_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עַל הַיַּהֲדוּת

דוד פרישמן

לתוכן הענינים

 

I

על היהדות לי לדַבּר. חש אני ברגע כזה, כאילו היה לי לדַבּר על מהות אלהים. אלפי שנים דבר מנסה רוח-האדם את כחו אל החקירה הזאת, אלפי שנים הוא מגשש וּממשש את הקיר הזה ומנפץ אליו את כל יכלתו, וּבכל פעם ופעם הוא בא לידי איזו מסקנה. לא – על היהודים ועל היהדות אין לי מסקנות. לכל-היותר יכול אני לשום לפניכם רק את אשר אני מרגיש. ולא עוד, אלא שאין אני ערב אפילו בזה, כי מחר או לאחר ימים לא תהיה הרגשתי אחרת לגמרי. הלא זאת היא כל עצמיותה של היהדות, הלא זאת היא תפארתה ונצחיותה, שהיא – חידת עולמים.

היהדות, אומרים, באה עתה סוף-סוף לידי קריסיס. פלא-עולמים זה, שבמשך אלפי שנים, בימים טובים ובימים רעים, עמד בלב כל הַיַּמים הזועפים כמו צוק סלע כבד ולא נע ולא זע, פלא זה החל סוף-סוף להתמוטט ולהתנודד גם הוא. אין עוד עתה בלב אותה האמונה, שהיהדות היא נצחית. ורבים הנה באים ומתיפחים בלחש או בקול: אוי לנו, אפשר שבאמת הגיעה גם ליהדות אותה השעה, המרה והאחרונה, שמגיעה סוף-סוף לכל דבר ולכל ענין של חלוף, אשר המלאך הרע עם אלף העינים בא ומטפטף לו טפה זו, שמביאה אותו לידי כליה. אם חי אדם מאה ועשרים שנה, אין זו ראיה שיחיה גם מאה ועשרים ואחת, אפשר שאנחנו, בני הדור הזה, נחתך עלינו אותו גזר-הדין הקשה, להיות עדי-הראיה של החזיון הנורא הזה. ואף גם אין שום פלא, אם התחילו רבים להיות מסֻפּקים עתה באותוֹ המשך יבוא של היהדות. לִמוד התורה, שאותו התרגלו במשך הרבה הרבה דורות לראות בתור גורם להארכת ימי היהדות, חדל בדורנו כמעט לגמרי. הגורם הראשי השני, שמירת החֻקים והזהירות במצווֹת המעשיות, הולך גם הוא בימינו הלוך ורפה מיום ליום. לכן אין שום פלא, אם רבים יראים, כי הימים הרעים באים סוף-סוף. הקטסטרופה הולכת וקרֵבה. הנה קול המעדר החופר באדמה כבר עולה, רגבי-הקבר הקרים נופלים נופלים ומפילים אימות. נשברה סוף-סוף הכד על המבוע, נרוץ הגלגל אל הבור, נרתק החבל, הסופדים כבר סובבים בשוק – והכל תם ונשלם.

אם יודע אני את כל הזועות המתרגשות האלה? אוי אוי, עד כמה אני יודע אותן! הן אני בעצמי הנני אב לבנים. אם מקיץ אני בלילה מתוך שנתי ועל לבי עולה המחשבה, כי יש לי בן – אז לא אוכל עוד לישון יותר. ילדינו הולכים מיום אל יום הלוך וזרים לנו. מיום אל יום הלוכים הלוך ורחוקים. מי יודע? אולי סוף-סוף כבר באה אותה השעה, שהיסטוריה גדולה של אֻמה גדולה ואֻמללה מגיעה אל קצה...

ובשעות הרעות האלה הנה הם באים, הגואלים והמצילים, ונותנים לנו עצותיהם. האחד: לכו ועשו מרכז רוחני בארץ-ישראל. הדבר הזה הוא הישועה האחת. המרכז הזה הוא שיהיה לנו תחת אותו למוד התורה שחדל. השני: עליכם להביא קרבן. כל יהודי, הרוצה בקיום עמו, מחֻיב להביא את הקרבן: עליו להתחַיב לדבּר בביתו ז'רגונית, לשמור שבתות וימים טובים, להתפלל בכל יום, להיות נזהר במאכלי אסורות, להתנהג ביהדות וכו' וכו', ואם איש איש ממנו יעשה את כל זה ועוד כיוצא בזה, אז בודאי ובודאי שנעשה את ילדינו אחרינו ליהודים גמורים והיהדות תנצל.

מילא בנוגע לאותו המרכז הרוחני. כן, אלמלי היתה יצירת מרכז כזה דבר קל כל-כך לעשותו ואלמלי ידעתי כי מרכז כזה של יחידים יש לו, באיזה אֹפן שיהיה, האפשרות להחזיק את הרבים באשר הם שם, אז בודאי ובודאי שאני בעצמי הייתי עומד למן הבקר ועד מחצית הלילה והייתי עושה בעצם שתי זרועותי את המרכז הזה. אבל כיצד זה עושים מרכז? איך זה יכול מרכז של המועט להיות מורגש ומוחש למיליונים של יהודים, הנפוצים וזרועים על-פני כדור כל האדמה, באֹפן שעל-ידי זה תנצל היהדות כֻּלה? כן, אלמלי היה דבר זה תלוי רק ברצוננו הטוב, כלומר, שיהיה לרצוננו זה כח חזק כל-כך, שעל-ידי זה בלבד שאנחנו רוצים, יהיו עולמות הולכים ונהפכים ויהיו מוחות היהודים ומאוַייהם והלך-מחשבותיהם ונטיותיהם נעשים משֻׁעבדים לנו ומקשיבים לקולנו, – אלמלי היה כל זה כך, כי אז הלא היתה לנו עצה יותר פשוטה: היינו רק אומרים, כי רוצים אנחנו, שכל היהודים ישובו לעסוק בלמוד התורה – וכל יהודי ויהודי היה קם ממחרת בבֹקר והיה יושב לו אל השלחן ומתחיל ללמוד ש"ס ופוסקים, ואז בודאי ובודאי שהיהדות היתה מֻצלת.

ואולם הלא כל הצרה היא, כי מיליונות היהודים אינם שומעים ואפשר שאינם יכולים כלל לשמוע לקול העצות של קֹמץ הסופרים היועצים. הלא הצרה היא, כי אחד-העם יש לנו אחד ויהודים יש לנו עשרת מיליונים, ואין עשרת מיליונים האלה יודעים כלל את אחד-העם האחד הזה ואת שמו ואת תורתו ואת עצתו ויודעים את כל אלה רק איזה מנינים של סופרים וקרוביהם וקרובי-קרוביהם – ועשרת מיליונים האלה הולכים בין כך וכך וכָלים. הלא האסון הוא, כי החיים הביאו את היהודי המודרני עד לאותה המדרגה, שנעשה מדֻלדל כֻּלו, עד שחדל לגמרי להיות בעל-רצון ובעל-יכֹלת ובעל-מעשה. הלא האסון הוא, כי הבנים אין להם עוד אותו הכח, שהיה פעם לאבותיהם ולאבות-אבותיהם!

ואם בנוגע לרוחניות כך הוא, בנוגע למצווֹת מעשיות הנעשות בידים על אחת כמה וכמה. כן, אִלו היו היהודים עושים את כל אלה, אִלו היו מדבּרים ז'רגונית בביתם ערב ובקר וצהרים ואִלו היו שומרים שבתות וימים טובים ואִלו היו מתפללים בכל יום ואִלו היו נזהרים במאכלי אסורות וכו' וכו', אז הנני יודע ומבין ומודה גם אני, כי ילדינו היו נעשים יהודים. אבל אם לא? – הן אין זה בלתי-אם מין לעג לרש. בא הרש וטוען: רעב אני, והלה אומר לו: דבר זה אנו יכולים להעביר מן העולם על-נקלה; עליך רק לאכול נתח של ביפשטקס, נתח בשר של מרק, נתח צלי של קדרה ועוד כיוצא בזה, ובזכות זה, כמעט שתאכל את המעט הזה, מובטחני אני בך שלא תוסיף עוד, אם ירצה השם, להתאונן על שום רעב. או: שואל התם, מה יש לו לעשות, שיהיה נעשה לקצת גביר? ובעל העצות משיב: הלא זה דבר קטן! נחוץ לזה רק שיניח לו למשמרת איזו מאות ואיזה אלפים ואיזה עשרת אלפים, ובעזרת השם, אם רק יעשה כך, יכול הוא להיות מובטח, שיהיה נעשה קצת גביר ממילא!

היהודי מחֻיב להביא קרבנות – אבל האם לא ירגישו כלל, כי דבר זה גופא הוא הנקודה העיקרית, שעליה סובב כל הענין המדֻבּר? הלא האסון הגדול הוא, שהיהודי בן דורנו אבדה ממנו אותה חריצות-היד שהיתה לו מאז ומעולם במקצוע הבאת הקרבנות! אין הוא יכול עוד להביא קרבן, אין לו עוד כלל אותו הטלנט היפה של הגשת קרבנות יום-יוֹם, שהצטַיֵּן בּו כל-כך לפָנים! החיים, אלפי תנאי-חיים, אלפי מיני רגילות, הסביבה, הזמן החדש, תקופת ההמצאות והַגִּלוים, הכל הכל התחבר כיום הזה וקשר עליו קשר והביא אותו לידי כך, שהוא אינו יכול עוד להיות כשהיה. אילו היה היהודי בזמננו מוכשר עוד, איך שיהיה, להביא איזה קרבן לתכלית היהדות שלו, אז הן לא היתה שום שאלת יהודים בעולם והסופר לא היה מוכרח כלל לכתוב לנו עצוֹת, כיצד עלינו לעשות את בנינו ליהודים, ואני לא הייתי מוֹצא שום הכרח כלל לדַבּר על היהדות.

אלמלי היה יהודי מוֹדרני מוכשר עוד להתנהג כמו שהתנהג אביו, אז מובן מאליו, שהיה יכול להיות בטוח, אשר גם בנו אחריו יתנהג כמוהו, וכן עד סוף כל הדורות, ואנחנו היינו יכולים לישון את שנתנו במנוחה בלילות. אבל הלא זאת גופא היא השאלה, שהיהודי חדל מדבר יהודית בביתו וחדל להיות נזהר במאכלי אסורות וחדל לשמוֹר שבתות וימים טובים וחדל מתפלל וכו'. הלא עצם השאלה הוא כך: היש איזו עצה במעמד כמו זה, באותו המעמד שאנו נתונים בו עתה ובשעה שהכל חדל, – היש עצה, שאנחנו נוכל להיות שוקטים עם-כל-זה ולדעת כי בנינו אחרינו יהיו יהודים כמונו? השאלה הלא היא כך: החבית נשברה – היש תחבּולה למרות כל זאת לשמור את היין? אבי לא היה עוד כמו אבי-זקני, אני אינני עוד כמו אבי, בני לא יהיה עוד כמוני היום – התוכל היהדות בכל-זאת ולמרות כל זאת להתקַים, באֹפן שלא תחדל מבנינו?

עלינו להתפלל, לדַבּר יהודית בביתנו וברחובותינו, להיות יראים וחרדים וזהירים במצווֹת – אבל כשם שאנחנו כותבים היום שורת מאמרים ארֻכּים בשם כיצד עלינו לעשות את בנינו ליהודים, הלא כך יהיה עלינו מחר לכתוב שורת-מאמרים חדשה בשם כיצד עלינו לעשות, שיהודים יחפצו להתפלל, ומיד אחר זה: כיצד עלינו לעשות, שיחפצו לדבּר ז'רגונית, ותיכף אחר זה: כיצד עלינו לעשות, שלא יחללו שבתות וימים טובים – וכן להלן עד-בלי-סוף. וגם זאת: חושבים, כפי הנראה, בעלי-העצות, כי תלוי כל הדבר רק בנו, כותבי המאמרים, ובמאמרינו הכתובים וכי כל העולם כלו אשר מסביב רק עומד ומחכה עד שנשיא לו עצות טובות אלו, בכדי שיעמוד מיד על רגליו וישמע לנו. האם לא עלה כלל על דעתם, כי אילו היה עוד בכחו של היהודי לשמוע בכלל בקול איש, כי עתה היה שומע מעיקרא בקולם של הראשונים והאחרונים שלנו ולא היה צריך כלל לאותה האבטוריטה הגדולה והחדשה של איזה סופר מוֹדרני? ומה שראשונינו ואחרונינו לא יכלו להשיג ממנו, מפני שהחיים אינם מניחים, את זה ישיג איזה מאמר באיזה עתון? – עלינו לדבּר ז'רגונית! אבל כמעט שנניח, כי הדבר תלוי בנו, הלא יותר טוב אעשה, אם אתן פקודה, כי כל העם ידע עברית. בדרך הליכה זו ובהוצאות אלו גופא הלא טוב זה שִׁבעתים. אם כל זה אינו אלא שיר לעתיד לבוא, שאינו מציאות ואין לו דמות המציאות, הלא טוב כי נבחר לנו לכל-הפחות איזה שיר-השירים.

לפני איזה זמן היתה לי הזדמנות לשמוע נאום מפי ד"ר מקס נוֹרדוֹי. חכות – אמר – זהו דאבון לב, אבל לא חרפה. ובכן – הורה – עלינו לחכות, לחכות עד שנזכה לארץ. זוכר אני, כי ברגע ששמעתי את הדברים האלה, היה הדבר תמוה לי קצת. בעצם הלא תורה זו היא מה שמוֹרה אותנו גם אני מאמין הישן שלנו! בעצם הלא כבר נאמרו כל הדברים האלה באותו העיקר הישן: ואם יתמהמה – חכה לו בכל יום שיבוא! ואם בהרמב"ם והַסִּדור חדלו להאמין, יאמינו דוקא בד"ר מקס נוֹרדוֹי זה מפַּריז? הלא כל הצרה היא, כי מתו כל האנשים האלה, כל אותם המחכים הגדולים עם הקטנים, שהיו לנו פעם, ואין איש יודע עוד את אומנות החכּוי! הלא כל האסון הוא, כי בא דור אשר אבד ממנו בבֹקר יום אחד אותו הכשרון הנפלא של היכלת לחכות! הן נולדה כל הציוניות רק על-ידי זה, שהיהודים שכחו את הלהטים הישנים של מלאכת החכּוּי וקמו ביום אחד בבֹקר ונעשו קצרי-רוח וחסרי-סבלנות והתחילו פתאום לרקוע ברגל ולהקים שאון והתחילו לבקש איזה דברים ממשיים ואיזו ישועה ממשית – ובאֹפן זה, האם יש מועיל בזה, אם יקום איש ויבוא שנית עם אותו הרצפּט הישן וידרוש שנית שיחכו? אם רק מן האפשר שיחכו, הלא כבר יותר טוב לחכות על-פי הנוסח של הרמב"ם והַסִּדור, ולא נבוא לאותו החכּוי החדש של אדם מודרני מפַּריז. ודבר דומה לזה היא אותה העצה האומרת לנו, כי עלינו להיות חרדים ויראים ושומרי-מצווֹת!

אבל רבונו של עולם, והלא הכשרון להתפלל כבר אין. ואין כבר אותו הכשרון של הנחת התפלין ואין כבר אותו הכשרון של שמירת השבת! אִלּו היו עוד כל אלה כשורה, הן לא היינו צריכים כלל לדַבּר!

 

II

האם בכלל עומדת היהדות בסכנה גדולה כל-כך, עד שאין לנו עוד שום עצה, בלתי-אם לרוץ מרוצת משֻׁגעים על אבנים ועל עצים, כחצי-פראים מרֹב פחד, כדי להציל אותה כמציל מן הדליקה? האם באמת היהדות כֻּלה אינה אלא בריאה קטנה וריקה וקלה כזו, אשר רוח בהיותה נושבת יכולה להזיזה מן העולם ואשר מציאותה או העדרה תלוים בזה שאנחנו נדַבּר ז'רגונית או לא נדַבּר, בזה שאנחנו נלבש קפּוֹטה ארֻכּה או לא נלבש, בזה שאנחנו נהיה יראים וחרדים ושומרי כל מצוה או לא נהיה? אם כך הוא, אדוני, אז אין לנו על מה להתגאות! ואולם אני מצדי גא הנני על היהדות, משום שבעיני היא נצחית – דבר אשר אין לו סוף עד עולמי עולמים. לא ברוח נושבת בחוץ, לא באיזה מקרה הבא מפה או משם תלויה בעינַי מציאותה, לא ארטיקל של-מודה היא, אשר היום יש לו מהלכים ומחר אין. מרגיש אני את עצמי יהודי יותר מכל אלה הרצים ונחפזים פה בכדי להציל, יען כי מאמין אני יותר בנצחיותו, בלי שם ויחס וקִשור אל החזיונות מן החוץ. לא הבינותי מעולם את פחדו של אחד-העם, שהוא מפחד, כי עוד אחת מעט ובאה לנו אחרית, משום שֶׁלִּמוד התורה חדל; לא השגתי מעולם את יראתו של הלל צייטלין, שהוא יָרא, כי עוד אחת מעט וראינו את היהודי האחרון, משום שחדלו הרבים מהיות יראים וחרדים ומשום שאפשר מאד כי בדורות הסמוכים לא ידַבּרו עוד ז'רגונית.

אם מקיץ איש בלילה מתוך שנתו ונזכר כי יש לו בן – לא יוכל עוד לישון. אמת, את הדאגה הזאת השחתי אני בעצמי, כי עמי היתה וחייתי בה – ואולם ראו נא, אם ישכב איש כזה כל הלילה ללא-שנה והמחשבות סוערות במוחו והוא חושב וחוזר וחושב בלי-הרף, אז יש כי יחלפו לפעמים רעיונות נפלאים בלבו. ויש אשר לפנות בֹקר, כאשר ינץ השחר, אז יאור לו כמעט בלבו, הלוך ואור, הלוך והבהיר, ומעט מעט תבוא עליו מנוחה מתוקה ושלוה. אמת, הדאגה הגדולה היא הבּן, כלומר – הדור הקרוב, ואפשר גם ששנים או שלשה הדורות הקרובים; במה שנוגע אליהם אין אני יודע באמת מה יהיה יחוסם אל היהודים ואל היהדות – אבל בנוגע אל היהדות בכלל לא היתה לי מעולם שום דאגה. היהדות כרב תחלץ את עצמה, איך שיהיה, מן הקריסיס הנבער הזה. יודע אני יותר מדי את העבר שלה, עד שלא אדע גם את העתיד שלה. יש לי אמוּנה יותר מדי בכחה הפנימי.

היהדות היא אידיאה – ומשום שהיא אידיאה, לכן היא נצחית. הלא כל אידיאה היא נצחית! כל אידיאה, שהיא במציאות, אי-אפשר עוד להעבירה מן העולם – זהו האני מאמין שלי. רבונו של עולם, כמה תמוהים בעינַי כל אותם האנשים, המהירים והבהולים עם הקמטים על-גבי המצח ועם הדאגה בתוך העינים, בשעה שהם באים טבולי-זעה עם מכשירי-ההצלה שבידיהם ועם האספלניות בשלש פרוטות מתוך בית-המרקחת שלהם, בכדי למהר לעזרת אידיאה! כמה תמוהים הם, בשעה שאני שומע אותם קוראים: אם לא מרכז רוחני, אז סוף לכל, ואם לא קצת דבּור ז'רגוני, אז מתה אידיאה!

אם שוכב אדם כל הלילה ושֵׁנה אין הוא רואה בעיניו, אז יש שרעיונות נפלאים יחלפו בלבו. האם, למשל, האידיאה של אלהים תלויה במוֹדה? האם יש לה בעצמותה איזה יחס עם זה, שדורות שלמים נעשים לפעמים פילוסופיים-ריבולוציוניים ומורדים בה ואינם מוסיפים עוֹד לגרוס אותה? ואנחנו הלא רואים: פתאום באה איזו תמורה ואין אנו יודעים בעצמנו איך זה ומאָן. על עמים שלמים היא באה ובלבם היא תופשת אותם. חוזרים בּני-אדם פתאום גם פה וגם שם כמעט בזמן אחד ומתחילים פתאום להאמין. הרגשה נפלאה תוקפת דורות שלמים. מין בקשת אלהים מתעוררת. איה כל האפיקורסות אשר חגגה את האוֹרגיות שלה שנים ותקופות? איה כל הרציונליסמוס? לאן פנתה פתאום כל הרוח המתפלספת והשוֹללת? נשמת האדם מתגעגעת פתאום למין ילדות והאדם חוזר ונעשה תמים כילד ותמים גם – עם אלהים. אחרי תקופה של פריצות והוללות ואורות גדולים ועזים יותר מדי, כמו התקופה של הרומיים, באה תקופה של תמימות ושעשועי-ילדים וגעגועים ודמדומים, כמו זוּ של ימי-הביניים. אחרי תקופה של דור האנציקלופּידיסטים והתקופה הווֹלטיריאנית ותקופת הריבולוציה הגדולה שבפרנציה, אשר עקרה ושרשה והרסה את כל מה שהיה, באה אותה התקופה שהקתּוליציסמוס נשא פתאום ראש בכל הארץ ועשה שוב את בני-אדם לכורעים על ברכיהם ולמתפללים. אִלו נגש איש אל אחד מאלה, ששדדו והחריבו בשנת 1792 את בתי-הכנסיה שבפַּריז וקראו להיכל נוטר-דם את השם היכל השכל ואת עבודת-האלהים הפכו לעבודות מחולות ורקודים מסביב לנערה ערומה, – אילו נגש איש אל אחד מאלה והגיד לו: אדוני, דע, כי בן-בנו של נכדך יבוא שוב בכל יום הראשון בבֹקר אל אחד מתי-הכנסיה כדי להשתחווֹת שם לפני אלהים – היה זה מביט עליו כמו על איש משֻׁגע. לא אוכל להיות ערב כלל, כי גם בנינו אנחנו, שאינם יודעים עתה לא שבת ולא יום טוב, לא יקום פתאום דור מחלציהם אשר יהיו מן המתפללים בהשכמה וממניחי תפלין של רש"י ושל ר"ת גם יחד. מי יודע את המהלך הנפלא של רוחות בני-אדם? ולא רק אצל הכלל, לא – הרבה פעמים רואים אנו את זאת גם אצל היחיד. שנים ויובלות יש לו לאדם דעות קבועות, ורק לרגעים הנה מתעורר איזה יתוש בלבו ודוקר שם ונוקר שם ואין עצה לנגדו, ופתאום והנה רוח באה באיזה כח אלמנטרי והאדם הלז נעשה פתאום למבקש אלהים. אין הוא יודע בעצמו, מה נעשה בתוך נשמתו. עומדים אנו לפני איזו חידה. הֵינֶה, האפיקורוס הגדול במשך עשרות שנים, בא וכותב לבסוף את הודוּים שלו. ואפילו ווֹלטיר, מכיון שהגיע לידי בִשולו, אינו עוד בטוח כל-כך בכפירה שלו והוא מתחיל פתאום לבקש. חושבים גדולים וחוזים גדולים לעשרות נעשו פתאום לבעלי מיסטיקה.

האם המיסטיציסמוס בכלל הוא תכונה מתכונות טבע האדם? האם רוח האדם בכלל אין לו דרך אחרת בלתי-אם לעבור, אם במוקדם מעט ואם במאֻחר מעט, את השער הזה המלא סוד וערפל? האם החיים, מאחרי שסוף-סוף אינם אלא חידה, מוכרחים הם להמלט באחריתם סוף-סוף אל החידה ואל המיסטיות?

בכלל הלא נפלאה כל-כך ההיסטוריה של האמונות והדתות! נפלאה היא כמו רוחו של האדם בעצמו, נפלאה כמו ההיסטוריה של עממיות ושל רוח-עם ושל מֻשּׂג הלאֻמיות. יש שהאדם נעשה פשוט לפתי, כשהוא מתחיל כאן לעשות חֻקים וכשהוא בא לעזור ולהציל.

כמו שאני ואתה, שנינו פה, יושבים ומתפלפלים ודואגים היום, כי עת צרה עתה ליהודים וליהדות, כך ישבו פעם שנַים כמונו גם לפני מאתים שנה וגם לפני אלפים שנה והיו מתפלפלים והיו מתיָראים והיו מבקשים עצות. בכל דור ודור האמינו, כי עתה בא הקץ, וגם היתה תמיד איזו סבה לאותה האמונה הרעה. פִּתחו את שערי ספרי התשובות שלנו וקראו: תמיד מתאוננים ודואגים ונאנחים, שהדור פרוץ כל-כך, עד שיש להתיָרא, כי עוד מעט, עוד רק אחת מעט, ובאה השעה האחרונה. אמת, לִמוד התורה היה אז חזק שִׁבעתים משהוא עתה. ואולם יודעים אנו גם זמנים אחרים, שגם לִמוד התורה לא היה. ההיסטוריה היהודית יודעת אפילו תקופות, שתפלין נשתכחו לגמרי. יודעת היא זמנים, שגם מצות מילה היתה נשכחה. ובכל-זאת גברה תמיד האידיאה. האידיאה היא נצחית.

דורות באים ועוברים. לילה בא ויום. הגלגל הנפלא והעצום, הגדול בבלי קץ, מתגלגל. ובשעה שבמקום ידוע הולכת היהדות והולכים היהודים הלוך ורפה, הלוך והתנַוְנה, עד שנאמין כי רק עוד אחת מעט והיתה יציאת הנשמה, והנה באותה שעה גופא מהבהב ועולה פתאום איזה להב קטן במקום אחר, והלהב נעשה מעט מעט לאש בוערת והאש נעשית מעט מעט ללהבת שלהבת, ופתאום והנה נולד מרכז חדש בשביל היהודים והיהדות, ואפילו בשביל הלמוד והדת, והכל מתחיל מחָדש. ואין אדם יודע בעצמו, איך זה ובאיזה כח כל זה נעשה. אפשׁר שהיא הנטיה של רוח האדם אל המיסטיות החוזרת הלוך וחזור סוף-סוף. פתאום נעשה לנו למעמסה כל אותו הרציונליסמוס, אשר כלכלנו אותו מאַת שנה או מאתים, והאדם מתחיל פתאום להתגעגע אל הסוד הגדול... מאה פעמים ואחת כבר חזר כל זה במשך ההיסטוריה האנושית.

אם דואג אני, אז אני דואג רק לבני, כלומר – לדור הקרוב. הדאגה הזאת, כמובן, אינה אלא איגואיסטית, לרוח היהדות וליהדות בכלל לא דאגתי מעולם. אידיאה היא נצחית.

אפשר שנעשיתי מיסטי? אפשר פואיטי? יהי כן, אם תחפּצו! בכל אֹפן הלא טוב לי היות כך משאבוא בעצות בשלש פרוטות. בכל-אפן הלא טוב לי היות כך משאבוא ואעשה את היהדות תלוּיה באיזה מרכז רוחני או בדבור ז'רגוני. לא, אדוני, זָלָה עד למדרגה זו לא היתה לי עוד יהדותי עם-כל-זאת!

 

III

כל אידיאה היא נצחית, והיהדות – אמרתי – היא אידיאה. אבל מה היא האידיאה הזאת? – יש רגעים שאני מרגיש, כי כל קרבי בי יודעים את מהותה, ויש שהכל חוזר פתאום ונעשה לי תהו ובהו ותוסס ורופס ועולה ויורד לעיני. אוי היהדות הזאת, אוי חידת-עולמים זו!

... מה היא, אתם שואלים? אפשר שהיינו יכולים לכלול את כל מהותה במלה האחת, שעצם היהדות הוא הרגשת היֹשר או, יותר טוב, העדר היכֹלת לעשות עָול לזולתו. זהו הכל. אילו היה היֹשר מין מוסיקה, הייתי אומר: היהודים הם שיש להם חוש השמיעה היותר טוב בשביל זו, בשעה שהעמים האחרים אינם מוסיקליים כל-כך. באה אותה היהדות לתוך העולם וחנכה לה משפחה אחת ממשפחות בני-האדם, באֹפן שאותה המשפחה תהיה מלאה את הרגשת היֹשר בכל פנה שהיא פונה, ערב ובקר וצהרים, ולא תוכל, גם אלמלי חפצה, לעשות שום עולה. לא אדע, אם זהו אותו הצדק העולמי של הישעיה"ים והירמיה"ים, שאנחנו מרבים עתה כל כך להזכירו; לא אדע, אם אבי ואבי-זקני ואבי-אבי-זקני כבר ידעו את כל זה בידיעה ברורה וקִיְּמו בהכרה שלמה וברורה את היהדות הזאת, אבל יודע אני כי על-ידי חנוך ארֹך של אלפי שנים נעשתה אֻמה שלמה לחטיבה מיֻחדה זו, שמתוך יתר החטיבות המיֻחדות היא מצטַינת בזה, שאין כלל בכחה לעשות רעות ועולות לאחרים, ונמצא שעל-ידי-כך נתפתחה בקרבה איזו רגילות של יֹשר מוחלט. אין אני אומר, כי צריכים בני-אדם להיות כך או לא, אין אני אומר, כי טובות עושה אֻמה זו על-ידי-כך לעצמה או לזולתה ואם לא יותר היה נאה להם ונאה לעולם אילו התרגלו גם הם להיות עריצים מעט יותר ואכזרים מעט יותר וחפצי-רשעה מעט יותר. אין אני אלא קובע בזה את העובדה. היהודי, גם אלמלי היה חפץ, לא היה יכול להיות אחר משהוא, לא היה יכול לעשות עָוֶל, וכך נעשה מעט-מעט לנושאו של אותו הרעיון של המוסריות המוחלטה. אפשר, שבכל העולם כלו הוא עתה רק בא-הכח היחידי של אותו הרעיון. אפשר, שבזה נעשה לאבן נגף על דרכן של יתר האֻמות, שכבר נתפתחו בין כך וכך יותר ויותר ויצאו זה כבר מתוך אותה המסגרת הצרה של איזו מוסריות בלה ונושנה ובאו כבר לידי השקפות יותר מודרניות, שהאדם, למשל, צריך להיות חיה רעה וטורפת. אפשר שהיהדות קשת-העֹרף עם מוסריותה הישנה עוצרת הרבה בעד התפתחות העולם המודרני, והיא נשארה בין האֻמות רק עוד כמחאה חיה כנגד כל מעשיהן ומֻשּׂגיהן והרגשותיהן. ועוד יותר מזו: אפשר שזהו סוד כל השנאה, שהעמים מרגישים בדרך אינסטינקטיבי לאֻמה זו, משום שרק היא עוד להם האחת המזכירה תמיד באין אֹמר ובאין דברים איזו השקפה בלה ונושנה של איזו מוסריות אלמת ואיזה צדק ויֹשר ואיזו זהירות מפני העָול והזדון והרשע, בשעה שהם כבר נתפתחו, ברוך-השם, הרבה יותר ואינם משגיחים עוד בסנטימנטים כאלה, מאחרי שהחיים דורשים את התפתחות שרירות-הלב עם התאווֹת הסוערות דוקא – ואולם זוהי עובדה. היהודים הם הרפּריזנטנטים של אותה האידיאה המשֻׁנה והבודדה, והאידיאה הזאת היא – היהדות.

בשום אֹפן אין אני יכול, למשל, לצַיֵּר לי בדמיוני ציור כזה: היהודים – נניח – נעשוּ בִן-לילה לעם של מאה וחמשים מיליון נפש אדם היושב על ארץ גדולה ורחבה מאד, ובקרבו נמצא איזה קבוץ זר של איזה מיליונים נפש אדם, והנה קמים אותם היהודים, אדוני הארץ, בבקר יום אחד על אותו הקבוץ הזר ומתנפלים עליו רק לשם בלוי-זמן לבד ומחריבים את בתיו וגונבים את רכושו וגוזלים את יגיעו והורגים את בניו ומטמאים את נשיו ומענים את בנותיו ושוחטים באכזריות משֻׁנה את תינוקותיו – והכל לכבוד איזו פוליטיקה של יום. חוש היֹשר, שהיהדות שלהם חנכה אותם בו במשך אלפי שנים, לא היה נותן אוֹתם, לא רק בפֹעל, אלא אפילו במחשבה, להתעסק גם רגע אחד במעשים מתועבים כאלה, אשר כל רוחם שבקרבם היא מחאה חיה אחת כנגדם. אין אני יכול לצַיֵּר לי גם-כן, שאנשים יהודים היו יכולים, באיזה אֹפן שהוא, לקום פעם אחת בבֹקר ולהרוג את אחד מילדיהם עצמם, והכל כדי שיוכלו על-ידי-זה לעולל איזו עלילת-דם על אֻמה אחרת היושבת בקרבם. הדבר הזה היה לגמרי כנגד רוחו של היהודי. כמו כן אין אני יכול לצַיֵּר לי, שאנשים יהודים, אִלו היו הם התקיפים הנוהגים בממשלה – היו יכולים להתאסף יום-יום באיזו עלית בן-גוריון אך ורק כדי לבדות מלבם יום-יום גזרות חדשות והגבלות חדשות ועִנוים קשים ואכזריים חדשים וגֵרושים חדשים, לענות בהם יום-יום באֹפן חדש בני-אדם אחרים היושבים בתוכם מתוך הכרח. הדבר הזה בודאי שהיה כנגד יכלתם הרוחנית, ואפילו אם היו רוצים לעשות כך, לא היו יכולים. ואף גם זאת אין אני יכול לצַיֵּר לי: שאנשים יהודים, בתור אֻמה של מאה וחמשים מיליון, היו יכולים להתקין להם מין עתונוּת אשר לא תעשה כמעט דבר אלא תשסה יום-יום את האספסוף הגדול בקבוץ קטן של שלשה או ארבעה מיליונים, שאינו עולה כמעט במנין הגדול של האֻמה ואינו בולט מתוכה, אלא הולך ובטל בּרֻבּה, הדבר הזה בודאי שלא היו יכולים לעשותו, משום שהוא כנגד כל עצמותם המוסרית. זהו פרי הרוח היהודי.

או נעבור מזה אל שדה אחר. מניח אני רגע אחד, כי היהודים הם הם שקמו פעם אחת בבֹקר והביאו לעולם את המתנה הטובה, את הדת החדשה, ומאחרי שהם התקיפים והשליטים בכל פנה ופנה, לפיכך, כמובן, הם רוצים לזַכּות את כל העולם כלו בחמדה טובה זו, ולתכלית זו, כדי שיגיעו עד לאותה מטרה, אין הם מוצאים שום עצה אחרת, אלא להפיץ את התורה שלהם בדם ובאש ובחֹזק-יד. מעבירים הם חרב בארץ ומבעירים הם אש על כל מדרך כף-רגל, ומי אשר לא יקבל את הדת החדשה ברצון, יקבל אותה באונס. הגידו מה שתגידו, לא אוכל לצַיֵּר לי בדמיוני בשום אֹפן שהוא את היהודים בתור יוצרי מסעות כעין מסעות-הצלב או בתור יוצרי מדוּרות האש לכבוד האל הגדול ובתור יוצרי מוסד כעין מוסד האינקוִיזיציה. לא אוכל לצַיֵּר לי איש-יהודי בתור טורקווֹמַדה. לא אוכל לצַיֵּר לי אנשים יהודים טובחים ושורפים והורגים באֻמה אחרת יותר ממיליון נפש אדם ביחד עם נשים ועם זקנים ועם תינוקות, והכל רק לשם הדת. ולא אוכל לצַיֵּר לי אנשים יהודים בתור מביאי גזרת ת"ח לעולם. איזו רוח, שאין אני יודע מה היא, אלא שהיא תמצית אותו הדבר שאנו קוראים יהדות, היא כעין מחאה חיה כנגד מעשים כאלה וכיוצא בהם. מוחם של היהודים כבר חדל להתפלסף על כל זה, ורק לבם לבד עושה בם את שלו. בלי דעת ובלי כונה קודם למעשה אוחז כל אחד את מעשי אבותיו בידו.

או עוד שדה אחר. אין אני יכול לצַיֵּר לי בדמיוני בשום אֹפן ציור כזה: היהודים, בתור תקיפים ומושלי ארץ, שבים בבקר יום אחד ממלחמה בנצחון גדול, וכדי לחוג את חג הנצחון הזה, הם עושים להם שעשֻׁעים: עורכים איזו ארֵינה עם חיות טורפות ועם המון אדם וכל זה רק בכדי לעשות נחת-רוח להמון גדול של רואים, והם לוקחים בני-אדם ומשליכים אותם אל תוך הזירה של החיות, כדי שיטרפו אותם וההמון יוּכל לשמוח למראה הזה ולהריע תרוּעוֹת צחוק מגיל וחדוה. כל רגש היֹשר שלו, כלומר – רגש היהדות, היה מתנגד ומתקומם בלבו כנגד הזדון הזה. אין אני יכול לצַיֵּר לי אנשים יהודים עורכים אפילו מלחמת שוָרים, והכל רק לשם הנאה לבד.

כל אלה ועוד אלפי דברים כיוצא באלה הם בעיני – רוח היהדות או רוח היהוּדי או היהדות או האידיאה של היהדות או האידיאה המופשטה, בלי הכרה ובלי דעת, שכבר נעשה אצל היהודי לחלק מדמו ומנשמתו.

במכתב פרטי אל יוסף לֵיהמַן כותב הֵינריך הֵינה ביום 5 אוקטובר 1854: ציוִיליזציה גדולה של לב דבקה אל היהודים בתור טרדיציה לא-פוסקת של שני אלפים שנה. חושב אני, כי רק על-כן צרו כח לקחת חלק במהירות גדולה כל-כך בקוּלטורה האירופית, משום שבנוגע לרגש לא היה להם ללמוד שום דבר עוד ולא היו צריכים אלא לרכוש להם את מעט הדעת. ציוִיליזציה של לב! אין אני יודע בכל היהודים הנאמנים והגדולים שלנו איש שהבין את רוח היהדות לכל עמקה כאותו המשומד הנפלא. נפלא הפתגם הקצר הזה, כמו שנפלא כל מה שיצא מפיו בשבח היהדות והיהודים.

ועם-כּל-זה אין אני אומר, כי היהדות היא תורת האהבה. מוחל, מוחל אני את האהבה הזאת לאחרים. באים אחרים ואומרים, כי תורת האהבה היא שלהם וכי העיקר של ואהבת לרעך כמוך הוא הוא עיקרה של תורתם הם ולא שלנו – טוב, מוחל אני להם אהבה זו בכל לב, אחרי כי באמת היא שלהם ולא לנו. היהודי אין כלל בכחו לקחת לו את האהבה ולעשותה לו לפסל-שעשֻׁעים, להיות לו במה להשתעשע ולהראות בו את הלהטים היותר שונים ומשֻׁנים. הדבר הזה הוא קצת הגשמה יותר מדי בשביל הבנתו ובשביל הרגשתו של היהודי. ובזה אני בא לעצם ההבדל שבין היהודי ובין האינו-יהודי.

הרבה באה הדת שכנגד ונטלה ממנו. נטלה ממנו כמעט את כל השקפותינו ועיקרינו ומֻשּׂגינו – אלא שבדרך-הליכה קרה אותה תמיד אסון קטן: לא ירדה מעולם לסוף דעתם ולסוף מהותם של כל אלה, וכלם נעשו אצלה מעט חולין יותר מדי ומעט ממשיים מיותר מדי, שיהא אדם יכול למשמש בם באצבעות, וּמעט מעורבים יותר מדי עם ההשגה של בעל-בית פשוט, ועל-ידי-כך נעקרו לבסוף לגמרי מן העולם. באה ונטלה את כל מה שהיה אצלנו בתור אידיאל ועשתה אותו לדבר שבהגשמה, ועל-ידי-כך גרמה לו להעבירו מן העולם. באה ונטלה את אשר היה אצלנו בתור מופשט ותרגמה לה את כל זה אל תוך ההשגה הפשוטה והמוגשמה של בני-אדם מן השוק, שאינם יודעים דבר אלא מה שהם רואים ושומעים ואוחזים ביד. ואולם בעצם אין אנו רואים גם בזה אלא את תולדות אותו הצווי הנפלא של לא תעשה לך פסל וכל תמונה, שפעל את פעולתו הנפלאה מצד האחד על היהודי בכל פנה שהוא פונה, ומצד השני אנו רואים שוב את תולדות אותה הנטיה להגשמה, לגשם ולממש כל דבר ודבר, שהדת שכנגד מצֻינה בה כל-כך בכל מקצוע ומקצוע.

חפצים אתם דוגמאות? – באה היהדות ויצרה את הרעיון של אל אחד ומיֻחד, ראשון לראשונים ואחרון לאחרונים, מֻשּׂג כל המֻשּׂגים ועיקר כל העיקרים, שהכל בו והוא הכל, ובכן הוֵה אומר: אידיאל, רעיון מופשט, שאינו מֻשּׂג לעולם ואינו נגלה לעולם, אלא שהכל שואפים ומתגעגעים אליו תמיד והוא נעשה על-ידי-כך לנחמה גדולה לאלפי אמללים ודווים – ומיד באה הדת שכנגד וחשקה בנתח טוב שכזה ונטלה אותו לעצמה, ורק שהוסיפה עליו דבר אחד קטן: נתנה לו דמות וצורה. הוציאה אותו מידי הפשטתו ונתנה לו הגשמה. חדל אלהים מהיות אידיאל והיה לדבר שבממש. מובן מאליו, כי על-ידי ההוספה הקטנה הזאת השחיתה את הכל. מֻשּׂג האלהים נעשה לה מעט מעט לדבר, שאתה יכול להורות עליו באצבע, שהוא מתגורר כאן וכאן ומעשהו כך וכך ותעודתו זו וזו, ומאחרי שסוף-סוף לא חֻבּשו על-ידי-זה הפצעים ולא זֹרו המדוים ומשפחת האֻמללים נשארה כשהיתה, נעשה מֻשּׂג האלהים רק למצות אנשים מלֻמדה, ואותו כח-המושך של אידיאל מופשט ונותן-תנחומות חדל. כמו כן באה היהדות ויצרה את רעיון המשיח: שעלינו לחכות לו בכל יום שיבוא ואשר זה כל כחו, שעליו להיות בא באיזה עתיד. משיח זה הוא מין דבר שלא חל עליו כלל הציור: כבר בא, אלא שהוא מושך אחריו תמיד את ההגדרה: יבוא. משיח שבּא אינו ולא-כלום, אלא משיח שיבוא. העבר או הנֹכח אינם פה ולא כלום, אלא העתיד. ובכן הוֵה אומר גם בזה: אידיאל, רעיון מופשט, סמל התקוה וסמל משאת-הנפש העולמית, שאינה פוסקת כלל. אבל מיד באה הדת שכנגד וחטפה לעצמה חלקה טובה זו, הדרושה כל-כך לבני-אדם, אלא שעשתה בו שנוי קטן: נתנה לו דמות ותמונה. לִמדה, כי משיח זה כבר בא וכך וכך היה מראהו וכך וכך חי וכך וכך מת וכו'. אבל רבונו של עולם! מה יש לו לעולם ולמשיח שכבר עשה את שלו והלך ומה מידו עוד יקח? מה יוכל עוד להועיל לאנושיות מין משיח מוגשם כזה ואיזו נחמה יוכל עוד לתת לעדת דווים וכואבים? מובן מאליו, כי על-ידי ההוספה הקטנה הזאת יצאה המשיחיות של היהדות מצורתה הטהורה וקבלה את צורתה ההמונית, והתכלית לא הֻשּׂגה עוד. לא ירדה אותה הדת כלל לסוף דעתו של אותו המֻשּׂג הנצחי, שאין לו מקום כלל ואין לו זמן כלל ואינו כלל במציאות, אלא שהוא אידיאל לעתיד תמידי שאינו פוסק לעולם. והאחרון הכביד: באה היהדות ויצרה את הרעיון של ואהבת לרעך כמוך. מובן מאליו, כי לפי רוחה הכללית של היהדות אין זה גם אלא אידיאל. כשהנשמה עורגת ושואפת ומבקשת וחורגת ממסגרותיה ומתנשאת ושואלת לה אותו הדבר, שאינו כלל במציאות, – יהי נא לה אידיאל כזה. לא האהבה כשהיא לעצמה הוא העיקר, אלא השאיפה לאותה האהבה. ולא עוד, אלא שהאהבה הזאת אינה מוציאה כלל את התאווֹת הפראיות, שהאדם שקוע בהן באשר הוא אדם, ואינה מונעת כלל ממנו להיות לפעמים פרא-אדם ואינה שוכחת כלל לחוק לו גם את החֹק האכזרי, אלא שהוא אנושי, עין תחת עין או זכור את אשר עשה לך עמלק וכדומה. היהדות יודעת לכתחלה, כי לא נתּנה תורה למלאכי-השרת וכי יצר לב האדם רע מנעוריו וכי האדם בכלל הוא קצת חיה רעה מטבעו, ואינה חפצה כלל לעשותו לאחד המלאכים ואינה חפצה כלל לברוא לו איזו מפלצת של אהבה, שאין רֹב הצבור יכול לעמוד בה. חפצה היא לתת לו רק אידיאל של אהבה, רעיון מופשט, שיהיה לו בשעות רעות ומרות לאמצעי להתנשאות הנפש ולהתרוממות הנשמה. ואולם מיד הנה זה באה הדת שכנגד ונטלה לה בחֹזק-יד את האהבה הזאת לתוך רשותה, אלא שהוסיפה עליה נופך קטן משלה: עשתה לה שוב סמל ותבנית. חשבה כי לא תצא ידי חובתה, אלא אם-כן תקרב קצת את האידיאל של השכל ותגשים את הרעיון המופשט הזה: אם יתן לך אדם כך וכך מכות על הלחי האחת, תן לו את לחיך השנית. אכן נפלא הוא! בשעה שהיהודי האמתי מרגיש, כי כאשר יתן לו אדם זר מן השוק נשיקה על לחיו האחת, עליו למהר ולהחזיר לאדם זה שתי מכות על שתי לחייו, משום שבודאי אין זה בא אלא להחניף לו ולהונות מידו איזה דבר, בשעה זו באה אותה הדת ומורה לעולם מין וִתּוּר למעלה מדרך הטבע, מין מוסריות של מלאכי-שרת, מין חיים שאין מָשלם על-פּני האדמה כלל. בקִצור, באה דת זו והוציאה את האהבה מתוך ההפשטה שלה והגשימה אוֹתה מאד מאד ונתנה לה אחר-כך מהלכים בין ההמון. מובן מעצמו, כי בני-האדם, מאחרי שבאמת אינם מלאכים כלל, מוכרחים היו להיות נעשים על-ידי אהבה מזֻיפה כזו, שאין בה כלל וכלל מן הממשיות והמציאות, לבני-אדם מזֻיפים העושים שקר בנפשם תמיד, שסוף-סוף תקפוץ באיזה זמן מן הזמנים החיה הרעה שבהם מתוך המארב ותשים שַׁמות בכל סביביה. וכן גם היה. תורת האהבה הזאת הבשילה סוף-סוף את פריה: אין אֻמה בעולם כאֻמה זו של האהבה, שעשתה כמוה מקץ זמן קצר תועבות נוראות ואכזריות, שאין כלל דוגמתן, ואשר מלאה כמוה את פני כל האדמה בדם וברצח ובכל אָון ובכל עָול ובכל מעשה רע אשר יעשה האדם לאדם – והכל לכבוד האהבה.

אכן זה הוא גורלה של אותה הדת: להיות מחַקָה תמיד את היהדות ולהפריז תמיד על המדה הנכונה על-ידי הוספה קטנה משלה, שעל-ידי-כך היא ממיתה בידים את האידיאה העיקרית. לא הבינה דת זו את המֻשּׂג של היהדות וכי היהדות אינה אלא אידיאל – משום שעיקר שאיפתה היתה הנצחיות.

ועל זה עלי לחזור ואותו עלי להטעים עוד הפעם: היהדות הנצחית שלי עם תורת היֹשר המופשטה שלה ועם אותו העדר-היכֹלת לעשות עול או און, שהמחזיקים בה מתחנכים זו, היא היא לפי-שעה עוד האחת הנשארת בדורנו זה כמחאה חיה נגד אכזריותם של כל בני-האדם והיא מזכירה להם בכל רגע ורגע עונות ראשונים ועונות אחרונים ותובעת חרש ובאין דברים בכל רגע ורגע את עלבונו של היֹשר הנרמס ברגלים, באותה שעה שעמים אחרים כבר התפתחו והלכו מזה והלאה דרך רחוקה מאד ואינם משגיחים עוד בדמיונות ריקים כאלה ובאו כבר עד המדרגה, שהעבירו לגמרי את היֹשר מן העולם בתור איזה מֻשּׂג שנתישן. רגש היֹשר, שעוד רק היהודים מחזיקים בו בימֵינו, הוא כעין נר בוער בחדר-השֵּׁנה, שלפעמים אין הוא נעים כלל לעינים, משום שאינו נותן לישון. ואף גם על זה עלי לחזור פה: מי יודע אם לא הדבר הזה הוא הסוד העיקרי של השנאה הכבושה לעם היהודים, המפריע בתורת ישרו את כל מהלכה של ההיסטוריה החדשה. השליכו את המפריע הזה החוּצה!

 

IV

הכל הוא רק בכח ולא בפֹעל, רק מֻשּׂג מופשט, רק אידיאל, אלא שאֶל האידיאל הזה עלינו לשאף תמיד; העיקר הוא השאיפה – קו זה עובר את השקפת היהדות כֻּלה. שמים, מכין שהֻשּׂגו בידים, יחדלו מהיות שמים ויהיו לגוף עכור; תחית המתים, מכיון שנתקַימה בפֹעל, תחדל מהיות תפלה שבלב יפה וענֻגה, אשר כל הנשמה תחרד אליה, ותהיה למלחמת-קיום חדשה ונמאסה ולהתחרוּת חדשה ובזויה בין מיליוני מיליונות אדם אשר לא יספרו מרֹב ולשנאת-אחים חדשה ונוראה אשר איש את אחיו יאכל חי. העיקר הוא רק השאיפה אל האידיאל ולא האידיאל שהֻשּׂג – קו זה עובר את השקפת היהדות כֻּלה. וסימנים להשקפה זו אני מוצא גם במקצוע אחר: במקצוע המדיניות או הארציות. אלמלי הייתי תקיף ובטוח בדעתי, הייתי אומר, שאפילו אותו המֻשּׂג של מדינה רואה ההשקפה היהודית רק בתור אידיאל. מדינה שכבר יֶשנה, איננה עוד בעיניה ולא כלום. אפשר, שהשקפה זו היא שהחזיקה אֻמה שלמה במשך שני אלפים שנה.

האין זה פרדוכס קצת? אפשר. אבל הניחו לי, אדוני! הפרדוכסים הם אפשר האמת האחת והמוצקה, שעוד יכול אדם לפעמים להשען עליה. הפרדוכס שלי בפעם הזאת הוא, שאני גורס בכל לבי את המֻשּׂג עָם, אלא שאין אני גורס את המֻשּׂג מדינה.  עָם הוא בעיני מין דבר הנעשה בידי שמים, אם אפשר לומר כך, תחת אשר מדינה אינה אלא דבר הנעשה בידי אדם.

ואני זוכר: עוד נער קטן הייתי, כשהחלותי ללמוד את פרקי למודי בּתי-הספר הראשונים, וכבר אז, בעודי נער, הייתי עוֹין את הגיאוגרפיה, תחת אשר את ההיסטוֹריה הייתי אוהב ביחוד. ההיסטוריה היתה לי מין דבר הנעשה בידי שמים: מה שנעשה , זה לא יוכל עוד לחזור ולהיות ללא-נעשה, זה הוא כבר שלי, את זה לא יוכל עוד שום כח להעביר שוב מן העולם. ואולם כנגד זו לא היתה לי הגיאוגרפיה אלא דבר הנעשה בידי אדם, מין דמיון שאינו עצם במציאות, היום הוא כך ומחר כך. שואל אני, למשל, את אבי: איה חֶלם? והוא עונה לי: בפולין, שואל בני אותי: איה חֶלם? ואני עונה: ברוסיה, ואם ישאל פעם נכדי את בני לחֶלם זו, מי יודע את אשר יהיה עליו לענות אז. את הגיאוגרפיה לא כבדתי מעולם, אלא את ההיסטוריה, או מה שמסתעף מזה: למֻּשּׂג ארץ אוֹ מדינה לא הייתי נותן שום ערך מיֻחד, כי-אם למֻשּׂג עָם. עָם בלי ארץ לא רק שהיה אפשר ואפשר בעיני, אלא שהיה לי התכלית האחת, שאליה שואף רוח ההיסטוריה. עָם נצחי הוא עָם בלי מדינה.

אפשר מאד, שהרגשתי כך רק משום שאני יהודי. הרוח היהודי, רוח מֻשּׂג הנצחיות, שלט בי ובהרהורַי ובהרגשותי ובהשקפותי. – אימתי התחיל מֻשּׂג המדיניות? את ההיסטוריה אני מחלק לי לשלשה פרקים כוללים: לתקופת הנומאדים, לתקופת עבודת-האדמה ולתקופת האינדוסטריה או תקופת המגע-ומשא של העמים היותר שונים זה עם זה.

מַתחילה ההיסטוריה עם שבטי הנומאדים. מין תהו ובהו גדול שפוך על-פני כל האדמה. אין עָם עוד ואין מדינה. הכל משמש בערבוביה. בני-אדם עוברים כעדת דבורים הומות ממקום למקום בלי הרף ובלי גבול. והם שוקקים והומים ונראים פעם פה ופעם שם, פעם נוטעים אהלים במקום האחד ועד מהרה במקום השני. להשתקע במקום אחד – דבר זה אינו עולה עוד על מוחו של שום אדם. כל הארץ היא מין כַּוֶּרֶת גדולה, ובני-אדם-דבורים חוזרים ויוצאים, חוזרים ונכנסים. מי יודע כמה אלפי שנים אָרך המצב הזה? סימנה של תקופה זו והסמל השולט בה הוא – התנועה.

ואולם הנה זה באה התקופה השנית והיא מתחילה עם הרגע כשנעץ האדם בפעם הראשונה את המעדר בתוך האדמה לחפור בה – כלומר, עם תקופת עבודת-האדמה. מכיון שהניח גרעין זה לתוך האדמה והיה מוכרח לחכות במקום האחד ההוא עד שיצמח ממנו אותו הלחם, נעשה על-ידי-כך קשור לאותה פנת האדמה והיא נעשתה מאז מיֻחדה ומובדלה לו. התנועה החפשית עם אותו תהו ובהו של הנדודים התמידיים חדלה והתחילה הישיבה הקבועה – כלומר, התחיל מֻשּׂג הארציות ועם זה גם מֻשּׂג אהבת ארץ-המולדת. ברגע הזה נולד ובא לעולם מֻשּׂג המדינה, ואנו נכנסים באותה שעה לתוך הפרק השני של ההיסטוריה. חיי הנומאדים הולכים מיום ליום הלוך ורפה, הלוך וּמָעֹט, וחיי עבודת-האדמה – ביחד עם מֻשּׂג המדינה – הולכים במדה זו הלוך והתפתח, הלוך והתרחב, הלוך והשתלשל מיום ליום. וכך התפתחו והתרחבו והשתּלשלו, עד שברבות הימים, ואפשר שרק מקץ אלפי שנים, נשתכחו חיי-הנדודים לגמרי ולא נשארו בלתי-אם חיי עבודת-האדמה בּיחד עם אותה הנטיה למולדת ולמדינה. סימנה של תקופה זו והסמל השולט בה הוא – המדיניות.

אבל אם המדיניות אינה אלא התולדה היוצאת מעבודת-האדמה, האם לא אפשר כלל כי יבוא יום ומֻשּׂג זה יחדל ויעבור מן העולם? האם לא אפשר כלל, כי בשעה שתקופת עבודת-האדמה תבוא אל קִצה ותעבור ותחלוף תחדל על-ידי-כך גם המדיניות? הן יודעים אנו: בטלה הסבּה, בטל גם המסובָב!

כי הנה שוב אנו נכנסים לתוך פרק חדש של ההיסטוריה. מתחילה התקופה השלישית: תקופת האינדוסטריה. וכשם שדחתה תקופת עבודת-האדמה את תקופת הנומאדים עם כל המֻשּׂגים והאטרִבּוּטים הַשַּׁיכים לה, כך מן המוכרח הוא, שעבודת-האדמה – וגם-כן עם כל המֻשּׂגים והאַטרִבּוּטים התלוים בה – תהיה מֻדחה באיזה זמן מן הזמנים מפני תקופת האינדוסטריה. סימנה של תקופת האינדוסטריה והסמל השולט בה הוא – המכונה וכן המגע-ומשא של העמים היותר שונים זה עם זה. באה המכונה וגורשת מעט-מעט את עבודת-האדמה מנחלתה. לא שעבודת האדמה תעבור חלילה מן העולם, אלא שתבוא המכונה ותמלא את המקום של האדם. מה שחמש מאות בני-אדם עושים במשך עשרה ימים, אותה תעשה המכונה האחת עם המפַקד האחד שלה העומד על-גבה במשך שעה אחת; כח הקיטור וכח האלקטרי ימלאו את המקום של עבודת-הידים במהירות יותר נפלאה ובדיוק יותר נמרץ. ואם תעבור אותה הסבּה המכריחה את האדם להיות דבק אל הקרקע, יעבור ממילא גם המסובָב. האינדוסטריה תלך הלוך וגאה, המגע-ומשא החפשי בין העמים היותר שונים ילך הלוך וגבר, הפוליטיקה הקולוניאלית תלך הלוך והתפשט משנה לשנה, וממילא ילך באותה מדה מֻשּׂג המולדת ומֻשּׂג המדינה הלוך וירֹד, הלוך ורפה, עד אשר תבוא העת – ואנחנו נקום בבקר יום עבות אחד וראינו והנה האנושיות החדשה לא תדע עוד מה זו מדינה. עמים יהיו על-פני האדמה, אבל לא מדינות.

האין זה פרדוכס קצת? אפשר. אבל הניחו לי, אדוני! הפרדוכסים הם אפשר האמת האחת והמוחלטה שיש לנו בעולמנו. ולא עוד, אלא שאני כבר יודע עָם כזה, שהוא עם למופת, מין עם בלי מדינה, דוגמת עם לעתיד לבוא. והוא – עַם היהודים. העם הזה מורה לעולם כלו, איך אפשר להיות עם בלי מדינה.

אכן פלא הוא! עַם זה הוא מין עם אשר לו חוש-ריח מיֻחד להריח תמיד מרחוֹק את אשר יהיה לעולמים באחרית הימים. וִירחוב קרא פעם לגֵיטה את השם: דער אַהנער דעס וויססענס (האיש המרגיש את המדעים), משום שבאמת לא חקר האדם הנפלא הזה את המדעים, אלא הרגיש אותם מרחוק. על-פי כח-ההרגשה המיֻחד שלו גִלה בעצם את הדַּרוִיניסמוס עוד קודם לדַרוִין, וכן גִּלה בהרגשתו דברים הרבה גם במקצוע האנַטומיה, עוד הרבה קודם שקבעה המדיצינה את מציאותם על-ידי החקירה והבדיקה. ואם בפרטים כך, מי יודע אם לא יהיה כדבר הזה גם בעמים שלמים. את עם היהודים הייתי רוצה לכַנות עַם המרגישים שבין העמים. העם הזה מריח תמיד ובכל עת את הדבר אשר יבוא. היהודי הרגיש במציאותו של המונותיאיסמוס עוד אלפי שנים קודם שבא זה לעולם והיה לנחלת העולם כלו. היהודי מצא בהרגשה את הרעיון הסוציאלי עם השמיטות ועם היובלות שלו ועם השדות המכורים השבים לידי בעליהם עוד הרבה אלפי שנים קודם שהעולם הנאור החל להעמיק עליו מחשבות. היהודי החל לנבא את השלום הנצחי עוד הרבה אלפי שנים קודם שהתאספו בני-אדם בהַאג להתוַכּח ולהתפלפל על-אודותיו. וגם בנוגע לדבר זה, שאנו דנים עליו עתה, מי יודע אם אין אנו עומדים שוב לפני חזיון נפלא כזה, שעַם היהודים עבר את כל העמים האחרים דרך אלפי-שנים אחדים והקדים ללמד את כל העולם כלו שוב איזו תורה חדשה, שהעמים האחרים יעמדו עליה רק מקץ אלפי שנים. אותו הרעיון, שיכול להיות עָם גם בלי מדינה, ולא עוד, אלא שזהו עיקר כל העיקרים לקיומו של עם, – מי יודע אם בנוגע אל הרעיון הזה אין אנו עומדים שוב לפני החזיון הנפלא, שהיהודי הרגיש את כל זה כבר לפני שני אלפים שנה, בעוד שהעמים האחרים יגיעו אליו רק מקץ אלפי דורות. מי יודע כמה אלפי שנים עוד יעברו עד שיהיה זה לנחלת העולם כלו.

ואני מצַיֵּר לי בדמיוני ציור כזה: ארץ-ישראל. הנה הימים האחרונים של העם היהודי בתור עם מדיני. באה מלחמת-הרומיים הנוראה, המלחמה האחרונה, אשר תכריע אם ימָחה עם מעל-פני האדמה ואם לא. טיטוס עומד לפני החומה, והעם הנואש חוגר את שארית כחו להלחם כמו לביא. אז יבוא ר' יוחנן בן-זכאי, ורעיון נפלא הוא מביא עמו: את יַבנה שלו. בקול רועד הוא נצב לפני העם ואומר: עַמי, עם היהודים, מה לכם תִּוָּאשו? הן אם גם תצאו מן המלחמה הזאת בנצחון, לא יתן לכם הנצחון הזה הרבה, וגם אם תכּנעו, לא יאבד מכם רב. הן סוף-סוף כל זה אינו אלא בשביל איזו חלקה של אדמה. ואולם אדמה אינה עוד הכל, אימה אינה רוח. הבו ואעשה לכם ארץ-מולדת אחרת. מין ארץ-מולדת פורטטיבִית, נשואה ביד, אשר תוכלו לשאת אותה עִמכם בכיס בגדכם ואשר איש לא יוכל עוד לעולם לקחתה מכם; הבו ואעשה לכם מין ארץ-מולדת רוחנית, את יַבנה אעשה לכם, ואותה לא יגזול עוד איש מכם עד-עולם, כי היא אינה תלויה כלל בקרקע, רוח היא כלה ורוח היא נצחית.

שואלים על-פי-רֹב: למה חדלו היוָנים ובטלו מהיות עם, למה חדלו הרומיים ונמחו מעל-פני האדמה, תחת אשר היהודים חיים עוד עד היום הזה? והלא פתרון החִידה הזאת פשוט מאד: היונים מוכרחים היו לחדול, וכן הרומיים, משום שהעמידו הכל על קלף אחד, על הקרקע, ובשעה שנלקח מהם הקרקע – זה הקלף האחד שלהם – מן המוכרח היה שיעברו ויחלפו מעל-פני האדמה. ואולם היהודים – מה יכולים לקחת מהם? את רוחם? את ספר-תורתם הקטן? את יבנה? ארץ המולדת שלהם אינה כלל קרקע ואינה תלויה כלל בקרקע, אלא היא כלה רוח, כלה אידיאל, ואידיאל הוא דבר נצחי. ועתה הנה זה באים אלינו ואומרים: הבו ונעשה ליהודים שוב ארץ ומדינה והיו עם ככל העמים. הוי שננים וחריפים! והלא ארץ חמרית כזאת כבר היתה לנו פעם, היתה לנו כנגד כל תכונותינו ועצמיותנו, ודבר זה לא היה טוב לנו כלל, ועתה אתם באים וחפצים כי נחזיר את הדבר ליָשנו? והלא אדרבּא, הלא עומדים אנו ומקַוים ליום, אשר כל העמים יהיו כמונו, עמים בלי מדינות, עד שיבואו לאמת גדולה זו, שאנחנו הרגשנוה עוד לפני שני אלפים שנה!

ובכן: אפשר מאד כי לפי רוחה של היהדות, כפי שנתפתחה ונשתלשלה באחרונה, גם מֻשּׂג המדינה אינו אלא מֻשּׂג רוחני, כמו יתר המֻשּׂגים והקנינים שלה, מאחרי שעיקר תכליתה היא הנצחיות. כל מה שהוא חמרי הוא דבר חולף ועובר ואינו נצחי – והיהדות שואפת לנצחיות.

היהדות היא אידיאה. כל אידיאה היא נצחית. אני אינני ירא את הקריסיס הנבער, שבא על היהדות, ואינני נחפז כלל להצילה. בטוח אני, כי בעוד דור או שנים תעבור הסכנה הקטנה הזאת. בסכנות כאלה כבר היינו שבע ושבעים פעמים. היהדות שלי היא נצחית, כלומר – דבר שברוח, אשר יעמוד לעולם ואינו כלל בגדר ההעדר.

 

תרע"ב.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה