר לנו, וכי נחוץ הוא מאד להדפיס את הספרים ההם בפקודת "החברה" אשר תעמוד בראש, והוא בעצמו ירים נדבתו להדפסת ספרי משוררנו גורדון – מי זה יעז להגיד, כי לא מלב טהור יוצאים הדברים האלה וכי הוא מרים את נדבותיו אך אחת למעלה ושבע למטה?  ואם יבוא איש פשוט כמוני וירים את המסכה ויאמר, כי כל חפצו של ארז זה הוא להדפיס את הספרים ההם בבית-דפוסו ולטובת נפשו הוא עושה מה שעושה, מי זה יאמין לו?  – אם יבא הארז הגדול, בעל החוטם הגדול, ויכתוב מאמר גדול על-אודות "העסק" הגדול בקוּטאַיס, וידבר משפטים גדולים עם עמו על בלתי קנותם את הספרים אשר הדפיס בדבר העסק ההוא, בעת אשר ספרי הבולסון נקנים ונמכרים – מי זה ימצא בזה עוון או חטא?  ואם יבוא איש פשוט כמוני ויאמר, הלא תראו כי כל חפצו בזה הוא למכור את "החשבון הסטינוֹגראפי", אשר הדפיס ואשר ידבּר בו כפעם בפעם, מי זה ישמע לו?  – זה הוא הדבר אשר דברתי:  רוב הקוראים הנם מן המין הנקרא אצלנו (במחילה) "בהמות", מאמינים בני מאמינים ההודרים פני כל המדברים באותיות נדפסות, או, יותר טוב, לא את פני המחברים המה נושאים, כי-אם את המודפס לבד ואת עב הענן ואת הדיו השחור היוצא מבית-הדפוס;  ומדוע אפוא לא ישקרו ולא יכזבו מעט מחברינו ומו"לינו אם ימצאו ידים ואם יראו כי אזנים קשובות להם?  אין אדם נתפס על כבודו ועל אוולתו ועל גאוות נפשו, ולוּ באה חכמה בלב כל המו"לים הנותרים, כי אז לא יבּצר גם מהם לקחת כפעם בפעם דברים עם דרי-מעלה להשמיעם לדרי-מטה, ואדם אין בארץ לתהות על קנקנם ולבקש מהם חשבון;  לוּ הבינו לאחריהם, כי אז יכלו גם הם להיוֹת משולחים לרומיניה או לא"י, או לבקר את פני שרה ברנאַר ולהיות קומיסיונרים בפריז, או להיות מוכּי חוטם ולכתוב על-אודותיו שני דפים שלמים בכתב רש"י דק וקטן – ואז, מי יודע, אולי היו יכולים גם הם לגשת אל המלאה ולהוציא את גליונותיהם שתים ושלש בשבוע, ואז היו יכולים לנגוח ימה וקדמה, צפונה ונגבה, ולכל ישראל היה אור במושבותם ואז גם סופריהם לא שיחתו ארצה ולא הוציאו טיפות רבות לבטלה!

וכי בשביל שהם עושים שלא כהוגן אנחנו נפסיד?  בשביל שהם אינם עסקנים בדברים וזהירים כדבעי, האם בשביל כך לא יוכלו לכפל את "המגיד" ואת "הצפירה"?  וסופרינו מה תהא עליהם?  האם לא יוכלו המו"לים הללו לשרוק להם, ועלו ובאו מאפסי ארץ ונתנו אותם בחיקם והם יבּנוּ מהם?  ואם תאמר:  "מה נכתוב?"  כלומר, אם דאגה בלבכם כי דברים אין בארץ לכתוב על-אודותיהם ולמלאות את הגליונות פעמיים בשבוע, אז הנני אליכם ואורכם את הדר אשר תלכו בה וידעתם את המעשה אשר יעשו סופרינו כיום הזה, וראיתם כי יש סוף ויש תכלית למים עמוקים ולסופרינו ולמאמריהם אין גבול ואין שעור לעולמי עולמים והתפלספותם והגיונותיהם לא יתמו.

מה עשו ומה כתבו סופרינו הטובים במשך השנה הזאת (שנת 1882) במכתב-העתי "המליץ"?

עם הרוסים, אשר אנחנו יושבים בקרבו, הוא עם כּבד קצת בהשכלתו ובהתפתחותו והקולטורה אשר לו היא קולטורה כבדה וטרחנית קצת לעומת הקולטורה אשר ליתר עמי-אירופה. ולכן לא יפּלא כלל בעינינו, אם נראה, כי הרוסים וסופריהם ומשכיליהם יש להם תמיד איזה מגע ואיזה משא עם איזה מין דבר, שהם קוראים "שאלה" או "חברה" או "ועד".  תמיד, למן הבקר ועד הערב, יש להם בכל מקום ומקום איזה עסק עם איזה "ווֹפרוֹס" או אֶבּטשאֶסטווה" או "קומיסיה".  בזה הם משכימים ובזה הם מעריבים;  טבעם הוא כך ותכונתם בכך.  אבל המשכילים שבעמנו מה עשו הם?  באו ויצאו בעקבי שכניהם והתחילו מיד להשתעשע גם הם באותם השעשועים של שאלות תמיד וחברות תמיד וּועדים תמיד.  עושים גם הם ערב ובוקר וצהריים בסחורה זו.  ולפיכך אנחנו רואים, כי פרו וישרצו פתאום בקרבנו אותן האבעבועות הריקות, שאין להן תפיסה כלל:  מושגים דקים הפורחים רק באויר, הגיונות המרקיעים לשחקים, צרורות צרורות פילוסופיה הנוקבים עד התהום, וכל זה ריק כל כך, רק ערבוב מלים וחלופיהן, רק קול ודברים, ולהם כל יסוד וכל קרקע אין.  אין איש מבין את שפת רעהו אשר הולך לפניו או אשר מדבּר אחריו.  וכן קם לעינינו מין "דור הפלגה" על פני אדמת ספרותנו.  עם הארץ, אשר אנחנו יושבים בקרבו, עוסק בשאלה ישנה ונושנה מאד, היא "שאלת היהודים", כאשר טבע הדברים מחיב אותו;  אך אֵי זה מקום לנו, הסופרים העברים, כי נקרא גם אנחנו לשאלה כזאת ותהיה וכי נברא לנו גם אנחנו "שאלה יהודית" מן הפרט, שאלה בתוך שאלה?  הטרם יבינו, כי השאלה הזאת היא מדינית, רוסית, איקונומית, ולנו אין חלק ואין נחלה בה ובמתכּונתה פנימה?  – עם הרוסים בפנימיותו יש לו שאלות שונות, שאלת הנשים ושאלת החיים, שאלת התיקונים ושאלת הדת, שאלת החברה והרבה שאלות כיוצא בהן.  אבל אנחנו מה כי נאמר לצאת בעקבותיהם ולבורא לנו שאלות כאלה בחזקת היד?  ואם נחלום ונהגה ונתפלסף ונרבה דמיונות מהבוקר ועד הערב, ומצא לנו?  – לפני שנים אחדות נראו הנצנים האלה ראשונה בשדה ספרותנו, ולא חזון יקר היה לנו לראות כי על השאלות אשר הולידו להם בחזקת היד שלא-כדרכן השיבו דבר ברוחם של טשרנישׁווסקי או פּיסאריב ואחרים כמוהם;  כי הסופרים ההם אשר הגיחו מאחורי "הישיבות" ו"בתי-המדרשים" ויצאו מאפלה לאורה ראו ראשית להם את אלה, ותימלא ספרותנו אותם, וכל מכתבי-העתים אשר לנו היו נקודים וברודים וטלאים אך בהם.  אך עתה גם בריאה אחרת נבראה;  כי החלו סופרינו להערות אליהם את מקור הגדולים אנשי-השם אשר ליתר עמי-אירופה, ובכל מקום ומקום נמצא עתה דעות ברוחם של בוקל, ספּנסר, מיל, הרטמן, ודומיהם, ויקחו מכל הבא בידם ויטעו זמורות נכריות אלה בכרם ספרותנו – ויען כי אדמתנו איננה מתוקנת למטעים כאלה ולא נבראה בשבילם, לכן לא שגשגו הדעות ההן אצלנו ולא עשו פרי ויולידו אך ערבוביה:  מושגיהם דקים והם פורחים באויר, הגיונות ודמיונות והם מרקיעים לשחקים, צרורות צרורות של שיטות פילוסופיות ולהן כל יסוד בקרבנו אין, וסופרינו הטובים לא עמדו עוד מלדת עד היום הזה.  אלה תולדות המהומות והמבוכות ובלבול-השפות וערבוב-המושגים ושאר הירקות אשר תחזה עין המבין בשדה ספרותנו כיום הזה ובעת הזאת.

המעון אשר אָווּ להם מכבירי-מלים אלה כיום הזה הוא "המליץ" – ושם נראה עתה בחוש את כל החזיונות וההגיונות והדמיונות האלה למכביר, ולא עוד אלא בשעה שהם באים במאמריהם ועומדים כבר לפני הקורא, לא באו עוד לידי גמר ולא האפילו עוד בטליתם, והם עומדים ומתפלספים לעין הקורא הלוך והתפלסף ממילה אל מילה ומשורה אל שורה.  בנוהג שבעולם הולכים ויוצאים האַקטורים המשחקים על במת התיאטרון ונכנסים לאחורי הפרגוד להתלבש איש איש במעילו ולהתעטף איש איש בטליתו וללמוד איש איש את שיטתו, וכשהם באים על הבמה להראות לעין הקהל, הם באים בדבר המוגמר והם יודעים איש איש את אשר עליו לעשות;  וסופרינו, כשהם באים על במת-הסופרים, באים בדבר שלא נגמר עוד אצלם, והמה מתפלספים שם.  ועיני הקורא רואות בהתגלגל הגלגלים ובהיסוב האופן בתוך האופן, והוא בא לידי גועל.  עוד זה מדבר והנה זה בא, עוד האחד שואל והשני כבר עונה, עוד קול האחד לא נחבא והשני נכנס לתוך דבריו, ויהי מבול מים על פני כל "המליץ" וכל מסקנא וכל תמצית וכל סיפא דמילתא עוד טרם יהיה, ואך רעש ושאון וקולות וברקים, "והמליץ" חוצב להבות ובוער באש תמיד.  מי אשר ראה בעיר קטנה של יהודים "אספה" של פרנסי הקהל בהאָספם בבית-המדרש לפקח על עסקי הקהל ולהתוכח ולחוות דעה, ומי אשר יודע את דמות פני אספות כאלה, את שיחן ואת שיגן, את מטרתן ואת תוצאותיהן, הוא ידע עתה מה דמות יערוך לאספות האלה הנמצאות כיום בשוק של "המליץ".  יש מן הסופרים אשר ניבם נאווה ודבריהם נמרצים ואנחנו קוראים את דמיונותיהם וחלומותיהם בעונג-נפש, ויש אשר ניבם נבזה ודבריהם יגרשו טיט ורפש, ואך בדי עמל נתחזק על נפשנו לבלתי קצץ בנטיעותיהם ונטיותיהם.  בעת הזאת וה' אל רחום וחנון משמים השקיף וישלח למחיה לפניהם את הסערות ואת הרדיפות, אשר היו בארצנו, ומי ימנה ומי יספור עתה את כל מיני ההתפלספות אשר קמו לרגליהן?  מן האזוב אשר בקיר ועד הארז אשר שיאו לעבים יגיע, אין דבר אשר עליו לא נשאו את מדברותיהם.  האחד בא בהול ודחוף ובנשימה אחת דיבּר מן הסערה ויאמר לקחת כאיש אחד את כל עמנו ולשלחם תיכף ומיד לארץ-ישראל;  והשני נגלה פתאום בענן כבודו ובקולות וברקים השמיע אותנו, כי "הוא לא יחפוץ בזה בשום אופן", וירם מטהו ויבקע את מי הים לפנינו, לאמר:  עלו כרגע לאמריקה, כי כן חפצתי!  זה אומר, כי אך בסכלותנו ובעניות דעתּנו באתנו כל הרעה, וזה אומר:  לא, כי אך השכלתנו הסבה לנו את כל אלה!  האחד צועק, כי אך לחצנו ודחקנו הבאישו את ריחנו בעיני עם הארץ והקדיחו את תבשילנו ברבים, והשני הנה הוא בא ובאותות ובמופתים יוכיח לעין כל, כי אך עשירינו וגבירינו אשמים, כי הם הם אוכלים ושותים ופרים ורבים במורא גדול ככל איש מאנשי-הארץ והם היו בעוכרינו!  – האם לא הצחוק היה לשמוע איך בא הסופר הּמכנה את עצמו יהל"ל ובקול נרגן דיבּר משפטים את בעלי-הכסף ויראם את נחת זרועו ודוקא בפיו? יהל"ל הוא איש אשר שפתו אתו, אבל האם לא מעשה-נערות הוא כי יתעבר איש אל עגלי מרבק אלה בשעה שמנהגו של עולם כך הוא, ואנחנו רואים סביבותינו אַך אמיץ וחלש, גדול וקטון, מדכּא ומדוכּא?  ואם יבואו אלף אלפי אלפים יהללי"ם, או אנשים כיוצא בו, האם ישנוּ עתה דבר וחצי-דבר ממטבע זו שטבע לו מנהגו של עולם כיום הזה?  – יהל"ל הוא איש נלהב, אשר כל חייו הם בדמיונותיו, והוא חושב כי במלים לבד הוא יוצא ידי חובתו.  אבל האיש היודע את האנשים אשר כגילו ואת שיחם ואת שיגם ואיך נעשה יהל"ל זה לאשר הוא כיום, הוא ידע עד כמה יש לנו לקחת תורה מפי איש אשר כמוהו.  יהל"ל זה הוא איש אשר בראשית ימי השכלתו שר בשירים על האביב ועל השמש ככל הנערים יוצאי ירך השכלתנו, ולמה זה נתבושש להגיד האמת, כי גם שפתו לא היתה צחה וזכה כמו;  יהל"ל זה הוציא בראשית ימי השכלתו ספר שירים אשר ביניהם נמצאו גם שירי-אהבה, ובהקדמתו הצטדק אלף אלפי פעמים והגיד לנו את כל לבו (סימן לפיקח!), כי הוא חלילה לא אהב בתולה מעודו, ותם הוא שאינו יודע מה זאת, ואך על-פי אומדנא לבד יעיר את כנורו על האהבה ועל מפעליה וכו' (סימן מובהק על המשורר האמתי ומעיד על אחריתו);  – יהל"ל זה שר בעת ההיא "על הכתר והכבוד לחי עולמים" ועל אילי הארץ, משום שכך ראה מרבותיו אשר הלכו לפניו, ומשום שמנהגם של משוררינו היה בעת ההיא להקדיש את שיריהם לבכור אשר על הכסא;  יהל"ל זה כתב את שירו "פצעי אוהב", ששם "בחור" עברי יתנה אהבים עם מבשלת, ונפש המשורר תשתפך עליהם, וישכח בפחזותו להשמיענו את פרשת דבר השכר אשר לקחה המבשלת ההיא מאת גברתה לשנה ואם הבינה לערוך גם את "הביפסטקס" ואת "הקוטלטס", – ונושא השיר הזה מעיד לפנינו למדי עד כמה היא תכונתו הטבעית של המשורר הזה להיות משורר ועד כמה אצלה לו יד הטבע להבין ולהרגיש את היופי.  אבל יהל"ל זה התרגל מעט מעט בעבודה וילמד לחרוז חרוזים יפים, עד כי באחרונה הגדיל, ומרוב הרגל ועבודה רבה קנה לו את סגנון המשוררים*);  ואחרי-כן סמך סמולנסקין את ידיו עליו ויעשה אותו למשורר ואחרי-כן כתב יהל"ל מה שכתב וישר מה ששר, ואחרי-כן קרא ממבחרי משוררי הרוסים, ואחרי-כן היה לבעל הגיונות ודמיונות חדשים, ויצא בעקבות שירי הרוסים הידועים ויכתוב לנו שירים על "העבדים" ועל "כשרון המעשה", על החופש ועל הדרור ועל השאלות הגדולות אשר בארץ, ויהי אחרי-כן למר נפש ולמתעבר על ריב, ואחרי-כן היה לבעל-דעה וליועץ-עצות ויחשוב את נפשו לראש וראשון לכנסיה חדשה ויאמין, כי הרכיבוהו אחרים אלוף לראשם, ובאחרונה הכה את הכפתור וירעשו הסיפים, וירב את ריבו הנורא אל העשירים האדירים בסגנון:  "לוּ אֵדע כּי יהרס קוֹלי בכּוֹח", למען אשר "יכירו וידעו"...  ויחרד כל העם במחנה!  וכעין המאמר הזה היה גם השיר אשר שר לנו "קצף אין אונים".  והיה אם נבין למדי את תולדות שירים ומאמרים כאלה ואת השתלשלות נפש איש אשר כמוהו והתפתחותו, הלא נדע עד כמה יש לנו לקחת עצות ממשיות מפיו.  אכן הסופר יהל"ל הוא בכל אלה אחד מן המובחרים שבסופרינו וכגבוה שמים מן הארץ כן גבהו עוד דרכיו מכל סופרי דרדקי אלה הבאים אחריו ומכל אלה הצפרדעים אשר שרץ אותם "המליץ", כי עוד יש לפנינו למדי אנשים כאייזמאן, כהורוויץ, כשרשבסקי, כדוליצקי, כיבא"ר וכיוצא בהם, אשר גם ניבם נבזה ודבר שפתיהם מחסור ואשר כל כוחם אך ברעש ובסערה ובדברים שבן-אדם פשוט כמוני לא יזכה לעולם להבין להם.  אם לא תאמינו, הלא אוציא את הראיות מנרתיקי ועוד מעט ואתם תראו ותשפטו, תכירו ותדעו.

בשעה שנהר הרינוס שׁטף בימים האחרונים ויצא על כל גדותיו ויכס על כל הבתים הקטנים הבנוים על-יד החוף בשפלה, אז הגיחו העכברים מחוריהם וירוצו רצוא ורוץ אל כל עבר ואל כל חור, להימלט על נפשותם ולמצוא להם מפלט.  ומי שלא ראה דבר זה יבין אותו על-פי המשל הזה.  בשעה שבאה עלינו השוֹאה בארצנו בשנה שעברה והיו הרעמים הגדולים, בשעה הזאת הגיחו סופרינו מחוריהם וממחבואיהם איש איש מעירו לעזור, ודמות צלמי העכברים והטחורים האלה נראתה בארץ ויכסו את עין מכתבי-העתים למיניהם "והאספה" החלה.  זה אומר ירושלימה וזה לאמריקה; זה אומר בשּביל סכלותנו ומעט חכמתנו וזה בשביל השכלתנו וגאוותנו והתנשאות לבנו;  זה אומר בשביל עניינוּ ומרודינו וזה בשביל עצמנו ורכושנו;  זה אומר:  כי פקוד פקד אלהים אותנו, והעלינו גם את עצמות שולחן-הערוך אתנו ונעשה בו תיקונים טרם בואנו לארץ;  וזה אומר לא כי "משארסתני נאנסתי", כלומר, עתה בהיות היציאה לא אתן לגעת בשלחן-הערוך למטוב ועד רע, ואך יקרבו נא ימי צאתנו ובואנו עד הר ירושלים ואפקוד עליו אפי ונדעה בינינו מה טוב.  ויהיו כוּלם כהאי בר-פזיזא אשר מצא פרה בשדה ויבקש חשבונות, ויחוש עתידות לו, כי את הפרה הזאת יחלוב, ואת החלב ימכור ובעד הכסף יקנה לו בית ונחלה, ובהיות לו הבית והנחלה תתן גם מארישה שלו את דודיה לו, ואחרי-כן יוליד בנים ויראה זרע, ושם האחד יהיה איבן ושם השני פיוטר, – ולבסוף בא בעל-הפרה ויקח לו את פרתו, והוא נשאר ערום כלעומת שבא.  – אכן פלא הוא!  כי רוב המאמרים אשר נדפסו בשנה הזאת במכתב-עתי "המליץ" על-דבר היציאה נקבו בשמות אשר יסודתם בכתבי-הקודש;  המאמר האחד נקרא בשם "ולמען ירושלים לא אשקט", השני "שאו נס ציונה" או "אל הצובאים על הר ציון" או "למען ציון לא אחשה" או "ציון במשפט תפדה", ומי יודע אם לא נבראו כל המאמרים האלה אך רק בשביל שמותיהם לבד ואם לא היו הסופרים ההם עלולים לכתוב גם את ההפך, לוּ מצאו בכה"ק פסוקים כאלה:  "ולמען אמריקה לא אשקט"  "שאו נס ניו-יורקה",  "אל הצובאים על הרי הקורדולירים", "למען קנדה לא אחשה", "פטגוניה במשפט תפדה" והרבה כיוצא בזה.  האם לא הצחוק הוא לראות כי בנומר אחד של "המליץ" (11 ) נקרא ארבעה וחמשה מאמרים המדברים כולם בענין אחד וכולם עולים בקנה אחד וכולם מתנבאים בסגנון אחד ולכולם שפה אחת ודברים אחדים?  שישה בכרס אחד!  השמעתם?  והרידקטור לא יחוש ולא ירגיש כלל עד כמה תקוץ נפש הקורא לראות חמשה מאמרים בענין אחד יוצאים מתחת יד חמישה סופרים שונים והם נדפסים בגליון אחד!  המאמר האחד ("נבוכים הם בארץ") אומר:  "היועצים נפלגו לשתי מערכות:  מחציתם אומרים, כי אין טוֹב להימלט על נפשנו כי-אם אל קצות הארץ החדשה, ואחרים יוכיחו, כי אין טוב לפנינו כי-אם לשוב אל ארץ אבותינו" וכו';  המאמר השני ("מכתב גלוי") מדבר גם-כן בדבר האמיגרציה, אבל סגנונו איננו עולה עם סגנון האחרים, ולכן לא אחשבהו בזה;  המאמר השלישי ("אל הצובאים על הר ציון") מתחיל:  "מריבה היתה בין סופרי-ישראל:  אחדים הללו את הארץ החדשה ויש אשר השמיעו את דעתם כי אך טוב לישראל לשוב אל ארץ אבותיו" וכו';  המאמר הרביעי ("מכתב מאמריקה") מתחיל:  "רבים יחוו עצותיהם אמונה מה לעשות לישראל, אלה יוכיחו כי אין טוב רק להשיב נדחי ישראל אל אדמתם ואחרים יתנו היתרון לאמריקה" וכו';  המאמר החמישי ("הבה נתחכמה") מתחיל:  "מרבים הסופרים להביא עצה, זה יחזה עתידות טובות בעד אחינו מעבר לים האטלנטי, והשני יכחישהו בהגידו כי ישימו פעמיהם לפלסטינה" וכו';  – אלה המה דרכי "המליץ" ודרכי סופריו ופטפוטיהם.  אכן עוד הם מדברים ומתפלספים, ודבר נפל ביעקב (במכתב-העתים "הצפירה" ו"המגיד" היו הדברים הראשונים בנדון זה ונכתבו בזמן אחד), כי אך שוא חלומותיהם על-אודות תיקונים בשולחן-ערוך ואך על דמיונות תחש רגלם וכי כל מוח בריא יבין כי תיקונים לא נעשים ביד כי-אם באים מאליהם וכו' וכו'.  והיה אם כה אמר הסופר במכתבי-העתים ו"המגיד" וילדו כל הצאן נקודות, ויעלו ויבואו ויצעקו ויריבו ויהגו ויצפצפו ויוכיחו לעין כל לאמר:  אמנם כן, לא נחוצים התיקונים, התיקונים אך למותר הם, וגם אנחנו מראש כן חשבנו – ויהיו כולם למתנגדי התיקונים.  ווייסברג מקיוב הודיע, כי אין מקום לתיקונים, שרשבסקי נענע בראשו לאות כי כן הוא, רקובסקי בא מעירו לעזור ויהי תנא דמסייע, אפשטיין מאודיסה התפלסף כחכם משכיל, כי חוקי ההתפתחות כן הם, ואחריהם עוד רב אדם ימשך, ועל שפתי כולם ילינו הדברים הנאדרים, כי אין חפץ לנו בתיקונים, עד כי באחרונה באחד מעלי "המליץ" יצאה גם עלמה אחת ותער את כדה אל השׁוקת ותנהם כבת-יונה:  אין תיקונים!  אין תיקונים!  ומדי קראי את דבריה אמרתי אני בלבי:  אחותנו!  אַתּ היי לאלפי רבבה וגויים גדולים מחלציך יצאו, רק הרפי-נא ממנו ותני מנוחה לאנשים אשר כמונו ואל תדברי בנו בשעה שפגרנו מוטל לפנינו, כי לא לאישה לדבּר בכמו אלה;  ואם גם אתּ לא אל "ההגדה התכּוונתּ כי-אם אל "ארבע הכוסות", ולא עלה על לבך להתחקות על דבר התקונים וכל מגמתך וחפצך היה להשמיענו כי בת שבע-עשרה שנים אַתּ כיום, או אז נטל עליך להוסיף על דבריך גם את צלם דמות תבניתך, למען נדע אם לבחור ואם לחדול.

ומי יעיז אפוא לאמר, כי סופרים אין בישראל, אשר יוכלו למלאות מכתב-עתי עברי פעמים או גם שלש לשבוע?  הכּבר ספו ותמו סופרים כדוליצקי מביאליסטוק?  – האיש הזה משורר הוא מכף רגלו ועד קדקדו, ועד בכלל, ובגליון 1 של "המליץ", שנה זו, הראה לנו את כוחו במליצותיו במאמרו "ולמען ירושלים לא אשקט!", מאמר אשר מלא על קרבו ועל כרעיו אך סימני-שאלה וסימני-קריאה, העומדים מפה לפה צפופים ומרעידים ורוקדים לעיני הקורא.  המאמר הנמלץ הזה מתחיל:  "מה תהי אחריתך ישראל?  פה עמוד נא עטי!  התפוצץ לרסיסים טרם תמצה דמי לבבי!  היה לאבק דק!  וכו', הרפו חושי!  וכו', מוקדי עולם בלבי!  וכו', אש תקד בי!  וכו', חנוני אתם רעי!  וכו', תנו מרגוע לעייף!  הרפו ממנו ואז יחריש ויגווע!  וכו' (אשב לי מנגד ואַל אראה במות הילד!), עמוד עמד-נא עטי!  וכו' (ובלשון העגלונים אומרים: פּרר!)  הבה ארויך דמעתי!  וכו', דמע מוח ודם!  וכו' (אומרים עליו על הכותב הזה, שהוא בקי כל-כך ביצורי הוּגו, משום שכך מצא אצל יהל"ל, שמצא כך אצל פיסאריב, שמצא כך אצל באֶרנה – ואחרים אומרים משום שאביו היה שו"ב!)  התנגשו יחד רעיוני לבי!  וכו' (אך הישמרו לכם לבלתי תמיתו חלילה את דוליצקי בחניקה!), הטיפו מי-ראש בעטי!  וכו' (אבל בבתי-המרקחות לא יתנו מי-ראש לכל שוטה שיחפוץ!), מה תהי אחריתך ישראל?  וכו', מעי מעי לבי לבי!  וכו'.  הס מקונן!  אשמע קול מאחרי וכו'.  האמנם חרה לך עמי?  וכו'.  נורא הרעיון הזה וכו'.  עורה עורה ישראל וכו' וכו' – ואחרי-כן תבאנה שתים-עשרה מלים "משירי אשר אתי בכתובים" כדין וכמשפטו, אחרי-כן יסיים המליץ דוליצקי את מאמרו הנמלץ.  ראיתי הלכה זו, ראיתי את "השיר בכתובים" וזכרתי מעשה:  מעשה באחד שיצא יחידי מביתו בלילה ויתע ביער, והנה מול עבר פניו ממשמשין ובאין "הגזלנים" וחניתותיהם בידיהם, מאחוריו הגיחו מחוריהם גם הארי וגם הדוב וילטשו עין לו ומעבר מזה נחל מים נובע ופורץ ולא יתן לו מעבר, והוא בעצם הרעה הגדולה נכנסה בו רוח שירתו והוא עומד ומתפלל ממעמקי לב:  הוי אלי אלי!  הבה את אשתי ואבואה אליה!  - אכן האם לא כדאות הן כל "המליצות" הנפוחות האלה להקדיש להן איזה עמודים במכתב-עתי לשבוע?  האם לא גדולה ונכבדה התורה אשר יצאה לנו מכל המאמר הזה המלוקט פסוקים מתנ"ך?  ועתנו הנוכחית האם לא עת הכשר היא למאמרים ול"נפיחות" כאלה בכלל?  ואחינו בני-ישראל בארצות פזוריהם הלא ישלמו במיטב כספם במחיר העלים ההם ושותים בצמא את דבריהם!  ועד היום הזה לא ראינו עוד כי יקום איש ויהס את דוליצקי זה מלמלל רברבן או אשר יקחהו מעם קרנות המזבח אשר החזיק בהן לפגוע בו ולברר לו באר היטב, כי אך טעות היא בידו אם יחשוב כי הוא אחד משבעת חכמי-העולם.  ויהי המעט לנו כל אלה, כי עוד נועז הכתבן הזה, שאינו מרגיש כלום, לבוא ולכתוב בנו' 42 של "המליץ", שנה זו, את מאמרו "את הנערים", והמאמר הזה הוא כעין הודעה וכרוז לכל המשוררים אשר בארץ לבלתי יזידון ולבלתי יוסיפון עוד לשלוח אליו את שיריהם אשר אתם בכתובים ולהעבירם תחת שבט הבקורת להשמיע את משפטו, כי כבר נלאה נשוא אותם וכו' וכו'.  מאריה דאברהם!  כותב הדברים הללו הוא רק מנחם מנדיל דוליצקי ולא וויקטור הוגו!  בעיר מגורי אבי היה איש ור' סנדיר סג"ל שמו, שוטה מופלג ולומד תמיד תורה לשמה, ובסוף ימיו הצליח לכונן לו מעמד בקיר המזרח ולהאריך בתפלתו, ורק כאשר ירא לנפשו כי שבעת טובי הקהל לא יחכו לו עד התפטרו לאחוריו, התחכם להם וישלח יד וימולל באצבע ויקרא "נו, נו!", אשר פּרושו היה, שהוא מוחל על כבודו ומתיר להם לבלתי חכות לו אף רגע.  ככה יעשה ר' סנדיר וככה יעשה גם דוליצקי בהודעתו;  ואנחנו הקוראים הפשוטים נענע ונאמר לו:  מחול כבודך!  מחול לך!  מחול לך!  נו, נוּ, אנחנו לא נחכה לך, ולא נעמיס עוד עליך משא לעיפה;  מי יתן, והחדלת גם אתה את דבשך ואת תירושך, לא תוסיף לדאבה עוד ולהדאיב את נפשנו.

והסופר ש"י הורוויץ, מכפר אווארוֹביטש מי הוא? – כפי הנראה הוא מוח נלהב מאד ואחד מן המלקקים, אשר ליקקו מכל הבא לידם, וכל אשר ראו ואשר קראו ואשר מצאו אצל עמים אחרים וספרותם מאמינים הם כי עליהם המצוה לטעת אותם גם בקרבנו – ;  ויותר מזה שהוא מן המלקקים האלה, הוא גם מליץ נשגב ושפתו עולה ובוקעת עד לרקיע השביעי, עד שאנשים פשוטים כמוני לא יבינו לפעמים את המדובּר בשפה ההיא;  ויותר מה שהוא מליץ הוא אוהב גם את המלים הזרות ואת הנפלאות ואת הנצורות ואת התרגשות הלב ואת הסתלקות הנפש ואת הדיבור הנשגב שקורין לו פתוס בלע"ז, למען אשר יחרד העם וינועו ויעמדו מרחוק.  הסופר הזה ראה מציאה בשדה זרים ונפל עליה.  הוא מצא, כי קוֹנט הצרפתי יעץ עצה לעמו ולסופריו לכונן להם רואי-חשבון (קונטרולירים), אשר ישפטו על כל חדש הנולד בספרותם, וּמהם משפטו יצא אם לשבט ואם לחסד.  אנכי לא עסקי בזה להוכיח עד כמה יצדק קוֹנט בעצה כזאת ואם יועילו אנשים כאלה בגדרם גדר לפני הקטינים מהם ואם אפשר הוא בכלל לצוות להוללים:  אל תהולו!  אכן בנוגע לנו, בני-ישראל, ולמתי מספר סופרינו, – האם לא חכמה עצומה היא לאמר לעשות בקרבנו את הדבר אשר יעץ החוקר הגדול בצרפת?  אבל האדון הורוויץ אינו מרגיש בזה דבר ומצווה לכונן בספרותנו הקטנה את רואי-החשבון, וכמובן מעצמו, עולה הוא בראש, ואנחנו עתידים לקראת היום אשר ממנו יצא משפטנו לאור, אם לשבט או לחסד.  האם לא הצחוק הוא?  עם הצרפתים הגדול והנאדר, אשר ספרות לו הרחבה מי ים ואשר קולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, עם אשר כלבּי-צאן-סופריו גדולים וטובים מסופרינו כלם יחד, ולעם כזה נאמר להידמות בגאוותנו ובסכלותנו, להתייצב אתו בשורה אחת עם ספרותנו הצנומה והעלובה, אשר זה עתה  החלה לשרוץ את צפרדעיה ולדגור את ביציה!  – אבל איש כהורוויץ אינו מרגיש  בדברים פשוטים כאלה, וכאז וכעתה עוד הוא הולך ומוסיף וכותב את הגיונותיו, ובאחד ממאמריו ב"המליץ" נראה באר היטב עד כמה נלהב הוא בדמיונותיו.  בגליון 36 הביא לדפוס את מכתבו לה' קונסטאנטינובסקי, שאין לו סוף בגליון ההוא, והוא מכתב גלוי הנכתב בסגנון של "שלום לאהובי", והקורא הבוחן מלים ורואה לדברים ימצא כרגע את כל הריקניות הנוראה הנשקפה אלינו מכל מלה ומלה ואת הגאווה היתירה אשר ענקה את המחבר.  המכתב מתחיל:  "מאז יצאת המערכה ללחום מלחמת עמנו נמשכתי אחריך וכו', ועתה פחד ורחב לבי לקרוא את דבריך אלי, אחרי רואך את מכתבי לידיד נפשי וידידך הד"ר ראבינאוויץ וכו'.  אלו קדמתני במכתבך והיית רק איש נכבד לבד ולא מחלוצי הצבא, דיי להשיבך, אלו היית מחלוצי צבא ולא הסתופפת בבית ידידי הדאקטאר – דיי להשיבך, על אחת כמה וכמה שהקדמתני אדם המעלה במכתבך, שהנך מראשי מאסרי המלחמה, שהסתופפת בבית ידידי החכם וראית את מכתבי אצלו, וכו', הנני נותן לך את בריתי שלום וכו', החיים והמוות בעד כבוד עמנו!"  וכו' וכו'.  "איש אמת, אשר ידיו ולבבו לאל ולעמו אמונה – כן תכנני, אולי לא שגית ברואה וכו', היטב חרה לי בראותי את האמת נעדרת וכו', באחד מרגעי היאוש המר המליטה קסתי את הדברים המרים וכו', "רב פעלים" תכנני אתה, אדון נכבד ורבים מיודעי וחושבי שמי, אפס מה יתחמץ לבבי בדעתי ובראותי כי פעולותינו כגלגל המה לפני סופה, עד כי הגדולים והטובים העומדים בראש תנועת הציוויליזאציאָן הכללית אינם יכולים להתברך בלבבם לאמר:  הגדלנו לעשות!  וכו' בוקל Beucle אומר (בלי ספק כונתו אל Buckle) וכו' אין דעתי נוטה אחרי בוקל וכו' קאָנט Kont אומר (בלי ספק כונתו אל Comte) וכו' ידיעה פנימית עיונית עוד לא נתבררה ולא התלבנה אצלי כל צרכה בנושא פילוסופי זה (כמה מן החכמה ומן הענוה בדברים המעטים האלה!)  וכו' וכו' עד שהוא בא לדבּר בדברי ימי ישראל לאמר:  "עמדו להם לישראל מעת אל עת אנשים הוגי דעות נשגבות כקורח ועדתו אשר רבו את ריב הדעצענטראַליזאַציאָן הדעמאגאָנית..."  מה זאת?  – אם יבוא איש ויאמר לי כי קורח ועדתו היו הוגי דעות נשגבות, לא אוכל לתבוע אותו למשפט לפני הפוליציה, כי קצור קצרה יד איש פשוט כמוני לעורר את קורח מקברו ולבקר אחריו בחוריו ובסדקיו, לדעת את שיטתו בפוליטיקה;  אך דעצענטראליזאציאן דעמאגאגית מה היא?  אֶשׁנה נא ואשׁלש:  דעצענטראליזאציאן – דעמאגאגית – פשר המלה דעצענטראליזאציאן ידעתי וכן ידעתי את פתרון המלה דעמאגאגית, אך שתי אלה יחד, הדעצענטראליזאציאן והדעמאגאגית, מה הן ולמה הן באות פה ומה המושג היוצא לנו מהן?  היש באמת איזו שיטה משיטות הפוליטיקה ששמה כך?  לא ידענו!  החפץ הכותב לבטא בזה דבר על-אודות הפרעוּת היוצאות מקרב העם, או ההיתה כל מגמתו להעלות אבק ולאחז עיני קוראיו בלהטים בקראם מילות גדולות ונצורות כאלה כדי – "לשבר את השׁינים"?  אבל נשובה נא לדבריו:  "הוגי דעות נשגבות כקורח ועדתו אשר רבו את ריב הד"ד, ובן-אבויה אשר רב את ריב הקוסמופוליטיזם ועבודת ה' ברוח".  בן-אבויה?  הוא רב את ריב הקוסמופוליטיסמוס?  ומנא לן הא?  מה איכפת לן, אם נאמר כי בן-אבויה זה רב את ריבו על-דבר זרש ופרשנדתא, ואת ריב הקוסמופוליטיסמוס רב כדרלעומר ולא בן-אבויה, – היוכל איש לבא אלינו ולענות כחשנו בפנינו?  היוכל איש לבוא אל החוקר הגדול רייפמאַן, אשר חקר ומצא בעז"ה, כי יקטן בן עֵבר נטה אחרי שיטת הגל ולא אחרי שיטת קנט, ולהוכיח לו את ההפך?  בן-אבויה והקוסמופוליטיסמוס!  בן אבויה הוא איש אשר דרכו נסתרה, איש אשר לא נדע על-אודותיו כל דבר קטן או גדול, אישר אשר גם בכל בית התלמוד מדובּר על-אודותיו אך מעט מן המעט, ואיש אשר כמוהו יקח לו סופר מתהולל לשפוך את רוחו עליו ולדרוש את דרשותיו בשמו?  – אבל נשובה נא לדבריו:  "בן-אבויה עם הקוסמופוליטיזם, ושפינאָצא ואחריו מענדעלסזאָהן, שרבו את ריב המאָראליטעט ואהבת ה'".  מה זאת מוראליטט ואהבת ה'?  כשאני לעצמי אבין, כי המוסר הוא רעיון מופשט והמוסריות היא יציאתו לפעולה, אבל סופרנו החכם אומר פה כי ריב היה לעולמים על-דבר המוראליטט.  ושפינוזה ומנדלסזון היו צובאי צבאותיו, וכפי הנראה יביט הוא עליה כעל איזו שיטה פילוסופית.  ובפטפוטי מלים כאלה באים סופרינו אל קהל עדת ישראל ומלהיבים את ראשו, עד שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, ומטמטמים את לבו ומביאים עתר ענן עלטה אל תוך מוחו!  מה חפץ הורוויץ מקורח ועדתו ומבן-אבויה ומשפינוזה וממנדלסזון?  מדוע בחר רק בהם, להטיל בם אימה על הצבור?  מדוע לא הזכיר גם את איוב ז"ל, שהמציא את שיטת הצרעת או (אצא נא בעקבות סופרנו ואדברה במלים זרות!) את הלעפּראיזאציאן ההיאָבּיאנית?  לעפּרא, פרושו צרעת;  היאָבּ פרושו איוב).  ואת"ל איוב לא היה ולא נברא אבל הלעפראיזאציאן ההיאביאנית לית מאן דפליג עליה, היא היתה ונבראת, ואם בערב שבת בין השמשות ואם בין שאר צרכי צבור.  אבל סופרנו הטוב עוד צולל במים אדירים, למצוא פנינים ואבני-חפץ, ואומר כי ארבעת האנשים ההם פעלו על היהדות אך ביחוס השלילי (מאריה דאברהם!  קורח ובן-אבויה פעלו על היהדות?  קורח ובן אבויה?!  איוב בשיטתו פעל ועשה הרבה בקרב בני-ישראל ופעולתו נראית לעין ונמשש אותה בידים, אך קורח ובן-אבויה מאן יימר ומי יאמין?!)  "ולעומת אלה העמידה ההשגחה לישראל (השגחה ובוקל?!)  אָרבעה אנשים עברים, שבראו תקופות חדשות בישראל".  והוא הולך ומונה את אברהם, את משה, את עזרא ואת ר'...  עקיבא!  כמה מלומד הוא סופרנו בקפיצת הדרך!  עתה יבוֹא לדבּר בסודות וברמזים, כעין הרמזים אשר בספרי הקבלה "דלא כבוקל", ואנחנו לא נדע דבר:  "אברהם הכיר את הרעיון כמרומז במלים "גוי גדול" ו"היה ברכה";  משה הכיר את "אהיה אשר אהיה" בתמונה "יהוה אחד" (חי נפשי כי השמות האלה לא יביאו כל פחד לנגד עיני, אחרי שאין לי ציצית פסולה), האלהים היה ליהוה וכו', יהוה היה לאלהים וכו', אלהים לאומי וכו', גוי מדיני וכו';  עזרא ברא גוי רוחני עם מרכז לאומי מוחשי וכו' לפי מצב ההשכלה בזמנו, ור' עקיבא בעשׂית רעגלאַמענט לאומי! – וכו' וכו' וכו'*).  כן כן אדוני!  עשית רעגלאמענט לאומי!  מה יפית, מה נעמתּ לי, אַתּ מילה משׂושׂ לבי!  מה תחגור נפשׁי גיל וקרבי בי ירונו ומעי יפצחו רינה, בראותי אותך לפני לא כחל ולא שרק ולא פרכס ויעלת חן!  עשית רעגלאמענט – אך סלח-נא לי, אדוני, הלא אנשים אחים אנחנו, ומילה נפוחה אחת ביני ובינך מה היא!  התוכל לשׂים את ידך על לבבך ולהשׁבע לנו, כי ברגע אשׁר הציץ זכר המילה הזאת בקרבך, אם לא שכחת ברגע ההוא את משה ואת איוב את קורח ואת עדתו ואת בן-אבויה ואת הצרעת ואת כל החלקלקות אשר ברגליהם, וחשבת אך בה"רעגלאמענט" אשר מצאת?  ישישו איפוא בני-מעיך והנח לו לר' עקיבא;  הלא אך את האתונות בקשת ואותן הלא מצאת!  אבל ה' הורוויץ יבוא עתה לידי התרגשות והתפעלות והתנשאות הנפש, ומדבּר בּחום גדול (כביכול!)  ובמורא גדול ובשפה כשפת הדורשים מעל הבימות לאמר;  "את כל זה ראיתי וכו' קראתי לעמי;  רגע קדוש עומד (הרגע עומד?)  עתה לפנינו, רגע אשר בו תלוי כל כבוד עמנו וכו', אַל נא נעליב במלאך האלהים זה וכו' קראתי – ורבים ענו לי בקול וכו' (הקו אשר בין המלה "קראתי" ובין "ורבים" הוא אצלי מן העיקר, כי רואה אני בו שהסופר יודע את המלאכה ויודע הוא שקו כזה הבא להפסקה מליצית יקלע אל השערה ולא יחטא ויעשה "אֶפאֶקט") ואז – תחל תקופה חדשה וכו' והנה – תוחלתי נכזבה!...  וכו' ולוּ זרעתי דברי על צחיח סלע כי אז החרשתי כי אמרתי:  אכן נביאים רבים עמדו להם לישראל וקולם היה כקול קורא במדבר (מז"ט!  ילד יולד לנו, בן ניתּן לנו!  הנה הנביא החדש!),  אבל דברי הן הכו שורש כו' הגוי כולו עמד הכן להתיצב בקשרי המלחמה וכו' ופתאום..."

הסופר מסיים את מאמרו זה במילת "ופתאום" שבאות לאחריה שלוש נקודות "...", והכל משום שהוא מליץ הדורש אחרי הפסקה מליצית ומתכוון לקראת האפקט, אבל "הגוי כולו שעמד הכן להתיצב בקשרי המלחמה" מה הוא, ואנה פנה אנה הלך?  הביאו מים, הביאו מים ושפכו על ראש הסופר האומלל הזה, אולי יהגו ממנו מזור ושב ורפא לו!  הלא קשה כשאול הקדחת הבוערת ביצורי גווך וראשך עליך סחרחר ופיך מדבּר זרות!  מה ראית, אדם חלש וגוע, הגד, אל תכחד, מה ראית בחזונך האיום ובחלומך הנורא הזה, כי דברים איומים כאלה יגיחו מעל שפתותיך?  איה "גוי העומד הכן" ומי "יתיצב" ואיה "קשרי המלחמה", ומי שמך לחלוץ עובר לפניהם, ומי חגר חרב על מדך, ולפני מי אתה דורש, ואיה העם הרב השומע את לקחך, ומי שלח אותך, ואנה הלכת, ומתי, ואיזו הדרך...?  הגידה מחמדי!  אַל תכחד, הכּבד לך ימים רבים מיום אשר נראו בך סימני מחלתך זאת בראשונה?  אכן כנודע יש חליפות למחלה זו.  האיש הבקי היטב במלאכת המעשה המליצות ובחרושת הפבריקציה של הכתיבה, הוא ידע כי אחרי הפסקה מליצית כזו, שבאה אחרי המלה "ופתאום...", יבואו על-פי רוב, "דברים מהולים בדמעות", ולכן הלא נבין כי גם הורוויץ אינו יוצא מן הכלל, וכי בנומר הבא ישים את פניו רק לקראת הדמעות לבד, לספוד לעמו ולבכותו, והכל עשוי בטוב טעם, במליצות ובחזיונות כדין וכדת, אין דבר נעדר.  הוא מתחיל בסגנונו של שמשון הגבור, אחרי אשר סר כוחו וה' עזבהו:  אַל-נא תקראני רב-פעלים, חדל אונים הנני כיתר האדם, אין כוח לי להציל (מי בקש זאת מידך?  לו חסיד הייתי, כי אז אמרתי:  טפש!  אך אגרופין יאותו ללחייך על-אודות דברים כאלה, ותו לא מידי!)  וכו', והדבר הרע הזה יביא תוגה חרישית בלבי וכו', הט אזנך ושמע, כי אך אנשים כמוך יחושו פיד אוהבי עמם, שמע – והתמוגג בדמעוֹת...  וכו', אך שעה נא ממני, שעה – ואמרר גם אני בבכי על שבר בת עמי, כי הה גדול כים שברה!...  וכו' (לשמע דבריך גם מעי חמרמרו!),  בל ננוס משדה המערכה, לעזוב את דגלנו הלאומי אחרי אשר הנצר הקטן אשר נטעה ידנו באחרית ימי הקיץ העבר היה למטע קודש וכו' וכו' עד תם כל המאמר.

את אשר על לשוני לא אכחד, זה לי ימים רבים ואני ראיתי במושב חסידים איש חסיד זקן ויודע ח"ן, שהיה שוטה גדול יחיד ומיוחד בין אנשי שלומו, וכל ימיו השתעשע אך בסודות וברמזים ובצרופים וידמה בנפשו כי הוא ואין זולתו.  פעם אחת בא לפנות ערב אל הקלויז שמח וטוב-לב, וידבּר רתת באזני שומעיו לאמר:  שׁמעו-נא!  בלילה הזה נראה לי בחלומי אליהו מכף רגלו ועד קדקדו ויחזקני ויאמצני ויאמר אלי, כי כבר באה לי העת לצאת ממחבואי ולהיגלות".  עוד הוא מדבר ואחד מזקני-החסידים, חכם וּבעל-טעם אשר מהתלות אהב, ענה לו תוך כדי דבור:  שוטה!  אם אמת הדבר כי כבר באה העת לחננה אותך, מדוע זה איפוא נראה אליהו אליך ומדוע לא נתגלה אלינו, למען נדע אנחנו מה שרש דבר נמצא בך ולמען דעת כי כבר באה העת לנו ללכת לקראתך ולקבל את פניך!  - כמחזה הזה ראינו גם אצל הורוויץ;  הוא בּא אלינו פתאום ובלשון מדברת גדולות השמיע אותנו, כי נכון הוא לשפוט אותנו ולהיות לנו למורה-דרך, וכפי הנראה מדמה הוא בנפשו כי באמת הוא רם וגדול מאד, ומי יודע אם לא אנושה מחלתו זאת ואם עד מהרה נוכל לגהות ממנו מזור, מי יודע אם איש כמוהו עלול עוד להבין אם נאמר לו:  שיננא!  עד שאתה בא ומספּר לנו כי גדול אתה וכי חוקר אתה ואתה תשפוט את כל העם הזה, יבוא-נא העם הזה בראשונה ויעיד אם כבר הכיר את פעליך ואם כבר סמך את כפיו עליך.  בנוהג שבעולם לא יקום איש ויבוא אל אחת הערים ואמר:  רבּכם אני!  אם לא באו אליו חשובי-הקהל בראשונה וימנוהו עליהם לרב;  עדות כעדותו של ה' קונסטנטינובסקי אינה חשובה כל עיקר וערבא ערבא צריך, ובמה שנוגע לעדותו של הד"ר ראבינוביץ, הלא כולנו יודעים את דרכי האיש הזה ואת מעשיו.  על מי לא העיד הד"ר הזה וממי לא קבל הוא בעצמו הסכמות ותעודות?  הוא העיד על ספר כס' "מקור חיים", והוא קבל הסכמה מהומבולדט על אחד מספריו, ששם מעיד הומבולדט בעצמו, שהוא לא קרא ולא ראה את הספר הזה מעולם.  ובשביל כך נכנסה בך גסות רוח כזאת ותדמה בנפשך כי גדול אתה?  בשביל כך?  – בשביל שבדמיונך נלהב עשית את קורח ואת בן-אבויה לאנשים שעומדים בראשי שיטות פילוסופיות ופוליטיקיות?  בשביל שבמאמרך הרוסי אמרת על אלקנה שהוא "ביבלייסקי אוטוריטעט"  בשביל שלקחת לך סופר נקלה כדבּה צרפתי, אשר בּין הנוֹבליסטים הקטנים והנרגנים חלקו, וקראת אותו "פיזיולוג-פילוסוף" או "הריסטיאנסקי אטשעני" או בשביל שברוח הילדות אשר בך תחפוץ להיות למבין לטינית דוקא וכתבת כפעם בפעם  ad Loco במקום ad locum?  בשביל "הדעצענטראליזאציאן הדעמאגאָנית" אשר אמרת?  – הבשביל כל אלה יוכל עלם מבוהל ומטורף כמוך לבוא לפני קהל עדת קוראים ולדבּר אליהם לאמור:  "הפילוסוף הצרפתי Komt (כפי הנראה כוונתו אל Comte, ויען כי מצאנו את הטעות הזאת אצלו שנית, נוכל להחליט כי הכותב אך שמועה שמע ולא ידע מה) התחמץ לבבו בקרבו, ובתוכן (פראגראם) הממשלה הסאָציאלית (כן!)  אשר כוננוּ ידיו בספרו הנודע "טרעטע דע סאַסיאָלאזשיע" קבע לחוק להקדיש קרואי-מועד אנשי-שם אשר ישגיחו בעין חודרת על תנועת ופרי הספרות, וכל הספר אשר לא ירצה בעיניהם ויחרם על פיהם וכו', רבה רעת פרחי הסופרים (גם אני בחלומי!)  ועוד רעה מזאת הספרות הפּאמפלעטיסטית (כדי לשבר את...  השׁינים!)  וכו' וכו', ראיתי אנשים בני בלי שם (גם הלום ראיתי אחרי ראי!)  וחרב פיפיות בידם וכו' ראיתי כל ישראל נפוצים הנה והנה כצאן אשר אין להם רועה, ראיתי ואעט כמעיל קנאה, קנאת האמת הלבשתני ואלבשנה וכו', ופניתי אני ואחוזת מרעי אתי וכו' וכבר החילונו במלאכה וכו'.  גורו לכם מלגלגים מפני חרב האמת והבקורת הזעומה, והייתם לראווה ולדראון לכל בשר וכו' וכו' וכו'.  אתה תורה דעה ותבין שמועה אתה?  על פיך יקום דבר, על פי איש כמוך בן מוח נלהב ודמיון מטושטש?  אתה בינינו ובדורנו כקוֹנט בעמו ובדורו?...  אמנם אך מכתב-עתי כמכתב-העתי "המליץ" יוכל להיות לעיר מקלט למאמרים כאלה, וכותבי מאמרים כאלה יש בינינו למדי והם ישפּיקו למכתב-עתי לתת לו דברים גם פעמים ושלוש בשבוע וגם מדי יום ביומו!

ואנשים כאלה רוכבים בערבות ומתנשאים על עם אדוני ופּוסעים על ראשו!  תרבות אנשים כאלה קמו בנו במשך השנה הזאת, והם התיעצו על עתידותינו, הם חשו לפדות לאומיותנו, והם חוו דעה אם יתנו ללכת לפלשתינה או לאמריקה!   משׁוגעים ואנשי-רוח כאלה דימו בנפשם כי הם מדברים עם שרים ועם מלכי ארץ, והם עושׂים לנו ממשלה והם מולידים "קשרי מלחמה" ומתיצבים בראשיהם!  – לפני ירחים אחדים, בהיות המלחמה בּין אנגליה ומצרים, ראינו פּה בוורשה איש עברי, עני ומחזיר על הפתחים, שהיה נודע לאיש-משׁוגע, החולה את חליו זה שנים רבות, וכאשר התפרצה המלחמה, נכנסה בו רוח-עועים לדמות כי הוא המיניסטר אשר על פיו ישק כל בית בריטניה;  ובכל בית ובית אשר יבוא שם ובכל פתח ופתח אשר יחזיר עליו, השמיע את הדברים האלה ויקח את פרוטותיו, ומדי צאתו משכו אחריו להקת נערים שובבים ופוחזים ויקראו:  המיניסטר, המיניסטר!  ופעם אחת בא גם אל בית אחד הגבירים אשר פה, וישמיע גם שם את פזמונו, והאנשים העובדים את עבודתם אל שלחן-הסופרים שם, כטוב לבם עליהם, חמדו גם הם לצון להם, וילכו וילבישוהו אפוד לבן ומעיל תכלת בעל כנפים, אשר כפתורים לו נחושת מוצהב, וינעילוהו סנדלים, וישימו על ראשו כובע עם נוצה, ויתנו לו מכתּב כתוב בשפת אנגלית בשם המלכה ויקטוריה, וישימו דברים בפיו וישלחוהו אל הציר הבריטני פה;  והוא בא אל הציר הבריטני, ומכתבי-העתים היוצאים פה השמיעו ממחרת היום את כל החזון הזה, וה"קוּריר פּוֹרנני" הביא את הדברים אשר היּו בין הציר ובין המיניסטר.  אבל שׁם האיש המשׁוגע הזה לא היה קונסטנטינובסקי ולא הורוויץ, כי-אם רפאֶל...

לבלתי יאמר הקורא כי מנקר אני באשפה וכי אשהה אותו יותר מדי במבואות המטונפים, אלכה לי ואסוב מזה אל מו"ל אחר.  אניח את "הלולב" מידי ואקח לי את ה"הושענא".

פטפוטי ההספלספות היבשים ההם היו לענין רב לבעלי "המליץ" לענות בם, וכמעט בכל גיליון וגיליון ראינו פילוסופים חדשים יוצאים ודורשים, מתנגחים ומתנצחים ודוברים גבוהה גבוהה עד למעלה מן העבים, מבלתי הבין בעצמם מה הם אומרים ומה הם דורשים ובפני מי ולאיזו תכלית.  על הסוציאליסמוס ועל הקוסמופוליטיסמוס, על האסימיליזציה ועל הלאומיות, על כל דבר ודבר ועל כל קוץ וקוץ ראינו דרשות ב"המליץ" אשר ריח בית-המדרש עולה ויוצא מהם ואשר כמעל כּולם ישא רוח.  ומרוב ההתפלספות וההתחקרות וההתחקות לא נראה כל רעיון וכל הגיון וכל דבור ישר דבוּר על אָפניו.  מה חפץ, למשל, איש כה' אייזמאן במאמריו?  – בראשונה חפץ להודיע אותנו, כי חיבּר שני ספרים, שועדם אתו בכתובים, וכפעם בפעם, מדי דבּרו בענין שהוא דן עליו, יצוה אותנו לעיין בספריו אלה או לחכות עד אשר יודפסו.  האיש הזה, כפי הנראה, קרא ושנה ספרים שונים, ואיננו מוח מבולבל כבעל "הדעצענטראליזאציאן הדעמאגאגית";  אכן סגנונו מעורבב מאד וכוחו אין אתו להביע דבר ישר וגלוי, למען אשר יתקבל על הלב, ושטות קשורה בלבו, כי כל הרוחות שבעולם לא יזיזו ממקומה את המלה שיצאה מפיו, ואם נביט היטב נראה בו גם את הנטיה לאחז את העינים.  – סגנון מעורבב כיצד?  היא בא לדבּר על-אודות הקוסמופוליטיסמוס והאסימיליזציה מהצד האחד ועל רעיון הלאומיות מהצד השני, והוא הולך ודוחק גם את שאלת היהודים לתוך זווית זו, בשעה שאינו דן עוד עליה.  בראשית מאמרו (מאמרו נכתב בנו' .27   .28  .33  .34) נראה אותו הולך בצעדי און ובקומה זקופה ובסדר ובמשטר, וכל עין בוחנת תכיר בו כרגע, כי לפי מיתּודה ידועה הוא כותב מה שהוא כותב או מספר המונח לנגד עיניו הוא מעתיק מה שמעתיק, ואולם כמעט אשר ניתקו כפות רגליו מן הדברים על הקוסמופוליטיסמוס וההתערבות (שהם עתה מאמרים ידועים ודברים כלליים, המונחים על שפת כל לשון) והוא בא אל היהדות ושאלת לאומיותה, אז נראה בו תהפוכות ודרך חלקלקות וערב רב, והוא הולך מעדנות ומתנהל בכבדות, יען כי עתה נטל עליו להשמיע השקפותיו ולא את ההשקפות הידועות, אחרי שיצא מרשות הרבים ונכנס לכרמלית שלו, ולכן נמצא כי המחצית האחת ממאמרו מתקבלת על הלב, משום שהן השקפות כלליות (אם כי הכותב בעצמו מתנגד להן), והמחצית השנית לא תמצא לה שומע (אם כי הכותב נלחם בעד הדברים וחפץ בהיצדקם), משום שהשקפותיה רעועות מאד, והקורא לא יוכל לרדת לסוף דעתו של הכותב, ולפעמים יסיתהו לבו כי הכותב בעצמו נוטה יותר אחרי ההשקפות הכלליות (אם כי הוא טוען כנגדן) משהוא נוטה אחרי השקפותיו בעצמו, אשר יצק עליהם כל עזוז אותותיו ומופתיו.  מה פשר כל ההתפלספות:  "תחת המילות שאלת היהודים אני מבין עתה הוראות המילין החיה היהדות אם לא?  ואם חיה – היש תועלת בחייה ליהודים בעצמם בפרט ולכל המין האנושי בכלל או לא?"  מה זאת?  האם אך על-אודות מילים בלבד בא הכותב להתפלסף?  מה לנו אם נאמר "שאלת היהודים" ומה לנו אם נאמר "היהדות חיה", "היהודים חיים", "יש תועלת בחייהם", "תועלת לפרט ותועלת לכלל" וכדומה?  מדוע אוו להם סופרינו ומתפלספינו החדשים דברי-פרוטרוט כאלה ומלים התלויות בשערה ומושגים דקים מן הדק, שאינם כלל מן העיקר ושאינם מעלים ולא כלום?  האך רק למען היות בעיני הקורא התם לפילוסוף המדבר גבוהה?  – כשאני לעצמי אבין היטב כי בהיות שיענקיל ושמריל וחצקיל ובינוש חיים, אז חיים היהודים, ואם יענקיל ושמריל וחצקיל ובינוש לא יאכלו את חריהם ולא ישתו את שׁיניהם ולא יעשו מה שלבם חפץ, אז יוכלו להביא תועלת גם להם וגם לכּלל;  ואיש פשוט כמוני יקרא תמיד את הקריאה:  "מה לי פיזיקה?"  ולמה לנו כל המלים "הגבוהות" ההן אשר נתעמר בהן על חנם ועל לא דבר?  – אחרי הדברים האלה יבוא הכותב להתפלסף עוד יותר ויותר:  "חקר אלוה וחקר הבריאה עמקו בהיהדות מתהום רבה וכו' כל שהשכל האנושי משתנה ומרבה להשיג, כן ישתנו ביהדות המושגים האלה וכו', כל המקומות בהחומש המדברים ממעשה בראשית, מעשה מרכבה ומכל חקרי הטבע מובנים למפרשי התורה עפ"י הפשטת הכתובים מפשוטם והטיתם לחוקי המציאות (גם האיש שאינו מאמין בזה, לא יאבד את חלקו לעוה"ב!)  וכו' וכו' – ואחרי-כן יבוא הכותב לדבּר גם על קופרניקוס ועל גלילאי ועל שיטתם, ואיש פשוט כמוני לא יבין, איזה דרך הוליכתהו עד פה ומה הכריח אותו לדבּר כדברים האלה;  אבל הפילוסוף הזה יודע כי דברים כאלה סגולה הם לדבר אחר, ולכן יאמר:  "האחרונים החלו להרוס את השיטות הגעאָצענטריקית והאנטרופוצענטריקית וכו', והרמב"ם במועדו הרס ולא חמל במלים אחדות בדרך הליכה  את השיטה הגעאָצענטריקית ואת האנטרופוצענטריקית ויכונן את הגעליאצענטריקית" וכו' וכו' וכו – אבל למה לנו כל סדר "חד גדיא" הלזה?  מה ענין הקוסמופוליטיסמוס והאסימיליזציה אל שיטת השמש הישנה והחדשה ואל הביטוּאים אשר על שפת התוכנים ואל הרמב"ם ואל הנסים ואל הנפלאות שבתורתנו?  הבאמת לא היתה דרך אחרת לכּותב להגיע בטח אל מחוז חפצו ואל פתרון שאלת הלאומיות בנוגע לבני-ישראל, בלתי-אם דרך החלקלקות הזאת?  והמילים הזרות שאינן כלל מן העיקר, האם לא באות בזה רק לסמא את העינים?  – אמרו עליו על החוקר ה' פין, שהיה אוהב בימי נעוריו לדבּר את כל דבריו במלים זרות וקשות, שקרקרו את אוזן השומע, עד שבא אותו תלמיד, והיום יום גשמים היה, וה' פין התהלך בחוץ בסנדליו ובלי בתי-נעל, לגלג עליו אותו תלמיד ואמר לו:  אדוני פין! הרצענלוֹגיה (מלשון רצען) תוכיח, כי הסנדליטט (מלשון סנדל) כשׁהוא בלי נעליסמוּב (מלשון נעל) היא כשׁבּתציוֹן (מלשון שבּת) בלי קוּגליסמוּס (מלזון קוּגעל בלע"ז)!  – וה' פין חדל מלדבר את דבריו.  – אכן האר"ז הגדול, מדי הדפיסו מאמרו של ה' אייזמאן, לא אמר הון בזה, כי בראותו שהכותב משתמש במלים זרות, מצא לו מקום להתגדר מעט ולהראות לעיני כל החצקלים והשמרלים את ידיעותיו הגדולות בלשונות, ולכן יאמר בהערתו:  געאצענטריק – ההשקפה ממרכז האדמה (כל מי שיודע מה זאת געאָצענטריק, הוא ידע גם ביאורו של ארז, ומי שלא ידע מכבר, לא ידע גם עתה;  אנטהראָפאָצענטריק – ההשקפה על האדם ממרכז האנושית (מה זאת?  אני לא אבין ולא אדע מה זה "מרכז האנושית" ומה זאת "ההשקפה" מן המרכז הזה על "האדם", והכותב חפץ בלי ספק להשמיענו בזה את הדעה, שהאדם הוא תכלית הבריאה    –);  העליאצענטריק – הנקודה אשר נקח לנו מרכז להשמש (היבינו הקוראים בזה את פשר המילה?) – ולא עוד אלא שבא ארז עתה ומעוּות את הכתובים ומעלה אבק בעיני הקורא התם ישר והפוך, הפוך וישר, עש שלא ידעו החצקלים והשמרלים האומללים בין ימינם לשמאלם ויאמינו כי אך מלאך אלהים הוא הדובר אליהם:  "מילים כאלה הן בלעקסיקאָנים גדולים שאינם במציאות כל כך (אמריקה נתגלתה!)  וכו', ויש בספרי החוקרים החדשים לפעמים (הפלא ופלא) הרכבת מילים שנחסרו גם בלעקסיקאָנים, כגון "אנטהראָפאָצענטריש" וכו', ופה הולך ארז ומבאר כיד ה' הטובה עליו את שרשי המלים ההן:  אַנטהראָפא – אדם, צענטריק – מרכזי וכו' בשפת יונית* וכו', המילים לקחת מספרים רוסיים, וע"כ נתחלפה אצלך ה' בג' וכו' ברוסית וכו' בלא ה' אחרי ר'"  – האם לא נאווים מעשי נערות כאלה לרידקטור**  בישראל?  לרידקטור אשר כבר זכה, שחוטמו נצב קוממיות בדברי הימים?  – שבה שביך, ארז, ושא את צידך!  הלא החצקלים עומדים מוכנים, ומי כמוך גבור ציד בארץ!

אבל אין מערבין שמחה בשמחה.  ה' אייזמאן, בעל הפלפולים וההתפלספות, עוד מונח לפנינו על גבי המזבח ואני לא חבטתי עוד את אשר ליקטתי.  ה' אייזמאן עומד ומתפלסף, איידי דאתי לדבּר על-אודות הרמב"ם, יזכיר גם את שיטת "המדברים" ואת חכמי הישמעאלים;  איידי דאתי להכי, יזכיר גם את אריסטו ואת חכמי אומות-העולם המודים "בחידוש";  איידי דאתי להכי, ידבּר גם על "מופת חותך בדבר "הקדמות" ועל מציאות העולם לפני שנות מיליונים;  ואיידי דאתי להכי אתי גם להתם, וכן ילך ויפטפט מחיל אל חיל, וכן יבוא ויסיים, כמובן מעצמו:  לא נוכל להאריך בזה וכו' נקצר ונוציא מזה את הכלל: היהדות נותנת חרות-הדעות וכו'.  – אבל אנכי והמון קוראים רבים כמוני, אשר אינם בקיאים בטיב ההתפלספות כהמלומדים האלה ואשר אין לנו עליית נשמה עד לרקיע השביעי, גם אנחנו נקצר ונוציא מזה את הכלל, כי הכותב אך חפץ להראות לנו בזה את כל בית-נכאתו ואת כל אשר לו מן המסד ועד הטפחות, ובלעדי זאת לא נשכיל ולא נבין לדעת מה ענין הקוסמופוליטיסמוס והאסימיליזציה וחקירת דבר הלאומיות בעם ישראל אל הפטפוטים האלה, שאינם מעלים ואינם מורידים ואשר נשנו ואשר נאמרו זה הרבה אלפי פעמים וכבר יצאו מאפּינוּ.  – אחר כל הדברים הנחוצים ההם, יאמר הכותב עוד הפעם:  "אעזוב את הרחבת הביאור ואעיר רק "בקצרה" על תיקון המוסר ולמודו בתורתנו וכו'.  היהדות אומרת "עין תחת עין" והנוצרית אומרת "לא תתנגדו אל הרע" וכו'.  לא תיקום ולא תיטור וכו' ואהבת לרעך כמוך וכו'.  פה המוסר עוד יותר מרומם וכו'.  בחיבורי "היהדות והנוצריוּת" אני מרחיב בזה ביאור וכו'.  דיני התלמוד יותר רומיים מאשר הם משה'יים וכו'  חוקים אָגרריים "שלמען הקיצור לא אדבר מהם פה לרוחב, עניניהם ומקומם בחיבורי "היהדות והנוצריוּת" וכו' אעיר בקצרה וכו' וכו' וכו' – כפי הנראה אוהב ה' אייזמאן מאד את "הקצרה" ורק "מאהבת הקיצור" כתב מה שכתב אך רק בשנים ושלשה עלים ויחדש בטובו את כל החידושים הנפלאים אשר חקר ברוח מבינתו, ואחרי אשר יזכיר עוד פעמים אחדות את אהבתו לקיצור ואת הדברים שמקומם הנכון הוא בספרו אשר אתו בכתובים, יסיים:  "... לא אדבר פה מאומה, לפי שאין אפשריות לדבּר איזה דבר שלם במלין קצרים, ובנוגע למטרת מאמר הנוכחי, יש עתה לאל ידי להוציא לאמיתו את הדין על "שאלת היהדות" ואמר:  היהדות חיה, רוח החיים עודנה חי בקרבה (השמעתם?  רוח החיים חי!)!"  והסיוּם הזה הוא בסגנון: שמע מינה מותר לשמש במוך, שמע מינה!!

ובגיליון הבא מה הוא עשה?  – דארווין וכו' בוקל וכו' האינדיווידואימים וכו' קלימאט וכו', העיתים ההיסטוריקיות וכו', ההשתלמות האינדיווידואלית והנאציאנאלית וכו', וכו'.  היהדות נושאת בקרבה אור לגויים (שם המאמר כן הוא, ומאהבת הקיצוּר לא הזכרתיו עד עתה!), היהדות חיה, עוד חי בקרבה רוחה החי!  וכו' וכו' – וּמה העלה אפוא הכותב בידו אחרי אשר צלל בתהומות?  מה הודיע ואנחנו לא נדע?  מה הפילוסופיה והחרדה והרעש וכל הקולות והברקים האלה?  האף אמנם לא ראינו פה אך את הפזמון הנודע:  לפורקנך סברית, סברית לפורקנך, ישר והפוך, הפוך וישר, ולו לא מידי?  – האם לא תכיר בו כרגע העין הבוחנת כי את ראשית מאמרו כתב במשטר וסדר, רק יען כי דיבר על-אודות דברים, שהם מונחים עתה על לשון כל והם לקוחים אתו מתוך איזה ספר שהעתיק, ואך כיון שהגיע לתת לנו גם את ילדי רוחו, שהם ההגיונות על-אודות הלאומיות והחלומות וההשערות התלויות בשערה שנולדו בלבו מדי כתבו, רק אז החלה הערבוביה והוא נאחז בסבך בהגיונותיו?  – והגיונות כאלה בכלל, ועטינים כאלה המלאים ריקניות ורוח נפוח, והתפלספות כזאת המשתרעת מסוף העולם ועד סופו ומתהלכת הלוך וטפוף, האם לא נודה כרגע, כי נבראו מששת ימי-בראשית בשביל מכתב-עתי עברי, וקהל עדת בני-ישראל האם לא נטל עליהם להביא במחירם איש איש מקצהו שמונה רובל-כסף?  – אבל הכותב בעצמו, כפי הנראה, נתפעל מאד לרגלי מאמרו, ומעל כסא הכבוד אשר כונן לו בשמי עבים נשמע אותו בדבּרו אלינו, החגבים הקטנים, לאמר:  "נקי אני עתה מענות על כל פלפולי בעלי ההתערבות ופעליהם אחרי הפילי את שיטתם וכו', מבקש אני מכל בעלי ההתערבות שיצאו איש להגן על דעותיהם" וכו' וכו'.  – מלחך פינכי!  מה השיטה אשר הפלת, ומה הקימות, ועל מה יש לחלוק ועל מה להגן?   השׁמענו דברים כאלה מעל שפתי הומבולדט והאֶקל ודומיהם?  – ואנחנו הלא נדע כי מפריחי אויר כאלה נמצא בכל ליטרטורה בצידי דרכים ובזוויות הצרות ואין איש שם אליהם לב!  – "עתה נשאר לי לדבר מהיציאה, מישוב אמריקה, ישוב א"י ומרעפארמים" וכו'.  – גאון לב וסכלות רבה!  מי זה יאלצהו לדבּר דבריו על אלה?  מי הגיד לו כי הקהל עומד ומחכה עד אשר יבוא הוא וידבר?  – אכן סוף מאמרו מוכיח היטב על תכונת הכותב ועל כשרונו לחרוץ משפט:  "במאמרי אמרתי שעל יעוד היהדות מעיד גם הנוצרי ושלוחיו, ואולי יפלא הדבר הזה בעיני רבים, לכן הנני להראות את המקומות:  "כי אמנם אני אומר לכם עד כי יעברו השמים והארץ, לא תעבור יוד אחת או נקודה אחת מן התורה, עד אשר הכל ימלא" (מתיא, ה' י"ח) –".  הגידוּ-נא.  הקוראים, המצאתם בפסוק זה כל רמז וכל סעד וכל סמך ליעוד היהדות?  וה' אייזמאן איך מצא?  הלא אך משום שכתוב בתורה "אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך", ויען כי הברית החדשה אומרת כי גם אות אחת מן התורה לא תבטל, ומזה הלא רואות עינינו כי יש יעוד להיהדות אף לפי עדות הנצרוּת – זה הוא אייזמאן ואלה המה משפטיות והוכחותיו!  אם 1X0=1, מחויב הוא כי 2X0=2! 

אבל ה' אייזמאן איננו האחרון שבחבורה.  גם על  איש כה' צבי הכהן שׁרשׁבסקי הכריזו ארבעים יום קודם יצירתו, כי נכון הוא להיות תּופש-עט בישראל, ולכן נראה גם אותו בבואו אל הקודש לתת כפעם בפעם נופך משלו אל הים הגדול הנקרא "המליץ" בלע"ז, וגם מידו צבעים ניתּנו אל הקשת אשר בענן וטיפות רבות אל התהום הקורא תמיד הב הב.  אכן כשם שראינו אצל נקובי ראשית סופרינו, כי לא ידעו דבר מעולם בלתי-אם להשתמש בפסוקים מהתנ"ך, כן ראינו אצל האחרונים שהחלו להשתמש בפסוקי התלמוד והמדרשים ובמליצותיהם וה' שרשבסקי כאחד מהם או כראש וראשון לכולם.  כתיבת מלים כאלה היא סימן-חרות, כשם שפתיחת הדלת בלילי פסחים או שהסיבה על הסדר סימנים הן לחרות;  אבל בעת אשר טובי סופרינו כה' גורדון והיוצאים בעקבותיו משתמשים במלים ההן אך במקום שהענין צריך להן או במקום אשר יופי להן ויפעה להן, בעת ההיא ישתמשו בהן אנשים כה' שרשבסקי אך כדי "לשבר את השׁינים" ולהיות בעיני הקורא לבקי וידען גדול ולהיבדל מתוך העדה הרעה אשר נשארה סביבותם;  ועל שרשבסקי אנו אומר תמיד, כי כאשר תהיה עת רצון מלפני ה' לשמוע אל תפלת חסידיו המתפללים אליו יום יום "על המלשינים" "לעקר ולשבר ולמגר" אותם, אז יקח לו את שפתו של ה' שרשבסקי, ובה יעקר ובה ישבר ובה ימגר, וחפצו בידו יצלח, כי לזאת נוצרה.  ואומרים עליו על ה' שרשבסקי, כי שאלוהו פעם פשר מלה זרה אחת תלמודית, אשר לא ידעו המסובּים ולא ידע אותה גם הוא, ואך אז העירוהו, כי הוא הוא כותב המלה הזאת, והוא לא ידע כי באה אל קרבו.  – עוד אמרו עליו, כי יושב הוא ימים ולילות ומבקש פסוקים מן התלמוד והמדרשים, וחודר ובודק בכל החורים והסדקים, ואוגר ומקבּץ כל מלה זרה ונפלאה אשר כרסה בין שניה ואשר שׂיאה לעבים יגיע.  עוד אמרו עליו, כי מעולם לא חדש דבר וחצי-דבר והוא אך מעלה גרה מכל אשר דיברו אחרים ההולכים לפניו, ופעם אחת הוציא לאור את שירו "אשא עיני על ההרים" ויבוש בצור מחצבתו ולא אבה לגלות כי הוא העתקה משירו של הינה.  עוד אמרו עליו, כי לפעמים נמצא אצלו שורות שלמות אשר אך קול דברים וצלצול מילים בהן, וכל תמונה וכל רעיון אין;  עוד אמרו עליו מה שאמרו – ואני אסורה נא ואראה את המראה הזה ואשים את ידי תחת ירכו.

ה' שרשבסקי כתב באחד מעלי "המליץ" שנה זו את מאמרו "בשעת חירום שאני!".  תוכן המאמר הזה ישמיענו, כי לא נחוצים לישראל התיקונים בדת;  וה' שרשבסקי נגרר אחרי הדברים האלה אך "כאופן החמישי אצל המרכבה" (במשל ההמון), אחרי כי מאמרים לעשרות כבר נכתבו בענין הזה, למן היום אשר שני סופרים במכתבי-העתים "הצפירה" ו"המגיד" השמיעו את הדעה הזאת ועד עתה.  אבל ה' שרשבסקי יודע היטב, כי מי שאמר ליין וידליק יאמר לחמץ וידליק, וכשם שהיה מקום לכל המאמרים ההולכים לפניו, כן ימצא לו מקום גם למאמרו, וכמובן מעצמו יקח בראשונה גדולה לעצמו, ובדברים קשים כגידים יתחיל:  אעט קנאה כמעיל, ושארית חמות אחגור, ואריע אף אצריח (כולי האי למה?) על אותן הסופרים בארצנו אשר נואלו בימי השגושים (?) האלה לעשות כונים במ"ע למלאכת התקונים בדת וכו', הבוגד בוגד והשודד שודד וכו' אנדרולומוסיא (?) שלטת וכו', ולא עוד אלא הרי דברים קל וחומר וכו' (אין שם כל קו"ח כי אם לישנא דתלמודא נקיט).  מתורתן הפרקטיקית של הפוגרומים (מה זאת תורה פרקטיקית של פוגרומים?  אך קול דברים לבד!) למדנו כי טוב כעס שכועסים האורתודוכסים על הפרוגרוסיסתים וכו' בחסד האינדיפערענתיזם וכו', אם אין אתנו יודע לכוון את הרוחות צא ולמד מן התקופות וכו' (לא אדע את הרוחות ולא אדע את התקופות – מליצה תלמודית ותו לא מידי!), גדרים קונפיסיוניים וכו', כל רדיפה גורמת ניסה וכל כפייה גורמת סירוב וכו', כשם שאי-אפשר להקור להביא את הנוזלי הנקפא לידי התפשטות) (בבית-מדרשו של מי קנית לך את ידיעותיך אלה מידיעות הטבע?  בודאי ובודאי יביא הקור את הקפאון לידי התפשטות, וחבית אשר בה קפאון מפה לפה תבּקע), כך אי-אפשר להסכנה להרחיב את לבו של אדם שנתכווץ (אני אינני מבין בסודות ובחידות, ולא אבין היטב את המשל – אך קול ודברים לבד!)  ובאין רוחב-לב אין חפץ בתקונים (מה ענין רוחב וקוצר, גודל וקוטן ואורך, לענין תיקונים?  האם לא נראה למדי כי הסופר אף יפטפט ולא ישמיע לאזניו מה שהוא מוציא מפיו?) וכו' וכו' וכו' – ויען כי ה' שרשבסקי עוֹשה-שירים הוא, לכן יסיים גם את מאמרו בשיר לאמר:  וּביום צרה אַל תּתרפּי דתי (המשורר יבקש את המטרוניתא הנקראת "דת" – לשון נוכח לנקבה – לבל תתרפה;  האין זאת?), אַל בּךָ לבגוד אַף בּערקתא דמסנא, כּי בּשעת חרוּם שאני ושאני!"  מי לא יבגוד?  אנחנו לא נבגוד בדת אף בערקתא דמסאני?  – אם ה' שרשבסקי יחפץ לעשות ככה, יהי אלהיו עמו, אבל רבים עוד אתנו, אשר לפי דרכם ותכונתם ואפני חייהם מוכרחים הם לעזוב גם הרבה יותר מערקתא דמסאני, ואת פי שרשבסקי לא שאלו, והוא לא יעצר כח לעצור בהם...

כשאני לעצמי אין דרכי להביא מאמרים כאלה במשפט מהחל ועד כלה.  די לי בפסוקים המעטים האלה, אשר הוצאתי פה, למען יראה הנבון את אפני ה"מליצות" וישפוט;  ולא עוד אלא שה' שרשבסקי איש תם הוא ולא עשה מעודו כל רעה במאמריו – אבל אחת ראינו אצלו ואותה לא אחשה:  אין בכחו לחדש דבר מעצמו ואך יעלה גרה מכל אשר לפניו וכתּוכּי ילגלג כל ענין וענין אשר ישמע סביבותיו, אבל על-פי הרוב לא ירד לסוף דעתם של ההולכים לפניו, והדברים יקבלו בפיו צורה אחרת ומשתמעים תמיד כלפי לייא.

אלה המה הגבורים אנשי-השם הצובאים לצבאותם על פני מרומי "המליץ".  ולבלתי יאמר הקורא, כי "מדי אשר יחטב הגרזן בעץ יפלו גם שבבים ארצה", ואני אני לקטתי לי בזה אך את הגרועים מסופרי "המליץ", אך את "השבבים" לבד, ואותם הרימותי על נס, לכן עוד מקום לי להראות כי גם נערים ובני בריוני יש למאות המעפילים לעלות יום יום להשתחוות לפני "המליץ", ובכל עלה ועלה באים לעשרות להשמיע איש איש את חזיונו ואת משאו, והחזיונות ודברי-המשא, האלה הלא ידענו אותם:  בית-המדרש העתיק עלה בלהב בוער השמימה, כי "ההבערה ללהב יצאה" – המקווה החדש נפסל מטעם הרב – הגביר אי"ק בכ"ר נפטר, תנצב"ה – שלושה אנשים חסרו לעבודת הצבא – נר בוער נפל אל תוך חבית של נפט ויאכל את בגדי המבשלת – חסידי רזין התהוללו בחוץ ביום החג האחרון, כי שתו לשכרה – גדר של בית-החיים עומד לנפול ואין איש שם על לב – נער עברי מת לעת תפילת המנחה ובלילה קם ויחי – בקשה לסופרי ישראל שישלחו לקובנה את פרשת דבר כל הרצח אשר היה, ואת מספר הנשים והבתולות אשר עונו ואת מספר ספרי התורה אשר נקרעו, כי חפץ שם אחד הכותבים לכתוב "היסטאָריסער ראָמאַן" ובלי מספר מצומצם הן לא יוכל לגשת אל המלאכה – אש יצאה ותאכל עשרה בתים – כבוד שר-הפלך הופיע בעיר – הברזל נשל מן העץ אשר ביד חוטב העצים ויפול על איש עובר וימיתהו – ששה נוצרים התגנבו אל בית-תפילתם וישברו את צלמיהם – האוּריאדניק והסטנוֹבוֹי רבו בחזקה ויכה איש את רעהו – ביום השוק גנבו האיכרים בחנות של יהודי מכל הבא לידם – אש גדולה פרצה בעיר ותשם שׁמוֹת סביבותיה – הרב רב את ריבו עם הפרנסים ויקטינו את ערך שכרו אשר נקבו לו – ביום ש"ק הציתה השפחה אש תחת המיטה אשר שכב עליה בעל-הבית והצד שכנגדו – הקצפּים קשרו קשר ותהי מבוכה בעיר – הפריסטב חיפש את הגנבים והמה לא מבני-ישראל – שלושים בתים וחמש חנויות עלו על המוקד – ביום השבת נשרפו 50 חצרות (?) ובהם 65 מעונות וגם 18 חנויות – – ובשורות כאלה נקרא בכל עלה ועלה לעשרות, ולא עליהן תעבור כוס.  אכן אנוכי פקדתי אך את הגדולים אנשי-השם, את דוליצקי ואת הורוויץ, את אייזמאן ואת שרשבסקי ואת הדומים להם;  כי אלה המה הפילוסופים הגדולים העוקרים הרים וטוחנים הלכות, אשר דבריהם ירקיעו לשחקים ואשר יכסו את עין "המליץ" בגודלם ובשיאם.  הם הרתיחו כים מצולה, הם בנו עולמות ובמות ויקימו שיטות שיטות חדשות, הם בראו להם "שאלות" "והברות", הם הגו "דעות" ויבראו בהבל פיהם מלה מלאכותית ויקראו לה "דעת הקהל", והם התפלספו במושגים דקים מן הדק, אשר לא יבינם הקורא ואשר לא יבינום גם הם, והם העלו אבק רב בעיני הקוראים ויבלבלו את מחשבותיו ולא נתנו לו השיב רוח ויביאו אל קרב מוחו ערבוב גדול ושעמום עצום, ויפטמוהו ויטמטמוהו ויבהילוהו, ואף השלה הישלו את נפשו לאמור, כי אך נחוצים ודרושים לו מיני ההתפלספות הזאת ובלעדיה לא יכון בארץ, והקורא התם הזה האמין בתמימותו כי באמת נחוצים לו מיני המחקר ההם, ולא על נקלה יעזוב את אמונתו זאת, בבוא אליו איש ובאומרו לו כי אך שווא הנחילוהו וכי אך בדברים בטלים ובדמיונות שאין בם כל ממש מלאו את מוחו, וכי כל בעל מוח בריא ישחק על מחשבתם ועל התפלספותם ועל הגיונותיהם הנלהבים, וכי אך כלימה תכסה פני איש, אם ישוב וישמיע דעות כאלה בקהל מבינים יודעי דבר...

האם לא יוכלו כל מכתבי-העתים העברים, להוציא את עליהם לאור, גם פעמיים ושלוש בשבוע, אם ימלאו אותם חצץ כזה? 

הקורא התם יאמין בתמימותו, ואת אמונתו זאת לא יעזוב על נקלה – כי איך יעזוב אותה, ואיש כארז הלא יוצא ובא לפניו?  איש אשר שיח ושיג לו עם הפמליא של מעלה ואשר נכנס לפני ולפנים לטרקלין, איש אשר ימסור את נפשו בעבור קידוש-השם, איש אשר עובד כל ימיו עבודתו לרבים אך לשם שמים ולטובת הכלל ואת נפשו לא יזכור, איש אשר יקח תמיד חלקו לחוות דעה בכל עסקי הפוליטיקה ועסקי-הקהל ואשר ישליך נעלו על כל איש ואשר ישא דעה לא אך על בני-ברית, כי גם על אלה שאינם בני-ברית?  – ארז ידבר תמיד עם השרים, ארז ילך להתפלפל בפומבי עם ליוּטוֹסטנסקי, (ובבוא ליוטוסטנסקי ואומר: הנני כי קראת לי, יסוג הוא, הארז, אחור ונחבא את הכלים), ארז יציל את הלקוחים למות בקוטאיס, ארז יקבץ נדבות לטובת הכלל, ארז ירים גם הוא את נדבותיו "בתור איש פרטי" (לשונו), וארז זה הולך עתה להוציא לאור גם את "המליץ" פעמים לשבוע, אך רק לטובת עמו, ואל עמלו ויגיעו לא ישים לב – האם לא מלאך אלהים הוא איש אשר כמוהו?  הנוכל להרהר אחריו?

הקהל הגדול הקורא מכתבי-עתים עברים הוא מן המין הנקרא אצלנו "בהמות", בהמות דקות וטהורות, ומלומד הוא מנוער להיות ממאימינים בני-מאמינים, וכל אשר יראה מודפס באותיות שחורות קדוש יאָמר לו.  ואני אם אבוא עתה להרים מעט את המסווה ולהראות לו מי הוא הארז הגדול הזה, נטל עלי לגעת אל נפשו ואל בשרו, אל מעשיו אשר יעשה בצנעה ואל אופני חייו לפני ולפנים.  אכן אם אומר לתאר בדברים אחדים את תכונת רוחו של איש אשר כמוהו, ואצא ידי חובתי גם בזה:  האיש היודע את בעלי-המלאכות בערי-יהודה, ידע היטב, כי תכונתו של בעל-המלאכה היא לחוות דעות ולהתעסק בעסקי-הקהל ולעבוד עבודתו לרבים.  "אספה" כי תהיה בעיר, יהיה הרצען והחייט וכל כת דלהון הראשונים בשורה ומפיהם יצא דבר;  בחירה חדשה כי תהיה, גבאים חדשים או פרנסים חדשים אם יבוחרו, והיו בעלי-המלאכה הראשונים להציע את הצעותיהם;  חג העצרת כי יבוא, חול-המועד-פסח אם יהיה, והלכו בעלי-המלאכה ראשונה ומשחו עליהם ראשים וקצינים וכדבריהם כן יהיה;  אם תשאל אשת הסנדלר את פי אישה:  "איפה היית היום?  מדוע עשית לך היום יומא דפגרא?"  וענה האיש הזה ואמר:  "האם לא ידעת כי "אסיפה" בעיר?  האם לא ידעת כי עליתי ל"קלפי"?  – תכונתן של בעלי-המלאכה בכך היא, ומטבע זו נטבעה בם מדור דור.  ואנחנו אם נביט היטב נמצא כי מטבע זו נטבעה גם ברוחו של האדון צדרבּוים וכי נטיה פנימית יש לו להיות ליוצא ובא לפני הקהל.  ארז קופץ תמיד בראש, ארז הולך לעשות "ויכוחים" בפומבי, ארז הולך להציל לקוחים למות, ארז מוכן תמיד לפורענות לרגלי כל דבר שבקדושה  –, ארז מבקר בארמונות מושלי ארץ, ארז מתווכח עם הצדיק מראדזין, ארז נושא דעות ועצות לכל איש בפיו ובמכתבי-עתים, ארז מכין את עצמו ללכת אל האסיפה העברית שהיתה בשנה זאת בפטרבורג ונושא חרפה במצאו כי נעלו דלת בפניו;  ועוד יותר מזה נראה אם נשים עין אל "המליץ" ואם נראה כי ארז כותב "הערות" כמעט על כל מאמר ומאמר הבא אליו.  אם יודיע סופר אחד מעירו, כי מטעם "הרוממות" נתנו צו לסגור את החנויות בכל ראשון וראשון בשבת, נראה את ארז בהערתו, בנתנו עצות, אל מי יפנו, ומה יעשו, ומשפט "הקובלנא" מה יהיה, אשר יגישו טובי העיר אל ראש הגוברניה;*  אם יודיע סופר שני מעירו, כי לרגל האמיגרציה יחסרו בשנה הזאת רבים מעדתו לעבודת-הצבא, נראה את ארז בהערתו בנותנו עצות מה לעשות, ואל מי לפנות, ומשפט "הפראָשעניע"* מה יהיה, אשר ניטל על העדה להגיש אל עיר-המלוכה;  אם יודיע סופר שלישי מעירו, כי השתובבו האיכרים ויכו בבית איש-יהודי אשר בכפר, אז ייעץ ארז עצות מרחוק, כי אם-יהיה כדבר הזה פעם שנית, ימהרו את "הפּאָליציי**  "והסליעדיוואַטעל"*** "ורופא-המחוז" ויעשו "פראָטאָקאָלל" והדבר יבוא בטח לידי "הפראָקוּקאָר"**** וכו' וכו';  אם אבדה נערה מתוך הקהל, והקהל יריח דם ואש ותמרות-עשן, אז יחשוף ארז את זרועו ובבקיאותו הנפלאה ישמיע את כל פרטי הדינים "והאוּסטאווים" לסימניהם ולסעיפיהם אשר בסדר החוקים, ואיש מלאכתו בכך יאמר את פרשת כל הדבר אשר עלינו לעשות – ואני אם אומר להוציא עוד ראיות אחרות מקרב "המליץ", הלא לא אפיח לקץ, והראיות האלה גלויות וידועות הן לכל הקורא את מכתב-העתי ההוא, ונמצאות לכל דורש – אמת הדבר, הקהל הגדול הוא בבחינת "בהמה";  אכן אם יבוא איש ויעיר לספק את אזנו פעם ושתים די לו בזה, כי הקהל הזה ישוב לאחוריו, ובידיו ינקר בתוך האשפה, למען יכיר ולמען ידע.

אמנם הטיפוס הזה בכלל איננו חדש עימנו ויש לו נושאים הרבה בקרב אחינו.  גם בעיר מגורי אבי זכיתי למצוא אותו, כי שם אתנו איש אשר כל יושבי העיר למגדול ועד קטן ידעו אותו בשם "בעל המשפטים" או "יוסקי בעל הזקוֹן" (יאָסקע דער זאָקאָנניק) או "ומשפטים בל ידעום", והיה כל איש אשר לו דין ודברים וניגש אל בעל הזקוֹן הזה, והוא נתן לו עצות מרחוק ומקרוב, הכל "על-פי הזקון".  ואם כי על-פי רוב (כלומר, כמעט תמיד) השמיע יוסקי את הזקון כלפי לייא ותוצאות הדברים שונות היו מאשר ניבּא בתחילה, אבל הכל יודעים כי "אין צדיק בארץ אשר לא יחטא" ואדם אך אדם הוא ולא אֵל.  פעם אחת באו אנשי-חיל העירה לגור שם במשך ימי-הקיץ, ויעשו להם משכן ושכנו בכל בית ובית כאוות נפשם ואת פי בעלי-הבתים לא שאלו, ולא היה מצפצף נגדם, וגם את בית X לקחו לגור.  אז בא X אל יוסקי לשאול את פיו כדת מה לעשות, אחרי כי שר-הצבא איבן איבנוביטשׁ כבש את כל חדריו ארבעתם ואת פיו לא שאל, ויחרד יוסקי מאד:  "היתכן?  שר-הצבא יעצור כח לקחת לו חדרים ארבעה?  היה לא תהיה!  אך משגה הוא?  על-פי הזקוֹן הרשות נתונה לשר-צבא לקחת לו שני חדרים לבד ולא יותר!" –  ומה אעשה?  - ראשית דבר נתן לו X צידה לדרך וכירה קטנה כרה לו להביא את רוחו לידי התרגשות.  ואם כי נעצל יוסקי מאד מאד לבוא להראות את שר-הצבאות בכבודו ובעצמו ולא על-ידי שליח, משום מעשה שהיה ומשום דלא נהירין ליה שבילין דלישנא דיונאי כדבעי, אך במקום שיש הכרח אין חולקין כבוד לטינא בלב, ויאכל וישת ויקום וילך וידבר אל שר-הצבא רתת לאמור (בזה הלשון):*  "יעוואָ בלאגאָראָדיו!  יעוואָ בלאגאָראָדיע טשעטירע קאָמנאַטי...  אי יעוואָ בלאגאָראָדיע טאָלקאָ דוויע קאָמנאַטי!..."  איבנוביטש לא הבין למדי את אשר היהודי דובר אליו וישאלהו לחפצו, ויוסקי השיב כמשפט הראשון!  וכאשר לא הבין איבנוביטש גם הפעם, ענה גם שלישית, עד כי קצרה נפש השר בעמלו, וישלח את ידו ויחלק לו חבלים נעימים, כיד ה' הטובה עליו, אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלוש, ובאחרונה בעט בו ברגליו ואמר אליו "וואָן!"*  ויפטרהו מלפניו.  יוסקי יצא אָבל וחפוי ראש אל X אשר חיכה לו בחוץ וX ניגש אליו כרגע וישאלהו:  מה עשית?  – "עמו הצדק ואני החוטא!  ולכן נתן לי בידו החזקה חמש או שש מכות על הלחי!"  – חמש ושש מכות?  ומדוע?  – "עמו הצדק!  על-פי הזקוֹן** מחויבים אנחנו לכנות את כל שר ושר משרי-הצבא בתואר "וואשע" ולא בתואר "יעווא" ואני אמרתי אליו על-פי טעות "יעוואָ בלאגאראָדיוֱּ"  – ומה בכך?  – על פי הזקון מחוייב הוא להכות אותו עד עשר מכות על הלחי, ביום שמעו קול איש מדבר אליו "יעוואָ"  תחת "וואשע", כי רב שמחל על כבודו אין כבודו מחול..."  ומדוע זה השיב השר אחור ימינו ויפסיק באמצע ולא הכה אותך בלתי-אם חמש ומשש מכות?  – "על פי הזקוֹן מחויב המכּה להפסיק באמצע ולחדול, אם נפול יפול האיש המוּכה פתאום ארצה מדי הכות בו מכהו..."  – שיננא!  אייה איפה חכמתך ובינתך לעיני הגוים?  מדוע זה לא היפלת את נפשך ארצה ברגע הראשון, תיכף ומיד כאשר דבקה המכה הראשונה אל לחיך, לבלתי תת מקום לאחיותיה היוצאות אחריה, לצאת לאור?  – "פּשׁטן אתה ולא תדע דבר!  ענה אותו יוסקי – הזקון אומר, כי כל זמן שיש כוח לאיש המוּכה לעמוד על רגליו, מחויב לעמוד על עמדו, ואיסור חמור הוא להתפל ארצה בעוד ששעה איננה צריכה לכך!..."   – אלה המה מעט "הזקוֹנים" אשר ערך יוסקי ברגע אחד באזני האיש השומע לו, אשר בצמא ישתה דבריו.  – האם לא מצאנו מעשים כאלה גם אצל ארז?  האם לא בכל יום ובכל עת ובכל שעה ישמיע את הזקונים ואת האוּסטווים ואת החוקים ואת המשפטים למיניהם ולסעיפיהם בחריצות ובבקיאות נפלאה?  האם לא נמצא כי כבר עיור ארז את העם בלהטיו, והעם מקצהו פונה אליו לשמוע מפיו "עצות"?  האם איננו גם הוא "יוסקי בעל הזקון" אשר בספרותנו?...

תכונת ארז היא תכונתו של בעל-מלאכה, ולכן נמצא אצלו נטייה פנימית לחוות כפעם בפעם עצות ולהשמיע כפעם בפעם דעות.  אכן ארז זה, מלבד כשרונותיו אלה, גם "ליטרטוֹר" הוא, אוחז עט סופר בידו וכותב מאמרים, ומי עוד לא יראה את "מאמריו הראשיים" ואת הגיונותיו אשר צחו מחלב.  בנו' 34 כתב לנו את מאמרו "ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ולולא מצאתי את שמו חתום ברגלי המאמר, כי אז האמנתי אשר המגיד מקלם או אחד הדרשנים האחרים הוא בעל המלאכה הנקיה הזאת.  אבל לא על מאמריו אנחנו דנים עתה, כי גלויים הם וידועים למדי, אכן שפתו העבריה הלא אך אחת מעט ואנחנו נאמין לשמוע את שפת בן אמוץ החוזה בדברו אלינו!  הלא היא השפה אשר בה לפני מלכים יתיצב!   ואני לא אחטיא את המטרה אם אערוך בזה לפני הקורא מעט מן הטעמים:  "לא היינו גם קודם לזה מאלה הפתאים שנקנים עשרה במחיר קשיטה אחת" (נומ' 1, ש"ז) ופירושו:  אוויל אדם;  "הקיובלאנין צדה דוגמאות מתמיהות משיטת החירות" (שם) ואני לא אדע פירושו;  "תשעה באב נופל ממילא בימי הדרור" (נומ' 26) ופירושו:  תשעה-באב חל להיות בימי הווקציה;*  "הלוך סחור סחור הגזרות המעיקות" (נומ' 39) ופירושו:  הבריח את עצמו מחובות החוקים;  "כי נאמנו דברינו די לאות זה, כי מאלפי מכתבי קריאה לא שלחו לידנו אף אחד" (נו' 1) והוא כתוב ישר;  "נער בעל אצבעות ארוכים(?)" (נו'39) ופירושו גנב;  "יד אחת כתבה וחתמה את המאמר" (שם) ופירושו:  היד שכתבה היא היד שחתמה;  "יש להשתומם" (נו' 7);  "השטנה יצאה מעט החפץ להכאיב" (נו' 3);  "ועליהם יסופר כל יד מעללים זרים (נו' 45) ופירושו:  "אללערהאנד".  – ומטעמים כאלה ערוכים ושמורים בכל דבריו, ועל פני כל "המליץ" נפלו.

אפס לא באלה לבד חלקו של בעל "המליץ", כי איש כמוהו ראה גם את הצביעות פנים אל פנים וחי, וגם אחיזת-העינים לא נעלמה ממנו.  השמעתם כי רידקטור המתאמץ להיות בעל דעות חופשיות, והוא אומר אל חותמיו (נו' 36):  "לא הזכרנוכם חותמים יקרים בראשית החודש לחדש את בריתכם עם "המליץ" כנהוג, בהיות בעת ההיא הימים הנוראים ואחינו טרודים בעניני תשובה ותפילה וכו' וכו'".  האם לא נאווה לאיש אשר אלה לו ואשר שפה כזאת בפיהו לעלות מן הארץ ולהיות לרבי של חסידים? –  ארז מעיד על עצמו (נו' 1):  כי "בכוח אשר נתן לנו אלהים יצאנו מנצחים", או (נו 36):  כי "רוחנו הכביר עוד חדש עימנו"  – היוכל איש לבוא ולהחליט כי איש אשר דברים אלה לו איננו מן הענווים היתרים?  – ארז, כדרכו, יתן עצות (נו' 36) ואומר, כי יגרשו יושבי עיר זמושטש את החסידים ויבערו אחריהם ויחטאו את הבתים אשר ישבו בם "כביום שוב החשמונאים למקדש ד' מטומאת אנטיוכוס עפיפנוס" – היוכל איש לבוא ולהחליט כי ביטואים כאלה, שהם למותר לגמרי, נכתבים אך למען העלות אבק בעיני הקורא התם ולהיות לחוקר במופלא ממנו?

ומי האיש, אשר רב ריבו עם ארז זה – וישלם?  מי יריב אליו ולא יגיע עד שערי בור?  מי הקשה אליו וגחלים לא חתה על ראשו?  מי נגע אליו וידיו לא נכוו?  – יודע אני את רבוני זה היטב היטב, יודע אני שעקיצתו נוקבת עד התהום ולחישתו אין לה לחש, יודע אני כי בידו טובו לשום מחסום לפי, אבל כאשר אבדתי אבדתי.  זה לנו שבועות אחדים ו"המליץ" באחד מעליו הביא לנו מאמר של שטות גדולה מיבא"ר אחד, אשר שקל כבר למטרפסיה, ומכתב-העתי ה"רזסוויט" הריק גם הוא את קיתונו על-פני המאמר ההוא – אכן מקץ ימים אחדים, "והרזסוויט", בדברו על-אודות ה' צדרבוים, ישמיענו כדברים האלה:* "אותו חפצנו לענות דבר, אך יראים אנחנו, כי אחרי אשר דברנו זה לא כביר דברים אחדים לרגלי מאמר נבער אשר מצא לו מקום במכתב-העתי שלו, מהר ויחרוץ עלינו את לשונו.  עם מכתב-עתי כזה, אשר המו"ל שלו יבור לו דרך כזאת ואמצעים כאלה, יראים אנחנו להוסיף ולדון הרבה".  – ז ה הוא האדון ארז, אשר הקהל העברי יודע אך את תמימותו ואת יושר-לבו!  זה הוא האיש הנכנס בשבילנו לפני ולפנים, אשר לפי דבריו יעסוק כל היום לטובת הכלל, והוא ילך לקראת ויכוּחים עם ליוטוסטנסקים וּכנותהוֹן למען ישראל ולמעל קדוש השם!  – האם לא ידעתם אותו?...

אבא!  איך מעשרין את התבן?...

ואחוזת רעיו היוצאים עמו לקראת המלאכה, הלא ידענו גם אותם!  הלא ידענו את הפילוסופים והענקים הגדולים ההם אשר מררונו בהתפלספותם, הכעיסונו בהבליהם!  הלא ידענו את המאמרים הגדולים, הפורחים אל "רום שמי רקיע גבהי תועפות שחק"!  – התדעו לכם עד כמה ישחית מכתב-עתי כזה וירע בכל אשר יפנה?  התדעו, כי הדמויות היוצאים ממנו על כנפי החקירה, יוצאים הם ובאים בלב הקוראים התמימים, להביא עלטה במשכיותיהם ולבלבל את מוחם הבריא ולעזוב בו רושם גדול, והקוראים האלה לא עד מהרה ירפאו לשוב לאיתנם למען יוכלו לקבל דעות של-אמת המיוסדות על חוקי ההגיון?...

אמנם כן – הנה הגירכם "המליץ" ויתן לפניכם עולם חדש, עולם של תוהו ובוהו!...

המליץ הזה לא אמר עוד הון ויאסוף את גז צאנו, וילך לתת את העם את עלהו פעמיים בשבוע – הלא אך 8 רובל-כסף ידרוש – ושמונה רובל-כסף בינכם ובינו מה הוא?...

ומה? ההבאתם לב משפט ותבינו אל כל האמור?  השמתם לב וחקרתם ודרשתם היטב את החזון אשר אני מראה אתכם? 

מי יתן ופקחתם את עיניכם וראיתם חזות הכל!...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* ה' לילנבלום הוא האחד אשר לא התבושש מלהודות באלה קבל-עם, כי גם הוא אך את סגנון שפת המשוררים קנה לו, ובאמת לא יחוש בנפשו כל הכנה טבעית להיות משורר אמתי – ולכן יאתה לו תודה, יען כי לא חפץ לעשות שקר בנפשו.

* כל דברי הרוח האלה והפילוסופיה הצפופה והרועדת הזאת בכלל לקוחים אתו מאת קרוכמל.

*   הגם צענטריק מלה יונית היא?  אתמהה!

** עורך.

* שר המחוז.

   *       בקשה.

   **     משטרה.

   ***    שופט-חוקר.

   ****   תובע כללי.

* הוד אצילותו...  ארבעה חדרים...  רק שני חדרים...

   *   צאֵ.

** החוק.

* חופש מבּתי-הספר.

  * פה היה קטע ברוסית, אשר המחבר בעצמו תרגם אותו לעברית, אנו נותנים בזה רק את הנוסח העברי.