א. הלשון וספרותה

¹

‘למי ולמה אנו כותבים עברית? איך ומה צריך לכתוב עברית? אם ובמה אפשר להחיות את העברית?’

התשובה הנכונה על כל השאלות האלו, שהולידו בימים האחרונים וכּוּחים שונים, תלויה, כמדומה לי, בתשובת שאלה אחרת, אשר עד כה לא ראיתי מי שיעסוק בה, והיא: מדוע לא נתעוררו שאלות כאלה לפנים? – העברית היא ‘שׂפה מתה’ לא מאתמול, וכבר היו דורות בישׂראל שדבּרו בלשונות חיות וקראו ספרים בלעז והרגישו לחץ ודחק בבואם להלביש הגיוני לבם בשׂפת עבר, ובכל זאת, אע“פ שהתאוננו פעמים רבות על ‘קוֹצר לשוננו’, לא שמענו מעולם שיקלו בכבודה ושיתעסקו בחקירות ודרישות כאלו, אלא כל מי שהשׂיגה ידו כתב עברית כיכלתו ובשעת הדחק המציא לו מלים ובטויים חדשים לפי צורך ענינו, בלי כל כוָנה מיוחדת להרחיב השׂפה ולהחיותה, וכל מי שהרגיש בנפשו, שאין ביכלתו לבאר מעברית מה שבלבו, כתב את ספרו בלשון אחרת, ג”כ בלי חקירות קודמות, רק פשוט מפני ההכרח. בימי רב סעדיה עד ר“י הלוי והרמב”ם היתה לשון עברית באמת בלתי מוכשרת כלל לבאר בה ענינים עיוניים המלאים מושׂגים מָפשטים ודורשים משׂא ומתן הגיוני, ועל כן הוכרחו רוב החכמים אז לכתוב ספרים כאלו בערבית. ובכל זאת נמצאו אחדים גם אז (כהראב"ע), אשר נסו את כוחם לכתוב בעברית גם דברים כאלה, וגם האחרים לא נמנעו מלכתוב בה כל מה שיכלו: הלכות קצרות, תפלות, ‘מוסר השׂכּל’ וכו'. עד שקמו חכמי פרוֹבינצא ועוררו את המעתיקים בני תבוֹן להעתיק לעברית ספרי חכמי ישׂראל העוסקים בענינים רוחניים ומוסריים הקרובים ללב כל איש ישׂראל. ההעתקות האלה היו קשות מאד ולשונן זרה ורחוקה הרבה מלשון עברית הקדמונית, עד שבודאי היו קוראיהם הראשונים בלתי מבינים בהם כלום בלי פירוש מצד המעתיק עצמו. ובאמת מצא ר“ש אבן תבּון לנחוץ לספּח אל העתקת המורה ‘פירוש המלות הזרות’, אשר ‘לא יבינו אותם רוב המעיינים מפני קוצר לשוננו’, ובתוך המלות ‘הזרות’ האלה אנו מוצאים: כמוּת ואיכוּת, עצם ומקרה, חומר וצורה, סבּה ומסוּבּב, טבעי ומלאכותי, ועוד כאלה, השגורות עתה בפינו ושבלעדיהן אי אפשר כלל לבאר איזה רעיון מפשט כל שהוא. אבל תשוקת הקוראים לתוכן הספרים הועילה להם להתגבר על המעצורים מצד הלשון וסוף סוף הורגלו בלשון זו והתחילו להבינה גם בלי פירוש, ועל ידי ההרגל הזה נתאזרחו המלות הזרות, והלשון החדשה נתרחבה בהסכם עם הצרכים החדשים ונתפרסמה בכל ישׂראל. ומכיון שנעשׂתה שגורה בפי כל המשׂכילים, נמצאו חכמים שכתבו בה גם ספרים מקוריים נכבדים והוסיפו גם הם מצדם להרחיבה ולהשלימה, כל אחד לפי צורך הענין אשר לפניו, והוסיפו לה על ידי זה חן וכבוד; באופן שאחר איזו עשׂרות שנים, בימי הרמב”ן, אנו מוצאים אותה כבר רחבה ומלאה כל צרכה, לא בעזרת ‘מרחיבים’ שאוּמנוּתם בכך, כי אם רק על ידי עמלם של מעתיקים ומחברים להעשיר את ספרותה בספרים נכבדים, שבהם השתדלו לבאר מַערכי לבם ביאוּר מדויק. ומני אז חדלו חכמינו כמעט לגמרי מכּתוֹב את ספריהם בלשונות אחרות. הרמב“ן, ר”י אלבּוֹ, דון יצחק ואחרים למאות, כולם אנשים חכמים היודעים לשונות לועזיות ובקיאים בספריותיהן, כותבים הכל בעברית, כמעט בלי לחץ, והמון הקוראים, אשר לפנים נתקשו במקרא העתקות בני תבּוֹן, קוראים מעתה ספרי חכמיהם בלשון עמם בנקל ובלי ליאוּת, מוצאים בם מזון רוחני המספיק למלא נפשם, אוהבים ומכבּדים אותם ואת מחבריהם ומתגאים בם, ולא הסופרים ולא הקוראים אינם שואלים אלו לאלו: מה העבודה הזאת לכם ולנו?

ומדוע איפוא נתעוררו שאלות כאלו בזמננו ביחס אל ספרותנו החדשה?

התשובה, כמדומני, כלולה כבר בעצם השאלה. אז היו צרכי המחשבה המניעים הראשיים להרחבת הלשון והספרות; המחשבה שנתרחבה בקשה לה בספרות לבוש חדש לפי מדתה, והעבודה הספרותית הרחיבה ממילא את הלשון לפי צרכי המחשבה. ובהיות המחשבה המַפשטת כעין סגולה עצמית לרוח עמנו, ביחוד מעת חדל לחיות חיים מדיניים וכל עצמוּתוֹ נהפכה למחשבה חיה – לכן נתקשרה הספרות הזאת, רבת המחשבות, עם העם בקשר טבעי וקַיָם, וגם היא גם לשונה נעשׂו לקנין לאומי באמת. מה שאין כן עתה. ספרותנו החדשה במאת השנים האחרונות רואה את המחשבה כאִלו היא טפלה לרגש היופי ואת הלשון כאִלו לא נבראה אלא בשביל תשמישו של זה. היא לא באה כלל למלאות צרכים רוחניים ידועים, שחסרונם היה מורגש לטובי העם, כמו שכך היה אז בימי הבינים, אלא, מבלי שׂים לב לטעם העם והרגלו ההיסטורי, בקשה לגדלו ולחנכו מחדש על יסוד רגש היופי, ועשׂתה ‘סלסול הלשון’ אמצעי לזה, כאלו היה לה עסק עם אומה של פראים, אשר זה עתה למדה קרוֹא וכתוֹב ולבה וטעמה עודנו נייר חדש. לפיכך לא יכלה הספרות הזאת לברוא לשון רחבה ומדויקת לפי צרכי המחשבה בזמננו, ולא היא ולא לשונה המסולסלת לא הגיעו למעלת קנין לאומי ולחיים טבעיים, כי אם נשארו עד עתה בריאוֹת מלאכותיות המתנועעות על ידי דחיפות מיכַניות מן החוץ, ולא רק הקוראים, אלא גם רוב הסופרים עצמם אינם יכולים להסב עיניהם מן החזיון הזה, הממרר את עבודתם, ובאים על כן לידי חקירות משונות ונוטים יותר לגלגל החובה על ראש ‘השׂפה המתה’, מאשר להודות לעצמם, כי באשמת הספרוּת המתה לא תוכל גם השׂפה לחיות ולהתפתח.

ובאמת, אם יש הבדל עצמי בין לשון שחייה בדבּור פה ללשון שחייה בספרים – אינו אלא ביחס אל הרגש. לפי שרגשות הלב מתפעלים לא רק מציורי־המחשבה הברורים, הכלולים בהכּוָנה הפשוטה של מלות הלשון, כי אם, נוסף על זה, גם מאותם הציורים הצדדיים הדקים, המתקשרים על ידי השמוש התמידי בכל מלה מדוברת ומלוים אותה במעמקי הנפש, מבלי שיוכל המדבר לנתחם ולבררם היטב גם לו לעצמו. דקוּת ההרגשה אינה יכולה על כן להתפרנס כל צרכה בלשון שאינה מדוברת. אבל בכל הנוגע לבהירות המחשבה לא הדבּור עיקר, כי אם הכתב; ולכל אומה משׂכּלת יש באמת לשון שבכתב מיוחדת להצעת מחשבותיה והלך רוחה, השונה לפעמים מאד מן הלשון הרגילה בדבור פה.

כל ימי הבינים כתבה אירופא כולה את מחשבותיה רומאית, ואיש לא התאונן על ‘השפה המתה’, כי לא תספיק לו לברר עומק הגיונו. יסוד הקולטורא החדשה לכל ענפיה מונח בספרות הרומאית ההיא. קוֹפּרניקוּס ונוּטן, בּיקן ושפּינוֹזא וכו' וכו' האירו את העולם באמצעות שׂפה בלתי מדוברת ולא מצאו סבּה להתאונן עליה. וזה לפי ששׂפה זו חיה היתה אז באמת חיים שבכתב, כלומר, הלכה ונתפתחה בתמידות על ידי הספרות לפי צרכי המחשבה בכל דור, והספרים הרבים, שיצאו תכופים בלי הפסק ונתפרסמו תיכף בכל העולם, החזיקוה תמיד על מרום מדרגת ההשׂכלה ולא הניחו לה לבוא לידי קפאון. אִלו היו ציצרוֹן ובני דורו קמים מקבריהם, לא היתה אמנם הרומאית הזאת מוצאה חן בעיניהם וגם לא היו אולי מבינים הרבה ממלותיה ובטוייה. אבל מה בכך? הם לא קמו מקבריהם, והדורות החיים עשׂו להם את לשונם לפי מדת צרכיהם, מבלי לחוש הרבה לרוחה הקדמוני, שהיה באמת גם הוא מצדו רק פרי צרכי החיים בזמן ידוע. ואולם, אחר שגברו השׂפות החדשות (גם כן על ידי התפתחות ספרותית, לא על ידי כוח הדבור מצד עצמו), נפסקה מעט מעט התפתחות הספרות הרומאית, וממילא חדלה גם הלשון להתפתח ולא צעדה עוד לפנים ביחד עם הקולטורא, ועל ידי זה היתה באמת לשׂפה מתה ואינה יכולה עוד עתה להספיק כל צרכי המחשבה של דורנו. המיתה הזאת של הרומאית מסופרת אמנם בשׂמחה רבה ברוב ספרי ההיסטוריא המקובלת, כסימן יפה, סימן של תחיה והתקדמות, להעת החדשה; אבל אחד מגדולי חכמי דורנו ( Du Bois-Reymond ) לא בוֹש להודיע צערו ברבים על שנפסק החוט הכללי הזה, שהיה מאַחד לפנים מחשבות כל הארצות למחשבה אחת אנושית.

לפיכך, משהתחילה לשוננו הלאומית להשתכח מפי עמנו, חדלה גם רוח השירה לשרוֹת עליה, ובהתפתחותה בחייה שבכתב נטתה בהכרח לדרך המחשבה העיונית. לשון המשנה והמדרשים היא צעד גדול לפנים, ביחס אל בהירות המחשבה ובירור המוּשׂגים וצעד גדול לאחור, ביחס אל דקוּת הרגש והשתוֹחחוּת הנפש. אבל העם עצמו לא הרגיש עוד את החסרון הזה. צרותיו הרבות גרמו ‘להזקין’ את רוחו ולרוממו מעל לכל תענוגי הרגש המסולסל, והמיַת לבו לא בקשה לה עוד מוצא ב’דברי זמר‘, כי אם במחשבות של תקוה ותנחומין. וכשנתחדשה הספרות ועמה גם הלשון בימי הבינים, לא שׂם העם לב הרבה למליצה ושיר אלא אם כן מצא בם מחשבה חביבה (תפלות, קינות, שירים לימודיים). ואִלו היו סופרי הדורות ההם עוסקים רק בסלסול הלשון וביצירות יפות לשם יופי בלבד, לא היתה פעולתם הספרותית עושׂה רושם ניכר וגם חידושיהם בלשון היו כלא היו. אבל ר’ יהודה הלוי כתב, מלבד שירים, גם ספר הכוזרי, שנעשׂה בהעתקתו העברית לספר לאומי; הראב"ע כתב, מלבד חידות ושירים, גם פירושים וספרים עמוקים, שנתנו מזון לרוח העם כאשר אהב; ואפילו עמנואל הרומי כתב, מלבד מַחבּרותיו הידועות, גם ספרים עיוניים שאין בהם אף צל של ליצנוּת וקלוּת ראש, ובעת אשר ממַחבּרותיו הסב העם את עיניו בגועל נפש ואסר על עצמו את הקריאה בהן, היו ספריו האחרים מכובדים ונקראים. וככה, בזמן החכמים האלה ואחריהם, במשך דורות אחדים, לא חדלה הספרות מלהוליד ספרים חדשים, מועתקים ומקוריים, המלאים השקפות עמוקות ומחשבות רחבות בענינים הקרובים ללב העם. המחשבות החדשות האלה התנגדו אמנם פעמים רבות אל האמונות הקדומות ששלטו באומה ועוררו מפני זה מלחמה ורעש; אבל גם מתנגדיהן לא יכלו לבטלן בתנופת־יד קלה ולהבזותן בעיני העם, כדברי הבאי שאין כדאי לטפל בהם; אדרבא, על ידי המלחמה נתפרסמו עוד יותר, משכו אליהן לבות ‘המעיינים’, וסוף סוף מצאו מַהלכים גם בתוך המון הקוראים ונעשׂו חביבות ומכובדות על כולם. ועמהן הלכה גם לשונן הלוך והתפתח, הלוך והתפרסם, עד שלבסוף היתה לקנין לאומי תמידי; בעוד ששׂפת המליצה והשיר של העת ההיא לא האריכה ימים ולא עשׂתה רושם גדול על שׂפת הדורות המאוחרים.

ומני אז לא פסקה עוד הספרות הלאומית הזאת בעמנו, ואין לך דור שלא הוסיף בה משלו איזה ספרים חדשים. אבל חייה אלה בדורות הבינים האחרונים היו חיים של עמידה ולא של התפתחות. בני ישׂראל נסגרו בחומות הגטוֹ ונתרחקו כמעט לגמרי מגבול הקולטורא הכללית, ובאותה עת שמחוצה לו רעשו עמודי הקולטורא ההיא ומחשבות גדולות באו לחדש פני העולם, הוסיף עמנו להתפרנס במנוחה מן האוצר הישן שהניחו לו לנחלה חכמי הדורות שעברו, וכל ספריו החדשים אז לא הביאו כל חדש אלא כפלו ושלשו במלות שונות מה שנאמר ונשנה כבר לפנים. ובאין מחשבות חדשות המבקשות להן לבוּש בלשון, לא היה איפוא צורך עוד בהרחבת הלשון והמשך התפתחותה, ועל כן לא יספה עוד גם היא להתפתח וקפאה ביחד עם המחשבה באותו המצב שהניחוה בו החכמים הראשונים, או יותר נכון, ירדה עוד מעלות רבות אחורנית; כי רבים מהמחברים החדשים, בהרגישם אולי את העניוּת אשר בתוכן ספריהם, השתדלו לכסוֹת מערומיהם על ידי סגנון זר ולהג הרבה בלי טעם.

במצב כזה מצאה התקופה החדשה את מחשבתנו ולשוננו הלאומיות בימי בן־מנחם. הקולטורא הכללית הרחיקה כבר ללכת לפנים, המחשבות ועמהן גם הלשונות נשתנו שנוי עצמי, המון מושׂגים נתחדשו והולידו המון בטויים חדשים, – ולעברית אין מאומה מכל אלה. אז קמו עוד הפעם סופרים חדשים לעמנו, שנראו כאִלו רצו לשוב ולהרים את מחשבתו ולשונו למרום הקולטורא של זמנם. ומה עשׂו? – את הצעד הראשון עשׂו כהוגן. בן־מנחם, שלמה מימון, רנ"ה וויזל ועוד אחדים מבני דורם התיצבו מיד על הדרך הכבושה בעמנו מימי הבינים והשתדלו – לא לברוא ספרות חדשה על בסיס חדש בעצם, כי אם להמשיך את התפתחותה של הספרות הישנה שנפסקה, בהביאם אל קרבה את המחשבות האירופיות החדשות בספרים ומאמרים כתובים באותו הסגנון הישן והנמרץ. אבל תיכף אחר זה נטתה הספרות לצד אחר. תחת להחיות קודם כל, על ידי מזון בריא, את המחשבה הלאומית, שהיא היא היתה עד אז ליסוד הספרות בישׂראל, ולהניח להלשון שתשתלם ותתיפּה מאליה ברבות הימים, – הפכה את הסדר והתחילה ליפּוֹת את הלשון על חשבון המחשבה: הדבר הזה לא נעשׂה אמנם במקרה. סבּות שונות שאין כאן מקומן הביאו לידי כך. אבל סוף סוף, על ידי השנוי הזה נפרדה הספרות החדשה מן הישנה גם בתכנה גם בלשונה ונתרחקה מרוח העם ריחוק גמור. בפסיעה אחת פסחה הספרות הזאת על כל המון הדורות שעברו מעת חתימת המקרא ועד זמנה, כאלו לא חשבו ולא כתבו הדורות ההם מאומה, ושבה לדבּר על כל ענין בלשון עברית הקדמונית, שכבר בימי המשנה לא יכלה עוד למלאות צרכי המחשבה של אבותינו, צרכים פשוטים ומוגבלים בחוג ידוע, – ומה גם עתה. אבל בהיות עיקר מגמתם של הסופרים החדשים לתפּוֹשׂ את העם בלבו ולשנות את טעמו, בשביל מטרות מעשׂיות ידועות, על כן מצאו באותה הלשון הקדמונית, המלאה שירה ויופי, אמצעי המסוגל לחפצם יותר מן הלשון החיה של הספרות המאוחרת. ואחר שלא הספיקה להם לשונם ‘היפה’ לבאר בה בדיוק הראוי אף מחשבה דלה ושטחית, הלכה המחשבה בהכרח הלוך והתרוקן, נתדלדלה ונשתטחה יותר ויותר, וכל הספרות היתה כעין אוּמנוּת מיוחדת לכתוב ‘מליצה יפה’, שכּל נער וריק יכול להשתתף בה ולהגיע למדרגת אחד מסופריה, – חזיון שאין דוגמתו אף בלשונות מדוברות, וכל שכּן בלשון ספרותית שכּל עיקרה היא לשון שהחכמים משתמשים בה בדבּרם אל העם.

הספרות הזאת עשׂתה אמנם רושם, ביחוד בלב בני הנעוּרים, והשׂיגה במדה ידועה גם את מטרותיה המעשׂיות; אבל למדרגת ספרות לאומית לא הגיעה. העם בכללו לא שעה אליה ולא חשַׁבה בלבו. וגם עתה, אחרי מאה שנות עבודה, רבּו אמנם קוראיה, אך מעטים מאד מכבּדיה. לשוא משתדלים גם המסַפּרים, מימי מאפּוּ ואילך, לרכּוֹש לה את כבוד העם על־ידי תוכן יפה, לצייר תמונות שלמות מחיי העבר וההוה, הלוקחות לב לא במליצה לבד, כי אם גם ביפין הפנימי, בהגשימן הלך־הנפש בבריאוֹת חיות למראה עינים: גם מלאכת היצירה הזאת, אשר לפניה יכרעו ברך עמים אחרים, אינה מכבדת את ספרותנו בעיני עמנו, וכאז כן עתה רואה הוא בה רק ‘פרפראות’ מתוקות, הטובות לענג בהן את הנפש לפעמים; אבל ‘בשׂרא וכַּורא’ לא בה הוא מבקש, כי אם בספריו הקדמונים, המדברים אליו בלשון חכמים על ענינים נכבדים ומעסקים את מוחו המחודד. ‘מורה הנבוכים’, ואפילו ‘מלחמות’ הרלב"ג, ואפילו ‘האדומי’ – ספרים הם גם בעיני חכמים וחוקרים וגם בעיני אוֹרתוֹדוֹכּסים קיצוניים, היראים מגשת אליהם; בעוד שתשע ידות (אם לא יותר) מכל הספרים החדשים אינם ‘ספרים’ כל עיקר לא רק בעיני חכמים גדולים או אורתודוכסים קיצוניים, כי אם גם בעיני ההמון הגדול, שהוא אמנם קורא בהם ומתענג על קריאתם, אבל אינו רואה בהם אלא ‘מַחבּרות של מליצה’ (מליצה־ביכלעך) ולא יותר.

לא חופש הדעות אשם איפוא בדבר, כי אם עניוּת התוכן ביחס אל המחשבה, – אַשמה אשר לא תכוּפּר בעיני היהודי על ידי תפארת המליצה ואף לא על ידי היצירה היפה. כי אמנם גם היהודי מרגיש את היופי ומתענג עליו, אבל הוא בעיניו רק אחד מתענוגי העוה"ז ‘המרחיבים דעתו של אדם’, ולא דבר המעורר רגשי כבוד והכנעה. ועל כן אין להתפלא על כי ‘מחברות’ יפות באמת מוצאות להן בזמננו אמנם קונים לאלפים, אבל רק בתנאי שיהיה מחירן פרוטה, בעוד שהרבה ‘ספרים’ מדורות שעברו נמכרים גם עתה במחיר גדול. קוראים יש ויש לאלה ולאלה, אבל הראשונות נקראות רק לעונג בלבד, ותענוג לשעה קלה של קריאה שטחית, שאינה מעשירה את המחשבה, שוה היא בעיני היהודי רק פרוטה.

יש אמנם בספרותנו החדשה גם ספרים ומאמרים ‘עיוּניים’ ואף גם ‘פילוסופיים’. אבל מה הוא תכנם? – או פּוֹלימיקא בלי גבול, אם מוּתר או אסור מצד ‘התורה’ ללמוֹד ‘פילוסופיא’, אם חובה או רשות להאמין בשדים, וכדומה; או דקדוקים קטנים בתולדות אנשי שם ומאורעות שונים, דקדוקים המביאים אמנם תועלת לכל ספרות בתור חומר ליצירת המחשבה, אבל כשהם לעצמם אינם שוים כלום; או – וזו היא ‘הפילוסופיא’ עצמה – מחשבה קלה ודלה ההולכת ומשתטחת ברחבה, בקול ענוֹת גבוּרה, על פני עמודים לעשׂרות ולמאות. וכל אלה ביחד כתובים על הרוב בלשון ‘עברית צחה’, כלומר, בלשון שאינה יכולה לסבול את ‘הדיוק’ של המחשבה הברורה ולהכניע את רוח־שירתה לפני הסדר ההגיוני.

הרבה שנויים עקריים נעשׂו במהלך הקולטורא הכללית מיום שנולדה ספרותנו זאת ועד היום; הרבה שיטות גדולות שנצצו ונבלו ראתה בימי חיי הֶבלה, ולא רק בחכמות פרטיות המיוחדות לספּציאליסטים, כי אם גם בשאלות רוחניות כלליות, שאלות שהיו קרובות תמיד ללב ‘המעיינים’ העברים, – ואיזה זכר השאירה לנו היא מכל אלה? והקורא העברי המתפרנס רק מקריאה זו מה יֵדע מכל המחשבות שהניעו את הרוחות במשך המאה הזאת או המניעות אותן עתה, ואיזה מושׂג יש לו גם מעבודת הרוח של חכמינו עצמם בארצות המערב מימי צוּנץ ועד היום? יודע הוא אמנם בדרך כלל, כי היו בעולם בדורות האחרונים אנשים גדולים שגרמו ‘תסיסות’ שונות, כי היו גם לנו אנשים גדולים שבראו ‘חכמת ישׂראל’ ואידך – תאמר לו ספרותו – פירושא היא, זיל גמור בלשונות אחרות.

כי על כן אין להתפלא על שספרות כזו אינה מגדלת ענקים או ‘גאונים’, שמחשבותיהם עושׂות רושם בחיי העולם. גאונים כאלה, יוצרי המחשבה, מעטים אמנם מאד גם אצל עמים אחרים, והתפתחותם אינה תלויה כלל בתכוּנת השׂפה שהם משתמשים בה – הרומאית המתה העמידה גאונים הרבה יותר מן הרומאית החיה – ועל הרוב אין ביכלתם להטעים בעצמם את מחשבותיהם להמון הקוראים אפילו אם כותבים בשׂפה מדוברת. רק פועלי המחשבה, פועלים שקדנים ובעלי כשרון, שברב עמל רכשו להם מחשבות הגאונים ולמדו לקשרן יחד בקשורים חדשים שונים – רק הם המה המליצים בין ה’גאונים' ובין המין האנושי, במסרם את המחשבות הגדולות לעם ועם על פי דרכו ותכוּנת רוחו וכוח הבנתו; והם המה על כן סופרים לאומיים באמת, בעוד שהגאונים ומחשבותיהם הם קנין כל העולם. אבל באין לעם סופרים לאומיים כאלה, לא יהיו בקרבו גם גאונים בפועל, אף אם ישנם בכוח, כי בלי מזון רוחני בריא לא תוכל גם ה’גאונוּת' להתפּתח. ומי יודע אם לא אבדו לנו גאונים בין כתלי ביהמ“ד, שבעל כרחם השקיעו כל כוחם בספרותנו הישנה והתפלספו כל ימיהם עם הרמב”ם בשיטתו של אריסטוֹ, מפני שבספרות החדשה לא מצאו כמעט מאומה, חוץ מדברים בטלים יפים ומסולסלים. וסופרים לאומיים גדולים וטובים בודאי אבדו לנו, לא רק בין כתלי ביהמ“ד, כי אם גם בין אלה ששׂחקה להם השעה והצליחו להמלט מביהמ”ד אל עולם אחר. רבים בתוכם, והם היותר טובים, נשארים קשורים מעט או הרבה בספרותנו הישנה, אשר ינקו מחלבה בילדותם, ויכבדוה בלבם לעולם; אבל אל הספרות החדשה, שהיתה שעשועיהם לפנים, יפנו עורף בבוז וקלוּת ראש ולא יפקדוה עוד, או אם יפקדוה, יצאו ידי חובתם בכתבם לפעמים ‘הבלים’ קטנים. לא מפני שקהל הקוראים העברים אינו מכובד עליהם, כי אם מפני שהספרות עצמה אינה ספרות בעיניהם. הישנה, שעמדה בזמנה על מרום השׂכלת הזמן ופרנסה את עמה ביד רחבה, ספרות היתה במובן אמתּי, ולא בה האשם כי נתישנה במשך הדורות; אבל זו, שבמיטב ימי התפּתחותה לא מצאה די כוח לספּוֹג אל קרבּה מחשבות כל דור בשעתן ולרכּוֹש לה כבוד ותודה מצד עמה – זו מה היא?

בכל הספרות החדשה כמעט אחד הוא ‘מורה נבוּכי הזמן’ היוצא מן הכלל, ובקראנו בו אנו מרגישים מיד, שאין בינו ובין יתר הספרות הזאת שום קשר עצמי, וכי גם בתכנו גם בצורתו ובסגנונו מקושר הוא יותר לספרותנו הישנה, ספרות של מחשבה עמוקה ולשון קצרה ומדויקת, שאינה מקרא לנערים, אלא תלמוד לגדולים. והספר הזה הוא באמת מכובד על קוראיו, וגם המתנגדים לדעותיו יוכלו רק להתמרמר עליו או לירוא מפניו, אבל בוֹז לא יבוּזו לו. בזמן האחרון נולד לנו עוד ‘ספר’ אחד, הוא ‘דור דור ודורשיו’. ומה אנו רואים בו? ספר גדול – הכמוּת, המלא חקירות חפשיות ועם זה גם מחירו יקר – יוצא עתה לאור בהוצאה שניה! אות הוא, כי לא רק קוראים לו, כי אם גם לומדים ומכבדים.

אבל ספר אחד בדור אינו יכול להציל כבוד הספרות כולה. הספרים הבודדים האלה יוכלו רק להיות לנו למופת, מה היה עתה מצב ספרותנו ושׂפתנו ויחס העם אליהן, אם סופרינו החדשים במשך כל המאה הזאת, תחת לבלות ימיהם במליצות ופוֹלימיקא על אודוֹת ה’השׂכלה' היו עמלים בלי הפסק לבטא בלשוננו את ה’השׂכלה' עצמה של הדורות האחרונים, כמו שכּך עשׂו חכמי ימי הבינים בדורותיהם. מתחלתה היתה אמנם בודאי המלאכה מרובה וקשה מאד. אבל מלאכת בני תבּוֹן היתה קשה הרבה יותר, ובכל זאת נעשׂתה ועשׂתה פרי. גם הפעם היו אמנם גדולי חכמינו מוכרחים עוד בתחלה לכתוב ספריהם בלעז ‘מפני קוֹצר לשוננו’; אבל גם הפעם היתה ספרותנו יכולה להתפרנס בראשיתה על ידי העתקות, כלומר, לא ‘העתקות חפשיות’ ומקריות, לאחר שעבר כבר זמנו של הספר עצמו, כנהוג בספרותנו; כי אם העתקות ממש, כל ספר בשעתו, ובלשון מדויקת עם מלים ובטויים חדשים לפי צורך כל ענין. לשון הספרים האלה היתה אמנם מתּחלה נחשבת בודאי לקשה ומגומגמת, והמעתיקים או המחבּרים היו מוכרחים אולי לסַפּח לכל ספר ‘פירוש המלות הזרות’; אבל – רק ‘מתּחלה’. כי ברבות הימים, אם היתה המלאכה נעשׂית בשקידה הדרושה ובלי הפסק, היתה גם הפעם מולידה לשון רחבה לפי צרכי ההוה ומובנת היטב לכל הקוראים. (והלא הפלוסוף הראשון שנסה את כוחו במאה הי"ז לכתוב מחשבותיו אשכנזית, השׂפה היותר פלוסופית עתה, הוצרך גם כן להוסיף פירוש המלות הזרות). ואז לא היו בושים אף חכמינו הגדולים לכתוב בעברית גם ספרים מקוריים. הן גם עתה מתקנא גֵיגֶר (באחד ממכתביו) בסופרים העברים על שספריהם נקראים ונודעים, בעוד שספרי ישׂראל בלעז מונחים בקרן זוית, – ומה גם אז. וברבות הספרים המלאים ענין, היו גם לומדיהם הולכים ורבּים, והספרות החדשה היתה עולה ומתרוממת לבסוף למעלת הספרות הישנה ונעשׂית עמה יחד לספרות לאומית אחת, תמצית חיי העם הרוחניים בעבר ובהוה, המתפּתחת והולכת עמו מדור לדור.

ואז לא היתה גם לשוננו נצרכת לעזרת ‘מרחיבים’ מיוחדים שאין דוגמתם בעולם. כל הלשונות נולדו עניוֹת והלכו ונתרחבו אחרי כן ביחד עם התרחבות המחשבה בקרב העם. אבל בשום אחת מהן לא נעשׂתה ההרחבה על ידי אוּמנים מיוחדים לכך ואף לא על ידי מדקדקים וחוקרי הלשון בכלל, כי אם על ידי סופרים גדולים והוגי דעות, אשר ידיעתם בהלכות הלשון היתה על הרוב קטנה מאד, והם לא דאגו כלל להרחבתה מצד עצמה, אלא הענין שעסקו בו הביאם להמציא מלים ובטויים ודרכי דבּוּר חדשים, הכל רק לצרכם בלבד, כדי לבאר היטב את מחשבתם או כדי לצייר יפה את ציורם. ולפי שספריהם, מצד תכנם או מצד צורתם, לקחו אחרי כן לב העם (או חלקו היותר נכבד) וקרא ושנה בם עד שנעשׂו שגורים על פיו, לכן נעשׂו ממילא גם חדושיהם בלשון לקנין כללי, בין שנעשׂו כהוגן, ע“פ חוקי הלשון, ובין שנעשׂו שלא כהוגן, וכל צעקת הפּוּריסטים על ‘השחתת הלשון’ מצד הסופרים החביבים על העם – לא תועיל ולא תציל; עד שלבסוף תשתרש ‘ההשחתה’ ותהיה גם היא לחוק קבוע, ואז יקומו פּוריסטים חדשים, אשר יקנאו גם קנאת החוק הזה ולא יתנו לנגוֹע בו לרעה. חזיון כזה אנו רואים גם בזמננו בצרפת. לשון צרפת קבלה צורה קבועה (גם כן על ידי ספרות חביבה) עוד במאה הי”ז, ומני אז מוגבלות דרכיה מכל צד והאַקדימיא שומרת עליה לבל יעיז מי לשנות מן המטבע שטבע העבר. והנה קמו שם בימינו סופרים חדשים והולכים ו’משחיתים רוח השׂפה' על ידי המון חדושים זרים. מסלסלי השׂפה צועקים מרה על הבּרבּריסמוּס הזה, אבל שומע אין להם, והלשון הולכת ונשחתת לעיניהם ואין לאל ידם להושיע. וזה לפי שהמרחיבים הצרפתים אינם עוסקים באוּמנות זו לשם הרחבה בלבד, אלא לשם עבודתם הספרותית, וחדושיהם בלשון נבראים ונבלעים בתוך ספריהם ומאמריהם, החביבים על העם יותר מן הגבולות שגבלו ראשונים.

ובדרך הזה, כמו שראינו, נתרחבה גם לשוננו בימי הבינים. צונץ השאיר לנו מאמר קטן (געזאמ. שר. III ע' 50), אשר ממנו נוכל ללמוד איך נעשׂתה ההרחבה אז. כולנו יודעים עתה, כי ‘איין בוך פערפאַססען, איבערזעטצען’ מעתיקים לעברית: ‘חבּר, העתּק ספר’; כולנו יודעים גם כן, שהבטויים האלה אינם במקרא ובתלמוד ונתחדשו רק בימי הבינים. אבל איך הצליחו להתקבל בלשון? מן המאמר הנזכר נראה, כי ימים רבים היו הסופרים נבוּכים בקריאת שמות למושׂגים אלו והשתמשו בבטויים שונים בערבוביא (למושׂג החבור – יסד, סדר; למושׂג ההעתקה – הלעז, הליץ, הפך) ולא אחד מהם יכול לנצח את האחרים, עד שנתפרסמו ספרי הספרדים בהעתקות בני תבּוֹן, ששם באו הבטויים ‘חבּר והעתּק’, ואז נתקבלו אלו והאחרים בטלו ונשכחו לגמרי, לא על ידי משׂא ומתן וראיות פילוֹלוֹגיות המוכיחות כי אלו הם המובחרים, כי אם רק על ידי האַבטוֹריטט של הספרים ההם, אשר תכנם אָצל מכבודו גם על לשונם.

והרי גם קרוב לזמננו בראו להם ה’חסידים' – והם בודאי אינם דואגים לתחית הלשון – טרמינוֹלוֹגיא שלמה, המציינת היטב את מושׂגיהם החדשים ושגורה בפי כולם בלי שום חלוקי דעות, והכל בלי מרחיבים מיוחדים ובלי הצעות והויות קודמות, רק על ידי ספרות חביבה ומכובדת עליהם, שהמציאה לה את לשונה לפי צרכי מחשבתה, כל דבר בשעה שנצטרכה לו המחשבה.

אִלו היתה איפוא גם ספרותנו החדשה ספרות לאומית חביבה ומכובדת על העם, המפרנסת את המחשבה בכל דור לפי צרכיו, אז היתה גם בה הרחבת הלשון נעשׂית מאליה בדרך טבעית. וכל זמן שאין הספרות מסוגלת לכך, נתאונן לשוא גם על עניוּת הלשון, וההרחבות המלאכותיות הנעשׂות בה על ידי הצעות מיוחדות לא תועלנה הרבה. על הרוב אין שום הצעה מתקבלת בהחלט לא בקרב העם ולא גם בקרב הסופרים עצמם, אלא כל מציע שומר הצעתו ומשתמש בה לעצמו, ולפעמים באמת אי אפשר להכריע, בהיות הדבר תלוי בטעם. אנו יודעים, למשל, כי ‘אֵיגוֹאיסמוס’ נגזר ביונית ורומאית מן ‘אֵיגוֹ’, וכי תרגומו של ‘אֵיגוֹ’ בעברית הוא ‘אני’ או ‘אנכי’, והנה יש קוראים לאֵיגוֹאיסמוס ‘אנכיוּת’ ויש קוראים לו ‘אניוּת’, ועתה צא והכריע ביניהם!

כללו של דבר, לא עניוּת הלשון הוא החסרון הדורש תקון ראשונה, כי אם עניוּת הדעת בספרותה. ועל העניוּת הזאת, כאמור למעלה, לא תוכל לחפּוֹת גם היצירה היפה, המגשימה את החיים כמו שהם, לכל חוקות האֶסתיטיקא. הקורא העברי שיש לו טעם עברי, ואפילו אם קורא הוא גם ספרים לועזיים, ישאל בהכרח על כל ספר, תהיה צורתו איזו שתהיה: מאי קא משמע לן? ואם אינו מוצא תשובה לשאלה זו, יתענג אמנם על יפי המלאכה, יהלל גם את ‘אוּמנוּת’ בעליה, אבל סוף סוף, במעמקי לבו אינו מרגיש ‘התבטלות’ מפני כבודה ורוֹממוּתה של המלאכה, אם אין עמה חכמה. כי על כן לא תוכל גם הספרות הספּוּרית להתרומם למדרגת הכבוד הראויה לה ולרומם על ידי זה גם את הלשון אתה, כל זמן שלא ישׂימו המסַפּרים (כלומר, אלה המעטים הראויים לשם זה) לבם לתכוּנת עמנו זו, שנשתרשה בו עמוק על ידי מהלך חייו ההיסטוריים, ולא יסתפקו בהשתדלותם שיהיה הציור מצד עצמו יפה ואמתּי (ואין צריך לאמר – בסלסול הלשון בלבד), אלא ישתדלו עם זה שתמצא בו גם המחשבה העיונית את מזונה. שהרי באמת יכול גם המסַפּר – וכמה מספּרים גדולים עשׂו כך! – לעשׂוֹת את היצירה כלבוש לאיזו תורה נכבדה, פּסיכוֹלוֹגית, מוסרית או חברתית. ואם אצל עמים אחרים, החושבים את היצירה הפּיוּטית כתכלית נשׂגבה לעצמה, אין דבר זה אלא רשות, ויש גם מתנגדים לו, – הנה בישׂראל מוכרחת היצירה להכּנע מפני המחשבה העיונית, אם רוצה היא להכּבד על פני העם. ועל כן חובה היא גם על הבקורת העברית לנתח ולשפוט כל ספּוּר לא רק מצד יפיו ואמתּתו של הציוּר (ואין צריך לאמר מצד הלשון בלבד), כי אם עוד יותר מצד התורה היוצאת ממנו ביחס לחיי האדם בכלל או לחיי עמנו בפרט. רק באופן כזה אפשר להאמין, שהקורא העברי, האוהב רמזים ועומק עיון, היה מעמיק עיונו גם בספורים ודורש בהם תלי תלים של הלכות, וערכּה של הספרות הספורית היה אז אולי גדול בעיניו גם מערך הספרות העיונית הפשוטה.

אם רצונכם איפוא להחיות את הלשון, השתדלו להחיות את הספרות. ואם רצונכם להחיות את הספרות, הכניסו לתוכה מחשבות חיות; הכניסון כמו שתוכלו, ברוַח או בדוחק, בצורה עיונית או ספורית, רק אל תשנו בהן אף קוצו של יו"ד לשם סלסול הלשון בלבד. סלסלו את המחשבה, והיא תרומם את הלשון.

ד' סיון תרנ"ג