עברה צרת השוד והרצח ובאה שעת מנוחה אחריה. ורודפים ונרדפים יכולים לשאוף רוח כמעט רגע. בינתים מוּשבים הנודדים היהודים – בעזרת אותו הכסף עצמו שנִקבץ למטרת היציאה – אל הארץ אשר יצאו ממנה! והיהודים שבמערב למדו שוב לשׂאת חרפת מחרפיהם, כאבותיהם בדורות שעברו. הזעם אשר פרץ כלהב על עלבוננו – נהפך לגשם של אפר, ההולך ומכסה את פני האדמה החַמה. עצמו נא, עצמו עיניכם והחביאו ראשכם כבנות יענה – לא יארכו ימי שלומכם, אם לא תשתמשו ברגע-המנוחה החולף, למען מצוא תרופות יותר שלמות מאלה הפליאַטיבות, שמרפאים בהן להבל את עמנו האומלל זה אלפי שנים.
ספטמבר, 1882
* * *
* * *
חידת עולמים זו שנקראה שאלת-היהודים עדיין מזעזעה את הרוחות גם בימינו כבימים מקדם. משוללת פתרון, כשאלת רבּוּע העגוּל, עומדת היא, בהבדל מזו, עוד גם עתה בשוּרה הראשונה של שאלות היום. סבּת הדבר היא, כי השאלה הזאת אינה ענין לעיון בלבד, אלא החיים בפועל הם כאִלו מחַדשים נעוריה יום יום ודורשים בחָזקה למצוא לה פתרון.
ולפי השקפתנו, גרעינה העיקרי של השאלה הוא זה:
היהודים הם, לאמתּו של דבר, יסוד נבדל במינו בקרב העמים שביניהם הם חיים, יסוד שאינו מוכשר להבּלע בעצמוּתה של שום אומה, ומתוך כך אין שום אומה יכולה לשׂאתו בקרבה במנוחה.
הדבר המבוקש הוא איפוא – למצוא אמצעי שעל ידו יתכשר אותו היסוד הבדוּל להכּנס לברית העמים באופן העלול לשמוט את הקרקע מתחת שאלת-היהודים עד עולם.
ובזה, כמובן, אין רצוננו לאמור, שתוּשׂג הרמוניא מוחלטת בין ישׂראל ואומות העולם. הרמוניא כזו ודאי לא שלטה מעולם גם בין שאר העמים. ימות המשיח, שבהם יחדלו “דברים שבין אומה לחברתּה” וכל האומות יהיו בטלות באנושיות אחת, – אותם הימים עדיין רחוקים מאתנו מרחק שאין העין תופסתו. ועד אז מוכרחים העמים לצמצם את השאיפות והאידיאלים שלהם אך ביצירת תנאים יותר נוחים לקיומם זה בצד זה.
עוד ימים הרבה יצטרך העולם לחכּות לביאתו של השלום הנצחי, ועד שיבוא, אפשר להם ליחוסי האומות זו לזו להיות נקבעים והולכים באופן מספיק פחות או יותר על פי הסכמה מצומצמת בגבולים ידועים, הסכמה הנשענת על משפט העמים, על ספרי ברית, אך ביחוד על שווּי-ערך ידוע שבין האומות השונות, בנוגע למעמדן ותביעותיהן זו מזו, ואף גם על רגש הכבוד שבלב כל אחת לחברתה.
ואולם ביחוסם של העמים אל היהודים אין אנו מוצאים שווּי-ערך זה שבין עם ועם. חסר כאן היסוד, אותו יחס של כבוד משני הצדדים, שמשפט העמים או ספרי ברית נותנים לו צורה קבועה ובטוחה. ורק כשיתכונן היסוד הזה, כששווּי-הערך בין היהודים ושאר האומות יהיה לדבר שבמציאות, רק אז אפשר יהיה לאמור, שנפתרה שאלת-היהודים.
אבל לצערנו, שווּי-ערך זה, שהיה אמנם במציאות בעבר שנשכח זה כבר, אינו יכול לחזור ולהמָצא אלא בעתיד רחוק מאד, בעוד שבתנאים של עכשיו, נראית תקוה זו, שעם ישראל בגויים יתחשב כאחד מהם, רק כהזית הדמיון.
כי הן לזה חָסוֹר יחסרו לו רוב הסימנים שבהם אומה ניכרת; חסור יחסרו לו אותם החיים העצמיים שלא יצוירו בלי שׂפה אחת ומנהגים משותפים, בלי התיחדות במקום משותף. אין לו מרכז, נקודת-הכובד, לא ממשלה שלו ולא מוסד בא-כוחו. מצוי הוא בכל מקום, ואין מקום אשר לו הוא. לעולם אין להם לאומות עסק עם אומה יהודית, אלא תמיד רק עם יהודים בלבד. בתור אומה חסרים היהודים התבלטות ידועה של המהוּת הלאומית בכל יחיד, שכּל אומה אחרת מצוינת בה ושמציאותה אפשרית רק בהיות אישי העם חיים יחד במדינה אחת. התבלטות זו לא יכלה, כמובן, להתפתח במצב הפזור. להפך, נראה הדבר כאִלו נכרת לגמרי מלב היהודים זכרון מולדתם המשותפת בימי קדם.
כשרונם הגדול להסתגלות עמד להם לסגל לעצמם בנקל תכוּנות לא להם – תכוּנות אותם העמים שאליהם הדיחם גורלם. ויש גם אשר, למען מצוא חן בעיני עם חסדם, נטשו כליל את סגולתם המקורית, מסורת אבותיהם. הם קנו – או מאמינים שקנו – לעצמם נטיות קוֹסמוֹפּוֹליטיות ידועות, נטיות שאין רוח אחרים נוחה מהן כשם שאין בהן ספוּק גם לרוח בעליהן עצמם.
בבקשם להתבולל בעמים אחרים, סלקו עצמם כמעט בזדון-לב מלאומיותם הם. אבל בשום מקום לא עלה הדבר בידם, להיות דומים בעיני שכניהם לשאר ילידי הארץ.
ואמנם מה שמונע את היהודים ביותר מלהשתדל בהשׂגת קיום לאומי מיוחד – הוא, שאינם מרגישים צורך כלל בקיום כזה, ולא זו בלבד שאינם מרגישים צורך בכך, אלא שכופרים אף בזכותו של היהודי להרגיש צורך כזה.
סימן רע מאד לחולה כשאינו מרגיש צורך באכילה ושתיה. לא תמיד יצלח בידי הרופא למַלטו מן הסכנה הזאת. ואף אם יצלח להרחיק את זו, עדיין הדבר מוטל בספק, אם יהי בכוחו של החולה לקבּל אל תוכו את המזון שהוא כבר תאב לו.
היהודים נמצאים במצבו הרע של חולה שכזה. את הדבר הזה, השקול כנגד כל השאר, אנו צריכים להטעים בכל תוקף. אנו צריכים להוכיח, כי גורלם הרע של היהודים יסודו קודם כל בהעדר הרגשת הצורך לקיום לאומי עצמי; כי מן ההכרח לעורר בלבם ולחַזק בלבם הרגשת הצורך הזה, אם לא יחפצו בחיי חרפה עד עולם; כי – במלה אחת – מן ההכרח שיהיו לאומה.
בדבר הזה – הנראה כקל עֵרך – שאין היהודים נחשבים בעיני העמים כאומה לעצמה, נמצא במדה ידועה סוד מצבם המיוחד וצרתם בלי גבול. הן עצם דבר התחשבותו של אדם על עם היהודים הוא כאוֹת קין על מצח, שאינו נמחה עולמית, שמשמש כוח דוחה לשאינם יהודים וגורם צער ליהודי עצמו. ועם כל זרותו של החזיון הזה, הנה יש לו יסוד עמוק בטבע האדם.
בין האומות החיות עתה על האדמה קיימים ועומדים היהודים כבני אומה שמתה זה כבר. באבדן ארץ מולדתם אבד להם קיומם החפשי והגיעו למצב של התפרדות, שאינו מתאים למהותו של אוֹרגניסמוס חי ומאוחד. המדינה היהודית, שנהרסה תחת משׂא השלטון הרומאי, נתעלמה מעיני העמים, אבל העם היהודי, גם אחר שנתיאש מן הקיום בדמות הגוף של מדינה, לא יכול בכל זאת להשלים עם הכליון המוחלט ולא חדל להתקיים גם אחרי כן בתור אומה ברוח. וכה ראה העולם בעם הזה את התמונה המפחידה של מת המתהלך בין החיים. התמונה הזאת מעולם הרוחות, תמונת מת תועה, תמונת עם שאינו מאוחד בגוף בעל אברים, שאינו קשור בארץ מיוחדת, שאינו עוד בחיים ובכל זאת מתהלך בין החיים; התמונה המוזרה הזאת, שאין למצוא דוגמתה בתולדות העמים, שלא קמה כמוה לא לפניה ולא אחריה – אי אפשר היה שלא תעשׂה בדמיון העמים רושם זר ומַתמיה. ובהיות פחד הרוחות דבר מוטבע באדם ויש לו על מה לסמוך בחיים הנפשייים של המין האנושי, מה יפלא איפוא, כי גם ביחס לאומה זו, המתה וחיה כאחת, הראה הפחד הזה את כוחו במדה מרוּבה?
במשך דורות ומאות בשנים עברה בירושה והלכה ונתחזקה אימתה של רוח בלהות זו המתלבּשת בצורת היהדות. האימה הזאת הביאה לידי טינא בלב, והטינא, בקשר עם עוד סבּות אחרות שידובר עליהן להלן, הביאה לידי “יוּדוֹפוֹבּיא”.
בין כל שאר ציורי הדמיון, אמונות הבל, אינסטינקטים, ונטיות זרות, השולטים בלבות בני האדם שלא מדעת, נשתרשה ונתאזרחה גם היוּדוֹפוֹבּיא בקרב כל גויי הארצות שבאו במשׂא ומתן עם היהודים. היוּדוֹפוֹבּיא היא מסוג המַחלות שמקורן בפחד הרוחות, אבל נבדלת היא מחברותיה בזה, שפחד הרוח היהודי דבק בכל המין האנושי, ולא רק בעמים אחדים בלבד, ועם זה אין הרוח היהודי, כשאר הרוחות, נשמה ערטילאית אלא בשׂר ודם, הסובל מכאובים נוראים מן הפצעים שעושים בו אלה ההמונים המפחדים מפניו ורואים אותו בדמיונם כאורב לחייהם.
היודופוביא היא איפוא מחלה ממחלות הנפש, ובהיותה מחלת הנפש, הרי היא עוברת בירושה, ובהיותה עוברת בירושה זה אלפים שנה שוב אין לה רפואה.
פחד הרוחות, אבי היודופוביא, הוא הוא שהוליד אותה שׂנאה מופשטת – כמעט הייתי אומר: שׂנאה אפלטונית – שגורמת להטיל על האומה היהודית בכללה אחריות כל העבירות, האמתּיות או המדומות, של כל אחד מבניה, לטפּוֹל עליה המון דבּות שוא ולהכּותה על פניה בחרפה אין קץ.
מאז מעולם השתדלו אוהבים ואויבים לבאר או להצדיק אותה שׂנאה, בהטילם על היהודים אשמות שונות משונות: הם צלבו את ישוע, שותים דמם של נוצרים, מטילים סם המות בבארות, מַלוים ברבּית, מנַצלים את האכּרים וכו'. האשמות האלה ואלפי אחרות בדומה להן, שמגלגלים על עם שלם נוסדו על בלימה, ושקרותן בולטת מתוך דבר זה עצמו, שצריכים היו לצברן חמרים חמרים, כדי לשכּך מוּסר כליותם של רודפי היהודים, כדי להצדיק גזר דינם על האומה כולה, כדי להוכיח לכּל ש“שריפת היהודי” (ביֶתר דיוק: הרוח היהודי) היא דבר הכרחי. כל המַרבה להוכיח יותר מדי – חזקה שאינו מוכיח כלום. ואם גם יש דברים שמונים בהם את היהודים בצדק, אין אלו עבירות חמורות, חטאי מות, שבגללם תהיה האומה כולה נדוֹנת לחובה. ובאמת הן למעשׂה אנו רואים, להפך, שאנשים יהודים נושׂאים ונותנים עם שאינם יהודים בשלום ובמישור, ויש גם שנראה יחס של ידידות נאמנה בין יהודים ושכניהם הגויים. כי על כן דרכּן של העלילות ההן לבוא בנוסח סתמי וכללי, על הרוב מוצאן מהיקשים פורחים באויר, ולכל היותר נשענות על איזו מקרים יחידים, אך אינן מתאמתות ביחס לכלל האומה.
וכך, אחוזים ודבוקים יחדיו, הולכים הם עַם היהודים ושׂנאת היהודים בדרך ההיסטוריא זה מאות בשנים. כעם היהודים, זה הנודד הנצחי, כך שׂנאת היהודים נראית כאִלו אין למות שליטה בה. רק מי שהוכּה בסַנורים יוכל לאמור, שאין היהודים העם הנבחר לשׂנאת העולם כולו. כל כמה שיגדל הפירוד בין העמים ביחוסיהם זה לזה, בהרגשותיהם ונטיותיהם, – הנה באיבתם ליהודים עם לעם יתן יד; רק בדבר זה לבדו לב אחד לכולם. באיזו מדה ובאיזו צורה תתגלה האיבה, זה תלוי אמנם במדרגת תרבותו של כל עם, אבל בעצם מצויה היא בכל מקום ובכל זמן, אחת היא אם תתגלה בצורה של רדיפה בזרוע או בצורה של קנאה צרת עין או תכסה פניה במַסוה של סבלנות והגנה.
היות בזוז ושסוי בתור יהודי או זקוק להגנה בתור יהודי – עלבון אחד הוא; גם זה וגם זה מכאיב את הרגש האנושי שבלב היהודי.
ומאחר שבאנו לידי הכּרה, כי מהות היוּדוֹפוֹבּיא הוא פחד הרוחות, המוטבע באדם ועובר בירושה, וכי שׂנאת היהודים נובעת מתוך מחלה שדבקה ברוח האנושי מדור דור, – הנה עלינו להוציא מזה תולדה רבת ערך לנו, והיא: שהמלחמה נגד השׂנאה הזאת, ככל מלחמה נגד נטיה נפשית ירושת דורות, אך לשוא היא. ההכּרה הזאת חשובה ביותר, לפי שכבר הגיעה השעה לחדול מלאבּד זמן וכוח בכל אותם הוכּוּחים שאינם אלא קשקוש של מלים לבטלה. אמונת שוא שנשתרשה – גם אֵלים לא יוכלו לה, וטינא בלב או נטיה רעה – גם המופת היותר חותך וברור אינו יכול לעמוֹד בפניהן. מן הכוחות החשוכים האלה אפשר להמלט רק בשני דרכים: אם לחסמם ביד חזקה בהיות לאֵל ידנו, כמו שחוסמים שאר כוחות-הטבע העִוְרים, או לשׂטוֹת כליל מעליהם.
בחיי הנפש של העמים אנו מוצאים איפוא יסודו של רגש האיבה אל האומה היהודית. ואולם עלינו לשׂים לב גם ליסודות אחרים לא נופלים מזה בערכּם, הגורמים אף הם לכך, שלא תוכל האומה היהודית להתמזג באומות האחרות או להגיע לידי שווּי גמור במעמדה ביניהן.
בכלל אין שום עם אוהב ביותר את בן הנכר. דבר זה יש לו יסוד בחוקי האֶתנוֹלוֹגיא ואין שום עם ראוי להיות נתפס על כך.
ואולם היהודי כלום משועבד הוא לשלטונו של החוק הכללי הזה רק בה במדה שמשועבדות לו שאר האומות? לא ולא! בשאר האומות, כשאֵיבת עם הארץ פוגעת בבן הנכר, הרי יש לה תשלומים מדה כנגד מדה בארצו של זה.
בלי מעצור ובגָלוי מחַזר מי שאינו יהודי אחר צרכיו בארץ נכריה. מלחמתו על הצרכים האלה, אם לבדו ילחם או בחברת אחרים, נחשבת בכל מקום כדבר טבעי. אין הגֵר בארץ נכריה מחויב להיות – או להרָאות כאִלו הוא פטריוֹט. אבל היהודי בארץ מולדתו איננו בן הארץ ואיננו גם בן ארץ נכריה. הוא זר במובן היותר שלם. במדה שאין למעלה הימנה. אין רואים בו לא אוהב ולא אויב, אלא אדם שאין יודעים מה טיבו, ורק זאת יודעים, שאין לו לאדם זה ארצו שלו. אם בבן הנכר אינם בוטחים, הנה ביהודים אינם מאמינים. בן הנכר דורש שינהגו בו הכנסת אורחים, בהיות ביכלתו לשלם מדה כנגד מדה בארצו הוא. אבל היהודי אינו יכול לשלם בדרך זו, ועל כן אין לו צדקה לתבוע חובת הכנסת אורחים מאחרים. הוא איננו אורח, וכל שכּן שאינו אורח רצוי. דומה הוא יותר לעני המחַזר על הפתחים, ומי מקבּל פני עני כזה ברצון? ראוי לו יותר שֵם מבקש מחסה, ומי הוא המבקש מחסה שאי אפשר יהיה גם למנוע ממנו את מבוקשו? היהודים הם זרים שאין להם מגינים באי-כוחם, מפני שאין להם ארץ מולדת. ומפני שאין להם ארץ מולדת, מפני שמולדתם אין לה גבולים שבהם יוכלו להתבצר, – מפני זה גם עָניָם אין גבול לו. היהודים, כזרים גמורים, לא בשבילם נכתב החוק השולט במדינה. לעומת זה נמצאו בכל מקום חוקים על היהודים. ואם רוצים שיהיה החוק הכללי נוהג גם ביהודים, צריך שיקָבע הדבר תחִלה ברור ומפורש בחוק מיוחד. כשבטי השחורים, כנשים, – בהבדל מכל העמים החפשים גם היהודים צריכים שחרור.
וגורלם זה ימַר להם כפלים, בזכרם כי – לא כשבטי השחורים – מגזע היחשׂ מוצאם, ובהבדל מן הנשים, לא רק נשים מצוינות, כי אם גם אנשים גדולים, מקרבם יצאו.
באין מקום ששם היהודי הוא בביתו, ששם הוא נחשב כבן לארצו, – הרי הוא זר לעולם בכל מקום. ואף אם הוא עצמו וגם אבותיו נולדו בארץ, אין זה משנה כלום בגופו של דבר. על הרוב מתיחסים אליו כאל בן חורג, כאל יתום עזוב, ובאופן היותר טוב הוא נחשב כיליד חוץ שקבּל זכות בנים במתנה ושאפשר עם זה גם לערער על זכויותיו. אבל לעולם אינו נחשב כבן גמור בין הבנים בארץ מולדתו. הגרמני המתגאה בגרמניותו, הסלַבי, הקֶלטי – אין מי מהם מודה בדבר, שהיהודי, בן-שֵם הוא איש כערכו. ואם בן תרבות הוא ומסכים לתת ליהודי כל הזכויות של אזרח הארץ, הנה לעולם לא יגיע ליד כך לשכוח את היהודי שבאזרח זה. האֵמַנציפּציא החוקית של היהודים – זהו קצה גבול מפעלה של המאה הנוכחית. אבל זאת האימנציפּציא החוקית אינה אימנציפּציאחברתית, וגם אחר שנתאשרה הראשונה, עדיין רחוקים היהודים מהיות משוחררים ממעמדם החברתי המיוחד.
האימנציפציא של היהודים מוצאה לה סמוכים בדרישות ההגיון, הצדק ותועלת – המדינה במובנה הנכון. אבל לעולם אין אתה יכול לראותה כתולדה יוצאת מאליה מתוך הרגש האנושי. ולפי שאין מציאותה מחויבת באופן בלתי אמצעי מן הרגש הפנימי של העמים, לכן אינה נחשבת בשום מקום כדבר המובן מאליו ובשום מקום עדיין לא נשתרשה כל-כך, שלא יהיה עוד צרך לדבּר עליה. אבל איך שהוא, בין שניתנה אימנציפציא מתוך צורך נפשי או מתוך שקוּל הדעת, בין כך ובין כך מתנת עשירים היא לעם עני ודל המחַזר על הפתחים, נדבה הגונה שזורקים לו העמים ברצון או שלא ברצון, עִם היות עצם ישיבתו בתוכם בלתי רצויה להם, לפי שאי אפשר להתיחס בחבּה ובאמונה לעני נודד המשולל ארץ-מולדת. אַל ליהודי לשכוח, כי לחם חוקו, זכות אזרח, אחרים צריכים לתת לו. אות הקלון, המציין את העם הזה וגורם לו לחיות בין העמים בבדידות שאין לקנא בה, לא יכול להמחות על ידי שום הכרזה פומבית של שווּי זכויות, כל זמן שיהיה העם הזה, בהסכם לתכוּנת הוָיתו, מעמיד אנשים הנעים ונדים תמיד מארץ לארץ; כל זמן שאינו יכול להראות אותותיו, מאַין בא ולאן הוא הולך; כל זמן שהיהודים עצמם משתמטים מלהזכיר מוצאם מגזע שֵם בפני אַריים ואינם רוצים שיזכירו להם אחרים; כל זמן שרודפים אותם, סובלים אותם, מגינים עליהם ומשחררים אותם.
ועל היחס השפל הזה, יחס של שעבּוּד והכנעה שבּין היהודי, הזר הנצחי, ושאינו יהודי, – נוסף עוד דבר אחד עיקרי ורב ערך במעשׂה, השולל לגמרי אפשרות התמזגותם של היהודים בעמי הארצות.
במלחמת הקיום הגדולה משתעבדים עמי הקולטורא ברצון לחוקים ידועים, העוזרים לתת למלחמה זו צורה נאה של התחרות, של מלחמה בשלום. ופה נוהגים העמים להבדיל בין האזרח ובין הגר, באופן שהאזרח, כמובן, יתרון לו תמיד על הגֵר. הבדל זה, ששולט גם ביחס לגר הנחשב בעיני האזרח לאיש כערכּו, – כמה גסה בהכרח מדת שליטתו ביחס אל היהודי, הזר הנצחי! וכמה גדולה בהכרח החֵמה המוסתרת בלב העמים, כשרואים עני זה מעיז לשאת עיניו בתאוָה אל ארץ לא לו – כאל אשה אהובה שקרוביה שומרים עליה בעיני חשד! ואם בכל זאת יש שהוא מצליח, ואם יש שיעלה בידו לקטוף איזה פרח מזֵר האהובה, אז – אוי לאומלל! ואַל לו להתאונן אם יקרהו מה שקרה ליהודים בספרד וברוסיא.
ואולם לאמתּו של דבר אין היהודים צריכים כלל להיות מצליחים בשביל שתבוא עליהם פורענות. במקומות ששם נקבצו בהמון רב, הנה מספרם מצד עצמו מוכרח להביא לידי כך, שבהתחרותם יהיו מכריעים את הכף פחות או יותר נגד התושבים שאינם יהודים. בנפות המערב ברוסיא אנו רואים את היהודים, היושבים צפופים שם, חיים חיי צער בדלוּת נוראה, ובכל זאת מתאוננים עליהם בלי הרף, שהם מנצלים את עם הארץ.
היוצא בכל האמור: בעיני החיים היהודי חשוב כמת, בעיני האזרחים הוא גֵר, בעיני התושבים – נע ונד, בעיני העשירים – קבּצן, בעיני העניים – עשיר מנצל, בעיני הפטריוֹט – חסר ארץ מולדת, ובעיני הכל – מתחרה שׂנוא.
מתוך הנגוד הטבעי הזה יוצאות כל אותן הטענות המוטעות, כל אותן האשמות והתוכחות לאין מספר, ששני הצדדים מרעימים בהן זה את זה בצדק או שלא בצדק. היהודים, תחת להבין מצבם לאמתּו ולקבוע לעצמם שיטת -הנהגה מושׂכלת בהסכם לזה, – באים הם בטענות ותביעות בשם הצדק הנצחי ומאמינים שבזה אפשר להשיג דבר מה. והגויים מצדם, תחת להשען בפשיטות על יתרון כוחם ולהעמיד דבריהם על השקפתם, הנראית בפועל במהלך ההיסטוריא, שהחזק עושׂה כרצונו בחלש ממנו, – תחת זה מנַסים הם להצדיק את יחוסם השלילי ליהודים על ידי המון עלילות שונות שבדיקה יפה מגלה שקרוּתן או מיעוט ערכּן. ואולם מי שמסתכל בדבר בלי נטיה לאחד הצדדים, מי שאין חפצו להביא במשפט ולתקן עניני העולם הזה על פי כללים מופשטים של איזו אַרקדיא שאינה במציאות, אלא רוצה רק להראות ולפרש את הדברים כהוָיתם, כדי להגיע לידי מסקנא שיש בה תועלת למעשׂה, – הוא לא יטיל על צד זה או זה כל כובד אחריותו של הנגוד המבואר. אך אל היהודים – שבהם אנו עסוקים פה – יאמר: הרי אתם באמת עם סכל ובזוי. סכלים אתם, כי כאובדי עצות על עמדכם תעמדו ותדרשו מן הטבע האנושי דבר שחסר לו מעולם: – אהבת-הבריות. ובזויים אתם, כי אין לכם לא אהבה עצמית אמתּית ולא רגש-כבוד לאומי.
רגש כבוד לאומי! מאַין ימָצא לנו זה? הלא הוא אסוננו הגדול, שאין אנו מצטרפים לאומה, שאין אנו אלא יהודים בלבד. עֵדר אנחנו, עדר מפוזר על כל פני האדמה, ורועה אין לו אשר יקבּצנו ויהיה לו למחסה. בתנאים היותר מוצלחים אנו מגיעים עד למעלת אותם התישים שנוהגים ברוסיא להעמיד באורוה אצל הסוסים המיוחסים, וזה הוא קצה גבול הכבוד שאחריו אנו רודפים.
אמת כי מגינינו החביבים שקדו על הדבר מאז ומקדם, שלא תהא לנו לעולם שעה של קורת רוח ולא יוכל רגש-כבודנו להיות לכוח פועל. בתור יהודים יחידים, אך לא בתור אומה יהודית, נלחמים אנו זה מאות בשנים מלחמת-קיומנו הקשה עם התקיפים ממנו. ביחידות אנוס היה כל אחד לעצמו לבזבז רוחו וכוחו על פת לחם מהוּל בדמעות ומעט אויר לנשימה. ובמלחמת-יאוש זו אמנם לא נוּצחנו. על כל המלחמות של מועטים נגד רבּים עלתה מלחמתנו אנו נגד כל גויי הארצות, שכולם יחד שאפו לבלענו. אבל המלחמה הזאת, אשר נלחמנו ועוד נלחם אלהים יודע עת מתי, לא לשם ארץ-מולדת באה, כי אם לשם חיי צער של אלפי אלפים – “יהודים רוכלים”!
אם גם לא יכלו כל גויי הארצות להכחיד קיומנו, הנה עלתה בידם בכל זאת להצמית בקרבנו רגש עצמותנו הלאומית. ובנפש שקטה, כמנהג פטליסטים, אנו מסתכלים בכך, שבכמה ארצות שוללים ממנו זכות הקיום במדה שלא היו שוללים בנקל אפילו מפראי אפריקא. בפזורנו הצלנו את חיינו האישיים, הראינו את כשרוננו לעמוד על נפשנו, אבל אבד לנו הקשר הכללי, הכרת עצמותנו הלאומית. בעמלנו לקיים את חיינו החמריים, אנוסים היינו לעתים קרובות יותר מדי להסיח דעתנו מכבודנו המוסרי, ולא שמנו אל לב, כי בעקב התכסיס השפל הזה, שאחזנו בו אמנם מתוך הכרח, ירד ערכּנו עוד יותר בעיני מתנגדינו והיינו עוד יותר לבריות בזויות ושפלות אשר אין להן דמים, וכה נעשה לנו המצב הזה ירושת אסון לדורות. על פני כל הארץ הגדולה והרחבה לא נמצא מקום לנו, ולמען תהיה לנו יכולת באיזה אופן שהוא להניח ראשנו העיף ולהמציא לו מנוחה, בקשנו אך איזה מקום כל שהוא, וכך היינו הולכים ומקטינים את דרישותינו מן החיים ויחד עם זה גם את כבודנו בעיני עצמנו ובעיני אחרים, עד שנתעלם כליל ועקבותיו לא נודעו. כדור למשׂחק היינו בידי העמים. זה לזה זרקונו, ברצון קבּלונו וברצון חזרו והשליכונו. ונתחבב עליהם המשׂחק האכזרי הזה בה במדה שהכרת עצמותנו הלאומית נעשׂתה יותר ויותר רכּה ונוחה להתכַוץ בידי המשׂחקים.
וכי אפשר היה, שבתנאים כאלה ישאר עוד מקום לחיים לאומיים עצמיים, להתפתחות חפשית בפועל של כוחנו הלאומי או להתגלות כשרונות גאוניים מקוריים?
וראוי להעיר אגב אורחא, שהתכונה הזאת האחרונה (העדר גאוניות), כשהיא לעצמה אמנם אינה משוללת גרעין של אמת, אלא שבעיקרו של דבר אינה מעלה ואינה מורידה – כבר היתה לנשק בידי שׂונאינו להוכיח פחיתוּת ערכּנו, כאִלו בתוכם הם גדֵלים הגאונים בכל מקום ככמהים ופטריות. הדלים! הם באים בטענה על הנשר, אשר לפנים הרקיע לשחקים והכּיר את בוראו, מדוע לא יגבּיה עוף אחר אשר כנפיו קוּצָצו! ואולם גם בהיותנו קצוצי כנפים עוד נשארנו ברומו של עולם הקולטורה. נַסו נא לזכּוֹתנו בחיים שאינם תלויים באחרים, הניחו לנו לשלוט בגורלנו כחפצנו אנו, תנו לנו כברת-ארץ כמו לסֶרבּים ולרומַנים, חנונו נא ראשונה ביתרון זה של חיים לאומיים חפשיים, – ואז נראה אם תעיזו להשפיל ערכּנו ולהעליב בנו על כי אין גאונים בתוכנו! כעת עוד חיינו לחוצים ודחוקים על ידי הרעות שאתם עושׂים לנו, מה שחסר לנו הוא – לא גאוניות, כי אם רגש כבוד לעצמנו והכרת ערכנו האנושי אשר גזלתם אתם ממנו.
כשמכּים, שודדים, עושקים ומנַבּלים אותנו, אין אנו מעיזים להגן על עצמנו, ורע עוד מזה – כמעט אנו רואים מנהגו של עולם בכך. אם על פנינו יכּוּנו, נצנן במים קרים אל לֶחינו הבוערת, ואם יעמיקו פצעינו, נשׂים חתּוּלים עליהם. אם ישליכונו מן הבית אשר בנינו לנו, נבקש רחמים בהכנעה, ואם לא נצליח לעורר חמלה בלב המציק, נלך למסעינו הלאה ונבקש לנו – גלות חדשה. אם על דרכּנו נשמע קול אחד המסתכלים מן הצד קורא אלינו: “בריות עלובות בצורת יהודים, סוף סוף הרי ראויים אתם לנוד לכם!” – תמלא נפשנו התפעלות אין קץ. ואם אומרים בני אדם, שיהודי פלוני משוה כבוד על עמו, מגיעה סכלותו של עם זה עד כדי להתגאות בכך. כה פלאים ירדנו, עד כי שׂמחתנו עוברת כל גבול, כשחלק קטן מעמנו (בארצות המערב) הועמד על מדרגה אחת עם שאינם יהודים. מי שצריכים להעמידו, בידוע שרגליו רפות. אם לא ישׂימו לב למוצאנו ויתיחסו אלינו כאל יתר בני הארץ, הננו משלמים תודות – עד להתבטלות מוחלטת של ישוּתנו. בעד הטבת מצבנו, בעד סיר הבשׂר שנותנים לנו לאכול ממנו באין מפריע, אנו משתדלים להשלות את עצמנו ואת האחרים, שאין אנו עוד יהודים כלל, אלא בנים כשרים וגמורים לארץ המולדת. דמיון שוא! גם אם תַרבו אותותיכם כי פּטריוֹטים נאמנים אתם, יזכירו לכם בכל זאת תדיר, כי מגזע שֵם מוצאכם. ואולם “מזכּרת עוון” זו לא תמנעכם מהיות נהנים והולכים מטובם של הבעלים, עד שביום אחד ישליכוכם אל מעֵבר לגבול, עד שיזכירכם ההמון הגס, המטיל ספק בכשרותכם, כי באמת אינכם אלא ארחי פרחי, מלחכי פינכא, אשר לא בשבילם החוקים כתובים.
אך גם כשמתנהגים עמנו בחסד ויושר, אל נא תהי זאת בעינינו לאות, כי רצויים – ולא שנואים – אנחנו.
כמה עגומה צורת חיינו! בגויים לא נתחשב ובסוד עמים לא ישָמע קולנו, אף בדברים הנוגעים לנפשנו. מולדתנו – ארץ נֵכר, אחדותנו – הפזור, אגודתנו – איבת הכל, נִשקנו – ההכנעה, מגננו – הבריחה, מקוריותנו – ההסתגלות, עתידותינו – יום המחרת. וחיים בזויים כאלה יחיה עַם אשר לפנים חשמונאים מקרבו יצאו!
מה יפּלא איפוא, כי עם כזה, אשר בעד נפשו נתן לאחרים לרמסו ברגלים וגם הסכּין לנַשק את הרגלים האלה, – בּוז יבוזו לו הכל ממעמקי הלב?
הדבר הקשה בתולדותינו הוא זה, שאין אנו יכולים לא למות ולא לחיות. למות אין אנו יכולים, למרות המכּות אשר יכּוּנו אויבינו, ואין אנו רוצים לאבּד עצמנו לדעת על ידי שמד וטמיעה. ואולם גם לחיות אין אנו יכולים: על זה הן שוקדים אויבינו. ולהתחיל בחיים חדשים כאומה מיוחדת, כדי לחיות כשאר העמים, – גם בזה אין אנו רוצים, לפי שהפּטריוטים הנלהבים שבּנו, בשביל להוכיח את הדבר המובן מאליו, שאזרחים נאמנים הם בארצות מגוריהם, רואים הכרח לוַתּר על כל זכות לקיום לאומי עצמי. פּטריוֹטים קנאים כאלה כופרים בעיקר ישוּתם העצמית, כדי להתראות כבני אומה אחרת, אם רמה או שפלה – אחת היא להם, אבל בזה אינם מטעים שום אדם, הם אינם רואים, כמה מזדרזים האחרים להשתמט מחברותא יהודית זו.
וכך אנו חיים בחרפה זה אלף ושמונה מאות שנה, ואף נסיון אחד נמרץ לא נעשׂה להסיר חרפתנו מעלינו!
אמנם ידענו כל פרשת הצרות הגדולות הממַלאות דברי ימי עמנו, ולא יעלה כלל על דעתנו להטיל אחריות הדבר על אבותינו.
דאגת הקיום האישי מוכרחת היתה לבלע כל רעיון לאומי, כל תנועה כללית בקרב העם, אודם באִבּם.
כשיצאו אומות העולם, לרגלי פזורנו, לרדוף כל יחיד ויחיד מאתנו, ברצותן להשׂיג את העם היהודי בכללו, – הנה היה בנו אמנם די כוח בתור עם להנצל מכליון, אבל יחד עם זה קצוֹר קצרה ידנו מהתקומם ועשׂות מלחמה באויבינו בכוח עצמנו. מפני הלחץ אשר לחצונו אויבינו, כל גויי הארצות, אבד לנו במשך גלותנו הארוכה כל בטחון בעצמנו, כל כשרון להתעורר לפעולה.
על זה נוֹספה גם אמונת המשיח – האמונה בכוח עליון שיביא לנו את תחיתנו המדינית – והאמונה הדתית, שחייבים אנו לשאת בדומה את העונש אשר שׂם אלהים עלינו. האמונות האלה פטרו אותנו מכל השתדלות לטובת שחרורנו הלאומי, לטובת אחדותנו ועמידתנו ברשות עצמנו. ובכן עזבנו באמת כל מחשבה על דבר ארץ-מולדת, ונוחה היתה לנו עזיבה זו במדה שהלכו ורבּו דאגותינו לצרכי חיינו החמריים. וכה הלכנו הלוך וירוד, הלוך וירוד, עד כי חסרי-ארץ-מולדת היו לשוכחי – ארץ-מולדת. והאמנם עוד לא הגיעה העת לנו לראות, מה גדול הקלון אשר ישית עלינו כל זה?
אבל, לאשרנו, שונה מעט מצב הדברים עתה. המקרים אשר קרו בשנים האחרונות באשכנז הנאורה, ברומניא, בהונגריא, וביחוד ברוסיא, – עשו מה שלא יכלו לעשות רדיפות ימי הבינַים עם כל אכזריותן היתרה. הכּרתו של העם, שהיתה כבושה אז בסבל יסורים לבטלה, עתה התפרצה לעינינו בין המוני היהודים ברוסיא ורומניא בצורת התעוררות עצומה לשוב לארץ ישׂראל. ועם כל היות ההתעוררות הזאת עניה בתוצאותיה המעשׂיות, הנה היא מעידה בכל זאת על האינסטינקט הנכון שבלב העם, אשר נפקחו עיניו לראות, כי ארץ-מולדת דרושה לו. הנסיונות הקשים שנתנסה בהם עוררו עתה בקרבו ריאַקציא השונה במובנה מאותה הסבלנות שמקבּלת בהכנעה מוּסר אלהים על חטאינו. גם המון יהודי רוסיא, יושבי חושך, לא נמלטו כליל מהשפעתם של יסודי הקולטורא החדשה. גם הם, מבלי לוַתּר על יהדותם ואמונתם, מתמרמרים עד לעמקי נפשם על החמס שנעשׂה להם ושיכול היה להעשׂות באין מפריע רק מפני זה, שבעיני הממשלה הרוסית היהודים יושבי הארץ הם זרים, ושאר הממשלות האירופיות – מה להן ולגורלם של אזרחי מדינה אחרת, שלא ניתנה רשות להתערב בעניניה הפנימים?
בזמן הזה, שעל פני חלק קטן מכדור הארץ בני עמנו שאפו רוח ומוכשרים יותר להשתתף בצער אחיהם; בזמן הזה שניתנה יכולת לאיזו מן האומות הכפופות ונרדפות לצאת משעבּוד לגאולה, – אף אנו אין אנו רשאים לישב בחבּוּק ידים אפילו רגע אחד; אין אנו רשאים להסכים לגזר-דין קשה זה, שגם לעתיד עלינו להוסיף ולחיות חיים שאין בהם תקוה – חיי “היהודי הנצחי”.
ואמנם כן. חסרי תקוה הם החיים האלה עד ליאוש.
אדם יחיד, כשמזלו הרע גרם לו להיות מוחרם ומנודה מן הבריות, אין אנו תמהים כלל אם הוא מאבד עצמו לדעת. אבל איה כלי-מות שיש בו כדי להמית כל האברים המפוזרים של גוף העם היהודי? ואיזו היא היד אשר תואיל לאחוז בכלי שכזה? ויותר שדבר זה נראה בלתי אפשרי ובלתי רצוי, יותר תגדל החובה העמוסה עלינו, שנתאמץ בכל שארית כוחנו המוסרי לשוב ולהתעודד, למען נגיע גם אנו סוף סוף למעמד יותר הגון ומכובד בין האומות החיות.
ואם נכוֹנה הנחתנו היסודית, כי המשׂטמה שבלב המין האנושי אלינו מושרשת עמוק ביסודות אַנתרוֹפּוֹלוֹגיים וחברתיים הנטועים בלב האדם משעת לידתו ולא ניתנו להֵעקר, – הנה עלינו לחדול מלצפּות אל התקדמות המין האנושי, ההולכת לאט, וללמוד לדעת, שכל זמן שאין לנו מקום מיוחד לעצמנו, כשאר האומות, מוכרחים אנו להתיאש בהחלט מן התקוה הנאה להגיע למדרגת אנשים השוים בערכּם לכל האחרים. עלינו לבוא לידי הכּרה, שעד בוא עת הרעיון הגדול של האַחוה האנושית לאַחד את כל העמים אשר על פני האדמה אפשר שיעברו עוד אלפי שנה, ועד אז, עם שבכל מקום הוא גר ותושב כאחד, יהיה מורגש בכל מקום כעצם זר בגושים הלאומיים. הגיעה העת להכיר מצבנו האמתּי בדעה צלוּלה ומיושבת. בלי נטיה עצמית ובלי משפט קדום צריכים אנו להסתכל באספקלריא של העמים ולהכיר בה את התמונה המשונה, המעוררת שׂחוק מכאיב לב, – תמונת אומתנו, כשהיא עומדת בפנים מעוּוָתים ובאברים מרוסקים ועמֵלה עם אחרים בעשׂית ההיסטוריא הגדולה של העולם כולו, בעוד שאינה מספיקה לעשׂות באופן הגון כל שהוא את ההיסטוריא הלאומית הקטנה המיוחדת לה. סוף סוף עלינו להשלים עם הרעיון, שהאומות האחרות, בעֵקב נגוד טבעי הנטוע בלבן, יהיו דוחות אותנו לעולם. הכוח הטבעי הזה, הפועל פעולתו ככל כוח יסודי, – אין אנו רשאים להעלים עין ממנו: מוכרחים אנו להביאו בחשבון. להתאונן עליו אין לנו רשות. לעומת זה חייבים אנו לקבּץ כל כוחותינו, להתעודד ולדאוג לעצמנו, שלא נשאֵר עד עולם יתום עזוב בין העמים וסדן לפטישם.
כשם שאין לנו רשות לעשׂות כל העמים האחרים אחראים לאסוננו הלאומי, כך אין לנו הצדקה לדרוש אך ורק מידם הם את אָשרנו הלאומי. על דרכּו, הארוכה לאין קץ, אל ההתגשמות השלמה של ההוּמַניסמוס המעשׂי – עומד עדיין המין האנושי, ואנחנו עמו, בקרבת התחנה הראשונה. ועל כן עלינו לעזוב דמיון-שוא זה, שעל ידי פזורנו אנו ממַלאים תעודה אשר שׂמה עלינו ההשגחה – תעודה שאין איש מאמין בה, משׂרה כבוּדה שהיינו מסכימים בכל לבנו (נודה נא על האמת!) להסירה מעלינו, אִלו אפשר היה יחד עם זה גם להכחיד מן העולם את השם של גנאי “יהודי”.
לא בדמיונות מתעים, שנרמה בהם את עצמנו, עלינו לבקש את כבודנו וישועתנו, כי אם רק בזה, שנשוב ונכוֹנן לנו קשר לאומי אחד כללי. עד עתה אין ה“פירמא” שלנו חשובה בעיני העולם, ועל כן לא רבּה אמונת אחרים בנו.
אם השאיפות הלאומיות של העמים השונים אשר קמו וחיו לעינינו נחשבו כצודקות בעצם, – וכי אפשר עִם זה להטיל ספק בצדקת שאיפות כאלה גם מצד היהודית? יותר מאלה העמים משפיעים הם היהודים על חיי הקולטורא של העולם כולו; יותר מאלה הגדילו הם לעשׂות לטובת האנושיות יכולים הם להראות על עבר הסטורי, גזע משותף נקי מתערובת, כוח חיוני שאינו פוסק, אמונה בלתי רופפת ומגלת ענוּיים שאין דוגמתה; יותר משחטאו העמים לאיזו אומה אחרת שבעולם – חטאו ליהודים. והאמנם כל זה אינו מספיק עדיין לעשׂותם מוכשרים וראויים לרכוש להם ארץ-מולדת?
שאיפת היהודים לאחדות לאומית-מדינית ולעמידתם ברשות עצמם, מלבד היותה צודקת בעצם, כזו של כל שאר העמים הנדכאים, הנה בהכרח תהיה גם טובה בעיני העמים אשר – בצדק או שלא בצדק – יחשבונו לצנינים בצדיהם. השאיפה הזאת צריכה לבוא לידי גִלוי בפועל, באופן שהפוליטיקא הכללית של העמים בהוה תהיה אנוסה לטפּל בה ולא תוּכל להתעלם ממנה, ובלי ספק יש תקוה לאחריתה.
אמנם, עלינו להיות נכונים לשמוע מיד בראשית הדבר קול צעקה גדולה: אמנם, רוב היהודים, שבצדק נעשׂו פחדנים וספקנים, כשיראו את הזעזועים הראשונים של השאיפה הזאת, יאמרו שאין זה אלא פרכוס שלא מדעת של אברי חולה מסוכן; ואין ספק, שהוצאת הדבר אל הפועל תפגוש במעצורים גדולים ביותר, ואולי לא תהיה אפשרית אלא אחר יגיעה שלמעלה מכוח אדם. אבל עלינו לזכור עם זה, כי אין ליהודים כל מוצא אחר ממצבם האנוש וכי מורך-לב הוא לבלתי לכת בדרך כזו רק מפני שארוכה היא וקשה ומסוכנת. רק מפני שאין בה ערובה נאמנה, כי יצלח חפצנו בידנו. מי שמתרחק מחשש הפסד, רחוק הוא גם משׂכר. ואף אמנם, מה יש לנו להפסיד עוד? באופן היותר רע נשאֵר גם להבא מה שהיינו עד כה ומה שבמורך-לבנו אין אנו חפצים לחדול מהיות: – יהודים בזויים לעולם.
נסיונות מרים מאד קנינו לנו בעת האחרונה ברוסיא. בארץ הזאת מרובים אנו יותר מדי ומועטים יותר מדי. מרובים יותר מדי – בנפות דרומיות מערביות ששם הישיבה מותרת ליהודים, ומועטים יותר מדי – בכל יתר הנפות, שהישיבה שם אסורה להם. אִלו הכירה הממשלה, ועמה גם האומה הרוסית, שהתחלקות התושבים היהודים על פני המדינה במדה שוה היתה מביאה אך ברכה לכל המדינה, ואִלו היתה הממשלה מתנהגת גם במעשׂה בהסכם להכּרה זו, – קרוב לודאי שלא היינו מגיעים אז לכלל אותן הרדיפות אשר עברו עלינו. אבל, לאסוננו, לא יוכלו ולא יחפצו שם לבוא לידי הכרה זו. לא אנחנו אשמים בדבר, וגם אין לנו לראות בזה תולדה מחויבת משפלות המצב התרבותי של העם הרוסי. הלא חלק גדול מן הספרות העתּית, שעובדיה נחשבים לבעלי השׂכלה, הוא הוא המקום שבּו אנו פוגשים את מתנגדינו היותר נלהבים. לפנינו פה אך ורק תוצאת אותן הסבּות הכלליות, אשר עליהן דבּרנו למעלה. ולפי שלא עלינו המלאכה לתקן את המין האנושי, הנה עלינו לראות, מה לנו בעצמנו לעשׂות בהסכם למצב הדברים.
ולפי מצב הדברים, מצב שאין לשנותו, היינו והננו ונהיה בכל הזמנים מלחכי-פינכא שהם למשׂא על התושבים אדוני הארץ ולעולם לא יצליחו להיות טובים בעיניהם של אלו. ביחוד קשה הדבר מפני זה, שאין אנו, כנראה, מוכשרים להתערב בגויים אלא במדה מועטה מאד. ועל כן חובה עלינו לדאוג לכך, שאותו עודף הבלתי מתמזג יורחק ויקבע במקום אחר. רק אנו, ולא אחרים זולתנו, מחויבים לדאוג לכך. אלו אפשר היה לפזר את היהודים בין כל אומות העולם במדה אחת בשוה, לא היתה אז אולי שאלת היהודים במציאות. אבל דבר זה הוא בגדר הנמנע, ואנו מוכרחים להודות שאף המדינות היותר נאורות לא יפתחו שעריהן בעין יפה לכניסת יהודים בהמון.
בלב דוָי אנו מוציאים מפינו דבר זה; אבל הלא עלינו להודות על האמת. והכּרת האמת דרושה לנו ביותר, לפי שרק ההכרה הנכונה תכשירנו למצוא גם את האמצעים הנכונים להטבת מצבנו. ועם זה הלא מעציב היה הדבר מאד, אִלו נמנענו להשתמש לתועלתנו בתולדות המעשׂיות שיצאו לנו מתוך נסיונותינו.
מן התולדות האלה היא קודם כל אותה ההכרה המתפשטת יותר ויותר, שבשום מקום אין אנו בביתנו ושסוף סוף צריך שיהיה לנו איזה מקום מיוחד לעצמנו, אם לא ארץ-אבות שלנו.
ותולדה אחרת מנסיונותינו היא זו, שאחריתה המרה של היציאה מרוסיא ורומניא היתה לה אך סבּה אחת יחידה רבּת ערך מאד, והיא – שבא לנו הדבר בהיסח הדעת, בהיותנו בלתי מוכנים לכך, ולא השתדלנו מראש למַלאות את העיקר החסר: להכין מקלט ליוצאים ולסַדר יפה את היציאה עצמה. כשאלפי אנשים עקרו דירתם, שכחנו להכין דבר אחד קטן, שאין שום אדם פשוט שוכחהו, כשרוצה לעקור דירתו: שכחנו להכין דירה חדשה רצויה.
ואולם בבואנו עתה להשתדל בדבר בנין בית נאמן לנו, למען נחדל מהיות נודדי עולם ולמען הרים כבוד אומתנו בעיני עצמנו ובעיני זרים, – הנה קודם כל אַל לנו לחלום על דבר תקומת ארץ יהודה הקדמונית. אַל לנו לשוב ולקשר את חיינו המדיניים בו במקום שנפסקו ונהרסו ביד חזקה בימים מקדם. כדי שנגיע באיזה זמן לפתרון שאלתנו, צריך שלא נהיה תופסים מרובה. גם בלעדי זה קשה הדבר למדי. לא אל ארץ “קדשנו” עלינו לשׂאת נפשנו אתה, כי אם אל ארץ “שלנו”. אין אנו דורשים מאומה זולתי כברת-ארץ גדולה לאחינו העניים, ארץ אשר לנו תהיה לעולם ואדונים זרים לא יוכלו לגרשנו מעליה. שמה נביא אתנו את קדשי-קדשינו, אשר הצלנו מתוך הפכת ארץ-מולדתנו מקדם: את רעיון האלהות וכתבי הקודש. כי אך אלה, ולא ירושלים או הירדן, הם אשר עשׂו את ארץ-מולדתנו הקדומה לארץ הקודש. אפשר אמנם, שארץ-קדשנו תוּכל להיות גם לארצנו. אם כה יהיה, מה טוב. אבל ק ו ד ם כל צריך שיבורר הדבר – ורק בזה הכל תלוי – איזו היא, בכלל, הארץ אשר נוכל להשׂיג ואשר תכשר עם זה להיות למקלט בטוח שאין עליו עוררים ולמקום עבודה פוריה ליהודים מכל הארצות האנוסים לעזוב את מקום מושבם.
ולא נעלם ממנו, כי השׂגת המטרה הזאת, אשר לה צריכה היתה אומתנו להקדיש כל כוחותיה, תפגוש במעצורים קשים ביותר מבפנים ומבחוץ. ואולם קשה מכל השאר תהיה יצירת התנאי הראשון והיותר הכרחי קודם למעשׂה: –ההחלטה הלאומית. כי אהה, עם קשה עורף אנחנו. ומה נקל הדבר, שהתנגדות קוֹנסֶרבַטיבית, הידועה כל-כך בתולדות עמנו, תעקור משורש החלטה כזו עודנה באִבּה! ואז – אוי ואבוי לכל עתידותינו!
לפנים ועתה – מה רב ההבדל! בדעה אחת, כאיש אחד חברים, מסודרים יפה, יצאנו לפנים ממצרים, למען המָלט מעבדוּת בזויה ולרכּוש לנו ארץ-מולדת. עתה יוצאים אנו כגולים ונָסים, יד האויב בערפנו, דממת מות בלבנו, ומשה אין אשר ילך לפנינו וארץ לא נוֹעדה לנו לכבשה בכוח ידנו. נדחפים אנו מארץ אל ארץ: מן האחת ישלחונו הלאה בחן ובנימוס, מפני חשש מגפה, ובאחרת, באופן היותר טוב, מפנים לנו מקום, איזה שהוא ואיך שהוא, שבּוֹ נוּכל באין מפריע – לסחור בבגדים בלים, לגלגל סיגריטות או להיות לטירונים בעבודת האדמה. כשקראנו לנדידה כזו “אֵמיגרציא”, השתמשנו אך בלשון נקיה. נכלמים ואובדי עצות עמדו הנודדים על גבול הארץ ונשׂאו סביב עיניהם השקועות, לראות מאַין יבוא עזרם. והנה באה כעֵין תשובה על זה: איזו סוכות מעטות לדירת ארעי ואיזו אלפים כרטיסי מסע חנם אין כסף! אחרי כן – הנה עוד איזו מחנות מוּשָבים אל הארץ אשר יצאו ממנה, הנה עוד אלפי תקוות שנכזבו ממררות את הלבבות, – והשטף הגדול של תנועת עם לחיים חדשים שב ונסוג אחור. דומיה שׂוררת מסביב, ואחינו הנדיבים שבמערב שבים למנוחתם הערֵבה. נח הים הזועף מאתמול, והנה שוב הבצה הישנה עם תרבות הזוחלים שבּה.
וכך אנו סובבים, אובדי עצות, במעגל הקסם זה שנות אלפים ונותנים למזל העִוֵר לשלוט בנו כרצונו! כי תלאותינו במשך אלפי שנה עשׂונו אך לעם של “אחים רחמנים”, אבל לא העמידו לעמנו רופאים משׂכילים. הולכים אנו בדרך הכבושה לנו מאז ומשתדלים תמיד להקל את הכאב לשעה בעזרת קופה של צדקה, אבל אין אנו רוצים להוסיף דעת ולתפוס מחלתנו בעצם שרשה, כדי לרפאותה עד היסוד.
עם כל היותנו בעלי בינה ועשירים בנסיונות, הננו קצרי ראות וקלי דעת כילדים, ולא מצאנו שעה פנויה לעמוד ולשאול את עצמנו: האמנם עד עולם לא נחדל מהיות גולים – או יותר נכון: מוּגלים – ממקום למקום עד לטירוף הדעת?
בחיי העמים, כמו בחיי האיש הפרטי, יש רגעים חשובים בלתי חוזרים תדיר, אשר באופן השמוש בהם תלוי כל גורל העם או האיש בעתיד לטוב או לרע לו. רגע כזה עובר עלינו עתה. הכרת העם נתעוררה. האידיאות הגדולות של המאה הי“ח והי”ט לא עברו לבטלה גם על עמנו. מרגישים אנו בעצמנו שלא יהודים בלבד אנו, אלא גם בני אדם, ובהיותנו בני אדם, רוצים אנו לחיות כבני אדם ולהיות לאומה כאחרים, ואם באמת ובתמים אנו רוצים בכך, צריכים אנו קודם כל להמיש צוָארנו מן העוֹל הישן ולזקוף קומתנו כבני אדם, ועם זה צריך שנחפוץ תחלה לעזור לנו בעצמנו, ואז רק אז גם עזרת אחרים לא תאחר לבוא.
ואולם לא רק מסבּות שיסודןבחיינו הפנימיים, לא רק מפני שהכרתנו העצמית חזרה ונתעוררה, שעת הכושר היא השעה הזאת, העוברת עלינו עתה, להתחיל סוף סוף בפעולה.
ההסטוריה הכללית בהוה נראית כאִלו נוֹעדה לכך, להיות לבעלת-בריתנו אנו. במשך איזו עשׂרות שנים ראינו אומות שונות – שלא היו מעיזות לשעבר לחשוב על דבר תחיתן – מתנערות לחיים חדשים. עמוּד השחר כבר בוקע ועולה בחשכת החכמה המדינית המקובלת. כבר מתחילות הממשלות להטות אזנן – אם כי לעת עתה רק במקום שאינן יכולות להשתמט מזה – לקול ההכרה הלאומית, ההולך הלוך וחזוק. אמת, כי אלה המאושרים שהשׂיגו את שחרורם הלאומי לא יהודים היו. הם ישבו על אדמתם ושׂפה אחת בפיהם, וזה אמנם היה יתרונם עלינו. אבל, אם מצבנו קשה יותר, הלא זה אך מחייבנו עוד יותר, שנתאמץ בכל הכוחות שברשותנו לשׂים קץ לעניננו הלאומי באופן נאה ומשובח. בלב נכון לכל קרבן ובהחלטה גמורה עלינו לגשת אל המפעל, ואלהים יהיה בעזרנו. תמיד אמנם היינו נכונים לכל קרבן, וגם ההחלטה לא חסרה לנו, לשׂאת דגלנו ביד נאמנה, אם כי לא ביד רמה. אבל בים הסוער של ההיסטוֹריא הפליגה ספינתנו בלי “קוֹמפּס” ואותו אנו צריכים להשׂיג. רחוק רחוק מאד החוף אשר אליו נִשׂא נפשנו, ואף גם לא נודע עוד עתה איפה ימצא לנו, אם במזרח או במערב, אבל לעם נודד זה אלפי שנה גם הדרך היותר רחוקה לא תוכל להיות ארוכה ביותר.
ואולם איך נמצא את החוף ההוא, אם לא נשלח מלאכים לפנינו לבקשו? אחר שהצלחנו להגיע לידיעת מה שחסר לנו ואחר שנבוא עם זה לידי החלטה גמורה, צריכים נהיה ללכת לפנים צעד אחר צעד בזהירות יתרה, להמנע מן הפזיזות ולהשתדל בכל כוחנו שלא לנטות מן הדרך לצדדים. אמנם, אין לנו מנהיג גאון כמשה – מנהיגים כאלה אין המזל נותן לעם פעם אחר פעם. אבל ההכרה הברורה בטיב הדבר החסר לנו ביותר, הכרת ההכרח, הכרח שאין מפלט ממנו, לרכּוש לנו ארץ מיוחדת, – היא תעורר מתי מספר מקרבנו, אוהבי עמם, אנשי מעשׂה נלבבים ורמי המעלה, אשר יתחברו יחד לקחת בידם הנהגת עמם, ואשר יצליחו אולי לא פחות מאותו היחיד לגאלנו משפלות ולחץ.
מה תהי איפוא ראשית מעשׂינו, איך תעשׂה ההתחלה?
אנו מאמינים שהגרעין אשר ממנו תצמח ההתחלה כבר יֶשנו בעולם, והוא – באותן החברות הגדולות Alliancen הנמצאות מכבר. הן ראויות לכך, הן צריכות ומחויבות להניח אבן הפנה ביסודו של מגדל האור אשר אליו תהיינה עינינו נשׂואות. ולמען תהיינה מוכשרות למַלאות תעודתן זאת הגדולה והחדשה, צריכות אמנם החברות האלה לשנות את צורתן עד היסוד. עליהן יהיה לקרוא קונגרס לאומי, אשר במרכזו יעמדו הן עצמן. אך אם ימאנו לקבּל עליהן תעודה כזו, ואם יחשבו שאין ביכלתן לצאת מחוג פעולתן בהוה, אז יצטרכו, לפחות, לברוא מתוך עצמן מוסד לאומי מיוחד, נאמר – וַעד מנהיג (דירקטוֹריוּם), אשר בו תתגשם אותה האחדות החסרה לנו, שבלעדיה לא תצויר הצלחת שאיפתנו. המוסד הזה, המפקח על האינטרסים הלאומיים, צריך שיכלול ראשי עמנו ובחיריו, ועליו יהיה לקחת בידו בכל עוז את הנהגת ענינינו הלאומיים הכלליים. הכוחות היותר גדולים והיותר טובים שבּנו – רבּי אוצרות, אנשי מדע ואנשי מעשׂה, עסקנים מדיניים ופוּבליציסטים – צריכים יהיו לתת יד איש לרעהו בלב אחד ודעה אחת, כדי ללכת יחד אל המטרה הכללית. והמטרה הזאת תהיה בעצם וראשונה: לברוא מקלט בטוח מפחד אויב לעודף היהודים החיים בארצות שונות חיי פרוֹלֵטריים ונופלים למשׂא על עם הארץ.
כמובן, אין אנו יכולים לחשוב כלל על דבר יציאה כללית המַקפת את כל העם. היהודים שבמערב, שמספרם מעט בערך ואינם אלא חלק קטן מן התושבים, ואולי מפני זה מצבם יותר טוב ובמדה ידועה גם הגיעו להתאזרח שם, – הם יכולים להשאר על מקומם גם לעתיד. ואף במקום שבקושי סובלים את היהודים, יכולים האמידים שבהם להשאר. אבל, כמו שכבר אמרנו, יש גבול ידוע למספר היהודים שיכולה כל ארץ לסבול בתוכה, גבול שאין היהודים רשאים לעבור, אם לא יחפצו לסַכּן עצמם מפני הרדיפות, כמו ברוסיא, רומניא, מרוֹקא, וכו'. העודף הזה, שהוא למשׂא על עצמו ועל האחרים, הוא הוא שגרם למזלו הרע של כל העם, ולברוא מקלט לו, לעודף זה, הוא דבר שהגיעה שעתו עכשו בהחלט.
ביסוד מקלט קיים כזה צריכים אנו לעסוק, ולא בקבּוּץ נדבות ללא-מטרה בשביל נודדים או פליטים, העוזבים בבהלה את ארץ מגוריהם, שאינה סובלתם, והולכים להיות כָּלים ואובדים בתהומה של ארץ זרה ונכריה להם.
אותו המוסד הלאומי שחסרונו מורגש לנו כל-כך ושיצירתו היא צורך מוחלט – תעודתו הראשונה תהיה לבקש ולמצוא כברת-אדמה מתאימה למטרותינו, שתהא, עד כמה שאפשר, כולה במקום אחד וכל חלקיה מחוברים יחדו. מצד זה נראות רצויות ביותר שתי אותן הארצות, הנמצאות בשני עברי כדור הארץ, שבעת האחרונה היו צרות זו לזו ובראו שני זרמים מתנגדים בתנועת היציאה של היהודים. הפירוד הזה היה סם המות לכל התנועה.
בהיותה משוללת תכנית, מטרה ואחדות, צריכה היתה היציאה האחרונה להחָשב באמת כמעשה לבטלה שלא הושׂג בו כלום, – לולא היתה עשירה ביותר בנסיונות שמהם אנו למדים מה לעשׂות וממה לחדול בעתיד. ערבוביא זו של פליטים רעבים התועים אנה ואנה, בלי שום סימן של ראית הנולד, של חשבון מושׂכל ופעולה מאוחדת בדעת, – אי אפשר היה לראות בה תנועה למטרה ברורה ומוגבלת מראש, תנועה שתוּכל לקוות להצלחה כל שהיא. זו לא היתה יציאה, אלא בריחה מלאת אסון. שנות תרמ“א ותרמ”ב היו לפליטים האומללים כעֵין דרך של גייסות המכוסה פצועים וחללים. ואף אלה המעטים שעמדה להם ההצלחה להגיע אל מחוז חפצם, אל החוף אשר אליו נשׂאו נפשם, לא טוב היה גורלם שם משהיה על דרכם המסוכנת. בכל מקום שבאו, השתדלו אנשי המקום להפטר מהם. לא היו ימים מועטים והגולים ראו את עצמם עומדים לפני הברירה: אם להתהלך בארץ נכריה בלי תקרה על ראשם, בלי עוזר ומורה דרך, או לשוב בבושת פנים אל ארץ מגוריהם לשעבר, ארץ זרה להם ועוינת אותם לא פחות מן האחרות. היציאה הזאת לא היתה לעמנו אלא יום זכרון חדש ב“סדר פורעניות” שלו. מאז ומקדם הסכין עמנו לתעות כה וכה בלי מטרה בתוהו-לא-דרך של הגלות. אבל הדבר הזה אינו מביאו אף צעד אחד לפנים; להפך יותר ויותר שוקע הוא בטיט היוֵן אשר על דרך נדודיו. והיציאה האחרונה אי אפשר למצוא בה שום סימן של התקדמות ושנוי לטובה. רדיפה, בריחה, פזור וגלות חדשה – הכל כבימים הראשונים הטובים. עתה עיף הרודף ונותן לנו מנוחה לשעה. האמנם תנוח דעתנו בזה? או אפשר, להפך, נשתמש בהפסקה זו להוציא את המוסר הראוי מתוך הנסיונות שקנינו לנו, למען נמָלט ממכּות חדשות, אשר לא יאחרו לבוא?
יש לחשוב שכבר התרוממנו עתה על אותו מצב שבּו עברו בשפלות ידים חייהם העלובים של יהודי ימי הבינים. בני הקולטורא החדשה בקרב עמנו מוקירים כבוד עצמם לא פחות משמוקירים לוחצינו את שלהם. אבל לא יעלה בידנו לשמור על כבודנו כל עוד לא נעמוד בהחלט על רגלינו אנו. רק כאשר ימצא מקלט לעמנו הדל – לאלה הפליטים, אשר גורלנו, הנועד לנו מאת ההיסטוריא, ימציא לנו תמיד – רק אז יגדל כבודנו גם בעיני העמים. ודבר זה לבדו, שנדע אז אנה אנחנו הולכים, כשנהיה אנוסים לצאת מאיזו ארץ, – צעד עצום יהיה לפנים לעומת המצב שבהוה. כי לא יבהילונו עוד אז, כבשנים האחרונות, המאורעות המעציבים, אשר לאסוננו, ודאי עתידים הם לחזור עוד פעם אחר פעם גם ברוסיא וגם בארצות אחרות.
בכל עוז עלינו להתחיל בעבודה, למען הוציא לפעולה את הדבר הגדול – שחרור עצמנו. עלינו לאחוז בכל האמצעים שברא הרוח האנושי, למען לא יהיה המפעל הקדוש של תחיה לאומית מסור בידי המקרה העִוֵר.
האדמה אשר נרכוש לנו צריכה להיות אדמה פוריה שמצבה טוב וכמוּתה מַספקת לישוב של מיליונים אחדים. וצריכה האדמה הזאת להיות קנין לאומי שאינו יוצא לרשות אחרים עולמית. בחירתה היא, כמובן, דבר רב-ערך שאין למעלה הימנו, ואין למסרה לידי אנשים יחידים שיחליטוה בהסכם להשקפתם המקרית או לסימפטיות קודמות שבלבם, כמו שקרה, לצערנו, בעת האחרונה. האדמה הזאת מן ההכרח שתהא כולה מאוחדת במקום אחד. לפי שטבע עניננו מחייב, שבתור כוח מכריע נגד פזורנו, יהיה לנו מקלט יחידי, מאחר שרבּוי המקלטים יהיה דומה שוב לפזורנו הישן. ועל כן דורשת בחירת אדמה כזו – אדמה שתהיה קנין לאומי מַתמיד ומַתאים לצרכינו בכל הפרטים – זהירות יתרה וצריכה להמסר לידי מוסד לאומי יחידי, ליד וַעד של מומחים אשר יקבע מאת הדירקטוֹריום הלאומי שלנו. רק בית-דין עליון כזה יוכל, אחר חקירה ודרישה רחבה ועמוקה, להוציא משפט נכוֹן ולהכריע בדבר, באיזה משני חלקי העולם ובאיזה מקום מאותו חלק יש לנו לבחוֹר בהחלט.
ורק אז, לא קודם לזה, צריך יהיה הדירקטוריום – ביחד עם מועצה של בעלי הון, אשר ייסדו אחרי כן חברה של מניות – לקנות כברת-אדמה שיוכלו להתישב עליה במשך הזמן איזו מאות רבבות מישׂראל. כברת אדמה זו, אם תהיה באמריקא הצפונית, תוּכל להגיע למעלת “טיריטוֹריוּם” קטן, ואם בטורקיא שבאסיא – להיות ל“פּשַליק” מיוחד, שתכונתו הנֵיטרַלית תהא מקוימת מאת הממשלה הטורקית ושאר הממשלות הגדולות. וזו ודאי תהיה אחת התעודות החשובות של הדירקטוֹריום, להטות להצעה זו לב הממשלה הטורקית וגם לב שאר הממשלות האירופיות.
האדמה הקנויה צריכה להחָלק על ידי מדידה, בהשגחת הדירקטוריום, לחלקים קטנים, שיהיו נועדים לצרכי אכּרוּת או בנינים או חרושת מעשׂה, הכל לפי המקום. כל חלק שלם ומתאים לתעודתו (שׂדה, בית וגן, בית עירוני, בית חרושת וכו') יהיה ל“מָנה”, לתתה לדורש, לכל אחד כחפצו.
אחר כלות המדידה ופרסום מפּות מפורטות וכל פרשת האדמה, יש למכור חלק מן המנות ליהודים שישלמו בעדן מחיר קצוב בערך מדויק למקנת האדמה הכללית, ואולי בהוספת ריוח קטן. כסף התשלומים, ביחד עם הריוח, יהיה קצתו לחברת בעלי-ההון וקצתו יכּנס לקופה של תמיכה אשר על יד הדירקטוריום לטוב אֵימיגרנטים הנצרכים לעֵזר. לשם יסוּד קופה זו יוכל הדירקטוריום גם להכריז על תרומה לאומית. ובבירור יש לראות מראש, כי בני עמנו בכל מקום יקבּלו כרוז זה בשׂמחה וכי למטרה קדוֹשה כזו יזרמו הנדבות במדה עשירה מאד.
בספר המִקנה אשר ינתן לכל קונה על שמו, בחתימת הדירקטוריום והחברה, יזָכר המספּר המדויק הרשום על המנה במפה הכללית, כדי שיוכל כל אחד לראות ברור, איפה נמצאה חלקת אדמתו – שׂדה או מקום בנין – אשר קמה למקנה לו לבדו.
ואין ספק, כי כמה מן היהודים, הקשורים עוד אולי אל מקומם הישן בעבותות פרנסה שאין לקנא בה, ישתמשו בשׂמחה בהזדמנות זו שבאה לידם להכין להם ולבניהם, על ידי שטר כזה, מפלט בצרה, כדי להמלט מאותם הנסיונות המעציבים שהעבר הקרוב עשיר בהם כל-כך.
והאדמה אשר תפול בחלקו של הדירקטוריום, בעזרת התרומה הלאומית הנזכרת והריוח המקוּוה, לחַלקה בלי מחיר, – היא תנתן לאֵימיגרנטים עניים המוכשרים לעבודה, אשר ועָדים מקומיים יעידו עליהם שראויים הם לכך.
וכשם שהתרומה הלאומית תכּנס לתקפה לא בבת אחת, אלא בתשלומים לשיעורים, למשל, אחת בשנה, כך צריכה תהיה גם ההתישבות לצאת לפעולה לאט לאט, בסדר ידוע.
אם יוציא וַעד המומחים את משפטו לטובת ארץ ישׂראל או סוריא, יהיה המשפט הזה מיוסד בודאי על הנחה קודמת, שעבודה ושקידה יוכלו להפוך את הארץ הזאת במשך הזמן לארץ פוריה במדה הגונה, ואם כך יהיה, יעלה שם מחיר הקרקעות בעתיד.
ואולם אם יֵצא משפט המומחים לטובת אמריקא הצפונית, אז עלינו להחיש מעשׂינו. אם נשׂים אל לבנו, כי במשך שמונה ושלושים שנה האחרונות עלה מספר התושבים בארצות הברית שבאמריקא הצפונית משבעה עשׂר מיליון לחמשים מיליון, וכי קרוב הדבר, שבארבעים שנה הבאות ילך ויתרבּה עדיין מספר התושבים בערך זה עצמו, – הנה נראה ברור שצריכים אנו לגשת לפעולה תיכף ומיד, אם לא נחפוץ לאַבּד עד עולם את האפשרות ליסד בעולם החדש מקלט בטוח לאחינו האומללים.
וכל מי שיש לו מוח בקדקדו אפילו כל שהוא מוכרח לראות בהשקפה ראשונה, שקנית קרקעות באמריקא, ארץ העולה למעלה במהירות רבה, אינה דבר הקרוב להפסד, אלא אדרבא, עתידה להביא שׂכר טוב לבעליה.
אבל, אם יהיה או לא יהיה מפעלנו זה של עזר לאומי עצמי עסק טוב פחות או יותר – אין זה חשוב הרבה לעומת גודל ערכּו של מפעל כזה לעתידות עמנו הנודד. כי עד עולם יהיו חיינו תלויים לנו מנגד, אם לא יבוא שנוי עיקרי במצבנו. והשנוי הזה – לא שווּי המעמד האזרחי של היהודים במדינה זו או אחרת יוכל להביאהו, כי אם אך ורק השתחררותו העצמית של העם היהודי בתור אומה, יסוּד ישוב יהודי מיוחד, אשר בו נמצא לעתיד לבוא את ביתנו הנאמן וקיים לעד, את ארץ-מולדתנו.
השׂגות על המבואר בזה אמנם לא תחסרנה. יאמרו לנו שעושׂים אנו את החשבון שלא מדעת בעלים. וכי איזו ארץ תתן לנו רשיון לכך, שנתכוֹנן בתור אומה בתוך גבולותיה? ובאמת בהשקפה ראשונה יוכל בניננו להרָאות בעיני הספקנים כבית של קלפים לשעשע בו ילדים וליצנים. אבל אנו מאמינים, כי רק ילדים שאין בהם דעה יוכלו להשתעשע במראה אנשים שטבעה ספינתם בים והם רוצים לעשׂות להם סירה קטנה, כדי לעזוב ארץ עוינת אותם. ולא עוד אלא שאנו מרחיקים ללכת ומצפּים גם לדבר זר כזה, שאותם העמים עצמם העוינים אותנו יהיו לנו לעזר ביציאתנו. “אוהבינו” יביטו אחרינו, בצאתנו מתוכם, ברגש של עונג לא נופל מזה שנרגיש אנחנו, בפנותנו עורף להם.
מובן מאליו שיסוּד מקלט יהודי לא יכול לצאת אל הפועל בלי תמיכת הממשלות. כדי להשׂיג תמיכה זו וכדי לעשׂות מקלטנו בטוח בקיומו לעולם, יצטרכו יוצרי תחיתנו הלאומית לעבוד בשקידה ובזהירות. מה שאנו מבקשים הוא בעיקרו לא דבר חדש ולא דבר שיש בו סכנה למי שהוא. תחת המקלטים הרבים, שהורגלנו לבקש מאז ומעולם, רוצים אנו שיהיה לנו מקלט אחד בלבד, אלא שקיומו של מקלט זה צריך שיהיה בטוח בדרך מדינית.
“אם לא עכשיו, אימתי?” – יאמר נא ישׂראל. ואוי להם לבנינו אחרינו, ואוי לו לזכרונם של היהודים בני דורנו, אם תעבור עלינו שעת הכושר הזאת לבטלה.
– – – – – –
חוזרים אנו על תוכן המַחברת הזאת בסעיפים הללו:
· היהודים אינם אומה חיה; זרים הם בכל מקום. ועל כן יבוּזו להם.
· שווּי מעמדם של היהודים במובן האזרחי והמדיני אינו מספיק להרים כבודם בעיני העמים.
· התרופה הנכונה והיחידה היא – יצירתה של אומה יהודית, של עם שרוי על אדמתו, השתחררותם העצמית של היהודים, שווּי מעמדם כאומה בין האומות על ידי רכישת ארץ מיוחדת להם.
· אל נַשיא את נפשנו, כי אהבת-הבריות וההשׂכלה יביאו בזמן מן הזמנים רפואה שלמה למחלת עמנו.
· חסרון רגש כבוד לאומי ובטחון בכוח עצמנו, חסרון אִיניציאטיבא מדינית וחסרון אחדות – אלו הם אויבי תחיתנו הלאומית.
· כדי שלא נהיה אנוסים לנוד מגולָה לגולָה, צריך שתהיה לנו ארץ-מקלט רחבה ופוריה, מקום-כנוּס מיוחד לנו.
· השעה הזאת היא שעת הכושר מאין כמוה להגשמת ההצעה המבוארת.
· שאלת-היהודים הכללית צריכה להפּתר בדרך לאומית. ואולם תחיתנו הלאומית תוּכל לבוא רק קמעא קמעא. עלינו לעשות את הצעד הראשון, והבאים אחרינו צריכים יהיו ללכת בעקבותינו בצעדים מתונים ולא נמהרים.
· תחיתם הלאומית של היהודים זקוקה לקוֹנגרס של אצילי בני ישׂראל, שיפַנה את הדרך לפניה.
· אין קרבן שיהיה גדול יותר מדי לשם השׂגת מטרה זו, אשר תציל את עמנו מן הסכּנה הנשקפת לעתידותינו בכל מקום.
· הספקת הממון הדרוש להוצאת הדבר אל הפועל לא תוּכל, לפי מצב הענינים, לפגוש במעצורים שאי אפשר יהיה להתגבר עליהם.
· תּוֹשַע ידכם לכם, ויושיעכם אלהים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.