_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אחר עשׂר שנים*

אחד העם

לתוכן הענינים

 

לא "לוח ספרותי" פשוט הוא "לוח אחיאסף" בשנה הזאת, כי אם ספר-זכרון למלאת עשׂר שנים מאז נוֹסד "אחיאסף" עצמו ומאז החל להוציא את ה"לוח", הנושׂא את שמו והמלוה אותו על דרכו ומונה מספּר לשנותיו מראשית היותו.

הבה איפוא ונזכור מה שרבּים רוצים לשכוח ולהשכיח!

מפעל פרטי היה "אחיאסף" בשעת יצירתו, קנינם של אנשים אחדים מאוהבי לשוננו וספרותנו, אשר יסדוהו בכספם ועמלם, על דעתם ואחריותם, בתקוָתם להרים בזה את ספרותנו משפלוּתה.  בטוחים היו המיסדים האלה, כי אין דבר מעכּב את התפתחותה של הספרות העברית זולתי חסרון מו"ל הגון, אשר יהיה איש-הבינַים בין הסופרים והקוראים, אשר יתן יכולת להראשונים לעבוד עבודתם במנוחה ולאכול – אם לא לשׂבוֹע – מפריה בכבוד, ולהאחרונים – למצוא מזון בריא לרוחם בצורה נאה המושכת את הלב, תורה מפוארה בכלי מפואר.  ובבטחונם זה עמדו ויסדו את "אחיאסף", כדי למַלאות את החסרון ולהוכיח בפועל את אמתּותה של האמונה הכפולה שהיתה קבועה בלבם: כי יש ויש לנו סופרים בעלי כשרון, המתאַוים "להפיץ מעינותיהם חוצה," וכי יש ויש לנו קוראים בעלי דעה, הנצרכים לפרי כשרונם של הסופרים האלה; הפּרה רוצה להיניק והעגל – לינוק, ואין הדבר חסר אלא שיבואו אנשי בינַים ויקרבו את המשפיעים והמקבּלים אלו לאלו, לתועלתם והנאתם של שני הצדדים.

ואמנם בימים הראשונים לעבודת "אחיאסף" נראה היה כאִלו מתאַמתת אמונה זו בשני חלקיה יחד.  סופרים ידועים מכבר, שזמן רב לא נשמע קולם, חזרו לעבודתם בשקידה, וגם חדשים נוספו עליהם, שנראָה בהם ניצוץ של כשרון ונתנו תקוה לעתיד; ובקהל הקוראים נראתה גם כן כעין תנועה חדשה, והספרים שהוציא "אחיאסף" רבּו הקופצים עליהם, עד שאפשר היה לחשוב, כי באמת גדול הצמאון בקהלנו לספרות טובה ורחבה וכי באמת חכּו הקוראים בכליון עינים למוסד כזה, שירוה צמאונם, ובהמצאו עתה, הם מקבּלים בתודה את רוב הטובה שהוא משפיע עליהם ואינם מבקשים אלא שתִרבה ותִרבה עד לבלי גבול...

ראו זאת מיסדי "אחיאסף" – ומחשבה חדשה באה בלבם.  הצורך להרחבת הפעולה נראה להם עתה גדול הרבה מן היכולת של יחידים שכמוֹתם, וכדי להספיק את הצורך בכל מלואו, כדי לעשׂות את מפעלם "מוכשר למַלאות חובתו לספרותנו ככל אשר תדרוש דעת הקהל" – החליטו להוציאהו מרשותם הפרטים ולעשׂותו לקנין של רבים, שעל ידי זה יתוספו לו כוחות חדשים אשר "ילכו ויגדלו גם לעתיד במדה שתגדל העבודה וירבו צרכיה"[1].

וכה נהיה "אחיאסף" למוסד של צבּור, ההולך ומתפשט יותר ויותר, ופעולתו הולכת ונמשכת בלי הפסק משנה לשנה, עד שהגיע עתה לשנתו העשׂירית.

ואני אמנם לא באתי כאן להוציא משפט על מעשׂי "אחיאסף" בכל השנים האלה: יעשׂו זאת אחרים שאינם קרובים לו כמוני.  אבל בזכרנו עתה, שכבר עברה תקופה של עשׂר שנים על המוסד הזה, אשר יצא ראשונה לברוא ספרות עברית הגונה על בסיס נכון, אי אפשר שלא תתעורר בלבנו שאלה יותר כללית: מה הוא הרכוש שקנתה לה ספרותנו בכללה במשך התקופה הזאת, רבת התנועה והפעולה, ועד כמה נתאַמתה סוף סוף אמונתם של מיסדי "אחיאסף" הראשונים אשר האמינו, כי באמצעים חיצוניים תוָשע ותפרח ספרותנו, כי די יהיה להסיר מעל דרכה את המכשולים החמריים במדה ידועה, ומיד יציצו בה הכשרונות וגם דורשיה ילכו הלוך ורב?

והנה, כדי להשיב תשובה מַספקת על החלק האחרון מן השאלה, בנוגע לכמות הדרישה מצד הקהל, צריך היה, שיפרסמו "אחיאסף" ושאר המו"לים מספרים מדויקים על דבר האֶכּסמפלרים הנמכרים מכל ספר בכל שנה.  בלי מספרים כאלה אין אנו יודעים אלא בדרך כלל, על פי ידיעות שונות, כי כל הספרים שיצאו בשנים האחרונות, ואף היותר טובים   (מלבד ספרי חנוך ולמוד), – מעטו דורשיהם  מאד,  וניכר  הדבר,  שאין  הספר  העברי  עתה  לקהלנו אלא מעֵין לוּכּסוּס", דבר שאין בו צורך אמתּי ואין מקדישים לו פרוטה אלא אחר מלוּי כל שאר הצרכים, המורגשים יותר.  אבל, כאמור, אין שאלת הדרישה יכולה להפּתר כהוגן בלי מספרים מדויקים.  לא כן שאלת הספרות כשהיא לעצמה.  בשביל לדעת מה נתנה לספרותנו התקופה הזאת בכל שאונה והמונה, די לנו להעביר לפנינו במחשבה את שמות הסופרים היותר מפורסמים שעלו על הבמה במשך השנים האחרונות, את שמות הספרים היותר טובים שנדפסו בכל השנים האלה, ולהשיב באמת ובתמים, בלי משׂא פנים, על השאלה: אם קבּוּצם של כל אלה יחד ראוי הוא להקרא בשם "ספרות", לפי מובנו של השם הזה בקרב כל העמים?

למה נרמה את עצמנו? למרות כל התרועות הגדולות על דבר תחית הספרות, לא נוסף בתקופה הזאת אף סופר אחד אשר נוּכל לאמור עליו: הנה האיש אשר קוינו לו! לא יצא אף ספר אחד אשר נוּכל להראות עליו, כי הוא הגדיל את רכושנו הרוחני באיזו מחשבה נכבדה, מקורית, שלא ידענוה לפניו ושלא נלקחה בהקפה מזולתנו.  איה מקצוע אחד בחכמה או בשאלות-החיים שהגיעה בו ספרותנו בתקופה האחרונה לשלמוּת ידועה עד כדי להדמוֹת דמוּי כל שהוא לספרותם של אחרים? איני שואל על מקצועות החכמה הכללית.  בנוגע לזו, חרפה היא אף לקרוא בשם את ה"גדוֹלות" אשר עשׂו בספרותנו בעלי הכרוזים הידועים על דבר "ספרות אנושית כללית" בלשון עברית.  אבל גם במקצועות-החכמה היותר קרובים אלינו: ב"חכמת ישׂראל" ובעניני הפלוסופיא הדתית, החברתית וההיסטורית, ביחוסם אל היהדות ותולדות התפתחותה – מה חִדשה ספרותנו הצעקנית בכל אלה או מה אָספה אל תוכה אף ממה שכבר נמצא בלשונות אחרות? ספרים אחדים מתורגמים (על הרוב תרגום "חפשי") ואיזו קוֹמפילציות נפרדות, הכל כמו במקרה, דבר דבר לעצמו, בלי קשר פנימי ורעיון מאַחד – זהו כל הטוב שנוּכל למצוא, אם נחפשׂ היטב, בתוך הגל הגדול של דברים בטלים ופרי-בוסר שמוציאים אצלנו לשוק שנה שנה בקול רעש גדול, כאִלו באו להצליח את העולם בחדשות שלא נשמעו בכל הגויים.  גם בספרות "היפה" תמֵה אני אם יאמר אדם בעל דעת, שיש לנו באמת במה להתפאר.  דִרשו היטב ותמצאו, כי המעולים שבספּוּרים העברים ה"חדשים", שעליהם מרעישים את העולם וקוראים: נצחון! – אינם אלא קרעים קרעים, אשר לכל היותר נוּכל לראות בהם רמז לכשרון שלא נתפתח בדרך ישרה, ואשר בכל ספרות אחרת, ספרות אמתּית, לא היו עושׂים רושם כמעט.

הגיעה העת להודות על האמת: ספרותנו אינה ספרות, מפני שסופרינו אינם סופרים.  כל עבודתו של "אחיאסף" ושל שאר המו"לים החדשים לא הועילה לברוא לנו סופרים אמתּיים במספר הגון, סופרים שיהיו מוכשרים לעבודתם מכל הצדדים ושיהיו בקיאים ומנוסים היטב, איש איש במקצוע שלו, ולא יאכילו את קוראיהם בוסר.  רוב סופרינו אינם אלא אורחים מקריים בספרותנו, שלא נוצרו לכך ולא הכינו עצמם לכך, אלא נכנסים פתאום, מאיזו סבּה מקרית, ויוצאים אחרי כן פתאום, גם כן מסבּה מקרית.  כל צעיר הרוצה בכך קונה לו שם סופר בשעה אחת.  אתמול קרא איזה מאמר או ספור לועזי שמשך את לבו, והיום הוא מנַסה את כוחו "לעשׂות כמתכוּנתו" בעברית, והרי הוא סופר בישׂראל, – ומחר יֵצא לשוק, ושכח את "הבלי נעוריו", והסופר עוד אינו.  גם אלה המעטים העובדים את עבודתם עבודת קבע – על הרוב הם עושׂים מלאכתם בהתרשלות שקשה למצוא דוגמתה באיזו ספרות אחרת.  כנראה, הם בעצמם חושבים את הספרות העברית רק כמשׂחק לילדים, ועל כן לא יראו צורך לבחון ולבדוק היטב את מעשׂי ידם, בטרם יפרסמו אותם בדפוס, ומדבּרים הם על הכל "את אשר ישׂים אלהים בפיהם", בלי הכנה קודמת, בלי ידיעת הנושׂא ומבלי גם השתדל, לפחות, בסדוּר דבריהם באופן נאות, לפי צרכי הענין.

כן הדבר.  לא רק כשרונות מקוריים, כי אם גם "פועלים" ספרותיים הגונים מעטים בתוכנו מאד.  מה שלא הצליחו ה"חֶברות" לברוא את הכשרונות – לא יפּלא בעינינו כלל.  כשרונות אינם נבראים באמצעים מלאכותיים.  כבר היו תקופות בספרותנו, שעמדו לה חכמים וסופרים מקוריים במספר רב בלי כל השתדלות מצד חברות ספרותיות.  בימי הביניים לא היו לנו חברות ספרותיות, ובכל זאת היתה הספרות העברית למקור דעת, שממנו שאבו כל עמי אירופא, וספרי חכמינו תורגמו לרומאית – לשון ההשׂכּלה אז – ונחלו כבוד ותהלה בגויים ככל טובי הספרים של שאר העמים; בעוד אשר אנחנו היום, עם כל ה"חברות", לא נעיז אף לחלום לספרותנו "גדוּלה" כזו, והננו לובשים גאוּת ומריעים בקול, בצאת תרגום עברי מגומגם מאיזה ספר לועזי שקנה שם טוב אצל אחרים.  חזיון כזה אינו דבר תמוה כל-כך, שנצטרך לבקש לו סבּות מיוחדות.  בחיי כל עם ועם יש תקופות כאלה, שבהן כוח היצירה מתעלם, וכל העבודה הספרותית אינה עושּה פרי חדש, למרות כל ההשתדלות מצד אוהבי הספרות ותומכיה; ולהפך, יש תקופות שבהן הכשרונות נוצצים מכל עֵבר ופנה נשכחה ויוצרים נפלאות, לתמהון כל העם, העומד משתאה ואינו יודע מי ילד את אלה.  – ואולם מיעוט "פועלים" הגונים בספרותנו, זה באמת חזיון מיוחד לנו לבדנו, שראוי הוא לשׂימת לב ביותר מצד אותן החֶברות, אשר כל מטרתן היא הרחבת ספרותנו.

וכמדומה לי שלא אשגה אם אומַר, כי אשמות הן אלה החברות עצמן, אשר תפשׂו מרובה, ולכן לא השׂיגו אף מועט.

בנוהג שבעולם, בתקופות עקרות שאין הכשרונות מצויים בהן, בוני הספרות, באין ביכלתם לברוא בריאות חדשות, מקדישים הם מיטב כוחותיהם לחזור על הראשונות: לאסוף את הנחלה שהורישום ההולכים לפניהם, לקבּץ את הנדחים, לחַבּר את הנפרדים, ובכלל – לסדר ולברר את הרכוש הלאומי הרוחני הנמצא מכבר, בשביל להקל הבנתו והשמוש בו לכל בני העם.  תקופות כאלה ידועות בתולדות הספרות הכללית בשם תקופות המאַספים והמסַדרים, וגם בעמנו היו תקופות כאלה, שהן הן נתנו לנו את המסורה לכתבי הקודש ואת התלמודים והמדרשים בצורתם שבידנו.  העבודה הזאת נחוצה ומועילה להתפתחות רוח העם לא פחות מן היצירה המקורית.  בתקופת היצירה הכוחות מתפרצים וזורמים ברעש איש במסלתו; הרכוש הרוחני הולך ורב, אבל סדרים אין בו, וכרְבות החדשות כן תרבה הערבוביא וההתנגדות בין אופני המחשבה והיצירה השונים, שכובשים להם דרכם אלו בצד אלו ואלו נגד אלו, עד שהאיש הבינוני תוהה ונבוך, מבלתי יכולת למצוא ידיו ורגליו בתוך השאון הזה של העולם הרוחני אשר לפניו.  ואולם אחר שנלאָה כוח היצירה והוא נח מעבודתו, תבוא עת הקבּוּץ והסדוּר, ועובדים חדשים יעלו על הבמה.  אלה אינם יוצרים משלהם, אבל מביאים הם ברכה לבני דורם, בעזרם להם להכיר ולהבין את אשר יצרו ההולכים לפניהם; הם מאירים אור הסדר על יצורי היוצרים, מעמידים אותם שורות שורות, לפי מהותם ויחוסם אלו לאלו, ועל ידי זה יבורר פעלו וערכּו של כל אחד באופן יותר בהיר.  ובעשׂותם כל זאת, אין כוָנתם של בוני הספרות הללו להציב אך מצבת-כבוד להעבר, כי אם גם לפתוח שער לעבודת העתיד, להכין חומר לתקופת יצירה חדשה, אשר בוא תבוא, אף אם תתמהמה.  אין שום דור בונה יש מאין.  רק אצלנו – וזה דוקא בדור דל ממעשׂ כשלנו – רבּו האנשים המתפארים להשכיח את העבר ולברוא עולם חדש מן האַין המוחלט, אע"פ שלעת עתה אין כל חדוּשם אלא אותה ההתפארות בלבד.  אבל בעמים החיים ומתפתחים בתנאים טבעיים, כמעט הכל מכּירים ומודים, שאין העתיד יכול להבּנות בלי שום קשר עם העבר, לפי שאין "קרע" בחיים ההיסטוריים, כמו שאין קרע בטבע, אלא התפתחות תמידית, הקושרת חוט בחוט והולכת ומושכת את החבל עד לאין קץ.  ולפיכך עבודת הקבּוץ והסדוּר היא תנאי מוכרח לעבודת היצירה שתבוא אחריה, כדי שתמצא זו את "החומר הקדמון" ערוך ומסודר לפניה, להיות כלי למעשׂיה.

ותקופת העבודה הזאת היא היא גם תקופת החֶברות הספרותיות, הנחוצות לה הרבה יותר, מאשר לתקופת היצירה.  הכשרון המקורי, מפני זה עצמו שמקורי הוא, אינו סובל עבודה של שותפות, ואין צריך לאמר עבודה משועבּדת לכללים וסדרים קבועים על ידי אחרים.  הוא מוצא וכובש לו לבדו את הדרך המתאימה ביותר לתכונותיו העצמיות ואינו זקוק לאחרים ואינו נשמע להם.  לא כן עבודת הקבּוּץ והסדוּר.  היא מתפרדת לכמה ענפים, שכל אחד מהם דורש פועלים רבים לעצמו, וכולם יחד נצרכים זה לזה ומשלימים זה את זה.  לכן כמעט אי אפשר, שאיש אחד יעשׂה לבדו חלק חשוב מן העבודה הזאת באופן שלם ומתוקן כל צרכו.  ולכן יעמדו בראשה על הרוב אקדימיות או חברות ספרותיות, שהן הן מאַספות את הפועלים, מחַלקות ביניהם את העבודה, לאיש ואיש מה שהוא מוכשר לו ביותר, וקובעות כללים משותפים לכולם, בשביל לאַחד את העבודה ולתת לה צורה מוגבלת.

אין ספק איפוא, כי ספרותנו בדור הזה, העני בכשרונות, דורשת באמת עזרתן של חברות ספרותיות מיוחדות – אחר כי אין לנו אקדמיות – והחברות שלנו יכולות היו להיות כבית ספר לפועלים ספרותיים, בהרגילן אותם לעבוד עבודה תמה על פי פרוגרמא קבועה, – אִלו היו מכּירות בטיבו של מצבנו הרוחני עתה והיו פונות מראשיתן אל העבודה הקבוּצית הנאותה למצב הזה.  אבל החברות האלה הציבו להן מראש מטרה אחרת, שאינה מתאימה כלל לתעודתן האמתּית; הן באו לברוא ספרות חדשה, לעורר את הכוחות ה"מקוריים" הנרדמים בקרבנו ולתת להם יכולת להגָלוֹת בבריאוֹת שלא ראתה עין עד כה.  והנה נתעוררו ה"כוחות" ונתגלו בכל הצורות שיכלו להגָלוֹת – ואני עומדים ומסתכּלים בצורות האלה ופנינו מתכרכמים...

בעת שעבר "אחיאסף" לרשות הרבים נראתה אמנם בין מנהיגיו מעין נטיה להקדיש באמת חלק גדול מכוחות החברה לעבודה של קבּוץ וסדוּר במובן הנזכר[2].  אבל נטיה זו לא יכלה להתגשם עד כה בפעולה ממשית, מסבּות שאין פה המקום להאריך בהן.  והנני חושב על כן, כי עתה, במלאת עשׂר שנים לפעולות החברה, ראוי היה שתתגבּר על כל המכשולים ותתיצב לבסוף על הדרך היחידה המוליכה באמת לפעולות ממשיות ומועילות, לפי מצב הדור.  רב לנו להשתעשע כילדים בדברים שאינם במציאות אלא בדמיון בלבד, לקרוא למקל "סוס" ולרכוב עליו בקול ענוֹת גבוּרה.  נניח לאחרים את המליצות הריקות על דבר ספרות חדשה, עברית ואנושית, מדעית ואומנותית וכו' וכו', וחברתנו תצמצם נא מעתה עיקר פעולתה בעבודה קבּוּצית גדולה, שישתתפו בה כל הפועלים הספרותיים אשר נוכל לאסוף אל תחת דגלנו.  בשיטה קבועה, באוֹרגניזציא טובה ובהשגחה מעוּלה מסוגלת היא עבודה כזו גם לחַנך פועלים טובים, אשר ילמדו מעט מעט להכיר חובות העובד הספרותי ולעשׂות מלאכתם באמונה.  ספר אחד – ספר-ענק – שלא יגלה אמנם "עולם חדש", לא יברא בריות שלא היו לעולמים, לא יתפאר בכשרונות "מקוריים" וביצירות "גאוניות", אבל תחת זה יאסוף אל קרבו את אשר כבר ישנוֹ, יערוך ויסַדר בטעם ודעת את אשר יצרו אבותינו מדור דור, – זוהי הנקודה המרכזית, שאליה צריכה חֶברתנו לשאוף בעבודתה מעתה.  אם יהיה הספר הזה בצורת אותו "אוצר היהדות", אשר לו קויתי עוד לפני הרבה שנים, או בצורה אחרת; אם יהיה סדורו על פי אלף-בית, או על פי הנושׂאים השונים, או באיזה אופן אחר – אחת היא לגוף הענין, ולא באתי כאן לדון על הפרטים.  העיקר הוא, שנחדול לפזר לריק כוחנו ברדיפה אחר "ספרות חדשה" שאין הדור ראוי לבראה, ונעשׂה תחת זה מה שאנו יכולים וחייבים לעשׂות: מלאכה אחת גדולה ומועילה, מלאכה שאינה דורשת כשרונות מקוריים וכוחות של יצירה בלתי מצויים, כי אם עבודה משותפת של בינונים, יגיעה ושקידה במעט טעם, הכנה והרגל – דברים שיש ביכלתם של הרבה מסופרינו להגיע אליהם, אם נשׂכיל להביאם לכך על ידי העבודה עצמה, אופני חלוקתה והנהגתה...

בעלי "מוחין דגדלות" אמנם יניעו ראש אחרינו ויאמרו: מה זו "ספרות"? אין כאן לא חכמה ולא יצירה, אלא מלאכה בלבד; אין כאן "הוד החיים", עוז עלומים", אלא "קברי אבות" בלבד.  אבל אנו נשיב להם בדברי אותו רומאי: עשׂינו מה שיכלנו, ואתם היטיבו נא לעשׂות ממנו, אם יכלתכם גדולה משלנו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  נדפס בלוח "אחיאסף" העשׂירי לשנת תרס"ג

[1]  הדברים הבאים פה בסימני-העתק לקוחים מ"קול קורא" שהוציאו מנהיגי "אחיאסף" אז "אל מוקירי ספרותנו".

[2]   עי' "קול הקורא" הנזכר למעלה.