_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רבי מרדכי עֶליאַשבּרג[1]

אחד העם

לתוכן הענינים

 

תלמידי חכמים מַרבּים שלום בעולם

(רבי חנינא)

הרב הנאור ר' מרדכי עֶליאַשבּרג, אחד מראשי חו"צ, נאסף אל עמיו, וחו"צ בכל מקום שהם הספידוהו כהלכה: הללו קראו עצרוֹת לבכי ולמספד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הללו כתבו מאמרים מלאים קינה ונהי בכה"ע לישׂראל, ויש אשר אחזו בזה וגם מזה לא הניחו ידם, ויש גם אשר בחוֹם לבם בקרבּם אמרו לעשׂות לו שם עולם בישׂראל, אחדים יעצו ליסד לשמו דברים טובים שונים בחו"ל, ואחרים לא הסתפקו בזה ויתנדבו להקים את שמו על קולוניא שלמה בא"י; – הצד השוה שבהם, שכולם בכו רב בכי, עד כי לא היה בהם כוח לבכות עוד, וידמו...  הקולות חדלו מעט מעט, הדמעות חרבו, הלבבות נתקררו, העצות נשכחו, העולם שב למנהגו ואיש איש לדרכו ולבצעו, וגם בארץ גם בחו"ל לא נעשׂה ולא יעָשׂה דבר – הכל כהלכות גוּברין יהודאין.

"קול דברים אתם שומעים וּתמונה אינכם רואים זולתי קול" – הנס הזה מתרחש לנו בכל יום, ואנחנו הורגלנו בו כל כך, עד שלא יעשׂה עוד שום רושם בנפשנו, כאלו מנהגו של עולם בכך וכן צריך להיות...  ובכל זאת, יש תמונה עצמית גם לקול ואין כל הקולות שוים.  ואם לפי התמונה הזאת הרוחנית נשפוט על "קול הדברים" אשר שמענו הפעם, עלינו להודות, כי אף אם גם פה לא נראה כל תמונה מוחשית "זולתי קול", אבל הקול הזה כשהוא לעצמו, שונה הוא מאד משאר קולות כאלה אשר יגיעו לאזנינו יום יום.

הסכּן הסכּננו אמנם בשנים האחרונות לראות חכמים ומשׂכילים, רחוקים שנתקרבו, מתאבּקים בעפר רגלי רבנים שונים, מסתכלים בפניהם בחן ותחנונים ומדברים באזניהם דברי חונף וחלקות במדה נפרזה, יתר הרבּה מאשר יעשׂו הקרובים שלא נתרחקו כל עיקר; אבל הפעם נכּרים דברי אמת, הפעם הכּל מרגישים, כי כל הבכי והמספּד הזה איננו מן השׂפה ולחוּץ, כדי לערבּב את השׂטן, כי אם יצא מן הלב באמת ובתמים: המשׂכילים מבכּים על רב וגאון שמת ודמעותיהם על לחיָם, דמעות פשוטות, אמתּיוֹת...  האין זה חזיון יקר אשר לא נראה כמוֹהו בישׂראל זה ימים רבים?

מה נשתנה איפוא הרב הזה – שישב בעיר קטנה בקצה ארצנו, ואנחנו בני הנגב גם את שמו לא שמענו עד השנים האחרונות – מכל הרבנים? במה זכה לקנות לו גם לבות אנשים כאלה, שאינם חולקים כבוד לרב אף במקום שאין חלוּל ה'? האם במה שלקח חלק בעניני ישוב א"י? הן לא הרבה לעשׂות גדולות בדבר הזה, ואי אפשר להראות שום מעשׂה מיוחד לו שבשבילו זכה לחבּה יתרה.  או האם היה הוא מאלה הרבנים המגלים פנים בתורה שלא כהלכה בשביל לעשׂות לבני דורם מַטעמים כאשר אהבו? חלילה לו! ככל יתר חבריו שמר משמרת הדת התלמודית בכל פרטיה, לא נשׂא פנים לאיש ולא ותּר אפילו על אות אחת, על מצוה קלה שבקלות, אלא אם כן מצא לו חברים בבית המדרש (כמעשׂהו בדבר השמיטה).  ובמה איפוא היה כוחו גדול למשוֹך אליו כל הלבבות?

על השאלה הזאת נמצא, כמדומה לי, תשובה מַספּקת במכתבי הרב ז"ל אשר כתב אל הד"ר פינסקר בשנת תרמ"ח על אדות עניני הישוב, ואשר בהם נראה כבאספקלריא מאירה את נפשו הטהורה ואת השקפותיו הנכונות על מצב רוח עמנו עתה.  מסבּות שונות לא אוכל לתת בזה לפני הקוראים כל המכתבים היקרים האלה, והנני מסתפק עתה רק באחד מהם (מן י"ט חשון), היותר נכבד לעניננו, וגם זה בהשמטת דברים רבים, הנוגעים לענינים או אנשים פרטיים:

–––––––––

..."בכלל ראוי להיות נגד עינינו תמיד ולא יזוז מהן, כי חברתנו מורכבת משני מיני חברים אשר כל חלק מהם מרוחק בדעתו מהחלק השני הרחק גדול כממזרח למערב.  כי אע"פ ששניהם שוים בדעת אחת, אשר זאת חובתם להושיב בא"י אנשים מישׂראל שיעבדו אותה עבודת שׂדה וכרם וגידול בהמות וכל השייך לזה, וזה יבוא ע"י קנית אחוזות שם מעט מעט ולבנות בהן בתים ואסמים ורפתים וכו' ולהושיב בם אנשי ישׂראל הראויים ומוכשרים לזה ואשר לבם חפץ לקבּל על עצמם העבודה הזאת, להפוך ארץ נשמה אלפי שנה לארץ מיושבת הנותנת לחם ושׂמלה לעובדיה, להם ולביתם בריוח, – בכל זה משתוים כל החברים ובטלה חלוקת הדעות ביניהם; אבל הסבּה שעוררתם להדעת הזאת והשלהבת הבוערת בבתי נפשם להוציא לאור את דעתם הלזו היא משונה בעיקרה.  האחת, סבּתה העיקרית היא אש דתית, אשר תוּקד על מזבח לבבם תמיד לא תכבה ואין דוגמתה בכלל העמים, אשר ג"כ אש הלאומיות תוּקד בלבבם לארצם בכל לב ונפש, אבל אינה דתית, רק לאומית טבעית, אבל יתרה עליהם שלהבת העולה מלב אנשי ישׂראל לארצם: היא, מלבד הטבעית הנטועה בטבע כל העמים, גם אש הדתית מתלקחת בתוככי הלאומיות ומוסיפה עליה מדוּרה גדולה, עד כי הדתית נעשׂה עיקר והלאומית טפלה לה.  והשניה, סבּתה העיקרית היא, כבכל העמים, לאומיות גרידאף והדתית או שחסרה בם לגמרי או עכ"פ היא במדה מעוטה מאד, והלאוּמית עיקרית והדתית טפלה לה.

אמרתי "שני מיני חברים" ולא יותר, מפני שרציתי שלא להרבות בחלוקות, כדי שלא לבלבל הדברים, אבל ודאי יש בזה כדי חלוקה לכמה מינים, מפני רוב הממוצעים בין שתי הקצוות, שזה בוחר לעצמו לקבּל הדברים הללו כהדתיים והללו כהלאומיים וזה בוחר דרך אחרת כטוב וכישר בעיניו ובעיני חבריו להרבות ולמַעט וכו', ואלו ואלו אך טובת ישׂראל ידרשו, אבל לפי דעתם ולפי דרכם.  וכהשתנות הסבּות אשר העלו שלהבת לבם, כן ראוי לפי דרכם השתנוּת ההנהגות של הקולוניסטים בסדרי חייהם וחנוכם את בניהם וכו' לכל מפעליהם, איש לפי דרכו (כאשר אקוה להוציא חבּור קטן בזה לאור הדפוס, ברצות ה', שבו יתבארו כל השיטות, מה היא טובת הענין של הישוב ואיך ראוי להוציאו לאור, וגם פשר דבר לפי השיטות הממוצעות בין שתי הקצוות, אשר ראוי להחזיק בשביל האמצעי הנקרא "שביל הזהב", ואשר בו ברכה ולא קללה לכל השיטות הנפרדות).

מדברינו מתבארת דעתנו, כי כל עוד שאין לאל ידנו לעמוד למנין ולברר ע"פ דעת רוב החברים איזה דרך ישכּוֹן אור אשר נבוֹר לנו לעשׂותה מסלה לאחינו הנאחזים זה מקרוב בהקולוניות בארצנו, מחויבים אנו להלוך בדרך הרצויה לכל החלוקות, כי הלא בכל הדברים הכלל היותר גדול הוא "שאין לך כלי מחזיק ברכה אלא השלום", ומכ"ש בדבר גדול וחדש כזה, אשר כמוהו לא היה מימי חורבן בית מקדשנו וארצנו, שהשלום מוכרח בו וחלילה דבר קל יכול להפוך הקערה על פיה, ורבו מתנגדינו מימין ומשׂמאל, כאשר אדבר בזה ג"כ בהרחבה בספרי הקטן אשר אמרתי.  הדבר הזה מסילוק המחלוקת מוכרח לנו כאויר לחַי וכמים לדגים וכלחם לרעב, לבל תאמַר החלוקה שכנגדה: "טוב לנו ההעדר מהקיום", ונוספו גם הם על מתנגדי הישוב חלילה.  ע"כ הזהירות מוכרחת בזה, והבלתי נזהר ועושׂה בהענין לפי דעת חלוקה אחת הוא מביא בסכנה עצומה כל הענין הקדוש והנורא הלזה, אשר הרבה נתלבּטנו בו עד אשר הביאנו ה' לעמוד במקום הזה שאנו עומדים בו כעת.  רבות עשׂינו, אבל כלא נחשב נגד מה שאנו מחויבים עוד לעשׂות עד הגיענו אל מטרתנו הקדושה.

והנה דעת לנבון נקל, כי דעת החלוקה הראשונה לפי דעת החלוקה הב' אין בה מגרעת, אפילו לדעת היותר רחוקים מן הראשונה, כי לדעתם ג"כ אינה אלא יתרון, שאינה צריכה לגוף הענין; אבל אם נלך בדרך החלוקה הב', הרי כבר נגענו לפי דעת חלוקה א' במגרעות עצומות, מעוּותים שלא נוכל לתקוֹן וחסרונות שלא יוכלו להמנוֹת, והיא השחתה לכל העם עם הארץ יחד וגורמת להאריך ולהרחיק מאתנו את תקוָתנו, לרומם קרן ישׂראל בכבוד.  ואחרי כל זה, מי יערוב לנו ממרי נפש אלה, שלא ירימו גרזן להרוס כל אשר בנינו כולנו בזעת אפנו, חלילה, חלילה? ע"כ, חכמים, הזהרו במעשׂיכם!

ולמען אחתום הענין בשלום לכל החלוקות, אדבּרה נא שלום באזני אדוני למען כבוד ארצנו ולמען כבוד חרתנו והעומדים בראשה.  ואשׂא משלי ואומַר: מצינו בקרבנות צבּור, שנקרב חלבּם ודמם בעד כלל האומה הישׂראלית לתת עליהם ברכה, היו בה ע"פ מצות התורה שני מיני אש, אשר השלהבת העולה מעליהם אש תמיד תוּקד על מזבח ה' לטובת האומה.  הא' ירדה מן השמים בפומבי לעיני כל, ככתוב בתורה, והב' מצוָתה להביאה יום יום מן ההדיוט.  ככה אני אומר לעשׂות בכל עניני הצבּור הנוגעים לכל עם ישׂראל כולו, שצריכים ומוכרחים אנו לשתי האשיות יחד, אחת לא נעדרה.  האחת, הקדושה, הדתית, היורדת מן השמים, היוקדת על מזבח לב עם ישׂראל לא תכבה, מים רבים לא יוכלו לכבּותה וכל העגואיזמוס כליל יחלוף וכעשן יכלה; והשניה חכמה טבעית היא, אש ההארה שאנו צריכים לחדשה יום יום שלא תכבה, מפני יצר העגואיזמוס המצפה בכל יום להמיתה לאהבת הלאומיוּת הלזו ואומר לו לאדם: מה לך ולטובת הלאום? אדם קרוב אצל עצמו, ורוב כספך או כבוד ומעלה עולה ומכריע כל טובת הלאום כולו.  כאשר אנו רואים יום יום אצל עשירי עמנו, שלא ידאגו רק לטובת עצמם, להרבות כבוד ביתם ולהשׂיג שמות הכבוד והמעלה להם ולמשפחתם, וגם זאת יחשבו כי ירבו בזה כבוד ישׂראל הדל ומבוּזה בגויים, כי ימצאו בנו יוצאים מן הכלל שאע"פ שהם יהודים, הממשלה תרוממם בין שׂרים ונדיבי ארץ בגלל חשיבותם ומעלות נפשם, ואחיהם הרבים מבוּזים ונקלים בעיני העמים, גם הרבה רבבות כלים ומתים ברעב לעיני העשירים והמה לא ישׂימו לב, כי שמַן בחלב לבם.  על זה צריך לחדש אש הלאומי יום יום, וזהו אש הבאה מן ההדיוט, שאנו צריכים להתלבּט ללבותה ולהעלות שלהבתה.

והנה בעוד ישׂראל על אדמתם היו התורה והחכמה מצויות ביחד, כי שאבו שניהם מרבותיהם, ממקור אחד אשר גם בו היו התורה והחכמה צמודות יחד, אבל מאז גָלו מעל אדמתם הוצרכנו לשאוב שתי אלה האשיות משני מקומות: תורה מאת גדולי ישׂראל וחכמה מאת גדולי העמים, והלבבות נתמעטו ג"כ מצוק העתּים, אשר קשה ללב אחד להשׂיג שתי האשיות ביחד, לכן נפלגו כעת בעמנו חכמי התורה לחוד וחכמים הטבעיים לחוד, וכשאנו צריכים לעשׂות דבר כללי לטובת הלאום צריכים אנו לחבּר שתי החכמות יחד ע"י שני אנשים נפרדים, הא' גדול בתורה והא' בחכמה, וכשהם מחוּברים כאחד כבר חזרה השלמוּת הראשונה שזרחה לישׂראל מימי קדם"...

–––––––––

ובכן, יש בנו לאומיים "דתיים" ולאומיים "טבעיים", "ואלו ואלו אך טובת ישׂראל ידרשו, אבל לפי דעתם ולפי דרכם".  הדבר הזה שהכל יודעים אותו, אך לא אחד מן "הטבעיים" ערב את לבבו עד כה להגידו גָלוּי, בדברים ברורים, לכל העם, אדרבא, השתדלו להשכיחו ככל האפשר – את הדבר הזה נשמע פה מפורש יוצא מפי אחד מראשי "הדתיים"...  נשמע אמנם לא בפעם הראשונה, כי מאז התעורר הרעיון הלאומי בקרבנו לא חדלו רבים מן "הדתיים" להראות באצבע כל היום על אחיהם "הטבעיים" ולהזכירם תמיד את עוונם, כי אש אהבתם לעמם לא אש דת היא, כי אם "אש הבאה מן ההדיוט"; "קול דברים" כאלה נשמע אמנם יום יום מפי רבנים ומגידים בכתב ובעל פה; אבל מה רב ההבדל בין תמונות הקולות ההם לאותה התמונה החדשה אשר בה יבואו הדברים האלה עצמם במכתב הרב שלנו! רגילים אנו לראות את רבנינו, בצאתם להלחם בעד "עלבונה של תורה"[2] עם "העבדים המתפרצים", והמה עוֹטים כמעיל קנאה, ומקל חובלים בידיהם.  ממרום כסא כבודם, מלמעלה למטה, הם משליכים חצים ואבני בליסטראות על ראשי שׂנואיהם ומנודיהם, מרעישים עליהם שמים וארץ, ובאף וחֵמה ובקצף גדול יעוררו בלב צאן מרעיתם קנאה ושֹנאה דתית בשם ה' אלהי ישׂראל...  רגילים אנחנו להביט על כל אלה במנוחת נפש, לראות את הקולות ואת הלפידים בעינים מפיקות מה שמפיקות, אך לא חרדת קודש, ולעבור הלאה, איש איש לדרכו אשר הלך בה עד כה.  אבל פה, בקראנו את המכתב הזה, הכתוב גם הוא בידי רב וגאון, רק בנוסח אחר לגמרי; בראותנו, לתמהון לבבנו, כי רב וגאון מדבּר דברי שלום ואמת ולבו מלא אהבה שאינה תלויה בדבר לכל העם כמו שהוא, בלי הבדל כתּה; כי תחת לחָרף, לקלל, לזעוק זעקה גדולה ומרה, לעורר מדנים בין אחים, הוא מדבר בנחת ובענוָה, ובנעימה, נותן צדק לכל פועלי צדק ומשתדל לחבּר את הקצוות, להרבות שלום ואחווה ורעוּת בין העוסקים בעבודת הקודש "משני המינים"; – בראותנו זאת, אי אפשר שלו יתעוררו בנו – נהיה מאיזה "מין" שנהיה – רגשי אהבה וכבוד לאיש אשר אלה לו; בעל כרחנו נַטה אזן להקשיב רב קשב אל דבריו, היוצאים מלב טהור, ובעל כרחנו גם נודה במעמקי לבנו, כי דבר גדול ידבּר אלינו הרב...

כמו שאמרתי למעלה, גם הרב שלנו דואג בכל נפשו לקיום הדת ושומר משמרתה כראוי לו, אלא שיודע הוא עם זה, כי "אין אדם שליט ברוח לכלוֹא את הרוח", ועל כן לא יחדור כליות ולב עמוק, לא ידרוש אמונה ביד חזקה.  רק בדעתו שקיום האומה ואָשרה הוא חפץ כללי המשותף לשני המינים גם יחד, לכן ישׂכּיל להגן על הדת בשם הלאומיוּת, וידרוש בצדק מן "הלאומיים הטבעיים", שיכבדו גם הם תורה ומצוה לשמה של הלאומיוּת...  לבו ידאב אמנם לראות, כי "נפלגו כעת בעמנו חכמי התורה לחוד וחכמים הטבעיים לחוד", אבל יודע הוא עם זה, כי אם יתקבּצו כל הרבנים והגאונים שבעולם וירימו במרום קולם אף אלף פעמים ככה, תקצר ידם בכל זאת להשיב גלגל ההיסטוריא אחורנית, ועל כן הוא מסתפק במועט ומבקש ומוצא דרך ישרה, פשוטה וקלה: לחבּר שני אלה "על ידי אנשים נפרדים", "וכשהם מחובּרים כאחד כבר חזרה השלמוּת הראשונה"...

"כשהם מחובּרים כאחד"...  אבל איך יתחבּרו כאחד, אם שני המחנות אינם זזים ממקומם בשביל להתקרב זה אל זה? הנה אלה מזה לא יחשבו להם לחובה לותּר על חרותם הדתית במעשׂה אף כמלוֹא השׂערה ושוכחים כי הדת קנאית היא בּטבעה, ואלה מזה לא יאבו סלוֹח אף על מחשבה זרה וימתחו על אחיהם מדת הדין הקשה, אף אם "יקוב הדין את ההר"...   היש תקוה לרחוקים כאלה שיתקרבו בזמן מן הזמנים?

יש ויש! לוּ רק יש בתוכנו "אנשי-בינים" כהרב הזה, אשר יעמדו בתָּוך בין שני המחנות וידעו לדבּר בנחת וסבלנות לאיש ואיש כלשונו וכלבבו; לוּ רק יש בתוכנו "רופאים" כאלה, היודעים "לרפּאוֹת חולי הנפש ברפואת תעלה ולהחזיר הרע לטוב במקל נועם ולא להכרית האברים כרופא כירורגי או לבוא עליהם במקל חובלים חלילה" (לשון הרב ז"ל באחד ממכתביו על אדות הצעת אחד הגאונים: "להפטר מיושבי גדרה ולהושיב אחרים תחתיהם", לפי שיצא הקול עליהם שאינם מדקדקים במצוות!).  וכי יש בתוכנו אנשים – ואולי גם רבנים – כאלה.  ואנחנו לא נדע, על זאת יהיה לנו לעֵד הרב הזה עצמו, אשר התהלך בקרבנו ימים ושנים ואנחנו לא ידענוהו.  מי יודע איפוא כמה ר' מרדכי עליאשברג יש עוד בישׂראל ואנחנו לא נדעם!

אבל מדוע לא נדעם? מדוע הם נחבאים איש באהלו לעת כזאת?

 

חורף תר"נ

 

הערה: לאחר שנה (י"ח שבט תרנ"א) פרסמתי ב"המליץ" עוד שנים ממכתבי הרב ז"ל עם הוספת דברים אחדים מצדי, בשם הכולל: "מלאך שלום".  במכתביו אלה הציע הרב לפני ראשי חו"צ הצעה נכבדה מאד: למַנוֹת בהקולוניות בא"י ממונה מיוחד, אשר ישׂא שם "רודף שלום", ותעודתו תהיה להשגיח על הצד המוסרי שבענין הישוב, לדרוש בשבת ויו"ט על עניני עבודת האדמה ומעלותיה, לזרז את האכרים לכל הדברים הדרושים למצבם, להרחיק מביניהם מחלוקת וסכסוכים, ללמדם דרך ארץ ומדות טובות וכו' וכו'.  המכתבים האלה יקרים מאד, כן מצד עצם נושׂאם וכן מצד גלוֹתם לפנינו את נפש כותבם; אך לפי שבעל "שיבת ציון" כבר לקחם משם וחזר והדפיסם בספרו (חלק א' עמוד 32-35) חשבתי למוֹתר לתת להם מקום גם בקובץ הזה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1]  נדפס במאסף "כוֶרת" (אודיסא תר"נ), בשם "אחר מטתו של ת"ח".

[2]  [רמז למאמר אחד בשם זה שנתפרסם אז בכה"ע מאת אחד מגדולי הרבנים].