_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אמת מארץ ישראל

 (ממסעי הראשון בשנת תרנ"א)

מאת אחד העם

לתוכן הענינים

 

אחר שנים רבות שעברו עלי בהגיונות ודמיונות על דבר ארץ אבותינו ותחיית עמנו בה, זכיתי עתה סוף סוף לראות בעיני את נושא חלומותי, את ארץ הפלאות ההיא, המושכת אליה רבבות לבבות מכל העמים ומכל המדינות. כשלשה חדשים עשיתי בארץ. ראיתי את חרבותיה – שארית חייה לשעבר, התבוננתי אל מצבה האומללה בהווה, אך בייחוד שמתי לב אל העתיד, ובכל אשר התהלכתי היתה שאלה אחת נגד עיני תמיד: מה תקוותנו פה לאחרית הימים? האם מוכשרת עוד הארץ לשוב ולחיות, ואם מוכשרים בני ישראל לשוב ולהחיותה? – על שאלת הארץ לא כבד היה לי למצוא תשובה: די ללכת הלוך ונסוע בה ימים אחדים, לראות את הרריה ועמקיה, שדותיה וכרמיה, הנותנים פריים למרות כל עצלות הערביים, למען דעת, כי עוד לא נס לחה וככוחה אז כוחה עתה, לתת חיים ואושר לרבבות בניה, אשר ישובו אליה בלב שלם ובידיים חרוצות יעבדוה. אבל לעומת זה, לא נקל היה למצוא תשובה על שאלת ישראל, להביא במשפט את הכוחות הפועלים, ללמוד מן המעשים על עושיהם, עד כמה מסוגלים הם להביאנו עד המטרה הדרושה.

עתה הנה עזבתי את הארץ משאת נפשי, עזבתי בלב נשבר ורוח נכאה. דמיוני לא בן חורין הוא עוד עתה להגביה עוף כמלפנים, לא חלום נעים לי עוד הארץ ויושביה וכל מעשה שם, כי אם אמת מוחשית, המוגבלת בצורה ידועה ומורכבת מחזיונות ידועים, טובים ורעים, שאי אפשר לי להעלים עין מהם. מן האמת הזאת רוצה אני פה לגלות טפח – את הטפח היותר מכוער; רוצה אני לא להיות "כינור לשירי ציון", להלהיב דמיון הקוראים ורגשותיהם על ידי ציורים נעימים – כינורות כאלה יש לנו כבר די והותר, המיישנים אותנו בזמירות יפות – כי אם כל חפצי, להפך, לעורר את אחי באהבת ציון משנתם המתוקה, להציע לפניהם, כעד ראיה, את החלק הרע אשר במהלך "התנועה", למען ידעו לשפוט גם הם, אם מתאימות פעולותינו עתה לתכלית חפצנו, ואם אין לנו סיבה לדאוג לעתידות העניין, למרות החזיונות היפים אשר נפגשו כה וכה: גם שגיאה אחת תאַבּד לפעמים טובה הרבה, ואף כי שגיאות רבות ויסודיות...

***

 

"לארץ ישראל או לאמריקא?" – השאלה הזאת, שהולידה בזמנה ספרות ויכוחית שלמה, חדלה כמעט להתעורר עוד בשנים האחרונות. כי הטובים שבשתי הכתות הוכרחו ברבות הימים להודות אלו לאלו במקצת, הדורשים בשבח ארץ ישראל הודו למתנגדיהם, שאין ארץ ישראל יכולה עתה לקבל כל המון בני עמנו הנודדים מארץ מולדתם, בייחוד סוחרים ואוּמנים, המבקשים מקור למחייתם תיכף ואין בהם כוח להכין כל הדרוש לעבודת האדמה ולחכות לפרי עבודתם. והכת האחרת הוכרחה להודות גם היא שאין אמריקא מסוגלת לקבץ אל תוכה במקום אחד המון רב מבני ישראל ולהעמידם על הקרקע, בשביל לייסד שם מרכז עברי. התשובה האמיתית היא איפוא: גם לאמריקא גם לארץ ישראל. הצד האיקונומי שבשאלת היהודים צריך לבקש תשובתו באמריקא, בעוד שהצד האידיאלי, הצורך לברוא לנו מרכז קבוע על ידי יישוב המון גדול מאחינו במקום אחד על יסוד עבודת האדמה, למען ידע ישראל וידעו גם אויביו, כי יש מקום תחת השמיים, ולו גם צר מלהכיל כל העם אשר שם ירים ראש גם היהודי כאחד האדם, בזעת אפו יוציא לחמו מן הארץ וברוח לאומו יברא לו תנאי חייו בעצמו, - הצורך הזה, אם יש לו תקוה להימלא, אין זה אלא בארץ ישראל.

ואם כן, אם ישוב ארץ ישראל אינו תשובה על שאלת "מה נאכל" של כל יחיד ויחיד, כי אם על שאלת החיים של הכלל כולו, הלא הדין נותן, כי בעוד אשר לאמריקא ילך לו כל החפץ, על דעתו ועל אחריותו בלבד, יהיה ישוב ארץ ישראל מסור בידי כלל העם, וכל צעד וצעד יהיה מדוד ונעשה בדעה צלולה ומיושבת, בהשגחת ראשי העם ומנהיגיו, למען יהיו כל המעשים מכוונים למטרה אחת, ולא יבואו אנשים פרטיים במעשיהם הבודדים ויהפכו את הקערה על פיה. אך למען נבין עוד יותר את הצורך המוחלט בפעולה נאחדת ומסודרת, עלינו עוד להתבונן אל מצב הארץ עתה ביחס למטרתנו ואל אבני הנגף אשר על דרכנו.

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, - רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק. ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ זה ירחים אחדים וכבר תרו אותה לארכה ולרחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו.

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לו עמהם, הכל כנהוג באירופא. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים איפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בלבם, האיכרים שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הנסיון; ובעלי האחוזות הגדולות שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב, אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו...

רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הממשלה הטורקית חלושה היא ופרועה כל כך, עד שלא תשים לב כלל לכל הנעשה בארץ ישראל, ובעד מצע כסף נוכל לעשות שם הכל, ומה גם אם יהיו צירי ממלכות אירופה למחסה לנו. אבל גם בזה נשגה מאוד. ה"בכשיש" הוא אמנם כוח גדול בטורקיא, וגם רבי המדינה לא יעמדו בפניו. אך עלינו לדעת, כי השרים הגדולים הם עם זה גם פטריוטים וקנאים עצומים לדתם ולממשלתם, ובשאלות שיש להן איזה יחס לכבוד אחת מאלה ימלאו חובתם באמונה ולא יועיל כל הון, וגם התערבות הקונסולים בעניינים כאלו תביא עוד לפעמים רעה תחת טובה, כידוע לי ממקורות נאמנים.

נוסף על כל זה עלינו לזכור, כי גם עקבות הקולטורא החדשה נראו כבר בארץ כה וכה. מסילת הברזל מיפו לירושלים תשלם בקרוב, והקול נשמע, כי כבר נתקבל רשיון הממשלה לבניין מסילה אחרת יותר נכבדה מחיפה לדמשק. קול תרועת הלוֹקוֹמוֹטיב יביא בלי ספק שנויים גדולים במצב הארץ ויושביה, והעבודה תכבד עלינו עוד יותר... וכאשר נצרף כל זה אל המכשולים הכלליים, הטבעיים והמוסריים, אשר בהכרח יפגשו על דרכו כל המון רב הבא להשתקע באיזו ארץ חדשה, ומה גם בהתעתדו לשנות שם כל דרכי חייו, להתהפך מסוחר לעובד אדמה, - אז, אם באמת ובתמים נחפוץ להשיג מטרתנו בארץ אבותינו, לא נוכל עוד להעלים מעינינו, כי למלחמה כבדה אנחנו יוצאים וכי למלחמה כזו דרושות הכנות גדולות: דרושה ידיעה ברורה ופרטית ממצב שדה המערכה ותכונותיו, דרושה שיטה שלמה וקבועה אשר תגביל מראש כל הפעולות העתידות, דרושים כלי נשק טובים – לא חרב וחנית, אך רצון אדיר ואחדות שלמה – ויתר על הכל דרושים מנהיגים בקיאים ומוכשרים לכך, אשר ילכו לפני ההמון, יאחדו ויסדרו כל הפעולות בהסכם עם צרכי המטרה, ואיש לא ימרה את פיהם. רק בתנאים כאלה נוכל לקוות, כי למרות כל המכשולים, עשה נעשה וגם יכול נוכל, כי אין דבר עומד בפני רצונו ואחדותו של עם שלם.

העיקר הגדול שהכל תלוי בו הוא איפוא לא כמות מעשינו כי אם איכותם, ומן הנקודה הזאת עלינו להשקיף על מצב עניינינו עתה בארץ, אם לא נחפוץ לרמות את עצמנו ואת העם המאמין בנו.

הננו שמחים לראות בחו"ל, כי הנטייה להתנחל בארץ ישראל הולכת ומתגברת בעמנו. השמחה הזאת היתה צודקת רק בשני תנאים: אם, מצד אחד, היה העם יודע מצב הדברים כמו שהוא, אם כל החפצים לעלות לארץ היו יודעים מראש את אבני הנגף אשר יפגשו על דרכם, את העבודה הקשה אשר עליהם תהיה לעבוד עד שימצאו בארץ – לא הון ועושר, כי אם – לחם לאכול, ובכל זאת היו חפצים לעלות, והיינו בטוחים אז, כי באמת ובתמים גמרו בלבם לשאת עליהם עול העבודה, והיינו יכולים לקוות, כי רובם יהיו גם מוכשרים לעשות ולקיים את אשר קיבלו עליהם; - ומצד אחר, אם היה כבר הכל מוכן לתנועה כזו, אם היו בידינו כבר כל הידיעות הנחוצות למפעל גדול כזה, אם היו לנו אנשים, אשר יעמדו בראש התנועה ויאחדו את כל החומרים הנפרדים לבריאה אחת שלמה, ואשר ילכו לפני העם להורותו את הדרך הנכונה בכל המעשים ולשמרו מעין רעה, משטן משחית ומאוהבים מסוכנים...

אבל די לשבת בארץ ישראל רק זמן קצר ולהתבונן על כל הנעשה בעיניים פקוחות, למען דעת, כי התנאים האלה גם שניהם עוד חסרים לנו לגמרי.

***

בכל אומה ולשון, הסופרים והדרשנים המעוררים לאיזו תנועה חדשה הם אנשים של צורה, היודעים עת ומדה לכל חפץ ומבינים איך ומה לדבר, בשביל לנהל את העם בדרך טובה. גם בקרבנו, לו היתה "התנועה" באמת תנועה ישרה וכללית, היו עומדים לה בודאי סופרים ודרשנים כאלה, אשר ידעו לחשב דרכם ולהיזהר בדבריהם כראוי. אבל עתה, שבאמת אין לנו אלא פרכוס של אברים מדולדלים, כל אחד לעצמו, יעשו גם בעלי הלשון איש הישר בעיניו, מבלי התבונן הרבה אל תוצאות דבריהם. בהתלהבותם היתרה הם מאמינים להביא תועלת לישוב הארץ על ידי בשורות טובות בדויות מלב. מרגישים הם, כי ההמון הגדול רחוק מאוד מאהבת ציון, והאמת לבדה לא תספיק למשוך לבו, על כן הם מתירים לעצמם לשקר "לשם שמיים", להלל ולשבח את הארץ ואת פריה בהגזמה יתראה, לפרסם ברבים מכתבים שונים "מחתם", שנכתבו בידי נערים או בעלי הזיה או גם – אוי לי אם אומר – בידי שרלטנים המפריזים על המידה בדעת וחשבון. כאילו אין די לארץ אבותינו שתהיה ככל הארצות, להשביע לחם כל עובדיה באמונה, אלא צריך שתוציא גלוסקאות וכלי מילת מאליה, בלי יגיעה יתרה. באמצעים כאלה הצליחו אמנם לעורר אהבה בלב רבים, אך לא אהבת ציון וישראל, אף לא אהבת העבודה הגופנית וחיי איכרים, כי אם אהבת ה"עסק" החדש בפרי הגפן, הנותן לבעליו, לפי דבריהם, שכר טוב מנשך ומרבית. המון חנוָנים, סרסורים וכדומה חשבו ומצאו על פי הבשורות האלה, כי "הרעיון הגדול" טוב מכל עסקיהם, בתתו רווח גדול ובדרשו רק יגיעה מעטה. וככה היתה ארץ קדשנו לקליפורניא חדשה, המושכת אליה עיניהם של מבקשי "פרנסה" קלה ו"מחפשי אוצרות", מינים ממינים שונים.

מן המקור הזה יצאו כל "החשבונות המדוייקים", אשר על פיהם נוסדו ונוסדות בכל יום אגודות שונות למטע כרמים. מי בין הנקראים "חובבי ציון" לא ידע עתה בעל פה חשבון הכרמים והעושר הרב השמור לבעליהם? מי לא ידע, כי כך וכך גפנים עולות לבעליהן בכך וכך, כי כל גפן תביא כך וכך ענבים, ומן הענבים יעשו יין, והיין יהיה טוב ומשובח מכל היינות ויימכר בכל העולם ביוקר גדול, וכי אחרית כל אלה היא כך וכך (מספר הגון) למאה? אנשים שלא ראו מימיהם צורת גפנים, יושבים ודורשים בנוסח של בקיאים על מעשי הכרמים והיין, עורכים חשבונות מפורטים ומבטיחים "הכנסות" גדולות, וכל העם שומעים ושמחים ומוחאים כף ורואים בזה "עקבות משיחא". ואמנם יש בזה מעין עקבות משיחא, אם גם במובן אחר...

ידעתי אמנם, כי דברי אלה יעוררו עלי חמת רבים, אבל לחוב קדוש אחשוב לי לפרסם את האמת: עד היום הזה אין לנו עוד כל נסיון אשר נוכל להישען עליו ולדעת על פיו, מה יש לקוות מן הכרמים החדשים בארץ ישראל. כל הקולוניות, הישנות והחדשות, הולכות בעיניים עצומות בעקבות הגננים של הנדיב. אם בראשון לציון יתחילו לטעת גפני "ברדלו", ונטע כל העם "ברדלו", ואם ישובו הנוטעים בראשון לתת היתרון לגפני "מלבק", ושב כל העם לחפש "מלבק" בנרות, מבלי שים אל לב, כי כל האורחים הצרפתיים האלה גם יחד אינם אלא נסיונות חדשים על אדמת הקודש, אשר עוד לא נודעה אחריתם, וכי למרות ההבטחות של הספיציאליסטים הצרפתיים ולמרות השקרים שנתפרסמו בכתבי העת, הנה לא עלה היין יפה בראשון לציון בשנה שעברה ולא יכול לבוא בשוקי אירופא. הן אמנם, לפי דברי הבקיאים, אפשר לתלות זאת בסיבות מקריות שונות ואין לנו להתייאש עוד; אבל בכל אופן, יותר מתקווה טובה אין עוד כל מאומה, והתקווה הלא תוכל להישאר מעל, כלומר, אפשר שהיין החדש לא יוכל להשיג בשווקים הרחוקים מחיר גדול, לפי ערך הוצאות המשלוח והמכס, ואז הלא יימכר רק במידה מוגבלת, בפנים הארץ ובחופים הסמוכים, ואם יטעו אחינו אלפי רבבות גפנים בזמן קצר, אנה ייכנס אז כל היין הזה ומה יהיה מחירו? אם העשירים, היושבים בחו"ל ומוציאים חלק קטן מכספם במטע כרמים בארץ ישראל, לא ימצאו אז חמישים למאה כחשבונם – אין רע; אבל אותם הבינוניים או העניים המשקיעים כל הונם בעבודת כרמם הקטן ובכיליון עיניים יחכו ליום המאושר, כשישבו איש תחת גפנו ויתענגו על קול צלצול הכסף הרב אשר יקבלו מחיר יינם, – אם הם טועים בחשבון, והכנסת הכרם לא תספיק להם גם די מחייתם, מה תהא אז עליהם ועל ישוב הארץ?

ההשקפה הזאת על מטעי כרמים הנהוגים עתה, ועל הסכנה הנשקפת לישוב הארץ אם יבּנה על יסוד כזה – אינה שלי בלבד, כי אם של רוב המבינים בארץ ישראל. והאסטניסים מוסיפים עוד, כי סימן רע הוא למצבו המוסרי של עמנו, אם יחפוץ לעשות את ארצו כולה משקה, להפוך כל אדמת הקודש לשדה שכרון גדול... ואפשר שגם בטענה "אידיאלית כזו יש קורטוב של אמת. אבל איך שיהיה, אין ספק, כי אם היתה התנועה יוצאת ממקור טהור ונשענת על ידיעות נאמנות, אז לא היה אפשר כלל שתלבוש צורה כזו. כל אלה שרוצים להתעשר ואינם רוצים לעבוד, היו מבקשים אז את עשרם במקום אחר, ולארץ ישראל היו באים רק אנשים מישראל שהארץ ועבודתה חביבה עליהם מצד עצמה, לא מצד ההכנסות הגדולות, אנשים אשר באמת ובתמים מאסו בחיים של ביזיון ופיזור הנפש וילכו לארץ אבותיהם בהחלטה גמורה לעזוב כל מדותיהם המגונות, תולדות המסחר, ולהתמכר בכל לבבם לעבודה גופנית עם מנוחה רוחנית. אנשים כאלה לא היו מסכנים בעצמם לייסד כל עתידותיהם ועתידות הארץ על איזו השערה שעוד לא נתבררה כל צרכה, אלא היו בוחרים יותר לקנות להם שדות זרע ולהוציא לחם מן הארץ בזעת אפם, ועם זה היו יכולים לנטוע גם כרמים בעתות הפנאי, לאט לאט, לא על ידי אחרים ובלי הוצאות מרובות. אם ברבות הימים היה היין מכניס הרבה, מה טוב, ואם לא, היו מסתפקים במועט ואוכלים לחמם בשמחה. לא כן עתה, שרוב הבאים לארץ אינם באים אלא על יסוד אותם החשבונות, המבטיחים להם הכנסה מרובה תמורת עבודה מעטה (או רק תמורת השגחה על עבודת אחרים), ורק על מנת כן הואילו להתנחל בארץ אבותיהם, – עתה, מובן מאליו, שאין להם כל "חשבון" להתעסק בעבודת אדמה פשוטה, הנותנת רק מעט. ועל כן נראה בכל מעשי הישוב מעין ספיקולציא של בורסא, אשר על דגלה כתוב: עושר או מוות!

***

 

כי עם ישראל הוא "עם חכם ונבון" לכשירצה – זה הוא דבר שאי אפשר להכחיש, אבל מידה אחת דבקה ביותר מבכל שאר העמים ותשיב חכמתו אחור – היא מידת החיקוי. דבּרו אל בני ישראל השכּם ודבּר על נחיצות איזה עניין ותועלתו, הוכיחו כל זה באותות ובמפותים ברורים – לשווא! רק אחד בעיר ישמע לקולכם, וההמון ממקומו לא ימוש. ואולם, יקום נא מי שיהיה ויעשה את הדבר, ואפילו שלא כהלכתו ובלי יסוד נכון, מיד הוא מוצא לו תלמידים רבים, ההולכים בדרכיו ומחקים את מעשיו בעיניים עצומות. מן המידה הפחותה הזאת היתה יוצאת תועלת רבה לענייננו, אם עבודתנו היתה באמת עבודה כללית, שבראשה אנשים גדולים ונבוני דבר. כי אז היו הצעדים הראשונים נעשים כהלכה, והעם היה מחקה אותם ועושה צעדים הרבה כמותם. אבל לפי מצב הדברים עתה, שאין שיטה ואין סדר ואין אחדות בכל מעשינו, שכל איש-רוח (ולפעמים גם משוגע ממש) חושב עצמו למשיח קטן וקופץ בראש להושיע את ישראל, - עתה אין לשער את הנזק היוצא מן המידה הזאת. די למי שיהיה לייסד בעירו איזו אגודה, ולוּ גם על יסוד רעוע וחשבונות של תוהו, מיד יוצאים רבים בעקבותיו, ואגודות כאלה, כמעט בלי כל שינוי תיוסדנה בזמן קצר עוד בערים רבות, בלי כל חקירה ודרישה, אם יש ממש בדבר, מבלי לשאול תורה מפי הנסיון, ומבלי שים אל לב, כי לא כל מה שאפשר במקום אחד, אפשר בכל מקום, ולא כל מה שיפה לחבר אנשים נבחרים ואוהבי ציון באמת, הקרובים זה לזה בדעותיהם ותכונותיהם, יפה גם לכל אספסוף של אנשים מן השוק...

בימים האחרונים התחילו בקולוניות של הנדיב לשים לב לגידול תולעת המשי. בראשון לציון וזכרון יעקב עושים כעת נסיונות בזה, ויש תקווה. אבל עוד לא כלו הנסיונות, עוד לא ידע גם המשגיח על זה (כמו שהגיד לי בעצמו) את תוצאות הדבר בפרטות, וכבר נמצאו בארץ ישראל בעלי חשבונות נלהבים, שערכו חשבון פרטי ליסוד "אגודת אלף" חדשה למטע עצי תות ומעשי המשי! המשגיח הנזכר, שראה את החשבון, השתומם למראה עיניו. אבל, למרות אזהרתו, לא יפלא בעיני כלל, אם אשמע בקרוב בשורה טובה בכתבי העת, כי באחת הערים נולדה למזל טוב אגודה כזו, וברוך ה' ותעשיר, ואז לא יהיו ימים מועטים והאגודה האחת תוליד בדמותה ובצלמה עוד עשר אגודות, ותחת הגפנים והיין, נשמע אז כל היום שיחת זקנים עם נערים על דבר התות והמשי...

ומה בכך? – רגילים ראשי האגודות לענות – הן לפי תקנותינו אסור לחבר להתיישב בארץ במשך כמה שנים, עד שיהיה הכל מוכן לפניו. ועד אז, אם נראה כי חשבונותינו מוטעים, לא ניתן להעניים לעלות. וסוף סוף על ידי מעשים כאלו יעבור שטח אדמה גדול מידי הערביים לידי ישראל.

אבל בטענה זו יש שגיאות רבות. ראשונה, הנה העניים, הממשכנים כלי ביתם כדי להשתתף באיזו אגודה (מעשים שהיו), לא יוכלו על נקלה לשכוח את החלום הנעים אשר היה שעשועם ימים רבים. ואף אם אחרי כן יצעקו המייסדים בקול, כי טעו בחשבון, והעניים אל יהינו לעלות, - לא תועיל להם צעקתם, כמו שאין מועילות עתה אזהרות הועד מאודיסא, וארץ ישראל תתעשר באלפי עניים חדשים מקבלי תמיכה או גוועים ברעב. שנית, ידיים מוכיחות, כי למרות התקנה הנזכרת, יתיישבו בארץ חלק גדול מן החברים עוד קודם הזמן, כי לפי המצב האיקונומי עתה בחוץ לארץ, תקופח פרנסת רבים יום יום, ואנשים כאלה, שמצבם מחייבם חובת גלות, כאשר יש להם אחוזה באיזו אגודה, לא ילכו לבקש להם מנוח זמני במקום אחר עד שתהא להם רשות להתנחל בארץ. ובאמת נתקבלו כבר בארץ ישראל, בזמן היותי שם, מכתבים מחברי אגודות, המבקשים להם פתחון פה לעבור על התקנה הנזכרת. שלישית, הנה גם בעלי הון שבאגודות כאלו לא כולם יביאו ברכה לארץ בשבתם בתוכה. כי מייסדי האגודות, כידוע, אינם מדקדקים הרבה עם חברים בכל הנוגע לתכונותיהם המוסריות וכשרונם לעבודה גופנית, לוּ רק ישלמו את המוטל עליהם בכסף מלא. ובעניין רך וסבוך כזה אי אפשר לראות מראש כל המבוכה אשר יביאו אתם אנשים שאינם מהוגנים, אף אם בעת הראשונה תהי בטנם מלאה.

***

אך נוסף על כל זה, הנה גם הדבר הטוב האחד הנמצא בכל המעשים האלה – מקנה הקרקעות, יצא שכרו בהפסדו בעת הזאת, מחסרון אחדות וסדרים. מי שלא ראה איך קונים ומוכרים עתה קרקעות בארץ ישראל לא ראה התחרות בזויה ונתעבה מימיו. כל הנעשה בין החנוונים והסרסורים הקטנים באחת מערי "התחום" אינן אלא צדק ויושר לעומת הנעשה כעת בארץ. בבואי שמה, לפני שלושה ירחים, נמצאו רק שתי חברות של ספיקולנטים (קוני קרקעות כדי למכרן חלקים חלקים), וכבר אז ראינו כי עתידה הספיקולציא להיות למוקש להישוב. עתה הנה באה ונהיתה! במשך זמן קצר פרו ורבו הספיקולנטים באופן מבהיל, ובעזבי את הארץ עזבתי שם כבר שש חברות כאלה, ובלי ספק עוד ירבו, מלבד מחנה גדול של סרסורים ופקטורים קטנים, בהם חייטים וסנדלרים, שעזבו את מלאכתם בשביל "המסחר" הזה, ואנשי מרמה שונים מן העולים החדשים, אשר אחדים מהם, לבושתנו, קנו גם אדמה לעצמם ונושאים עליהם שם "קולוניסטים לעתיד", - וכולם מתחרים ומתגרים זה בזה ומשתדלים להזיק איש לרעהו על כל צעד. ובאיזו אמצעים משתמשים! כל תועבה, כל ערמה ומרמה כשרות בעיניהם: משיגים בשוחד מכתבים וטלגרמות של אחרים, מחזיקים מרגלים המתהלכים חרש בכל מקום, כדי לדעת מעשי מתנגדיהם ומערכי-לב הקונים, ועל הכל – מפקיעים שער הקרקעות באופן נורא ומביאים חכמה בלב הערביים בעלי האחוזות... בבואי לארץ, התאוננו באוזניי אחדים מטובי אחינו שם, כי כר נרחב אחד עומד למכירה, ובו יותר ממאת אלף דונם אדמת-זרע טובה, אלא שהמוכר קצב מחירו עשרים פרנק הדונם, "ומחיר נורא כזה אסור לשלם, כי ישמעו יתר המוכרים, ונביא בזה רעה רבה לעתיד". עוד לא עברו שלושה ירחים, ואחד הספיקולנטים קנה את הככר ההוא במחיר "הנורא", עשרים פרנק הדונם, ובטרם השיג שטר מקנה באו אחרים והוסיפו על המחיר עד עשרים ושבעה פרנק. וכשראה בעל האחוזה כך, החליט לבלי מכור עוד את אחוזתו עתה, בתקוותו כי שגעון הקונים ילך עוד הלוך וגדול. – שוב מעשה באחד משלוחי האגודות, המשתדל זה יותר מחצי שנה בחיפוש כברת ארץ למקנה, וכבר קנה פעמים אחדות, ובכל פעם יבואו ספיקולנטים וישימו את המקנה לאל בנכליהם הרבים. בעת עזבי את הארץ קנה עוד הפעם אחוזה אחת והרבה במחירה מאוד, כעשרים ושלושה פרנק הדונם. כמעט האמין, כי סוף סוף השיג חפצו, ופתאום חזר בו בעל האחוזה, כי נמצאו קונים הנותנים לו מחיר כפול! ממילא מובן, שעוד לא השתגע שום אדם עד לשלם באמת קרוב לחמישים פרנק בעד דונם, וכל כוונת המוסיפים לא היתה איפוא אלא להזיק.

מעשים כאלה נשמע עתה בארץ ישראל יום יום, וכבר הורגלו בהם ולא יעוררו עוד כל תמהון. גם הנכרים מילידי הארץ התחילו כבר להתערב בענייני "הרעיון הגדול" שלנו; גם מהם קמו לנו כבר "בעלי טובה" המתעסקים ביישוב ארץ ישראל... ומדוע לא? במה נופלים הם מן הספיקולנטים העברים, הרואים גם הם בכל העניין רק אמצעי לעשות עושר מדם אחיהם? אשמע בנחמה אם לא שמעתי אחד מהם אומר בפה מלא: "אני איני אלא סוחר ודבר אין לי עם אחרית סחורתי וגורל קוניה. אם לא יצליחו במעשיהם, ישובו לעומת שבאו או ילכו לאבדון, מה לי ולהם?" – ובעיני ראיתי מכתבו של אחד הסרסורים העברים, שבו יודיע לאיש-בריתו בעזות מצח, איך עלתה בידו להוליך שולל את שלוחי אחת האגודות אשר האמינו בו, ותחת לעזור להם במקנה האחוזה שנתנו עיניהם בה, הניח מכשולים על דרכם, והם לא ידעו, "והאחוזה תיפול לנחלה לנו, ואי"ה נרוויח הרבה"...

ובידי האנשים האלה נמצא עתה גורל כל הישוב! גם הרעיון היותר נעלה יוכל להרחיק מעליו כל ישרי לב, כשידיים כאלה ממשמשות בו.

מובן מאליו, כי כל זה אינו אלא פרי "ההתגודדות" ופעולותיהן הבודדות והנפרדות של האגודות השונות, מה שלא היה אפשר כלל בעבודה אחת כללית היוצאת ממרכז אחד ומסודרת כראוי. לולא רבו הקונים, יחידים ושלוחי אגודות, הדואגים איש איש רק לנפשו ולאגודתו, לא היו גם אנשי הביניים פרים ושורצים במידה כזו. ועל כן נוכל לאמר בצדק, כי אשמים בכל אלה רק מעשינו המבולבלים והמבוהלים: "פירצה קוראת לגנב".

ברחובות יפו חיזיון רגיל הוא עתה לראות זוגות זוגות הולכים ומתלחשים, וכל אחד מביט לרגעים בעיני פחד וחשד על כל הצדדים, שמא חלילה נשמעים הדברים לאוזני חברו. לפעמים מתעלמים אחדים מהם פתאום ולא ירָאו עוד זמן מה בחוצות העיר, ואז הכל מבינים, שבוודאי הלכו בחשאי לאיזה מקום לראות את "הסחורה", ואחרי כן הם שבים, ואחרים מתעלמים, והכל בסודי סודות, מדאגת כל אחד שמא יקדמנו אחר. האנשים האלה הם המה "הקונים". מקצתם "יחידים", הרוצים לקנות קרקע רק בשביל עצמם, ומקצתם "דיליגנטים", שלוחי האגודות השונות: שלוחי "חובבי ציון" שבעיר פלונית, שלוחי "דורשי ציון" שבעיר אלמונית, וכן הלאה, הכל רק לשם "ציון" ובכל זאת, תחת לעזור איש לרעהו, להיוועץ יחד בכל הדברים ולעבוד עבודה אחת למטרה אחת כאיש אחד בלב אחד, פונים כולם איש לעברו, ולא רק היחידים, כי אם גם הדיליגטים מתנהגים זה עם זה כאילו באו לקפח איש פרנסת רעהו, לפתוח חנויות חדשות זו בצד זו. החובבים והדורשים האלה, שלוחי עמנו בית ישראל, שוכחים לגמרי את הרוח אשר קבצם הנה; שוכחים, כי מלבד חפציהם הפרטיים של בני אגודה ואגודה, יש עוד מטרה כללית המשותפת לכולם, אשר בלעדיה כל מעשיהם הבל ותוהו, ולפניה אין הבדל כלל בין בני אגודה זו לבני אגודה זו, לוּ רק יהיו הגונים ומוכשרים לעבוד את אדמת הקודש ולהיות היסוד לבניין בית ישראל. לולא השכחה הזאת, לולא היתה כל אגודה דורשת רק שלומה וטובתה, מבלי להקפיד על צרכי העניין הכללי, - היו אחינו, הבקיאים היטב בהלכות המסחר וההתחרות, מבינים מדעתם, כי ריבוי העולים לארץ לקנות קרקעות יביא לנו רק הפסק מרובה, והיו משתדלים לבקש אמצעי, איך לייסד בארץ מרכז אחד, אשר אליו יפנו כולם בחפציהם מרחוק, וכל הדילגטים הנכבדים היו יכולים אז להכּבד ולשבת בביתם, ואיש זר לא היה יודע מספר הקונים וכמות האדמה הדרושה להם.

וכאשר נצייר לנו במחשבתנו את הקונים האלה מצד אחד, את הסופרים האורבים לחדשות מצד אחר, ואת ה"אידיאליסטים" סתם, המשוטטים ברחובות יפו בלי כל עבודת מעשה, מצד השלישי – אז נוכל לעשות לנו איזה מושג מן המהומה והמבוכה, השאון והרעש, המלווים עתה את כל המעשים בארץ ישראל. על כל ארבע אמות, שאחינו קונים או רק חושבים לקנות, תוקעים ומריעים תיכף בכת ובעל-פה, על כל מקרה קטן וגדול ביפו תהום כל העיר, והכל, הגרים והאזרחים, מן הדיליגט עד האחרון שבפועלים, זקן ונער, יודעים עד היסוד כל מהלך העניין וחושבים להם לחובה לחוות דעה ולהתווכח על כל הדברים בשווקים וברחובות. סופרים קצרי ראות בודקים אחרי כל הבאים לארץ, יספרו כל צעדיהם, למען יוכלו לבשר בקהל רב, כי אלה ואלה באו ואלה ואלה יבואו, זה קנה וזה קונה וזה חושב לקנות וכו', ולא דעת ולא תבונה להם לראות את התולדות המרות היוצאות מזה. אין צריך לאמר, כי גם פה, כבכל הידיעות הבאות מארץ ישראל, הרבה שקר וגוזמא (כמו שקרה זה לא כבר לאחד השלוחים, היושב בארץ זה כשלושה ירחים ועוד לא הצליח לקנות אדמה, ופתאום נתבשר בכתבי העת, כי כבר ייסד קולוניא וברוך ה' עושה חיל וגם שלום לו עם הערביים שכניו), אלא שגם פרסום האמת מביא נזק רב: מצד אחד, שומעים בעלי האחוזות (ויש גם מאחינו המשמיעים להם זאת), כי היהודים באים בהמון רב לקנות אדמה, ומפני זה עולה מחירה מיום ליום; מצד אחר, אנו מושכים עלינו ועל מעשינו עיני הממשלה ועם הארץ, ובטרם עוד עשינו איזה דבר ממשי, הננו משתדלים כמו בכוונה, שתשלוט בנו עין רעה... ומצד השלישי, וזה אולי קשה מכולם, שומעים אחינו שבגולה, כי מרבים העם לעלות, ובכוח מידת החיקוי מתעוררים לעלות גם אנשים שאינם ראויים לכך, שעלייתם רעה להם ורעה לארץ, ומוסיפים שם מבוכה על  מבוכתנו.

במצב כזה, לא נתפלא כלל, אם במהרה בקרוב אי אפשר יהיה למצוא בארץ ישראל אדמה למקנה, אם הממשלה הטורקית תתחיל עוד הפעם להניח מכשולים על דרכנו, אם המעשים המכוערים יעוררו גועל נפש בכל טובי עמנו, ותחת "התנועה הגדולה" תבוא אז ריאקציא נוראה...

על שפת ים כנרת יש קולוניא אשכנזית קטנה, אשר שם ישבנו לנוח, בעברנו אני וחברי מראש פינה לטבריא. בבואי בדברים עם הפקיד, נודע לי, כי זה לא כבר קנו הפרנציסקנים כברת ארץ גדולה, המשתרעת מן הקולוניא ההיא עד הירדן. המקום הזה הוא באמצע הדרך בין טבריא לצפת וקרוב להקולוניות הצפוניות שלנו, מקום שאחינו עוברים ושבים בו ומחפשים שם קרקעות למקנה, ובכל זאת לא נודע דבר המקנה הזה לאיש מאתנו. זכרתי את דרכינו אנחנו ואומר בלבי: אשרי "הגוי", שאומר מעט ועושה הרבה וכל מעשיו בדעת וסדרים.

***

 

ועל חסרון דעת וסדרים בכל מעשינו יעיד לנו עוד חזיון אחר, אשר יאדמו פני מבושת מדי דברי בו. אחר עשר שנות עבודה וכתיבת אלפי מאמרים ומסעי הרבה תרים משכילים, הננו עוד גם עתה נבערים מדעת בכל השאלות הנוגעות לישוב הארץ, ואפילו בדברים יסודיים שידיעתם מוכרחת. כמעט אין שאלה בענייני עבודת שדה וכרם אשר לא נשמע עליה תשובות שונות וסותרות זו את זו. שאלו, למשל, את הקולוניסטים: כמה גפנים נכון לטעת על שטח דונם אחד? ותשמעו תשובות שונות המתחילות מן 400 והולכות ויורדות עד 225. וכן הדבר בשאלות אחרות. וכל שכן בנוגע למזרע תבואות ולנטיעות עצי פרי שונים, שהכל נעשה רק על פי השמועה, איש מפי איש, ולפעמים איזה מקרה בודד, איזו מילה שהתמלטה מפי אחד "הבקיאים" נעשה ליסוד, שעליו הולכים ובונים איש בעקבות רעהו ומודיעים גם לכל שואל, כדבר ברור שיש לו סמוכים מן הנסיון. – הטוב לארץ לתת לה שביתה אחת לכמה שנים? יש אומרים טוב וראוי, ואחרים אומרים שהשביתה תקלקל עוד. – כמה שערים תוכל לתת אדמה בינונית בשנה בינונית? – הערבים מוצאים (כפי הנשמע!) חמישה או שישה שערים. אבל מזה אין ראיה – יאמרו אחדים – כי עבודת הערביים פסולה וכלי מחרשתם לא יצלחו, ואם היו חורשים בכלים אירופיים, היו מוצאים הרבה יותר. לעומת זה יאמרו אחרים, כי תכונת הארץ אינה סובלת מחרשה אירופית. והנה ידוע לכל יושבי הארץ, כי רבים מן האשכנזים וגם ערביים עשירים עובדים בכלי אירופא, ואם כן הלא נקל היה לקבץ ידיעות סטטיסטיות ממקומות שונים ולשמוע תשובה ברורה מפי הנסיון. ובכל זאת, אין יודע. – שמעת, הקורא, מימיך, כי כמעט כל הבתים בארץ ישראל לחים הם בימות הגשים ומזיקים לבריאות, בייחוד, לחולי החזה? לא שמעת, אף על פי שקורא אתה בתמידות כל הידיעות הבאות משם. אבל הדבר כן הוא. והנה, לפי דעת בונים מומחים שדברתי עמם על זה, אפשר היה להסיר על נקלה את הנגע הזה על ידי אמצעים שונים בבניין הבתים. אך איש לא ישים לב לחקור את הדבר. – גם בנוגע למשפטי הארץ על דבר מקנת קרקעות, שהכרח ידיעתם מורגש על כל צעד, עוד נגשש כעיוורים באפלה ועוד אין לנו גם איש אחד נאמן אשר ידע לפחות לקרוא ערבית כראוי. ואחינו בית ישראל קונים קרקעות בעד אלפים ורבבות, מבלי שיוכלו לדעת ברור, אם שטרי המקנה והבנייה נכתבו כהלכה, ומוכרחים להישען בזה על ידיעות פורחות באויר.

ואם כך הדבר בנוגע לעבודת האדמה, שאלה שהכל עוסקים בה, קל וחומר בשאלות המסחר וחרושת המעשה, שאין לנו בהן כל ידיעה נכונה, וכל העצות וההצעות שנאמרו ונכתבו בזה אינן אלא השערות בלבד. במשך ימי שבתי בארץ קבלתי מכתבים רבים המלאים שאלות בעניינים האלו. אודה ולא אבוש, כי לא עניתי לאיש דבר, מחוסר ידיעה. גם "הועד הפועל" אשר ביפו מקבל מכתבים כאלה יום יום וגם הוא על הרוב עובר עליהם בשתיקה, ואם לא אשגה – גם כן מסיבה זו. השואלים התמימים האלה, בראותם את הבקיאות הגדולה שמראים סופרי ארץ ישראל בכל עניין, מאמינים בוודאי, שדי לאיש רק לבוא לארץ ישראל וימצא שם כל הידיעות צבורות ומונחות לפניו, ולא יעלה על לבם, כי כל ה"בקיאות" קלוטה מן האויר, ובאמת אין איש יודע עד מה.

***

 

אבל עד שנתמה על העדר הידיעה בדברים שאין לנו בהם עוד נסיונות מספיקים, אלא שיכלנו לדעתם ממקורות אחרים, הלא נתפלא עוד יותר על כי לא יוכלו או לא יחפצו אחינו להוציא תועלת מן הנסיון שכבר יש לנו.

הנה כעשר קולוניות עומדות וקיימות זה שנים אחדות ולא אחת בהן עוד יכולה להתקיים בלי תמיכה. שקר בפי הבשורה שנתפרסמה בכתבי העת, כי באחת הקולוניות חדלו רבים לקבל תמיכה בשנה זו. בכל השתדלותי ודרישתי, לא זכיתי לראות אף איש אחד אשר יחיה רק מפרי אדמתו בלבד. ומדוע? האמנם צדקו האומרים כי ארץ אבותינו אוכלת יושביה? האמנם רק לשווא יחרוש החורש ויזרע הזורע שם ומאומה לא ישא בעמלו? – חלילה! גם בארץ ישראל, כבכל הארצות, עובד אדמתו ישבע לחם, וגם בשנה זו, אף כי לא מבורכת היא, יראה הנוסע מצדי הדרכים שדות פוריות ועמקים עוטפים בר. הערביים עושים ואוכלים, האשכנזים עושים ואוכלים, רק עלינו בלבד יצא הקצף! מדוע איפוא?

התשובה האמיתית, שכל נבוני דבר ארץ ישראל מסכימים לה, היא: כי הקולוניסטים הראשונים הביאו איתם אמנם אידיאליסמוס הרבה, ואחדים מהם – גם כסף מעט או הרבה, אך לכולם חסרים הכשרונות והתכונות המוכרחים לעבודת אדמה, ואינם מסוגלים להיות איכרים פשוטים, לעבוד עבודה קשה הם ובני ביתם ולהסתפק עם זה במועט היותר אפשרי. אין צריך לאמר המשכילים, אלא גם האנשים הפשוטים שביניהם אינם אוהבים הרבה את העבודה בשדה המשביעה לחם, ועל כן נהפכו רובם סוף סוף לכורמים בלבד, והרי הם יושבים ומחכים להכנסותיהם העתידות לבוא, ומרוב טובה לעתיד ישכחו את ההווה: לא ישימו לב הרבה לגן הירק אשר מאחרי ביתם, לא יגדלו בהמות ועופות במידה הדרושה, הערביים מביאים להם חמאה, ביצים וירקות, והם קונים הכל בכסף מלא, וגם מלאכת כרמיהם נעשית לא תמיד בידי עצמם. יש אמנם גם יוצאים מן הכלל, אבל אלה כולם עניים, שאין להם אדמה במידה מספקת.

מן הנסיון הזה הלא אפשר היה להוציא תשובה ברורה על השאלה הנשמעת יום יום: מי יעלה לארץ להתנחל בה בתור עובד אדמה? – מי שיביא עמו כל האמצעים הדרושים לזה, החמריים והמוסריים. האחרונים – כלומר, אהבת העבודה, סבלנות, אומץ-לב וכו' – במידה גדושה, אשר תכשירהו לשאת ולסבול זמן מה עד שישיג מטרתו, והראשונים – במידה מצומצמת והכרחית בלבד, אשר לא תביאהו לידי חלומות של עושר ואדנות, הכל לפי מספר נפשות ביתו והעובדים שבם. – ותחת התשובה הזאת, אנו שומעים עוד גם היום ויכוחים וחקירות על דבר כמות הסכום הדרוש, כאילו כל השאלה לא היתה אלא: כמה יהיה לאדם בכיסו ויהיה מוכשר להיות מן האיכרים הראשונים על אדמת אבותינו. הללו אומרים חמשת אלפים רו"כ, ואחרים פוחתים והולכים עד שני אלפים, וכולם יחד לא ישימו אל לב, כי רבים הביאו לארץ יותר מן הסכומים האלה ולא עלתה בידם עד כה לחיות מפרי אדמתם; כי האמצעים החמריים והמוסריים הדרושים לעבודת האדמה מתייחסים אלו לאלו על הרוב בערך מהופך: כל מה שירבה הון אדם, כן ימעט חפצו וכשרונו לחיות חיים פשוטים בעבודה גופנית. וחיבת ציון, אף על פי שרבים אומרים לנפשם, כי נכונים הם להקריב על מזבחה כל חייהם ואשרם, הנה כשהם באים לידי נסיון, אין כוחה גדול להפוך משורש את נטיותיהם ותאוות ליבם שהביאו אתם מן הגולה.

בשנים האחרונות נולדה מפלגת עולים חדשים – מפלגת "הפועלים", והם אנשים הבאים לארץ ישראל לעבוד עבודה אצל אחרים בתור שכירי יום. בהשתדלות "ועד הפועל" הם מוצאים עבודה באחת הקולוניות החדשות, מקבלים שכר טוב לפי המקום (ערך 1.5 פרנק ליום), אשר יספיק להם גם לקבץ על יד איזה סכום, והפקידים, אנשים ישרים וחובבי ציון באמת, מתנהגים עמהם בחסד וברחמים ומשתדלים להיטיב מצבם ככל האפשר. כל פועל מעם אחר במצב כזה לא היה מוצא סיבה להתאונן הרבה על גורלו, אך לא כן פועל עברי בארץ ישראל. אמרתי "בארץ ישראל", כי מאמריקא אנו שומעים בשורות טובות גם מאת הפועלים העברים: פלוני ופלוני מצאו להם עבודה המַספקת בצמצום למחייתם, והרי הם מאושרים ויועצים גם לקרוביהם שיבואו שמה וימצאו גם הם אושר כזה. אבל בארץ ישראל אין הדבר כן. פה גם המבקשים לחם ומוצאים אותו במחיר עבודתם יחשבו עצמם כקרבנות לטובת הכלל, ולהם איפוא הצדקה לדרוש בעד זה תשלום גמול מכל ישראל. רבים מאלה, כעבור להם איזה זמן, תבחל נפשם בעבודה כזו, שאינה מעשרת ולא מכבדת את בעליה, והנם מוצאים, כי אין "תכלית" בזה לעתיד, ולבם יזעף על הכלל, אשר לטובתו הם עמלים, והוא כפוי טובה, לא ישלם להם כגמולם, לא יקנה להם שדות וכרמים וכו'. טענות כאלו נתפרסמו בימים האחרונים באחד מכתבי העת היוצאים לאור בירושלים, וכאשר שמעתי מאנשים נאמנים בארץ ישראל, היודעים את הפועלים מקרוב, אין זו דעת יחיד, כי אם הד קולם של פועלים רבים.

גם מן הנסיון הזה אין אנו לומדים מה שאפשר ללמוד, ויש בארץ ישראל  משתדלים להרבות מספר הפועלים מאחינו בדרך מלאכותית, לא מילידי הארץ – זה היה בודאי טוב ומועיל – כי אם מן החוץ, באופן שברבות הימים אפשר שנראה שם חזיון אשר עוד לא היה לעולמים: שאלת העבודה והרכוש, בטרם עוד תספיק הרכוש ליהנות מפרי העבודה...

 אך לא זו בלבד, אלא שבכלל אין מדרכנו ללמוד מאומה מן העבר בשביל העתיד. הן זאת בודאי יכלנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת. הן אמנם צדקו אחינו באמרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח; אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו; לא כן אם יש לו צדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט, אז, אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו.

***

 

ומה אוסיף עוד? האספר לקוראי על דבר המידות המגונות השולטות בעולי-הגולה, על דבר שנאת חינם, פרוד הלבבות, מחלוקת של הבל בשביל מקום בבית הכנסת וכו'? – אך הן גם במה שכבר אמרתי די, כמדומה לי, להוכיח לנו, כי "לא זה הדרך" להשגת המטרה, וכי אם נוסיף ללכת בדרך הזאת, לבלות ימינו וכוחותינו בפעולות נפרדות ומסוכסכות, בלי ההכנות הדרושות, בלי אורגניזציא מעולה, בלי מנהיגים הגונים, בלי שיטה וסדר, - אז, יכול להיות אמנם, כי סוף סוף יצלח לנו להושיב בארץ איזו אלפים כורמים ויוגבים, אשר ברבות הימים ימצאו לחמם בנחת או בצער, בידי שמיים או בידי אדם; אך עד המטרה העיקרית – קרוב לודאי שלא נגיע לעולם, ותחת למצוא תשובה שלמה וניצחת על שאלת היהדות, נוסיף רק שאלת היהודים במקום שלא נמצאה עד כה – בארץ אבותינו...

מה לעשות איפוא? אל מי נדבר, אל מי נפנה, מי ילך לפנינו ומי ישמע לקולנו?

מחסדי "נדיבים" יחידים, אף אם צדקתם כהררי אל, לא יוושע ישראל: זאת הורה כבר הנסיון. גם מאחינו במזרח אירופא אין לקוות הרבה. מצבם החומרי והמוסרי והמדיני לא ייתן להם לעשות גדולות, ומה גם לעמוד בראש. הלא הם המה עתה העושים, ומה יעשו ואיך יעשו – כבר ראינו. אחד הוא אמנם "הועד הפועל" ביפו, המביא באמת תועלת רבה ועושה סדרים כפי יכולתו, אבל "יכולתו" מוגבלת מאוד, מסיבות שונות, חיצוניות ופנימיות, שמקורן גם הן בתכונותיהם ומצבם של אחינו ההם אשר מקרבם יצא...

לא נשאר לנו איפוא כי אם לפנות אל אחינו שבמערב, בייחוד – באנגליא, המתעסקים הרבה בימים האחרונים בשאלת ישוב ארץ ישראל. אם בין המתעסקים האלה ישנם באמת, כמו שמספרים כתבי העת, אנשים גדולים מילידי הארץ, אז היו יכולים עוד לתקן את המעוות ולתת לכל העניין את הצורה הנאותה לו. הם, אנשים שהורגלו לחיי סדרים ויודעים מה היא פעולה מתוקנת ועם זה יש להם גם כל האמצעים הנחוצים – הם היו צריכים לייסד חברה לאומית גדולה ליישוב ארץ ישראל. קודם כל ישלחו לשם קומיסיא של מומחים שונים, אשר תשוטט בארץ לארכה ולרחבה במשך שנה או שנתיים ותעשה נסיונות ותקבץ ידיעות נכונות מכל הדברים הנוגעים לישוב הארץ ועבודתה. ואחרי כן תשתדל לקנות כל אחוזה העומדת למכירה; תשתדל בהשכל ודעת, בזהירות יתרה ובלי שאון ורעש... את כל קרקעותיה תחלק החברה לשני מינים: לאדמה שרובה לזרע ומעוטה לנטיעות, ולאדמה שכולה לנטיעות. על הראשונה תייסד קולוניות תיכף, תחלקה לחלקים, המספיקים למחיית איש וביתו, תעשה חשבון, כמה יעלה מחיר כל חלק עם בית ורפת וכל הבהמות והכלים הדרושים, הכל לא ביד רחבה, כי אם המוכרח בלבד, ואז תמכור כל חלק עם כל השייך לזה לאנשים בלתי עשירים, אשר תמצאם ראויים, לפי תכונותיהם וכוחותיהם, להיות איכרים בארץ ישראל, ותעשה להם גם הנחות באופני התשלומין, לפי ראות עיניה, ובלבד שימלאו כל התנאים שתשים לפניהם מראש, בנוגע לסדרי חייהם ועבודתם. האדמה ממין השני תעבוד החברה בעצמה על ידי פועלים עברים, אשר תבחנם ותמצאם ראויים לכך, וככלות שנות העבודה לכל כרם או פרדס ויהיה נכון למכירה, תמכרהו החברה לאחד מחבריה, ואת הפועלים אשר עבדוהו באמונה במשך כל השנים תושיב על האדמה ממין הראשון, תיתן להם "חלק" עם כל הנלווה לזה, בתנאי שיחיו על פי חוקים ידועים, ואת החוב ישלמו מעט מעט במשך שנים רבות.

בשיטה כזו היתה מקבצת על יד אדמה מרובה במחיר לא יקר ומבלי שתשלוט בה עין רעה; הקונקורנציא והספיקולציא היו בטלות מאליהן, כי כל אלה הנותנים עתה ידם לאגודות שונות, המבטיחות להם כרם לאחר זמן, היו בוחרים יותר להשתתף בחברה כזו ולקנות מאתה כרם גם כן לאחר זמן, ולא היה איפוא עוד כל "קונה" לקרקעות בלעדי החברה; אלה הרוצים להתנחל בארץ תיכף על יסוד עבודת האדמה היו מוצאים גם כן הכל מוכן לפניהם, ואם אך יהיו באמת מוכשרים לזה, ישיגו חפצם בלי הוצאות מרובות, הפועלים העניים היו יודעים גם הם, כי יש תקווה לאחריתם, אם אך יעבדו באמונה; וסוף דבר – היינו מוצאים בארץ ישראל אחר עשר או עשרים שנה המון גדול מאחינו, לא ערב רב של גולים עניים ורודפי עושר, אשר לא יצלחו לכל, כי אם אנשים בריאים וטובים וישרים, אוהבי עבודה וחיים מיגיע כפם בשלום ובסדרים נכונים. אנשים כאלה לא היו מעוררים בעת הראשונה כל שנאה מצד עם הארץ, לפי שלא היו מתגרים בו ולא היו באים בגבולו. ואף אם ברבות הימים אפשר שתביא הקנאה לידי שנאה, אין בכך כלום. כי עד אז יוכלו אחינו כבר להחזיק מעמד בארץ על ידי מספרם הרב, אחוזותיהם הגדולות והעשירות, אחדותם וסדרי חייהם הטובים.

מובן מאליו, כי כל האמור בזה אינו אלא בדרך כלל, כדי להראות רוח חברה כזו. ואם היתה באמת עומדת להיווסד, היתה מוצאה לה גדולים וטובים ממני, שיערכו לה את תקנותיה הפרטיות.

ואולם, אין לשכוח, כי לפי מצב הדברים עתה תכבד העבודה על החברה בראשיתה. לא על נקלה נוכל לעצור בעד שטף האימיגרציא המבוהלת לארץ ישראל, אחר שכבר הורגל ההמון לבקש לו שם מפלט; לא על נקלה יניחו גם הספיקולנטים את מקומם וילכו להם בשלום; לא יחדלו גם אלה מקרב הארץ כרגע, אשר ינסו עוד לבלבל מוח ההמון על ידי "הצעות" גדולות ואגודות מתעשרות; גם סופרי ישראל לא יחכמו פתאום לבלי הוסיף עוד להרעיש העולם על כל מקרה קל ערך אשר נפל בארץ. מקום אחד ישנו עוד אמנם בארץ ישראל אשר לא נגעה בו יד עד כה, הוא ככר עבר הירדן. שם, הרחק ממקום הרעש והמבוכה, היתה החברה יכולה להחל מעשיה במנוחה, ולפעול אולי משם מעט או הרבה גם על מהלך העניין במערב הארץ. אבל, לאסוננו, התחילו כבר הספיקולנטים לתת עיניהם גם בככר ההוא, ורבים מן העולים עתה חושבים כבר מחשבות להתנחל שמה. "עבר הירדן" עולה עתה על כל לשון ביפו, וכבר נמצאו גם סופרים המרימים קולם בכתבי העת וקוראים באוזני כל ההמון: "לעבר הירדן!" – כנהוג. ובכן, יכול להיות, כי לא יארכו הימים ונראה גם שם את כל החזיונות אשר הורגלנו בהם ביהודה ובגליל, והחברה אשר אמרתי, אם אין חלומי זה דברים בטלים בלבד, תהיה מוכרחת להתחיל מעשיה בתוך כל השאון והבהלה, ומלחמה כבדה תהיה לה מבפנים ומבחוץ, מלחמה הדורשת כוחות רבים, סבלנות גדולה ובינה יתרה.

***

מלא רעיוני עצב, אחר אשר תרתי את הארץ וראיתי מה שראיתי ביפו ובמושבות, באתי ערב פסח ירושלימה, לשפוך שיחי וכעסי לפני "העצים והאבנים", שארית מחמדינו מימי קדם. ראשית דרכי היתה, כמובן, אל "הכותל". שם מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכל מתאים למראה הכותל הנורא. ואנכי עומד ומסתכל בהם ובכותל, ומחשבה אחת תמלא כל חדרי לבי: האבנים האלה עדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח, - יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו? –

ולוּ באה בי באותה שעה רוח ר' יהודה הלוי ויכולתי לקונן כמוהו על שבר בת עמי, היתה קינתי מַתחלת לא "ציון", כי אם "ישראל".

 

 

כא' אייר תרנ"א, באניה מיפו לאודיסא.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה