_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סך הכל[1]

אחד העם

לתוכן הענינים

 

"סך הכל" – לא של מספּרים מדויקים, לא של מעשׂים מפורטים אלא של רשמים פנימיים, שנאספו בתוך נפשי במשך ששים יום שהייתי מוקף אוירה של עבודתנו הלאומית וחייתי והגיתי רק בה לבדה:  עשׂרת ימים בבזיליא, בעת הקונגרס הציוני העשׂירי, ואחרי-כן – חמשים יום בארץ-ישׂראל.  ארבע עשׂרה שנה עברו מעת שראיתי קונגרס ציוני (הקונגרס הראשון), ושתים עשׂרה שנה –  מעת שראיתי בפעם האחרונה מצב עבודתנו בארץ ישׂראל.  ובלכתי הפעם לשוב ולראות את זה ואת זה, לא היתה מגמתי, כמלפנים, לטפּל בפרטים, לאסוף "חומר" של מספּרים ומעשׂים, בשביל להגיע על פיו לפתרון שאלות מעשׂיות ידועות, – אלא פתחתי חדרי לבי לפני הרשמים השונים, ששפעו עלי מכל עבָרים, והנַחתי להם להכּנס ולהתלכד מאליהם לרושם אחד כללי, מעֵין "סך-הכל" נפשי מכל מראה עיני ומשמַע אזני, ביחס לתנועתנו ועבודתנו בארץ ובחוץ-לארץ.  עומדים אנחנו, אני ובני גילי, על סף הזִקנה, ומאחרינו הרבה הרבה  שנים של עבודה ומלחמה, של נצחונות ומפּלות, של צער ונחת.  ובמצב כזה יש שירגיש אדם צורך בלבו להסיח דעתו לזמן מן השאלות הפרטיות ולהקיף את הכל בסקירה אחת, כדי להשיב לעצמו על השאלה הכללית, היסודית, שאינה מניחה לו לישון לפרקים:  כל העבודה הזאת, שבּה עברו חייך ונבלעו כוחותיך, למה באה ומה הביאה? –  הצורך הפנימי הזה הוא שהביאני הפעם לבזיליא ולארץ ישׂראל.  ולמה אכחד? –  זה כבר לא היו לי ימים טובים כימי מסעַי אלה.  לא שהכל עתה טוב ויפה ומתוקן, שזרחה השמש על עבודתנו ונסו הצללים, ובכל פנה אורה ושׂמחה.  ממצב-אושר כזה עוד רחוקים אנחנו מאד.  מרובים הצללים גם עתה, ואם בפִנות ידועות נתמעטו, נתרבּו בפנות אחרות.  אבל דבר אחד הולך ומתברר יותר ויותר:  עבודתנו לא יצירה מלאכותית היא, אשר בדינו מלבנו להעסיק בה כוחות העם, כדי לשכּך מעט את הצער הלאומי.  רעיון כזה יכול היה לעלות על הלב, אִלו היה "סוף מעשׂה במחשבה תחלה", אִלו היתה העבודה נעשׂית בכוָנה להשׂיג בה אותה מטרה שהולכת ומושׂגת בה בפועל;  אז אפשר היה שיתעורר הספק, שמא אין כל צורך לאומי אמתּי בהשׂגת מטרה זו, וכל הענין אינו אלא מלאכותי.  אבל בעבודתנו אין הדבר כן.  מראשיתה ועד עתה מכַונים עובדיה את לבם למטרה אחת – הולכים ומשׂיגים בה שלא מדעתם מטרה אחרת.  ה"שניוּת" הזאת היא האות היותר נאמן, כי הכוח המניע לעבודה זו – מקומו לא במחשבה, כי אם במדור התחתון שבנפש, מקום ה"אינסטינקטים" הטבעיים, העושׂים במַחשך מעשׂיהם ומביאים את האדם למַלאות חפצם שלא בטובתו, בעוד שהוא מאמין, כי עושׂה הוא מה שעושׂה לשם השׂגת מטרתו הוא, שהציב לו במחשבתו.  הכוח המניע הזה – הוא "חוש הקיום הלאומי", המוליך אותנו ביד נַעלמה להשׂגת מה שצריך להשׂיג בשביל שמירת קיומנו הלאומי, ואנו הולכים אחריו, אם כי בלי הכרה ברורה, אם כי בדרכים עקלקלות, אבל – הולכים, לפי שמוכרחים ללכת, למען נחיה.  לפנים הייתי מיצר ודואג על "שניוּת" זו, שמא נאבּד "דרך החיים" ברדיפתנו אחר מטרה אשר דרכּה נסתרה. עכשו, כשראיתי תוצאות העבודה עד עתה, איני דואג עוד לאחריתה מצד זה.  מה בכך, שאנו מציבים לעבודה זו מטרה שלא תושׂג בה?  "יושב בשמים ישׂחק".  ההיסטוריא אינה מסתכלת ב"פּרוֹגרמא" שלנו, אלא בוראה מה שבוראה במצוַת "חוש הקיום" שבּנו.  ובין שאנו מכירים בטיב עבודתנו ותכליתה, או שנוח לנו יותר להשתמט מהכרה זו, – בין כך ובין כך מלאכת ההיסטוריא נעשׂית על ידינו, וסופה להגיע למטרתה במעשׂינו, אלא שתכבד העבודה יותר ותארך יותר, אם לא תבוא ההכרה לעזרתה.  כן הדבר.  כל מה שראיתי ושמעתי בבזיליא ובארץ ישׂראל חזק בלבי את האמונה, כי לא ינום ולא יישן "חוש הקיום" בעמקי לב אומתנו, ולמרות כל שגיונותינו, הוא הולך  ובורא בידינו אותו דבר שקיומנו הלאומי זקוק לו עכשו ביותר:  מרכז קבוע לרוח עמנו ותרבותו, אשר יהיה לקשר רוחני חדש בין חלקי העם המפוזרים וישפוך מרוחו עליהם, לעורר את כולם לחיים לאומיים חדשים.

____________________

מי שלא היה בבזיליא בימי הקונגרס העשׂירי – לא ראה מימיו בלבול לשונות ורעיונות, הבא מתוך משבּר פנימי, שהכל מרגישים במציאותו והכל עמלים לראותו כאִלו אינו.  שתי כתּות היו מדיינות זו עם זו כל אותם הימים:  "המדיניים", מצד זה ו"מעשׂיים" מצד זה.  וצועקים "המדיניים", שבאמת גם הם "מעשׂיים", אלא שאינם שוכחים את המטרה המדינית;  וצועקים "המעשיים", שבאמת גם הם "מדיניים", אלא שאינם שוכחים את האמצעים המעשׂיים;  וצועקים אלו ואלו, שבאמת כבר בטלה "המדינה", אלא שהפּרוֹגרמא הבזילית אפילו קוצו של יו"ד לא בטל בה... ולבסוף נצחו "המעשׂיים", כלומר נמנו וגמרו, שעיקר עבודת הציוניות היא הרחבת הישוב בא"י ועבודת החנוך והתרבות שם.  ואז עומדים המנַצחים על רגליהם ומבטיחים לשמור מכל משמר את הפּרוֹגרמא הבזילית ואת "המסורת הציונית שנוצרה במשך ארבע עשׂרה שנה"...[2])  וכל אותה הערבוביא לא היתה אלא תוצאה מוכרחת מתוך המצב הנפשי של שתי הכתּות.

"המדיניים", שברובם נמשכו אל המחנה לא מתוך געגועים פנימיים לקיומה והתפּתחותה של הלאומיות היהודית, אלא מתוך השאיפה להפּטר מן הצרות החיצוניות על-ידי יסוּד "מקלט בטוח" לעמנו, – הם ציוניותם קשורה בהכרח במטרה זו בלבד, ובלעדי זו אינה אלא מלה ריקה.  ועל-כן אינם יכולים לעצום עיניהם מֵראות, כי אותה "העבודה המעשׂית", שעליה מעמידים מתנגדיהם את הציוניות, אינה עלולה כלל להחיש את "הקץ", אשר אליו – ורק אליו – הם נושׂאים את נפשם.  זוכרים הם עדיין את ה"חשבון" ששמעו בדרשת הפתיחה של הקונגרס הראשון:  שעל-ידי עבודת הישוב של "חובבי-ציון" נגיע לקבּוּץ גלויות בארץ-ישׂראל לאחר תשע מאות שנה... ולפי שמהלך הענינים בשנים האחרונות הרס את תקוָתם להגיע אל המטרה הזאת בזמן קרוב על-ידי עבודה ממין אחר – אותה העבודה "המדינית" המונחת ביסוד "המסורת הציונית", – לכן היתה דעתם מבולבלת בקונגרס הזה ולא ידעו איך לצאת מן המבוכה.  הם באו בידים ריקניות, דבּרו בשם מטרה שאין אמצעים השׂגתה, ולא היה להם על מה להשען זולתי על תקוה לעתיד בלתי מוגבל, כשישתנו אולי התנאים החיצוניים לטובת "העבודה המדינית".  זו היתה הסבּה גם ל"ענותנוּת" היתרה שהראו בפעם הזאת.  לא יצאו אל המערכה "בתרועה וקול שופר", כמנהגם לפנים, ולא השמיעו כמעט את הכרוזים הידועים, שהיו משמיעים תמיד בקול ענוֹת גבוּרה, על דבר הגאולה והישועה שתביא הציוניות לכל הנרדפים והנדכאים בעמנו.  אפילו נוֹרדוֹ, בדרשתו על מצב היהודים, שנה הפעם ממנהגו.  דרשה זו, שבאה בראשית כל קונגרס ונעשׂתה לחלק עצמי מן "המסורת הציונית", לא נקבעה מעיקרה אלא כדי להוכיח צדקת הציוניות על יסוד האנטיסימיטיסמוס:  "רואים אתם, כמה רעוע מצבכם בכל העולם,ואין עצה ואין תבונה.  ובכן, רוצים אתם להוָשע?  תנו ידכם לנו ונושיעכם".  אבל בפעם הזאת הסתפק נורדו רק בתיאור הצרות ובתוכחת מוּסר כלפי חוץ וכלפי פנים, והעיקר – אותו "ובכן"  – חסר כמעט לגמרי.  ובמשך ימי הקונגרס נשמעו דרשות שהתנגדו באופן גָלוי ל"הציוניות האנטיסמיטית", ולא גערו בבעליהן בנזיפה, כמו שהיו בודאי עושׂים לפנים.  ואולם "המעשׂיים", שברובם הם יהודי המזרח ותלמידיהם שבמערב, אשר היהדות הלאומית היא שורש "נשמתם", וחוש הקיום הלאומי  נוהג בם שלא מדעתם, – הם נמצאו במצב נפשי אחר לגמרי.  הם הביאו עמהם פּרוֹגרמא שלמה של "עבודה מעשׂית בארץ-ישׂראל", עבודה ישובית ותרבותית, יחד עם הכּרה פנימית, שכל ענפי העבודה הזאת הם המה האמצעים הדרושים להשׂגת המטרה – "המטרה" בה"א הידיעה, אך בלי פירושים יתרים.  ושאלו "המדיניים", את שאלתם הישנה: "האמנם מאמינים אתם בתם-לבב, כי קנית איזו כברת-ארץ קטנה מזמן לשמן, יסוּד איזו מושבה קטנה בעמל אין קץ, איזו "חוָה" של פועלים התלויה באויר, בית ספר פה, גימנסיה שם, וכן הלאה, – כי אלה הם האמצעים להגיע על ידם אל "המקלט הבטוח" במובן "המסורת הציונית", מקלט שישׂים קץ לצרותינו, בשׂימו קץ לגלותנו?" – ולא יכלו "המעשׂיים" להשיב על השאלה הזאת תשובה מַספקת.  ובכל זאת העמידו על דעתם, כי העבודה הזאת בא"י היא היא הדרך המובילה אל "המטרה", אלא...  פה קרעו חוט המחשבה ולא נתנו לו להמָשך עד קצהו.  לא נתנו, מפני שלא היה בהם כוח להגיע עד הכפירה בעיקר הגדול של "גאולת העם" על ידי הציוניות – אשר אך הוא עשׂה את הציוניות לתנועה המונית – ולהכיר בלבם ולהודות בפיהם, כי המטרה שהם עמלים להשׂיג עכשו שוֹנה היא מזו של "המסורת הציונית":  לא "מקלט בטוח לעם ישׂראל", אלא מרכז קבוע לרוח ישׂראל" –  זו היא מטרתם הם, וכל ענפי העבודה בא"י עתה, מקנית קרקעות עד יסוּד בתי ספר, אמצעים נאמנים הם להשׂגת מטרה זו ואינם אמצעים כל עיקר להשׂגת המטרה האחרת.  בתחתית לבם אמנם הורגשה להם אמת זו גם לפנים, בעת שהיתה עדיין יד המדיניים תקיפה, ועל-כן נלחמו בה יחד עם אלו באף ובחמה, כדי לבערה מן העולם, שלא תרגיז מנוחת נפשם.  עתה, כשתּש כוחה של המדיניות נתחזקה הרגשת-לבם זו והיתה לכוח מניע, המביא לידי מעשה, אבל עדיין חסרה להם היכולת הפנימית להרים לחש הרגש למדרגת הכרה ברורה.  וכה נשארה המטרה האמתּית "מתחת למפתן ההכרה", ועל המפתן מלמעלה תעו, כנשמות ערטילאין, אמצעים בלי מטרה, מצד זה, ומטרה בלי אמצעים, מצד זה, והדמיון עמל לחבּרם יחד...[3]).  אך באותה עת עצמה שבאולם הקונגרס מבפנים ישבו "עושׂי ההיסטוריא" ושפטו בעד ערפל, נגלתה לי ההיסטוריא עצמה בכל זהרה מחוץ לאולם, בתוך הקהל הגדול שבא לבזיליא להתחמם לאור הקונגרס.  במשך ארבע עשׂרה שנה, שעברו מן הקונגרס הראשון, נוסף עלינו מחנה גדול של יהודים חדשים בעלי הכּרה לאומית עמוקה, הכּרה שאינה נמנית ב"שקלים" ואינה מצטמצמת בפרוֹגרמא, אלא מקיפה ותוקפת את הנשמה עד היסוד.  מכל קצוי ארץ באו היהודים האלה, ממעמקי תהום הטמיעה עלו ושבו לעמם, ורובם עדיין צעירים לימים, מלאי כוח ורצון לעבוד עבודת התחיה.  וכשראיתי את יורשינו אלה מחוץ, אמרתי בלבי:  הנח להם לאלו שמבפנים!  ידבּרו מה שידבּרו ויחליטו מה שיחליטו ויאמינו בעצמם, שמקרבים הם את הקץ.  אם הקץ הרחוק אינו מתקרב, הלבבות הרחוקים מתקרבים, וסוף סוף ההיסטוריא עומדת כאן ועוֹשׂה את שלה, והללו עוזרים על ידה, ביודעים ובלא יודעים.

 _______________

והמגמה ההיסטורית הזאת עצמה, שנצנצה בבזיליא מתוך עב הענן של דברים, נראתה לי בארץ-ישׂראל בבהירות יתרה לאור המעשׂים.  ככל אשר הוספתי להתהלך בארץ ולהתבונן אל כל מה שמתהוה שם, כן הוברר לי יותר ויותר, שהוָיה זו, בכל היותה מלאה סתירות והפכים, שואפת בכללה למטרה היסטורית אחת: – זו שהזכרתי למעלה.  עוד רב אמנם הדרך מאד עד המטרה, אבל גם לעין פשוטה כבר נראית היא שם בקצה האופק מרחוק.  מי שצר לו אופן זה וקטנה בעיניו מטרה זו, ילך לאספות ציוניות בחוץ לארץ ויראו לו אופק יותר רחב ומטרות יותר גדולות בקצהו, – אך לארץ ישׂראל אַל ילך.  שם כבר שכחו כמעט את "האופקים הרחבים", כי גדרה המציאות בעדם ואינה נותנת לראות את אשר ממנה והלאה... רואים בא"י את הבנק הלאומי, שנוֹצר בכוָנה קודמת, לשמש בסיס ל"גאולת העם והארץ" בדרך מדינית, – ובמה הוא עוסק?  אין צריך לאמור, שתעודתו במובן המדיני כבר בטלה ונשתכחה, אלא אף במובן הפשוט של הרחבת הישוב היהודי אינו עושׂה גדולות ואינו יכול לעשׂותן.  עוסק הוא – ומוכרח לעסוק, אם רוצה להתקיים – במשׂא ומתן עם סוחרי המקום, יהודים ושאינם יהודים, ופרנסתו באה בעיקרה מאלה האחרונים.  וכל מה שעושׂה לטובת הישוב היהודי, או כל מה שיכול לעשׂות (אם נניח, כדברי המתאוננים עליו, שיכול לעשׂות יותר משהו עושׂה), מבלי לסכּן בעצמו, – מצטמצם בגבול צר כל-כך, עד שאי אפשר גם להעלות על הדעת, שיש  כאן איזה קשר עם אותן "המטרות הגדולות", איזה צעד כל שהוא על הדרך המובילה אל ה"גאולה" השלמה.  עתה, כנראה, חדלו כבר רבּים גם בחו"ל לקוות לגדוֹלות מן הבנק הזה ביחס לישוב הארץ, ונושׂאים עיניהם ליסוּד בנק "חקלאי", שהוא יעשׂה את הגדוֹלות.  אבל אפשר, שראוי היה להתבונן תחלה אל "הקטנות" שעשׂה כבר הבנק הנמצא בענין הקרדיט במושבות, כדי ללמוד מהן מה שיש ללמוד בנוגע לשאלות "הקרדיט החקלאי" בארץ ישׂראל בכלל.  לא די להביא דוגמאות מארצות אחרות ותנאים ואנשים אחרים, כדי לאמור:  "ראו מה קרדיט חקלאי עושׂה!" – הקרדיט הוא מן הדברים שנאמר עליהם:  "זכה – נעשׂה לו סם חיים, לא זכה – נעשׂה לו סם מות".  הכל תלוּי בתנאֵי המקום ובתכוּנות האנשים.  גם הבנק הנמצא, בחפצו להביא תועלת למושבות הנמצאות כבר, עשׂה מה שעשׂה על פי "דוגמאות", ומה הועיל?  שאלו את בני המושבות ויגידו לכם.  יודע אני, שישיבו לי:  אין הנדון דומה לראיה מטעמים אלו ואלו.  אבל לא באתי כלל לדון כאן על שאלה זו, שכבר דנו עליה רבים והראו צדדי החיוב והשלילה שבּה.  חפצתי רק לרמז על קושי שבדבר, אפילו כשהוא נעשׂה בגבול מצומצם מאד, כדי להוציא מזה תוֹלדה, שאם מכריזים על המוסד הזה כבר עתה – הרבה יותר מארבעים יום קודם יצירתו – כי לגדוֹלוֹת נוֹצר, הרי זה כרוז מוקדם ביותר.  תנאי ישובנו בארץ ישׂראל קשים כל-כך מכמה צדדים, עד שאפילו "קטנוֹת" דורשות זהירות יתרה, ואין לסמוך על "גזרה שוָה" בלבד.  ואם המוסד החדש ישאף באמת לגדוֹלות – "גדוֹלות" שיהיו ראויות להזכירן בנשימה אחת עם "גאולת העם והארץ" – עדיין אין אנו יודעים, מה יהיה בסופו: בנין או חורבן.  ורואים בארץ ישׂראל גם את "הקרן הלאומית" ועבודתה ב"גאולת הארץ" בדרך מקח וממכר, שלכך נוצרה, – והנה הוציאה כבר חלק גדול מהונה, ומה גאלה?  ומה יכלה לגאול, אף אִלו הוציאה כפלי כפלים?  איזו חלקות אדמה מפוזרות ומפורדות, הנבלעות בשטחים גדולים ורחבים שלא נגאלו.  ובין כך מחיר הקרקע בא"י עולה ועולה באופן מבהיל, ביחוד במקומות שאנחנו תוקעים יתד, וממילא מתמעטת והולכת בערך זה גם כמות האדמה שיש בכוח "הקרן" לגאול באמצעים שבידה.  וכמות מועטה זו מתמעטת עוד יותר על ידי סבּה שאינה תלויה בכיס:  רבּים מעם הארץ, שהכרתם הלאומית התחילה להתפתח מימי  המהפכה בטורקיא, מביטים – ואי-אפשר שלא יביטו – בעין רעה על ממכר קרקעות ל"זרים" ומשתדלים בכל יכלתם לעצור בעד "הרעה" הזאת, והממשלה הטורקית – תהיה השקפתה על עבודתנו מה שתהיה – אינה עלולה להרגיז את הערביאים בשבילנו:  ה"חשבון" אינו עולה יפה.  וכה נעשׂה מקנה האדמה קשה יותר ויותר, והמושג "גאולת הארץ" (או ביתר דיוק:  "גאולת האדמה") מצטמצם והולך, עד שכּל הדר בא"י ועיניו לא עצומות, לא יוּכל עוד לראות את הקרן הלאומית, כמו שנראתה בחזון למיסדיה, בתמונת הגבֶרת העתידה של כל אדמת א"י או, לפחות, רובּה.  בארץ ישׂראל רואים ומבינים, שכּל מה שנוּכל להשׂיג בעבודה קשה וארוכה, בין בעזרת הקרן הלאומית ובין בדרכים אחרים, הוא רק זה:  לרכוֹש לנו נקודות נקודות הרבה על פני כל שטח הארץ ולעשׂות את "נקודותינו" שקולות באיכותן כנגד כל השטח הסובב אותן.  על כן אין מדבּרים הרבה בא"י על דבר "הגאולה" לעתיד לבוא, אלא עובדים באורך-רוח ובאמצעים קשים ומסובכים, בשביל להוסיף עוד "נקודה" חדשה ועוד אחת ועוד אחת, ואין "מחַשבים קצים", ואין שואלים: "מה יושיעונו אלה?"  לפי שהכּל מרגישים, כי הנקודות האלה, כשהן לעצמן, עתידות להיות מבצרי-עוז לרוח עמנו, ואין צורך כלל לראותן כצעד ראשון ל"כבּוּש הארץ", בשביל למצוא, כי שוה הדבר בכל העמל.  ורואים בארץ ישׂראל גם את המושבות הקיימות מכבר, שנולדו בעצב וגדלו בצער וביסורים מרובים כל-כך, – והנה גם הן אינן יכולות להלהיב את הדמיון עד כדי לראותן כ"אתחלתא דגאולה".  אמנם, הלב שׂמח למראה ההתקדמות הגדולה ברוב המושבות.  לפני שתים עשׂרה שנה, כשהיית נכנס למושבה יהודית בא"י, יודע היית מראש מה שעתיד אתה לשמוע שם:  מצד "האכרים" – תאניה ומאניה על המצב הרע, שאי אפשר לסבלו עוד, טענות ותביעות להאפיטרופסים האכזרים, שאינם יוצאים ידי חובתם, וסוף דבר, רשימה ארוכה של סכומים גדולים  הנדרשים עוד לכל "אכּר", כדי שיהיה "משוכלל" כראוי;  ומצד האפיטרופסים – דברי חירוף וגדוּף כלפי "האכרים", שהם עצלים כולם, שנוֹררים בזויים, הצועקים תמיד "הב, הב!" בעוד שמצבם אינו רע כלל, וחשבון ה"שכלול" הוא מזויף כולו.  עתה אין זכר עוד לכל זה ברוב במושבות.  במשך השנים שעברו מני אז, עשׂו האפיטרופסים – צריך להודות על האמת – כל מה שהיה ביכלתם, בשביל לתקן קלקלתם לשעבר:  הוסיפו אדמה למושבות במקום שאפשר היה לקנות סמוך להן, יסדו מושבות חדשות בשביל אלו שהיה צר להם המקום במושבות הישנות, ובכלל השתדלו להביא את כל הענין לידי "גמר", לשחררו מעט מעט מאפיטרופסותם ולהטיל הנהגתו ואחריותו על האכרים עצמם, שידעו ויכירו לבסוף, כי הרוצה לחיות צריך לעבוד ולדאוג לעניניו בעצמו, ולא לשׂאת עין תמיד לעזרה מן החוץ.  אי אפשר אמנם לאמור עדיין, שהשתחררות המושבות כבר יצאה לפעולה בשלימותה.  עוד החבל על צוָארן, והאפיטרופסות אוחזת עוד בקצהו מרחוק.  אבל לפי שאינה מושכת בו עוד, כמלפנים, אין מציאותו מורגשת כמעט...  וכשאתה בא עכשו לאחת מן המושבות האלה, שומע אתה שירה אחרת לגמרי:  "אנו עומדים ברשות עצמנו"! – זהו מה שיבשׂרו לך קודם כל, בגאוַת אנשים המכּירים בערכּה של חירות.  וגאוה זו מביאתם עכשו להפריז על מדת הטובה, כמו שהיו מפריזים לפנים על מדת הרעה: "הכל טוב ויפה במושבה.  מצבה איתן ובטוח ואינה מקפּחת שׂכר עובדיה.  יש בה אמנם יחידים שמצבם רע.  אבל מה בכך? בכל מקום יש אנשים שאינם מצליחים.  מי שאינו יכול להתקיים – יוצא ומפנה מקומו לאחר.  העיקר הוא, שהמושבה בכללה יכולה להתקיים ולהתפּתח יפה.  חסרה היא אמנם דבר זה וזה, ואין ידנו מַשׂגת עוד למַלאות החסרון.  אבל במשך הזמן יתמלא גם זה.  צריך לעבוד בסבלנות, והכל  יבוא בעתּו".  זה הוא ה"טון" היסודי שהגיע לאזני עתה כמעט בכל המושבות אשר עברתי עליהן[4]).  ומי שבא לא"י והביא עמו, כמוני, זכרונות מעציבים ומעליבים מימים שעברו, הוא ישמע כל זה בשׂמחה ועונג אין קץ ולא יוּכל להמלט גם מנטיה לאוֹפּטימיסמוס קיצוני, בנוגע להתפתחות הישוב בכלל.  אבל כל זה יפה ונעים כל זמן שאתה מסתכל בישוב זה כבדבר החביב עליך מצד עצמו.  ואולם די שתזכור את "המטרה המדינית", את הסעיף הראשון של "הפרוגרמא הבזילית", – ומיד מסתלק האוֹפּטימיסמוס והכל נראה לך דל וריק ומדכּא את הנפש.  נסיון של שלשים שנה בחיי המושבות צריך להביאנו סוף סוף לידי הכרה, כי מושבות עבריות אפשר להן להתקיים בא"י, ואפשר שירבו וירבו, אבל אכרים עברים – אותם האכרים שעליהם יבּנה "המקלט הבטוח" – אין אנו יכולים לברוא אף בארץ ישׂראל אלא במספר מועט מאד, שאינו בא בחשבון כלל ביחס למטרה כזו.  "פקחַ" הוא היהודי יותר מדי, "בן-תרבות" יותר מדי, ואינו מוכשר לצמצם כל חייו ומַאוַייו בחלקת-אדמה קטנה ולהיות שׂמח בחלקו, כשהוא מוציא ממנה לחם צר בזעת אפּיו.  אין בו עוד אותה התמימות הפּרימיטיבית של אכּר אמתּי, שנשמתו צרורה באדמתו ורואה עולמו בעבודתו ואינו נושׂא עיניו אל מחוץ לארבע אַמותיו, כאִלו יצאה בת-קול ואמרה לו, שלכך נוצר, להיות עבד-האדמה, יחד עם שורו וחמורו, ועליו למלאות תעודתו בחיים בלי מחשבות יתרות.  אותה "האידיליא האכרית" שראינו בחזון לפני שלשים שנה, לא נתגשמה ולא תוּכל להתגשם בחיים.  יכול היהודי להיות "פרמר" חרוץ, "בעל-בית" כפרי, מעֵין בועז בשעתו, המתפרנס מעבודת האדמה ובקי בה ושקוע בה;  בבוקר בבוקר הוא יוצא לשׂדהו ולכרמו, להשגיח על פועליו, החורשים או זורעים אדמתו, הנוטעים או מרכיבים את גפניו, ואינו נמנע גם מלעבוד בידיו ממש יחד עם פועליו, כשרואה צורך בדבר, ובכלל קרוב הוא אל האדמה ואל הטבע ושונה הרבה מן היהודי העירוני בהלך-רוחו.  אבל יחד עם זה שואף הוא גם לחיות חיי אדם בן-תרבות, ליהנות מפרי הקולטורא של זמנו הנאת הגוף והנפש, ואין האדמה סופגת לתוכה את כל ישוּתו.  הטופס היפה הזה הולך ונברא לעינינו בא"י ובמשך הזמן יגיע בודאי למדרגה של שלימוּת בלתי מצויה.  אבל מה בצע בכל זה לבנין "המקלט הבטוח"?  מפלגה "עליונה" של אכרים כאלה, התלויה בעבודת אחרים, אינה יכולה לשמש יסוד לבנין כזה.  היסוד בחיי כל מדינה הוא ההמון הכפרי, הפועלים והאכרים העניים, המתפרנסים בדוחק מעבודת ידיהם בשׂדה, אם בחֶלקה קטנה שלהם, או בשׂדות "המפלגה העליונה".  וההמון הכפרי בא"י לא לנו הוא בהוה, וקשה לצייר לעצמנו, איך יבּרא לנו בעתיד, אף אם יִרבּה מספּר מושבותינו בכל פנות הארץ.  בהוה הלא ידוע, כי העבודה במושבותינו נעשׂית ברובה על ידי בני הכפרים הערביים שמסביב, מהם שׂכירי יום, הבאים בבוקר ושבים בערב לכפריהם, ומהם פועלים תמידיים, היושבים במושבה עם  נשיהם וטפּם וכולם יחד עובדים בשבילנו עבודת "המקלט הבטוח".  ובעתיד – אם ירבה מספר המושבות, ירבה על ידי בעלי הון, אשר ייַסדו גם הם מושבות "עשירות" מן הטופס הנזכר.  מושבות לעניים יוכלו להוָסד רק על ידי מוסדות הצבור, ובמספר מוגבל מאד, שאינו נחשב למאומה ביחס אל הצורך לברוא המון כפרי, אשר ימַלא את הארץ ויכבשנה בעבודת ידיו.  וזה לא ישתנה הרבה גם על ידי יסוּד "קרדיט חקלאי".  כי גם הוא, למרות כל "הגדוֹלות" שמנבּאים לו, יוּכל לעזור ליסוּד מושבות "עשירות" הרבה יותר מליַסד בכוח עצמו מושבות לעניים.  ומי יודע, אם העדר היכולת להרבות מספּר מושבות כאלה – אינו מן הרעות שאומרים עליהן: "גם זו לטובה".  לפי שרבּוּין היה גורם להן שיהיו כולן מלאות אנשים בלתי מוכשרים כלל למַלאות תעודה קשה כזו, ורק בהיותן מועטות בערך, אפשר לקוות לקיומן והתפתחותן על ידי "ברירה טבעית":  מי שאין בו התּכוּנות הדרושות לכך, יעזוב מקומו לאחר, עד שיתלקטו למושבות אלו "היחידים השׂרידים", אכרים אמתּיים על פי תכוּנותיהם, שעדיין נמצאים בקרבנו לפעמים[5]).  איך שהוא – ולא בדרך הזה יבּרא לנו ההמון הכפרי.  שמא תאמר: עתיד הוא להבּרא מאליו במושבות "העשירות" עצמן על ידי הרבּוּי הטבעי של בעליהן והתחלקות האדמה המסובבת מזה, באופן שבניהם או בני בניהם של "הפַרמרים" מהיום יהיו הם עצמם אכרים עניים החיים רק בעבודת ידיהם? – גם זו תקוַת שוא היא, המוכחשת מן הנסיון.  הבנים הנולדים במושבות – יהודים "פקחים" הם גם המה.  כשרואה הבן, שנחלת אבותיו לא תספיק לו להיות "פַרמר" אמיד, ועתיד הוא להיות אחד מאלה העניים "עַבדי האדמה" שעליהם העולם עומד, –מיד הוא עוזב את המושבה והולך לבקש הצלחת חייו מעֵבר לים, ונוח לו לעבוד שם עבודת פרך, ובלבד שיהיה חפשי מעבדוּת האדמה ויוכל לחלום חלומות עשירים על עתידותיו.  ואם חושבים אתם, שאין בלב הבנים האלה רגש של חבּה לארץ ישׂראל, הרי אתם חושדים בכשרים.  רובם באמת אוהבים את הארץ. ומתגעגעים עליה גם אחרי עזבם אותה (ויש גם ששבים אליה לאחר שנים אם הצליחו להשׂתכּר במדינת הים די כסף, בשביל שיוכלו להאָחז בא"י בהרחבה ולחיות בה חיים טובים).  אבל האסון הוא, שחבּת הארץ בלבד אין בכוחה לגַדל אכרים;  לזה דורשה גם חבּת האדמה.  האכר האמתּי מרגיש בנפשו, שאם יפרוש מן האדמה, הרי הוא כפורש מן החיים.  הקשר בינו ובין האדמה, מורשת אבות מדור דור, חזק ועמוק הו אכל-כך, עד שאין ביכלתו לנתּקו.  על כן יבחר לסבול עוני ומחסור, להיות כל ימיו כשור לעוֹל – ואת האדמה לא יעזוב.  אבל התּכונה האכרית הזאת הולכת ופוחתת גם במקומות שיֶשנה, כשהיא באה במגע עם "סביבה"  קולטורית, וכל שכּן שאי-אפשר לבראה במקום שאינה, ומה גם בעם כעמנו, שאלפּים שנה של "תנועה" נטעו בה תכוּנות מתנגדות לזו מן הקצה אל הקצה.  נשארה איפוא אך תקוה אחת:  אלה הפועלים הצעירים, הבאים מחו"ל במחשבה תחלה להקריב חייהם על מזבח האידיאל הלאומי, "לכבוש את העבודה" בא"י ולברוא במושבותינו, אשר יֶשנן כבר ואשר יוָסדו בעתיד, אותו ההמון הכפרי החסר בהן עד כה.  לא לחנם עומדת בעת האחרונה "שאלת הפועלים" כמעט במרכז כל שאלות הישוב.  הכל מרגישים, שבּה באמת כלולה שאלה יותר גדולה:  שאלת המטרה של הציוניות בכללה.  אם לא יצליחו גם הפועלים האלה למַלאות החסרון, סימן הוא, כי האידיאליסמוס הלאומי גם הוא קצר-כוח הוא לברוא את התּכוּנות הנפשיות הדרושות לכך, ועלינו איפוא להשלים עם הרעיון, שהישוב הכפרי שלנו בא"י, אף אם יתרחב ברבות הימים עד קצה גבול האפשרות, ישאר תמיד ישוב "עליון" של מועט קולטורי מפותח שכוחו במוחו והונו, אבל ההמון הכפרי המרובה, שכוחו בעבודת ידיו, לא לנו יהיה גם אז.  ודבר זה הלא משנה לגמרי את מהותה ומטרתה של הציוניות.... לכן אין להתפלא, שרבּו כל-כך ההצעות "להטבת מצב הפועלים".  רואים הכל, שעד עתה לא הצליחו הפועלים הרבה במשלחתם, שבמשך השנים האחרונות רבּו ביניהם היוצאים ומעטו הבאים, והנשארים – מצבם בארץ רופף.  ונוטים הכל לתלות את הקלקלה במכשולים חיצוניים ידועים ומבקשים תחבולות להסיר את המכשולים האלה:  לפעול על בני המושבות, שיבכּרו את הפועלים היהודים על הערביים;  לברוא להם לפועלים תנאי חיים יותר נוחים, בנוגע לדירה ומזונות, ועוד כמה הצעות, שידועות הן לכּל.  וכשיֵצאו כל אלו הדברים אל הפועל – כך מתנחם הקהל הציוני – יהיה מספר הפועלים העברים הולך ומתרבה בתמידות, לפי רְבות העבודה, ככל אשר יגדל הישוב ותרבה העבודה, כן ירבה המון הכפרי שלנו אשר יעשׂנה, ו"המקלט הבטוח" יבּנה בידינו ממש מן המסד עד הטפחות.  אך הנה כמדומני, לא רחוק מאד העת, שהמכשולים החיצוניים לא יעמדו עוד לשׂטן על דרך הפועלים, או לפחות יקטנו כל-כך, עד שאי אפשר יהיה עוד לראותם כחומה בצורה החוסמת את הדרך.  הקרן הלאומית ומוסדות אחרים כבר משתדלים הרבה בהטבת מצב הפועלים, ואין ספק, שכל מה שאפשר לעשׂות יהיה הולך ונעשׂה לאט לאט.  אף המכשול היותר גדול:  היחס המקולקל שבין הפועלים ובני המושבות  – הולך ופוחת במדה ניכּרת לעין.  מצד אחד, כבר הכירו רוב הפועלים, כי לא מן היושר הוא לדרוש ממי שיהיה, שיקבּל באהבה את האנשים המביטים עליו משמי השמים ארצה ואינם חוששים להראות גָלוי את השׂנאה והבוז שבלבם ל"בוּרגני" שכמותו, ועל כן משתדלים עכשו להיות יותר נוחים לבריות משהיו לפנים;  ומצד אחר, מתחילים גם בני המושבות להכיר, כי רבּוי העבודה היהודית במושבה הוא לא רק דבר של חובה, אלא גם דבר של תועלת (כמו שכבר העירו על זה רבים, ואין צורך לכפּול את הדברים פה), ועל כן ניכּרת כבר במושבות התפתחות נטיה ידועה לקבּלת פועלים עברים עד מקום שהיכולת מַגעת.  עד עתה אמנם מאמינים ברוב המושבות, שהיכולת הזאת מצומצמת בגבול צר מאד (הטענות של אלו ידועות גם הן, ואינן צריכות ביאור פה).  עד כמה יש יסוד לאמונה זו – אין הבא מן החוץ לזמן קצר יכול להגיד בבירור.  אבל בכלל אינני מסופק, שיותר שתתפתח הנטיה בלב לקבּלת פועלים עברים, יותר יתרחב מאליו גם "גבול היכולת", עד שיגיע למקום ששם יכולת זו פוסקת באמת.  ואולם אז, כשיוּסרו המכשולים החיצוניים שבידנו להסירם, – אז נראה ונוָכח, כי מכשולים גדולים מאלה, מכשולים שאינם תלויים ברצוננו, מונחים על הדרך.  בכל המושבות וה"חוות" אשר בקרתי, הרביתי שׂיחה עם הפועלים והקשבתי לדבריהם בשׂים לב.  הרבה השקפות שונות ומתנגדות זו לזו שמעתי מהם.  אפילו בשאלות חשובות מאד לא תמיד דעה אחת לכולם.  אעפ"כ נחקק בלבי רושם אחד כללי על ידי כל השׂיחות האלה, והרושם הזה לא חִזק בי את האמונה בכוחם של הצעירים האלה למַלאות את התעודה הגדולה שנטלו עליהם.  הפועלים הצעירים, הבאים לא"י לשם "כבּוש העבודה", רובם מביאים עמהם כבר מחוץ לארץ את התקוה להגיע, לאחר איזו שנות עבודה, למעלת "אכרים" העומדים ברשות עצמם, ואך מעטים באים מתּחלה בכוונה להשאר "פועלים" כל ימיהם.  כאלה כן אלה עובדים זמן ידוע בהתלהבות, במסירות נפש, אבל סוף סוף מַתחילה שאלת העתיד לנקר במוחם.  אין צריך לאמור אלו שבאו לכתּחלה בתקוה ל"התאכּרוּת" ורואים אחרי כן, כמה רחוקה תקוה זו, אלא אף אלו שבאו לשם עבודה בלבד, מתחילים להרגיש, כי חיים כאלה טובים ויפים לזמן, אבל לחיות כך כל ימיהם – זהו דבר שלמעלה מכוחם.  "בן-תרבות" שבכל אחד מהם מתחיל לדרוש תפקידו ואינו יכול להשלים עם הרעיון, שכל ימיו יהיה עומד ועודר במעדר מן הבוקר עד הערב, או הולך אחר המחרשה, ובאופן היותר טוב ימצא בשׂכר זה את לחמו לנפשו בדוחק ובצער.  רפויי-רצון שבהם עוזבים אז את הארץ בלב מר, וה"עקשנים" שבהם נשארים בארץ בלב מר... ואתה רואה אותם אז נודדים ממושבה למושבה, עובדים איזה זמן במקום אחד – ועוזבים פתאום והולכים למקום אחר, לא בשביל למצוא תנאי-עבודה יותר נוחים, אלא מפני שרוחם נודדת ואין שלום בנפשם.  בכלל אפשר לחַלק את הפועלים, הנמצאים עתה בארץ, לארבע כתּות:   א)  פועלים פשוטים, העובדים במעדר, וכדומה מן העבודות הפשוטות, ומשׂתכרים דוחק למלוּי צרכיהם היותר הכרחיים.  כתּה זו אינה שׂמחה בחלקה כלל וכלל, רבים מחבריה יצאו ורבים עוד יֵצאו, והנשארים יעברו ברובם לכתּות האחרות.   ב)  פועלים מומחים לעבודות מיוחדות הדורשות אוּמנות וזהירות ("הרכבה" וכדומה).  הם משׂתכּרים יפה ומצבם לא רע.  אעפ"כ הם שואפים על הרוב לעבור לכתּה השלישית, והיא: –  ג)  כת הפועלים-האכרים, שיש להם לכל אחד אחוזה קטנה בקרבת איזו מושבה, ועובדים הם בשלהם, אלא שמשלימים את החסר לפרנסתם על ידי עבודה אצל אחרים במושבה. או (אם אחוזותיהם קטנות ביותר) להפך:  רוב עבודתם בשל אחרים ומועטה בשלהם.  הנסיון הזה נעשׂה, כידוע, על ידי מוסדים שונים, שקנו אדמה במושבות או סמוך להן וחלקוה בין פועלים שנבחרו לכך.  באיזו מקומות יש פועלים שהולכים ומצליחים בעבודת אחוזותיהם, והכן הם מקוים כבר, כי לא יארכו הימים ויחדלו מהיות "פועלים" והיו ל"אכרים חפשים"... –  ד)  הפועלים שכבר השׂיגו את האידיאל הזה והיו ל"אכרים חפשים" ואינם עובדים עוד אצל אחרים, אלא שעדיין נחשבים לפעמים על הפועלים, לפי שעוד נשתמר יחס ידוע ביניהם ובין "המפלגה" שמקרבּה יצאו.  כתּה זו חבריה מועטים, ורובם הם מאלו שהושיבה יק"א במושבותיה בגליל התחתון על פי שיטת "האריסות", כידוע.  אחוזותיהם גדולות בערך ואין להם פנאי ולא צורך לעבוד אצל אחרים;  אדרבא, הם עצמם נזקקים לפועלים בזמנים ידועים.  ואז, כשהם, הפועלים מאתמול, נעשׂים "נותני-עבודה", לא תמיד יתנוה לפועלים יהודים!... החזיון הזה האחרון העסיק מחשבותי מאד כל ימי היותי בא"י.  ידעתי בין האכרים האלה אנשים צעירים, שנחשבו לפנים בין טובי הפועלים, לא רק מצד כשרונם לעבודה, אלא גם מצד תכוּנותיהם המוסריות והתמכּרותם להאידיאל הלאומי.  ושאלתי את עצמי:  אם אלו, כשבאו לידי נסיון, לא יכלו לעמוד בו, – אולי באמת אי אפשר לעמוד בו, אם מטעמים השגורים בפי האכרים או מטעמים אחרים – אחת היא.  ואולם כשהצעתי את השאלה לפני הפועלים שלא "נתאכּרו" עדיין, השיבו לי, שחבריהם אלה, מכיון שנעשׂו אכרים, פרחה נשמתם הפּרוליטרית ונשתנתה ה"פסיכולוגיא" שלהם.  חזרתי ושאלתי: "אם כן, איה המוצא?  הלא אמרתם לי בעצמכם, כי רוב חבריכם באים לא"י בתקוה להיות במשך הזמן לאכרים, וכי על כן, משנתמעטה תקוה זו (מפני שנוּי השיטה של יק"א, שחדלה להושיב על אדמתה פועלים שאין להם סכום ידוע), מעטו הבאים מחדש.  ואם הפועלים באים בתקוה להתאכּר, ומשנתאכּרו, "שכינה" מסתלקת מהם ומוסרים הם עצמם עבודת אדמתם לנכרים, – כבּוּש העבודה מה תהא עליו, וכל הטורח הזה למה?" – ועל שאלתי זאת לא נתנו לי הפועלים בשום מקום תשובה המניחה את הדעת....[6]).  הנה זה הוא מצב "העבודה המעשׂית בא"י" ויחוסה ל"גאולת העם והארץ".  תקות הגאולה לעתיד לבוא היא תקוה לאומית מדור דור, החיה עוד גם עתה בלב כל איש יהודי הנאמן לעמו, אם בצורה דתית או בצורה אחרת, ויכול כל אחד לצייר לעצמו את ביאתה באופן רצוי ללבו, מבלי להתחשב עם המציאות שבהוה.  כי מי יודע את הצפוּן בחיק העתיד הרחוק?  אבל אם באים אנשים להביא את הגאולה בעבודתם, אינם יכולים עוד להסב עיניהם מן המציאות, וצריך שימָצא איזה קשר טבעי, קשר של סבּה ומסוּבּב, בין מה שהם עושׂים ומה שרוצים להשׂיג במעשׂיהם.  וקשר כזה בין העבודה ומעשׂית בא"י וגאולת העם והארץ – יכולים אתם לבראו בדמיון מרחוק, אבל בא"י עצמה אפילו בדמיון אין לו מקום.  פה גָלוי יותר מדי מה שאפשר ומה שאי אפשר להשׂיג בעבודה זו:   אפשר לקנות קרקעות זעיר שם זעיר שם, אבל אי אפשר לגאול את הארץ, כולה או רובה;   אפשר ליסד מושבות עבריות יפות על הקרקעות "הנגאלות", אבל אי אפשר להושיב עליהן עניים אלא במספר קטן מאד;  אפשר לברוא במושבות "אנשי אדמה" מטופס עליון, שמלאכתם נעשׂית ברובּה על ידי אחרים, ואולי אפשר לברוא גם מפלגת-פועלים קטנה להעבודות "הדקות", שהן קלות יותר ושׂכרן מרובה, אבל אי אפשר לברוא המון כפרי –"המון" ממש – שיכבוש את העבודה הגסה והקשה, הנוטלת הרבה ונותנת מעט, אשר אך עליה יכול המון כפרי לעמוד באלפיו ורבבותיו[7]).  והיה הדין נותן, שבמצב כזה, כל הבא לא"י ומביא עמו "אַמת הבנין" של "המקלט הבטוח", למדוד בה את ערך המעשׂים שם,– עתיד הוא לשוב לביתו בלב נשבר ומלא יאוש.   ובכל זאת אנו רואים בכל יום את ההפך מזה:  ציוניים "כשרים", שבחוץ לארץ הם מַרבּים לדבּר גבוהה על גאולת העם והארץ, באים לא"י ורואים מה שרואים – ושבים לביתם שׂמחים וטובי לב, מלאי התפעלות והתלהבות, כאִלו שמעה אזנם קול שופרו של משיח מעל הר הזיתים!... הוא אשר אמרתי:  על השטח מלמעלה שולטת "הפּרוגרמא", והכל נראים כמאמינים באמת, שמביאים את הגאולה בעבודתם;  בעוד שבעמקי הלבבות, שלא מדעת, שולט חוש הקיום הלאומי, והוא זה שדוחף ודוחף לעבודה זו, לא כדי לקיים את הפּרוגרמא, אלא כדי להספיק צרכיו הוא.   וכשבא הציוני "הכשר" לא"י ורואה בעיניו את העבודה ואת פריָה, הרי הוא מרגיש בכל בתי נפשו, כמה גדול ורם הוא אותו דבר שהולך ונברא שם וכמה עצום יהיה כוחו לחזוק קיומנו הלאומי בכל הארצות אשר נדחנו שנה, בין שתבוא גאולה שלמה על ידו ובין שלא תבוא.  ויורדת אז "הגאולה" למקומה הנאֶה לה:  למעון התקוות החביבות שעדיין לא הגיעה שעתן להיות מטרות למעשׂים.  והמטרה הקשורה באמת בעבודה זו והולכת ומושׂגת בעבודה זו, – נראית גדולה ויפה למדי, גם כשהיא לעצמה, בשביל שיתמלא הלב "התפעלות והתלהבות".  בוש אני מפני הקוראים ומפני עצמי לשוב ולפרש בפרטות – לאחר יותר מעשרים שנה של פירוש אחר פירוש – מה טיבה של מטרה זו, שרמזתי עליה כאן.  אבל איני בוש להודות גָלוי, כי הפעם נדמה לי בא"י כאִלו רואה אני בעיני את "החלום", אשר חלמתי לפני עשׂרים שנה, הולך ונעשׂה לדבר שבמציאות, אם כי בשנוי הפרטים, – שהרי אין חלום בלא דברים בטלים.  מה שנראה כבר עתה בא"י נותן לרשות להגיד בלב סמוך ובטוח:  כן, עתידה א"י שתהיה "מרכז לאומי רוחני ליהדות, האהוב וחביב על כל העם ומאַחד ומקשר את כל העם;  מרכז של תורה וחכמה, של לשון וספר, של עבודת הגוף וטהרת הנפש, "מיניאטוּרא אמתּית של עם ישׂראל כמו שהיה צריך להיות... עד שאיש עברי בגולה חושב לו לאושר לראות בעיניו פעם אחת את "מרכז היהדות", ובשובו לביתו הוא אומר לחברו:  רצונך לראות טופס של איש ישׂראל בצביונו האמתּי, בין רב או חכם או סופר, בין אכר או אוּמן או סוחר?  לך לארץ ישׂראל ותראהו".  ("על פרשת דרכים", I, עמ' מ"ז).  עדיין לא הגיעה אמנם השעה, ולא בקרוב תגיע, שיוּכל איש עברי, השב מן הארץ, לאמור לחברו, על דבר הטופס העברי "בצביונו האמתּי" – לך לארץ ישׂראל ותראהו".  אבל כבר יכול הוא לאמור, ועל הרוב גם אומר באמת:  – "לך לארץ ישׂראל ותראה ביצירתו".  המושבות הקיימות, למרות היות עבודתן נעשׂית ברובה לא בידי ישׂראל, נראות לו, ליהודי הבא מן הגולה, כמרכזי-יצירה קטנים, שבהם הולך ומתרקם טופס חדש של חיים לאומיים, שאין כמוֹתם בגולה.  בא הוא למושבה יהודית, ומיד הוא מרגיש, שמוקף הוא אויר עברי לאומי.  כל סדרי החיים, כל מוסדות הצבּור, מן "וַעד-המושבה" עד בית הספר, טבועים בחותָם עברי, ולא ניכרה בהם, כבארצות הגולה, השפעה זרה, הפורצת כזרם מתוך "הסביבה" הנכרית ומטשטשת צורתו של החותם העברי.  אמנם, לא הכל מוצא הוא טוב ומשובח.  הרבה מומים הוא מגַלה – אם עינים לו – גם בחיי הצבור וגם בחיי הפרט;  אפילו בית הספר במושבה על הרוב עודנו רחוק מאד מן השלימוּת, ואפילו שלטון הלשון העברית במושבות, שמכריזים עליו כל-כך, אינו עדיין אלא שלטון למחצה: – בעולם הילדים.  אבל – אומר הוא לעצמו – הלא הכל עודנו בראשית צמיחתו, הלא ההתפתחות החפשית אך החלה, והיא נמשכת והולכת.  והרבה מן המומים האלה ירָפאו במשך הזמן, ומה שלא ירָפא –  מום שבּנוּ הוא, ששרשו בתכונותינו הלאומיות, ואם רוצים אנו ביצירת הטופס העברי בצביונו האמתּי, צריכים אנו לקבּל גם את הטוב וגם את הרע שבּו, ובלבד שזה וזה יהיה נובע מעצמותו, ולא יהיה בו כלום מן הזיוף המצוי בגולה.  – ועובר הוא יהודי זה ממושבה למושבה, ויש שרחוקות הן זו מזו מהלך שעות הרבה ושׂדות וכפרים של נכרים ממלאים כל שטח ההפסק.  אבל הוא רואה את ההפסק שביניהן כאִלו אינו אלא מדבּר ריק מאדם, ואחר  "המדבּר" עוד הפעם "ישוב", והוא שוב חי באויר הלאומי העברי, המשיב נפשו כל-כך.  ועוברים הימים, או השבועות, ונדמה לו כאִלו חי כל אותו הזמן בעולם אחר, בעולם העבר הרחוק או העתיד הרחוק.  וכשהוא יוצא מעולם זה, אומר הוא לנפשו:  אם עכשו כך, – מה יהיה "אז", כשירבו המושבות ותשתלם צורתן?  באותה שעה הוא מכּיר כי פה, בארץ הזאת, נמצא הפתרון לשאלת קיומנו הלאומי, כי מפה תצא הרוח ותפּח בעצמות היבשות המפוזרות במזרח ובמערב, בכל הארצות ובכל הגויים – ושבו וחיו.  ואולם, מתוך השקפה זו, מושׂג "העבודה המעשׂית" אינו מצטמצם במושבות כפריות בלבד.  מרכזי-יצירה לאותו הטופס העברי הלאומי אפשר שימָצאו, וגם נמצאים באמת, מחוץ לגבול הישוב הכפרי.  רבים מן הציוניים מתאוננים על מנהיגי "הקרן הלאומית", שמשקיעים חלק הגון מהונה בבנין שכונות יהודיות בערים ("תל-אביב" וכו').  ומצד ה"פּרוגרמא", ודאי הדין עם המתאוננים.  הקרן נוצרה לשם "גאולת הארץ" במובנו הרחב של  מושׂג זה, ולא בשביל לקנות אדמת-ערים הנמדדת באַמה ולבנות עליה בתים למושב יהודים סתם.  אבל, כאמור, אין העבודה נשמעת לדרישות הפּרוגרמא, אלא לקול החוש הפנימי המַתוה דרכּה לפניה.  ואותו היהודי הבא מן הגולה, אם ישב ימים אחדים גם ב"תל אביב" והתבונן אל החיים שם וראה ילדי העברים הגדלים שם, – הוא לא יתאונן על הקרן-הלאומית, שנתנה יכולת ליסד "מרכז יצירה" כזה, ובכל לבו יחפוץ, שיוסיפו מנהיגיה חטא על פשע, כדי שיתוספו עוד מרכזים כאלה גם בשאר ערי הארץ.  ובתי-הספר העברים ביפו ובירושלים – וכי צריך להוכיח עוד, שכּל אחד מהם הוא מרכז של עבודה מַתמדת ליצירת אותו "הטופס של איש ישׂראל בצביונו האמתּי"?  גם עבודה זו,עבודת החנוך בא"י, אין לה סמוכים מן ה"פּרןגרמא".  "מה בצע בחנוך הילדים ברוח לאומי, כל זמן שהארץ אינה נגאלת, והעם אינו מתכנס לה, והילדים האלה עצמם אפשר שרובם לא ישארו בארץ?  גאולת הארץ, הרחבת הישוב, כבּוּש העבודה – אלו הם הדרכים המוליכים להגשמת הפּרוגרמא.  אבל החנוך? – כשירבו היהודים בא"י, יבוא  החנוך הלאומי מאליו.  ועכשו אין רשות להוציא לדברים רוחניים את האמצעים הדרושים לדברים יותר עיקריים".  כך טוענים רבים, ותמֵה אני אם אפשר לסתור טענה זו בדברים של טעם והגיון על יסוד ה"פּרוגרמא".  אבל מה כוחו של ההגיון, כשהלב מושך לצד אחר?  אותם העסקנים עצמם, המבטיחים להביא את הגאולה על-ידי "העבודה המעשׂית בא"י", משקיעים חלק גדול מכוחם בעבודת החנוך שם, והקהל הציוני בכללו מחבּב עבודה זו ונמשך אחריה יותר ויותר.  ואם רוצה אתה לדעת מפני מה, צא ושמע מה שמדבּרים באספות ציוניות בשעת המשׂא-ומתן על "העבודה הקולטורית"  בארץ ישׂראל:  מביאי הגאולה שוכחים לשעה את ה"פּרוגרמא", את "המקלט הבטוח" וכל שאר "המלים הידועות, ומתחילים לספּר בשבחה של "תחית הרוח", של יצירת טופס עברי חדש, וחוזים עתידות לטופס זה בתור קשר מאַחד את כל העם המפוזר בגולה, ומראים באצבע על ההשפעה היוצאת כבר עתה מבתי-הספר שבא"י להטבת החנוך בגולה, ועוד כאלה וכאלה... ראיתי את העבודה החנוכית בא"י בראשיתה, לפני שמונה עשׂרה שנה, ולא נתנני אז לבי להאמין, כי אלה המורים היחידים, אשר נשׂאו בלבם את האידיאל הגדול של חנוך עברי בלשון עברית והתחילו להגשימו במעשׂה בכוחם המצומצם, – כי הם יצליחו באמת לחולל "מהפכה" רוחנית הזו בעולמנו.  אבל יחד עם זה ראיתי אז גם את התשוקה הגדולה שבלב האנשים האלה להשׂגת מטרתם ואת בטחונם הגדול בהצלחת מפעלם, – ואמרתי: ,מי יודע?  אולי יגדל כוח הבטחון הזה לעשׂות נפלאות" (שם, ע' מ').  עתה באתי וראיתי, כי באמת עשׂה ה"בטחון" נפלאות.  "חנוך עברי בלשון עברית" אינו עוד "אידיאל" בארץ ישׂראל, אלא עצם החיים, חזיון טבעי, שמציאותו  מוכרחת, ובטולו לא יצוּיר עוד.  נשארו אמנם איזו "מבצרים" בודדים שלא נכבשו עדיין, אבל גם אלה עתידים להכּנע לפני דרישות הזמן, כמו שנכנעו כבר אחרים.  מי שרואה, למשל, מוסדי החנוך של חברת "עזרה" האשכנזית בירושלים, מן גני-הילדים עד בתי-הספר למורים, עם אלף ושש מאות התלמידים והתלמידות שבהם, המתחנכים (למרות שארית הפליטה של החנוך האשכנזי, שנראית עוד כה וכה) ברוח עברי ובלשון עברית, –  מי שרואה כל זה עכשו, ויודע כמו כן, מה היה המצב לפנים, הוא מוכרח להודות, כי אמנם "מהפכה" נהייתה בארץ, והמורה העברי נצח[8])... עוד המלאכה רבה אמנם עד שיהיה הנצחון שלם גם כלפי פנים:  עד שימצא החנוך העברי את דרכּו הנכונה בכל המקצועות ועד שיתמלאו פגימותיו, המרובות עדיין.  אבל כבר הראה "המנַצח" את כוח-סבלנותו והתמכּרותו אל משׂאת נפשו, ויכול נוּכל לבטוח בו, כי לא ינוח ולא ישקוט עד הרימוּ את החנוך העברי בא"י למדרגת השלימות הדרושה, למען יהיה למופת לבני עמנו בכל הארצות, כטופס יסודי של החנוך הלאומי בכלל, וישתדלו להתקרב אליו עד מקום שיכלתם בגולה מַגעת.  ועוד מרכז-יצירה עירוני ממין אחר נברא בשנים האחרונות – וגם הוא נברא בכוח ה"בטחון" הגדול של יחיד, – ולא נמנעו הציוניים, ולא נמנעה גם הקרן הלאומית, לבוא לעזרתו ולתת לו היכולת להתקיים ולהתפתח, אע"פ שרק בדוחק גדול אפשר להכניסו תחת כנפי ה"פּרוגרמא".  זה הוא, כמובן "בצלאל".  מטרתו הגדולה:  – התפתחות האומנות העברית – הושׂגה עד כה אמנם רק במקצת, ועד האומנות העליונה לא הגיע עוד.  אבל מה שהשׂיג כבר בענפי המלאכות השונות נותן רשות להאמין, כי גם פה "יגדל כוח הבטחון לעשׂות נפלאות".  אם כה או כה – והנה נהיה כבר "בצלאל" גם הוא למקור שפע רוחני, המשתפך מא"י לארצות רחוקות.  ומי יודע, כמה לבבות רחוקים חזרו ונתקרבו לעמם מעט או הרבה על-ידי "השטיחים" וה"צעצועים" היפים של "בצלאל"... וכל אלה מרכזי-היצירה הנמצאים כבר בארץ, הכפריים והעירוניים יחד, מצטרפים במחשבה מאליהם ונראים כמרכז לאומי אחד, שהשפעתו על בני הגולה גלויה וניכרת  כבר גם עתה, בראשית הוָיתו.  ועל כן אין אדם צריך להאמין בנסים, בשביל שיראה בעיני רוחו את המרכז הזה הולך ומתרחב בכמות, הולך ומשתלם באיכות, והשפעתו על רוח העם הולכת ורבּה, עד שישׂיג לבסוף את המטרה שהציב לו חוש הקיום הלאומי:   לחַדש אחדותנו הלאומית בכל העולם על ידי התחדשות תרבותנו הלאומית במרכזה ההיסטורי.  "מקלט בטוח" לעמנו לא יהיה המרכז הזה גם אז, אבל היה יהיה בית-מרפּא לרוחו. –  ואחרי כן? – אל נא תשאלו!  במצב פזורנו הרוחני בהוה אין אנו יודעים כלל, סכום כוחותינו הלאומיים מה הוא ומה אפשר שיושׂג בם, כשיתאחדו מסביב למרכז אחד, ורוח אחת, בריאה וחזקה, תחַיה את כולם.  הדורות אשר יהיו "אחרי כן" – הם יֵדעו מדת יכלתם ויכַונו מעשׂיהם לפיה, ואנו אין לנו עסק בנסתרות של העתיד הרחוק;  דיינו שנדע את הנגלות אשר לנו ולבנינו לעשׂות בעתיד הקרוב...

 

לונדון, י"ז אדר תרע"ב.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] נדפס ב"השלח" כרך כ"ו חוב' ג' (ניסן תרע"ב)

[2] )  עי' הפרוטוקול של הקונגרס העשׂירי, עמ' 342.

[3] )  אפשר כדאי להזכיר כאן מאמר אחד, שנכתב בבזיליא בימי הקונגרס ונדפס במכ"ע "Jewish Chronicle" (25 אוגוסט 1911), כי בו נראה באופן בולט מאד, עד היכן הגיע בלבול הדעות בקונגרס הזה.  בעל המאמר רואה בנצחון "המעשיים" עזיבת האידיאל הלאומי ומבּיע את תמהונו הגדול על כי בקונגרס כזה תפסה לשון עברית מקום גדול כל-כך :  בשלמא הציוניים מיסודו של הרצל, השואפים לאידיאל לאומי, הם יש להם חפץ גם בתחית הלשון הלאומית.  אבל "המעשׂיים" הללו, שפנו עורף אל האידיאל הלאומי ועשׂו את הציוניות לענין של קוֹלוֹניזציא פשוטה, מה להם ולתחית הלשון העברית?  וכי לא יוכלו היהודים לישב בשלוָה במושבותיהם בא"י, אף אם ידבּרו בלשונות זרות, כאחיהם בשאר ארצות?    ומיעץ הייתי את אלו שלהם הדברים מכוּוָנים, לבל יפטרו את הפּרדוֹכּס" הזה בשׂחוק בלבד, אלא ישאלו את עצמם, איך נהיה הדבר, שנמצאו אנשים אשר הבינו שאיפותיהם באופן כזה....

[4] )  מדבר אני (פה ולהלן) רק על המושבות שביהודה ובגליל התחתון, כי את הגליל העליון לא בקרתי בפעם הזאת.  ביהודה יש אמנם שתים שלש מושבות היוצאות מן הכלל.  אבל אלו – סבּות מיוחדות גרמו להן, שיהיה מצבן רע ובעליהן אוחזים במנהגים הישנים.  ואין אנו עוסקים כאן בשאלות פרטיות כאלה.

[5] )  במושבות ממין זה, שנוסדו בשנים האחרונות, כבר יצאו הרבה מן המתישבים הראשונים ובאו אחרים תחתיהם.

[6] )  יש עוד כת של "פועלים-קבּלנים", הנקראים א"י "קבוצות", והם אלו שעובדים באיזו מקומות אדמת "הקרן הלאומית" על יסוד ידוע של שותפות.  אבל זהו נסיון שתוצאותיו עוד לא נתבררו, ובכל אופן אין לקוות להתפשטותה של שיטה זו, עד שתוּכל להביא שנוי עיקרי בשאלת הפועלים בכלל.  [בעת האחרונה באים לא"י יהודים מתימן ומתישבים במושבות ועובדים בתור פועלים.  וכבר עברה הרנה במחנה הציוניים, כי מהם, מהתימנים תבּנה הארץ.  אבל גם נסיון זה עדיין לא הוברר כלל.  ורבים בא"י חושבים, כי רוב התימנים אין כוחם הגופני מספיק לעבודה קשה, ועם זה מצבם התרבותי וכל הלך רוחם שונה כל-כך משלנו, עד שמאֵליה מתעוררת השאלה, אם לא תשתנה תכוּנת הישוב כולו על ידי רבּוּים של אלו, ואם יהיה שנוי זה לטובה...]

והנה נגעתי פה רק בשאלת האפשרות של "כבּוש העבודה", אך עוד לא נפתרה גם השאלה, אם מן הראוי הוא לנו – הנכבשים בכל מקום – לשאוף לכבּוּש מוחלט כזה, ואם לא צדקו האומרים, שעצם השאיפה הזאת מצדנו עתיד לעמוד לשׂטן על דרכּנו יותר מכל שאר המכשולים....

 

[7] [7]  ב"פתח תקוה", למשל אפשר שיתפרנסו מן העבודות הדקות לכל היותר שלש מאות או ארבע מאות פועלים, בעוד שהעבודה הפשוטה יש שמַעסקת שם פועלים לאלפים.

[8] )  איני יכול להתאפּק מלהזכיר פה מקרה אחד קטן, המתאר יפה את המצב עתה.  בביה"ס של "עזרה" ביפו  בקרתי אחת המחלקות בעת השיעור האשכנזי.  השעה היתה שעת קריאה, ונתקשו התלמידים בפירוש המלה "אויפהעבען".  נסה המורה לפרשה באשכנזית ע"י שמות נרדפים ולא הבינו התלמידים גם את השמות הנרדפים.  לבסוף כשלה סבלנותו של המורה, וקרא ברוגז בהברה ספרדית טהורה: "לבטל !" – ומיד הבינו כולם...