הוכוח על דבר השבת באספת ראשי העדה הברלינית, שהעיר עליו אחד מחברינו¹, ראוי באמת לשימת־לב, מכמה פנים.

רואים אנו אנשי־שם, חוקרים חפשים, הרחוקים מאמונה, המודים בפה מלא, שהם עצמם אינם שומרים לא את השבת ולא שאר חקי הדת, – יוצאים בכל זאת להגן בכל כחם על השבת בתור אינסטיטוציא היסטורית של כלל האומה, ובלי כל צל של הצביעות הדתית, שהיתה תופסת לפנים מקום גדול בוכוחים כאלו, רק מטעמים לאומיים בלבד, אינם מסכימים אפילו להוסיף „שבת שנית של גליות“: וכי יש לך ראיה גדולה מזו על התעוררות „הרגש היהודי“, הלאומי, בין אחינו שבמערב גם מחוץ למחנה הציוניים?²

אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצות בשביל להכיר ערך השבת – אמר באותו מעמד אחד מגדולי העדה. והדין עמו. מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוּכל בשום אופן – אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים – לצייר לו מציאות עם ישראל בלי „שבת מלכתא“. אפשר לאמור בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם, ולולא היא שהחזירה להם „נשמתם“ וחדשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של „ימי המעשה“ מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא האחרונה של „חמריות“ ושפלות מוסרית ושׂכלית. ועל כן בודאי אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש כל הדר הקדושה ההיסטורית, החופפת על „מתנה טובה“ זו, ולהתקומם בכל עוז נגד כל הנוגע בה.

„אין צורך“ – אבל היעלה על הדעת, שאין גם תועלת בציוניות לדבר זה, שאפשר לאדם להיות ציוני, או גם אחד מראשי הציוניים, מבלי לשמוע בעמקי נפשו קול מחאת הרגש הלאומי נגד בטול השבת?

כנראה – אפשר ואפשר.

קרוב לאותה עת עצמה שראשי עדת ברלין גלו את כל לבם העברי בעקב שאלת השבת, נדפסה במכ“ע „הפסגה“ (נו' 23) תשובת ד”ר נורדו, הנחשב לאחד מראשי הציוניים על השאלה שהציעה לפניו הרדקציא: מה דעתו בדבר בטול השבת ודחית השביתה ליום הראשון?

„לבעלי דעות חפשיות, שגם אני מהם – משיב אותו חכם – אין שאלה זו במציאות כלל. הם שובתים בזמן שאפשר להם. בזמן שיאות להם, ואינם מקשרים בשביתתם שום כונה דתית, ואולם מי שהוא בעל אמונה, האומר שרוצה הוא בקיום היהדות, הוא עושה מעשה־לחצאין שאין הדעת סובלתו, כשדוחה את השבת מפני יום ראשון. מה מטרתו של חדוש זה? לבטל את ההבדלים שבין ישראל לאומות העולם ולהטמע בהן? אם כן ילכו המחדשים וימירו דתם לגמרי. כך ישיגו חפצם באופן בטוח ושלם הרבה יותר. אבל אם רוצים הם להשאר יהודים, הרי הם סותרים את עצמם, כשמבטלים סימן אחד מובהק מסימני היהדות“.

וזה הכל! אף מלה אחת לא התמלטה מפי החכם הציוני, אשר תעיד על התקוממות לבו נגד בטול השבת, מפאת ערכה הלאומי, ההיסטורי, כמו ששמענו מפי חכמי ברלין, אע"פ שאינם ציוניים. כל השאלה אינה בעיניו אלא דתית בלבד, ועל כן הוא מוציא את עצמו מן הכלל: הוא, בעל דעות חפשיות, שובת בזמן שאפשר לו ויאות לו, בלי שום כונה דתית, ומפני זה אין השבת נוגעת אל לבו, ואחת היא לו אם תתקיים או תתבטל. רק „לדבריהם דרבנן קאמר“: אלו בעלי האמונה האומרים שרוצים בקיום היהדות (הדתית!), הם חוטאים לההגיון, נכשלים בסתירה ומעשה־לחצאין, אם אומרים לבטל את השבת.

ברי לי, שטובי הציוניים המזרחיים, ואף בעלי דעות חפשיות שבתוכם, ירגישו, כמוני, למקרא תשובה זו, כאלו רוח צפונית קרה באה אל לבם ומשליכה קרח על רגשותיהם היותר קדושים… ובכל זאת יש בקרבנו סופרים ממין ידוע, שכשאדם בא ואומר, שהציוניות המערבית וחבת־ציון המזרחית אינם שני שמות לדבר אחד, הם כועסים מאד וקוראים לזה „פלוסופיא“ – שם של גנאי בפי שכמותם…

„שונאי פלוסופיא“ אלו אמנם טעמם ונמוקם עמם. כמו שהיה קליגולא בשעתו אומר: הלואי שהיה לכל המין האנושי רק ראש אחד, ויכלתי להתיזו בבת אחת, – כך גם הם משתוקקים, שיהיה לכל הקהל רק ראש אחד – ראש עגל, בלי שום חלוקי דעות ומחשבות מתנגדות, כדי שיוכלו לצאת ידי הכל בבת אחת… ואולם רוב הציוניים הנבונים כבר מכירים ומודים, כי אמנם יש הבדל יסודי בין הציוניות המזרחית והמערבית ביחוסן אל הקנינים הלאומיים; אלא שלפי דעתם, אין לנו לדאוג שמא תטה האחרונה את מהלך התנועה לפי רוחה, אחר כי סוף סוף היהדות המזרחית היא יסוד הכל, וכבר עברו הימים – כך הם מאמינים – שהמזרחיים היו כורעים ברך לפני כל מה שבא מן המערב ומבטלים עצמותם בלי דעת ובחינה מפני הדר כבודם של אחיהם ה„אירופיים“³).

אלו המודים במקצת יבואו נא איפוא ויקראו את הדברים שהקדימה הרדקציא של „הפסגה“ – ומכ“ע זה הלא „מזרחי“ הוא, אע”פ שיצא באמיריקא – אל התשובה הנזכרת:

„הננו להעיר להיראים והחרדים, לבל תאחזם פלצות בשמעם מפיו [של נורדו], אשר בקהל החפשים בדעותיהם יחד כבודו, כי זאת הלא מודעת היא כבר, ואיש גדול כמהו אינו נושא מסוה על פניו … הוא אינו מאפיל בטלית של צביעות על דעותיו, אבל הוא אוהב את עמו בכל לבבו ובכל נפשו, והוא עובד עתה לטובתו בכל כחו, וכחו גדול הוא, והוא לא יאמר לשום איש „קבל דעתי“, כי אם מחזיק בהכלל: ילך כל איש בשם אלהיו. ולכן לא לבד, כי אין לנו לדון אותו על דעותיו, כי בדברים המסורים אל הלב אך לאלהים המשפט, הנה עלינו לכבד את האיש הגדול הזה, אשר למרות דעותיו החפשיות, הוא עובד באמונה לטובת עמו“

והיא עצמה, הרדקציא הזאת, העברית והציונית, – לא „אחזתה פלצות“ איפוא, בשמעה מפי אחד מראשי הציוניים, כי שאלה לאומית כזו אינה נוגעת כלל להציוניים החפשים בדעותיהם!… בודאי לא מפני שכך היא גם דעתה של הרדקציא עצמה – על זה אינה חשודה – אלא מפני שהלב המזרחי אינו יכול להתגבר על חרדת־הכבוד, הממלאה אותו ומשתיקה כל שאר רגשותיו, למראה חכם מערבי בעל „כח גדול“, „אשר למרות דעותיו החפשיות, הוא עובד באמונה לטובת עמו“.

„למרות“! – המלה הקטנה הזאת צריכה למוד, לפי שבה ביחוד מתגלה הלך נפשם של המזרחיים ביחוסם לאנשי המערב, ועד כמה יש להם צדקה להאמין בעצמם, שיוכלו לעמוד בפני השפעתם הרוחנית של אלו…

מאמר זה נדפס ב„השלח“ כרך ג׳ חוב׳ ו׳ (סיון תרנ״ח).