פרישות, נזירות, סגוף ­­– כל השמות האלה, לפי שמושם הרגיל, אינם מסמנים היטב מכל צד את המושג הנקרא בלשונות העמים “אסקיטיסמוס”. אך לפי שאין בעברית למושג זה שם יותר מדויק, הנני משתמש לכך בשם “פרישות”, הנראה לי נאות למטרתי יותר מחבריו, ומגביל אני מראש את המכוון בו כאן – אם כי בשנוי מעט מן השמוש הרגיל – בגדר זה:

ה“פרישות” היא הנטיה הנפשית, הנראית פעמים הרבה ביחידים וגם בחברות שלמות, לפרוש מתענוגי העולם הזה בשנאה ובוז ולחשוב את כל הטוב הגשמי, שנותנים החיים לבני אדם, לענין רע ושפל, ששומר נפשו ירחק ממנו.

על פי הגדר זה, אין הפרישות כנוי למעשים חיצוניים ידועים, אלא לאותו המניע הפנימי בנפשו של אדם, שמביאהו לידי מעשים אלו, ובזה אנו מוציאים מכלל הפרישות כל החזיונות הדומים לה בצורתם החיצונית, אבל אינם ממינה לפי תכונתם הפנימית. אפשר שיפרוש אדם מן העונג, או גם יסגף עצמו לדעת, ובכל זאת לא יהיה ראוי לשם “פרוש”, בהיותו עושה מה שעושה לא מתוך שמואס בחיי הבשר, אלא אדרבא, מתוך שרוצה בהם ומשתדל להרחיק מהם כל סכנה או צער. למשל, מי שמזיר עצמו מן היין ומשאר “מותרות” על פי מצות הרופאים, לשם שמירת בריאותו, או שעומד לצאת לדרך ארוכה וקשה ומרגיל עצמו במיעוט אכילה ושינה, כדי שיוכל לסבול זה לעת הצורך בלי הפסד לבריאותו ובלי צער מרובה, – וכל כיוצא בזה. ולא עוד אלא שגם הנזירות והסגופים שיש להם תכונה דתית, לא תמיד הם נובעים ממקור הפרישות האמתית. כמעט בכל הדתות הקדמוניות היו הצומות ושאר “ענויי נפש” נחשבים לחלק נכבד מעבודת האלוהים, והכהנים בשעת העבודה היו “מתגודדים בחרבות ורמחים עד שפך דם עליהם”. אבל בכל המעשים האלה לא היה מן הפרישות כלום, לפי שסבתם הראשונה היתה לא שנאה לחיי הבשר, כי אם חבה יתרה להם. אמונה עמוקה היתה קבועה בלב באדם הקדמוני, שגם אל אלהיו יתרצה, כמו שהוא מתרצה אל אדונו ראש-שבטו, בהגישו לו מנחה יקרה ממיטב קניניו, ביחוד בשר, חלב ודם – המטעמים היותר נעימים לחכו של האדם הפראי. וממילא מובן, שכל מה שיָקְרה המנחה יותר בעיני מגישה, כן גדל בטחונו יותר, שיראה אלהיו בזה את הכנעתו לו והתמכרותו לעבודתו – וירצהו. התולדה ההגיונית הזאת, שיצאה מאליה הכרח מתוך אותה האמונה היסודית, – היא שהביאה את האדם להקריב לאלהיו בשעת דחקו גם את פרי בטנו, והיא שהביאתהו גם כן לידי המחשבה הזרה, להביא קרבן לאלהיו את היקר לו, להאדם עצמו, מכל שאר קניניו: – חלק מעצם גופו, “חלבו ודמו”. וכה הולידה הדת, יחד עם רעיון הקרבנות בכלל, גם את רעיון הצומות והסגופים, לא מחפצה להרחיק את האדם מחיי הבשר, אלא מפני שראתה בזה את הקרבן היותר גדול שיוכל “בשר ודם” להקריב לאלהים, וממילא – גם את האמצעי היותר נאמן לפייס את האלהים ולהטות לבו כלפי חסד. ועל כן היו בני אדם בכל הזמנים מרבים להשתמש באמצעי זה ביחוד בשעת צרה גדולה, כשצריך היה “לקרוא אל אלהים בחזקה” ולהסיר חרון אפו בכל הדרכים האפשריים.

ואולם הפרישות האמתית היא, כאמור, רק זו שנובעת מתוך רגש של שנאה ובוז לחיי הבשר. היא קוראה מלחמה על החיים האלה לא לשם איזו תועלת צדדית, אלא מפני שפחותים ובזוים הם בעיניה מצד עצמם, מפני שהיא רואה בהם השפלת ערכו של “בחיר היצורים”, ואין לה ענין יתר נעלה בחיים מזה של מלחמת-עולם נגד הבשר עם כל מאוייו ותענוגיו, ולא נצחון יותר גדול לאדם מזה של “המתת הבשר”, בטול מאוייו ושלילת תענוגיו.

חזיונות בודדים של פרישות כזו אנו מוצאים בכל מקום ובכל זמן, אבל בתור חזיון תמידי, בתור שיטת-חיים שלמה השולטת בהמון בני אדם דור אחר דור, – נתגלתה הפרישות ראשונה בארץ הודו, בתורתו של בודהא, ובעת מאוחרת – גם בין העמים הנוצרים. ההיסטוריא הקולטורית של עמי אירופא, ביחוד מן המאה הרביעית עד סוף ימי הבינים, מלאה המון ספורים זרים ומפליאים, המראים באופן בולט, עד כמה אפשר שתתגבר בלב בני האדם התמרמרות נגד “בשרם” והחפץ להלחם בו באכזריות עד כלותו, ועד כמה אפשר שתתפשט ההתמרמרות הזאת, כעין אֶפידימיא, ממקום למקום ומאדם לאדם, ותלך ותרחיב גבולה עד לאין קץ.

ואנו עומדים לפני החזיון הזה תוהים ותמהים, בהיותו מתנגד ביסודו לאותם הכללים, שנקבעו בימינו להלכה בתורת ההיסטוריא. הגע בעצמך! הרי כל הקולטורא האנושית לא נבראה, לפי אותם הכללים, אלא על ידי החפץ הטבוע באדם, כמו בכל חי, להאריך את חייו, להקל טרחם ומשאם ולהנעימם ולשפרם; והרי כל המלחמה הנצחית, בכל צורותיה הגשמיות והרוחניות, שבין אדם ואדם ובין עם ועם, – סבתה העיקרית אינה אלא תאותו של כל אחד להרבות קניניו הגשמיים והרוחניים, כדי שיוחל לחיות חיים מלאים ושלמים, במיעוט הצער עד ה“מינימום” האפשרי וברבוי העונג עד ה“מכסימום” האפשרי; – ופתאום מתגלה לעינינו בתוך הים הזה, שכל הנחלים הולכים אליו ונבלעים בו, זרם בודד הולך לבדו בדרך הפוכה מזו של השטף הכללי! כל היקום שואף להתרחבות החיים וכל בריה מתאמצת לשאוב מכל מקורות ההנאה והאושר עד מקום שיכלתה מגעת, – ובני אדם הללו מכַוצים חייהם מרצונם הטוב ובורחים מפני ההנאה והאושר הטבעי כמפני רעת-הרעות. מאין ואיך אפשר שתבוא לו לאדם נטיה בלתי טבעית כזו, המתנגדת כל כך לחוק-החיים הכללי?

השאלה הזאת לא חדשה היא, ואני לא באתי כאן לעסוק בפתרונה לשמה, אלא להציע בדרך קצרה את הפתרון הנראה לי קרוב להשמע, כפי הדרוש לעיקר עניני פה.

משיצא האדם מאפלת הבהמיות ונעשה בריה משכלת, העמלה להכיר את עצמה ואת העולם שמחוצה לה, – נתפתחו בנפשו שני צרכים יסודיים: צורך הסבה וצורך התכלית. בכל פינות שהוא פונה הרי הוא פוגש בחזיונות מפליאים, שמכריחים אותו לעמוד ולשאול לעצמו: “מאין ולאן?” מה היא הסבה שהולידה אותם ומה היא התכלית שבשבילה הם קיימים? אבל הבדל גדול יש בין שני הצרכים האלה. צורך הסבה הוא צורך הגיוני, ועל כן – צורך מוחלט, המשותף לכל בני האדם; אבל צורך התכלית הוא צורך מוסרי, ועל כן – רק צורך יחוסי, העולה ויורד לפי מדרגת התפתחותו של הרגש המוסרי בלב כל אדם. “חקי ההכרה”, השולטים בשכלנו, דורשים בהחלט, שכל דבר שבמציאות תהא לו סבה המהוה אותו, ואי אפשר לנו לצייר לעצמנו מציאות איזה דבר בלי סבה שקדמה לו. ואולם אפשר לנו לצייר לעצמנו מציאות העולם כלו רק בהכרח הסבות בלבד, מבלי שיהיה מכוון לאיזו תכלית ידועה, אלא שהרגש המוסרי בלבנו מתקומם נגד ציור כזה, והעולם בלי תכלית הוא בעינינו הבל וריק, כאלו חזר לתהו ובהו. ביחוד גדול צורך התכלית בנוגע לחיי האדם עצמו. החיים האלה על הרוב קשים ומרים הם, מלאים צרות ומכאובים שאין להם גמול, ובכל היותנו מכירים את הסבות, הטבעיות והחברתיות, הגורמים לכל זה, – לא תנוח דעתנו ולא יקל מכאובנו, והרגש המוסרי בקרבנו מתמרמר וצעק: לשם מה? –

ויש אמנם בני אדם, שאחר בקשתם תשובה לשאלה זו ואינם מוצאים, באים הם לידי יאוש גמור ומחליטים במר נפשם, שמותר האדם מן הבהמה אין וכל תכלית חיינו היא אך “אכול ושתה, כי מחר נמות”. זה כל האדם, כמו שזה כל החי בארץ. מי שזכה לאכול משלחן החיים די שבעו – ישמח בחלקו וימות במנוחה, ומי שלא זכה לכך – ישא בשרו בשניו וידום. כי אין צדק ואין דעת ואין תכלית במנהגו של עולם, אלא רק שלשלת של סבות ומסובבים בלבד.

אבל רוב בני אדם אינם יכולים להסתפק בהשקפה של יאוש כזו, העושה את החיים חולין. חפץ הקיום שבקרבם אינו נותן להם להתנחם על צרות החיים של היום במחשבת המות של מחר, אלא אדרבא, מכריחם לבקש נחמה לא רק על נטל החיים של היום, כי אם גם על מר המות של מחר. וכשאינם מוצאים את מבוקשם בעולם המוחשי, הם מגיעים לבסוף לעולם “שאחר הטבע” ומעבירים מרכז ה“אני” שלהם מן הגוף אל ה“נשמה”: הבשר הזה, שמכאוביו מרובים וסופו כליה, אינו אלא לבוש חיצוני וזמני לה“אני” האמתי, הנצחי. זה האחרון הוא עצם רוחני, שחייו אינם משועבדים לצרכי הגוף ואינם פוסקים עם חיי הגוף, ורק הוא, ה“אני” הרוחני, הוא האדם, ולו לבדו אחרית ותכלית נעלה בעולם שכולו טוב. אבל חיי שעה אלו בעמק הבכא, הקשורים בשר כלה ואובד, אינם אלא צל של חיים, וכצל יעברו, הם ויסוריהם. וכשהגיע האדם עד הלום, לחלק את עצמו לשנים ולראות את גופו כדבר חיצוני, שאינו “הוא”, – שוב לא יקשה לו ללכת עוד הלאה, עד סופו של הרעיון הזה, וחשוב את הגוף כאויב לה“אני” הנצחי שלו, שמטרידו מחייו האמתיים על ידי צרכיו התמידיים ויסוריו המרובים. ומכיון שכן, הרי הדבר מובן, ש“אני” מחויב להלחם באויבי זה, להכניעהו ולהחלישו ככל האפשר, שלא יעמוד לשטן על דרך חיי האמתיים ולא ימשכני אחריו אל בצת חייו השפלים, הבהמיים, עם כל הבלי-הבליהם¹.

ולפי שבעצם וראשונה נולדה ההשקפה הזאת בתור תבלין לצער החיים, לכן אין פלא, שכל מה שצער החיים מתרבה, כן תגדל שנאת הבשר וכן יגבר החפץ להמיתו ולכלותו. רגש מעין זה ידוע הוא לכל אדם: כשאיזה חלק מגופו שאין החיים תלויים בו (למשל, שן) כואב ומצערהו, הרי הוא מרגיש בשנאה עזה לאבר זה ותשוקה לעשות בו “נקמה”. וכן הדבר גם ביחס אל הגוף כלו: כשאדם חושבו ללבוש חיצוני, שאין חייו האמתיים תלויים בו, הנה תגדל שנאתו אל הלבוש הארצי הזה, שנטפל לו שלא בטובתו, כרבות הצער הבא לו מאתו. ולפיכך אנו מוצאים, שהנטיה לפרישות וסגופים מתגברת ומתפשטת ביותר בתקופות רעות וחשכות, כשמתרבה הצער ובני אדם סובלים ואינם יודעים להקל יסוריהם – אז מתנפלים הם בחמה שפוכה על נושא היסורים, על בשרם הכואב.

––––––––

ממקור אחד, מתוך יסורי החיים, יצאו איפוא שתי אלו ההשקפות הקיצוניות: מצד אחד – ההשקפה החמרית, המגבירה שלטון הבשר ואינה רואה שום תכלית לחיי האדם אלא תענוגי השעה, עד שיבוא המות וישים קץ לשחוק הריק הזה; ומצד אחר – ההשקפה הרוחנית, השואפת להמתת הבשר, בשביל לשחרר את הרוח מאויבו זה ולקרב את האדם לתכליתו הנצחית.

ואולם היהדות בהשקפתה המקורית התרחקה משתי הקצוות האלה גם יחד, ואת שאלת החיים ותכליתם פתרה באופן אחר לגמרי.

בתקופת הבית הראשון אין אנו מוצאים כלל את המושג של הפרדת האדם לשני יסודות: הגוף והנשמה. האדם, בתור בריה חיה ומשכלת, אחד הוא בכל חלקיו; “נפש” – זהו שם הכולל את הכל: הגוף והנשמה עם כל חזיונות החיים התלויים בהם. ה“נפש” – כלומר האיש היחיד – חיה היא כולה כמות שהיא ומתה כולה כמות שהיא, בלי שיור כל שהוא. ואף על פי כן לא נתקשתה היהדות הקדמונית בשאלת החיים והמות ולא באה לידי אותו היאוש הקיצוני, שהוליד בעמים אחרים את ההשקפה החמרית של שלטון הבשר ומלוי הריקות שבחיים על ידי שכרון החושים. מבלי לשאת עיניה השמימה, בשביל לברוא שם עולם נצחי ל“מעון הנשמות”, – מצאה היהדות את “החיים הנצחיים” בארץ מתחת, בהגבירה את הרגש החברתי בלב האיש היחיד, שיראה את עצמו לא כמצוי נפרד, שמציאותו מתחלת בלידתו ופוסקת במיתתו, אלא כחלק ממצוי יותר גדול ונכבד, כאבר מן הגוף החברתי שהוא מתיחס אליו². על פי השקפה זו, מרכז ה“אני” עובר לא מן הבשר אל הרוח, כי אם מן היחיד אל הכלל, ויחד עם זה עוברת גם שאלת החיים מן החיים האישיים אל החיים החברתיים. למה אני חי? בשביל קיומו והצלחתו של הכלל, שאני אחד מאישיו. למה אני מת? בשביל לפנות את מקומי לאישים חדשים, שיחדשו צורתו של הכלל ולא יתנו לו להקפא ולהשאר לעולם במצב אחד. וכשהיחיד מחבב את הכלל כ“נפשו” ושואף להצלחתו של זה כאלו היתה הצלחתו האישית, – הרי לבו מוצא כאן את ספוקו ואינו מרגיש עוד כל כך את המרירות שבחייו האישיים, בהיותו מכיר את התכלית, שבגללה הוא חי וסובל. ואולם, במה דברים אמורים, כשחיי הכלל עצמם יש להם תכלית חשובה כל כך, שתהא שקולה בעיני היחיד כנגד כל היסורים שבעולם. כי אם לא כן, הרי השאלה עדיין קיימת, אלא שעברה מן הפרט אל הכלל: אני סובל את חיי בשביל שיחיה הכלל, אבל הכלל עצמו למה הוא חי ומה צורך בקיומו, שאהיה אני מחבב את יסורי בגללו? ועל כן, כשהעבירה היהדות את מרכז החיים מן היחיד אל הכלל, בהציבה להם, לחיים הללו, איזו מטרה גדולה וחשובה, שיש בכוחה להרים רוח האיש הפרטי ולהניח דעתו בשעה שחייו האישיים מצירים לו. וכה נעשה כלל ישראל “ממלכת כהנים וגוי קדוש”, גוי שהוקדש מראשית מציאותו להיות למופת בתורתו לכל המין האנושי.

בדרך כזה הותרה שאלת החיים בתוך היהדות ולא נשאר מקום בה לאותן ההשקפות הקיצוניות. האדם הוא בריה אחת; כלו, בכל אבריו וחושיו, רגשותיו ומחשבותיו, הוא – “האדם”. והוא חי לא להבל וריק, לפי שהוא אדם מישראל, חלק מאותו העם, שמציאותו בעולם יש לה תכלית נשגבה. ובהיות הכלל רק סכום כל אישיו, הרי כל אדם מישראל רשאי לראות את ³עצמו כאלו הוא סבת קיומו של העם וכאלו נצחיותו של זה, שכל יחיד הוא נושאה בדורו, מרימה גם אותו למעלה מן הכליון. ועל כן אין אנו מוצאים בישראל באותו התקופה הקדומה שום נטיה לפרישות אמתית, כלומר לשנאת הבשר והמתתו – נטיה שאינה יכולה להולד אלא במקום שהחיים אינם מוצאים תכליתם בעולם הזה ומוכחים לבקשה בעולם האחר. היו אז אמנם בישראל “נזירים”, ששמרו איזו מנהגים של פרישות חיצונית; אבל כל זה לא היה אלא, כאמור למעלה, סניף מענין הקרבנות, ועד כמה היו הנזירים רחוקים משנאת הבשר, אנו רואים מתוך זה, שגם שמשון נחשב נזיר.

והשקפה כזו על החיים, המרוממת את האדם על כל רגש של אהבה עצמית ומלמדתו לראות תכלית חייו בקיומו ובהצלחתו של הכלל, – השקפה כזו החשבה בעיני רבים מחכמי העמים כחמרית ביותר, והם מוצאים כאן פחיתותה של היהדות, שלא הבטיחה, כדתות אחרות, חיי עולם לכל יחיד ושכר טוב לצדיקים אחר המות. כמה גדול כחה של שנאה לעַור את העינים ולעַות הישרה! –

ואולם אחר החורבן הראשון, כשהאסון הלאומי גרם להתרופפות האמונה בעתידות העם, ולא יכול עוד הרגש הלאומי להיות לבסיס החיים, – אז הוכרחה אמנם היהדות לבקש גם היא פתרון לשאלת החיים בשיטת השניות, המפרידה בין הגוף והנשמה⁴. אבל אותו יחס של חבה אל הגוף וחייו, שנשרש בישראל מימי קדם, חזק היה בלב העם כל כך, עד שלא יכלה עוד גם ההשקפה החדשה לשנותו לגמרי, ובהבדל ממה שמוצאים אנו אצל שאר העמים, לא דחו אבותינו בדורות ההם את הגוף מפני הנשמה אפילו בחיי העולם הבא, אלא הניחו גם לו מקום בחיים ההם על ידי “תחית המתים”. תכלית חיי האדם ניתה אמנם עתה – התרוממות רוחו והתקרבותו ל“אלהי הרוחות”, אבל הגוף לא נחשב כאויבו של הרוח, אלא אדרבא, כעוזרו ובעל בריתו, שנלוה אליו בשביל לשמשו וליתן לו יכולת להשתלם במעשים טובים. ולפיכך לא הגיעה היהדות גם בתקופה זו לרעיון “המתת הבשר” ולא חשבה “המתה” זו לצדקה, כי אם לחטאה: שני היסודות שבאדם, הגשמי והרוחני, יכולים וצריכים לחיות באחדות שלמה, ולא לצרור זה את זה; והאחדות כאן אין פירושה “שלום” שבין שני מתנגדים, שכל אחד מְוַתר מִשֶלו, כדי שלא להתגרות בשכנגדו, אלא – אחדות פנימית, הבאה על ידי חידורו של היסוד הרוחני לתוך עצם החיים הגשמיים, לצרפם ולטהרם מחלאתם, עד שהם עצמם,בכל מלואם, נעשים כחלק מחיי הרוח. על ידי האחדות הזאת אין הרוח יורד, אלא הבשר עולה, כי יאצל הרוח מקדושתו עליו, וחיי שניהם, בהתלכדם יחד ובהשלימם זה את זה, מביאים את האדם לתכליתו האמתית.

בספרות התלמודית רבו מאד המאמרים המקיימים כל האמור. לדוגמא די להזכיר דבריו של הלל על חשיבותו של הגוף (ויקרא רבה פ' ל"ד) והמאמרים השונים בגנות היושבים בתענית, ביחוד המאמר הידוע: “עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל” (ירושלמי, סוף קדושין).

גם שתי הכתות האחרות שהיו אז בישראל: הצדוקים והאסיים, שבהשקפה ראשונה אפשר לראות בהן התגשמות שתי השיטות הקיצוניות, – באמת עמדו גם הן על בסיס היהדות ולא נטו לקצוות, בנוגע לחיי היחיד. הצדוקים לא נטו אחר שלטון הבשר, והאסיים לא נטו אחר המתת הבשר, אלא שהראשונים, שבכלל השתדלו להחיות את היהדות הקדמונית, אחזו גם בענין זה בהשקפת המקרא, שהאדם הפרטי אין לו אלא חייו בעוה"ז, ורק העם בכללו הוא המצוי הנצחי, שהיחיד צריך לשעבד לו את חייו; והאחרונים, שהאמונה בנצחיות הרוח האישי היתה להם ליסוד היסודות, השתדלו להתרחק מכל דבר המסיח את הדעת מחיי הרוח. אבל מעולם לא בזו ולא שנאו את הבשר, ופילון מעיד עליהם: "שהיו בורחים מן המותרות, מפני שראו בהם הפסד לבריאות הגוף והנשמה ".

בימי הבינים חדרו אמנם גם לתוך היהדות איזו השקפות מן החוץ שיסודן בשנאת הבשר, אבל טובי חכמי ישראל (למשל, הרמב"ם) השתדלו לעצור בעד ההשפעה הזרה הזאת, ובהשארם נאמנים להשקפת היהדות מדור דור, למדו את העם לכבד את הגוף, להוקיר את חייו ולהספיק צרכיו האמתיים, מבלי לשית איבה בינו ובין הרוח. רק אחר גירוש ספרד, כשגברו הצרות ביותר ברוב ארצות הגולה, הצליחו המקובלים, ביחוד מבני ארץ ישראל, לפרוש ענן כבד על רוח העם ולמשול לב רבים אחר הפרישות בצורתה היותר חשוכה. אבל ממשלתם של אלו לא ארכה הרבה. מתוך עדתם קמה עליהם הרעה – מתחלה על ידי כת שבתי צבי ואחרי כן על ידי החסידות – וערערה את “פרישותם” עד היסוד והשיבה לחיי הגוף את ערכם וכבודם כמלפנים.

––––––––

ובכל זאת מוצאים אנו גם בישראל שתי ההשקפות הקיצוניות על החיים – שלטון הבשר והמתת הבשר – תופסות מקום בזמנים שונים, אלא שהנטיה הלאומית, שראינוה למעלה, להעביר מרכז החיים מן האיש אל העם, נראתה גם פה, ומה שאירע לעמים אחרים ביחס אל החיים האישיים, אירע לישראל ביחס אל החיים הלאומיים.

עוד בימי קדם היתה בישראל מפלגה גדולה שאחזה בהשקפה החמרית על החיים הלאומיים, שכל מגמתה היתה להשליט את הגוף המדיני על כל שאר עניני החיים, לעשות “מדינת היהודים” מכובדת על שכניה ובטוחה מפחד אויב, וכל תכלית אחרת לחיים הלאומיים לא בקשה ולא רצתה לדעת. זו היתה מפלגת האריסטוקרטיא, בית המלך והשרים ועמהם רוב הכהנים, – כל אלה שבחייהם האישיים היו רחוקים מן הצער האנושי, המבקש לו תנחומים. הם לא חשבו למאומה את הצד הרוחני שבחיים הלאומיים והיו מוכנים כמעט תמיד לפנות עורף לקניני האומה הרוחניים, “לעבוד אלהים אחרים”, אם אך נדמה להם, שיש בדבר איזו תועלת מדינית. נגד המטריאליסמוס המדיני הזה קמו הנביאים בכל עזוז רוחם ולא חדלו להלחם בו עד שכלה מאליו בחורבן המדינה. ואולם אך שקר טפלו על הנביאים חוקרים שונים בזמננו, כי היו שונאים את החיים המדיניים כשהם לעצמם ורצו לכלותם, מפני שראו בעצם מציאותם נגוד פנימי לחיי הרוח הרצוים להם. “פרישות” מדינית כזו, הדורשת “המתת הבשר” של האורגניסמוס הלאומי בשביל להגביר את רוחו – באמת רחוקה היתה מאד מלב הנביאים. די לקרוא אותן הפרשיות שבהן הנביאים מביעים את שמחתם על נצחונה של המדינה (בימי סנחריב ועוד) ואת יגונם על מפלתה, – כדי לראות מיד, כמה היו מחבבים את החיים המדיניים וכמה הרגישו בנחיצות החירות המדינית לתגבורת אותם האידיאלים עצמם, שבשמם דברו ולחמו. אלא שהם לא שכחו עם זה, כי אך הרוח הוא המרומם את החיים – הלאומיים כמו האישיים – ונותן טעם ותכלית להם, ועל כן דרשו בכל תוקף, שלא תהיה התכלית טפלה לאמצעיה וה“בשר” לא ימשול על הרוח. הנביאים לא באו איפוא אלא לקבוע גם בחיים הלאומיים אותו הכלל, שקבעה היהדות בחיים האישיים: אחדות הבשר והרוח, במובן המבואר למעלה.

פרושים אמתיים ביחס לחיי הכלל קמו בישראל רק בימי הבית השני, ולא אלו שנקראו בשם “פרושים”, אלא מפלגה אחרת – מפלגת האסיים. במובן האישי לא היו האסיים, כאמור למעלה, נוטים לשנאת הבשר, אבל לעומת זה נולדה בתוכם השנאה הזאת ביחס אל הגוף המדיני. ראו אנשי הרוח האלה את מדינת היהודים הולכת ונשחתת ברוחה עד היסוד; ראו את מושליה, כאלו שבימי הבית הראשון, מגבירים שלטון ה“בשר” ואין עינם ולבם אלא לכח הזרוע; ראו את טובי העם מכלים כחם לשוא להרים את הגוף המדיני משפלותו הפנימית ולשוב ולָפחַת רוח היהדות האמתית באותו ה“בשר” הנשחת, שעדת כלבים יסובבוהו וילקקו את דמו, – ראו כל זאת, והתגבר עליהם היאוש והסיר לבם מאחרי החיים המדיניים בכלל וגרש אותם אל המדבר לחיות שם חייהם האישיים בקדושה וטהרה, הרחק מכל הקלקלה הזאת, שאין לה תקנה. ובהיותם חיים לבדד ומתרחקים מן החברה וכל שאונה, גברה בלבם שנאת ה“מדינה” יותר ויותר, עד שגם ברגעיה האחרונים, כשהיתה מפרפרת בין חיים ומות, נמצאו מבני המפלגה הזאת שלא הסתירו שמחתם לאידה…

אבל ה“פרושים” האלה לא היתה להם השפעה מרובה על רוח העם בכללו. לא הם, כי אם בני מפלגה אחרת, שנקראו בשם “פרושים”, אם כי לא היה בהם שום ניצוץ מן הפרישות האמתית – היו מורי העם ומדריכיו ובהם נתגשמה השקפת היהדות, נחלת הנביאים: התאחדות הבשר עם הרוח. הם לא ברחו מן החיים ולא רצו “להפקיר” את המדינה, אלא אדרבא, עמדו על משמרתם בתוך החיים והתאמצו בכל כחם להציל את המדינה מן הירידה המוסרית וליתן לה את הצורה הנאותה לפי רוח היהדות. הם ידעו היטב, כי רוח בלי בשר הוא אך צל שאין בו ממש, ובשביל שיוכל רוח היהדות להתפתח ולהשיג תכליתו, אי אפשר לו בלי גוף מדיני, שבו יתגשם באופן מוחשי. לכן נלחמו הפרושים תמיד מלחמה כפולה: מצד אחד התקוממו נגד המטריאליסטים המדיניים שמבפנים, שהיתה להם המדינה רק גשם בלי רוח עצמי, ומצד אחר נלחמו יחד עם אלו נגד האויב שמבחוץ, בשביל להציל את המדינה מכליה. רק ברגע האחרון, כשמיתתו הקרובה של הגוף המדיני היתה כבר לדבר שאין בו ספק, – אז נגלה בהכרח ההבדל הפנימי שבין הפטריוטים משני המינים, העומדים במערכה יחד, והפריד ביניהם פירוד שלם. המטריאליסטים המדיניים, שהקיום המדיני היה להם הכל, לא מצאו עוד חפץ בחיים, אחר החורבן המדיני, ולכן נלחמו כנואשים ולא משו ממקומם עד שנפלו חללים בין החורבות החביבות. אבל הפרושים לא שכחו גם בשעה האיומה ההיא, כי הגוף המדיני חביב עליהם רק בשביל הרוח הלאומי המתגשם בו וזקוק לעזרתו, ועל כן לא עלתה על דעתם מחשבה זרה כזו, שמיתת הגוף המדיני היא מיתת העם ואין החיים שוים עוד כלום; אדרבא, עתה הרגישו את הצורך המוחלט למצוא איזה אמצעי זמני לקיום העם ורוחו גם בלי גוף מדיני, עד אשר ירחם ה' את עמו וישיב לו את ארצו וחירותו. ובכן נתפרדה החבילה: ה“קנאים” המדיניים נשארו אחוזי חרב על חומות ירושלים, והפרושים לקחו ספר תורה בידם והלכו ליבנה…

ועמלם של הפרושים נשא פרי. הם הצליחו לברוא גוף לאומי “אוירי”, שאין לו אחיזה בקרקע, ובגוף הזה שכן הרוח הלאומי העברי וחי את חייו המיוחדים במשך אלפים שנה! האורגניזציא של הגֶטו, שיסודה הונח אז, בדורות הראשונים אחר החורבן, היא יצירה נפלאה שאין דוגמתה בעולם. האורגניזציא הזאת נבנתה על יסוד ההשקפה, שתכלית החיים היא השתלמות הרוח, אלא שהרוח זקוק לגוף, שיהיה כלי למעשהו. ועל כן חשבו הפרושים אז, כי עד שיוכל העם לשוב ולהשכין רוחו בגוף מדיני אחד שלם וחפשי, צריך למלאות חסרונו באופן מלאכותי, על ידי התרכזות רוחו בגופים חברתיים קטנים ומפוזרים, שכולם נבראו בצלמו וחיים בדרך אחת ומאוחדים, למרות פזורם, על ידי הכרה אחת משותפת לכולם: הכרת אחדותם במקורם ושאיפתם לתכלית אחת ואחדות שלמה לעתיד. –

אבל יותר מדי ארכו ימי הבנין המלאכותי הזה, שנברא מראשיתו רק לשמש לזמן קצר, בהיות האמונה חזקה אז, כי “היום או מחר יבוא משיח”, – וסוף סוף נתרועע ובדקיו ופרציו הלכו ורבו.

אז קמו אנשי רוח חדשים, שחזרו וחדשו את ה“פרישות” המדינית של האסיים. בראותם את הפזור בגלות בתקפם ואין תקוה לשיבת בנים לגבולם, ועם זה גם האורגניזציא של הגטו, שהיה בה לפחות צל של חיים לאומיים מוחשיים, הולכת וכלה לעיניהם, – תקף עליהם היאוש והביאם לכפור לגמרי בחיים ה“גופניים” של עמם ולהעמיד כל קיומו רק על הרוח בלבד: ישראל הוא רוח ולא בשר; ה“רוח” הוא לא רק תכלית חייו, כי אם כל חייו, וה“בשר” הוא לא רק דבר טפל, כי אם אויב מסוכן, העומד לשטן על דרך התפשטותו של הרוח ושלטונו בעולם…

ולא יפלא על כן, כי השקפה קיצונית אחת חזרה והולידה גם את זו שכנגדה, כמנהגו של עולם, ולעינינו שבו לתחיה בקרבנו גם המטריאליסטים המדיניים, שכל עולמו של ישראל נצטמצם אצלם רק ב“גופו” בלבד, – ב“מדינת היהודים”…

החזיון הזה עודנו חדש ביותר ולא הגיע עדיין לגמר התפתחותו. אבל על יסוד הנסיון של העבר רשאים אנו להאמין, כי שתי אלו הקצוות גם יחד, שאין להם יסוד ושורש ברוח עמנו, סופן להבטל ולהניח מקומן לאותה ההשקפה היחידה הנובעת באמת ממקור היהדות, זו של הנביאים בימי המדינה הראשונה ושל הפרושים בימי המדינה השניה; ואם, כמו שנקוה, עתידים ישראל לזכות עוד גם למדינה שלישית, יהיה לה יסוד היסודות, כן בחיים האישיים וכן בחיים הלאומיים, לא שלטון הבשר על הרוח ולא המתת הבשר בשם הרוח, כי אם – התעלות הבשר על ידי הרוח.

נדפס ב“השלח” כרך י"ג חוב' ה' (אייר תרס"ד).