_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לתולדות החיוב והשלילה

אחד העם

לתוכן הענינים

 

     גם בזמן ששלום בעולם אין מנוחה ואין שלום לבריות.  במעמקי החיים, מתחת למסוה השלום, הכל מן הרמשׂ עד האדם, נלחמים על נפשם, רודפים והודפים זה את זה בלי הרף, וכשזה קם זה נופל וזה מתמלא מחורבנו של זה.  ובכל זאת אנו מבדילים בין עת מלחמה ועת שלום וקוראים בשם "מלחמה" רק התאבּקות גלויה בין שני מחנות, אשר תקרה לעתים רחוקות, ואנו עומדים ומסתכלים במהלכה, בסבּותיה ותוצאותיה, מראש ועד סוף.  אבל אותן המלחמות הקטנות התמידיות בין איש ואיש, שאנו יודעים רק את מציאותן בכלל, אך לא נוכל להקיף כל פרטיהן ותולדותיהן, – להן אנו קוראים "שלום", לפי שמנהגו של עולם בכך.

גם בעולם הרוח יש מלחמה ויש שלום, וגם פה אין השלום אלא מלחמות קטנות תמידיות הסמויות מן העין: מלחמות דעות בדעות, צרכים בצרכים, מנהגים במנהגים וכו'.  גם השנוי היותר קל באחד מענפי החיים, למשל, חלוּף אות באות בכתיבת איזו מלה, אינו נעשׂה כי אם על ידי מלחמה ונצחון, אלא שהמקרים הקטנים האלה עוברים בחשאי, ובני דורם לא ישׂימו להם לב.  רק אחר זמן, אחר שסכום כל השנויים עלה כבר לחשבון גדול, יביטו הנבונים בעם לאחור ויראו לתמהון לבבם, כי הכל, מן הדעות ודרכי החיים עד הלשון והמבטא, נשתנה מכפי שהיה שנוי רב, כמו מאליו, מבלי שנדע בפרטות, איך ומתי ועל ידי מי.

ההתפתחות התמידית ההולכת לאט – לזאת איפוא יקָרא שלום.  אבל גם בעולם הרוח יש אשר תקרה מלחמה, התאבקות גלויה בין שני מחנות רוחניים, שתי שיטות שלמות, חדשה עם ישנה.  ההכנות למלחמה כזו נעשׂות במחשך, בעמקי ההתפתחות התמידית, ורק אחר שהכל מוכן, היא מתלקחת לעינינו בקול רעש גדול ומביאה לעולם שנויים נכבדים בזמן קצר.

תכוּנת השנויים האלה וגם מַהלך המלחמה בכלל תלויים ביחוד בתכוּנת אותה השיטה החדשה אשר בשֶלה כל הסער: אם היא חיובית בלבד או שלילית בלבד או מעורבת מחיוב ושלילה כאחד.

– – –

שיטה חיובית חדשה באה לעולם, כשההתפתחות התמידית הוליכה בדרך מהלכה בלבות יחידי סגולה איזה ענין חיובי חדש: אמונה באיזו אמת חדשה או הרגשה באיזה צורך חדש (ועל הרוב – שתיהן כאחת), שלא האמינה או לא הרגישה החברה עד אז.  הענין הזה, לפי חוק ידוע בחיי הנפש, מוצא ומעורר במעמקי הלב ענינים אחרים ממינו, והם כולם מחזקים זה את זה ומתקשרים זה בזה, עד שמגיעים באחרונה להתאחד לשיטה אחת שלמה, אשר במרכזה אותו החיוב החדש ומסביב לו חבילה של ענינים רוחניים שונים: אמונות, הרגשות, נטיות, צרכים וכו', התלויים בו ונאחדים על ידו.

שיטה חדשה כזו, אע"פ שבעצם וראשונה היא חיובית בלבד, אי אפשר בכל זאת שלא תכלול בקרבה גם איזו שלילה מסותרת, שלא תגע באחד מצדדיה באיזו שיטה אחרת ישנה הקרובה לה בנושׂא, ואם לא לעצם המרכז הישן, היא מזיקה עכ"פ לאחד הענינים אשר בהיקפו, ולמצער מפריעה את בעליה מלהתמכר להענינים הישנים באותה מדה שעשׂו זאת עד כה.  לפיכך, כשמתחילים המחדשים להוציא את שיטתם אל הפועל, להשתדל בהשׂגת הדברים שהם צריכים להם על פי הדרכים שהם מאמינים בהם, מעוררים מעשׂיהם בהכרח התנגדוּת מצד הלהוטים ביותר אחר אותה השיטה הישנה, שנגעו בה המחדשים לתוּמם.  ההתנגדות הזאת גורמת לה להשיטה החדשה שתתפרסם ויתלקטו אליה מכל העם הללו שהלך רוחם מכשירם לכך.  וכשהולכים ורבים, תגדל חמת מתנגדיהם עוד יותר, וכה תתגבר ההתנגדות ותהיה למלחמה כבדה.

בעלי החדש ישתאו מתּחלה על הדבּה הרעה שמוציאים עליהם, כאִלו באו להסיג גבול הישן, ובתום לבם יצעקו מרה, כי לא עלתה כזאת על לבם.  ואמת ידברו.  כי אמנם לא לגרוֹע, כי אם להוסיף מגמתם, ובהיות כל מחשבתם בהוספה זו, לא יראו ולא יבינו כלל את השלילה הכרוכה בעקבה, וגם אחר שיגַלוה מתנגדיהם, הם משתדלים להעלימה, לא רק מעיני אחרים, כי אם גם מעיניהם בעצמם, על ידי אמצעים מלאכותיים, מבלי שירגישו כי מלאכותיים הם.  לעומת זה, בעלי הישן, בהיות כל מעינם בו, ייטיבו לראות או להרגיש את הסכנה הנשקפת לו מצד החדש, ועל כן ישתדלו לעקור הנטע הזה עודנו באִבּו.  אבל על הרוב לא יצלח חפצם זה בידם.  השיטה החדשה תופשׂת בעל כרחם מקומה הראוי לה בחיים, ושתיהן, החדשה והישנה, עוזבות מעט מעט איזו מתּכוּנותיהן המתנגדות זו לזו ביותר, מחלקות ביניהן כוחות החברה באופן נאות לשתיהן, כפי היכולת, וסוף סוף כורתות ברית ויושבות בשלוה, וחיי החברה נתעשרו בענף חדש, קבּלו תוספות בחיוב.

בדרך כזה באה הפלוסופיא בגבול ישׂראל בימי הבינים.  מתּחלה – שיטה חיובית חדשה בלבות יחידים: צורך להבנת חזיונות הטבע וחיי האדם עם אמונה בהשׂגתה על ידי הפלוסופיא הערבית; אחרי כן – התפשטות השיטה, מלחמה מצד הרבנים, שראו בזה סכנה לחיוב אחר ישן – לתורה ועבודה, "כתבי התנצלות" של המחדשים, המכחישים את הסכנה, עד שלסוף נתפשרו ביניהן התורה והפלוסופיא: זאת היתה ל"אמונה צרופה" וזאת ל"פלוסופיא דתית".

בדרך כזה נולדה והתפתחה גם "החסידות" בעת החדשה.  תחלתה – שיטה חיובית חדשה: צורך להתרוממות הנפש והתרגשות הלב עם אמונה בהשׂגתן על ידי עבודת ה' מתוך שׂמחה של מצוה; אחרי כן התפשטות השיטה, מלחמה מצד "הלמדנות", התנצלות המחדשים, וסוף דבר – חסידים לומדים ולומדים חסידים.  ולוּ שמעו החסידים הראשונים את הגדוֹלות שמספרים עליהם בדורנו, כאלו התכּונו להתנגד לתורת הרבנים וכו', בודאי לא היו מבינים כלום, כמו שלא הבינו בזמנם על מה הם נרדפים.  כי באמת לא הרגישו כלל שיש בתורתם ומעשׂיהם צד התנגדות כל שהוא לאיזה ענין קדוש ומקובל באומה; אדרבא, הם קראו לרודפיהם "מתנגדים", לא כתלמידיו של לוּטר, שקראו כן לעצמם.

– – –

וכשם שההתפתחות התמידית מולידה חיובים חדשים, כך היא גם מבטלת חיובים ישנים בלבות יחידים: מַתּשת בם כוח צרכים שונים ואמונות שונות, שחיי החברה בנויים עליהם.  היחידים האלה מוצאים איפוא באיזה מענפי החיים, כל אחד בענינים הקרובים ללבבו, דברים יתרים שונים, שבטולם היה לפי דעתם הנאה לעולם.  וגם השלילות מוצאות מין את מינו, מעוררות ומחזקות זו את זו ונמשכות זו אחר זו, עד שמתאחדות גם הן באחרונה לשיטה אחת שלמה מסביב לאיזו שלילה יסודית וכללית.  אל דגל השלילה הזאת יתחברו אז רבים מן היחידים ההם, בעלי השלילות הפרטיות, שהיו עד כה רק אנשים נפרדים, המסכימים (ולפעמים גם מתנגדים) זה לזה בפרטים שונים, מבלי שהרגישו עוד גם בעצמם את אחדותם הפנימית, – והיו מעתה למחנה אחת, אשר תקדש מלחמה על השיטה החיובית הישנה, מלחמה לשם שלילה וגרעון בלבד.

מלחמה כזו אין סופה על הרוב לא נצחון גמור של אחד הצדדים ולא שלום והתקרבות בין שני הצדדים, כי אם – התרחקות מוחלטת לעולם.  עיפים וחדלי-כוח מעמל המלחמה עוזבים גם שניהם את המערכה ושובתים מריב; בעלי החיוב שבים לחייהם הישנים על פי שיטתם, ובעלי השלילה נבדלים מהם לכת מיוחדת עם סדרים חדשים לפי שיטתם.  הכּת הזאת השלילית היא צעד לאחור ולא לפנים; היא מוחקת מעל לוח הלב דברים שהיו כתובים עליו ואינה כותבת תחתיהם כלום, אלא מתאמצת רק למתוֹח ולהגדיל את הכתב הנשאר עד שימלא גם מקום המחק, כלומר, מרימה על נס איזה חיוב אחר ישן, שהיא מודה בו, ומשתדלת לקשר אליו כל אותם "הענינים הרוחניים" שהיו קשורים אל החיוב הנהרס ונשארו עתה בלי נושׂא.  האמצעי הזה מספיק לה כל עוד עליה להלחם בשׂונאיה: כי השלילה עצמה, האוזרת חַיל לכבוש לה דרך, תהיה אז למקור חוֹם וחיים ותוסיף אומץ גם לצד החיוב, לאותו "הכתב הנשאר".  אך כאשר תשבות המלחמה מחוץ והשלילה תשוב למה שהיא באמת – לאפס ואין, אז יעמדו ולא ינועו עוד גם חייה מבפנים; "הכתב הנשאר" ישוב ויתכּוץ למדתו הראויה לו, והמקום הפנוי שבלב יחרב וידולדל.

כת הקראים היא תמונה מדויקת מתנועה שלילית כזו.  עוד לפני ענן היו "בעלי שלילות פרטיות", שלא מצאו נחת בפלפולי הישיבות שבבבל ובדין זה או זה שהמציאו חדשים לבקרים, אלא שלא התחברו לכת אחת, כל זמן שהשלילות הפרטיות לא התכנסו כולן בשיטה אחת מסביב לאיזו שלילה יסודית.  וכשבא ענן והעמידן על אחת: על בטול האמונה במציאות תושבע"פ והכחשת הצורך בה, – מיד התלקטו רבים אל הדגל הזה והיו למחנה אחת, לכת שלילית.  הכת הזאת, בראשיתה כל זמן שנרדפה ורדפה, היתה מלאה חיים ורגש, שׂנאה בוערת כאש אל התלמוד ואהבה בלי מצרים אל "הכתב הנשאר" – אל המקרא.  אך משנבדלה לגמרי מיתר העם וגם אהבתה גם שׂנאתה לא מצאו מחיה עוד ברוח ההתנגדות – אז חדלה להתנועע ותהי כאבן שאין לה הופכים עד היום הזה.

– – –

אך תנועה שלילית בלבד, כאותה של הקראות, היא באמת בלתי מצויה כל-כך.  רוב בני האדם אינם יכולים לעקור נטוּע, שנשתרש בלבם, גם אחר שנתיבּש.  כי אף אם אין להם עוד חפץ בו מצד עצמו, יש להם חפץ באותם "הענינים הרוחניים" התלויים בו, בין שנולדו על ידו ובין שנתקשרו עמו אחרי כן, והם מרגישים מראש את הריקוּת  שתשאיר בלבם עקירה זו ונרתעים לאחוריהם.  הבינונים האלה שבבעלי השלילה תלויים ועומדים עד שיבוא לידם איזה חיוב חדש המוכשר לפי תכוּנתו למלאות הריקוּת ההיא, להיות למרכז חדש לכל אותן ההרגשות והנטיות וכו', שהיו מחוברות עד כה אל החיוב הישן שהם רוצים בבטולו.  וכשחיוב כזה בא לעולם וגורם לבעליו הראשונים רדיפה מצד "בעלי הישן", המגלים את "השלילה המסותרת" שבו, ישמעו אלה בעלי השלילה הגלויה ותחי רוחם, כי מצאו אילן להתּלות בו, ומיד הם יוצאים ממחבואם לעזרת הנרדפים ומקבלים עליהם את החיוב החדש עם כל המתיחס לו באהבה והתלהבות יתרה, מבלי חקור ודרוֹש הרבה, מאחר שלא הוא לעצמו עיקר אצלם, כי אם אפשרות השלילה שהם מקבלים עמו.  ובאותה מדה שחודרים עמוק עמוק בחלקי הישן ומוצאים בו מומים וחסרונות דקים מן הדקים, בה במדה הם עוצמים עיניהם מראות כל רע בכל הנוגע אל החדש ומפריזים בשבחו הרבה יותר מאשר עשׂו המחדשים הראשונים.  לפי שלאלה לא היה החדש אלא חלק, הוספה על הישן, בעוד שהללו אין להם אלא זה בלבד ומוכרחים לראות בו הכל.  – המחדשים הראשונים מתנגדים אמנם מתחלה אל הברית הזאת, שכרתו אתם בעלי השלילה שלא בטובתם.  אבל הרדיפה מצד הישן, המשותפת לשניהם ומכריחתם לעמוד על נפשם יחד במערכה אחת, תרגילם מעט מעט באחוה זו, עד שלסוף הם נעשׂים באמת אגודה אחת בעלת שיטה אחת המעורבת מחיוב ושלילה כאחת, אלא שהללו קבּלו את החיוב בשביל השלילה והללו את השלילה בשביל החיוב.

מלחמה כזו תמשך ימים רבים ולפעמים דורות רבים.  על הרוב תהיה בראשונה יד החדש על העליונה.  כי מצד אחד קשה לכלוֹא רוח השלילה אחר שהתעורר פעם אחת, ומצד אחר גדול גם כוח החיוב החדש מכוח הישן, בהיותו תולדת ההוה ומתאים איפוא לרוח החיים ההוים יותר מן הישן, נחלת העבר.  אבל אז, כשמאמינים בעלי החדש שסוף נצחונם לבוא, יחדלו לצמצם כל כוחותיהם במלחמתם עם הישן, ותחת זה יתחילו רבּים מהם לבחון גם את החדש באותו המבט החודר שהשתמשו בו עד כה רק כנגד הישן, – וממילא מובן, שמוצאים גם בו, בחדש, נטיעות יבשות הדורשות עקירה, ולא עוד אלא שבהביאם בחשבון את הנטיעות הישנות העקורות, ימצאו רבּות מהן בריאות וטובות, שעקרה השלילה ללא צורך כלל, רק בחוֹם התנגדותה אל הישן.  ומזה ומזה תפּקחנה עיניהם לראות, כי התמורה לא היתה גאולה שלמה ובדברים רבים יצא שׂכרה בהפסדה, כי נתרוקנו הלבבות יותר מדי מן הישן ולא יוכלו להתמלא כל צרכם על ידי החדש.

במצב הזה עשיר הוא מחנה החדש בכתּוֹת ואגודות קטנות מינים ממינים שונים.  "הריקנים" שבּו רודפים אחר "אידיאל", מבקשים איזה אמצעי למלא נפשם, ובשוטטם אנה ואנה, ירחיקו אלה ללכת לפנים ואלה ישובו לאחור.  אבל אלה ואלה לא ימצאו את המנוחה אשר יבקשו, כי אידיאלים מלאכותיים לא יצלחו למלאות לאורך ימים את הריקוּת הטבעית.  ורבים מתיאשים באחרונה, מתרגלים לחיי ריקוּת ויחדלו לבקש עוד.

וכשרואים בעלי הישן את המבוכה אשר במחנה החדש, ילבשו עוד הפעם עוז וגבורה, ותקוָתם שכבר נואשו ממנה תשוב למלאות לבבם, כי עוד מעט והעולם ישוב אחורנית, לאותה הנקודה שעמד עליה בימים הראשונים הטובים.  אבל על הרוב הם טועים בחשבונם; על הרוב אין התנועות האלה לפנים ולאחור מביאות את החברה לא לפנים ולא לאחור, אלא מעידות הן עליה, שיש לה צורך באיזו שיטה שלישית, בינונית, אשר תעמוד בתָוך בין החדש והישן, תעקור מזה מה שטעוּן עקירה ותשוב לטעת מזה מה שנעקר שלא מדעת, ובהלבישה את שניהם צורה אחת חדשה, לפי רוח העת, תביא שווּי-ערך בין אותם "הענינים הרוחניים" שנשארו לנחלה מן הישן ובין אלה שנולדו על ידי החדש והספיקו כבר גם הם להכות שורש עמוק בכל הלבבות.  שיטה כזאת יוצאת ברבות הימים מאליה, על ידי התנועות האלה עצמן, אך לפעמים תאחר לבוא ולפעמים תמהר, הכל לפי הסתבּכות הסבּות ומקרי החיים.

תנועה מעורבת כזו נולדה בעמנו לפני מאה שנה ועדיין לא פסקה.  אבל, לפי מַהלכה בימים האחרונים, אפשר לשפוט, כי לא רחוקה היא עוד מן הדרך הנכונה.

עוד לפני ההשׂכלה החדשה היו בין אחינו שבמערב "בעלי שלילה בינונים", שלא יצאו מתוך הקהל ולא קראו לריב, לפי שלא היה להם במה למלאות את הריקוּת.  עד שנולד חיוב חדש בלבות יחידי סגולה: צורך לחיי אזרח ואמונה בהשׂגתם על ידי השׂכלת אירופא – ומיד התחברו בעלי השלילה אל בעלי החיוב החדש (שהיו אולי מתּחלה באמת רק "שוחרי הטוב והתוּשיה" ולא ידעו שעתידה השלילה להתּלות בם ולמנות שנותיה מזמן העתקת התורה לאשכנזית) והיו לאגודה אחת, אשר הרסה ולא חמלה כל מבצרי אומתם בשׂמחה רבה ובתרועת נצחון, אבל אחרי שנצחה, או האמינה שנצחה, קמו גם לה מבקרים, שמצאו מגרעות בחיובה ועוד יותר – בשלילתה; כי נגעה ההריסה לא רק באמונות קדומות ומנהגים ישנים, כי אם בעצם קיום העם ואחדותו.  המבקרים האלה התחילו אז להרגיש "ריקוּת" ויצאו לבקש אמצעים למלאותה.  אף האמינו למצוא, הללו – בבתי כנסיות מהודרים עם דרשות מלאות מים שאין להם סוף, והללו, הגדולים שבהם – באותה בריה חדשה שבראו להם וקראו לה שם גדול, לפי גודל תעודתה: – חכמה ישׂראל.

בספרים שחובּרו בחכמה זו אנו רואים לפעמים חזיון מפליא: מבוא הספר כולל דברים נכבדים מלאים רגשי קודש על ישׂראל ולאומיותו וספרותו, בעוד שהספר עצמו – "החכמה" שלכבודה נכתב המבוֹא – אינו אלא חקירות ודקדוקים על דבר פרשנים ונקדנים ופיוטים בלים, שאם לא נבראו לא היה העולם חסר כלום! – פה אנו רואים באספקלריא מאירה, עד כמה צמאה נפשם של המחברים הללו לאיזה חיוב לאומי, אשר יצדיקם בעיני עצמם על אהבתם לעמם ויתן להם יכולת להתמכּר לעבודת רוחו.  אבל, חבל! לא מצאו, והוכרחו להסתפק במצבות ופזמונים.  גם אחרים בקשו ולא מצאו – וישובו "לאחור", אל מחנה הישן.  ועוד אחרים – ונשארו בריקותם או יצאו לבלי שוב עוד.

התנועות האלה עם שנויים קטנים נשנו אחרי כן גם בארצות הצפון.  אבל מה ששם בקשו החכמים ולא מצאו – בראו פה מקרי החיים כמו מאליהם: בראו "שיטה בינונית", שיש בכוחה להביא "שווּי-ערך" בין החדש והישן, "בהלבישה את שניהם צורה אחת חדשה", ואנו עומדים ומביטים אל "הצורה" הזאת הפשוטה, הטבעית, המובנת לכּל בלי התחכמות יתרה, ונשתומם בלבנו על כי אחרה עד עתה.

האמנם צריך לקרוא גם בשמה מפורש או להראות באצבע למזרח – לארץ אבותינו?

תרנ"א.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה