_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הוגו ברגמן

משה גליקסון

לתוכן הענינים

 

..."אחים שנפרדו לפני חמש-שש שנים בידידות, באהבה, ברוח אחת ובשאיפה אחת, ועברו במשך הזמן כל אחד לעצמו את שבעת מדורי הגיהנום שלו, ועתה נזדמנו לפונדק אחד, ובינתים בלל אלהים את שפתם ואין הם מבינים איש את שפת רעהו.  וקשה להדבר, קשה לגלות את האור הגנוז המשותף לכולם בעמקי נפשם.  לא אהבה ושנאה היו בדבר, אלא מרחק שקשה לגשור עליו גשר"...

בדברים האלה, שכתב הוגו ברגמן לפני שלש-עשרה שנה על ועידת האיחוד בפראג, אפשר לסמן את ההרגשה המתעוררת כיום בלב כמה מידידיו וחבריו עם יובל החמשים שלו...

הוגו ברגמן הוא איש מדות בעולמנו הרוחני הקטן, בעל שעור קומה, איש-מדע יסודי, הוגה דעות, העומד ברום המדרגה של ההשכלה והדעת המודרנית.  הוא בא אלינו, כמדומה, מעולם המדע המדויק, הפילוסוף שבו עומד על הקרקע המוצק של המתימטיקה ומדעי הטבע, לפני שנים מעטות פרסם ספר חשוב בגרמנית על הזרמים החדשים בפיסיקה העיונית, אבל עוד לפני עשרים וחמש שנים כתב ספר מצוין על הפילוסופיה של בולצאנו, שבו הסביר ביחוד, בחריפות ובעמקנות מרובה, את תורת ההגיון של המתימטיקה מיסודו של אותו פילוסוף מקורי.  ואילו היה ברגמן רק פילוסוף ואיש המדע, אילו היה עומד עד היום בד' אמות של הלכות-עולם, היה יושב בקתדרא באוניברסיטה בירושלים ומסתכל הסתכלות טהורה בפרובלימות הנצחיות של הרוח ובצירופי יצירתו ומסתפק בזה – ודאי שרבים-רבים מאיתנו, ביחוד מן המשכילים שבעם, היו רואים חובה לעצמם לחוג את יום הולדת החמשים שלו בכבוד, ואולי גם בהדר.  אבל הוגו ברגמן איננו, לא רצה להיות, פילוסוף, איש העיון וההסתכלות לבד.  במאמר קטן ומלא ענין על שפינוזה ופני זמננו, שכתב לפני כמה שנים, הסביר ברגמן את הסבה, שהרחיקה את בני דורנו משפינוזה:  "אין אנו רוצים ואין אנו יכולים לשבת במנוחה.  עלינו, גם על הפילוסוף ואולי עליו יותר מעל כל שאר בני אדם, לצאת אל המערכה ולקחת חלק בחבלי היצירה של עולם חדש".  ומתוך הסתמכות על דבריו של גיתה לאיקרמן ("ממלאים אנו תפקיד במחזה, ואין אנו יודעים, מה טיבו ומה תכנו של זה.  אך הפילוסוף מוותר על השתתפותו במחזה ומסתפק להיות סטטיסט אלם, כדי שיוכל להבין טוב יותר את התוכן ואת המובן של כל המחזה"):  "העתים נשתנו.  אין מקום לסטטיסטים אלמים במחזה הנקרא 'היסטוריה'.  גם הפילוסופים צריכים לקחת את חלקם בו.  ההבדל הוא, שהאחרים אינם יודעים מה שהם מציגים, ופילוסוף הוא מי שעלה בידו להבין במקצת את תכנית המחזה ותכנו ושאינו ממלא תפקיד שהוטל עליו מבחוץ אלא מתאמץ לחיות את חייו בהתאם לכוונה הנסתרה של בעל המחזה"...

הוגו ברגמן אינו ממלא "תפקיד שהוטל עליו מבחוץ";  הוא שומר מכל משמר את חירותו הפנימית, את "האבטונומיה של האישיות המוסרית".  אבל גם הפילוסוף מבין אך ורק במקצת את תכנית המחזה ותכנו, ולפיכך יש ששגיאותיו גדולות וקשות משל אחרים, שאינם יודעים כלל, מה הם מציגים...

-----

הוגו ברגמן היה שייך בימי נעוריו לחוג הפילוסופים הפראגיים מבית מדרשו של פראנץ ברנטאנו, אבל לאחר זמן מועט עבר לפילוסופיה האידיאליסטית.  ופילוסופיה זו הטביעה את חותמה בהשקפת עולמו היהודית, בדעותיו הציוניות.  ציוניותו היא קודם-כל ציונות-רוחנית-תרבותית-מוסרית;  היסודות שעליהם הושתתה הם:  אחד העם, מרטין בובר, א.ד. גורדון;  מאורע החיים, שהביא אותו לעמו ולתנועת תחיתו, היה, כמו לרבים אחרים דוגמתו, – הרצל.  מעולם רחוק ונכרי, ממעמקי הטמיעה בא אל עמו, ומשבא – לא הסתפק במועט, לא עמד בחצי הדרך, לא יצא ידי חובתו ב"אני מאמין" ובמצוות קלות, אלא הטיל על עצמו את כל עולה של התורה הלאומית הלכה למעשה.  ברגמן הוא אחד המעטים הספורים שביהודי המערב, שתורה זו נעשתה להם תורת חיים, שהסיקו את מסקנותיה האחרונות, מסקנות מפעל ומימוש;  הוא אחד היחידים, אם לא היחידי, שעבר את דרך היסורים והחתחתים מסופר גרמני לסופר עברי.  ידידו וחברו מנוער רוברט וולטש מעיד עליו, שבהיותו עוד סטודנט נלחם לציונות רוחנית, לעברית וללאומיות יהודית, המבוססת בסוס מוסרי.  בציונותו של הוגו ברגמן היה תמיד יסוד של פילוסופיה דתית.  הוא נמנה על אותה החבורה הפראגית של צעירים נלבבים ואנשי רוח, שהתלכדו מסביב לאגודה הציונית "בר כוכבא", אותה החבורה שפרצופה הרוחני בא לידי גלוי ובטוי במאסף "פום יודנטום" (לייפציג 1913).  הוא ברגמן, שהוציא בימים ההם ספר מלא ענין בשם "דברות משה" והסביר במבוא שלו את יסודות המוסר היהודי מנקודת ראות הפילוסופיה של קאנט ופיכטה, היה ממנהיגיה וממדריכיה של אותה חבורה.  היתה זו חבורה מצוינת ומיוחדת במינה.  לא קלוב לשם שיחות ווכוחים על נושאים מענינים, לא סתם חבורה של סופרים ואינטליגנטים ידידים, אלא עדה קטנה לשם עבודת רוח משותפת ובקשת דרכים משותפת.  היתה כאן השפעת-גומלין חשובה ומלבבת.  כל מאמר וכל נאום של אחד מבני החבורה היה מאורע, ענין חשוב, לחבורה כולה.  בסביבה זו היה לו להוגו ברגמן לא רק קהל קוראים ושומעים אלא גם קהל חברים ותלמידים, שבקשו תורה מפיו.  מאמרו "קדוש השם", למשל, שנתפרסם באותו מאסף, נעשה מאורע חשוב לכל החבורה, הכה גלים, עורר את המחשבה.  ידוע, שאותו מאמר השפיע השפעה עמוקה על הפייטן-הפילוסוף מאכס ברוד – אף הוא אחד מבני החבורה הזאת – וספרו המצוין והעמוק "דרך טיכו בראהי אל אלהים" הוא פרי השפעה זו.  ואמנם אותו מאמר אפייני מאד לתורתו היהודית-הציונית של הוגו ברגמן.  "קדוש השם" – זהו עמוד האש שהוגו ברגמן רואה לנו במדבר חיינו.  "רוצים אנו לשוב ולחדש את משמעותו העתיקה של הדבור הגדול.  את הדרך מראה לנו התנועה המוסרית אשר בקרב יהודי הזמן הזה, שאנו קוראים לה ציונות.  הסירו מעליכם כל חצאיות, כל פשרה וכל הסתגלות נוחה, היו שלימים בדרככם;  התחדשו מתוך רוח חומר בקודש, למען ישוב ויהיה לכם אלהים את אשר היה למשה:  אש אוכלה, הציונות היא קדוש השם שלנו".

מיום שנכתבו הדברים האלה עברו אך כעשרים שנה.  וכמה הם נראים לנו כיום רחוקים, מוזרים, תמימים!

-----

בשנת 1919 הוציא הוגו ברגמן ספר קטן בגרמנית בשם "יבנה וירושלים", – קובץ מאמרים שנתפרסמו בעתונים ובמאספים שונים במשך עשר שנים בערך.  רשמו של הספר הקטן הזה עודנו שמור בלבי.  כתבתי עליו אותה שעה דברי אנאליזה והערכה, ונראה לי, שכדאי לעמוד כאן על מקצת הדברים ההם, המסבירים ומסכמים את השקפת עולמו היהודית והציונית של הוגו ברגמן.  אותו שם "יבנה וירושלים" היה בו משום פרוגרמה.  ויבנה קודמת כאן לירושלים;  החדוש הוא ביבנה, בפרובלימה של מהותנו הרוחנית ועתידנו הרוחני, אף על פי שאין השם שלם בלי "ירושלים".  בלי הקיום הלאומי החלוני, בלי תרבות לאומית חלונית, בלי חיי ארץ לאומיים.  ברגמן אינו מוצא ספוק בלאומיות החלונית, או, אם להשתמש בטרמינולוגיה שלו, בלאומיות הפורמלית, המסתפקת בצורות הלאומיות ובכלים הלאומיים ואינה שואלת שאלות מהות ותוכן.  ולא שהוא שולל את הלאומיות החלונית, את ערכיה וכבושיה של היהדות החלונית החדשה.  "אין אנו רשאים לוותר על אותה המדרגה של יהדות לאומית, שכבר עלתה בידינו לכבוש, אבל אין אנו רשאים לשכוח את העמוק והחשוב ביותר:  את השרשתנו בעבר היהודי הרוחני, שהוא קרקע מולדתנו האמתי".  ברגמן מודה ומחייב את עיקר דרישתה של היהדות החילונית החדשה:  הרחבת הגבולים, שיטת חיים לאומית ממשית ומקיפה כל צרכיו של אדם מישראל.  דרישה זו היא לו עיקר גדול של הציונות.  הוא קובל על הציונות הרשמית, הממשיכה את תקלת הגלות:  את הגיטו הרוחני;  המצמצמת את היהדות ואת התחיה הלאומית בקרן זוית ומניחה חיי יום יום כשהיו נתונים ברשות זרה, הפקר לכל הרוחות ולכל הגלים.  לא די לו בציונות, העוסקת בעבודה "לשם ארץ ישראל", רוצה הוא להעמיד את הציונות על כל עניני חיינו בלי יוצא מן הכלל.  ענינים פוליטיים ושאלות כלכליות, פרובלימות תרבותיות ופרובלימות מוסריות-לאומיות – כל אלה הם ענין לציונות.  תחיה לאומית וגיטו רוחני, הבונה חיץ בין צרכים אנושיים וצרכים לאומיים הם תרתי דסתרי.  ברגמן מתיחס בחבה ובהערצה לברדיצ'בסקי ולמלחמתו ב"גיטו", ברוחנית הערטילאית.  אבל עם כל הודאתו בלאומיות החלונית ובזכויותיה, הרי הוא סובר, הרי הוא מרגיש, שלאומיות זו אינה אלא מדרגה ראשונה בסולם עליתנו.  זוהי, לדעתו של ברגמן, דרך התפתחותה של תנועתנו, דרך התעמקות הלאומיות עד לידי רליגיוזיות.  הלאומיות רוצה להחיות את כל כחותיה של האומה.  מה יהיו דרכם ומגמתם של כחות היצירה שנתעוררו – דבר זה אינו נוגע לה כלל.  אין היא יודעת יהדות המוגדרת הגרת תוכן, אין היא אלא מסגרת לחיי האומה בכל רבוי גוניהם וצבעיהם.  אין לפניה אלא תכלית אחת:  שהאדם העברי יעשה יוצר בתוך צבורו הטבעי, שכל אחד יראה את עצמו בן האומה ונושא באחריותה.  ערכה הגדול של "תכנית-מסגרת פורמלית וריקת-תוכן" זו היא בזה, שהיא מוציאה אותנו מן הגיטו הצר ופותחת לנו פתח לחיים מלאים. בתוך המסגרת הזאת יש מקום לכל מיני השקפות עולם והתסכלות בחיים, להלחם את מלחמתן, להשפיע ולהפרות זו את זו. אין אדם צריך לוותר כלום מאנושיותו, כשהוא בא אל תחומנו.  נויטרליות זו היא חובה על ההסתדרות.  אבל בתוך מסגרת-עם זו יתאמצו יחידים וקבוצים להגיע לידי לאומיות של תוכן ומהות, ללאומיות הרוצה ביהדות מסוימת ומקוה אליה  ושואפת לעורר את כחות-היצירה באומה לשם תקוה זו. עכשיו לא די בה בלאומיות הפורמלית והיא נעשית אמצעי למטרה.  "המהות הלאומית של התנועה" – פירושה הוא:  הציונות פונה להאדם היהודי כולו.  לפנים לא היתה יהדותנו מקיפה את כל חיינו.  באה הציונות בתביעתה הריבולוציונית:  לצור צורות לכל חייו, תנאי-חייו ויחסי-חייו של היהודי.  תביעה זו התחילה במרידה כנגד הרוחניות הערטילאית שלנו.  זו היתה צורך השעה.  ואולם, ודאי שגם עם עברי "גשמי", שכוח-אלוה ונטול-רוח, עם שיוכל, אולי, להעשות גם הוא שותף במלחמת העולם הבאה, תועבה הוא לנו.  לאמתו של דבר אין הציונות אלא "סינתיזה של שני היסודות ההם, של היסוד החלוני והיסוד הרוחני, הנלחמים זה בזה מתחילת ההיסטוריה שלנו, שואפים זה לזה ואינם מוצאים זה את זה...  הלאומיות העברית האמתית רוצה באחוד הנגודים. רוצה היא במציאות ובחלוניות יהודית חזקה, משום שהיא יודעת:  אם יש לנו עוד קיום, עתיד כל המעשה החלוני הזה, הבנקים ובתי הספר, אגודות העבודה והמושבות, להעמיד לנו את רוח היהדות:  את הרליגיוזיות שבבחינת תוך ושבאחוד".

ואת מהותה העליונה של אותה ריליגיוזיות, העושה את האדם שותף למעשי בראשית ומטילה עליו אחריות לגורלו של עולם, את גולת הכותרת של היצירה הדתית העברית, רואה ברגמן באותו מושג של "קדוש השם".  "ונקדשתי בתוך בני ישראל".  האדם מקדש, כביכול, את קדושו של עולם.  המפעל המוסרי הוא זכותה וקידושה של הבריאה כולה.  על ידי המפעל המוסרי, מפעל הרצון והחובה, מתגבר האדם על קרעים ונגודים, מנצח את השניות של טוב ורע ומביא תקון לעולם.  העולם לא ניתן לאדם בבחינת הויה מוגדרת, קוסמוס מסודר, כהרגשת היונים, אלא בבחינת התהוות, בחינת תעודה ודרך.  יחסו של העברי לאלהיו הוא לא יחס סטאטי של יחס דינאמי.  אף אחדות הבורא היא, כביכול, מושג דינאמי:  יחוד השם (מעשיו של האדם מביאים, לפי השקפת המקובלים, לידי "יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה").  האדם יוצר את האחדות הגדולה, אחדות האדם, אחדות העולם, – יוצרה מתוך שניות, מתוך מלחמה והתאבקות, מתוך התגברות על הקרעים והנגודים על ידי התעודה המוסרית, על ידי המפעל המוסרי.  המפעל המוסרי הוא שיפתור לנו את חידת חיינו הסבוכה.  ומכאן הקריטריון היחידי לכל שאלות חיינו ותחיתנו:  אין ציונות אלא ציונות של מפעל, של הגשמה ומימוש, של מצוות שהן בקום ועשה;  ומכאן המפתח לדעותיו הציוניות של ברגמן, אבל גם לתהיותיו ולתעיותיו.

הוגו ברגמן הוא סוציאליסט לפי אמונות ודעות שלו.  ציוניותו היא ציונות סוציאלית, ומבחינה פוליטית-ארגונית – ציונות פרוליטארית.  אבל ציונות פרוליטארית זו היא ממין מיוחד.  אין היא מעמידה את הכל על החומר ועל החולין, אלא היא מבקשת את הסינתיזה של היסוד הסוציאלי והיסוד הלאומי, מבקשת תוכן לכלים הלאומיים, מטילה תעודות חברתיות-חיוביות על התנועה הלאומית.  הלאומיות שלה היא לפי זה לא לאומיות "פורמלית" אלא לאומיות של מהות ותוכן, המעמידה עליה תעודות אנושיות-מוסריות.

כך מצא ברגמן את מקומות בתנועת העבודה בציונות.  אבל לא מצא מנוחה וספוק.  הוא עמד תחילה במערכות "הפועל הצעיר", השתתף בועידת האחוד בפראג (תר"פ), עלה סמוך לה לארץ ישראל, נעשה חבר פעיל במפלגה, שראה בה את מגשימת הסוציאליזמוס היהודי היוצר, שאין ענינו הפיכת הקערה על פיה על ידי חלוף המשטר המדיני והעברת כלי התוצרת לידי היוצרים במחת-אחת, אלא חדוש התא של החברה, על ידי הגשמת הסוציאליזם בחיי היחיד.  ועם זה הוא מבקש את הדרך לסוציאליזם הפוליטי, לשותפות השאיפה והפעולה עם התנועה הסוציאליסטית העולמית, כפי שמצאה את בטויה במפלגת העבודה האחרת בארץ ישראל בימים ההם – ב"אחדות העבודה".  ברגמן איש הסינתיזה, מבקש גם כאן את הסינתיזה, את אחדות הסוציאליות היוצרת והסוציאליות הפוליטית, מתחבט בין שתי המפלגות של ציונות סוציאלית בארץ ואינו מוצא את מבוקשו אף באחת מהן, והעיקר:  אינו מוצא כאן את גבהי מרומיה של השאיפה המוסרית והתעודה המוסרית, שאליה נשא את נפשו...  והוא הולך ומתרכז יותר ויותר בעבודה ספרותית-מדעית, בונה ברוב עמל ומרץ וכשרון את הספריה הלאומית בירושלים, קורא שעורים והרצאות לשוחרי דעת ומדע, נכנס לישב בקתדרא לפילוסופיה החדשה באוניברסיטה בירושלים, כותב מאמרים, מונוגרפיות, רשימות-בקורת אין מספר, בעברית ובלועזית, בעניני פילוסופיה ומדע, כותב ספרים גדולים וחשובים על הפילוסופיה של עמנואל קאנט, על הפילוסופיה של שלמה מימון, עומד על המשמר וקשור קשר חי ופועל בחיי המדע והתרבות בעולם הגדול, עומד על כל חדוש שנחדש באותו עולם – ועדיין אינו מוצא ספוק לנפשו, אין דעתו "מתקררת" עליו;  עדיין האינטרס הפוליטי-החברתי אינו נותן לו מנוח.  אין הוא רוצה להיות פילוסוף ואיש המדע בלבד.  אין הוא רוצה, אין הוא יכול לשבת במנוחה, הוא רואה חובה לעצמו "לצאת אל המערכה".

ולפתח – חטאת רובץ.  כאן אורב לו המכשול.

יש סכנה באידיאליזמוס הפילוסופי, כשהוא אומר ליתן למציאות יותר משהוא יכול ליתן לה לפי עצם מהותו – כשהוא אומר לא לקבוע אידיאל למציאות, לשמש לה כוכב מאיר נתיבות מרחוק, להעמיד עליה אידיאות רגולטיביות על מנת לעצב את פניה ולטבוע בה מחותמו לאט לאט, מדור לדור, אלא הוא בא לפסוק לה הלכות למעשה בחיי יום-יום כשיטתו וכרצונו ולפי המסקנות הקיצוניות של הגיון הקו הישר.  אפשר להביא דוגמאות מרובות לעריצותו של האידיאליזמוס הפילוסופי, למכשולים, שאותה מדה קיצונית של מסקנות הקו הישר, המתעלמות מסבוכיה של המציאות, עשויה לזרוע בדרכם של בני אדם חיים.  בכחה של המחשבה האידיאליסטית המופשטת אפשר להגיע עד כדי לאסור את החיים עצמם בשל חטאים ושגיאות ו"סתירות" שבהם לשיטה (דוגמא קטנה מעולמנו אנו:  בכחו של האידיאליזמוס המוסרי המוחלט מיסודם של נביאי ישראל אסר עלינו הרמן כהן את – הציונות).

נראה לי שגם הוגו ברגמן נכשל, בפעולתו הפוליטית בשנים האחרונות, בחטא זה של אידיאליזמוס פילוסופי, העלול לההפך למעשה, מפני מדת עריצות שבו, לנגודו הגמור של אידיאליזמוס.  לא כאן המקום לעמוד בפרטות על ענינה של "ברית שלום" (בא לידי להתוכח פעם ופעמיים, ולא בלי חריפות פולמוסית, בענין זה עם הוגו ברגמן, והיתה, אגב, כמדומה לשנינו ההרגשה:  "לא שנאה היתה בדבר, אלא מרחק שקשה לגשור עליו גשר").  אבל כשאנו באים להעריך את ברגמן, את האיש ואת פעלו, אין להתעלם גם מפרשה זו שבספר חייו, – אם אין אנו רוצים לנהוג בו מנהג של "יובל", אין עמו אמת אלא שבחים בלבד.  ביחס לאדם כברגמן ודאי אין מקום ל"יובל" כזה.  היתה בה באותה פרשה מדה רבה של "אידיאליזמוס" תועה וטועה בדרך הישרה יותר מדאי.

וגרמו לכך גם סבות פסיכולוגיות מיוחדות.  ברגמן בא מן המערב, מוצאו הרוחני הוא מאותו חוג של אנשי לב ורוח, אשר מוראות המלחמה ותהומותיה זעזעו את נשמתם עד עמקי מצולותיה ונטעו בלבם שנאה עזה כמות לכל מה שיש בו ריח וחשש של מלחמת אדם באדם.  הפאציפיזם המוסרי העמוק של ברגמן קלקל לו את השורה והראה לו את מציאותנו במראה עקומה.  נסיונותיה המרים וחטאיה הגדולים של אירופה, ושל גרמניה בפרט, בתקופה שלאחר המלחמה הטעו אותו להריח, בדרך של אנאלוגיה עקומה, סכנה רצינית של מיליטריזם ושוביניזם לאומי גם בעולמנו.  חזיונות אלה וכיוצא בהם המכרסמים את אירופה, שודאי אין להתעלם מסכנתם החנוכית-הפנימית, הביאו בלבו את הפחד, שמא נהפך באמת ל"עם שכוח אלוה ונטול רוח, שיוכל אולי להעשות גם הוא שותף במלחמת העולם הבאה".  והפחד הוא יועץ רע.  הפניקה, פרי פחד מופרז מפני סכנות חוץ וסכנות פנים כאחת, העבירה את ברגמן ואת חבריו על דעתם הציונית והביאתם לנטיה המשונה:  להטיל לתוך הים הזועף את עיקר מטענה של תקות-ציון.  "ברית שלום", שהיתה יכולה ליטול לעצמה את הזכות החשובה:  לעורר את הלבבות לשאלה הערבית, להוות חבורה של אנשי עיון ומחקר, שילמדו ויחקרו את השאלה הזאת לצדדיה השונים, רצתה דוקא להעשות גורם פוליטי פועל, רצתה לפתור את השאלה מהיום למחר, ויהא מה.  פראמה, תורת הקרבן, המעמידה אחד מיסודותיה הרוחניים של אסכולת בובר ("רק בקרבן הכח המשנה מזל", הורה בובר) – נהפכה והיתה לתורת הקרבן של אומה, שפירושה למעשה ויתור לאומי גמור, ליקווידציה לאומית כביכול.

ברם, אין עבירה מכבה תורה.  ועדיין יש לנו ללמוד תורה מפי בעל היובל.  טעות פוליטית של ברגמן לא תגרע מזכויותיו, לא תגרע מערכו של האיש, המורה, הסופר, איש המדע והחכמה.  יעברו ימי הסערות והמבוכות, הקרעים והנגודים, יגיעו לנו ימים של יצירה מתוך שלוה, מתוך אחדות הרצון והמפעל – ואנשים כהוגו ברגמן יתפסו את מקומם הראוי להם בחיי הרוח והתרבות של האומה המתחדשת.

וזאת הברכה לבעל היובל.

 

י"א טבת, תרצ"ד, 25.12.1933

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה