_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"סבלנות" של קנאים

אחד העם

לתוכן הענינים

 

כט.

החריפות היהודית באמת אין לה גבול.

מאז התלקחה באירופא המלחמה על ה"סבלנות" ועד היום, מן ה"מכתבים על דבר הסבלנות" של דשון לוק עד המאמר "על דבר החירות" של סטוארט מילל, היה הדבר פשוט בעיני הכל, שיש כאן שני דגלים שונים, על האחד כתוב:  סבלנות, ועל השני:  אי-סבלנות.  בעלי הדגל הראשון באים בשם ההגיון והמוסר האנושי, ולפעמים (כמו לוק) גם בשם הדת, לדרוש חירות אישית בעניני אמונות ודעות;  ובעלי הדגל השני – על הרוב כהנים וקדושים – כופרים בעיקרה של חובת הסבלנות ואומרים, להפך, שכל החס על כבוד קונו מחויב לקיים "ובערת הרע מקרבך" ולהציל נפשות בני-אדם מדינה של גיהנם אפילו בעל כרחם.  אבל מעולם לא עלה על דעתם של אלו האחרונים להרים אף הם דגל הסבלנות ולבוא על מתנגדיהם בטענה כזו:  אתם דורשים סבלנות ואף אנו דורשים כן.  אבל הרי יודעים אתם, שלפי אמונתנו חייבים אנו להחזירכם למוטב ולכוף אתכם שתזכו לחיי העולם הבא.  ולפיכך, אם באמת חביבה עליכם מדת הסבלנות, צריכים אתם "לסבול" את אמונתנו זו וליתן לטורקווימדא שלנו שיעשה בכם שפטים.  ואם אינכם מקבלים עליכם דיננו, הרי אתם מפריעים אותנו מעבודת הבורא על פי דרכנו ונמצאתם אתם מחוסרי-סבלנות, לא אנחנו.

להמצאה נפלאה כזו הגיע רק המוח היהודי מתוך פלפולו, ואנו, חובבי ציון, נוכל להתגאות בה ביחוד, כי מקרב מחננו יצאה.

חובבי ציון בגליציא כרתו ברית עם הצדיק מטשורטקוב ופרסמו בשמחה רבה את החסדים הטובים שהבטיח הצדיק לגמול עם הקולוניא הגליצית העומדת להוסד בארץ ישראל:  כי הוא ימנה רב ושו"ב במושבה, הוא יחוה דעתו על הנבחרים להתנחל בה, אם ראוים הם לכך "על פי התנהגותם בדרך התורה והמוסר", והוא גם "נכון לפקח על דרכי בני המושבה בתורה ומוסר בעזרת אחדים מרבני אה"ק".  הדברים, כמדומני, ברורים כל צרכם.  הצדיק בוחר קולוניסטים מן ה"ראוים" לכך, כלומר, כל מי שכופר בפרהסיא בעיקרה של החסידות בכלל, או אולי אפילו רק בקדושת הצדיק הזה בפרט, אין לו חלק ונחלה בארץ ישראל הגליצית.  אבל בזה לבד אין די.  הצדיק יכול לדעת את ה"ראוים" על פי "התנהגותם" עד עתה, אך לא יוכל לדעת את בניהם ובנותיהם אשר יולדו להם בארץ, אם יהיו גם הם מן ה"ראוים";  ולא עוד אלא שגם אלו הראוים עצמם, מי יודע אם ישיבתם באוירא דא"י, הרחק מטשורטקוב, ועבודתם בשדה, בקשר תמידי עם הטבע הבריא, לא ישפיעו עליהם הרגשות ונטיות אחרות, שונות מאלו שהביאו עמהם מגליציא.  על כן "מבטיח" הצדיק, כי גם שם, בארץ ישראל, לא יעזוב את בחיריו בידי המקרה ולא יתן להם לסור מן הדרך הרצויה אף במלוא השערה.  ושמא תבוא דאגה בלבכם:  הרי הוא בכאן והקולוניא מעבר לים, ואיך יוכל לדעת מה שחושב ועושה כל אחד שם בגלוי או בסתר?  גם למכה זו הקדים הצדיק רפואה:  הרב והשו"ב בהקולוניא יתמנו על ידו, ועושי-דברו אלה, "בעזרת אחדים מרבני אה"ק", הם יהיו עיני הצדיק המשוטטות בכל הקולוניא, לבחון כליות ולב ולהתבונן בכל הנעשה בחדרי חדרים.  ובכן נוכל להיות בטוחים מראש, כי בקולוניא זו לא יהיה מקום כל שהוא לשום תנועה חפשית של הלב והמוח.  כל רעיון וכל רגש שאינו מצוי ב"קלויז" של חסידים בגליציא יהיה גם שם בבל יראה ובבל ימצא, ופורץ גדר ישכנו נחש...

כשאני לעצמי הנני מודה אמנם בפה מלא, כי כך יפה לו לצדיק להתנות, ולפי הלך-רוחו לא היה אפשר לו באמת להשתתף ביסוד הקולוניא בלי תנאים כאלה.  בודאי הגיעו גם לאזניו השמועות הרעות שמעבירים חסידי א"י על דבר הקולוניות, ואפילו אם לא היו החסידים האלה מפליגים ומשקרים לשם שמים – כמו שעושים באמת – אלא היו מספרים דברים כהויתם, גם אז לא היה הצדיק מוצא נחת רוח בקולוניות כאלו, שספרים חיצונים נושרים מחיקם של יושביהם ובתי ספר קבועים בהם לחנוך הילדים בדרכים שאין רוח צדיקים וחסידים נוחה מהם, ועוד הרבה כיוצא בזה.  ומי זה איפוא יוכל לדרוש מאת הצדיק, שיעזור להוסיף עוד קולוניא אחת, מבלי היות בידו הכח לעקור בה כל שורש פורה ראש ולענה?

ולא זו בלבד, אלא שיכול אני להבין גם רוח אותם המשכילים העומדים בראש החברה ליסוד הקולוניא, איך הגיעו לברית כרותה כזו:  רוצים היו לבטל את הדעה המשובשת שנשרשה בלב החסידים, כי ישוב ארץ ישראל הוא מצד עצמו מין "אפיקורסות" חדשה.  ועל כן אמרו הראשים האלה בלבם:  מוטב שתוסד הקולוניא הראשונה מקהל חסידים ותמסר בידי הצדיקים לשלוט בה כרצונם, ואז יכירו וידעו גם הם, שאין שום סתירה הכרחית בין הישוב ובין האמונות והדעות החביבות עליהם.  ולמטרה גדולה כזו:  למשוך לב המון רב מבני עמנו לרעיון הציוני, אפשר, לפי דעתם, להביא גם קרבן גדול כזה:  להעמיד עשרים משפחות מישראל תחת שלטונה של אינקוויזיציא רוחנית.

אבל הדבר הזר והנפלא באמת בענין הזה  – הוא מה שכורתי הברית עצמם אינם רוצים להודות, שעשו מה שעשו מפני שהמטרה מקדשת האמצעים.  וכשיצא אחד הסופרים לקרוא תגר על מעשיהם ואמר להם, כי אין שום מטרה גדולה שנהיה רשאים לבטל בשבילה את העיקר הגדול של הסבלנות הדתית[1], – השיבו לו אלו ממין אותה הטענה החדשה שהזכרתי למעלה:  סבלנות.  הרי עמָנו היא!  אנחנו הראינו במעשה זה, שיודעים אנו לכוין את התנועה הציונית "לרוח העת החדשה", לחברה עם "הסבלנות האמתית".  ואתם המערערים הנכם "מתקנים" קנאים ואינכם מוכשרים לעזוב את ההשקפות הצרות, שכבר נתישנו, ולהתרומם עד לסבלנות רחבה כזו![2]...

בין הראשים האלה, שהלכו אל הצדיק וכרתו עמו את הברית, נמצא אחד אשר זה כבר השתדל להוכיח, כי גם החסידות היא "לרוח העת החדשה" וכתב ספר שלם על דבר קרבת-הרוח שבין החסידות ובין הפילוסופיא של עדוארד הרטמן.  השערה קרובה היא על כן, כי החסידות הפלוסופית הזאת היא שהולידה גם את הברית שנכרתה בטשורטקוב.  לפי שכך מלמדת הפלוסופיא של הרטמן:  "מי שהדת היא לו הענין היותר יקר בחיים, גם קנאת-הדת היא לו המטרה היותר נעלה בחיים...  כי איך יתכן לחבר יחד את הסבלנות ביחס אל הרע עם המלחמה נגדו, את הסבלנות ביחס אל סם-המות עם חובת הרופא, את הסבלנות ביחס לתועים ומתעים עם החובה של הצלת-נפשות?  הסבלנות תולד רק בזמן שתש כחם של החיים הדתיים, כשחדלה הדת מהיות לראש כל עניני החיים"[3].

ולפי זה, אם רוצים בעלי הברית להוכיח, שהשגחת צדיקים על הקולוניות בא"י הוא דבר המתאים "לרוח העת החדשה", די להם לעשות זאת על פי דרכם:  להראות על קורבת-הרוח שבין השגחה זו ובין הפלוסופיא של הרטמן.  אבל להסתיר את הזאב בעורו של כבש, ליסד אינוויזיציא בשם הסבלנות עצמה – גם הרטמן לא צוה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] עי' "השלח" כרך ג' ע' 169.

[2] הודעות החברה אהבת ציון, גליון ב' (מאמר ראשי בלשון אשכנז).

[3] Ed. V. Hartmann, Die Religion des Geistes, S. 19.