_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על הנס!

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

(הוא "נס לגוים או טנקרד")

 

 

Motto:  Lieutenant (zum Rekruten, ihm eine Ohrfeige versetzend):  "Ausserdem will ich Euch sagen, wenn man Euch einmal etwas grob angeht, oder gar hinter die Ohren haut, so ist damit nie die Person, sondern die Sche gemeint.

(Fliegende Blätter)

 

טנקרד יצא לאור בהעתקה עברית ע"י יהל"ל...

טנקרד?!   בת יתרו מי התיר לנוּ?  מי התיר ליהל"ל להעתיק ספרים כאלה לעברית?  המעט לנוּ ספרי רוֹנסוֹן ודומיהם?  האם בצדייה עולל יהל"ל לנפשנו, או לא ידע ואשם? 

אדוני הקוראים!  זאת הפעם בבואי אל הקודש, לא בחיפזון הנני בא ולא ברגלים קלות הנני נגש אליכם, כי-אם לאט לאט אתגנב לבוא ובמורך-לב ומעדנות אלך, ואת מלאכתי אעשה כאילו כפאני שד;  אחרי כי האיש אשר ספרו אבקר עצום הוא ממני, ואולי גם מכם, וכבר עשה לו שם-עולם בתוככם ויגנוב את לבבכם וישם בכליו, וירכין את דעת-הקהל תחתיו והוא עלה על גב הדבּשת הזאת וידא ויעף למעלה, הס מפניו כל בשר, האיש הזה הוא יהל"ל.  אבל אם יבוא איש ויאמר:  אמת היא, יהל"ל הוא יהל"ל ומשום הא כולי עלמא לא פליגי, אכן במה זכה יהל"ל זה לגדולה?  מה הנפש אשר עשה לנו כי משכורתו שלמה?  מי יודע!  אולי ישמע הקורא את שאלתו ואז ישים את כף ידו על פני מצחו, ויאמר:  הלא צדקת אחי!  האין זה יהל"ל אשר עשה לנו זה כעשר שנים את שיריו "שפתי רננות" ויהי למשורר, עד שבא נחום בן עוזר הציוסקי ויברך עליו בקול רם ברכת "מי שברך" במכתב-עתי "המליץ" אשר בעת ההיא, וימלאהו מפנים ומאחור ויחס אותו ימים רבים, ותשקוט הארץ?  האין זה יהל"ל אשר כלו לו הנשמות שבגוף והחומר אפס מאוצרותיו לעשות בו שירים, וישם את פניו לקראת "מגילת אסתר" ויעש לנו משם שירים על-אודות המלך אחשורוש שהיה לו סרסר בחצרותיו, הוא מרדכי היהודי, והסרסר הזה הבין ברמיזה, ויבא לאדוניו תמיד ממבחר הצאן ומחלבּיהן ובאחרונה הביא אליו גם את אסתר...?  האין זה יהל"ל אשר הוציא לאור את השירים האלה בשם "הדסה", ויהי ביראו כי לא מתו עוד כל האנשים אשר קראו את שיריו הראשונים, ואולי גם הציוסקי חי, ויצר לו ולא אבה לקרוא את שמו עליהם, וימכור את חמצו לנוכרי?  ובמה אפוא זכה יהל"ל לגדולה?  האך רק בעבור השירים אשר הוציא לאור במחברות "השחר"?  אבל הלא נמצאו בעמי רשעים אשר יאמרו כי ניקרסיב הרוּסי קדמהו, וכי אין כל יחס לחיי העברי ולציורי חיי החברה אש תיאר לנו ניקרסיב, וכי אך לשוא עמל יהל"ל לחקות ציורים זרים לחיינו ולהכשיר שחיטת חוץ?  אבל נניח-נא, כי השירים המעטים האלה טובים ויפים הם ועוֹלים כולם לתכלית נרצה, הבעבור זה עשה את כל הכבוד הזה, עד כי היתה יראתו על פני כל הקהל המלחך סביביו?  הבעבור זה קמה האלומה הזאת וגם נצבה, והשמש והירח ואחד-עשר כוכבים משתחווים לה? – אדוני הקוראים!  מי תיכן את לב העברי ואת ארחות משפטיו אשר יחרץ פעם בכה ופעם בכה, ומי יאמר לו מה תעשה! – זוכר אני, כי בעיר מגורי אבותי היה נוצרי אחד זקן ותש-כוח אשר כבר שניו נתעו, וכל גרי העיר יראו את פניו מאד, כי עשה לו האיש שם "מכשף", ובכוח היראה אשר הפיץ סביביו היה בא ונכנס אל כל בית ובית לעשות בו כאדם העושה בתוך שלו, ויסבא ויזולל בכל בתי המשקה והמזון כנפשו שבעה, ולמחיר ותשלומים אין דורש ואין מבקש, כי מי ידרוש ומי יבקש ומי יהין לדבּר דברים אל מכשף ונקה, ויהי העם כמתאוננים ויצר לו ולא ידע לשית עצות בנפשו ובשרו נשא בשניו, ויהי היום והמכשף בא אל בית-משתה-יין אשר לאיש מר-נפש ובעל-זרוע ואשר ברוחו נכונה, ותקצר רוח-האיש, בראותו כי זר אוכל יגיעו חנם, ויאחזהו בערפו ויפצפצהו ויטלטלהו ויכהו מכות יורדות חדרי-בטן וישלך אותו החוצה ויקרא אחריו: "הנה בא הסוף!  אין "מכשף" עוד!"  ומני אז ידע העם כי אָפס המץ, כלה המכשף מן הארץ...  אבל בתוכנו ובספרותנו העלובה יש מכשפים כאלה למכביר ועל גביהם לא חרשו עוד חורשים, ולכן ירא הקהל אותם ויאמין להם אך על אמונתם ודיבּרתם לבד, ואותות ומופתים לא יבקש!

על אפי ועל חמתי דיברתי את כל הדברים האלה, הנראים כהקדמה ארוכה שאינה מן העיקר, ואולם אנוס הייתי להקדימם, באשר יהל"ל הוא בעל-הדין ואני הנני עני ממעש, וקהל-הקוראים נוטה יותר להאמין למפרע לו מאשר יאמין למבקרו, ולכן משפט אבקש.  – הספר המונח לפני היום הוא "נס לגוים או טנקרד מאת בנימין דיזרעאלי, המכונה לורד ביקונספילד, נעתק עברית מאת יהל"ל".  כל אלה שמות הם הבוערים למרחוק, ולכן לאט לי לדברי;  הלא למדתי אל דרכי האשכנזים ואדע את ארחם ורבעם ואסכין עם דרכי "פינקלכקייטוּתם" ו"גמיטליכקייטוּתם"  (אל-נא ילעג הקורא:  הנני עושל la  á יהל"ל, שכתב גם הוא "קולטורם"  "צחוקו"  במ' וב-ו' הכנוי דוקא, ועוד ועוד), ולכן אחלק את כל החומר הרב אשר לפני לשלוש מחלקות:  א) על-דבר השגיאות בשפה ונגד דקדוקה ושמושה;  ב) על-דבר דיזרעאלי והשקפותיו על היהדות, כפי שבארו אותן כותבי תולדותיו וכפי שנראה אותן מתוך ספריו;  ג) על-דבר ערך הספר "טנקרד" לנו בני ישראל – אבל לאט לי הנער.

שגיאות כנגד חוקי השפה כיצד? – זה  לי ימים מספר ואני קראתי את הספר "מלכי צדק" לה' פּיקובסקי (שהובא לביקורת ב"המגיד", שנה זו נומר 11) ואמרתי אני בלבי, כי היחיד והמיוחד בספרותנו הוא ה' פּיקובסקי ובבלבול השפה וההשחתה אין דומה לו ואין שני לו, וכיון שבאתי להעתקתו של יהל"ל נחלשה דעתי, וכיום הזה אינני יודע מי נדחה מפני מי.  יוכל להיות כי יהל"ל מבין שפת עבר יותר מה' פּיקובסקי, אם כי גם שניהם יחדיו מלאים מליצות גרמניות ומבטאיהן על כל גדותם, אבל ה' פּיקובסקי בהשתמשו במליצות גרמניות, לכל-הפחות מבין הוא את שפת הגרמנים ושפתו זאת אתו, תחת אשר יהל"ל ישׁכּול גם שניהם יום אחד, קרח מכאן וקרח מכאן, וכל עין בוחנת תראה ותעידנו, כי יהל"ל העתיק את ספרו משפת אשכנז, ומדי העתיקו היה פתוח לפניו ספר-מלים של אשכנזית ורוסית, ואחרי-כן של רוסית ועברית – האין זאת הדרך הישרה שיבור לו המעתיק את ספרי דיזרעאלי?  הנני ואביא פה למופת אך מעט ממאות השגיאות אשר בספר הזה, ומן המעט אולי יואיל הקורא ויקיש על השאר.   ובכן הנני מתחיל בשגיאות הקטנות ואבוא אל הגדולות, ואלך מן הקל אל הכבד:  "חזיונינו" (חזיונותינו, דף***);  "אשר עשה עמדם", צ"ל:  עמם (דף 6 בהקדמה);  דיזרעאלי ירש מאבי-זקנו "ניסיון(?), אומץ-רוּח, עוז-שכל ותבונה, וכו' (ד' 8, שם) – הגם את הניסיון נקח בירושה?  "תאווה נמרצה לשגות בחזיונות ולדמות(?) ירש מאביו" (שם, שם);  "אין אוּניווערזיטאֶט אשר יוכל (תּוכל) להתפאר כי דיזרעאלי היה מתלמידיו (מתלמידיה)" (ד' 9, שם);  "אך באיזה מחיר עלתה לו להקים חזון לבו!!"  (ד' 10, שם);  "שפתיו המלאות אשר עליהן השתעשע תמיד צחוק ההיתול"  (ד' 12, שם);  "הספקות ההם דרושים למצוא פתרון" (ד' 14, שם); "ארץ הבחירה היתה לעדה למעשים נפלאים" (שם, שם);  "רוח העם לא התנדפה" (ד' 17, שם);   "כלי-זין איום ונורא" (19, שם);  "היותו מזרע היהודים נחשבה בעיניו למעלה יתרה" (30, שם);  "לא רק חשב וידמה, כי-אם חזה והיביט תחית יוצאי חלצי אברהם" (33, שם);  "שינה ושילש (37, שם, ועוד הרבה פעם וצ"ל שנה בקמץ);  "סידאניא דלה דלה ויוביש כל מקורי המדעים (43, שם), ולנו לא הותיר כל מאומה לפליטה.  – "ופתאם בבקר יום צח אחד שב לונדונה" (שם, שם), – איינעס שאֶנען מאָרגענס;  "לטנקרד נמלאו כ"א שנה" (דף 1 בגוף הספר);  "ביתר שאת מחובתו כבעל נכסים, מלא את חובתו, חובת אב לבנו" (דף 2, שם); "נפש אשר פזרו עליה דאגה ושום לב" (שם);  "רצון ברזל ורוח כביר" (ד' 3);  בחירה שניה לעוד שלוש שנים" (4);  "המסע אשר בדעתי לאחוז בו איננו במובן ההוא אשר יבינו רבים פשר המלה הזאת" (ד' 16);  "אמר ההערצאג בהישמטו משומם אל כסאו" (שם);  "לגלות אזן האם מחפץ בנה" (19);  "שלטון האב על בנו הוא התחבולה האחרונה" (20);  "נעשה את הצעד" (שם);  "נתן מקום לחשוב (22);  "ובן כזה יהיה אבוד מאתי!!" (שם)  "השיחה אשר הביע אתמול לפניך" (23);  "לדעתי מוּטב לחשות מזה עתה" (24);  "הוא טבל (הביא בברית הטבילה) את טנקרד" (25);  "הוא היה רב הכשרון למשא ומתן, אך ברכוש מצער מאד באוצר המוח" (27);  "הוא היה אחד המנהיגים ההם (פאָן דעניעניגען!)  אשר לא יוכלו להיות למנהלים" (שם);  "נפלה מריבה הין מאהבינו" (32);  "האנשים לא ירבו עתה למות יותר מבימים הראשונים" (35);  "שאלי נא בבתי מכס החיים(!)" (שם);  "לבן כזה לא יאתה לאחוז במסע כבן תמותה פשוט";  "בלי גבאים ומשמשין ושושבינין" (36);  "הורים כמוכם יוכלו לקחת למו הצדקה להתנות בתנאי כפול" (שם);   "עריכת כנפי בגדו ומהלומותיו על במת המטיפים היו האמצעים היותר עיקריים לחכמת הדבור אשר בקרבו, (34);   "ההערצאג והלורד לקחו חלקם בהסער הזה" (שם);  "לתכלית חפצו זה הגביר כל עוז רוחו, כלומר כל כוח ועז של חסרון ידיעה" (39, צר לי כי אין לפני ההעתקה האשכנזית שממנה העתיק המעתיק;  באנגלית כתוב: energy of inexperience "חרוצה ומשכלת באופן נורא מאד" (40);  "השתמר בלב האמות בעלות נסיון" (41);  "נפש טנקרד לא קנתה לה עוד תכונה מיוחדת בצורה גמורה, כי זה תלוי – במדה ידועה בפעולות איזה מקרים, בפרק ידוע מימי החיים וגם בהתעוררות טבעית" (42) – האין זאת עברית צחה, ובפרט סגנון של ספורים?...

מי יודע אם ארך-אפים אתה, אדוני הקורא, ואם לא מפונק אתה מנוער, ואם לא בצקה רגלך בלכתך את כל המדבר הגדול והנורא הזה, ועלי תהיה תלונתך, ולכן ארף-נא מעט קט מעצבי ומרגזי, ואשבּות ואנפש על ידך – בכדי שלא יישנו התינוקות – ואחרי-כן נשוב אל המחנה;  ואולם בין כה וכה ואנחנו נהגה כיונים ונתפלסף ונעמיק חקר בדבר שאלות משאלות שונות.  – מה הגיע ליהל"ל כי החל לזנות אל שפה נשחתה כזאת ותהי לו שעשועים?  האם לא ראינו כי הבין יהל"ל בשכבר הימים לכתוב גם דברים של טעם, ויערוך מאמרים אחדים במכתבי-העתים אשר לבני-ישראל ולא ניקש בשינוּנוֹ?  האם לא נראה גם היום כי בהקדמתו לספרו זה, לטנקרד, נמצאים שני דפים כתובים על טהרת לשון-הקודש?  אמת היא, גם שני הדפים האלה לא יכילו דבר בלתי-אם מליצות שלובות אל מליצות, והן לקוחות אחת לאחת מכתבי-הקודש, וכפי הנראה היה ספר יחזקאל פתוח לפניו, והמעתיק ידע להעתיק הפעם העתקה נאמנה או העתקה חופשית, אבל מי מלל לנו כי אחרי שני דפים כאלה – אשר לוּ אך קרא אותם ולא כתבם – יוכל איש לשנות טעמו ולכתוב את אשר יכתוב, ולא ירגיש ולא יחוש?  שאלה היא ותהי לשאלה!  החוקרים יבואו בלי ספק לידי הסכמה, כי יהל"ל זה מבין לכתוב, ואך מלאכת ההעתק כבדה ממנו.  בשגם השפה שממנה העתיק אינה מובנת לו כל צרכה, ורוב מליצותיה נסתרות מנגד עיניו;  אבל סוף סוף הלא נשאל:  הן השמיע יהל"ל גם לאזניו מה שהוציא מפיו, הן קרא גם הוא את העתקתו טרם נמסרה לדפוס, ואיך יתכן כי לא באו מבטאי לשונוֹ כחרב-פיפיות בבשרו להראות אותו את עשר עולל לנו?  – שאלה היא ותהי לשאלה... 

הנה נתתי די מספוא ותבן לחמורינו וזינבתי את כל הנחשלים אחרי, ואתה, הקורא, קום ונשוב אל אוצר השגיאות אשר עזבנו מעט קט, כי עוד המלאכה מרובה לפנינוּ, ומי יודע אם תאמין לדברי, באמרי אליך, כי אך חלק אחוז ממאות שגיאות הנני נותן לפניך.  – נשובה נא לעניננוּ:  "טנקרד השתקע במחוז חפצו" (ד' 42);  "הוא מצא את עצמו בודד" (שם);  "הנאספים מחליפים איש עם רעהו דברים מקוטעים" (43); "אין עוד משגה גדול מאשר לחשוב כי צחוק-חן הוא אות נעימות וידידות" (שם);  "צחוק ההערצאגין כאבני-החן אשר לה, לשניהם יפעה ויופי, אבל רק לעתים רחוקות מאד הופיעו עליה" (שם);  "וייעד(?) את רכבו" (44);  "איננו בעל נסיון במאומה" (45); "נפשו סוערה מצליל קול, מתעופת עין של נפש אחת" (46);  "הוא יצדק מאד מנקודת ראות איש מוערב עם הבריות" (שם);  "כל הליכותיה ותנועותיה נערכו במבטח עוז החופש והדרור" (48);  "וטנקרד, כמובן, נשאר יושב על יד האם" (שם);  "העונג של מסבת נשים הוא רק לשוחח עם הבת" (שם);  "ההנך מכירה?  שאלה קונסטנס את טנקרד, אשר המובן בדבריה אלה הוא, כלומר:  אין כל צורך לך לשוחח עתה עם מי שיהיה זולתי אתי" (49);  "טנקרד פתח את הספר הנקוב התגלות התבלול" (שם) – ובאנגלית Revelation of Chaos  ענטדעקקטעס כאַאָס –;  "בראשית היתה תהו ואפס, אחרי כן נגלתה מאומה (50);  "אי אפשר לבלי להסכים (שם);  "אין לו כל נחיצות למהר כה ללכת" (51);  "הנני משאיר בשבילי את אנית השיט" (שם) = איך רעזערווירע פיר מיך עטצ.;  "מחר יום הפאָסט (?) ואנוכי אסעד עימדו(?) לבדי בהסיטי" (53);  "עצתי נאמנה לך להיות אצלו" (לסור אל ביתו), (ד' 54); המרכבה המצעירה(?), המרכבה היפהפיה" (שם);  "מעיליהם הקצרים היו חשודים בעיני ההמון" (56);  "עשוי מעצי ברוש, חצובה משיש" (58);  "איפה זה הולכים האנשים?  מובן הוא, אלה אל הקנטר ואלה אל הבנק (שם);  "עומדים באיתון" (59) – מה זה איתון?  מסדרון??  הפיטן אומר:  נחשב כצג באיתון –;  "דלת זכוכית מובילה אל המון חדרים רבים" (60) = האם הדלת מובילה?  = די טירע פיהרט!  – "בהעלם הזה ראה ומצא, לא עול-ימים רועה-רוח, כי-אם עצם נשגב" (64);  שטרי הארוכּה ירדו, שטרי קרן קיימת שפלו עוד יותר, שטרי המניות (אַקציען) בכל תוקף" (65);  "בעללער משיבה אלפי תודות ותשואוֹת חן ללורד באנטיקוט יחד עם המרכבה" (68) – מי קורא יבין זאת?  אכן בקחתנו את גוף הספר נמצא כתוב לאמור –

Lady Bertie and Bellair returns Lord Montacute his carriage, with a thousand compliments and thanks כי בעללער השיבה למונטקיוט את המרכבה אשר שאלה ממנו וגם תודות נתנו לו על החסד אשר עשה אתה – האם לא העתיק המעתיק כיד בינתו הטובה עליו?  "לא נקרה לנו להפגש מקודם" (71);  "רבה נדיבת(?) רוחך" (שם); "נפשי תוכל להמלאות רק ממזון רוחני" (73);  "להשיג את מסילת-הברזל הצפונית" (75), ר"ל:  את הרשיון לבנות המסלה;  "בפאריז ישיחו כל פיות רק בהדבר הגדול הזה" (שם);  "הבה ואכירך עם אישי" (שם) – המעתיק עשה לו פ"ע לפ"י במובן:  בעקאננט מאכען מיט...;  "חדר אשר היה משמש גם לקבלת אורחים וגם לאוצר ספרים" (שם);  "דבר אשר לא חלמו להם אצילינו" (77) = אשר לא עלה על לבם;  "אשת מארני היתה כבת בית אצל סידאניא" (78) – מדוע לא כבן בית?  "הוא הכיר את הכל, וכל אשר הכיר אותו נקשר בו באהבה" (80);  "הקהל, הכלל, לא יחשוב(!)  כל מאומה" (85) = די מענגע דענקט ניכט, פילאָזאָפירט ניכט – ;  בני איטליה לא ידעו כלל ממסחר" (87);  "מילליאָן נפש אדם התלכדו תחת הנהגה אדירה" (88);  "להחליף מכתבים" (92);  "שם עוף יעופף ממין זר ומשונה" (שם);  "מציאותם בעולם הזה היתה כמו מחאה נמרצה של היופי והרגש" (93);  "ועל דבר יתר מחשבות בנו דבר הזקן בסגנון כזה, כמו אשר בכל כדור הארץ לא נמצא כלל מקום הנקרא ארץ כנען" (97);  "שני הגיונים נמרצים חלקו למו את נפשו" (98);  "האם כבר בא עד הלום לשאול כזאת?"  (99);  "למרות שפמו וחרף כל התאמצותו להתראות כצעיר לימים עין ראתהו תעידהו כי כבד האיש ומיושב" (101) –   מה זאת?  "אין אנחנו דרושים להיפרד" (103);  להישאר עד כי תהי היכולת לכלנו לנסוע יחד" (שם);  "למשך יותר משישה שבועות לא עזב מעודו מאת לונדון" (שם);  "התו הצעיר זכה בגורל" (106);  "בני איטליה (משחקים בבמת ישחק) יציבו פה מחזותיהם" (111);  "האב ניצב באמצע הככר וכו' וסידאניא התבונן איך במנוחת לב ובהכרת ערכו הביט האב אל ההמון" (112);  "אור גס, אבל לא נתעב ונאלח" (113) = איין גרעללעס, אָבּער קיין פערדאָרבּענעס ליכט;  "במעמקי האולם" (שם) = אים הינטערגרוּנדע;   "שם לא הוצבו אף ספסלים (114) = ניכט איינמאל...;  "השכר הנאסף ימלא אולי מחיר המאור (שם);   "בהשתמשו ברגע השתיקה (שם);  "הצניף כפול ארבע – טורבאן" (115) – מדוע דוקא ארבע!  מדוע לא כפול שמונה?  – "ענדת מבטה הפרוע וגם נמוג" (שם);   "אשר פעלה עליו הגלותו לפני הקהל" (שם);  "שארלוטה הצליחה לנצח כּובד גמוּא ארץ וטורח טפוף" (119) – הוי חזיז ורעם!  מה זאת? – "ותשלול מהאיש הצעיר את היכולת להתבונן אל הדבר" (121);  "עתה הנני סופר לי שלשים ושש שנה" (127), ר"ל:  בן ל"ו שנה אנכי היום;  "שם יש אפשרות לשכור על זמן מצער בית ישחק" (130);  "מה?!  – השתומם טנקרד" (136).

אשרי מי שבא לכאן ולבו לא נפל עליו ורוחו לא קצרה בעמלו, אם כי מראש לא בסתר דיברתי כי אך חלק אחוז ממאות שגיאות הנני נותן בזה, ויחדיו נברך במועל ידים:  ברוך שפּטרנו מענשיו של זה!

אכן אחרי הסעודה נוהגין בעולם לתת גם קנוח-סעודה, ולכן לא אחדל עוד.  – מלבד שגיאות, כאלה האמורות למעלה, נמצא גם "מליצות" אשר קשה לנו מאד להולמן, כמו:  "ומתוך האש כעין חשמל ונגה מסביב לראות את אשר יקרה לעמו באחרית הימים" – או "ואל נקמות הופיע והוא רוכב על סוס אדום (מי הלעיטהו מן האדום האדום הזה?), יגמא ארץ (הסוס) ויריע אף יצריח (האלהים):  והעולה על רוחכם היוֹ לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגויים!"  – אמת היא, יהל"ל הוא משורר וחוזה-חזיונות וחולם-חלומות ומדמה-דמיונות, ולכן אפשר הוא שראה באח מאחד מאלה, בחזיון או בחלום או בדמיון, את האלהים רוכבים על סוס אדום, כאשר נראה גם אנחנו את אליהו רוכב על סוס לבן ביומא דשוקא ומתלבש בטליתו של אכר, כידוע, אבל לוּ יהיה כדבר הזה, הלא לנו עוד תביעה קטנה להחוזה הנעלה הזה, כי מצוה עליו לפרסם ולהגיד באר היטב מי הוא המגמא ומי הוא המריע והמצריח, אחרי כי לפי חוקי-ההגיון לא יתכן לצרף צרופים כאלה למשפט אחד.  – וכיוצא בזה נמצא מליצות אחרות:  "ויהי בעלות הלהב ויתאבכו גאות עשן";  ואולם גוף הענין שם לא יזכיר לא בשם להב ולא בשם עשן, ואך ידבּר על-אודות המחלוקת שפרצה בין הפרוטסטנטים ובין הפפיסטים, או:  "שאון גלי דמיוננו יתהפך לאגלי קיטור ונטפי אד עכור";  או:  "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא", בעת שנושא הענין לא יזכיר בשם כלי ולא בשם צמיד פתיל ואך ידבר ביהודים אשר סר לבם מאחרי אחיהם.  – אבל העולה על כולנה היא, כי סופר כסופרנו המהולל, שכפי הנראה לא ידע לשית עצות בנפשו לסגל לו את סגנון שפת המספרים ושמוש לשונם, ואשר טובים בעיניו גם כל פזמוני בני-הקוצץ וכל המלים המלאכותיות אשר בתלמוד לאסוף אותם אל תרמילו, כמו:  משהו, כלומר, כלל ופרט, הן ולאו, אף-על-פי, לגמרי, בעלמא, בדרך אגב, באמצע, בחשאי, בפומבי, מעיקרא וכו' וכו' – סופר כמוהו יכתוב "תּרזה", למען תּת לה פנים עבריות ולהעביר את הקריאה, משום שלא יחפוץ לחלל את שפתו הטהורה ולכתוב "טהערעזע";  וכיוצא בזה יכתוב:  פרוגרוס, נציונולית(!), בורזיאזיה, פּגרוֹם, (כדין במלה בת שני חולמ"ים, חול'ם בלי ו' וחול'ם מושך ו'), משום שאחת נשבע ולא ימיר לקים מה שכתוב:  וכל הזר הקרב יומת –   מה גדלת, מה רוממת אלהי כל הארץ, אדם ובהמה אתה עשית!

הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם?  הזה יהל"ל אשר בשמכם ידגל כל היום ובמהללכם ירום?

אכן הנה הקץ לדברי רוח!  כי מה יתנו ומה יוסיפו לנו דברים כאלה, אם נמצא שגיאות כהנה וכהנה כנגד שימוש הלשון ואם אין?  הלא דורנו זה דור דעה הוא והשפה על קרבה ועל כרעיה, על מעלותיה ועל שגיאותיה, במה נחשבה היא בעיניו, אם נתון לבו אך אל הענין;  ולכן נבחן-נא לרגעים את הענין אשר לפנינו ונראה היצדק איש-עברי אם יקח לו ענין כזה לענות בו, אם לא.   הספר אשר העתיק יהל"ל, הוא "טנקרד", אשר כתב השר דיזרעאלי בשפתו כלשונו, ואולם הספר הזה לא לנו הוא.  הספר הזה נקרא באנגלית בשם:  "Tancred, or the new crusade" "טנקרד או מסע-הצלב החדש", ושמו זה מוכיח עליו למדי ומגיל לכּל מה שיחו ומה חפץ מחברו בו, אם כי השמיט המעתיק העברי את השם הזה ויקרא לו שם חדש "נס לגויים";  הספר הזה עומד ודורש בריש גלי בדבר הקדושה החדשה, ובפה מלא הוא אומר: "We have received instruction from one higher than angels.  It is enough for all of us."  ולפי העתקת יהל"ל (נס לגוים, דף 12) כתוב לאמור:  "הנה לנו לקח טוב, אשר נתן לנו אחד קדוש מרום ונעלה מעל כל מלאך ושרף ולקחו זה ביד כל איש להבין ולהשכיל".   ועל הדברים האלה יענה טנקרד, הוא גבור-החיל אשר לפנינו, כי הלקח הזה נשגב ומרום הוא גם מבינת השליחים, אשר אף כי שמעו מדברותיו ויתאחדו עמדו (עמו) בלחם הקדש אשר סעדו עמדו (עמו) בערב הראשון, בכל זאת נחוץ היה כי יופיע עליהם שנית ולערות עליהם רוח ממרומיו".  (נס לגוים, שם) ובאנגלית:  "It was not enough for the apostles etc., it was still necessary that He should appear to them again, and promise them a Comforter."   הספר הזה ישא נס לאמר (נס לגויים, דף 17)  "זה יותר משש מאות שנה עברו מאז חדלו המסעות הנאדרים, ועת היא לקרב את היחס אשר בינינו לבין מרום המרומים ולחדש אותו, גם נפשי חשקה לכרוע לפני קבר קדושי".  ובמדור האנגלי כתוב:  "Six centuries and more etc.  it is time to restore and renovate our communications with the Most High.  I, too, would kneel at that tomb."   – הספר הזה יכיל גם את השיחות שביi סידוֹניה העברי וטנקרד (ד' 62 ומעלה בהעתקה אשר לפנינו), והשיחות ההן לא נבראו ולא נעשו לחזק את אמונת העברים;  הספר הזה יכיל גם את השיחות שבין חוה ופקראֶדין,  וחבל על דאבדין ולא נמצאו עוד השיחות האלה בחלק הראשון, ונפשי גרסה מאד לתאבה, לדעת מה יעשה יהל"ל ביום פקודה בהגיעו להעתיק גם את השיחות ההן, הקוראות לכל קורא עברי "סורה אלינו!"  ובלעדיהן תחסר הנשמה לגוף הספר;  וכל קורא נבון הלא יבין מה ראה דיזרעאלי על ככה לברוא לנו את חוה, שהיא יוצאת חלצי אב עברי ואם מחמדנית (כעין שנתן דיזרעאלי אשה נכריה גם בחיק אל-ראי מלך ישראל).   הספר הזה מקטר ומוגש כלו לאלהים החדשים ועליו יאמר בראַנדס (וגם יהל"ל העתיק את הדברים האלה אל הקדמתו ולא חש ולא הרגיש כי גחלים הוא חותה על ראשו;  כמה פיקח הוא יהל"ל זה!)  בדברו על-אודות הארץ ששם "סבל המעונה אשר לימודו הפשוט כבש את כל ארצות המערב" – לאמר (לפי העתקת יהל"ל, "נס לגויים" דף 37 בהקדמה):  "הוא (דיזרעאלי) לא הבדיל את מיסד הדת הנוצרית מכל יתר גדולי ישראל ואנשי המופת וכו' ובהעמיקו לחקור בלמודי מיסד דת נצרת ואחרי נתוח והערכה אל למודי-דת אחרים, אשר ירש הוא מקומם, מצא דיזרעאלי, כי נאמן ונכון רעיונו החביב עליו, אשר שנה ושׁילש אותו בספרו טנקרד, כי הנצרות היא רק הרחב והמשך של היהדות – ".   ועתה יאמר-נא הקורא, הבאמת אין לנו ספרים אחרים, הראויים יותר להיות נעתקים?  הבאמת עלולים ספרים כאלה לתת ידים לישוב ארץ-ישראל, כאשר יאמר יהל"ל, ולחזק את הרעיון על דבר הייעוד הלאומי, כאשר יקרא בפתח שערים?...

אמת נכון הדבר!  דיזרעאלי הוא איש שמלוא הארץ כבודו, ולא לנו הקטנים לחוות דעות על-אודות איש כמוהו.  דיזרעאלי הוא אחד האיתנים מוסדי הפוליטיקה, ולא עלי היא המלאכה ולא פה הוא המקום להראות את כל פעולותיו הנאדרות או במה התנגפו רגליו, כי אין אני בר-סמכא בדברים כמו אלה.  כי יש אשר אומרים שכל דרכיו אמת וצדק ויש אשר אומרים כי כולו סג וכל אורחותיו נאלחו.  (עיין, למשל, בספר כתב לכבודו מילל, נקום בשם:  "Disraeli, the author, orator and statesman"  או בספר כתב איש ריבו: ”The political adventures of Lord Beaconsfield" )  אבל מה שנוגע למספר דיזרעאלי, הלא יודעים אנחנו באר היטב, כי הבקרת האנגלית לא שמה בעפר פיה בדברה על-אודותיו, ורוב המבקרים הסכימו, כי הנפשות אשר יצר בספריו אינן עשויות כהוגן, כי חיות הן רק בדמיון לבד וחוקי השתלשלות נפש האדם מטפחים על פניהן.  אף גם זאת אמת היא, כי הולידו סיפוריו הראשונים רעש גדול בין היושבים ראשונה בשורה בספרות האנגלים, כי מצאו בם רוח שיר נשגב וכח של דמיון עצום, וכל עין ראתה בו חוזה-חזיונות נעלה ונמרץ, ובפרט הציורים אשר ערך בדבר נמוסי הדור ומנהגי בני-העליה, המה מצאו חן בעיני המבקרים ויראוּ כי עינו צופיה בכל סביבותיו וחוזה חזות הכל, ואולם על תבנית סיפוריו וצורתם תבעו אותו לדינם ויוכיחו דרכו על פניו.  ואם קבּלה היא נקבּל:  דיזרעאלי בספוריו הוא דיפּלומט ובדיפלומטיה הוא מספּר. 

אבל כל הדברים האלה נוגעים אלינו אך מעט ועלינו לפנות מזה אל מול צד אחר ולראות את השקפות דיזרעאלי על היהודים ועל היהדות בכלל.  – שני כללים ראשיים שם לו דיזרעאלי לקו ולמשקולת ולפיהם דן את היהדות.  הכלל הראשון הוא:  "All is race, there is no other truth"   (גזע השבט – ראַססע – הוא העיקר, אמת היא ואין זולתה);  ולפי הכלל הזה עמד דיזרעאלי תמיד לימן האצילים ויסוכך עליהם באברותיו, ויהי כצר נגד המדבּרים בשם העם, ויהי ראש לדעת הטוֹראֶס, הם הקוֹנסרבטיבים, ויצור על הוויגס, הם הליברלים;  (ואף גם זאת לנו לדעת, כי רוב החברים העברים אשר בהפרלמנט בלונדון ליבּרלים הם, ודיזרעאלי היה בימים ההם כמעט האחד אשר נשא נס לקוֹנסרבטיבים, ובבוא עליו יום הפקודה בשנת 1880, כי נגדעה קרנו, וגלדסטון נשא ראש  אז נאנחו סופרי מכתבי-העתים בלונדון על אשר אבד ניר לבן יהודה ושר וגדול נפל, ואולם גם משנה שמחה שמחו על כי היתה יד הליבּרלים על העליונה ודיזרעאלי וכת דיליה נכנעו;  עיין מכתבי-העתים העברים היוצאים בשפה האנגלית אשר לעת ההיא).  בכח הכלל האמור נתן דיזרעאלי יתרון לבני-ישראל מן העמים החדשים אך על-פי גזעם לבד ולא על-פי צורתם, ולא זה בלבד, כי נתן היתרון גם לעברים הספרדים מן היהודים האשכנזים או הפולנים, בחשבו למשפט כי הם קרוים ישראל ולא אלה קרוים ישראל (עיין מכתב-עתי "נייצייט" לשנת 1881, נו' 17, 18);  הכלל השני הוא:  "Christianity is Judaism for the multitude, but still it is Judaism"  (הנצרות, יהדות היא בעד ההמון, ואולם לעולם גם זו יהדות היא);  ולפי הכלל הזה הוציא משפט כי היהדות הי טובה ונכוחה מאד, ואך באשר כי צר המקום ולא תוכל לשאת את כל דורשיה יחדו, לכן הרחיבה יריעותיה ותלבש את צורת הנצרות, להיות לאור מאיר לכל הארץ, והנצרות הזאת היא היא היהדות;  ואך זאת היא היהדות אשר כבוד יאמר לה דיזרעאלי ואשר חפץ ביקרה, וכאשר מצאה השותפות הזאת חן בעיניו נשא דעו למרחוק, לקראת יום אשר אור חדש "יופיע שנית" או אשר "יקרב את היחס אשר בינינו לבין מרום המרומים ויחדש אותו" (עיין למעלה), ולכן יואיל ללכת לקראת "מסע-הצלב החדש", ולכן יעשה לו שתי רשויות ותהיינה לאחדים בידו.  אכן אמת נכון גם הדבר הזה, כי דיזרעאלי אוהב את גזע קודש מחצבתו, את "העם אשר נתן לעמי אירופה את יום המנוחה אחת בשבוע ואת שירי התהילות", אבל עלינו לזכור, כי דיזרעאלי הוא איש אנגלי, בן לארץ בריטניה, אשר בה גם היהודי וגם הנוצרי יוקירו את כתבי-הקדש, בן הארץ אשר הולידה את ה"מיססיאָן"  ואשר הפיצה את כתבי-הקודש ברבים לאלפים ולרבבות, בן הארץ אשר אנשיה כלם על בית ישראל יתיחשו;  דיזרעאלי היה חבר לחברת "אנגלוֹ-ישראל", אשר בקהלם ייחד כבוד נוצרים לבד ואשר דעותיהם היו דעותיו בספוריו, לא שונה דבר;  ואף זאת לדעת, כי גם שפטסבּרי, הנוצרי המלא ריח קדשו, הפיץ דעות כאלה בספרים ותהיינה לו שעשועים, ואך לשוא עמלו עמלים ליחס את כל הכבודה הזאת לדיזרעאלי;   דיזרעאלי הוא לפי דבריו ולפי דברי אביו אחד מילידי עשרת השבטים, שאינם מיוצאי הגולה, וגם הבריטני הוא בעיניו אך "שארו הקרוב אליו", והעברים הספרדים, בעלי היחש וחוטר הגזע, נבדלים בעיניו תכלית הבדל ותכלית שנוי מן היהודים הנקלים יוצאי ירך שבטי הגולה, ולא ישפיק בילדי נכרים אלה;  (דיזרעאלי, בשבתו אל הקונגרס הברליני "לא התנגד" לחרות היהודים הרומינים, וגם הדברים האלה שנדברו בשם מלכות אנגליה, לא מפיו יצאו, כי-אם מפי סליסבּרי);  דיזרעאלי הוא בן לאביו יצחק, בן לאיש אשר עשה לו שם אדיר בספרות אנגליה והוא איש אשר בחפץ לב ובחפזון יצא מאת פני קהל עדתו העברית, להמיר את דתו ולהזיית מי חטאת על נפשו ועל כל נפש ביתו וגם על בנו, על בנימין, אחרי כי שמו עליו קהל עדתו, הוא קהל העברים הספרדים בלונדון, כסף ענושים סך ארבעים לירא, כפי חוקותיהם, על חטא שחטא נגד הקהל...  ומדוע זה יפּלא בעינינו בראותנו, כי בנימין דיזרעאלי, היהודי "החדש" הזה, חש עתידות למקור מחצבתו, לעברים ולבריטנים גם יחד, לקומם הריסות "הגזע" המורדף בלי חשך, ויהי הקשר האמיץ במערכות הפוליטיקה בין אנגליה ואסיה, ויערוך לפנינו בספוריו את היהדות שגלתה מעל שולחן אביה והיא באה עתה אל מכונה ואל נחלתה, ואת היחס והקשר שבין "הסוד הגדול שבאסיה" ובין ישראל?   האם לא ראינו גם בימים האחרונים, כי ארץ אנגליה היתה הראשונה בשורה לקרא מיטינגים* ולשאת ולתת על-דבר נחלתנו וגאון עוזנו וגזע קודש מחצבתנו?   הסיפור האחד והיחיד בסיפורי דיזרעאלי, אשר שם הניח לנו מיהדותו החדשה וכפל-רסנו, וידבּר נכבדות בו אך בדבר גזע הקודש לבד ובדבר תעודתנו ועתידותינו, הוא הסיפור "אלראי", אשר שם הערה החוזה חזיונות והבורא ניב שפתיים הנחמד הלזה את כל שיא דמיונו הנשגב ותועפות מדברותיו הנעלים ויכתוב אותם בספר, ואך בזאת פנים קלקל על אשר שומה ממנו בסיפור הזה, כי תשוב הממלכה העברית לנפול אחרי קומה, וכי אך לשוא היה כל חסן יגיעה לקומם הריסותיה, וכי אך דמיון הוא ויהי לדמיון;  אבל בשאר סיפוריו הלא שפתיו ברור מללו, ועיניו הרואות את כל ואזנינו השומעות באר היטב מה הוא שואל מעמנו...

וגם הסיפור "טנקרד או מסע-הצלב החדש" כאחד מהם!... 

מה יתן ומה יוסיף לנו אפוא סיפור כזה, לנו העברים?  מה ראה על ככה המעתיק העברי, כי העביר כל טובו על פני הסיפור הזה, ויפארהו וייפהו וישכללהו ויביא אותו מנחה לאחיו?  הקורא הבוחן אותיות ומלים ימצא כרגע, כי המעתיק הזה הוא כבן-כפר שבא לכרך גדול וראשו עליו סחרחר, בראותו את כל הכבוד והתפארת והגדולה וההוד המפוזרים סביביו, והמה אֵימים הילכו עליו;  המעתיק מציאה מצא ונפל עליה;  המעתיק מצא את הימים במדבר ברעותו את החמורים;  המעתיק מצא כי המיניסטר, שכוחו וגבורתו מלא עולם, לא רק מיניסטר הוא כי-אם כותב רומנים, ולא אך מיניסטר כותב רומנים לבד, כי-אם מיניסטר כותב רומנים אשר נושאיהם ממקור היהדות והנצרות יהלכו, והם כתובים ונדפסים באותיות לטיניות גדולות ומאירות עינים, ובכן – מיניסטר שכוחו וגבורתו מלא עולם, והוא כותב רוֹמנים, והם ממקור קודש יהלכו, וכתובים הם ונדפסים באותיות לטיניות, ועל גביהם עומד...  יהל"ל!!  הה אל אלהים אדירים!  הרים נפלו עליו, גבעות כסוהו, לא ידע את נפשו ואימה חשכה גדולה נפלה עליו.  אחרי הבהלה הראשונה ראה ראשית לו לשנן את לשונו, ויקרא לדיזרעאלי שמות אשר כמוהם לא היה לפניהם ואחריהם לא יהיה, למשל:  "אלהי הצבאות האציל לו את כל צבי עדיו ויחסרהו אך מעט ממנו";  "ועל-כן גם עליו נאמר:  אילו ידעתיו הייתיו"  (יש להעיר, כי הרמב"ם אמר על האלהים:  אילו ידעתיו הייתיו!  ויבוא הרמב"ם השני ויאמר זאת על האלהים השני);  "אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסים ושמים יריעות וכל בני-אדם לבלרין, אין אנו מספיקין לכתוב חללו של רוחב לב ביקאנספיעלד";  "צלם דמות אריאל(?)  נאור ואדיר";  "המצוין והנעלה מכל בני-האדם המצוינים והנעלים";  "גאון כל צבי היהדות (כן!)", "פילוסופים וחוקרים ובעלי עיון (שמע מינה שפילוסופים אינם חוקרים, וחוקרים אינם בעלי עיון וכו'!)  יעמלו וייגעו, אבל ייעפו מבלתי-יכולת לתת לנו מושג נאמן מביקאנספיעלד, כי דבר שאי אפשר הוא, כי הוא הכל והכל בו";  "סופר נמרץ שאין דוגמתו"(!);  ספרו טנקרד הוא "ספר למודי לכל איירופא כלה" (היחשוב אדון יהל"ל, כי מראש-השנה הבא ילמדו המורים את תלמידיהם בבתי-הגימנזיום על-פי הספר הזה?!);  "דיזרעאלי הוא מכלל יצירת שדי ומבחר פעולותיו";  "הכל יכול וכוללם יחד";  "בחיר מין האנושי";  "אב בית ישראל" ועוד ועוד ועוד.        אחרי כל הדברים האלה ורוח יהל"ל עוד לא שככה ועוד ידו נטויה, וילך וישׁנס את מתניו ויעש לדיזרעאלי "הספד" אשר הכל יכול וכוללם יחד, ועם ההספד הזה הוא אומר, כי "חמה לוקה סימן רע לישראל" (מה קמ"ל?);  "אך עברו שבעת ימי האבל, והנה קרא ה' לבכי ולמספד בכל תפוצות ישראל, כי ביקאנספיעלד מת 7 אפריל והפוגרום הראשון התגעש 15 אפריל ביעליסאוועטגראד, ועל אב בית ישראל זה שמת שלא נספד כהלכה התפוצצו הרי געש וקרץ מצפון בא" וכו' וכו'.    אבל יגיד נא יהל"ל:  מה ענין שמיטה אצל הר סיני?  מה ענין השערוריות והסערות אשר התחוללו עלינו לענין מות דיזרעאלי?  הבאמת יחשוב יהל"ל כי קנוניא היתה בין מלאך-המות בלונדון ובין פורעי בייליסאֵביאֶט, והיה כאשר גבר בעל-העינים וירימו הפורעים יד?  הבאמת יחשוב, כי החרב לא הוכנה ולא מורטה זה ימים רבים, ואך מיום מות דיזרעאלי ועד עבור שבעת ימי האבל קראו הנוצרים להרגה ולביזה, וכל הרעה הגדולה וכל השבר הגדול גמלו במשך שבעת ימים לבד?  ואת אשר יאמר יהל"ל, כי בעוון הדור, שלא ספדו לדיזרעאלי כהלכה, היתה הרעה – מי זה אפוא יאמר לו כי לא ספדו לו כהלכה?  המעט הם כל אלפי המאמרים הגדולים והעצומים אשר כתבו עליו כל סופרי העמים לגוייהם ולמפלגותיהם?  אם קטון מספר הספרים אשר יצאו לאור אחרי מותו ואשר נשאו לו בניהם קינה וספדו לו כהלכה?  הבאמת יחשוב יהל"ל כי כל זמן שלא יקום המגיד מקלם להתחיל;  "שא!  דריי סאָרטען פערד פאָרהאַנען..."  ההספד לאו שמיה הספד?    אכן יהל"ל הולך לבטח דרכו בהספדו, מוציא פסוקים מכתבי הקודש (ובפרט מן הספר יחזקאל) ומנצח על המליצות, ומתפלל בעד הנשמה, ונושא נס לגויים, ומסיים:  ונצדק קודש!...

אבל חמת יהל"ל עוד לא שככה ועוד ידו נטויה, וילך וישנס את מתניו ויאמר לעשות הקדמה גדולה להעתקתו, למען תהיינה תולדות דיזרעאלי לעיני הקורא.  מה עשה?  פשפש ומצא מאמר גדול בחוברות רבות ממכתב-חודשי "וסכוֹד" לשנת 1881, ויפצפצהו ויפרקהו וישת בו שנויים לפי טעמו, וישיתהו עטרות לראש העתקתו, והיה כל הקורא בו, והכיר כרגע את הנוספות אשר כוננה אותן יד המעתיק ולכותב הרוסי אין חלק בהן.  למשל:  הכותב בוסכוֹד ידבר על מפלגות הטוֹרס והוויגס, הקונסרבטיבים והליבּרלים, ועל מלחמת דיזרעאלי אשר קודש על הליבּרלים בהיותו ראש לטורס, ואולם המעתיק העברי בהזכירו את שם הליברלים יוסיף נופך משלו ואומר על הליברלים, "שהם רפי-ידים ואוהבי-שררה", משום שיחפוץ לעשות נחת-רוח לנשמת דיזרעאלי ולהוריד את מתנגדיו בשחת יפעל, כולם יום אחד – אבל לאט לי לנערים!  הכותב הרוסי ידבּר על השבט האנגלי-זכסי ועל שבטי בני-שם, שהיו בראשונה נודדים באהלים, והמעתיק העברי יירא לנפשו פן לא יצא עוד ידי חובתו, והולך ומוסיף:  "דם שבט (שבטי) הבעדואינים, אשר גדול שמם וזכרם בדברי ימי העולם";  האם לא הצחוק הוא?  אוי לאותו שם ואוי לאותו זכר אשר נחלו להם שבטי הבדואינים בדברי-הימים!  – הכותב הרוסי יזכיר את יום הפקודה אשר בא לדיזרעאלי בשנת 1880, כי נגדעה קרנו וגלדסטון נבחר תחתיו, ואולם המעתיק העברי, ברצותו לשמש את פני רבו ולעשות חסד עם המת, חסד של שקר, הולך ומוסיף:  "והנה הצליח מעשה השטן ועל-פי תחבולות ערמה ונכלי מזימות נבחר גלדסטון" – כמה ריחה של ישיבה נמצא בדברים המעטים האלה! –

הכותב ב"וסכוד" יאמר כדברים האלה:

Куда бы судьба ни заносила его,  онь вездь сталкивается сь евреями вь академiи, вь оперь, вь лабораторiи, на фабрикь, биржь, вь армiи, вь лачугь и дворць, вь храмь, парламенть и министерскомь кабинеть."

ויהל"ל מעתיק לאמור:  "בכל מקום אשר תביאהו ההשגחה יפגש תמיד עם יהודים, באקאדעמיה, באפער, בלוברטוריה, בפאבריק, בבערזע, בארממע (צ"ל בארמעע) באהל ובארמון, במלונה ובטירה(!), בפארלאמנענט ובועד מיניסטורים".  העתקה כזאת, מה דינה?  הלזאת נקרא שם העתקה חופשית, אם לא?  היוכל איש לערוב את לבו ולהשמיע, כי ניכּרו עקבות גוף הספר בקרב ההעתקה, וכי קורא אחד מני אלף יכיר כי הורק המאמר מכלי אל כלי?  כפי הנראה אוחז יהל"ל בידו את מעשה מורי ומלמדי ר' הניך זצ"ל: מעשה בר' הניך, שהיה יושב ולומד לפני תלמידיו הקטנים את סדר השבוע ומתרגם להם פסוק כצורתו, וכשבע לסדר "תזריע" היה מתרגם להם la  á יהל"ל:  אשה, איין אשה, כי תזריע, וועט מזריע זיין, וילדה, וועט מוליד זיין, זכר אַ זכר, וטמאה, וועט זי טמא זיין, שבעת ימים, געדענקט שקצים, אַ וואָך!    אחרי כל הדברים האלה יבוא המעתיק לדבּר גם על הרדיפות שהיו לישראל מימי פרעה ועד ימי-הבינים, וכל אלה לא הכניעו את רוחו, והולך ומוסיף:  "העם אשר הוביש פני פרעה, נבוכדנצר, רומא ושבט הפעאָדאלים..."  מה זה שבט של פאודלים?  איזה אומה יש במעונות הרי-החושך ששמה כך?  מה ענין שבט לפאודליסמוס?  אבל מי יענה לנו דברים ואת פי מי נשאל?  את יהל"ל?      הכותב הרוסי בגוף מאמרו ידבּר על-אודות הפוליטיקה האנגלית אשר רשם אותה דיזרעאלי ויכתוב אותה בסיפורו טנקרד ויגיד האותיות לאחור, ואולם המעתיק העברי בהעתיקו את הדברים האלה על פני כולם, אומר:  "ובעוד אשר לפני דיזרעאלי לא שמו לב אל הודו...", ואם נשוב לעיין במאמר הרוסי נמצא כי אמת נכון הדבר:  העתיק יהל"ל מלה אחרי מלה, ואך רק השורה האחת הזאת לו היא, ואין לכותב הרוסי כל חלק בה...

ואף גם על זאת אעיר את אוזן המעתיק:  הוא לא העתיק את הספר הראשון (Book I)  אשר בחלק הראשון לטנקרד והפרקים אשר העתיק שינה והחליף עשרת מונים ויקצץ בנטיעותיהם, וישנה בספר הרבה מהמטבע שהטביע בו כותבו הגדול, ובכוח הכלל אין מוקדם ומאוחר עשה כאוות נפשו – ואני לא אדע אם נכון הדבר לעשות כמעשים האלה ולשנות אף קוצו של יו"ד בספר כתב איש אשר "אלו ידעתיו הייתיו".   ואף גם זאת נמצא, כי בהקדמתו כתב יהל"ל כפעם בפעם "ראבּערט פּיל" ובגוף ההעתקה כתוב כפעם בפעם "ראבערט פעעל";  וזה אות נאמן כי ההקדמה נעתקה משפת רוסיה, והספר נעתק משפת אשכנז, ויהל"ל לא ידע בשכבו ובקומו את אשר לפניו ואת אשר הוא מעתיק...

זה הוא טנקרד, וזאת היא העתקתו וזאת היא הקדמתו!

ואולם רוח יהל"ל עוד לא שככה ועוד ידו נטויה ויחפוץ לעשות גם "מסחר טוב" בספרו זה, ולכן נראה, כי שכח לכתוב על שער ספרו שהוא אך "החלק הראשון לבד*), וגם בהודעותיו במכתבי-העתים ישכח כפעם בפעם להזכיר את הדבר הקטן הזה, וכן לא יעשה במקומנו, כי בזה נותן הוא פתחון פה לעולל עליו עלילת אונאת דברים, למען אשר יוליך שולל דעת הקונים, ומי יודע אם לא יקום ה"קיובליאנין" ויטפח על פנינו בדבר "אכּספּלוטאציות" ועל כל העדה יהיה הקצף – כי רבה העזובה בקרב הארץ והספקות גדולים מן הודאי, ואמונת-הצדיקים נחלשה, והפרץ מרובה מאד, והעם את אשר יראה יגיד, וחרה לו, ורע בעניו.

 

תרמ"ג

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* אספות.

*) כאשר הוציא יהל"ל את שיריו "שפתי רעננות" לאור, אמר עם הספר, כי יוסיף שנית תת כוחו,  והמבקר החרוץ ב"המליץ" (שנה י"ג, נוּמר 19) ענה אותו:  "בשורה כזאת מבשרים ביד עכו"ם.  עיין יו"ד הלכות אבלות, ס' ת"ב, סעיף י"ב".  ועל-כן אולי נשמר יהל"ל עתה מלבשר את חלקו השני;  אבל מי יתן ודברי ביקורתי יניסו אותו משדה הספרות כאשר הניסה אותו הביקורת ההיא ותשם מחסום לפיו שנים אחדות.