_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מאמר על ההשגחה

משה מנדלסון

תרגם שמואל יוסף פין

לתוכן הענינים

 

אל הקורא

המאמר הזה אשר הננו נותנים בזה לפני הקוראים המשכילים הוא אחד המאמרים הנפלאים אשר יצאו מפי עטו של חכם עמנו רבינו משה מענדעלסאהן בשנת 1784 כשתי שנים לפני מותו קראהו בשם "דיא זאכע גאטטעס אדער דיא רעטטונג דער פארזעהונג" ויצא לאור בפעם הראשונה בשנת 1844 בקבץ ספריו ומאמריו אשר אסף והדפיס חוטר מגזעו הפאפיסור – דאקטאר ג' ב' מענדעלסאהן.  ולפי השערת החכם ח' א' בראנדיס במאמרו "צור איינלייטונג אין מאזעס מענדעלסאנה'ס פהילאזאפישע שריפטען" נכתב המאמר הזה כחלק שני לספרו "דיא מארגענשטונדען".  ולהיות החקירה בענין ההשגחה, וההסכמה שבין הידיעה והבחירה, חקירה יקרה ונכבדה מאד בחכמת הפלסופיא הדתית, והדיעות השונות, שנפלו בזה למיום החלו טובי המעיינים בכל דור ודור בישראל ובעמים לשים לבם ונפשם אליה, נכנסות ובאות בקורות ההשכלה הדתית כעצם מעצמיה; והמאמר הזה לרבינה משה נפלא בעיונו העמוק, בהסברו הפשוט, ובמליצתו הנעימה, אמרנו להעתיקו ללשוננו הקדומה.  יקראו אותו נבוני עמנו ויאשרוני.  כי אם הרבו חכמי עמנו, מרבינו סעדיה גאון עד אחרוני הפלסופים הדתיים, להעמיק בחקירה זו, לא באו דבריהם בהצעת שיטה שלמה ובסדר למודי מדעי, ומקום הניחו לרבינו משה להתגדר בו להציע את השאלה הנכבדה הזאת לכל סעיפיה במאמרו זה בסדר מדעי נפלא מאד, ומלבד מה שכלל בו מבחר דעות הפלוסופים מחכמי עמנו וחכמי העמים, וביחוד מדברי הפלסוף המפורסם לייבניטץ, אשר הפליא לדרוש בנושא זה בספרו טהעאדיציע, אין מדרשיו בלא חדושי חכמת עצמו, ומיד שכלו ועיונו לו קרנים בספרו זה להאיר עיני הנבונים.  ואנחנו מצדנו ראינו כי טוב להעיר באיזה מקומות על המקורים בספרי חכמי ישראל שמהם שאב רבינו משה מקצת דבריו ולהעתיק כמה מהם גם בלשונם.

                                                                             שמואל יוסף פין.

 

מאמר על ההשגחה

 

הַכּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבַטוֹב הָעוֹלָם נָדוֹן,

וְהַכֹּל לְפִי רוֹב הַמַעֲשֶׂה.                  (אבות ג' ט')

 

§. 1

ידיעת הדרכים והאופנים להצדיק צדקת ההשגחה, להוכיח יושׁר משפטיה ונתיבותיה שלום, היא, מלבד מה שתועיל להגדיל כבוד ה' ולהאדירו, תועיל גם כן ותעזור להגדיל שלומנו ולהאדיר אשרנו.  על ידה נשכילה לדעת: ראשונה להתבונן בגדולתו של השם יתברך, עצמו, יכלתו, וחכמתו: ושנית להכיר את מדת טובו והנלוה עמה צדקתו וקדושתו.  ומתורתה תלמדנו, להתעורר ולהתחזק ללכת בדרכיו ולהדמות לו במדותיו אלה.  ולזאת יפרד המאמר הזה לשני ראשים: הראשון יכלול את ההקדמות והאמתיות אשר היו תהיינה כאבני פנה וכמוסדות לידיעה זאת; והשני יברר את עיקר הידיעה עצמה הבנויה עליהן.  בראשון נדבר ממדת גדולתו בפ"ע, וממדת טובו בפ"ע, ובשני נוסיף התבוננות להבין קשורם וחבורם יחד, לראות איכה יתלכדו ולא יתפרדו.  למען דעת כי על אדני הקשור והחבור בזה תבנה ותתכונן השגחתו יתברך על כל יצוריו, וממשלתו על עולם מבחרי נבראיו, בעלי דעה והשכל, מוכנים לקבל שפע אשֶׁר והצלחה.

 

. 2

והנה בקרבנו לדבר על הנושאים היקרים האלה, נראה כי שונים המה דרכי החכמים המעיינים בענין זה, יֵש אשר יתנו יקר יתר שְאֵת אל מדת גדולתו, ויש אשר יוסיפו להותיר ולהגדיל את מדת טובו, ונגרעה נחלת אחת המדות האלה על ידיהם.  אמנם שתי הדרכים האלה שתיהן רחוקות מדרך האמת ואת שתיהן תלין משוגתן.  המגדילים את השם יומרוהו למזמה לתתו למושל עריץ, עוצר בעז משפט, והמפליגים בטובו ינשאוהו לשוא לתארהו כאב רחום נוח לרצות ותרן במדותיו.  אכן אמונת התבונה הטהורה תחבר ותקשר את המדות האלה קשר אחד, תמזג את הדין ברחמים תמצא גדולתו במקום ענותנותו וכמאמר הנפלא לר' יוחנן יסודתו במקראי קדש: בכל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענותנותו. 

(מגילה ל"א א').

 

. 3

מדת גדולתו של הקב"ה תתחלק לשתים.  א) יכלתו הַמַּקֶפֶת.  ב) ידיעתו המקפת.

 

. 4

יכלתו המקפת גם היא תתבונן בשתים.  א) היותו בלתי צריך לזולתו.  ב) היות כל הנמצאים זולתו צריכים לו[1].

 

. 5

על היותו בלתי צריך לזולתו, תעיד מציאותו, ופעולותיו.  מציאותו, כי להיותו נמצא מחויב ונצחי, מחויב שיהיה עצם קיים עומד בפני עצמו, ויחויב ג"כ היותו בלתי בעל שעור וקצב.

 

. 6

ופעולותיו גם הנה תתנה עדיהן, כי אינו צריך לזולתו, כי כן בעולם הטבעי והחומרי, הוא באחד לפעול פעולות אין מי ישיבנו, וכן בעולם המוסרי והרוחני, הוא לבדו הוא, גדולתו וגבורתו מידו לו, ואין נעלה ומרומם ממנו.

 

. 7

ציור חיוב כל הנמצאים מאמתתו ית', יכלול את כל האפשריות אשר אין סתירה בחיקם ואינם מן הנמנעות, ואת כל הנמצאים בפעל ההווים ועומדים.

 

. 8

הָאֶפְשָׁרִית עצמה נתלת במציאותו ית', כי זולת מציאותו בפעל אין מקום אל כל האפשריות ואין יסוד לכל מחשבה ורעיון. ולזאת יאומת לנו כי גדר האפשריות כולם יסודתו בגדר מציאות השכל הנעלה, והוא יסוד אמתתם.

 

. 9

כל הנמצאים בפעל כן בבחינת הִמָּצְאָם ועצמותם כן בבחינת פעולותיהם ועלילותיהם, נתלים כולם בעצמותו יתברך ולא לבדו בשכלו הנעלה כי אם גם ברצונו הקדוש.  בבחינת הִמָּצְאָם, הנה כל הנמצאים כלם, זולתו, פרי רצונו המה, ברצונו בראם והמציאם וברוחו הוא מכלכלם ומקיימם לעד ולעולמי עולמים, וכאלו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית.  ולשבר את האוזן בלשון שהיא שומעת משלו משל למה ההויה דומה לקרני האור השופעים מן השמש תמיד.  אבל המשל הזה אינו צודק כי השמש אינה שופעת בטובתה וברצונה, וחלילה לנו לדמות מעשי הצורה ליוצרה, ולהקש ממנה על היות הבריאה השפעה מכרחת ומחויבת מאת הבורא יתעלה[2].

 

. 10

ולהיות יד הש"י מושלת גם בפעולות הנמצאים, הנה הם נתלים בו גם בבחינת פעולותיהם, כל דבר טוב וכל השלימות הנמצאים בעלילותיהם, ממקום קדוש עצמותו יתעלה יתהלכו ובאו.

 

. 11

פעולת יד השם הנראית בפעולות הנמצאים היא בלתי אמצעית, וגם פרטית או מיוחדת, הִנֶהָ בלתי אמצעית להיות פעולות הנמצאים כולם מתיחסות אליו, לא לבד בבחינת היותו מקור המסבות כי אם גם בהיותו מקור הפעולות עצמן.  יודע ה' דרך הסבות ולו נתכנו עלילות.

 

. 12

וְהִנֶהָ גם פרטית או מיוחדת, להיות זרוע אלהים נגלית לא לבד על מציאות הנמצאים ופעולותיהם בכלל, כי אם גם על כל נתיבותיהם אשר דרך שמה ילכו למחוז חפצם, וכל השלימיות הנמצאות במו שופעות בלי חשך מעצמותו יתעלה, מרצון אבי האור והאשר, ומרחמי הנותן כל טוב סלה.

 

. 13

זה גדר יְכָלְתּוֹ הַמַקֶפֶת.  אולם גם ידיעתו, להיותה בלתי גבול ושעור נקראה יְדִיעָה מַקֶפֶת, ולהיות מִדַת יְדִיעָתוֹ בתכלית השלימות האפשרית כְמִדַת יְכָלְתּוֹ יתעלה, על כן תכלול ידיעתו את כל הציורים האפשריים וכל האמתיות, רצוננו לאמר כל אשר יכול להיות נשוא השכל ולבוא בגדרו, והיא מתפשטת על כל האפשריים כעל כל הנמצאים בפעל[3].

 

. 14

הָאֶפְשָׁרִית לכלול כן את המחויב אשר הפכו נמנע ובלתי מושכל, ואין לו מבוא בגדר נשואי ידיעתו יתעלה, וכן מה שהוא במקרה, אשר מציאותו והעדרו עולה בד בכד בכך היכולת ובמאזני השכל, אפשר שימצא ואפשר שלא ימצא.

 

. 15

המקרים יש להם הִתָּלוֹת בזולתם, כן בבחינת הזמן וכן בבחינת המקום.  תָּכנִית וכלל המקרים כולם הבאים בצבא אחד ומערכה אחת נקרא עוֹלָם.  אמנם כל המקרים הַהוֹוִים בכל אפני התיחסותם זה עם זה וקשוריהם יחד ר"ל שלשלת כל החליפות והתמורות אשר כבר חלפה ועברה, והנמשכת עוד, הולכת ועוברת עליהם עד סוף כל הדורות נקרא הָעוֹלָם הַנִמְצָא, או עולם הַתּוּשִׁיָה, עולמים רבים בחיק האפשרית, אבל רק אחד מהם יצא לפעל ולתושיה.

 

. 16

חכמתו יתעלה משגת ויודעת את כלל העולם הנמצא בפועל כמו שהוא נמצא, להיות ידיעתו את כל האפשריות קשורה בידיעתו את גזרת רצונו אשר קרא לאור את העולם הזה מחיק כל האפשריות כולם[4].

 

. 17

על היסוד הזה תבנה ותתכונן אמתת הידיעה מראש את כל אשר יעשה, והידיעה הזאת הולכת ומשתרעת כן על הטבעים וכן על המוסרים ותכללם יחד.  הטבעי והמוסרי קשורים ומשולבים יחד עד כי לא תתכן מציאות האחד מהם זולת מציאות השני.

 

. 18

יצאנו כמעט ידי חובת באור מדת גדולתו ית', ונבוא אל באור מדת טובו ונאמר: כי כמו שהחכמה או השגת האמתיות הוא שלמות השכל, כן תהיה מדת הטוב או החפץ והשמחה בעשות הטוב, שלמות כח הרצון.  נושא כל רצון בכלל הוא מעשה הטוב.  אמנם הרצון הבלתי שלם יחטיא לפעמים את המטרה, ויבחר גם בטוב מדומה, או גם ברע לפעמים, לא כן עם הרצון השלם בתכלית והוא הרצון האלהי, הוא ירצה רק בטוב האמת או בטוב הנעלה.

 

. 19

אשר על כן עלינו להתבונן על הרצון ונושאיו שהמה: מושג הטוב והרע בבחינת גדר הטוב לאשר יבוחר ובבחינת גדר הרע לאשר ירוחק, ועלינו להתבונן על עצם הרצון למען דעת את טבעו ואת כל דרכיו השונים למיניהם.

 

. 20

מתנאי טבע הרצון הוא הבחירה החפשית, ומתנאיה שתהיה הפעולה מושכלת ומשוערת יפה, רצויה, ונכספה, ועל כן רחוקה היא מן המחויב והמכרח, כי המחויב והמכרח לא ישאו פני כל התבוננות.

 

. 21

במה דברים אמורים, שלא תתאחד הבחירה עם ההכרח, בהכרח מצד ההוויה והמציאות, אשר הפכם נמנע או יכלול סתירה בגדרו, אבל לא מצד ההכרח המוסרי אשר הפכו אפשרי, אך אינו טוב והגון ובלתי מתקבל ומסכים עם חוקי החכמה.  ולזאת אם משלימות השם יתעלה שלא יחטא בבחירתו ותמיד יוציא לאור את הנבחר והנכסף למינהו והטוב והנעלה בגדרו, לא תתנגד השלימות הזאת אל בחירתו החפשית, אבל עוד תרומם ותעלה אותה עלוּי רב לפי ערך עלוי ושלימות חוקי החכמה אשר לרגליהם תצא הבחירה.

 

. 22

ורק אז לא היה מקום אל הבחירה החפשית, אם לא היה נמצא באפשרית כ"א נושא אחד לרצונו הנעלה, ורק נתיב אחד לפני דרך בחירתו, או (לפי דעת מקצת הפלסופים) או לזולת הנמצא עתה לא היתה אפשרית כלל, כי אז לא היינו מוצאים ידים לפועל הרצון, באין בחירה אין חפשית, ובאין חפשית, החכמה מאין תמצא, וההטבה איזה מקומה.

 

. 23

זה גדר טבע הרצון בכלל, ונוסיף לחלקו, לפי צורך דרושנו אל: א) הרצון הפשוט, והמחליט.  ב) ואל הרצון הפועל, והַמַרְשֶׁה.

 

. 24

פעולת הרצון היא אם פשוטה וקודמת, או מחלטת וגומרת, ר"ל הרצון יתכן שיהיה במדרגת ציור פשוט לבד או במדרגת הסכמה מחלטת, בבחינה הראשונה הוא רצון בלתי שלם רחוק מן התושיה והפעולה, ובבחינה השניה הוא רצון שלם שוקד על דברו לעשותו ולהוציאו לאור.  בחק ה' יתעלה, יכלל הרצון הפשוט את כל הטוב האפשרי לפי מדת טובו ושלימותו, והרצון המחליט פרוש על הכלל כולו על ההסכמה הגמורה להוציא לאור את הטוב הנעלה מכל הטוב האפשרי.

 

. 25

אמנם גם הרצון הפשוט בהתיחס אל השם, לא ימלט מהיות נאמן וקיים, איננו רצון אהבה ויחול, אוהב לראות כי ישיג הפועל את חפצו אם יוכל, כי זה נגד פני עליון, ואיננו ג"כ רצון מותנה קשור ונתלה בתנאים מיוחדים, אבל רצונו הפשוט ענינו הכוונה להוציא את כל הטוב, ולעצור בעד כל הרע, ואיננו נבדל מן רצונו ההסכמי כי אם כביכול במדרגת החפץ והתשוקה.  אמנם מדרגת החפץ והתשוקה בחקו יתעלה נערכת ערך שוה ומצומצם עם ערך מדרגת הטוב הראוי להִמָצֵא, וערך מדרגת הרע הראוי להמנע.

 

. 26

ולאשר לא יתכן שיתקיימו יחד כל כוונות הרצון הפשוט, להיותם קצתם סותרים את קצתם, ראתה החכמה העליונה לבחור בטובה שבהן אשר היא חותם תכנית השלימות כולם, והיכולת הנעלית עמדה לה למלאות על יד חפצה, ויצא צבא העולמות כולם לאור ההוויה, מבחר השלימיות האפשריות הזה, נקרא מַאֲמַר ה' וּגְזֵרָתוֹ.

 

. 27

ולזאת גם פעולת הרצון הפשוט בחקו יתעלה אינה פעולה בטלה חלילה, אף כי אין עמדה קיימת לה כביכול מצד התנגדות והתנגשות ציורי הרצון הזה הסותרים זה את זה.  אמנם הרצון המחליט או הגומר אין סתירה בגדרו ופעולתו אמת ויציב, וכבר ידוע הכלל הגדול שאמרו החכמים: היכול והרוצה הוא עושה ופועל, ואמנם ענין הרצון בזה, לא יתיחס כי אם אל הרצון הגומר והמחליט, וענין היכלֶת יכלול גם ידיעת כל הדברים והענינים הנדרשים לחפץ הפעל.  ובהתחבר היכולת לעשות, ידיעת הראוי להעשות, עם הסכמת הרצון הגומר, תצא הפעולה לאור.  וכל זה אין מגדר הרצון הפשוט, כי רק הרצון ההוא יצא אל הפועל אשר לא ימצא לו מונע מצד רצון אחר נעלה וטוב ממנו, ואז הלא גם הוא נכלל בגזרת הרצון המחליט.

 

. 28

עוד מתחלק הרצון לשנים, הרצון הפועל והמַמְצִיא, והרצון המַרשׁה, הרצון הממציא או המהווה, מתיחס אל פעולת הרוצה, והרצון המרשה, אל פעולת עצמים אחרים בעלי בחירה ורצון חפשי.  הַהַרְשָאָה היא נתינת הרשות למציאות איזה פעולה, לבלתי עצור בעדה, בעת ובמקום שיש במרשה כח לעצור בעדה ולהניא אותר.  יש ויש כמה פעולות, אשר אם אין מהראוי לנו לעשותן בעצמנו יכולים אנחנו להרשות לאחר לעשות אותה.  ולפעמים הננו גם אנו מחויבים לבלתי עצור בעדה, ולזאת נושא הרצון המרשה איננו פעולה האסורה מצד עצמה, כי אם רק נתינת הרשות לבד, והיא לפעמים מותרת ולפעמים אף מחויבת.

 

. 29

אולם הדבר אשר יעורר את הרצון לצאת לגבול הפעולה או הַעִלָּה הַמַסְפֶקֶת אל החפץ או המֵאוּן, הוא הטוב והרע, הסדר הנערך, היופי והשלמות וכדומה.  אמנם כן עצם הטוב וכן עצם הרע יתבוננו בשלש בחינות א) בבחינת מה שלמעלה מן הטבע (ההויה והמציאות) ב) מצד הטבע (תכונות הכחות הטבעים) ג) מצד המוסר (תכונת הכחות המוסרים).

 

. 30

כל הנמצאים זולת השם יתעלה, יש להם חסרונות ושלימיות, יֵשׁוּת ותוּשִיָה, אך לא בתכלית השלימות, ישות כל הנבראים הדוממים החיים המדברים נקרא טוב בבחינת מה שלמעלה מן הטבע, או שלימות ההוויה.  וחסרונותיהם ומגרעותיהם (איינשראָנקונגען) נקרא רע במה שלמעלה מן הטבע או חסרון ההוויה.

 

. 31

השגת והכרת העצמים החיים והמרגישים בשלימותם וטוב יסודתם תוליד בהם ההנאה הענג התשוקה, ולהפך הציור הברור מן החסרון והמגרעת בכחותיהם יוליד עצב צער ויגון, השמחה והתוגה, הצער והענג בגדר החיים המרגישים והמשכילים נקראו טוב טִבְעִי ורע טִבְעִי.  והנה לרגלי חוקי הטבע בכלל, הטוב גורר את הטוב והרע את הרע.  אמנם בדרך מקרה יולד הרע גם על ברכי הטוב, ומשרש הרע יפרח הטוב, כמו המנוחה והמרגוע הבאות מחסרון ידיעת מגור מסביב ורע מתחולל, השמחה בטובה הבאה מחסרון ההשגה באפשרית טובה שלמה ממנה, והנחמה הכרוכה בעקב שכחת התלאה אשר מצאתנו.

 

. 32

הטוב והרע הבא מכוונת מכוון משכיל נקראו טוב מוּסָרִי ורע מוּסרִי, אמנם אין בכח הרע לעורר את הרצון, אם לא ישים מסוה הטוב על פניו, ולזאת אין הרע המוסרי כי אם נשיאות פני הטוב המדומה והותירו שכם אחד על הטוב האמתי.  דרך הרע המוסרי למשוך אחריו את הרע הטבעי, וכאשר ימשוך הטוב המוסרי את הטוב הטבעי, הרע הטבעי הזה הנגרר אחרי הרע המוסרי בנגעו בעצם הפועל, נקרא רע עונשׁי.  אפס לפעמים יקרה, אשר גם הרע המוסרי יוליד תולדות טובות כאשר יקרה ויאתה גם אל הטוב המוסרי, להעמיד דורי דורות של רעות טבעיות, אכן התולדות הזרות האלה לא יעלו במחשבה ראשונה, שׁאם כן הלא היו גם הנה מצטרפות למחשבה לזכות או לחייב את ההרגשה המוסרית והיו משנות את טבעה.

 

. 33

כל הטוב בעצמו, הוא נשוא הרצון האלהי, ולכל הפחות נשוא רצונו הפשוט כי הרצון הפשוט הזה כולל כל שלימות הדוממים והחיים, כל אושר והצלחת המרגישים, כל צדקה וחסד של בעלי דעה והשכל, במדרגת מדת האהבה והרצון הנערכת ומסכמת אל מדת טובו ית'.

 

. 34

אולם הרע לא יבוא בכלל רצונו הפשוט ית' כי אם בבחינת היכולת לעצור בעדו ולהניאו, ובכל זאת לא לעולם יעצרהו רצונו הגוזר והמלחליט.  יֵשׁ וָיֵשׁ אשר מניעת איזה רעה קטנה תסבב רעה גדולה ממנה ואז לא ימנע ה' יתברך את הרע ולא יעצור בעדו.  כי אם הרע בבחינת עצמו שנוא לפניו ית', לא תמנעהו גזרת חכמתו העליונה, אם גלוי וידוע לפניו שבמנעו את הרע יחשך או ימנע איזה טובה נעלה.  ובאפני סתירה והתנגדות כזאת יפנה הטוב במקצתו את מקומו לפני הטוב השלם ויבוחר הרע במעוטו מן הרע בכלו.  והנה בבחינת הרצון הפשוט אין שום סתירה והתנגדות כי לפניו יבוא הטוב והרע איש איש לבדו בלי התחברות והצטרפות כלל, ואך בבחינת הרצון הגוזר הנשקף על פני המציאות בפעל, מציאות הסתירות מוכרחת והן הגורמות ליוצאים מן הכלל.

 

. 35

היוצא מדברינו כי כן הרע בעצם ההוויה, וכן הרע הטבעי שהוא רע החסרונות והמגרעות הנמצאות בגדר העצמים, וכן רע הצער וההרגשה, ועמהם רע העונש הבא לרגלי כל חטא, כלם יתכנו להתהפך כחומר חותם ביד ההשגחה להיות כלי שרת ואמצעיים לטוב גדול.

 

. 36

אמנם הרע המוסרי והוא כל חטא ועון איננו כדאי לבא לשרת בקדש ולהשתמש לכלי שרת לטוב, אין אדם רשאי לעשות רעה מדעתו ומרצונו להגיע על ידו אל איזה טובה שתהיה.  אפס לפעמים יהיה רעה המוסרי תנאי מוחלט וקודם למעשה טוב נעלה שמור בקרבו, או מונע ומבטל רע יותר גדול רובץ לפתח, ובזה תאות החכמה לבלתי הניא בעד הרע ההוא, ר"ל לתת רשות להמצאו.  אך נתינת הרשות בזאת לא תצא ממקור ההכרח והמחויב כי אם ממקור חוקי החכמה והטוב הנעלה, ולזאת לכל נתינת הרשות לאיזה רע מוסרי יש סבה נכונה מכשיר את ההרשאה הזאת, ויסוד הסבה ההיא להיותו שקול במאזני אל דעות הנהו בלי ספק טוב גמור ומחלט.

 

. 37

ולזאת לא יהיה הרע המוסרי נשוא רצונו הגומר יתעלה ואך נשוא רצונו המרשה, חלילה לאל לעשות עול (רע מוסרי) בפעל, אבל יתכן לפני כסא כבודו להרשות מציאותו, או לבלתי חשכו.

 

. 38

ולזאת כלל גדול הוא בהלכות נתינת הרשות אל הזולת לעשות רע, השוה ומשוה את הרצון האנושי כביכול עם הרצון האלהי, שאין אנחנו רשאים שלא למחות ביד משכיל לעשות רע מוסרי, אם לא נגרום בעצם ההמחאה הזאת רע אחר.  או נאמר שהרשות בידנו להעלים עין מסוררים כשזקוקים אנחנו לזה.  אבל במקום שאין עלינו כל חובה אחרת, וזיקת ההרשאה בידנו הננו מחויבים ועומדים למחות ולעצור בעדו, ולמטה יתבאר עוד.

 

. 39

המורם מדברינו: השם יתעלה ירה אבן פנת הטוב הנעלה ליסוד תכלית כל פעולותיו, אמנם גם הטוב הבלתי שלם וכן הרע במקצתו ועמהם גם הענש והתוכחה, גם המה פרי רצונו, אשר בחר בם כבכלי חפץ ואמצעים אל התכלית הטוב והנעלה, אמנם הרע המוסרי, החטא והעון שאינם כדאים אף לשרת כאמצעים אינם אלא כתנאי בעולם המציאות אשר בהעדרם יעדר גם כן איזה דבר טוב ראוי ונדרש אל החפץ.

 

. 40

עד הנה דברנו ממדת הגדולה וממדת הטובה בד בבד כפי הנדרש להקדמת נושא המאמר הזה.  ועתה תטוף מלתנו על הקשר הנפלא אשר ביניהם: אם נתבונן על דרכיו הנפלאים נראה שיש ויש בהם אשר לא ממדת טובו לבד יצאו כי אם גם ממדת גדולתו הקשורה עמה ממקור הֶחָכְמָה וְהָעז.  על אדני החכמה והעז תִבָּנה מדת הטוב, ועל ידיהן יש קיום נאמן למפעלותיה.  אמנם מדת טובו יתעלה מתוחה על כל היצורים בכלל ועל היצורים המשכילים בפרט, והנה קשור החכמה עם הַגְדוּלָה הוא השגחתו יתעלה, הכוללת את הבריאה וכַלְכָלַת הנבראים כולם, וקשור העוז עם הגדולה, הוא ממשלת השם יתברך בעולמו וצדקת משפטיו עם כל היצורים בעלי דעה והשכל מעותדים ומוכנים לקבל הצלחה ואושר.

 

. 41

ולהיות כי החכמה העליונה היא קו אל מדת הטוב המתוחה על כלל המציאות, ומשקלת אל ההשׁגחה הרוממה.  מן המחויב שתהיה השגחתו יתעלה פקוחה על כלל שלשלת המציאות כלה, ונוכל לאמר בודאות גמורה כי השם יתעלה בחר מכל שלשלות המציאות האפשריות את העולם היותר נעלה ואת קשר המציאות היותר שלם והוא העולם הנמצא.  והנה כל חלקי העולם הזה אחודים וקשורים בקשר אחד.  ולאשר לא היתה חכמתו ית' עוברת אל הרצון הגומר כי אם אחרי ההשקפה בחלקים בבחינת עצמם ובבחינת הצטרפותם אל הכלל ראוי שׁניחס רק את כלל המציאות לרצונו הגומר.  החלקים בפ"ע נסקרים בסקירת הרצון הפשוט, והכלל הוא פרי הרצון הגומר והגזרה המחלטת.

 

. 42

ויותר ראוי שנאמר: על מוצא פי הסכמה אחת נברא ויצא לאור קשר המציאות כולה, רצונו הגומר סקר בסקירה אחת את כל חלקי העולם כן בבחינת עצמם וכן בבחינת הצטרפותם זה לזה.  וכן בבחינת ההצטרפות אל שארי קשרי המציאות האפשרים.

 

. 43

על כן לא יחליף האל ולא ימיר את מאמרו, כי את כל הסבות והענינים אשר היה בהם כדי לשנות את רצונו ראה מראש, ועלו בשקול דעתו ית'.  אולם הידיעה הזאת הקדומה לא תחייב כ"א הכרח מדעי ורצון נאמן וצודק, אשר לא יתעה ולא יכשל בדרך צאתו אל התושיה להיותו פרי הידיעה הנאמנה הקשורה עם הגזרה הקדומה אבל לא תחייב הכרח מחלט, או שום אונס וכפיה כלל, כי כבר היו אפשרים אצלו גם סדרים אחרים בחלקי המציאות, ועם זה בחיק המציאות כולה, והרצון האלהי אשר לו הדעת לבחור בקשר מציאות מיוחד מכל קשרי שלשלת המקרים כולם לא ישנה את תפקיד מקריהם.  מקרי הנמצאים הם נכנסים בגדר עצמיות הנמצאים, וקיומם הקיים והמחלט, והם נשואי ידיעתו המקפת ולא נשואי רצונו ויכלתו.

 

. 44

ולזאת אם היות כל המפעלים נועדו מראש, מוכנים ועומדים להיות במועדם, לא שוא פעולת אדם ולא לחנם יעמול להגיע אל מחוז חפצם ותכלית מבוקשם, כי בעלות ברצונו הפשוט ציור מציאות העולם כולו, עד שלא יצא אל התושיה נקבצו ובאו יחד לפני כסאו ית' כל מעשי היצורים החיים ופעולותיהם, כל תחבולות בני אדם ומזמותיהם, בבחינת היותם סבות לפעולות מסובבות מהם, ויהיו אמונים אצלו לבנות בהיכל המציאות הכללית ולשכלל את שלימותו, ומאז ירוצו דברי הפעולות על פני הבריאה שלוחים ומזומנים מראש מקדם, אבל לא בבחינת עצמם, כי אם בבחינת היותם פעולות ומסובבים הולכים לרגלי הסבות אשר עלו ג"כ במחשבה לעת ההיא.  ולזאת כל הנמצא והנעשה משנברא העולם אשר יש בו כדי להניע כביכול את רצונו יתעלה לפעול או לתת רשות לשיתפעל כבר היה נכון ונגבל מראש ברצונו ובמאמרו הקדום, וכבר הסכימה חכמתו יתעלה להגביל על ידו את ערך פעולתו או הרשאתו לנצח נצחים.  אם אשוב עלי פשעי איטיב מעשי לפני ה' והוא ברחמיו הרבים יעתר לי ושב ונחם על הרעה אשר היתה נגד פני, כבר היה ענין התשובה הזאת מוגבל מראש ומקדם, נכלל ובא בסדרי קשר שלימות המציאות, ומאז עומדת התשובה לפני כסא כבוד רצונו לפעול את הפעולה ההיא בעצמה אשר תראה לעינינו היום כמסובבת ממנה.

 

. 45

כבר אמרנו כי כל הנמצאים מוגבלים ומוחלטים מאז ומקדם על פי ידיעתו הקדומה, והשגחתו מראש, אבל אינם נגבלים בשלוח ולגמרי בבחינת עצמם כי אם בבחינת מסובבים לסבות, ועלולים לעילות מוגבלות עמהם מראש כאחד, ואך באחת נבערו ונכסלו בעלי האמונה בגזרה קדומה, (פאטאליסטען) כי הפרידו בין הדבקים נתנו את המסובבים לנצבים וקיימים בפני עצמם מבלי ראות כי המה מתאבקים בעפר רגלי הסבות, ואת העלילות והפעולות, כמוגבלות ומיועדות מראש ומקדם מבלי הביט אל השלטון אשר אל הבחירה החפשית עליהם.  והאמורים אך שוא ישוב האדם ונחם על הרעה, לריק יתפלל ויתחנן לפני ה' לסלוח לו אשמו וכל עמל האדם ויגיעו לא יסכון לו להשיב פתגם דבר הגזרה הקדומה, נוקשו ונלכדו ברשת טעותי שטת המחמדיים, ומשפט הקשים מוטעים בימינו.  וכבר קראו החכמים הראשונים את ההקשים האלה ילידי העצלות והבטלה, ובאמת נתלה גורל האדם אם לו בכלו, הנה לכל הפחות ברֻבּוֹ, בפועל ידיו, כאשר יתבאר להלן.

 

. 46

הציור אשר יש לנו מחכמתו יתעלה אשר אין תכלית לה, הקשורה עם מדת טובו אשר אין לה קצב, יחייב אותנו להודות כי המציאות כולה כן בבחינת הכלל וכן בבחינת האישים, יצאה לאור בתכלית השלימות מאד נעלה.  הסדר הנפלא, היופי הנעים, חקי החכמה הנמצאים בכלל המציאות והקשר הנפלא המקשר את כלו, המה בתכלית שלימות המדרגה אשר אין גדולה ממנה.  מה נפלא הערך בין החמר והרוח, ההסכמה הנעלית בין הסבות הטבעיות או הגורמות ובין הסבות המוסריות והתכליתיות.  כל צבאות היצורים שומרים את פקודתם, שׂשים ושמחים לעשות רצון הכוונה העליונה.  אין דבר אשׁר אין לו סבה קרובה מעבר מזה, ואין לו תכלית טובה נאותה ומסכמת לשלימותו יתעלה מעבר מזה.  אין פרץ יוצא ברחובותיהם, זולת המקריים המעטים, הנראים כיוצאים מן הכלל והם המופתים לדעת קצת החכמים ויתבארו למטה במאמר.

 

. 47

ואם נראה לפעמים בדרכי הנהגת ה' את עולמו דברים לא טובים למראה עינינו, ויעלה על מעלות רוחנו לחשוב כי היו אפשר שימצאו באופן אחר טוב ונעלה, חלילה לנו לחמוס מזימות כאלה, אך יהי לבבנו נכון ובטוח תמיד כי עיני בשר לנו וקצר רוח מבינתנו.  ועלינו לדעת כי לו חכמנו השכלנו לדעת פשר דבר קשרי המציאות, לא היינו חפצים בטוב יותר נעלה ולא הלכה נפשנו לשאול לה שלימות ויקר גדול מן הנמצא לו בעולמו ית', כן בבחינת הכלל וכן בבחינת הפרטים.

 

. 48

היוצא מזה כי אין טוב בארץ, ואין אשר והצלחה גדולה לאדם כי אם לעבוד את האדון הטוב הזה, ללכת בדרכיו לשמוע בקול דבריו ולעבדו בלבב שלם, אין טוב לאדם כי אם לאהוב את השם ית' לבטוח בו בלב ונפש, להתבונן ברב גדלו, ובשלימות יכלתו ולשאוב ממקור ההתבוננות הזאת הצלחה ואשֶׁר.

 

. 49

ומתורתו ילמדנו האלהים לדעת כי כל היצורים כולם איש איש לבדו טובים ושלמים וצבא הכלל כולו שלם תכלית שלימות "וטוב מאד" כי כן תקרא את מעשה יום יום מששת ימי היצירה בתור הכבוד: "טוב" "וַיַרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב" ואת מעשי היום הששי חותם תכנית הבריאה כלה עטרה עטרת תפארת טוב הנעלה "וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵה טוֹב מְאֹד" ותחכמנו בזה כי בראות האלהים את הפרטים בבחינת עצמם, מצאם טובים, ובעמוד לפניו צבא היקום כולו קשור ואגוד בשלשלת אחת, מצאו משוכלל כליל השלימות האפשריות "וַיַרְא וְהִנֵה טוֹב מְאֹד.

 

. 50

עד כה דברנו מן ההשגחה המקפת, אמנם ממדת טובו יתעלה בבחינת היותה מתוחה על היצורים המשכילים וקשורה בחכמתו המקפת, תצמח מדת הצדקה אשר תחלק מניות הצלחה ואשר לכל יצור משכיל כפי כח הכנתו לקבל, ופרי תכלית הצדקה הוא מדת הַקְדוּשָׁה.  הקדושה תכלול לא לבד את יושר המשפט או מדת הדין לאמתו כי אם גם את מדת החסד והרחמים, או החמלה והחנינה הנערכת לחוקי חכמתו ית', ואשר על כן לו החסד להרבות שפע אשר והצלחה לבני האדם יתר מכפי מעשיהם, להאדיר טובם כרוב רחמיו כל עוד מדת חכמתו תומכת אותם.

 

. 51

גם מדת הצדקה תִּבָּחֵן בבחינת מדת הצדקה לבד ובבחינת מדת הקדושה הקשורה עמה, הצדקה מתיחסת אל הטוב והרע הטבעי המגיע אל היצורים המשכילים, והקדושה נוגעת אל טובם ורעתם המוסרי.

 

. 52

הטוב והרע הטבעי יקרו ויאתיו לנו רק בחיי הבלנו עלי ארץ, אבל לא יקדמו פנינו בחיי הנצח במרומים שמה, הן קול צעקת רבים עולה תמיד על טבע האדם ותכונת מזגו כי נתן הוא למרמס לכל מקרה ופגע, ואין משים כי לרוב ינוחו הפגעים האלה בחיק אשמתם זו אשמו למו, ולא ישיבו אל לבם לאמר: עד כמה אנחנו כפויי טובה, להתרעם ולהתאונן על מעט הרע המגיע לנו ולהכחיד תחת לשוננו, את תהלת ד' על חסדיו הרבים בכל יום תמיד, ומה גם כי הצעקה בעצמה תתן עדות נאמנה כי אין חזון מעשה הרע נפרץ.  ומה מאוד תשובנה הצעקות האלה, לנחם אותנו מעצבנו ולהניחנו ביום רע.  הצועק והנאנח יבקש לשפוך מרי שיחו בשאגתו, ולהקל מעליו בזה מעמד עניו, או לעורר רחמי זולתו לנוד לו ולחמול עליו, ואשר ימאן להנחם הנה יודה על כל פנים, כי איננו רואה לו חיים אחרים בעולם הנצח, ומעיד עדות בנפשו, כי לא תקוה לשוב לאור באור החיים. –

 

. 53

יש ויש כמה אשר רע עליהם מעשה חלוקת הטובות וההצלחות אשר חלק ה' בין יצוריו המשכילים ובקרבם יתלוננו לאמר: כי לא במדת הטוב והרע המוסרי ימדוד השם ית' את מניות הטוב והרע הטבעי, יש צדיק אבד בצדקתו, ויש רשע מאריך ברשעתו.  וכבר השכיל החכם פלאטא בחלק שני מספרו ההנהגה, לאסוף אל כל דברי הריבות כאלה ולתארם בשרד מליצה נשגבה מאד מעשי ידי אמן.

 

. 54

ולהחכם לייבניץ שתי תשובות בדבר.  הראשונה כי אין ערוך ויחס בין הרעות הבאות עלינו בעולם הזה ובין הטוב הצפון לנו בעולם הבא, שם אושר שמור לנו לרצות את כל ימי מרודינו פה בארץ.  והשניה כי הצער והרע הטבעי הוא מחויב המציאות וכתנאי מחלט לכל טוב ואשֶׁר בזה ובבא, באין רקבון אין צמח, ובאין נגע אין ענג.

 

. 55

ולפי דרכו זה ילמדנו, כי לא לבד אשר משנה תנחומים נירש בארצות החיים הנצחיים, בעד כל יד עמל ותלאה תבואנו בתבל ארצה, כי גם הרעות והפגעים האלה בעצמם הם יסוד ושרש כל טוב וכל אשר סלח, והרעות לא לבד אחריתם טובה לנו, וכטובות תחשבנה, כי אם גם דרושות ומכרחות לחפץ דעת הטוב האמתי ולהשגת יקר ערכו, זאת שיטת החכם לייבניץ.  וכל משכיל יראה כי תשובותיו אלה דלה דלה ממעין המוסר ההמוני, המבטיח שכר לכל מפעל טוב והמוקיר כל טוב המוסרי לפי חין ערך הגמול הנכון לו.  אמנם אם נתרומם ונעפיל לעלות אל הר אלהים זה חכמת המוסר המזוקק, אשר ילמדנו להוקיר ולהותיר את הטוב המוסרי לא מפאת האשר הקשור עמו, כי אם מפאת היותו בעצמו מקור אשר והצלחת אמת, נמצא נתיבות יותר סלולות, ודרכים יותר נכונים להגיע אל מרום דעת צדקת השם ית' בהנהגתו את עולמו, ועל ידי מוצא פי למודיו יקל לנו להבין תחלה את היחס אשר בין הטוב הטבעי ובין הטוב המוסרי ולהביא אותם אח"כ בכור בחינתנו.

 

. 56

ונשמע ראשונה דברי החכם השטאיי, המפריז לטעון קשה על חכמת המוסר ההמוני הלא כה דבריו: האיש העושה את הטוב והישר, על מנת לקבל תגמול טוב הוא אוהב את עצמו וחפץ בטובו; כל פעולת צדקה אשר תוחיל לשכר טוב, היא פעולת נותן הונו בנשך ותרבית, ולא פעולת צדקת אמת.  אם לא תדע למצוא בחיק הצדקה עצמה מקור אשֶׁר, אינך יודע חין ערכה, האיש אשר לא יראה ישבע נחת בעשותו טוב, אשר לא ירחב לבבו לו בהאדירו ובהגדילו תורת חסד על כל סביבותיו, אשר לא יתענג על אהבתו ויראתו את השם, ולא תרום אל עָל נפשו בהַרומה ללכת בדרכיו ולדבקה בו, הוא אך קול דבר הצדק שומע, ותמונתו לא ראה מעודו, לא עלה בהר ה' ולא עמד במקום מרום הקדש, שם יקח לו החכם עמדה להשקיף על גורל האדם, ומנת מקריו.  בְקַוֹותְךָ שכר רב בעד האגורה הקטנה אשר תתן לאחיך האביון לא יֵאָמַר לך נדיב כי אם כילי יהי שמך, נותן כספו בנשך.  ואם אך למען הרים שיאך בשמים, תהי עניו בארץ, בקשת השררה היא ולא ענוה.  הלזה תקרא זרע אמת וצדק, אם תזרע אך למען תשא אלומותיך, ולא פתחה נפשך לדעת כי זה לבד מקור כל אשר סלח? באין צער ותלאה אין אומץ רוח, באין השלך נפשך מנגד אין ארך רוח, באין דומית נפש והתחולל אין כבוד גבורת הנפש.  אם לא ירדפוך תחת רדפך טוב אין אהבת אמת טהורה עמך.  לוּ לא גברה יד האולת בארץ, לוּ לא מצאה הרשעה און לה, לא היתה תהלה מוצאת לצדקה כאשר אין תהלה למנצח באפס יד, לא באפים ולא במלחמת תנופה.  הנכם הופכים את מקור אהבת הטוב, למקור אהבת עצמכם, תלמדו את הגמול אלופים לראש כל מפעל טוב, ואת העם תוליכו שולל ללמדם לקבל אך את הטוב מאת ה' ולברכו אך על המגיע להם כחפץ תשוקותיהם, מה מאד יֵשַׁמוּ חיי אוהב צדק עליו, ומה מאד דללו וחרבו, אם כל מפעל טוב כל מעשה הצדקה ינחילוהו טוב ושפע הצלחה רבה.  והחכם סֶנֶקַה מוסיף לאמר: מחזה יקרה לאלהים מכל מחזות בארץ לראות נפתולי הצדיק עם מרי יומו, לראותו נפתל עמו וגם יכול לו".

 

. 57

אמנם עם כל היות הדברים האלה ברורים ונכונים מצד עצמם הנני מוצא את נפשי להעיר עליהם איזה הערות לאזהרה.  ראשונה, הלקח אשר המה נשענים עליו איננו שוה לכל נפש, וכל עוד לא נפקחו עיני בני האדם לאור באור חכמה נשגבה, חלילה לנו לכבות את נר חכמת מוסרי הפשוט באשון לילה, למה זה נקשיח לבבנו לחמוס את תקות העתיד מקרב לב נענה נגוע הזמן, כל עוד לא יעלה בידינו להוכיח לו נאמנה כי עני נפש תמימה, זה אשרה ההולך וגדל ליום שכולו אור וטוב, וכפרי שנאת אדם יחשב המעשה אשר נעשׂה לשלול מאת ההולך בשרירות לבו את רגשת יראת הענש אשר היא לבדה תעמוד לו להצילו מפח יקושים, כל עוד נפשו לא התכשרה להבין תורת אמת, כי החטא והרשׁע המה בעצמם מקור כל עוני ורעה.  וכאשר לא ינקה עלם צעיר הקל ברגליו כאחד הצבאים המשבר את משענת הפסח החלש, מפני שאין לו צורך בה, כן לא תנקו גם אתם בעלי אספקלריא המאירה כי תכבו את הנר הקטן אשר נוגה לו מקוי אור חכמת המוסר הפשוט, להאיר את חשכת ליל האדם הבינוני אשר לא זכה להנות מאורכם הגדול.  וזאת שנית הלא גם חכמת המוסר הפשוט אמת תהגה חכה ברב לקחיה, ועלינו רק לצרף ולזקק את מושגיה ולא לשנותם ולעקרם משרש.  כבר התבאר כי אין תקומה ועמדה לחכמת המוסר, אם לא תשען על תקות חיי נצח, ומוסדות ארמונה רוע יתרועעו תחתיה אם לא תמהר יד האמונה בהשארת הנפש לבצר חומותיה, ולחזק כל בדק.  הן אמת לא נאוה לנו לקוות גמול טוב על כל מפעל טוב וישר, באשר כי כל נתיבות הטוב שלום, וכל דרכיו דרכי נעם בעצמם, אין נזק ורע מגיע לנו בעשׂות החסד, וצדקה תהיה לנו, בעבודת הצדקה.  אפס מה טוב לאדם להוחיל לה' לשבוע נעימות נצח את פניו בחיי העולם הבא אשר שם ישר נוֹכָח עמנו, להשכיל באמת התורה הזאת, ולראות עין בעין כי רק מעשה הצדקה ירוממו ויעלו את כחות הנפש למעלה למשכיל, ואך העלוי הזה הנהו לבדו מקור כל האושר הראוי ומעין כל הברכה הנאותה לכבוד הנפש הנצחית.

ומה מאד הועיל תועיל לנו גם יראת הענש בחיי הנצחים, והאמונה כי יש חשבון ותוכחת מוסר לנפש החוטאת לעתיד לבא, ואם לא למען הנקם מאת העריץ אשר רעץ אותנו בזה, חלילה לנו מכל מחשבת נקמה.  פלאטה היה אומר: החכם באדם לא ירע לכל איש בגלל הרע הנעשה לו, כי גם ענוש לו על העבר לא טוב, אך יחפוץ בעונש למען לא יוסף הרע להרע ולשלוח בעולתה ידו בעתיד.  ולזאת גם את היסוד הזה אין לנו לבטלו ולשרשו כי אם לצרפו ולבוננהו.  ואם נסתרה כל עצה אחרת ממנו להעלות רפואת תעלה לחולי נפש החוטאת נתורה לבקש לה חבורת פצעי ענש בזה או בבא אשר היה תהיינה לה כתמרוק ברע, ואם אין לנו דרך נכונה להוליך את הנתעה בשוא אל מחוז חפץ הדעת: כי הרע והעוני כרוכים בעקבי הרשע והעול מפאת עצמם, וכי משחתם בם, אין טוב לפנינו כי אם להוכיחו בשבט וליסרו בשוטים למען יִוָסֵר, וגם נפשו תודנו כי היטבנו לו בהכותו אותו למען יֵחַת, אם אך נפקחו לו עינים לדעת את תועלת המושג ולהבין את עמדתו ומצב אשרו באמת.

 

. 58

בעלי חכמת המוסר המזוקק המעמידים דבריהם על קו הדין ושורת האמת, הרשות בידם להורות ולהוכיח, כי טובה היא חלוקת מניות ההצלחה והעוני בעולם, וללא צדק יריעו עליה המון בני האדם, רשאים הם להורות ולהבין לעם, כי הצעקה והתלונה על דרכי ההשגחה אין אמת בקרבה, וכל דברי הריבות על ההנהגה העליונה כי תצא לפעמים לעות אדם בריבו, לקפח שכר מפעל טוב, להשביע שובע רצון את החטאים בנפשותם, המה פרי מחשבות בני האדם, אשר לא הטהרו להוקיר את יקרת הטוב המוסרי מפאת עצמו, ובסכלותם רואים את כל מעשה הצדקה כאבדה המבקשת תשלומה במקום אחר, ואת אהבת האמת כנזק גדול אשר אך במיטב הארץ ישולם, פרי מחשבת גדל לבב הצדיקים בעיניהם חפצי הִצָדקם בעיני אחרים, וילדי עצת האוהבים להתכבד בקלון ההשגחה, ולהתהלל בתְהָלַת ההנהגה העליונה, אנשים אשר לפי דעת החכמים האלה גברו רחמי ההשגחה עליהם יותר מדי מפעליהם, או לכל הפחות, לפי דעתנו כדי שלא לחייבם יותר מדאי, לא קפחה ההשגחה שכר מעשיהם.

אולם גם חכמת המוסר הפשוט תצדק בהשפטה לאמר: כי זולת יסוד אמונת הגמול הנצחי לא ינקו דרכי ההשגחה לגמרי ולא יאושרו מפעליה בארץ.  אילו היתה מַסֶכֶת חיי האדם מתוחה רק מן יום הלידה עד יום המיתה, אילו היתה משתרעת רק על פני מדת הזמן הקצר מבטן לקבר, והמות לא היה כי אם מקפד כאורג לרגעים חוטים חוטים מן היריעה הגדולה הזאת לבלי ישוב יקשרו עוד, יקש עלינו דבר ההשגחה מאד ולא נוכל להתיר את הקשר.  מעבר מזה יִשָׁמע קול תלונות המתאוננים, צעקות העשוקים בעיניהם ואין להם מנחם, ושאון המרהיבים בנפשם עוז לערוך כנגד צדקת ההשגחה יעלה תמיד, אחרי אשר ילאו האומללים האלה לבקש פתח הידיעה הרוממה ההיא ובחסרון השגתם ישיאו אשם עליה; ומעבר מזה הלא גם בלב בעלי המוסר המזוקק עוד יתרגשו שאלות רבות אין פותר למו, כי בכל אשר נתחזק לשמוח בחלקנו, בכל אשר נגבר חילים לעבוד את ה' באמונה ובענות צדק, הנה ארבת האמת תרבנו להודות, כי לא לפניו חנף יבא, כי יש ויש סתרי פליאות בדרכי ההשגחה וכמו נעו מעגלותיה מאתנו לא נדע מחוז חפצם.  ואך באור אמונת נעימות נצח לחיי נפשנו נראה אור בהיר לדעת מעלת הטוב והרע, הצדק והרשע, ואך האמונה הקדושה הזאת היא לבדה תתיר את הקשר המדובלל והמסובך הזה.

 

. 59

אמנם כן אם בדרכנו זה נלך לזקק את המושגים, להוציא יקר מלמודי שתי השיטות האלה ולקרבם לאחדים או אז ישועת ההשגחה קרובה לבוא וצדקת דרכי ה' קרובה להגלות אף בארצות החיים העוברים, ולא נצטרך לנוע ולבקש לה רוח והצלה ממקום העולם הנצחי לבד.  או אז נראה לדעת גם פה בארץ הליכות מלכנו קדושים סלה, אין פרץ וצוחה.  הצדקה היתה ותהיה מקור אשר נאמן, והחטאה היתה ותהיה מקור משחת מקור רעה מוחלטת.

כלל גדול הוא בתורת ההשגחה כי נפשות בני האדם חיות וקיימות לעולמים ורק על פי הכלל הגדול הזה נתבונן אל מערכת הטובות והרעות בעולם זה, ובלתו אין אמת וצדק חלילה בפעולות הש"י ואין חכמה ואין טובה במשפטיו, כי אילו היה פתגם המעשה נעשה מהרה וכפעל איש ישולם לו בארץ, חדלו כל ארחות הצדעה ועמה כל טוב ואושר מגבולי ממשלת ה' בארץ.  כי מה הֹוֶה לאדם בחיי הבלו אם אין בידו וברצונו להיות גבור ורחום חונן ומיטיב ארך רוח וסובל? ומה טובו אם רגשת אהבת הרצון הרוממה תתהפך לרגש אהבת עצמו השפלה? האיש העולה בהר הקדש הזה להשקיף ממנו על פני עלילות חיי האדם וממרום הפסגה הנשאה הזאת שיאה לרום שמים לא עבות יגיע, יִצֶף על מערכת מעשי הצדקה והחטאה, על ההצלחה והעוני, בערכם מלחמה אלה לקראת אלה, האיש אשר ישלח את עינו להתבונן על פני הכר הנרחב הזה ומסלותיו ההולכות קדמת העתידות, אשר לא תשורם עין ואין קצה למו, ההוא תאחזהו חרדת קדש, יכרע על ברכיו ויתפלל, יהלל ולא יפלל, יתחנן ולא יתלונן.  ואף בגעת בו יד הזמן להרעידו ולפרפרו לא ישים תהלה בפעל ההשׁגחה, ישא ויסבול את כל התלאה בענות צדק, ובאמון לב בנים על אבות יודה ויתפלל כל ימיו סלה.

 

. 60

על פי הדברים האלה יעלה בידנו לפתור גם את החידה הגדולה גם בבחינת תכונת חיי הנצח אשר נלאה החכם לייבניץ למצוא שברה.  החכם הזה מזכיר דברי המטילים ספקות גם בישרת ההנהגה בעולם הבא, בכח הטענה: הלא שמה מקום המשפט ליסר בתוכחות מוסר אכזרי את נפשות החטאים, ולאשר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כלל, הנה גם שמה בעולם הנצח יגדל מספר הנאנחים והנאנקים יתר הרבה מאד ממספר המאושרים הזוכים לקבל פני השכינה ולשבוע מטובה, כי מעטים המה; ואם כן היה איפוא מנוחת הטוב ונחלת האשר הכללי? ולהנצל מפח יקושים זה, בקש לו לייבניץ מנוס ומסתר בכנפי האמונה באלפי רבבות מלאכי מעל אשר אין מספר לגדודיהם ובשכלים הנפרדים אשר העולמות הרבים מלאים מהמה, ועליה ישען ויאמר: מספר הטהורים האלה נוחלי האושר הנצחי, מכריע כף מספר בני האדם בארץ, ומרובה מדת הטובה  ממדת הפורעניות בבחינת הכלל כולו.  אכן התשובה הזאת לא די לה שאיננה מצלת את צדקת ההשגחה אבל אף מבטלת אותה, כי הלא בצדק נתלונן, אנחנו בני תמותה, ונזעק זעקת שבר על מרי חלקנו ואין מנחם.  וכאשר יגדל מספר המאושרים ההם הותירם אלהים לנחול כבוד עולם כן תגדל צדקת תלונתנו לאמר: למה נגרע מהם להיות עוני נצח מנת גורלנו? אפס כבר למדנו השכל האלהי הנטוע בנו, והתורה האלהית הנתונה לנו, כי אין מקום לדברי הענש הנצחי הזה.  כל אשר יש בו לקבל אשר, לא תגיענו רעה נצחית, וכל אשר יש לו זכות אזרח בממשלת ה', לא יחרם ממנה לנצח.  האלהים התוה לכל איש ואיש מסלול ודרך בו ילך ויעלה ממדרגה למדרגה עד אשר יגיע אל הראש, היא תכלית דרכו, והמטרה הנאותה לו.  כל חסרון אשר נחסר נפשנו מטובה בעולם הזה, החסרון ההוא ימנה וימלא לנו בשפע רב בְּבָא להגדיל טוב נפשנו ולהאדיר אושרה הנצחי.  כל איש ואיש במלוא רחבי ממשלת ד' אשר ישא ויסבול לטובת הכלל כלו, מפרי עמלו יראה ישבע נחת, התלאה אשר מצאתהו תובילהו למרום האשר, תתן לו עוז וכפלים לתושיה, כי צדקו דרכי ההשגחה כן בבחינת הכלל, וכן בבחינת הפרטים.

 

. 61

אולם רוב הסופרים הגישו עצומותיהם וטענותיהם בבחינת מדת הקדושה ויקש דברם ביחס שלימותו יתעלה אל תכונת נפש האדם המוסרית לאמר: הן קדוש ה' צדקות אהב, רשע וחמס שנאה נפשו ורצונו הנעלה נטע אהבת הטוב ושנאת הרע גם בלב יצוריו, ואיך יפרח הזדון יציץ הרע בכל מקום ממשלתו, האם קצרה ידו, או אין ברצונו לעצור בעדם?

 

. 62

והמתחכמים חושבים תועה על ה' כי הנהו גם מועיל לרשעת הרשעים ותומך את הרע המוסרי ולא כנאוה לו לערך מדת קדושתו, בהיותו שוקד על מעשה הרע הטבעי והמוסרי לא לבד בנתינת הרשות כי אם גם בהוצאתם אל הפועל.

 

. 63

ויאמרו עוד: הלא גם נתינת הרשות לבדה מבלי העזר למעשה הרע, בבחינתו יתעלה, כעזר וסיוע לרעה יחשב, כי איננו עוצר בעדה והוא כל יכול.

 

. 64

ובאמת לא יתכן שיתיחס לו הרע המוסרי בבחינת נתינת הרשות להמצאו או בבחינת בלתי מונע אותו לבד, אבל יתיחס לו יתעלה כעוזר וממציא היותו בפועל, אחרי שהוא בורא את כל הכחות ומְאַנה את כל המקרים לידנו, הנה הוא בורא ומכלכל את כל הכחות לרעה, וכל המקרים והסבות להוציא את הרע לפעולת אדם, לו נתכנו עלילותיהם.

 

. 65

על כן מלא לב האדם לחמוס מזימות על קדושתו הנעלה, לתת את כבודו יתברך, במובן הטבעי או המוסרי או בשניהם כאחד, כעוזר ומסייע לעלילות הרשע או גם לראש מסבי הרע המוסרי, מבלי שום על לב, כי בזה באו להרוס את קדושתו, צדקתו, וטובו, ולהעתיקם משרש.

 

. 66

וכמה מן המתפלספים באו להציל את כבוד המדות האלה בכבוד מדת הידיעה המקפת ויכלתו העצומה, ולחטוא נגד מדת גדולת ית', ויאמרו: יתכן כי נסתרו מנגד עיניו מעשי הרעה, כי איננו משים אליהם או קצרה ידו לעצור בעדם.  בקהל המתפלספים האלה יֵחדו תלמידי עֶפיקור האומרים כי אין ידיעתו מקפת את מעשי הרע ובלתי נטויה עליהם, ותלמידי מאגי המחייבים שתי רשויות, ואומרים כי לעומת העצם הטוב והמטיב נמצא גם כן עצם רע ומריע, מקור הרע הטבעי והמוסרי, גם תלמידי סאציוס בכללם אשר גזרו אומר: כי אין הידיעה מקפת את עלילות הבחירה של כל עצם משכיל.

 

. 67

אמנם אנחנו, כבר הראנו לדעת כי אין נתינת הרשות לפעולה רעה מוסרית תמיד כאשם לבעל הבחירה החפשית, אבל היא לפעמים מותרת, רצוני לאמר אפשרית מצד המוסר, והוספנו לבאר דברינו, ואמרנו כי נתינת הרשות לפעולה רעה איננה רק מותרת לבד, אבל היא אם אסורה או מחוייבת, אסור לכל איש משכיל לעמוד על מעשה הרעה, והוא מצוה ועומד למחות בה כפי יכלתו, אם איננו מחויב מצד אחר למשוך ידיו ולהעלים עיניו ממנה.  אבל יש ויש לפעמים אשר החובה חויבנו בה לנפשנו או לנפש עמיתנו תאסור עלינו למחות ביד עושה עול.  אסור לאיש נצב מצד הממשלה להיות שומר לראש דבר נכבד להניח מקומו ולהניד רגלו לישע אוהבו נרצח לעיניו מיד איש קם להכותו נפש; אסור לעבד לגלות סוד אדוניו חורש רעה על אוהבו, והבא לעצור בעד הרע באופן כזה חטא ועבר את פי המצוה המוטלת עליו, ולהפך נתינת הרשות לעשות הרע בזה לא לבד מותרת כי אם מחויבת ומכרחת.  על פי הדברים האלה נוכל להסביר את האוזן בבחינת ההנהגה העליונה, ואם באיזה שנוים כפי הנאות ביחוס אל כבוד מדותיו יתעלה.

 

. 68

אם יעלה על הדעת ציור אפשריות צד רצון אצל הבורא ית' להניח איזה מגרעת בשלימות כלל המציאות (אשר גם הרע המוסרי נכלל בו) אז היה מקום מצוא לחסרונות רבים בשלימות הכלל, וגדולים ממציאות הרע המוסרי, והיה כלל הבריאה וההנהגה כנגד שלימותו יתעלה וכנגד שלימות זולתו מנבראיו, כי השלם בתכלית השלימות ראוי שיבחור במציאות הטוב הנעלה, להיות הבלתי שלם ובלתי טוב אף במקצתו, רע וחסר בערך אל השלם ממנו, ואם אמור יאמר איש ליחס לו יתעלה יכולת, חכמה, ורצון במדה בלתי שלמה בתכלית השלימות אפשריות יבטל בזה אמתת מציאותו יתעלה ואמתת מציאות כל הנמצאים זולתו.  היוצא מזה שאם לא היה מן האפשרי לפניו יתעלה, לכבוש את הרע המוסרי אם לא שיתן בזה מגרעת בשלימות המציאות בכלל, היה אם כן מתנאי חפת שלימותו יתעלה וחפץ השלימות אשר נתן לפעל כפיו לתת חלק גם למציאות החטא.  רצונו לאמר: להרשות מציאותו.

 

. 69

והנה בנוגע אל הסיוע לידי עברה מצד הכחות הטבעיים, שרצו כמה מן המתחכמים כנזכר ליחסו אל השם כאל הסבה הראשונה, הממציא והגורם, עד שיהיה גם החטא פועל ידיו ונשוא רצונו החפשי, ובכח הסברא הזאת קמו תלמידי עפיקור מעבר מזה לתת תהלה בידיעתו, ודופי בכח רצונו, והמאגיים מעבר מזה באו ליחס את הרע אל אהרימון, פועל הרע, העומד לשטן אל העצם הטוב והמטיב, חובה עלינו לבאר עד כמה, ואיך אנחנו מיחסים את הסיוע לעבירה אל השם יתעלה, וישר נוכח עמנו לדעת כי אך את חומר החטא, רצוננו לאמר את הדבר הטוב הנמצא בו, ולא את צורת החטא והוא הרע והמשחת בו בעצם, נוכל ליחס לו יתעלה.

 

. 70

ולמען הוכיח אמתת הדברים האלה, נשובה להשקיף עוד הפעם על תכונת הרע המוסרי ועל הרע בכלל, ונאמר: כל עלילות בני האדם, אם נתבונן עליהם מצד טיבם המוסרי, אינם בגדר תכלית הטוב, ולא בגדר תכלית הרע, כי לא תנוח השלימות על גורל מעשי בני תמותה בעלי גבול ותכלית.  גדר תכלית הטוב בכל המפעלים היא: ידיעה ברורה מאמתת טובם וישרם נערכת ומסכמת הסכמה גמורה אל כל הכחות הפועלות אשר לנפש, אמנם זה מדרגה נעלית מאד בסולם השלימות, ואין כל בריה להיותה נבראה יכולה להגיע עדיה, ולהפך פעולה רעה בתכלית, בלתי נמצאת כלל מצד עצמה, ולא נמצא איש אשר יבחור ברע ויעשהו מצד היותו רע בהחלט, וכל פועל אדם הנהו תמיד ממוזג ומעורב רע בטוב, ואם לפי ערך תגבורת צד הרע, נטבעהו במַטְבֵּעַ פעולה רעה, הנה יתכן שיבחור בו בעל בחירה חפשית מצד מקצת הטוב האמיתי או המדומה הנמצא בו, ולזאת כל עלילות בני האדם ופעולותיהם כפי אשר נמצאם בעולם בפועל, לא יתיחסו בהחלט לא למעשה הטוב בתכלית ולא למעשה הרעה בתכלית ובהחלט, אך המה מורכבים וממוזגים משניהם כאחד, הנדונים אמנים לפי רוב המעשה, ונקראים על שם תגבורת הצד האחד בהם.

 

. 71

הפעולות הטובות המוסריות תכליתן טוב טבעי, הוצאת הכחות הנפשיות לפועל, ואחריתם גם כן טובה, אם לא יבצר מהם לעשות את אשר זממו.  ובבחינת עצמם יהיה גדרם, התעוררות והתגלות כחות הנפש בעלת בחירה החפשית, אשר התעוררה לפעולה מצד ההכרה הברורה בסבות הגורמות.  ולהפך עם הפעולות הרעות, תכלית כוונתם לעצור בעד התגלות הכחות, ואחריתם ג"כ מרה, אם לא יעצרו במרוצתם, ובבחינת עצמם הנה בעקרם יהיו גם המה, פעולת הכחות על ידי הבחירה החפשית משוללת ההבנה ונעדרת ההכרה, הפעולות הרעות הנה אם שגגות או זדונות נמשכות מחסרון במדת הטוב או מחסרון במדת היכולת, ומקורם חסרון הרצון, או חסרון בהשגה והיכולת אשר דבק בנו בזדון עלומנו[5] אפס אין חסרון היכולת מבטל את חפשית הבחירה, להיות חסרון היכולת גם הוא עקרו בסבת חסרון הרצון כאשר הוכחנו במקום אחר, וחסרון הרצון נמשך מקוצר המשיג בתולדות הסבות או מחסרון ההכנה לפעול על פיהם, אשר על כן תהיינה כל הרעות המדותיות תולדות קצור הכחות וחסרון כח פעולתם והתגלותם.

 

. 72

אולם הרע המוסרי, אם אם היותו בבחינת עצמו, יוצא ממקור ההעדר ומסובב מסבות שוללות, בכל זאת יוליד גם הוא פעולות מחייבות, ותולדות גורמות ופועלות כדרך כל הסבות השוללות אשר בהתחברן עם הכחות המחייבות והפעולות יולידו תולדות מחייבות ופועלות.  המיתה, החולי, החשך, והקור יסבבו לפעמים מסובבים מחייבים אף שאינם בעצם כי אם סבות שוללות, ומבטן העדר יצאו, כי החיוב וההויה הנמצא במסובבים הוא מצד החיוב וההויה הקשור עם ההעדר בעצם הסבה, ולזאת יתכן שנקרא את הכאב והחולי, רע בפועל אף אם סבתו רק העדר ומניעת פעולת הכחות, ומקורו שלילה ובטול.  כמו שהחולי בא מסבת עמידת איזה כחות והמנעם מעשות תפקידם בגוף האדם, או מחסרון היחס והערך הראוי ביניהם, והכאב הוא תולדת איזה פגיעה חיצונית, כי התבלעה והתעטפה הנפש מפגע רע אשר פגע באברים המרגישים, עד כי נפסקו תהלוכות רעיונותיה תמידים כסדרם.  ולהיות הדברים האלה דורשים מאתנו באור רחב מכפי הנערך אל נושא הענין במאמרנו זה יספיק לנו לקחת את ההקדמות האלה כמבוארות, ובדרכנו נלך לבנות עליהן את מבנה מחקרנו ונאמר: כל ההויות וכחות כל עצמים יש להם סבות נכונות להמצאם, לקיומם ומציאותם בזמן מן הזמנים, והנם נשואי רצון השם היו והוֹוִים ביכלתו הוא צוה ונבראו ויעמדו לעד לעולם.  ולעומת זה ההעדרים והחסרונות והקצורים, אין להם יש ותושיה, ומקורם גם כן העדר איזה סבה, השם יתעלה איננו הסבה הגורמת מציאותם כי אם הסבה הבלתי מונעת הויתם, והתיחסם אליו יתעלה הוא אך מצד אשר לא מנע העדרם, ולא עלה ברצונו הפשוט להמציא ולחדש את הפכם[6].

 

. 73

אם נתבונן על שלשלת המציאות הגדולה בכלל, נמצא אותה מורכבת מטוב ורע, והרע הוא אם מוסרי, טבעי, או במה שאחר הטבה, אמנם אם מן המציאות נקיש על שלימותה, ומאשר יצאה שלשלת המציאות הזאת לפעל, נשפוט בצדק כי לא היה מן האפשרית להמצא שלשלת מציאות אחרת טובה הימנה, אשר רעותיה היו מועטות ממספר הרעות הנמצאות בהוה, הנה הותרה כבר אחת מן השאלות: מדוע לא היה באפשרית שיהיה מקרה מן המקרים באופן אחר? הרע הטבעי הם היות העדרו אפשרי בבחינת סדר הנמצאים בפרט היה העדרו בבחינת הכלל כלו גורם ומסבב חסרונות גדולות, כי העדרו המוחלט מצד עצמו הוא מן הנמנעות.  להיות הנבראים במה שהם נבראים בעלי גבול ותכלית, וכל תחום והגבלה יסודתה חסרון ומגרעת בבחינת ההויה (מה שאחר הטבע), וכן הדין עם הרע המוסרי, העדרו הגמור בחק הנבראים בעלי תחום ותכלית מצד ההויה, בלתי אפשרי.  על פי הדברים האלה נשפוט בצדק ובאמת כי שעור הרע הנמצא במציאות שקול ומדוד במאזני חכמתו ושלימותו ית' עד כי לא היה מן האפשרי להמעיט מציאותו ולהרבות את מדת העדרו, אם לא שהיה ברצונו יתעלה לעשות דבר כנגד חוקי חכמתו ושלמותו, ולברוא עולם חסר השלימות ונעדר המכלול הראוי לו.

המקור הראשון לכל רע הוא קוצר השגת היצורים ודלות כחם, הטוב בבריאה מפכה ממעין שלימות הכחות והתושיה, אשר נטע ה' ביצורי כפיו ואשר יכלכלם ויעמידם לעד, והם הם לבדם נשואי רצונו הנעלה ויכלתו הגדולה; והרע הנמצא הוא תולדת קיצור היכולת של היצורים הנבראים, המוכרח ומחויב בבחינת טבע יצירתם.  לבאור הענין נקח למשל את הכחות הטבעים.  מכח התנועה שהוא כח נמצא תצא התנועה והמהירות, אבל העיכוב והמתינות העוצרים בעד עלילות הכח הזה, המה תולדות כח השׁביתה והעצלות, שעם היותם רק שלילה והערד פעולה, יולידו, בהרכבה ובחבור, פעולות מחייבות.  וכן הדבר עם תכונות הטוב והרע המוסרי, ויחס מעשי בעלי הרצון החפשי.  כל פעלי כח ההכרה והמעשה, הם תולדות מחויבות מישות הכחות אשר ברא אלהים ויכלכלם בחסדו, והם טובים מצד עצמם, אבל הרע הנמצא בהם הוא תולדות חסרון ההשגה וקצור כח הפּעַל, והוא אם פרי הזדון, שלא להיטיב, או פרי הסכלות ומעוט היכולת הבא בעקבי שגגת תלמוד ועצלות העבודה.  אולם שני הפנים האלה בבחינת היותם תולדות ההעדר והשלילה, אינם נבראים ואין להם קיום ועמדה בפעל, ולא יתכן ליחס את המצאם וקיומם אל השם ית' ולאמר כי הוא סבתם הגורמת או העוזרת, עד אשר לא תשאר לפנינו כ"א השאלה, מדוע נתן הרשות להמצאם ומדוע לא עצר בעדם ולא בטלם? אפס גם השאלה הזאת אין לה רגלים, הי אחרי אשר ראינו כי יכלתו בבחינת מציאות הרע איננה כי אם כסבה בלתי מונעת או כסבת נתינת הרשות אבל לא כסבה הגורמת והעוזרת, והוכחנו לדעת כי המניעה והעצירה בעד מציאות הרע בהחלט, היא כנגד שלימות עצמותו יתעלה, והרשיון להמצאם הוא מתנאי כליל שלימות העולם בכללו, נלמד לדעת כי ישרים דרכי ההשגחה, והמשגיח נקדש בצדקה; האלהים איננו המסבב והמסייע למציאות הרע וכלכולו, ויכלתו הגדולה לא יצרתם עמל עלי חוק, והנהו אך נותן הרשות להמצאם[7] אמנם נתינת הרשות בעצמה גם היא כהכרח מוסרי כביכול לפני חכמתו המקפת את טובו הנעלה, כי בבטולה תבטל מציאות העולם כלה, או יתבטלו על כל פנים כמה מן שלימיות הנמצאות בעולם היש וההוה, וזה ממה שיתנגד לשלמות ה' וכבוד חכמתו.

 

. 74

ננסה נא עתה להרים פרט אחד מן הכלל ונתבונן עליו למען נראה אם יתאחד כל האמור מן הכלל כלו גם בפרטים, להשקיט את התלונה על דרכי ההשגחה בכלל כבפרט, ובדרך משל נאמר: איש אחד התפרץ באביו לבלתי שמוע בקולו, ויתנכל אליו וימיתהו, כי היה בהול על ירושת נחלתו ומאז הונח אביו מן המסלה התמכר לכל רע, הוסיף פשע על פשע מרי על מרי, עד כי נפל שדוד תחת משא פשעיו, ויתן להורג את נפשו או שלח יד בעצמו ויבחר מות מעצמותיו.  רעים וחטאים כאלה יש ויש בתבל ומציאותם בלתי רחוקה, ועתה נסורה לראות את המראה הנורא הזה ונתבונן עד כמה נוכל לקרוא תגר על ההשגחה העליונה, ומה בידי התבונה לשכך את התלונות האלה ולהצדיק את ההשגחה.

 

. 75

מעשי התבל הזאת ותהלוכותיה, הם אריג גדול של מקרים ומעשים רעים וטובים לאין תכלית.  גלגולי המקרים בעולם החמרים, והרוחנים, והשנויים הטבעיים והמוסריים המתרחשים לאלפים לרגעים, קשורים ומשולבים יחד באלפי אלפים לולאות מקופלות ומסובכות אשר לא נדע ראשיתם ואחריתם.  אכן הדעת לנבון נקל כי המות והכליון בעולם החמרים, לא יבטלו את תהלוכות הטבע, ואינם מקפדים כאורג את תקותיה.  אם ישתנה מעמד הסדר בגוף בעל אברים (אָרגאַניקאן) באופן כי תנועת אבריו נוטה יותר לְהַפְרַת מוסרות הערך והשוי ביניהם, מאשר לחזוקם וקשורם, נאמר כי מֵת הגוף ההוא ואם תגדל התכונה הזאת ותוסיף להיות מרגשת גם לחוש נקראה בשם כִּלָיוֹן.  אבל כבר הננו רואים את הטבע כי יפליא לעשות, יהרוס גופים בעלי אברים למען בנות מחרבותיהם גופים אחרים, יקומם אותם ויקראם לאור, למען ישוב וימחצם, וכל תהלוכות שלשלת תכונות הגופים מורכבת מן ההויה וההעדר חליפות נצח.

והנה אם יש איזה תכלית וכוונה בטבע היצירה, נבקשה איה איפוא הוא, אם בחיק ההויה או בחיק הכליון, הנהו למען הוליד, או מוליד למען כלות, ומן ההכרח שיהיה אחד מהם אמצעי והשני תכלית.  ונשאל איזה מהם האמצעי ואיזה התכלית?

קיץ וחורף, יום ולילה, שינה ויקיצה, הם מעמדים שונים משתנים ומתהפכים זה לזה.  וגם בזה יתכן לשאול איזה מן המעמדים האלה אמצעי ואיזה מהם תכלית.  אמנם כבר גלוי ונודע לכל כי לא יָקִיץ האדם למען יוכל לישון, אך יישן לעתים מזומנים למען יוכל להשלים חוקו ביקיצה, ובדרך כלל המעמד ההוא אשר נמצא בו יתר שאת תושיה, שלימות והסכמת הערך, בו נוכל לבקש לפי דעתנו את סבת מציאות העצם והוא נבחר להיות תכליתו, אמנם המעמד שכנגדו, חסר השלימות, מחויב שימצא גם הוא וכאמצעי להגעת התכלית המכוון, כי להיותו חסר השלימות כנגד השלם ממנו אי אפשר שיהיה הוא תכלית הנמצא או הסבה הגורמת לו.  והוא הדין גם במעמדי הלידה והמיתה ההויה והכליון, אין ספק כי הלידה וההויה הם תכלית הבריאה, אבל המיתה והכליון הם כאמצעיים וכעוזרים לה.  ויותר קרוב לשמוע, כי אין שום כליון מחלט בגבולי טבע היצורים, והם לובשים צורה ופושטים צורה, והכליון הוא רק כליון מדומה, ורק מאשר קצרו עיני האדם להשיג את ההויה המתחדשת בעקב הכליון ואת גלגולי הבריאה המתקוממת מאפר שממון ההריסה, תחרד נפשו למראה המיתה, ורעדה תאחזהו לזכר הכליון המדומה.  אולם החוקר אשר מישרים תחזינה עיניו בסתרי הטבע ותהלוכות תמורותיה באור התבונה, לא יחרד מהם ולא יוטל אל מראה האימים הנוראים האלה.  ויש אשר הסכינו ג"כ להתגבר על יצר חושם ולהביט בדעה צלולה על מעשי התמורה הזאת וסר מר מחזה המות גם מעיני בשרם.  ואם כן הדבר בבני אדם אשר הגיעו לאיזה מדרגה מן החכמה האנושית, על אחת כמה וכמה, ישרו התמורות לפני השם יתעלה, המביט מראשית אחרית.  לפני עיני כבודו אין המיתה הריסה בחומת הבריאה, ואין הכליון פרץ יוצא בסדרי הטבע כי אם מעברה בים המציאות, מעברת את העצמים מתמונה לתמונה, משנה פניהם ומשלחם מצורה לצורה, ואם נראהו כחסרון וכמגרעת בבחינת החלקים הנה הוא באמת תנאי שלימות הבריאה כולה, לפי חוקי החכמה העליונה והסדור הנעלה.  כן הדבר בהלכות טבע הרע בעולם החומרים, אשר גם זולת זה, כן הסדור בהם וכן בטול הסדור, יתבונן כשלימות או כחסרון אך בבחינות ההצטרפות אל העצמים המרגישים והמשכילים.  אבל הרע הנמצא בהרגשות והציורים בעולם הרוחנים קרוב מעט יותר אל המחויב והיש, הכאב, הצער ומגנת הלב אשר ירגיש וימצא בן סורר מורד באבותיו וכן כל החרפות והבזיונות אשר יכסו פני האב האמלל הנם, הם רעות מחויבות ונמצאות בפעל לא לבד להם לבדם, בהיותם מהרסים שלימותם ומגדילים עם זה ענים ומרודיהם, אבל גם לכל לב מרגיש ומצר בצרת רעהו, אשר למראה העני והצרות האלה יחרד לבבו ונפשו עליו תאבל, ובעיני המשכיל אולי תהיינה התאוות והחמדות אשר התמכר להם הרשע כל ימי חיי הבלו מכאיבות ומצערות יותר מן המכאובים והפורעניות הבאות בעקביהן.

 

. 76

ממה שקדם התבאר כי בין אם נאמר שהמות הוא הדרך לכליון חרוץ, ובין שנאמר שהואר מוביל לדראון עולם ועוני נצח, בשני האופנים האלה יחד תעמוד בינת אדם שוממה ולא תצלח למצוא הפתח מן המבוכה תסגור עליה.  כי באופן הראשון, הנה הלא טפחות נתנו ימינו, וחיינו כלואים וסגורים בין הלידה והמיתה, תוך משטר קטן נראה ונגלה מראשיתו ועד אחריתו, לנגד עינינו תהלוכות חיי איש ואיש מלאים מעקשים וחתחתים, ואם נחפוץ למצוא סדר לתכונה לא נמצא, לא מפני שקצרה בינתנו להשיגה כלה אבל מפני, שבאמת, אין כל סדר נמצא, שבילי החיים נלוזים ומשורכים באין חפץ, הולכים אובדים וכלים בלא חמדה ותכלה.  והתשובה כי הרע המגיע לפרטים ישוב תועלת וטובה אל הכלל כלה תשאר מעל, ולא תעצור כח להרגיע נפשנו, כל איש בעל נפש משכלת הוא עולם קטן בפ"ע, בקרבו נצפנו חמודותיו, ומה לו ולאיש אחר כי ישא וכי יסבול בעדו? למה זה יהיה האחד נדח כל עודו מדחי אל דחי, ובאחריתו יפול שדוד במלתעות הכליון לטובת רעהו או לטובת הכלל? אין זה כי אם עָוֶל ורעה רבה.

 

. 77

אולם האופן השני, קשה גזרתו מגזרת הראשון, כי אם נאמר: אשר אחרית החיים האלה הוא מוסר אכזרי ועונש נצחי, תגדל המבוכה יתר הרבה מאד, לשוא יאמרו התומכים את היסוד הזה כי בחבלי חטאותינו נמשוך לנו את הפורעניות ההיא, ובעונותינו ואשמותינו נגד חוקי הבחירה החפשית, באה עלינו ההוה ההיא, לשוא יוסיפו לאמר כי כן ארחות השופט הנאמן לענוש את המשובה הנצחת בעונש נצחי.  כל אשר עינים לו יראה כמה סרו בזה מן המסלה העולה בית אל, ומה נואלו אלה הנמלטים מן הפח ומתנפלים בפחת.  הסברות הסכלות האלה מושכות אחריהם עוד קופה של סברות סכלות ונואלות מהמה.  כי כן ישיאו כמה מהם את נפשם לאמר כי את הטוב הנצחי תנחיל ההשגחה אך לבחירי האנשים, אשר כאין וכאפס המה מול מספר העובדים והנעים, אשר כלימות עולם ועוני נצח ירונו חלקם! וכמה מהם אשר הרגישו כי גם זה עול, הרחיקו נדוד לבקש בעולמות אחרות בצבא השמים וכוכביהם, מעונות לבריות לאין תכלית בעלי דעה והשכל בצלם האדם בארץ, אשר לא יראו שחת ואור עולם על ראשם.  ולא שמו על לב כי מה הושע יושיע זה לנו בני עוני אושר הברואים ההם ומה תסכן לנו הצלחתם? עוד נסו אחרים מבעלי הדעה הזאת דבר לאמר: כי אך לזאת יגדל מוסר החטאים ויאריכו ימיו, למען יצאו הצדיקים וראו במכת הרשעים ויזונו עיניהם בענים האנוש וינחלו בזה משנה נחם על כל התלאות מצאום בחיים חיתם; והענג בעולם הבא לראות חרפת חורפיהם בעולם הזה, לשבוע שם מבשר הרעים האלה אשר לשוא קנאו בהצלחתם פה, יהיה כתגמול על צדקתם, כי צרפם אלהים בכור עוני ויצאו טהורים ונאמנים אל התום והיושר.  אך לא ידעו המדברים כזאת כי בנפשם דברו, כי האיש אשר יבקש להרגיע נפשו בתנחומות כאלה, לא לבד כי הקשיח את לבבו וסגר את כל שעריו לפני רגשת הרחמים, אבל עוד יחפא גם על אלהים אל רחום וחנון, דברי אכזריות לתתו לנוקם ובעל חמה לעריץ אכזרי צורר את יצוריו עד להשחית.  ובאמת אם לא היינו משימים לב לראות איך נוקשו ונלכדו במהמורות הטעות, ולולא ידענו כי אך מושגים מוטעים וציורים בלתי בחונים ומצורפים היו בעוכריהם, לא היה בידנו להבין ולדעת איך נואלו סופרים רבים לעשות לשקר עטם, ולספות להג הרבה במשא ומתן של הלכות הדעת הכוזבת הזאת.

 

. 78

אולם על פי ההקדמות אשר שמנו ליסוד מחקרנו נוכל ללכת בטח דרכנו אל מחוז החפץ ורגלנו לא תכשל באבני נגף וצורי מכשול כאלה.  כל עצם נברא מן הדק שבדקים מן הדומם עד נפש החיה המרגשת והמשכלת לא יִכְלֶה לעולם ואין קץ למדת ימיו, ועל משמרתו הנהו נצב תמיד לעשות רצון ההשגחה לרגעים, לכל נמצא יעד השם ית' יעודים שונים ובקרבו נתן כח ותשוקה לרוץ אורח יעודיו, ולעבור את הדרך אשר לפניו.  היעודים האלה הם קשורים ואחוזים איש ברעהו כסבה ומסובב וכל אחד מהם מכשיר ומכין אל היעוד השני הקרוב לו, ואך בזה יבדלו העצמים בלתי החיים מבעלי החיים, בלתי החיים אין להם שלימות מצד עצמם, ורק לפי ערך הצטרפותם עם בעלי החיים יקראו שלמים או חסרים כי אין מהם יודע ומכיר את עצמותו, אין אתם זכרון העבר ותקוות העתיד, אולם בעלי החיים וביחוד בעלי השכל והדעת לכל אחד ואחד קיום ושלימות בפני עצמו ולמען אושר עצמם וטובם נוצרו, כל אחד ואחד עולם קטן בפני עצמו, אורח היעודים אשר לפניהם – בגלליהם, ולמען שלום הצלחתם ושלימותם, יתהלכו בו, ולא לטובת עצם זולתם לבד, גם הם לא ינוחו רגע מלמלאות חפצי ההשגחה וכוונותיה, אבל לא יחדלו ג"כ מלהרבות אשרם ולקנות תוספת שלימות בכל עת ורגע.

בעבודת תפקידם זו אשר לא ישבותו ממנה כלל, יעירו ויתארו כחותיהם יגדילו ויאדירו הכנותיהם, ילכו מחיל אל חיל להגיע אל מרום אוֹשֶׁר השלימות אשר יסד הבורא הטוב והמיטיב כגדל רחמיו וחסדיו, אמנם גם האושר הזה בעצמו גם הוא אין עמדה לו וגם הוא הולך הלוך וגדול לרגעים, כי כל אפשרי המציאות לא יגיעו לעולם אל תכלית השלימות האפשרית להם, ואשרם נערך אך בערך התקרבותם אליה.

 

. 79

ולזאת גם יעיד כל עצם משכיל, וגורל מציאות איש פרטי, מחובר חבר יעודים רבים ושונים אשר תקצר עין בן תמותה להשיגם מקצה לקצה, ואת אשר הוכחנו בצדק מדבר הנהגת העולם בכלל נוהג גם בגבולי העולם הקטן הזה, הוא האדם.  גם שלימות הכללי של העולם הקטן הזה תחייב לפעמים מציאות איזה חסרונות ומגרעות בשלימות חלקיו.  הלידה והמיתה הם שתי תקופות נכבדות במרוצת שלשלת היעודים אשר בהגיעה עדיהן תקבל מהלכה שנוי גדול ותלוז נליזה רבה למראה עין.  הלידה תוציא את היצור ממעמד המנוחה ותרדמת רוב הכחות, ותעמידו על במתי העולם הנראה הזה, מקום העלילה והפעולה, מקום התגלות הכחות והתפתחותם עד להפליא.  והמיתה? לא תשלח יד אכזרית לבלע ולגדע את עץ החיים כלול ביפיו, לשרשו כרגע ולהורידו שאולה, ולהשיב את המפליא לעשות אל השביתה והבטלה.  ואם יאמר האומר כי הכליון הוא מתנאי שלימות הכלל כלה, במה יצדיק את העול הנעשה על ידו אל הפרטים המשכילים, אשר נפשם המשכלת זכתה להם זכות לגבר חיילים עלי דרך השלימות, וצדקה יש להם להתענג על נעם האשר השלם אשר קנו להם בעמל התגלות והתפתחות הכחות, ומה גם שלא יוקח ויושלל מהם. והנה במקום אחר בארנו את הטענות האלה באור רחב, ולפי הנדרש לעניננו נשוב אל באור הרע הטבעי אשר שבטו ינוח על גורל חיינו, כבר אמרנו כי יותר מאשר יכאיבנו ויצערנו המכאוב הצער והעוני אשר יחתו המקרים על ראש האב הישר ועל בנו הפריץ, תרעימנו ותחרידנו מציאות התאוה הנמרצה, והחמדות הנפרצות, אשר התמכר להם הבן הרשע ההוא, והעירה בנו רגשת התעוב וגעל נפש, ויצאנו לבקש לנו דרך להתבונן במפעלי ההשגחה, ולראות עד כמה היתה ידה בעוזרי החטאים האלה ועד כמה נוכל ליחס אל השם יתעלה את סבת ועלת מציאות הרע הזה, הכאב הוא הרגשה חזקה מתחוללת בגוף האדם אשר תרעיד ותבטל עד ארגיעה את מהלך הציורים התמידים אשר לנפש, והנה הכאב במקום שהוא בגוף הנהו הריסה בבנין העורקים בפעל או בכח, וההרגשה הזאת תצער את הנפש להיות נשואה ציור חסרון השלימות, ולהיותה מבטלת בעים רוחה גם כן את מהלך הרעיונות תוליד חסרון שלימות בעצם הנושא.

 

. 80

מן האמור יתבאר ג"כ דבר מקור הרע הזה שאיננו כי אם בשלילה, וסבתו: חסרון, קציר, וליאות, הפרוד בגבולי היצורים הגשמיים אשר חשבנוהו לכליון מוחלט, הוא כפי האמור, אך מעברה לחבור וקשור מתחדש, ואיננו רע מוחלט בבחינת עצמו, ולו היה ידי חושנו לאל להרגיש את מהלך המעברה הזאת כי אז לא החרידנו; ולא הדאיבנו פרוד החבור, וסר מר המות הזה, והיינו רואים בריאה חדשה יוצאת מחיק הכליון, והכאב חדל מהיות כואב ומכאיב אותנו.  ובבחינת הנפש גם היא כבר ידוע לנו כי הפסק ובטול מהלך הרעינות בחק קוצר השגתנו ינוח, באשר לא תמצא לה הנפש ידים לעמוד לקראת ההרעדה החיצונית, ולאחוז דרך מהלכה פנימה, ואלו לא היה כח ציור נפשנו מצומצם כל כך לא היתה הפגיעה באברים המרגישים היותר גדולה שלטת לכלוא את רוח מהלך רעיונותיה, והכאב חדל גם הוא להיות כואב.  התבאר בזה אם כן למדי, כי הכאב אף שהוא מצד עצמו נמצא בפעל, הנהו נובע גם הוא ממקור ההעדר והשלילה.  כל מפעל כחות הגוף והנפש הוא טוב גמור ומוחלט, כל עלילות הכחות הוא דבר תושיה נמצא בפעל.  וכל חסרון וקצור וליאות הכחות, יולידו כאב הנקרא רע אולם כבר ראינו כי כל הכחות הפועלים המה נקראו מראש ונוצרו ברצון ה', הוא ראש סבת המצאם והוא מכלכלם ומחדשם בכל יום תמיד.  ולהיפך כל חסרון וקצור הכחות אין להם צורך לא בסבה מחייבת ולא בסבה מקיימת, ולזאת אין הכאב בבחינת היותו רע ממעשי ידי ה', לא הוא פעלו ועשהו, כי אם נתן הרשות להמצאו כאשר לא היה ביד יכלתו הגדולה לעצור בעדו ולהניאו.

והוא הדין עם תענוגי החמדות הרעות והתאוות הנמבזות, העונג המסובב מהם הוא לפעמים ערב ומתקבל מאד, וכל המסייע לו לאדם לטעום אותם ולהתענג עליהם מצד כחות הגוף והנפש הוא טוב מוחלט באותה שעה, אבל התולדות המתילדות מן הענג הן רעות ומשחיתות מאד רעות לגוף ולנפש.  רעות לגוף להיותן גורמות התאמצות יתרה בפעולות העורקים, התאמצות אשר מעבר מזה תפריע אותם משאר עבודותיהם ותבטל ערך השוי ביניהם, ומעבר מזה תחליש אותם חלושה משוערת כחוק טבע הגופים בעלי האברים, אשר לפי התאמצותם כה לפעול כן תרפינה ידיהם, כאשר ייגעו כן יעפו; ורעותיהן לנפש כי רגשת הענג הנפרד, תמשוך אחריה את כל רגשות הנפש ותמשול בה לבדה, תשבית את שאר מעבדיה, ותמיץ גם את לשד כחותיה, אשר ערך השוי בהם הוא תנאי האושר האמתי.  כן אמנה ההרגש המוסרי הנטוע בנו, יכאב ויצער מאד לראות את הענין הרע הזה אשר בין תכונת הענג הנעים ובין התולדות המרות היוצאות ממנו, ויחרד למראה האיבה אשר נמצאה ביניהם, אבל איך הרדך לתקן את המעות? אם שתהיינה תולדות התענוגים כרוכות בעקביהם עד כי היו גם החושים רואים ומרגישים את האבדון והכליון הפתוח תחתיהם וחדלו מהתענג, או שתהיה התבונה חמושה גם היא בעוז ההשגה החושית למען תדע להבין את העתיד לבוא כידיעתה את דבר ההוה אשר נכח עיניה, או שתהיה תכונת מערכת העורקים בריאה וחזקה עד אשר לא יגועו אמות ספיו לקול הרעדה גדולה נוגעת בקצתם, והיתה נפש גם היא מלאה עוז ועצמה לנשוא כל הטורח והעמל הבאים לרגלי תענוגי החושים לבלי יפריעו אותה מעבודתה הכללית.

אפס לאשר כי אין אתנו מכל אלה, יהיה הרע המסובב מהעדרם רע כשלילה אשר בחיק קצורנו והגבלות כחותינו ינוח, המתיחסים את השם יתעלה, כפי המבואר, לא בבחינת היותו פועלם וממציאם כי אם בבחינת היותו בלתי מונע העדרם, כי כבר התבאר אשר הכחות ועלילותיהם אשר תושיה ומציאות עצמית להם, הם נשואי רצון השם ועלולי יכלתו, אבל חסרונם והעדרם להיותם נעדרי מציאות עצמית אינם נשואי רצונו ויתיחסו לו רק בבחינת תתו הרשות לשימצאו או באשר לא חשך המצאם.  והנה ראינו התנאים המתבקשים לאשר יחדל רוע הצער והענג מן האדם, כי יברא ה' בריאה חדשה בעולם הרוחנים והחומרים משונה בטבעה מאד מטבע הבריאה הנמצאת, עד כי תתהפך השאלה מדוע לא מנע השם את מציאות הרע בעולמו, לשאלת מדוע בחר ה' בתכונת העולם הנכחית ובסדרו ההוה ולא בחר בסדר ההוא אשר על פיהו היתה הרעה נעדרת? ודעת לנבון נקל כי השאלה הזאת נשענת על הטענה כי כביכול לא בחר הש"י בסדר היותר נעלה מכל הסדרים האפשרים, וכי היתה אפשרות למציאות עולם שכולו תושיה באין מגרעת בסבותיו ובאין חסרון במסובביו, ומי לא יראה כי היסוד הזה בנוי על תהו, ובשקר ישים מחסהו.

 

. 81

אולם בבחינת האובד הפרטי אם נשאל מדוע ישא ויסבל תגרת יד העני והצער ולמה זה איפוא נוטל עליו להקריב שלימות אשרו הפרטי קרבן על מזבח שלימות הכלל, הלא אם גם תנאי אשרו והצלחתו כנגד תנאי טובת הכלל כלה, האם אין לו צדקה לצעוק מה זה כי נפל חבלו להיות אך הוא מטרה לחצי הצער והעוני? על השאלה הזאת נשיב אנחנו כי השאלה הזאת קשורה ואחוזה בגלגולי שאלות וקושיות לאין סוף הן גם אל האיש הפרטי ההוא כאשר לכל היצורים יעדה ההשגחה העליונה עולם שלם של יעודים מיעודים שונים עד לאין תכלית, ואשר נמצאה שלשלת היעודים האלה לפעל, נוכל להחליט בברור גמור עפ"י המבואר ממה שקדם, כי בבחינות גלגולי סבותיה בכלל, מרובה מדת הטובה הצפונה בה ממדת הרעה הגלויה כי מהלכה אך לפנים ולא לאחור, כי תעפיל לעלות ולהתקרב אל מרום השלימות, ולא תרד אחורנית לשוב על עקב בשתה אל החסרון והמגרעת, ובכלל מציאותו ויעודו של הפרטי ההוא נמצא רב טוב בכח ובפעל יתר שאת מן הרע הממוזג עמו.  והשאלה, מדוע בחר ה' בהויתו מבהעדרו האם אין נוח לו שלא נברה משנברא, תשובתה

 

. 81

אולם בבחינת האובד הפרטי אם נשאל מדוע ישא ויסבל תגרת יד העני והצער, ולמה זה איפוא נוטל עליו להקריב שלימות אשרו הפרטי, קרבן על מזבח שלימות הכלל, הלא אם גם תנאי אשרו והצלחתו כנגד תנאי טובת הכלל כלה, האם אין לו צדקה לצעוק: מה זה כי נפל חבלו להיות אך הוא מטרה לחצי הצער והעני? על השאלה הזאת נשיב אנחנו: כי השאלה הזאת קשורה אחוזה בגלגולי שאלות וקושיות לאין סוף.  הן גם אל האיש הפרטי ההיא כאשר לכל היצורים יעדה ההשגחה העליונה עולם שלם של יעודים מיעודים שונים עד לאין תכלית, ולאשר יצאה שלשלת היעודים האלה לפעל, נוכל להחליט, בברור גמור עפ"י המבואר ממה שקדם, כי בבחינות גלגולי סבותיה בכלל, מרובה מדת הטובה הצפונה בה ממדת הרעה הגלויה, כי מהלכה אך לפנים ולא לאחור, כי תעפיל לעלות ולהתקרב אל מרום השלימות, ולא תרד אחורנית לשוב על עקב בשתה אל החסרון והמגרעת, ובכלל מציאותו ויעודו של הפרטי ההוא נמצא רב טוב בכח ובפעל יתר שאת מן הרע הממוזג עמו.  והשאלה, ומדוע בחר ה' בהויתו מבהעדרו, האם אין נוח לו שלא נברה משנברא? תשובתה בקרבה, לאשר מציאותו בכללה כוללת טובה רבה גם לו ואושר יתר שאת לעומת הרע הנמצא בה.  לא תשאר אם כן כי אם השאלה, מדוע לא חשך ה' את הרע בכלל, ומדוע לא מנע מציאותו לגמרי? וכבר ראינו כי היא אחת עם השאלה מדוע בחר השם בסדרי הבריאה הנמצאת ולא בחר בסדרי בריאה אחרת, ומדוע המציא את העולם הזה ולא עולם אחר טוב ממנו?

 

. 82

נשאר עוד להתבונן על הרע המוסרי, ולפי המשל אשר המשלנו נסורה לראות את מקור הרע הנמצא ברשעת הבן המרצח הורג את אביו, על הסבות אשר הסבוה והתולדות שיצאו ממנה, ונאמר: כי בנוגע אל התולדות בבחינת הצד הטבעי לבד, כבר מלתנו אמורה, אשר להיותן נמצאות בפעל הנה הֵנָה נכללות בסדרי משטר העולם הטוב הנעלה, גם הגדול שבפושעים עם כל זדון לבו הרע לבלע ולהשחית לא יוכל למנוע שתשתמש ההשגחה העליונה במעשיו המקולקלים להגיע אל הטוב והנאות – לחפצה, כי עם כל היות כוונתו לרעה, הנה אחרי אשר לא עצר ה' בעדה, לא ימלט אשר נכללה גם היא בסדר הכוונות הערוכות, כחלק מחלקי הטוב הכללי.  אולם בבחינת הצד המוסרי של התועבות האלה והפכו לרעה את הבחירה החפשית הנתנה לו, יש לנו להעיר ולאמר: כבר אמרנו כי בזדון המית הבן את אביו ובצדיה, ידע כי אביו הוא, ובשכל בריא ודעה צלולה רצחו נפש, ובכל זאת אין ספק כי בעשותו את מזימות לבו, ראה הרשע הזה כי טוב עליו המעשה, כי לולא זאת לא מלאו לבו לעשות כן ולהרע לנפשו, ולזאת אך חסרון דעת ערך הטוב והרע, וסכלות השגתו אותם המה היו בעוכריו.  ואם נשאל איזה רוח עבר על האומלל הזה להוליכו תועה בהכרתו ולבלבל מושגיו? נניח כי יש לו דיעות נפסדות מכבוד קדושת השם ית', ההשגחה העליונה ויעוד האדם, הנהו כופר בהשארות הנפש, בגמול וענש, יאמן בשוא נתעה כי ההנאה המושגת מעדוני התאוות היא תכלית כל טוב בעולם, וספות הרוח על צמאת תשוקותיו, ומאוויו המותרים והאסורים, הוא הגדולה בהצלחות האדם בחלד.  כי הלא באמת יש כח ביד הדיעות המשחתות האלה לבלבל את ההרגש המוסרי הפנימי כל כך עד שלא יתן דופי ברוע המעשה, והרשע ישבע שבע ענג בפרי מעשיו הרעים בהשקט ובטחה.  ובדרך זה הבשילה בו במחשבה הרעה והמשפט המעוקל, כי אין הצלחה טובה בארץ כי אם לרכוש רכוש גדול, והרבות עושר הוא המסלה האחת אל מטרת ההצלחה, ולמען הגיע עדיה, טוב וישר לשלוח יד גם בנפש אביו בעמדו לשטן לו.

אמנם הדעות המשחתות האלה גם למו סבות מסבות שונות, אם חנוך רע ומשחת אשר אולי גם מיד אביו בא לו, והתחברות לאנשים רעים וחטאים אשר התערב בהם וילמד ממעשיהם, או הקריאה בספרים מרבים הבל, ועל היותר הרגל בתפנוקים, ובתענוגים לא נכספים אשר שבו אח"כ להיות כהכרחיות, ולבוא כמהלך עליו, וכדומה מן הסבות אשר הכו בסנורים את עיני שכלו עד אשר תעה כשה אובד, ונלוזו ארחותיו מדרך האמת.  נמצאנו למדים מכל הנאמר, עוד הפעם, כי מקור הרע המוסרי איננו עצור בקרב הכחות הפועלות ובתושיות הנמצאות בפעל, כי אם צרור בסתרי החסרונות והמגרעות, והמה, כבר אמרנו, לא ה' בוראם ומכלכלם, כי אם נותן הרשות להמצאם כתנאי שלימות המציאות כלה.  ולזאת לא נוכל לחפא על ה' את סבת הרע המוסרי בבחינת פועל ומסייע, כי אם במה שאי אפשר לפניו כביכול למנוע אותם בבחינת הכלל כלו, ולא תשאר לפנינו כי אם השאלה האחת: איכה תסכים גזרתו זאת עם מדת טובו ורחמיו גם בבחינת הפרט? אולם הלא המעצור להוציא את החפץ לפעל ישנה מטבע שלשלת היעודים מקצה, ויהפוך גם את הפרט הזה לעצם אחר וחלק אחר בכלל המציאות מכמות שהוא כעת, ושעל כן לא נוכל לשאול כי אם השאלה: אם היה טוב בעיני הש"י לברוא עצם כזה והגבל לו מגבלות קשר יעודים ותולדותיהם, האם מרובה מדת הטוב שתמצא בם על מדת הרעה? האם ימצא האנוש האנוש הזה בכל מרוצת תקופת ימי צבאו אשר אין תכלה לה הצלחה ואשֶׁר שכם אחד על הנגע והעוני אשר ימצאהו? ולאשר היה כמו שהיה, נודה על כל פנים כי נתינת הרשות למציאות הרע שהיא מתנאי קשרי שלשלת היעודים, היא, לא לבד טובה וראויה כי אם גם מחויבת ומכרחת, ועכ"פ מסכמת ונאותה אל חכמתו וטובו יתעלה.

האמנם אין ביד הנסיון לברר אם מרובה מדת הטובה בשלשלת יעודי הנבראים ממדת הרעה, אם יתקרב העצם המשכיל במהלכו על נתיבות חלדו אל השלימות או יתרחק ממנה, אך התכונה הישרה, החורצת משפט מן הקודם אל המאוחר (אַפרִיאָרי), וההתבוננות בדרכי ה', יאשרו ויקיימו את הטוב המחלט.  ודי לנו באלה לחזק את כל לב כושל ולעודד כל נפש מיחלת לטובו ולחסדו.  אמת שמציאות מתמדת ונצחית מלאתי מרורות וצרה יתר הרבה מאד מענג ונעם, אינה מן הנמנעות בבחינת עצמה, ואפשר שנצייר לנו בעל נפש משכלת משפלת לרדת תמיד הלוך ורדת עד הדיוטה התחתונה מבלי התרומם אל מטרת השלימות. אך אין זה מסכים ונאות אל מדת חכמתו וטובו יתעלה, ונגד פני עליון לברוא נפש אומללה כזאת, ואין ביד הטענה מתנאי שלימות הכלל כלה, להצדיק מעשים כאלה בבחינת העצם המשכיל, כי גם הוא לבדו עולם קטן בפני עצמו וגם לו מטרת שלימות מיוחדת ואם הנהו קרוא לבנות בבנין השלימות הכללית, ראוי כי ישתלם גם הוא בעלילותיו, וישנא אשרו הפרטי, ברבות האשר הכללי.

 

. 83

עוד נשאר לנו איזה מן הטענות אשר יטענו נגד הבחירה החפשית וגם הנה ראויות לבוא במשפט ונשיב עליהן בקצרה.  ידיעת ה' את כל הנעשה מראש לא תשנה כלל את הבחירה החפשית וההסכמה הרצונית של בעלי הנפש המשכלת, אף כי יודע השם ידיעה ברורה מראש ומקדם את כל אשר יעלה על מעלות לבות בני האדם לקרב או לרחק עד סוף כל הדורות[8].  משל למה הדבר דומה, לעומד על שפת הנהר רואה אניה שטה בעים רוח, ומבין כי לפי הדרך אשר יאחז לו רב החובל להנהיגה, היא הולכת להשבר על שן סלע בלב ים, הנה ידיעתו זאת אין לה שום פעולה על סכלות או חסרון הידיעה של רב החובל ולא בשביל ידיעתו של העומד על יד הים תשבר האניה אבל הוא רואה את מעשי רב החובל כי ברע הם.  וכן עם הידיעה הברורה אשר ידע השם את מחשבות בני האדם, היא לא תשנה אותם כלל ואין לה שום נגיעה עם המציאות, כי גם בבחינתו יתעלה אין התולדות והמעשים מסובבים מסבת ידיעתו, אבל הוא רואה וצופה מראש את כל הנעשה להיותו מוכן ומזומן מראש ומקדם, ואם נשוב ונשאל גם על ההזמנה המוחלטת הזאת, אם היא איננה מבטלת את הבחירה החפשית, היש מקום אל הבחירה החפשית לדחק ולקרב אם כבר התעתדו כל מחשבותינו ומזימותינו מראש לצאת לפועל בעתם ובמועדם? נשיב: יש ויש, כל עוד יפעלו הסבות הגורמות על הרצון וכל עוד היות הסבות האלה מושגים וידועים לנו בבחינת תכליתם, והתכלית הנרצה לנכח עינינו.  כי מה הבחירה החפשית דורשת מאתנו, אם לא הכרה ברורה בתכלית המעשה, אשר תשוב לסבה מעוררת את הרצון וההסכמה.

והנה אין אנס לרוח האדם ואין מי יכריח רצונו, זולת ציור הכוונה והתכלית, כי גם כל יד עמל מצד הטבע לא תביאנו לשנות את רצונו, אם לא תגע בהסכמת רצונו על ידי בלבול ציוריו אשר צייר לו מעצם הטוב והרע; וכבוד בחירתו קיים ותקיף עמדו כל עודה מתנהלת לרגלי כוונה מיוחדת ויוצאת לגבול הפעולה, על מוצא פי הכוונות והתכליות אשר ראתה והבינה מראש.  ולזאת הנה גם הידיעה הקדומה היודעת מראש החלטת ההסכמות והרצוניות האלה, תשכון לבטח עם הבחירה, וחלילה לה לצרור עליה.  ובאמת לא לבד על המעוררים החצונים מצד הנשואים הפועלים על רוח הרצון, כי גם על המעוררים הפנימים בקרבו ומצד הנושא ראוי להתבונן, כי כבר יוכל האדם לחרף מערכת הסבות החיצוניות לגבר חיל רצונו הפנימי, ולהראות עוצם בחירתו החפשית.

והנה פעולת הרצון הזאת הוא סבה פנימית ועלה נושאית העוזרת והמסייעת אל וודאות החלטת ההסכמה.  ואם יתעקש המתעקש עליהן לקרוא אל הברור המחלט הזה שם כפיה ואוֹנֶס, איננו כי אם מחליף את מושגי המלות מבלי לבטל את ההבדל הרב אשר בעצם הדבר הזה בעיקרו.  שונה הוא דרך ההכרה, האוֹנֵס הבא בעקבי הסבות הפועלות, מדרך ההכרח היוצא לרגלי הסבות הגורמות והמעוררות, הבא ממקור איזה כוונה ידועה וברורה, וממקום ההשגחה במושגי הטוב והרע יתהלך לו.  הראשון לא יסור למשמעת ההשגה בגדר הטוב והרע, על כן לא יבוא בכפר הזכות והחובה ואין גמול ועונש צפון לו, והתקוה או הפחד מהם לא תוכל לו מאומה.  אמנם השני לא לבד אשר יתיחס אל הבחירה החפשית, הנה להיותו פרי ההכרה בטוב ורע יעמוד למשפט לפני השופט הצדיק, והשכר או הענש השמור לו יש בהם כדי לפעול עליו, ולעצור בעדו.

 

. 84

ממוצא הדברים נשכיל ונדע כי לא יתכן לקחת את ספורי התורה בנוגע אל מעמד האדם הראשן בגן עדן, חטא אכלו את עץ הדעת בהשאת הנחש[9] דברים כפשוטם, עינינו תפקחנה לראות כי הספורים האלה המה אך סימנים וכשלים לענינים רמים, נשקפים לעין יודע חִין משכיותיהם, רחוקים מן הכברות אשר סברו המגשימים והפותרים את הכתובים כצורתם.  והיודע את קורות החכמה והדת יודע עד כמה הרחיקו בעלי הדעות האלה גם מדרך הצדק עם התרחקם מדרך האמת, ועד כמה הסתבכו בסבך סבוכות לאין קץ, אשר הכו את בני האדם מכות גדולות ופצעים נאמנים זה ימים רבים.  אמנם קץ שם לחושך ותכלית לאיבת חנם, המושגים הִטָהָרוּ, המסוה הורם, וכבוד אלהים אמת עלינו זרח, אור תורתו יהל ביפעתו, והאמת תשב לכסא צדק.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 

 



[1] שכל הנמצאים צריכין לו , והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם (יסודי התורה א' ג') ועיין מורה נבוכים א' ס"ט ע"ב.

[2] הראשון שנשא על שפתיו המשל הזה הוא המשורר הקדום: כי שמש ומגן ה' אלהים.  (תהלים פ"ד י"ב).

[3] על פי היסוד הזה פירש הרב ר' יצחק עראמה את מאמר ר' אבהו מכאן שהיה הקדוש ברוך הוא בונה עולמות ומחריבן עד שברא אלו אמר דין הניין לי יתהון לא הניין לי (בראשית רבה פ"נ) כי לא אשר יצא אל הפעל לבד הוא מצויר אצלו יתעלה כי אף כל הצדדים שאפשר שימצאו עליו אלא שבחר בטוב לפי צרך הנמצא ותועלתו (עקידה שער ג').

[4] כי מדעו מספיק משיצטרך אל יכולת וחפץ כי מדעו מיוחד לכל אחד משני ההפכים ומדעו הקדמון הסבה בכל חדש אשר הוא (כוזרי מאמר חמישי פרק ט').

[5] וזה כוונת מאמר ריש לקיש אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג') והרמב"ם ז"ל כתב: אלו הרעות הנופלות בין בני אדם מקצתם אל קצתם לפי הכוונות והתאוות והדיעות והאומנות כולן גם כן נמשכות אחר העדר מפני שהם כלם מחויבים לסכלות ר"ל מהעדר החכמה כמו שהסומא מפני שהוא חסר הראות נכשל תמיד מחבל בעצמו ועושה חבורות גם לזולתו מפני שאין אצלו מי שיורהו הדרך, כן כתות בני אדם כל איש כפי סכלותו יעשה בעצמו ובזולתו רעות גדולות בחק אישי המין ואלו היה שם חכמה אשר יחסה לצורה האנושית כיחס כח הרואה אל העין היו נפסקין נזקיו כלן לעצמו ולזולתו (מורה נבוכים ח"נ פרק י"א).

[6] וז"ל הרמב"ם: ומפני זה אמרו גזרה מוחלטת שהרעות כלם העדרים והמשל בו באדם שמותו רע והוא העדרו וכן חליו או עניו או סכלותו הם רעות בחקו וכלם העדרי קנינים , וכשנסתכל בכל פרטי זאת הגזרה הכללית תמצאם שלא יחסר מהם אחד אלא אצל מי שלא יבדיל בין ההעדר והקנין , ובין שני ההפכים , או מי שלא ידע טבעי הענינים כלם , כמי שלא ידע שהבריאות בכלל הוא שווי אחד והוא משער המצטרף ושהעדר הערך ההוא הוא החולי בכלל , והמות הוא העדר הצורה בחק כל חי , וכן כל מה שיפסד משאר הנמצאות הפסדו הוא העדר צורתו , ואחר אלה ההקדמות יודע באמת שהשם יתעלה לא יאמר עליו סתם שהוא עושה רע בעצם כלל ר"ל שכוון כוונה ראשונה לעשות רע זה, לא יתכן, אבל פעולותיו כלם טוב גמור .  שהוא אינו עושה רק מציאות וכל מציאות טוב והרעות כלם העדרים לא תתלה בהם פעולה רק בצד אשר בארנו , בהמציאו חמר על הטבע הזה אשר הוא עליו , והוא היותו מחובר בו ההעדר לעולם כמו שכבר נודע , ומפני זה הוא סבה לכל הפסד ולכל רע וכו' תהיה אם כן אמתת פעולת השם כלו טוב אחר שהוא מציאות , ולזה ספר הספר אשר האיר מחשכי עולם ואמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, עד שמציאות זה החמר השפל לפי שהוא עליו חבור המחייב למות ולרעות כלם , כל זה ג"כ טוב להתמדת ההויה והמשך המציאות בבא זה אחרי סור זה (מורה נבוכים חלק ג' פרק יו"ד).

[7] ובבאורו לספר שמות וי"ו ג' כתב הכמבמ"ן ז"ל : דע שכל המעשים יוחסו אל השם בה' מצד מה כי כלם מסובבים ממנו , קצתם בגזרה מוחלטת וקצתם בנתינת הרשות , כי יש תמורות בעולם ותמורות בנפש והנה מקור התמורות בעולם ע"י התנועה , והתנועה מוכרחת בגזרה ומקור התמורות בנפש על ידי התשוקה והתשוקה חפשית , אין אונס ואין מכריח כי הסבה התכליתית המעוררת את התשוקה לא תפול בה הגזרה כי אם הרשיון ובהתחבר הנפש עם הגוף תצמדנה התנועה והתשוקה ושבו לאחדים עד שהתנועה בגוף תוליד תשוקה בנפש והתשוקה בנפש תוליד תנועה בגוף והשם ב"ה הנותן רשות לתשוקה להוליד התמורות בנפש ישגיח עליה ינהלה במטה נעם אל התכלית הטוב המכוון מאתו ית' עד שגם הרע הבחירי הנולד מהתשוקה הוא יהיה סבה אל הטוב אשר ירצה בו הטוב והמטיב, ויתכן לומר בצד מה שהוא עשה את כל המעשים אשר ישתמש בהם אל התכלית הטוב המכון מאתו יתברך עכ"ל.

[8] וז"ל הריב"ש : על כרחנו יש להאמין שהאדם יש לו בחירה במעשיו וכו' וכן יש לנו להאמין שידיעת ה' מקפת בכל מה שיעשה האדם בבחירתו טרם יצא הדבר ההיא לפועל .  כי אין לתת שום חסרון בידיעתו חלילה , ואין ידיעה זו מכרחת כלל , כי אחרי שהונח שהאדם יש לו בחירה והיה אפשר לו לעשות ההפך הנה כשידע השם שהוא יעשה פעל פלונה ידע שיעשה זו בבחירתו ושהיה איפשר לו לעשות הפכו , וא"כ אין ידיעה זו מכרחת שהרי הידיעה היא שיעשה הפעל ההוא בבחירה , ואם היתה מכרחת הנה יהיה בידיעה ההיא קבוץ האמת והשקר יחד מה שהוא נמנע , ולזה נאמר שאין מעשה האדם נמשך לידיעת ה' אותו מעשה טרם יצא לפעל אבל ידיעתו נמשכת למעשה ההוא הנעשה בבחירה ובאיפשרות לעשות הפכו , ואם ידענו השם טרם יצא לפעל .  ובזה נשאר האדם בחיריי וידיעת השם בלי שום חסרון ובלתי מוציאה את האדם מבחירתו (שו"ת הריב"ש תשובה קי"ח) .  ובעל נוה שלום כתב : אמנם ידיעתו במחשבות ובפעולות האנושיות לא תכריח לאישים במה שיפעלוהו כמו שלא תכריח ידיעת הרופא בהכרתו המזג והנטיה הטבעית שיש לכל אחד ואחד כפי מזגו בהמשכו בפעולותיו אחרי המזג שיש לו , זהו שאמר כי אני ה' רופאך ר"ל היודע ומכיר מה שאתה עתיד לעשות ורואה הכל, כרופא המומחה המכיר מזגו של כל איש ואיש לפי טבעו ומסדר הראוי לכל אחד כפי מזגו, כך הוא ית' נותן לכל אחד מהאישים מה שיאות להם לפי פעולותיהם, ולהיותו ית' נצחי וכו' לכן כל הדברים הם לו בעתה הנצחי, והעתה הנצחי כולל כל חלקי הזמן ומקיף על כלם, לזה יאמר בכל העתידים לו הווים, וז"ש מתקני התפלות : הכל גלוי וצפוי לפניך צופה ומביע עד סוף כל הדורות כלומר שה' יודע סוף כל הדורות והכל גלוי וצפוי לפניו בהבעה אחת כמו שיראה הצופה מהמקום הגבוה על העוברים והשבים דרך אותו מקום בהבעה אחת וכו' (נוה שלום מאמר י"ב דרוש שני פרק י"ג).

[9] ובבאורו על ענין עץ הדעת בפרשת בראשית אמר הרמבמ"ן ז"ל וז"ל , טרם אענה אקדים לך הקדמה אחת והיא שכל מעשה בראשית וכל מה שספר הכתוב ממה שקרה לאדם ולהוה לקין ולהבל הכל אמת ואמונה בלא ספק כפי מה שספר כן אירע ליחידים ההם בפעל ממש , אלא שאם כל זה יש בהם רמז ודוגמא למה שיקרה לכל מין האדם בכללו, כמקרה האדם ובניו , וכאשר אירע להם ביחוד כן מקרה כל המין בכלל והמשכיל יבין מהם את כל הקורות לבני האדם מעת בראם עד סוף כל הדורות עכ"ל (בראשית ב' ט') ועיין עקידת יצחק להרב ר' יצחק עראמה שער שביעי –