_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ח.נ. ביאליק

משה גליקסון

לתוכן הענינים

 

א

שני מיני אמנים.  ­­–  "ביאליק שבעל-פה".  ­­­–  ביאליק המשורר הלאומי.   ­­–   מאמינים ויוצרי חדשות. – משורר התחיה.  ­­–   שירי הזעם.  ­­–   שירי הטבע.  ­­– שני מיני רומנטיקה.

 

עלובים בני-אדם שהחוק האכזרי של "צמצום-נשמה" מושל בהם.  אפילו נשמה עמוקה כים יש לה, כים הזה, שעות של עליה ושעות של ירידה.  בשעות העליה, עלית מהות והכרה, נשמתו של אדם ­­–  קשה מתוחה: היא מתאזרת, חושפת את מהותה, דולה משכבותיה העמוקות כחות ראשית ומקור, מפעילתם ומעשירתם, מתוך חרות של יצירה.  ובשעות הירידה וכבוי המאורות דומה נשמה זו לקשת מרושלת: היא מתפרקת את כלי-זינה, פותחת פתח רחב לרפיפות ולארעיות של סבות-חוץ ופעולות-חוץ ומוסרת עצמה לרשותם של אלפי גלים גדולים וקטנים הנושאים אותה לכל רוח כנשוא קיסם נידח.  ובמידה שאדם גדול מחבריו­­    גדול המרחק וגדולים הנגודים שבין מעלותיו ומורדותיו.  כל הגדול מחברו "יצרו" גדול ממנו: נטיתו הטבעית לפזור-הנפש ולהתפרקות מרושלת תובעת את עלבונה ודורשת תשלומי-כפל על ההתאמצות וההתאזרות הנפשית, שאינה מן המדה הרגילה.

מרחק זה שבין "עליה" ו"ירידה" גדול ביחוד במלכות הרגש והדמיון.  נשמתם של משוררים ואמנים נתונה על-פי רוב יותר מנשמתם של אחרים בכף-הקלע של עליות וירידות שאינן פוסקות.  הגדול שבמשוררי רוסיה מעיד: עד שאפולון קורא את כהניו לעבודתו  ­­–  הרי הללו שקועים בהבלי עולם-הזה , כנור קדשם נדם, תרדמת-קרח נסוכה על נשמתם ואין כמוהם ריקנים בבני-אדם.  ואמנם, יש שכהני אפולון אלו נראים כשליחים ארעיים ושתומי-עין  של "קפריצה" אלהית, כאחוזי "דבוק" שרוח זרה ורחוקה דוברת בהם שלא מדעתם.  בחירי-המוזות הללו  ­­–  כנוח עליהם ה"רוח" הם נעשים לו לפה ועושים את רצונו: מעמידים  לאנושיות את היצירות הגדולות, שעליהן היא חיה וגדלה וכובשים לפניה דרכי-רוח חדשות, ובסור מעליהם ה"רוח"  ­­–  יהיו כשאר בני-אדם שבשוק והם מתפרנסים מן המוכן, מן השבלונות והנוסחאות הקבועות, משל אחרים או משלהם.

ויש אמנים ויוצרים היוצאים מכלל זה.  אתה מוצא לפעמים יוצרים, שנשמת שדי תחיים ערב ובוקר וצהרים, ורוחם הוא כמעין אשר לא יכזב מימיו.  הללו ברכת-היצירה מלוה אותם בכל פנות שהם פונים וחותם של מקוריות ונשמה יתירה טבוע על כל מעשיהם וחייהם.

  על איזה משני הסוגים הללו של אמנים ויוצרים מתיחס ביאליק שלנו?

פעמים, בשתי תקופות קרובות זו לזו, אבל משתנות זו מזו במהותן, זכה ביאליק להעשות תורגמן לדורו ולרוחו, דיוקן לנשמת האומה, לשאיפות-מהות ולחובות-חיים שלה.

בימי "עיר ההרגה" נתן ביאליק דמות ובטוי לזעמנו הלאומי, לפתוס הלאומי שלנו, שבא במקום הפתוס הדתי הגדול, משגב הויתנו וסוד קיומנו בעולם במשך הדורות. משפסקו מחבבי-הצרות ומקדשי-השם עמד לנו הפתוס הלאומי לשאוב כחות חדשים, כחות מרידה וקרבנות, מן היסורים הישנים. הזעם הלאומי, הפתוס שבצער, נעשה לנו מקור חוסן לאומי חדש, נעשה אדמת-מטעו של החדש והחיוני. וביאליק הוא שנתן שם ודיוקן לפתוס זה, הוא שנטע בתוכנו את הזעם הלאומי, הוא שהטיל את הסערה המטהרת והמזקקת ללבבות.  חותמו של הדור,  ­­–  חותם של מרי ומרידה, של מרידה בגלות ובניוולה, של מרידה כנגד " חיי כלב רעב אסור בשלשלת"  ­­–  הוטבע בצורתו של ביאליק.

 וזמן מועט אחרי "עיר ההרגה" נעשתה המרידה הלאומית  ­­–  מרידה עולמית, מרידה קוסמית.  תכפו שוב הצרות והתלאות, ומשורר הדור וזעמו לא צוה עוד את מוסר כלימתו על "עם עברתו וחמלתו", אלא נשא את נפשו לשקע את יגונו ב"חיק כל העולם כולו", להשקות ממנו "כוכבים ודשאים" ולעכב את גאולת העולם.  נתגלה לו השקר הנורא שב"חותם אלוהים המזויף"; הפתוס של הצער נגע במוסדות-עולם.  הצער הלאומי התרומם למדרגה של צער אנושי-עולמי, של מרידה בסדרי-עולם. 

והנה שוב הגענו לתקופה חדשה.  בכל  נימי נפשנו  אנו מרגישים, שעומדים אנו בשעה מכריעה, שעת חלוף משמרות ותקופות, שעת חורבן עולמות ויצירת עולמות.  תכני-חיים חדשים, והרגשות-חיים חדשות ניתנים לנו בעצב ובזעזועי-נשמה עמוקים, הנפש הרגשנית קולטת צלילים רחוקים וריחות דקים של עולמות מתהוים.  דבר-מה הומה ורוחש ותוסס במעמקים, וכל אשר יש לנו, כל מה שנחלנו מאבותינו וכל מה שרכשנו לנו ברגעים של הזדעזעות יסודות, כל כח אישיותנו ומצוקתנו, כל ערכינו ונכסינו, נתונים ועומדים בכף המאזנים המעוינת, ­­–  כל זה חזר וניתן לתוך כור-ההיתוך הגדול, אין איש יודע ומגיד, מה יהיה טיבם של הדפוסים והמטבעות החדשים.

שלשים שנה מלאו מיום שביאליק התחיל לעבוד את עבודתו לספרות ולשירה העברית, ואף-על-פי-כן נראה לי, שעדיין אין אנו יודעים אותו כל-צרכו.  נראה לי, שמי שיודע את ביאליק רק על-פי יצירתו שבכתב  ­­–  את יצירתו הפיוטית, שהעין תופסת בה ושלא נתברכה בשפע כמותי  גדול ביותר, ודאי, יהיה נוטה למנות את ב. בין האמנים, שזהב קדשם מפוזר גרגרים גרגרים בתוך ערימות חול, ושתעודתם היצירית היא לשמור על הגרגרים האלה ולגאלם מנטל החול.  אולם, מי שיודע את ב. רק על-פי יצירתו שבכתב  ­­–  יודע אותו רק למחצה.  ולא רק בנוגע לאישיותו, אלא גם בנוגע לעצם יצירתו של ביאליק הדברים אמורים.  אישיותו העשירה ומרובת-הגוונים של משוררנו באה לפעמים לידי גלוי בולט דוקא כשהוא מסיח לפי תומו במסיבת רעים על כוס תה או כשהוא שופך את לבו באזני אחד מחבריו, שהתיחד עמו במקרה בשעת טיול ברחובות עיר, בשדה או על שפת הים.  דברים שבעל-פה, שנאמרו כלאחר יד, מתוך קלות טבעית שאין בה לא מכובד-משקל של הכרת אחריות ספרותית ו"אימתא דצבורא" ולא ממלאכת הלטוש ושכלול-הצורה, הנעשית ביחידות מתוך כוונה וחשבון וישוב-הדעת,  ­­–  ודאי שהם פותחים לנו פתחים חדשים לנשמתו של האמן.  האטמוספירה של שיחה חיה פעמים שהיא נותנת טעם חדש ו"פנים" חדשות למילה רגילה; אטמוספירה זו מהוה את אלפי הגונים הדקים, התלויים בטמפרמנט, בספר-פנים, ברמיזה ותנועת-איברים, בהטעמת-קול ובריתמוס של המילה החיה. בנידון זה יש לאמר: דברים שבעל-פה אין אתה יכול לאמרם בכתב.

ואולם ביאליק שבעל-פה הוא, כאמור, לא רק גלוי אישיות, אלא גם פרק-יצירה מיוחד. ולא על-דרך ההשאלה בלבד.  יצירתו הפיוטית של ביאליק פעמים שהיא לובשת מעיקרה צורה של דברים שבעל-פה. יצירה זו קובעת ברכה לעצמה. אין בה שום פסיעות ראשונות וכבוש ראשון של ה"תימה"; אין בה מנפתולי היצירה הנאבקת עם החומר וצרה דרך נסיון לצרכיה צורות ארעיות ורופפות, המשמשות הכנה והכשרה לצורת-קבע עתידה.  שפירי-צורות כאלה, שעדיין לא הגיעו לפלוג-איברים ולחוט שדרה מוצק, הם פרק מתולדותיה של כל יצירה, ואין הבדל מהותי בדבר, אם שפיר זה הוא רשימה ראשונה שבכתב, או דברים שנאמרו בעל-פה. ואולם "ביאליק שבעל-פה" הוא לפעמים אותה "הצורה האובייקטיבית" של היצירה שאין אחריה כלום.  יצירה יחידה במינה זו פעמים היא עוטפת לבוש של שירה וציור פיוטי ופעמים היא מתגלה בדמות מחקר פסיכולוגי או רעיון מדעי-אמנותי, מעין אותם שנעשו נושאים למאמריו המצוינים של ביאליק במקצוע הפסיכולוגיה של הלשון והיצירה.  כמה מרגליות טובות מעין "הלכה ואגדה", "גלוי וכסוי בלשון", "חבלי לשון", "הספר העברי" וכו' היו וישנם עוד בבית-גנזיו של ביאליק, שלא הגיעו לכלל "יצירה אובייקטיבית" שבכתב!... אלא שרק קצתן ניתנו במתנה לקהל העברי: קצתן לא נגלו אלא ליחידים, שנעשו אנשי-סודו ושיחתו של ביאליק, ורובן ודאי לא יצאו מעולם מרשותם של בעליהן.

במובן ידוע אפשר לאמר, שכל אותה היצירה שבעל-פה של ביאליק לא יצאה מעולם מרשות בעלים.

שיחתו של ביאליק היא שיחה לשמה ולא לשם השומע.  בעצם הדבר אחת היא לו, מי הוא שומע זה. שיחתו היא פרי צורך אינדיבידואלי עמוק, פרי הצורך שבלב המשורר לברר לעצמו את ה"שאלה" המעסיקה אותו, למצוא שם ודמות ובטוי לאידיאה הממלאה את לבו באותה שעה.  וזוהי סבת החזיון המתמיה והמעציב, שביאליק מבזבז כל-כך את אוצרות-רוחו ומוציאם לבטלה.  יש שהוא נושא בחובו זמן מה איזו אידיאה ספרותית והוא מגדלה ומטפחה בלבו עד שיזדמן לו לעשותה נושא לשיחה ארעית במסיבת רעים, וכיון שנזדמן לו דבר זה  ­­–  הרי הוא מוצא ספוק לנפשו בשיחה ארעית זו וזיקתו לאותה אידיאה עוברת ובטלה.  כיון ש"ברר" לעצמו את הענין, כיון שמצא שם ודמות ל"אידיאה" שהיתה מנקרת במוחו, או מנגנת בלבו, ומרגיזה את מנוחתו  ­­–  מיד נעשתה לו זו כפרי זה הנושר מן האילן עם גמר בשולו והוא מסיח דעתו ממנה, ושוב אינו חוזר אליה ואינו משתדל להלבישה צורה קבועה וקיימת, העשויה להנחילה "חלק לעולם הבא".  ביאליק הוא מאותם האמנים המאושרים-האומללים, שמזג נלהב ודם חם מביאים אותם לבזבז את עשרם בלי חשבון בגלותם את מחשבותיהם ועולמותיהם הכמוסים לפני זמנם. יש שיחפז עליו הטמפרמנט הסוער והוא מרצה לפני חבריו את תכניותיו, מגלה להם מתוך חום והתלהבות את שאיפותיו ומגמותיו ומחשבותיו הספרותיות, והוא כולו כאש בוערת ורוחו כנחל שוטף­­–עד שתשוך הסערה ותדעך הלהבה והוא מצטנן והולך ולבו ירחק מן הדבר אשר הטיל את הסערה לתוך נפשו.  ומצד אחר יש ששיחתו הנלהבה  ­­–  לא באה מתחילתה כדי לגלות לחבריו את אשר הוא אומר לעשות וליצור,  אלא היא היא "הצורה האובייקטיבית".  שאותה מבקש בשעה זו דמיונו היוצר או שכלו החריף. אין הוא דואג כלל לקיומה ולעתידה של הצורה, לבו הולך אחרי הפרוצס עצמו של יצירת הצורה. בפרוצס זה הוא מרגיע את הפתוס הסוער בלבו, בו הוא מגלם ומגשם את הכאוס המשבית את מנוחתו.  המצוקה הפנימית של יסודות מעורבבים לקויי-אורות ומטושטשי-צורה טעונה פריקה ותקון (הרי זהו בעצם הדבר המוטיב הפנימי של כל יצירה, של חבלי- יצירה ותענוג-יצירה). וביאליק מבקש ומוצא גאולה אישית לעצמו מן המצוקה, וגאולה זו נוחה וקלה היא לבעליה, אבל יש בה תקלה לדורו ולדורות הבאים.  הוא מבקש תקון לכאוס הפנימי מתוך מתן צורה ארעית ועוברת בדברים שבעל-פה, ומתוך כך הוא מבזבז את נכסיו ואין אנו יכולים ליהנות מפירותיהם.  יש לשער, שתפקיד אישי-פסיכולוגי זה שמש מקור להשקפתו הכללית של ביאליק על מהותה ותעודתה של הלשון, כפי שנתבטאה במחקר הפסיכולוגי שלו "גלוי וכסוי בלשון".  הרגשתו הסובייקטיבית נתנה בלבו את הרעיון, שתפקידה הראשי של הלשון הוא לא לשמש אמצעי למשא ומתן בין אדם לחברו אלא להביא תקון לאנרגיה הנפשית, לגאול את האדם מן הכאוס הפנימי, להרחיק את המהומה של הרגשות ורשמים, שאדם סופג וקולט שעה שעה לאלפים ולרבבות, ולתת במקומה את חסכון הכחות, שמביאים הנרתיקים והכלים הקבועים, אף-על-פי שבעצם הדבר אין הם מכוונים ומתאימים כלל אל התוכן.

שיחתו של ביאליק  ­­–  בין אם ענינה הוא דברים שבשירה ובין אם היא מטפלת בסודות הלשון והיצירה וכיוצא בהם  ­­–  יש בה לבעליה משום רוחה ושחרור אנרגיה נפשית. תפקיד סוביקטיבי זה של שיחת ביאליק מטביע חותם מיוחד על אפיה וצורתה. המחשבה וההרצאה נולדות כאן בבת-אחת והו מאוחדות מתחילת יצירתן אחדות פנימית ומקורית.  מחשבה זו אינה המחשבה המדעית הרגילה הדיסקורסיבית; חלקיה אינם קודמים ל"כללה".  ביאליק אינו נוהג מנהג בעלי ה"הגיון", אינו מניח הנחות ומסיק מסקנות, אינו מצרף אבן לאבן מתוך טרחה ושקידה יתירה על מנת לעלות קמעה-קמעה "מן המסד עד הטפחות".  מחשבתו תופסת בבת-אחת מתוך חזון אינטואיטיבי את מהות הדברים ותוכם, את שלימותם ואחדותם האורגנית.  אין לו עסק בחומר ובחלקים שמהם מצטרף ה"כלל", אלא הוא תופס וחושף עצם מהותו של זה, ואנו רואים את פרטיו וחלקיו כשהם מתבהרים ומתלבטים זה אחרי זה, דוגמת הפרוצס של פלוג-איברים מתוך האורגניסמוס החי (ושיחתו הציורית והשוטפת של ביאליק היא עצמה משמשת סמל ודוגמה של גדול אורגני זה).  דומה שיחה זו לגלים אדירים, שהולכים ומתחדשים, הולכים וגדלים בלי הפסק ובדרכם הם בולעים וחוזרים ומולידים  אלפי גלים קטנים, והם נרגשים ומסתערים בלי הרף וכל גל וגל עולה על חברו שקדמהו.  וכשם שמהותו ותכנו של הגל אינו ב"חומר" שלו אלא בגדול זה עצמו ובהשתערות זו שאינה פוסקת, כך גם שיחתו החיה של ביאליק יותר משהיא חשובה מצד החומר, מצד תכנה המסוים, היא חשובה מצד הפתוס הפנימי של גדול ועליה, הנותן לה טעם מיוחד ומחיה אותה כנשמה את הגוף וכצורה את החומר.

פתוס פנימי זה הוא עצם מהותו ותכליתו של ה"גל".  אין הגל יודע תכלית אחרת שמחוץ לו, "ביאליק שבעל פה"  ­­–  יוצר הוא לעצמו ולא לאחרים.  ומכאן אותה פשטות הצורה וצניעות המחשבה ששיחתו מצטיינת בה.  דבריו הם תמיד מלאים חיים ומושכים את הלב ולעתים קרובות הם גם עמוקים ומבריקים ברקי מחשבה וציור, אבל אין בהם כלום מן ההשתדלות להפליא ולהרעיש ולסמא את העינים בנגוהות מלאכותיים, שבן-רגע היו ובן-רגע אבדו.  ביאליק כולו אומר "אישיות", כולו אינדיבידואלי שבאינדיבידואליים, אין בו כלום משל אחרים, מן השבלונות והנוסחאות המוכנים בעין ועומדים לתשמיש-יד לכל מי שצריך להם, אין הוא מתקשט ומתגנדר במקוריותו, אין הוא נוהג סלסול של התיפות בדבריו, אין הוא רודף אחרי הפרדוכסים והמלים המפוצצות, העשויים להביא מורך בלב השומע ולהכותו בתמהון.

יש בו בביאליק מדה יפה של רצינות מוסרית, העושה את האדם ישר ופשוט ותמים מכדי ליהנות מן הלהטים ולהשתעשע בקרניהם המסמאות של שברי כלי זכוכית.  מדה זו אתה מוצא גם ביחוסו אל הספרות והאמנות, גם ביחוסו אל החיים ושאלות-החיים. אין כביאליק מתנגד נלהב לפולחן הצורה שאין עמה תוכן, לאסתטיות הנבובה מבית-מדרשם של ה"הידוניים", שאינה נזקקת למוסר, לאמת החיים ולצערם.  הנטיה לאסתיטיות ממין זה, שתקפה קצת מסופרינו הצעירים והביאה אותם לראות את עצמם כבריות מעולם אחר, כבני-מרומים, שהירידה אל העמק חולין היא להם ועבירה אסתיטית  ­­–  נטיה זו תועבה היא לו, ביאליק לא ראה עצמו מעולם מורם מעם.  מתנת-אלהים הגדולה שזכה בה אינה בעיניו שטר של שחרור מחובות לאומיים.

לא קם בישראל בדורות האחרונים כביאליק משורר לאומי, שספג וקלט לתוך נפשו את כל ה"מוטיבים" של צער האומה ותקוותיה, ואת המוטיבים האלה חזר והשקה בדם לבבו ובמיץ עצביו להפרותם ולעשותם כוח לאומי יוצר ומחולל.  דומה, שביאליק אסף וצבר את כל קוי-האור הדקים והמופלאים, היוצאים מנשמת האומה, ואת לבבו ואת נר האלהים שבלבבו עשה מרכז האורות הללו, שמשם הם חוזרים, מחודשי-צורה ומעושרי-תוכן, ומשתפכים אל ההיקף להאיר מחשכי-עולם ולהחיות לבבות שוממים. בשירתו של ביאליק מצאה נשמת-האומה את תקונה-בטויה. צער האומה הגדול כים, געגועיה העמוקים כתהום וצורבים כאש עצורה, מאווייה הכמוסים, התוססים ומרטטים בחביון נשמתה, זעמה ותקותה, יגונה ונחמתה  ­­–  כל אלה מצאו שם ודמות ובטוי בשירתו של ביאליק.  "כל זה יהמה בלב, יהמה יחמר כים, כל זה יבער כאש, יבער יצית הדם"  ­­–  של המשורר ושל בני-דורו הנזקקים לו.  בשירה זו יוצר הדור עצמו, בה הוא מגלם את ישותו ומהותו, כשם שהילס העתיקה "יצרה את עצמה" בשירי הומירוס ובהיכלי הדוריים, וכשם שהאומה העברית בימי הבית הראשון הגשימה את ישותה בחזון נביאיה. וכך חזרה שירה זו, פריה ויצורה של רוח האומה והתקופה, ונעשתה כח יוצר ומפרה בחיי האומה.

תמה אני, אם שמו של משורר אחר יזכר על התחיה הלאומית שלנו כשמו של ביאליק. מי שצרף ראשונה את השם ביאליק לתחיה  ­­–  יפה צרף. ואין מקשין על ביאליק מביאליק.  לא ממה שכתב, ומכל-שכן ממה שלא כתב.  לא עצם הדברים הם עיקר, אלא הנשמה המחיה אותם, האטמוספירה המקיפה אותם, אותו השפע המופלא, רב החידות והרזים, היוצא מן היצירות הגדולות ועושה אותן למה שהן.  ואין לשאול ולבדוק, אם ביאליק "מאמין בכל לבו בתחיה", או לא.  לא באמונה התמימה אלוה התחיה ולא בשירות ותשבחות עובדים אותו.  אביה של אומה זו שנבחרה להיות עם ה'  בעולם, נאבק עם אלוהיו.  ומי קרוב יותר להאלהות, איוב הזועם וקובל ומתקומם ומהרהר אחרי כבשונו של עולם, מתריס דברים כלפי מעלה ותובע את אלהיו לדין, או חבריו יראי-החטא, שפיהם מלא תהילות ותשבחות לאלהים כל היום?  הוה אומר: איוב, שהרי כך העיד עליו אלהי-עולם עצמו מן הסערה.  האמונה העמוקה, האמיתית, זו המחוללת נפלאות ומפרקת הרים באמת, אינה נקנית מתוך פזמונות מקובלים וקריאות "הללויה"!  שאינן פוסקות, אלא מתוך מלחמה פנימית קשה; ומי יודע: אפשר שאינה נקנית אלא דוקא מתוך יסורים של ספיקות וכפירה.  אמונה כזו אינה ענין של נוסחאות קבועות: "אני מאמין ש..." ו"אני מאנין ש...",  אלא היא רגש עמוק בלב, מקנת דם ומוח ועצבים, שקולו בוקע ועולה  אפילו מתוך התרסות של יאוש וחירוף וגידוף. הרגש התקיף והעמוק, שאינו מתפשר ומסתגל ואינו מסתפק במועט, פעמים שהוא גורם יסורי-שאול לבעליו, והלה מתמרמר וצועק מעצמת הכאב.  ענינה של התחיה והאמונה בתחיה הוא לנו עדיין בבחינת מקום-הפצע, ורק מי שאינו חש ואינו מרגיש את הכאב אינו צועק.  השלימות הפנימית יש בה ממדת הדין הקשה: הרגש התקיף והשלם מתמרמר על הכשלון והרפיון והחצאיות והוא מתאכזר לבעליו, בועט בקדשיו ומהפך קערתו על-פיה.  ומי שבא ובודק אחרי בעל-רגש כזה, עד היכן מדת "אמונתו" מגעת, ומביא ראיה מדברים שהלה אמר ושלא אמר, מצעקות-יאוש ומדומית-חידה שלו, ש"נתפס למינות"  ­­–  הריהו מעיד על עצמו, שלא בא בסוד האמונה הגדולה של אנשי-הפלאות היחידים, המתחבטים ביסוריהם, יסורי יצירה ותחיה, וכובשים מתוך זעזועים קשים דרכים חדשות לדורם ולעמם.  אפשר לאדם להכריז מאה פעמים ביום על אמונתו הגדולה והעמוקה ב"חדש" ובגאולה ולהיות עם זה שקוע כולו ב"ישן" וכפות באלפי עבותות של שעבודים ועלבונות.  ואפשר לאדם להתנבא לחורבן ולאחרית ודוקא מתוך-כך לזעזע את הלבבות ולעוררם לקראת שחר חדש.  לא מאמינים תמימים כוואגנר של גיטה, המחזיקים טובה לעצמם "על החיל הרב שעשו", מנחילים לאנושיות עולמות חדשים, אלא ספקנים ומקעקעי בירות, בעלי הצער התהומי והשאיפות שאינן מתפשרות, כפויסט.  אלמלא היה וואגנר זה שומע את המונולוג הראשון של רבו, ודאי שהיה מריח מיד ריח "אפיקורסות" ופוסל את פויסט מלבוא בקהל המאמינים ויוצרי החדשות...

*

ביאליק הוא משורר-התחיה לא למרות שירי-הזעם והתוכחה, אלא דוקא על-ידי השירים האלה.  אהבתם הגדולה של נביאי ישראל לא מצא לה בטוי יותר עמוק ומזהיר מבחזיונות העונש והחורבן.  רק אהבה גדולה ועמוקה כתהום היתה יכולה לשים בפי הנביאים את ההאשמות הנוראות והחזיונות המבהילים, שיש בהם כדי להחריד ולהרגיז את הנפש עד עמקי שרשיה.  אלמלא היו הנביאים מאמינים בעתידות ומצפים לתקומתו המוסרית  ­­–  ודאי שלא היו מוסיפים מדעת יגון על יגונם ולא היו מספרים בגנותו של המת.  קריאותיהם באו לעורר ולזעזע והמת אינו מתעורר ואינו מזדעזע.  היאוש הוא אלם בטבעו. מי ששארית תקותו נכרתה מלבו אינו צועק ואינו מרעיש עולמות, אלא הוא יושב בדד ומחריש ביגונו שאין לו תקנה.  האש הבוערת בדברי הנביאים היא אש של זקוק וחשול.  והיא המדה בשירי הזעם והתוכחה של ביאליק.  המשורר לא בא לסקול ארונו של מת, אלא לעורר ולזעזע לבות ערלים, שיש להם עוד תקנה ותרופה. אילו היה המשורר מאמין בכל לב ש"חציר תלוש העם"  ­­–  לא היה משמיע את הדברים האלה, אלא היה חורק את שיניו מעוצר רע ויגון ושותק.  אילו היה רואה באמת את עמו "יורד אלי קבר בתרועת-תחיה על שפתים"  ­­–  ודאי שהיה יושב "מחריש ושומם ומביט אל החרבות".  על קברו של מת קרוב אין בני אדם עורכים מחול-פראים אכזרי.  ואולם ביאליק נושא את "מוסר כלימתו" ומורידו על קדקד עם חי, "עם עברתו וחמלתו", כדי שיתעורר וירגיש את הכאב הגדול והכלימה הגדולה, שיש בחיי קבצנים עלובים, "המתכחשים ללבבם וזורעים על כל מים את דמעתם הקדושה".

ו"מוסר-כלימתו" לא יצא לבטלה, אלא נעשה אבן פנה בבנין עתידה של האומה.  שירי הזעם והתוכחה נעשו נכסי צאן ברזל של התחיה הלאומית, "בעיר ההרגה" ו"דבר" הם מפעלים וגורמים של תחיה, כ"אבטואמנסיפציה" ו"מדינת היהודים", כמושבות ובתי-ספר בארץ-ישראל.  עד הדור השני לתנועת-התחיה בישראל, כל אלה שהם כבני שלשים וארבעים כיום הזה.  חוץ מהרצל ומפעלו לא קם להם כביאליק מאורע-חיים מזעזע ומהפך, מחולל ומפרה ומאיר נתיבות חדשות.  שירתו הזועמת של ביאליק הטילה סערה לתוך הלבבות, זעזעה נשמות עד עמקי שרשיהן ועוררה כחות-איתנים של מרידה ויצירה, שהיו חבויים במעמקים, בשכבות הדורות.  ביאליק האיר אור מחריד ומבהיל על תהום צערנו ושעבודנו ונטע בלבנו שנאה עזה כמות ל"מנת חיי עבדות ובוז", ל"חיי כלב רעב אסור בשלשלת", אבל יחד עם השנאה הגדולה גדלה בלבנו גם האהבה הגדולה והגעגועים הגדולים לתקומה ולתחיה.  מתוך סערה מבערת ומטהרת חשף ביאליק את "שכבות האורים הרבים", שהיו ספונים "על קרקע העם ובתחתיות נשמתו" ולמד "גמולי מחושך, עתיקי מאמש" ל"תלות שמש על ראשם". סתירתו הגדולה של ביאליק נעשתה חלק עצמי חשוב של עבודת-הבנין.  בוני-העתיד הם תמיד סותרי-ההוה, ואין לתחום תחומים ולהבדיל הבדל מהותי בין שני מיני עבודה אלה, המשלימים זה את זה ויונקים זה מזה.  הגדולה שבתנועות התקומה וההתחדשות של האנושיות, התנועה הסוציאלית, משקיעה גם היא את רובי כחותיה בסתירת ההוה. השם "מבשר-העתיד" ראוי לא רק למי שרואה עתיד זה בחזון, כולו כמו שהוא בבנינו "מן המסד ועד הטפחות", אלא גם מי שמרים לשמו דגל של מרידה בהוה ומפנה לו דרך במדבר, העיקר הוא שתהא עבודת הסתירה דוגלת בשם אידיאה רווית-געגועים, סתירה לשם בנין  ­­–  היא עצמה בנין היא.

*

 וביאליק הוא משורר התחיה גם מטעם אחר.  התחיה הלאומית לא די לה בשנאת-הגלות ובשאיפה לגאולה.  היא תובעת כל נפשו של אדם, היא דורשת יחס חדש אל העולם והחיים.  "התחיה היהודית היא קודם-כל תחית-האדם שביהודי"  ­­–  פתגם זה הרי נעשה לנו כבר אסימון שנטשטשה צורתו מרוב שמוש  ואולם, כלום מרובים הם דבּרי-הדור, שהיו לפה לצורך זה שלו, שהעירו ועוררו את האדם שביהודי כמו שעשה ביאליק בשירי-הזוהר והטבע שלו?  אפשר שעמדו לנו משוררים, היודעים יותר מביאליק לחדור לתוך ה"מיסתורין" של הטבע, אבל ודאי שלא קם כמוהו משורר שלמד אותנו להתיחס יחס חדש אל הטבע.  שירי הטבע של ביאליק העשירו אותנו, אף-על-פי שאין הם מתמיהים ב"עשירות"; הם  נתנו לנו הרבה, ולא דברים רבים.  ­­–

אין ביאליק מספר לנו את "כבוד עשרו", אין הוא מפליאנו באפקים רחבים בבוטניקה ובזואולוגיה ואין הוא מרעישנו בחדושים בלשניים בממלכות החי והצומח, אבל הוא מקרב את הטבע ללבנו, הורס את המחיצה שהיתה חוצצת ביננו ובינו זה שנות אלפים ומביא אותנו שלא מדעתנו לאהוב אותו, להתיחד ולהתאחד עמו, אין אנו מוצאים אצל ביאליק "פורמולות" פנתיאיסטיות, מאותן שנעשו נוסח ושבלונה וכל משורר אי אפשר לו בימינו בלעדיהן (כשם שאין אנו מוצאים אצלו "מחשבות עמוקות" על הפרובלימות האנושיות הגדולות, השגורות עכשיו בפי כל פיליטוניסט של עתון כללי), ואף-על-פי-כן אנו מרגישים כאן ריחה של פנתיאות עמוקה ואמיתית, מלאה תמימות-ילדים ושמחת-הויה, כזו של פרנציסקוס מאסיזי, בשעה שביאליק מעיד שחברים רבים היו לו בילדותו: ...כל עוף הפורח, וכו', עד "זבוב הומה, בן-סוסו של משה רבנו"­­–הרי אנו מאמינים לו ומרגישים שהרגשת-טבע פשוטה וחיה זו אינה "פואיסיה מן הספר", אלא באה מן הלב, משורש נשמתו של המשורר; אנו מרגישים, כי "אגסי כל-נדרי" אלה ו"בן-סוסו של משה רבנו" זה יש בהם פואיסיה ואמת פיוטית לא פחות מאשר בסגליה ובעפרוני של משוררים אחרים.

הרגשת-טבע זו, המאחדת וממזגת את נשמת-האדם עם נשמת-העולם, את הריתמוס הפנימי של חיי-הנפש עם הריתמוס שבטבע.  יש בה לנו ממדת התחיה והתחדשות הכחות הפנימיים.  רק על קרקע התחיה, המזעזעת את נשמת האומה עד עמקי שרשיה ויוצרת יחס חדש אל העולם והחיים, אפשר לה להרגשה זו לעלות ולהביא פירות.

*

ביאליק הוא משורר-התחיה, בין על-פי המוטיבים הלאומיים ובין על-פי המוטיבים האנושיים הכלליים שלו.  וכאן אוהבי הנוסחאות והפורמולות הקבועות שואלים: הא כיצד?  רומנטיקון זה של בית-המדרש הישן, של הבלה וכלה והולך  ­­–  כלום אפשר לו שיעשה משורר-התחיה, משוררה של תנועה שבאה בשם החדש, החיוני והרענן?

ברם יש רומנטיקה ורומנטיקה.  יש רומנטיקה של ההולך למות, רומנטיקה  של כמישה וכליה שאין מנוס ומפלט ממנה, רומנטיקה של עולם גווע ברפיון-ידים ומקבל עליו את הדין, ויש רומנטיקה של חיים וגדול, של הפראה ויצירה, רומנטיקה היונקת מן החיוני והאיתן שבעבר, רומנטיקה המפכה ועולה מחביון נשמה, ממעינות היצירה הכמוסים במעמקים ומצפים לשעת פקודתם.

וביאליק זה ודאי רומנטיקון על-פי טבעו, אין כמוהו יודע את טעם הגעגועים הגדולים ל"האיים הרחוקים, העולמות הגבוהים, זו בחלומות ראינום, שעשונום לגרים תחת כל השמים, וחיינו לגיהנום"... אין כמוהו מרגיש ביופי הטרגי של שקיעה ודמדומי-ערב, אין כמוהו יודע צערו של ה"שכינה" הגלמודה, ש"חרש בכתה עליו ותתרפק עליו, וכמו שכה בכנפה השבורה בעדו".  ואולם אין הוא משתעבד לרגש זה ואינו משקיע את נפשו ב"אותיות מתות" וב"ארון-ספרי-זקנו".  ביאליק הוא יותר מדי קשור אל החיים כדי למצוא ספוק בצל חוור של קיום דועך והולך.  הוא מעיד על עצמו: ,פעם אחת פקדתי את גמרתי הבלה, והנה פרחה מתוכה נשמתי".  הוא דוחה מדעת את הרומנטיקה של הכלה והולך באפס תקוה, של ההולך למות, שאין לו בעולמו אלא זכרונות של עבר שלא ישוב וצער ואבדה שאין לה תשלומים.  אם היופי שבעבר הוא ענין ל"הלך-רוח" לקוי ועמום בלבד ואין בו כלום מיסוד היצירה והרצון למפעל חי  ­­–  הרי משוררנו דורש "לפסוח על החללים".  ואולם אין כמוהו כפות להרומנטיקה החיונית, הקושרת את פתילה בערכים ובצורות המתחדשים ומתעוררים לחיים חדשים.  ביאליק יודע להבחין בחושו האינטואיטיבי העמוק בין משא מיותר של נכסים מתים ובין יצירות וצורות לאומיות הנובעות ממעמקי נשמתה של האומה וחותכות חיים וחלק לעולם-הבא לזו. הוא יודע להבחין בין מסורת שהתאבנה לצורות-חיים תפלות ונובלות, שאין מיצר על חורבנן ואין דואג לתקונן, ובין מסורת המקיימת את חוט-השדרה הלאומי ומרטיבה את הגזע העתיק, הוא יודע ומרגיש את כל החיוני, המקורי, הרענן והאיתן שבעבר, יודע להבחין, מה מנחלת העבר יש בו כדי להעשות מעין לחיים חדשים וליופי חדש.

לא לחנם השקיע ביאליק כחות מרובים כל-כך בעבודת הכנוס של ספרותנו העתיקה. דבר זה נעשה לא מתוך נטיה ל"ארכיאולוגיה", אלא מתוך שאיפה חיה למקורות הנצחיים של חיי האומה ויצירותיה.  אין הוא משתדל להשאיר ולקיים שרידים מאובנים של ימים מקדם.  ישא לו רוח את העלים הנובלים.  אפשר וראוי ואפילו להרחיק מדעת את הענפים היבשים.  הזמירה יפה לאילן, הגזע יוסיף כח מתוך כך וירבה שרשים וענפים חדשים.  ואולם את הקרקע צריך לשמור ולטפח, "שאם אין קרקע אין צמח, ואם אין מסורת ושלשלת הקבלה  ­­–  אין גידול והתפתחות, אין התחדשות".

 

"עולמנו", אודיסה, תשעה באב תרע"ו

  

ב

על ביאליק ועל הפולמוס האנטיביאליקאי

מכתבו של מר יעקב הורוביץ למערכת "הארץ"[1] יותר משיש בו ענין לדבר שהוא דן בו, יש בו ענין בתורת סימפטום לנטיות והשגות של זרם ספרותי מסוים או אסכולה ספרותית מסוימת בתוכנו.

"הארץ" ראה צורך ליתן מקום למכתבו של הורוביץ, בלי לשאול, אם אין הוא יוצא, על ידי דברי קנטור וזלזול, מגדר מכתב למערכת; אם הטענה, למשל "מכאן אנו למדים, שביאליק ושלונסקי גם יחד חטאו לפני ש. צמח"    יש בה יותר מפלפול סופיסטי, שבא לצרכי פולמוס; אם הרמזים למה שכתב צמח על משורר פלוני או אלמוני הם מן הענין, ואם דברי הבטול דרך אגב ביחס לצמח "מוכיחים" יותר משמוכיחים דברי הזלזול של צמח ביחס לשלונסקי, שעליהם קובל הורוביץ בצדק או משמוכיחים דברי הזלזול של שלונסקי ביחס לשירתו של ביאליק, שעליהם קובל צמח בצדק.  אין אנו מדקדקים ואין אנו שואלים את כל השאלות האלה מפני האמת שנראית לנו בטענתו העיקרית של הורוביץ.  "פסק הדין" הנמרץ, ש"שלונסקי פסק להיות גם משורר קטן" ודאי אינו בגדר הבקורת, ממבקר בעל טעם והשכלה כצמח אנו זכאים לדרוש, שיתרחק מכגון זה.

אבל יש בו במכתבו    וביתר דיוק: מאחורי מכתבו    של מר הורוביץ דבר-מה, המיחד לו חשיבות פרינציפיונית, אם אפשר לאמר כך.  יש כאן,  כאמור, מגלוי נטיות והשגות של "אסכולה".  מכתבו של הורוביץ הוא חוליא אחת ב"חד גדיא" הספרותי, שנוצר בשבועות האחרונים מסביב לשיר-הקונגרס הידוע של ביאליק.  הורוביץ בא לתבוע את עלבונו של שלונסקי, חברו לקבוצת "כתובים" ו"אמודאים", מידי הצד האחר. כל עיקרו וענינו של הסכסוך הוא לא בהערכה, שהעריך שלונסקי אותו שיר של ביאליק.  בקורת שלילית, ואפילו חריפה, לשיר משירי ביאליק ודאי לא היתה מוציאה את צמח ואת חבריו מגדרם, אבל כלום היו דבריו של שלונסקי באמת בגדר בקורת והערכה?  וכי לא היה כאן מ"פסק-דינה" של ה"מחנה" העומדת בקשרי מלחמה עם המשורר, שנראה להם משום מה כעומד על דרכם?  וכי לא באו הדברים כהתקפה אחת מן ההתקפות המרובות של דור "הצעירים" שבספרותנו על "הזקנים", של המהפכנים על השמרנים, של המורדים על ה"אקדמאים", של אנשי החדוש על אנשי הכנוס?  וכי אפשר היה לחכות, וכי תעלה על הדעת בכלל, ששיר חדש, או דבר אחד מדבריו או מעשה אחד ממעשיו של ביאליק יזכה בעיני "המחנה"?  וכי לא היה לנו הרושם במשך כל הימים האלה, אשר ביאליק "עורך גלות", נודד בתפוצות ישראל, מעורר את הלבבות וזורע דעת ותקוה מסביבו,    כי נאמני "המחנה" עומדים על המשמר ואורבים למוצא שפתיו כדי לענות ולפסול?  הכל-הכל פסול: נסיעתו של ביאליק, תכליתה, נאומיו.  ופסול מראש, כמובן מאליו, כל שיר חדש של ביאליק, כל מחשבת יצירה, כל רעיון חדש, כל חות-דעת משלו.  אם יכתוב היום ביאליק "דבר" חדש או "מגילת האש" או "בריכה" חדשה    גזר דינם מחר ב"כתובים" מובטח להם מראש...

וכך גם עלתה לו לשירו החדש של ביאליק "ראיתיכם בקוצר ידכם".  לימים, ב"כתובים" מיום ט"ז כסלו, בא א. שלונסקי ("חבלי שיר") וניסה (נסיון שלא הצליח, לדעתי) ליתן דברי אנליזה ובקורת להצדיק את פסק-הדיו השלילי.  אבל עצם פסק-הדין היה מוכן בידי אשל מיד, תיכף לפרסום השיר ("כתובים" מיום כ"ה חשון)    פסק-דיו חרוץ וחמור וחריף הסממנים.  ראשית: לשם מה באו מראש הידיעות והבשורות על השיר החדש (כאילו שירים של ביאליק ודומים להם הם מעשים בכל יום אצלנו, ואין כדאי להודיע עליהם ברבים, כשם שכדאי, למשל, להודיע ברבים על כל מסבה של "אמודאים", לפניה ולאחריה).  והואיל וטרחו להודיע על השיר מראש, הרי יש כאן האסוציאציה של ו"ה' פקד".  שנית: "חזרה פסוקית על מה שכתב המשורר לפני שנים רבות" (ובהזדמנות אחרת יאמרו: מה שכתב המשורר לפני שנים רבות אינו אלא חזרה פסיקית על דברי נביאים).  שלישית     "קדמו לו השירים הפוליטיים הנמרצים ממנו בשירה העברית החדשה" (הכוונה וודאי לגוילים הרחבים של א. צ. גרינברג). רביעית: "חסרון נביעה חזונית, המתמלא ב"תחליף", בצווחנות "שצף של משוררים שבלשון השיר יאמר עליהם 'המשועים אחוזי עוית ומרותחי קצף' (לדבר-מה טובים כנראה גם פסוקי ביאליק).  חמישית: "גדופים, שכל לשון קדשיותם אין בהם כדי לחפות על מיעוט השירה (וכאן באה רשימה מלאה של כל המילים והבטויים החריפים שבאותו שיר, שאשל טרח והעמיד זה בצד זה כחיילים למרבה הזועה).  ששית: חשבון ישן ממה שכתב ביאליק לפני חצי יובל שנים על ברנר.  וטענת: ורמינהו, וסוף דבר: שוב פסוק נוח על פי ביאליק "על כולם כאחד": "ראינוכם שוב בקוצר ידכם ובושנו מאוד".  ואחרי פסק-הדין של אשל בא, כאמור לעיל הבסוס, באו ההוכחות של א. שלונסקי:

"אני קורא את השורה הראשונה: 'ראיתיכם שוב בקוצר ידיכם, ולבי סף דמעה'. דמעה! המיץ הקדוש ביותר וכו' וכו'... איך קרה הדבר, איך יכול היה לקרות בשיר דנן זה המעבר, המסולף מבחינה נפשית, מסף דמעה אל סף אחר, אחר לגמרי, שבו מפעפע קצף המילים... איך העלתה הדמעה הזכה, אשר בראש בשיר, את שצף התוכחה וכו'... האין זה סירוס פיוטי ופסיכולוגי"?  "תפלה לעני כי יעטוף", 'אני הגבר ראה עני'    הנה בניה החוקיים של הדמעה ולא התוכחה, שמקורה במעמד נפשי אחר לגמרי". ושלונסקי מביא ראיה גם מן הנביאים.  "כשלבם היה סף דמעה (דמעה!)  הם נתנו לנו 'נחמו, נחמו' ולא שבע תועבות".

הקושיא היא קושיא מבחינת תורת הפיוט ותורת הפסיכולוגיה.  אלא שכנראה ישנם והיו בני-אדם בעולם (ומספרם ודאי אינו גדול ביותר), שדרך החויה וההבעה שלהם משתנית ממה שמחוור לנו על פי תורת הפיוט ותורת הפסיכולוגיה.  והראיה מן הנביאים היא מופרכת מעיקרה.

כשקראתי אותו חרוז ראשון של השיר, הספוג רחמים וחמלה של נשמה גדולה, עלה על לבי עפ"י אסוציאציה טבעית פסוק אחד מדברי הנביא המקונן על שבר בת עמו: "מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת-עמי".  וכשקראתי בהמשך הדברים את דברי הזעם וה"גדופים" נזכרתי בפסוק אחר של אותו הנביא: "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם, כי כולם מנאפים עצרת בוגדים".  וראה זה פלא: שני הפסוקים שעלו על לבי אגב אסוציאציה, באו בפי הנביא, בנגוד לכל תורה של פיוט ופסיכולוגיה, סמוכים ותכופים זה לזה.  אני מקוה, ששלונסקי לא יאשים את המקונן הגדול של האומה "בסירוס פיוטי ופסיכולוגי".  איך העלתה הדמעה הזכה על "חללי בת-עמי" את שצף התוכחה של "מנאפים, עצרת בוגדים"? האין זה המעבר "מסולף מבחינה נפשית"?

על פי דרך המחשבה, דרך החויה וההבעה, שלנו, של בני אדם רגילים, מעבר זה הוא "מסולף".  אבל יש כנראה שתי מדות בגלויי הרוח האנושי והנשמה האנושית, מדת הצמיחה ומדת הוולקניות, מעין מה שאנו מוצאים במחשבה האנושית.  יש מחשבה "מדעית", דיסקורסיבית, המצרפת ומבררת, על פי חוקים הגיוניים מסוימים, פרטים לפרטים, אמתות לאמתות, וטורחת ועולה מן הפרט אל הכלל.  ויש מחשבה אינטואיטיבית, הנוהגת קפיצת-הדרך בהגיון ותופסת, על פי הגיון משלה, הסמוי מן העין, את נשמת הדברים ותוכם.  ואף דרך ההרגשה וגלוייה כך.  בעצם הדברים ובמהותם העליונה יסוד אחד הוא וחוק אחד, הפועל בצמיחתו האורגנית של הרגש או בהתפרצותו הוולקנית.  אבל הגלויים הם שונים ומשונים.  כח התנועה הפנימית, כח היצירה של המלה יש בה לפעמים ממדתה של הוולקניות.  על פי "הגיון" מיוחד, הנעלם מאתנו, ידעו חוזי ישראל הגדולים למזג אלמנטים נפשיים שונים ולאחד לפי דרכם "סקירות" פיוטיות ופסיכולוגיות.  האהבה והזעם, הרחמים והתוכחה, הדמעה והקללה באו להם כרוכים, בחינת אחדות אורגנית אחת כביכול.  אהבה גדולה ועמוקה כתהום שמה בפי הנביאים את התוכחות הנוראות, שיש בהן כדי להרגיז את הנפש עד עמקי שרשיה, והאהבה והזעם לא באו חליפות דוקא ולא בהדרגה דוקא, דרך מעבר מ"אקלים נפש" למשנהו.

ואף אצל ביאליק ירדו הדמעה והתוכחה כרוכות.  על עם עברתו וחמלתו נטוף נטפה הדמעה.  הוא זועם ואוהב בנשימה אחת.  כל ה"מוטיבים" או צער האומה ותקוותיה, גדלותה ושפלותה באו אל לבו והתמזגו לו לאחדות מופלאה, דוגמת זו של נביאי ישראל.

ואל יאמרו: אהה! אהבה ושנאה "על פי", "כמתכונת", ב"ציטטין".  לא, לא "ציטטין" אלא קרבת-רוח, מוטיבים משותפים, דרך משותפת של הרגשת-חיים ותפיסת-עולם. יש דבר-מה מופלא ויחיד במינו בסגנונו של ביאליק, ב"בקיאותו" הלשונית, בדרכו להשתמש בחומר לשוני מן המוכן.  יש כח חיוני מיוחד, כח ראשית ומקור, בכל "ציטטה", כביכול, בלשונו של ביאליק.  מקוריות, לא שאילה וחיקוי, לא בקיאות ולקטנות. לכאורה רמז וזכר ל"פסוק", אבל הפסוק טבוע בחותם אישי, יש לו גוון חדש וריתמוס חדש, נתון הוא באטמוספירה חדשה, כאילו זה עתה בא לעולם ולצורך מיוחד זה בלבד.  ביאליק הוא לא רק שומר לנכסי צאן ברזל של הלשון העברית, לנכסי בראשית שלה בדפוסיה הקבועים.  הוא מחדש כל יום מעשי בראשית.  הוא מחיה יום-יום ושעה שעה את ה"ירושה" לפי דרכו, נותן עליה מרוחו ומצביונו ומגלה בה תמיד פנים חדשות וגוון חדש לצרכיו.  חידת-פלאים היא, כיצד יודע ביאליק להעלות כל פסוק וכל צורה משכבות הלשון הרבות והשונות לכל שעת צורך.  יש בה מעין אותה החידה: כיצד ידעו בעלי התלמוד למצוא תמיד לחפצם את דברי ה"כתוב".   יש כאן יסוד פנימי משותף, דרך משותפת של יצירה והבעה.  גם פה וגם שם אין זו ידיעה ובקיאות במשוער, במקובל.  לא שמתחילה היה הרעיון ואחרי-כן בוקש ונמצא ה"כתוב" כביכול; הוא נולד כביכול כל פעם מחדש עם הרעיון, הם באים יחד לעולם. הכתוב לובש בכל פעם צורה חדשה או מחודשת, הוא נקנה כל פעם מחדש ב"שנוי". החיוניות הפנימית שלו, כח היצירה, כח-התנועה האורגני שבו שומר עליו מההפך לנוסח ולמליצה.  עשירותו הלשונית של ביאליק יונקת לא מבקיאות אלא מאינסטינקט,    

מאינסטינקט לשוני, המדריך אותו תמיד בדרך הנכונה, דוגמת האינסטינקט של זמן ומקום אצל הצפרים הנודדות.  יש לו לביאליק "אורגן" מיוחד לגלות ולהחיות שתין-של-לשון נעלמים, דוגמת החוש המופלא של מגלי מציאות מתכיות יקרות באדמה, שמלאכתם בכך.

כל זה נאמר לא לשם "אפולוגיה" על שיר הקונגרס של ביאליק.  לא כדי לסתור את טענותיו של שלונסקי, בדבר ערכו הפיוטי ואפיו הלשוני.  לא השיר הזה הוא נושא בירורינו.  מכבודו וממשקלו של ביאליק לא היה נגרע כלום, אילו היו מוכיחים לנו באמת, שהשיר הזה, חציו או כולו, הוא "מחוץ לזיקה אמיתית אל השירה", ולא יגרע כלום, אם יפסלו כמה בטויים או חרוזים שלו.  דעתי היא אמנם, ששיר הקונגרס של ביאליק יש בו מכחו המזעזע והמסעיר של שאר שירי הזעם שלו: הוא מאיר אור מבהיל ומחריד על תהום כשלוננו ושפלותנו.  מי שהיה בקונגרס הציוני הי"ז והרגיש באימת הירידה ואפיסות-הכחות, שפערה עלינו את פיה השחור מתוך כל הרעש הגדול והתכונה הרבה; מי שראה "איכה דלונו פתאום, איכה חדלנו ישע... אובדי עצה ונתיבה, ללא מחונן נפש וללא מכונן צעד" בשעת אימה וסכנה זו לקיומנו ולעתידנו    הלה יבין לנפש המשורר ויכיר לו טובה על האמת המרה כמות, שגילה לנו, שרק הוא ולא אחר מבלעדיו גילה לנו, השיר הזה הוא עיקר ענינו.  הויכוח מסביב לשיר-הקונגרס, כמו כל הפולמוס האנטי-ביאליקאי של אנשי "כתובים" מחייב לשוב ולהעמיד לבירור פרובלימה גדולה זו, ששמה ביאליק.

לפני זמן מה שאל רוברט וולטש: "מהו סוד חידת קסמו ופעולת אישיותו" (של ביאליק)?  והשיב: "ביאליק הוא היחידי שבבהירות מאין כמוה עמד על המשבר הנוכחי של היהדות, תפס את מהותו הרוחנית האמיתית ועם זה הוא מבקש, מתוך הכרה ברורה, את הדרך לבנות בנין חדש את העממיות הישראלית".  יש בו מדה גדולה של עממיות אלמנטרית, של שרשיות וטבעיות ראשונית-מבורכת, המעמידה את כחה היסודי-המקורי, את פרצוף-פניה המיוחדים של אומה.  הוא, אם להשתמש בלשונו של וולטש, "היהודי בעל המהות המלאה".  יעקב זאפנר כתב בימים אלה: שילר שייך לאומה הגרמנית, גיטה הוא האומה הגרמנית. מעין זה אפשר לאמר גם על ביאליק.  אם יש בדורנו אדם מישראל, הראוי להחשב כסמל וכסימן-הקיצור של האומה הישראלית לשמש בטוי ודמות להויתה ולהתהוותה, דיוקן ל"סופרלטיבים" שלה, לסגולות-טבע ולתעודות-החיים שלה    הרי ביאליק הוא האיש.  יש בו בביאליק מאותה הסינתיזה המופלאה, המעמידה את הגאון הלאומי    הסינתיזה של יסוד אינדיבידואלי, כביר כח ורוח, ושל יסוד עממי-טבעי מבורך.  ביאליק הוא כולו עממיות.  אין כמוהו יונק ממעינותיה של האומה, אין כמוהו אדם שנחן בכח-איתנים של טבעיות ראשונית, באינסטינקטי-מקור של מורשת קדומים, הבאים ליחיד מידי האומה.  הוא נישא כביכול על נחשולה של האומה, כולו טבוע בחותם פרצופה של זו, בסגנון-התרשמות ובסגנון-פעולה שלה.  ועם זה אין כמוהו אישיות, יחיד בעל אופי וצביון משלו, בעל מהות עצמית ותעודה עצמית, שאינן בטלות בים הגדול של ה"כלל".

סינתיזה מבורכת זו היא הקובעת את מקומו המיוחד של ביאליק ב"ספרות", בחיי-הרוח של האומה.  ביאליק הוא יותר מסופר ומשורר; והוא יותר מ"למדן" ובקי בחדרי תורה. הוא עצמו בחינת "תורה", אם אפשר לאמר כך, דוגמת מה שהוא עצמו אמר על הגאון הרוגאצ'ובי,    תורה חיה "בפיך ובלבבך"; הוא לא רק שומר את שלשלת הקבלה והיצירה של האומה, הוא עצמו חלק חי ממנה; היא חיה בו, היא מגלמת בו את נשמתה ומהותה העצמית.  היא חיה בו והוא חי אותה.  ולא בדיעבד וממילא, אלא בהכרה ולדעת.

אין זה דבר שבמקרה, ששירתו של ביאליק קרובה ללב ההמונים, לסתם יהודי יודע-ספר, יותר מכל שאר יצירות הספרות העברית החדשה.  ביאליק אינו לאותו היהודי בגדר "ספרות", ספריו אינם לו בגדר "ספרים חיצוניים" הם חלק טבעי מאוצרו הרוחני והנפשי.  לעגו המלעיגים על תואר-הכבוד "משורר לאומי", שניתן לביאליק (אני הייתי גורס: משורר האומה): "בשירתו של ביאליק מצאה נשמת האומה בדורנו את תקונה-בטויה.  בשירה זו יצר הדור את עצמו כביכול, כשם שהילס העתיקה יצרה את עצמה בשירי הומירוס ובהיכלי הדוריים, וכשם שהאומה העברית בימי הבית הראשון הגשימה את ישותה בחזון נביאה".  אותה מדה גדולה של עממיות "סטיכית", אותו כח ראשית ומקור של נחלת-אומה הכשירוהו לכך: יש דבר-מה מן ההרגשה האינסטינקטיבית בהערצת ההמונים לביאליק, אשר שום סופר עברי לא זכה לה עוד במדה כזו.  יש כאן מן ההרגשה, כי קרוב להם האיש, כי הוא נושא "נחלתם", הוא שומרה והוא מעשירה.  ולחינם יתקוממו היסטוריונים של הספרות כנגד הרגשה זו; לחינם קנאת-סופרים והתחרות של "צעירים"; לחנם כעסם והתמרמרותם של "פוליטיקאים".

אם ה' ז'בוטינסקי מתנשא ל"הגיה" הרגשות אלה, אם הוא מניח בתמימות רבה: "מידנו אנו, המתרגמים, המבקרים והנואמים, לביאליק כל החיל הרב הזה וכל ההערצה הכבירה הזאת, ועכשיו שאין הדבר "כדאי" לנו, נעמוד אנו, המתרגמים והמבקרים והנואמים, ונבטל את מתנתנו ונגזור על ביאליק גזירת שכחה וכליה"    הרי הוא מעיד על עצמו עדות מעציבה, כי הוא אדם נטול אינסטינקטים.

אותה "שרשיות" טבעית וראשונית היא גם מקורו של ענין ה"כנוס", אשר ביאליק הקדיש לו עשרות שנים מחייו ואשר גם לו ילעגו המהפכנים ומחדשי-העולם מן הצעירים.  ואין כאן המקום להאריך בזה.

בימים האלה מסיים ביאליק את סבובו בתפוצות ישראל שבאירופה המזרחית והמרכזית.  הוא יצא לגולה ללמוד וללמד, הוא בא לכל מקום כנוקף ומעורר, כתובע ומורה, כמנחם ומעודד, כמחונן לבבות ו"מכונן צעד". הוא נישא שוב, כמו בימי נעוריו הטובים, על נחשול האומה; הוא נשא לה שוב את נפשו העשירה ואת לבו האמיץ.  הוא בא שוב במגע קרוב עם הסטיכיה היהודית העממית שבגולה.

יהי רצון שמגע זה יהיה לברכה לו ולנו.

 

"הארץ", י"ד שבט תרצ"ב, 22.1.32   

ג

על כנוס ועל יצירה ועל דברי פולמוס שאין בהם ממש

א.שלונסקי בתשובתו ("מן הקצה אל הקצה" "הארץ" מיום י"ח בשבט) למאמרי על ביאליק ועל הפולמוס האנטי-ביאליקאי, אינו מסתפק בדברי פולמוס בלבד, אלא הוא מנסה ליתן הסבר אידיאולוגי לנקודות הנגוד שבין שתי ה"מחנות" "לשפוך עליהן אור של מאידך גיסא".  דבר זה מחייב אותי לשוב לנושא הזה, להעיר מה שיש לי להעיר על דברי התשובה.

שלונסקי אינו מסתפק הפעם בדברי פולמוס בלבד, ומכל מקום הוא מקדיש חלק גדול מתשובתו לדברי פולמוס, ומהם גם דברים מיותרים ובלתי מבוססים, כאילו הוא בא להוכיח על ידי דבר זה עצמו את אמתות הנחתו, כי יש "משהו מכשיל בעצם מלאכת הוכוח".  מהראוי לסלק תחלה את האלמנט הזה מן הבירור.

שלונסקי מונה אותי קודם-כל במרכאות שלי: אין אני כותב אסכולה אלא "אסכולה", לא מחנה אלא "מחנה", לא הוכחות אלא "הוכחות".  והוא שואל: מה רבותא, מה הוכחה במרכאות.  אבל, ראשית כל, דברתי בפירוש בפתח דברי, בלי אירוניה ובלי מרכאות על זרם ספרותי מסוים ועל אסכולה ספרותית מסוימת.  והמרכאות אינן תמיד דוקא סימן לאירוניה. יש מרכאות לסימן של השאלה סתם, או לגוון-מה של משמעות. והלא גם "אקדימאים" כתבתי במרכאות.  ועל "הוכחות", במרכאות ובאירוניה, דברתי לא רק ביחס לדברי הזלזול של הורוביץ על צמח ושל שלונסקי על שירתו של ביאליק, אלא גם ביחס לדברי הבטול של צמח על שלונסקי.  וכי רוצה שלונסקי, שאראה בהם באלה הוכחות ולא "הוכחות"?

לא פסלתי את דברי הורוביץ, כפי ששלונסקי טוען, משום שהוא חברו ל"כתובים" ול"אמודאים" ולא אמרתי, כמובן מאליו, שחברות היא פסול, וממילא אין מקום לטעון, מדוע חברותם של אלה כשרה ושל אלה פסולה (אגב, בפירוש דברתי על "האמת שנראית לי בטענתו העיקרית של הורוביץ").  אמרתי כי מכתבו של הורוביץ הוא חוליא אחת ב"חד גדיא" הספרותי, שנוצר מסביב לשיר-הקונגרס של ביאליק כי הורוביץ בא  לתבוע את עלבונו של שלונסקי מידי הצד האחד וכי כל עיקר ענינו של הפולמוס הוא לא בשיר הזה של ביאליק ולא בהערכתו, אלא במלחמת ה"צעירים" שבספרותנו עם ה"זקנים".  ועדיין לא הוכיח לי שלונסקי, שטעות זו בידי.

ועוד הערה אחת לפרשת הפולמוס.  כתבתי: "וכי אפשר היה לחכות, וכי תעלה על הדעת בכלל, ששיר חדש או דבר אחד מדבריו או מעשה אחד ממעשיו של ביאליק יזכה בעיני 'המחנה'?  וכי לא היה לנו הרושם במשך כל הימים האלה, אשר ביאליק 'עורך גלות', נודד בתפוצות ישראל, מעורר את הלבבות וזורע זעם ותקוה מסביבו    כי נאמני 'המחנה' עומדים על המשמר ואורבים למוצא שפתיו כדי לגנות ולפסול?" ושלונסקי טוען ומתמרמר על הדברים האלה בטון של כשר שנחשד.

אשמח מאד לתקן את "עותתי" בהזדמנות הראשונה, כשאזכה לראות ב"כתובים" מלה טובה אחת על "שיר חדש או דבר אחד מדבריו או מעשה אחד ממעשיו של  ביאליק". לא אתבייש להודות אותה שעה ברבים: ברם דברים שאמרתי    טעות היתה זו בידי. שלונסקי מתפלא ושואל: "כלומר?  יודעים את האמת ומתכוונים לשלול?  פוסלים במזיד דבר שבסתר לבם הם מחשיבים אותו מאד?"  לא, לא זוהי המדה כאן.  יש שבני אדם אינם מגיעים כלל, אינם יכולים להגיע, לידיעת האמת, ואין להם צורך להתכוון לשלול אותה.  יש שבסערת המלחמה והפולמוס מתוך הרגשה סובייקטיבית, המקלקלת את השורה, אין לאדם כלל ההכשרה הנפשית להכיר את האמת, לראות דברים כהויתם.  אין אני מונע משלונסקי ומחבריו "את הזכות להיות טועים ביושר לבב".  אבל הטעות היא טעות, ויש להתריע עליה ולהתקומם עליה, ואף אם ביסודה מונחת אמת סובייקטיבית.

ואמת סובייקטיבית כזאת (=טעות אובייקטיבית, וטעות מזיקה) היא אמונתם של אנשי "כתובים" ו"אמודאים", שהם נלחמים "באידיאה או בנושא אידיאה בשם איזה רעיון יקר להם".  שלונסקי מנסה להסביר ענינה של מלחמה זו... "הכוונה היא לא לביאליק כיוצר אלא כבעל אידיאולוגיה, או ביתר דיוק: כמוציא לפועל תכנית אידיאולוגית, המקבלת צורה מו"לית מסוימת.  ובקצור: "כנוס".  ולא ששלונסקי וחבריו מתנגדים לעצם ענין הכנוס.  "אין סבה להתנגד לשקידה על אוצרות העבר ותכון סדרים ומשטר בערכי מורשה מפוזרים. בכל אומה ובכל לשון יש עוסקים במצוה זו.  יש אקדימיות מיוחדות לכך.  יש אוניברסיטה".  אלא מה?  "שם אין התעודה הזאת    מעיקרה ולמעשה    מועמדת כניגוד וכמעצור ליצירה החיה".  מה שאין כן אצלנו.  "כשהכניס פירושו: שמש בגבעון, דום!  הס, ההוה!  כשהכנוס אינו מקיץ נרדמים אלא מרדים מקיצים    הרי אנו רואים אותו כעומד על דרכה של היצירה".  וזהו המצב לדעתו של שלונסקי בספרותנו.  "אצלנו לא אקדימיה ולא אוניברסיטה עוסקות במלאכה זו, אלא הוצאת ספרים מרכזית, הבולעת את רוב חילה הרוחני והגשמי של כנסת ישראל, המוקדש לעניני ספר וספרות.  וכאן המלחמה בין אנשי 'המחנה' ובין אנשי הכנוס".

סוף סוף דברים ברורים לפחות; ממש אין בהם.

 על פי הדברים האלה היו בני אדם מן החוץ יכולים לתאר לעצמם תמונה כזו: אם אמנם אין לנו אקדימיה או אוניברסיטה, העוסקות במלאכה זו של כנוס, ברשותו ובהנהלתו הקנאית וצרת-העין של ביאליק, הרי יש לנו "הוצאת-ספרים מרכזית, הבולעת רוב חילה הרוחני והגשמי" וכו', והוצאת ספרים זו, עם כל "חילה" הרוחני והגשמי, היא ברשותו של ביאליק.  ומה עשה ביאליק? הוא אסף כל בחור וטוב, כל סופר ואיש-מדע בישראל, גזר עליהם שינזרו מכל עבודת חדוש ויצירה, והושיבם בישיבות לעבודת כנוס וכבר יש לנו, או מכינים לנו, הוצאה אקדימית עברית של כתבי-הקודש, הם ופירושיהם ומבואותיהם ומלוניהם ומחקריהם ההיסטוריים, הבלשניים והבקרתיים; כבר יש לנו, או מכינים לנו, מהדורה עברית מדעית ועממית של הספרים החיצוניים והגנוזים, של הספרות היהודית-ההילנית; כבר יש לנו, או מכינים לנו, הוצאה אקדימית מודרנית של התלמודים, הבבלי והירושלמי, לצרכי  המדע והעם; כבר יש לנו סדרי משנה ומקרא לעם מספרות המדרשים הענפה, מן השירה הספרדית שלנו, מספרות הקבלה, מספרות המוסר והחסידות, מן הספרות הספורית-עממית, מספרות ההיסטוריוגרפיה והכרוניקות שלנו וכו' וכו' וכו'. כל חילה הרוחני והגשמי של כנסת-ישראל גוייס לעבודה רחבה ומקיפה ושיטתית זו של "כנוס". ובינתים נגזרה נזירות חמורה על היצירה, נגזרה גזירה, כביכול, על פריה ורביה יצירית: "שמש בגבעון, דום!  הס ההווה!"...

במה גדול אותו ה"חיל", העומד ברשותו של ביאליק והוא מונע אותו, כביכול, מן היוצרים והמחדשים, ידוע כמדומה לכולנו.  ביאליק נחל "נצחון" גדול בקונגרס הציוני הי"ז בבאזל.  הוא עלה על הבמה (זכיה גדולה היתה זו שניתן לו, לאדם הפשוט, שלא היה ציר בקונגרס, לדבר מעל במתו), נאם נאום נלהב על צרת הרוח ועל צרכי התרבות שלנו, ובהשפעתו הרבה עמד הקונגרס והחליט להקציב מאתים וחמשים לא"י לצרכי ועד הלשון שלנו.  אבל ההחלטה לא קוימה, הכסף לא ניתן, ועכשיו אנו שומעים, שסוף סוף החליטה האכסקוטיבה ליתן לצורך זה    ששים לא"י, חמש לא"י לחודש.  זהו כמדומה כל "חילה הרוחני והגשמי של כנסת ישראל", שגויס בימים האלה לצרכי תרבות בהשפעתו של ביאליק... ועשירותה של אותה "הוצאת-הספרים המרכזית הבולעת" וכו' ידועה אף היא: נדודיו של ביאליק בתפוצות ישראל בחדשים האחרונים יוכיחו.  הוצאת-ספרים זו עשתה אמנם גדולות, אם כי אין ברשותה אותו "החיל" הרב, ש"המחנה" רואה בחלומו.  אבל אותה הנחה, שהוצאת-ספרים זו    "דביר"    משמשת רק לכנוס "המרדים מקיצים" ו"העומד על דרכה של היצירה", אינה אלא פרי דמיון פיוטי.  "דביר" הוציאה את כתבי ביאליק (אני מקוה, ששלונסקי לא יכניס את אלה לגדר "כנוס", העומד על דרכה של היצירה), את שירי טשרנחובסקי, את כתבי מנדלי, את שירי שניאור, שמעונוביץ, קרני, את כתבי ברקוביץ, שופמן, יעקב שטינברג, קצת מכתבי פרישמן; היא סייעה להוצאת כמה כרכי שירה של משוררים עברים צעירים באמריקה; היא נתנה בתרגום עברי משובח ובהוצאה נאה את כתבי הסופרים, שעמדו ברגלם האחת בתוך הספרות העברית והראויים על כל פנים להכנס למחיצתה של זו: שלום עליכם, פרץ, אש, בן-עמי, ואם שלונסקי יסכים לי, שספרות אין פרושה ספרות "יפה" בלבד, אלא פירושה כמשמעה בכל אומה ולשון    ספרות לכל צורותיה ואפני הבעתה למחשבה ולהרגשה הלאומית-האנושית, הרי יודה לי שלרשימה זו יש להוסיף עוד כמה וכמה סופרים וספרים, שמצאו מקלט ב"דביר", ואין לזקוף אותם על חשבון של "כנוס": ברנפלד, דובנוב, קלוזנר, קלצקין, הורודצקי, דינאבורג, לחובר ועוד ועוד.  ספרי מקרא לילדים ולבני-הנעורים, ספרי למוד וכדומה (אני מקוה, ששלונסקי לא יכפור בחשיבותם ולא ידון אותם כדברי "כנוס")    ויצא לו, אולי להפתעתו הרבה, שסוג זה של "כנוס" תופס אך ורק מקום קטן בערך בעבודתה של "הוצאת-הספרים המרכזית", וכל "התכנית האידיאולוגית, המקבלת צורה מו"לית מסוימת" והעומדת כביכול על דרך היצירה    אינה אלא עורבא פרח.  הרבה יותר משהחסיר "דביר" בדברי יצירה חיה    עד כמה שישנה בעין ואינה דרישה אידיאולוגית בלבד    החסיר ב"כנוס"...

אבל כל ענין "הנגוד והמעצור ליצירה החיה" הוא מוטעה ואין לו יסוד לא רק מבחינת המעשה אלא גם מבחינת ההלכה והאידיאולוגיה.  לרעיון הכנוס של ביאליק עלה מה שעלה לכמה רעיונות חשובים אחרים, אשר בהירותם ופשטותם לא עמדו להם בפני "המזיקים", ואשר מתנגדיהם עשו אותם למפלצת בגלותם בהם פנים מעווים וכוונות-הבאי שלא כהלכה ולא כרצון בעליהם.  יזכר לדוגמא ה"וכוח" נגד רעיון "המרכז הרוחני" של אחד-העם, שבא לפי פירושיהם המחוכמים של המתנגדים לכפור בעיקר הצורך בישוב חמרי-כלכלי בארץ-ישראל ולהעמיד כנגדו יחידי סגולה, היושבים בארץ הקודש, עוסקים בדברי חכמה ומדע ו"נהנים מזיו השכינה".  ביאליק "כופר" ביצירה החיה, כשם שאחד-העם כפר ב"גשמיות".  מאה פעמים ואחת הסביר ביאליק, שהכנוס להוסיף בא ולא לגרוע, שאין הוא בא למעט כלום מעבודת היצירה או לעכב בכל שהוא את מהלכה.  גלגל היצירה אינו פוסק על-ידי עבודת כנוס.  הכנוס הראוי לשמו הוא עצמו יש בו הרבה מיסוד היצירה: היצירה איננה דוקא ב"יש מאין"  ואף לא מתוך ד' אמות של  היוצר דוקא; גדולה יצירתה של הדבורה מיצירתה של השממית: תחיה פירושה קודם כל תחית החיוני והיצירי שבישן.  עיקר היצירה הוא לפעמים בהרכבות חדשות ובצירופים חדשים של דברים ישנים, בעקירת "חומר" ישן ממקומו ובנטיעתו במקום חדש, אגב צרופי אור חדש וטעם חדש.  ולא זו בלבד.  עצם מלאכת הכנוס    צורך חדוש הוא.  יש בזה, לפי ביטויו של ביאליק, משחרור אנרגיה לאומית, מפנוי דרך לתקופה ספרותית חדשה, בת תוכן אחר ובת צורות חדשות.  "לאחר שהאילן משיר את פירותיו הישנים הוא מתחיל לגדל חדשים".  הישן שעבר דרך "האויר החדש", הוא עצמו נעשה קרקע לגידולים חדשים. אבל הקרקע אינו עוד הפרי ואינו בא במקומו.  הכנוס אינו דוקא ענין לעמידה, לשמרנות. יש מקום גם ל"מהפכה", אבל יש ברכה במהפכה רק כשהיא עומדת על קרקע המציאות הלאומית ובתוך חלל אוירה. מהפכה העושה קרקע זה שממה  –– אנארכיה היא ולא מהפכה.  הגנן הטוב פעמים הוא מקצץ בנטיעות לשם השבחתן, אבל אין הוא עוקר את הגזע מן השורש.  "לפורצי גדר מכל המינים, אומר ביאליק, יהא מקום לעולם אפילו במחיצתו של הכנוס הספרותי". כל המלחמה ב"כנוסיזם" "בתורת אידיאולוגיה, שיסודה היא הבטחון, כי אין חדש תחת השמש של ההווה, כי הכל הוגד והושר ונחשב ונחנט כבר, ואין אנו אלא יורשים, שעברם מלא את כל משאלותיהם"    אינה אלא מלחמה בריחים של רוח.  שלונסקי וחבריו מציירים את שד השמרנות בצבעים שחורים על הכותל, והם נלחמים בו בשצף קצף "למעלה מחמש שנים".  עבודה לבטלה.  השד הזה אינו אלא יציר דמיונם הציורי. אין צורך לטעון כנגד ביאליק ליהדות העתידה, שהיקפה המסומל אינו מתמצה על ידי אחד-העם או ח.נ. ביאליק" ; אין צורך להבטיח ולהוכיח לביאליק ולחבריו, "כי עוד עוז ברוחה של היהדות, כי היא עוד תכבוש שטחים חדשים, שטחי מחשבה ואמנות, צורות וסמלים, שעד כה לא עבר בהם נושא משך הזרע העברי".  מאי קא שמע לן? כלום בא הכנוס, כלום יש בידו לגזור על "שטחי מחשבה ואמנות" חדשים?  כלום ברצונו או בידו להנחיל עטרות-נצח לאלה ולנעול דלת בפני אלה?  הייתי מיעץ עצה פשוטה מאד (וישנה בעצם) לכל לוחמי מלחמתה של היצירה החיה: תחת לדבר כל הימים ("למעלה מחמש שנים") על היצירה החיה, יתנו את היצירה עצמה, וראו אם מישהו או משהו יוכל לעמוד  בדרכה.

אין "תכנית אידיאולוגית" של כנוס, העומדת בדרכה של היצירה.  אבל הצרה היא, שהיצירה אינה בגדר "תכנית" כלל, ואף אם טוענים לה, לתכנית זו, למעלה מחמש שנים.  מלאכת הכנוס היא על-על-פנים בקום ועשה.  יש לנו קצת נכסים, ואנו צריכים לדאוג להם, להשתמש בהם כהלכה, להוציא מהם את התועלת האפשרית.  ואלו מלאכת-היצירה אינה ענין כלל לפרוגרמה.  הכרזות אמונה בשטחי מחשבה ואמנות חדשים לעתיד אינן עוד פרוגרמה של פעולה.

*

משנטפל שלונסקי לפרובלימה גדולה זו, ששמה ביאליק, נמצאו לו המטבעות המוכנות: הנביא, המשורר הלאומי, לטעון כנגד המוסכמות לא בלי חריצות פולימית.  במאמרו על שיר הקונגרס של ביאליק הביא הוא ראיה מן הנביאים, שיש בו בשיר הזה, במעבר מן הדמעה הזכה לשצף התוכחה "סירוס פיוטי ופסיכולוגי": הנביאים "כשלבם היה סף דמעה... נתנו לנו 'נחמו' ולא 'שבע תועבות'".  טענתי, שראיה זו מן הנביאים היא מופרכת מעיקרה, שכן בדברי הנביא המקונן הגדול אנו מוצאים מעבר מעין זה מן הדמעה הזכה על "חללי בת עמי" לשצף תוכחה של "מנאפים, עצרת בוגדים".  אמרתי מה שאמרתי על שתי מדות בגלויי הרוח האנושי והנשמה האנושית "מדת הצמיחה ומדת הוולקניות".  בא שלונסקי ומשתמש בהזדמנות, כדי להוכיח לי, שביאליק אינו נביא (כאילו באתי להנחיל לביאליק את עטרת הנבואה העתיקה וליתן את שירי הזעם שלו למהדורה סטריאוטיפית חדשה של חזון-נביאים).  והרי הוא משמיענו אמתות של אלף-בית: כל החזיון הנבואי הוא מיטיאור חד-פעמי, אוניקום מוסרי. סגולות הנבואה הן: "נזירות בלתי-אנושית מן הארציות, התמזגות מוחלטת... עם האבסולוטום של הצדק המפגיע, הקנאי, הבז לפשרות... איש ריב ומדון כל הימים... העם אוכל את נביאו".  "אתם אומרים: ראו נא, הוא נערץ בפי כל... ולי נדמה... אהבת הכל היא שכר פשרה... דוקא אי-הערכה ואי-הסכמה הוא סימן חיצוני ומהותי לנביא –  וגם ליוצר גדול".  ושלונסקי מודיע לנו, כי "על זאת דובר הרבה מעל דפי ה"כתובים", כי בה גם שורש שאר השאלות המטרידות את היוצר: על המוסכם, על המובן ביצירה, על הפרסום".  אילו הייתי להוט אחרי דברי פולמוס, הייתי אומר: אף  אם נניח, שאי-הערכה ואי-הסכמה הוא סימן מהותי לנביא וליוצר גדול, הרי לא כל אי-הערכה וכל אי-הסכמה בא דוקא מסיבה זו, ולא כל הבלתי-מוסכם והבלתי-מובן והבלתי-מפורסם הוא יוצר גדול. לעצם הענין הייתי אומר: לא "כל החזיון הנבואי" הוא בעל מהות אחת. יש הבדל מהותי גדול בין: "הנני, שלחני!" ובין: אהה ה', אלהים, הנה לא ידעתי דבר, כי נער אנכי"; או: "כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום".  והדברים עמוקים וסבוכים ואין כאן המקום לעמוד עליהם.  אבל נניח את הנבואה ואת סימניה המהותיים ונעמוד על ההערכה ואי-ההערכה של העם ביחס ליוצר.  עמדתי על החזיון, כי שירתו של ביאליק קרובה יותר ללבם של המוני העם מכל שאר יצירות הספרות העברית החדשה, וכי ביאליק אינו לסתם יהודי יודע ספר בגדר "ספרות", וספריו אינם לו בגדר "ספרים חיצוניים".   את סיבת החזיון הזה ראיתי בסגולה הגדולה המיוחדת לביאליק, בסגולת "העממיות הישראלית" הכבירה, באותה מדה גדולה של עממיות סטיכית, של "שרשיות וטבעיות ראשונית-מבורכת, המעמידה את כחה היסודי-המקורי, את פרצוף פניה המיוחדים של אומה".  דבר זה אינו ענין ל"הסכמה" או ל"אהבה".  כלום ביאליק רודף אחרי האהבה ואחרי ההסכמה?  כלום עיניו נשואות לפופולריות, ל"פרסום"? "שחה לעפר נפשי תחת משא אהבתכם...ולמה שתם על נוי?  מה חטאתי, מה כחי?  לא משורר, לא נביא    חוטב עצים אנכי". אם יש בו בביאליק מאותה הסינתיזה המופלאה, המעמידה את הגאון הלאומי,    הסינתיזה של יסוד אינדיבידואלי, כביר כח ורוח, ושל יסוד עממי-טבעי מבורך, הרי אין פירושו של דבר, שלעם יהיה תמיד "נוח" עמו.  שירי הזעם לא היו "נוחים" כלל וכלל לעם, אבל זרים לא היו לו.  הגאון הלאומי, המשמש סמל וסימן הקצור לאומה, בטוי נמרץ למהותה ולהויתה, נאבק דוקא משום כך עם אומתו.  דוקא "שרשיותו" הסטיכית דוחפת אותו להלחם באומה על הגשמת תעודתה    תעודתו.  מתוך הצורך לממש את מהותו ותכליתו, לגלם את ה"אומה" שבנפשו, הוא נאבק עם עמו, על מנת להעלותו, לזככו, לשפרו ולצור את צורתו הראויה לו.  במשמע זה דברתי על עממיותו ושרשיותו של ביאליק.  "אין כמוהו יונק ממעינותיה של האומה, אין כמוהו אדם שנחן בכח איתנים של טבעיות ראשונית, באינסטינקטי מקור של מורשת-קדומים, הבאים ליחיד מידי האומה.  הוא נישא כביכול על נחשולה של האומה, כולו טבוע בחותם פרצופה של זו, בסגנון התרשמות ובסגנון פעולה שלה.  ועם זה אין כמוהו אישיות, יחיד בעל אופי וצביון משלו, בעל מהות עצמי ותעודה עצמית, שאינן בטלות בים הגדול של ה"כלל".  היוצר מסוג זה נאבק עם אומתו, דוגמת התאבקות האמן עם החומר שלפניו.  הוא אינו מתרחק מן החומר, אינו "שולל" אותו, אינו מבטלו ועוקרו, אלא הוא נאבק אתו על מנת לגאלו גאולת-צורה. ואותה שרשיות עממית היא גם, כפי שהעירותי כבר במאמרי הקודם, מקורו של ענין ה"כנוס", המשמש מטרה לחצי לעגם של המהפכנים ומחדשי העולם במלכות העתיד. זה ענינו של יחס ההערכה או קרבת-הנפש. אין זה פרס בעד "פשרה" אלא "סטיכיה" משותפת.  יכולים להיות אמנים מסוג אחר.  יש אמנים, שהם מצוינים אולי ביסוד האישי שבהם, אבל היסוד העממי-הסטיכי שבנשמתם הו חוור ופגום ומטושטש צורה. הללו חסרים את העיקר של גדלות אמתית, את הסינתיזה של שני היסודות האלה.

וזה ענינו של "משורר האומה", של צירוף זה, ששלונסקי רואה בו "סתירה איומה". בכוונה אמרתי: "משורר האומה" ולא "משורר לאומי". משום שאין כאן המכוון ל"נושאים לאומיים" של השירה, ל"דירה הקטנה והנוחה של לאומיות".  ביאליק עצמו מדבר ב"שירתנו הצעירה" בלעג שנון ובחריפות רבה על "השירה הלאומית".  אבל ביאליק המשורר מגלם את "מהותה" של האומה בדורו, בשירתו מצאה נשמת האומה בדורנו את תקונה-בטויה, בה יצר הדור את עצמו כביכול.  אותה מדה גדולה של שרשיות לאומית, אותו כח ראשית ומקור של נחלת-אימה, המתגלה בכל מהותו ופעלו: בשירתו, בלשונו, בסגנונו, ב"בקיאותו", ב"למדנותו", ב"ביאליק שבעל-פה"    הכשירוהו לכך.

זכאים בני אדם שלא למצוא גדלות בסטיכיה זו, יכולים הם להתנגד לה, להלחם בה, ואפילו מתוך יושר-לבב ואמונה תמימה, שהם נלחמים מלחמתו של העתיד,    את ה"סטיכיה" לא יזיזו ממקומה.

 

"הארץ", שבט תרצ"ב, 7.2.1932    

 

ד

איכה דלונו פתאום...

היורשה לי בשעה טרופה זו של כאב מדהים ראשון לומר מילים אחדות, שהם בגדר דברים אישיים?  השורות האלה, הנכתבות מתוך מבוכה של אבל כבד בלב ימים, הרחק מן הישוב העברי בארץ ומההמונים של יהודים, יכולות להיות רק "אישיות"; אין בהן, ואי-אפשר שיהא בהן, משום הספד והערכה הראויים לשמם.

זוהי הפעם השניה, שגורל אכזרי גזר עלי להטלטל בשעת אסון לאומה    למרחקים, שלא אזכה לנחמה המעטה, שיש בשותפות הצער והכאב עם המונים יהודיים.  כך עלתה לי באב תרפ"ט, וכך עלתה לי בתמוז תרצ"ד.  נבצר ממני לשבת בתוך עמי בשעת צרה לאומית גדולה, להצטרף לריתמוס של רבבות לבבות, הדופקים בהרגשה אחת עמוקה כים.  נגזר עלי להתיחד עם אבלי, וכאבי חתום בלב...

*

הרצל אמר: הענין שלנו נשגב כל-כך, שאין לדבר עליו אלא במילים פשוטות ביותר. מעין זה אפשר לומר על ביאליק המנוח (היד רועדת לצירוף הזה): גדול האיש וגדול הכאב ביותר מלבקש להם בטויים הולמים.  אל נבקש כי לא נמצאם.  מי שלא נחן במתנת-שמים של יחידי הסגולה המעטים למצוא מילים ראשוניות להרגשות ראשוניות, מי שלא ניתן לו לטבוע מטבעות משלו לחויות ולמצויי-נפש תהומיים, אל ישתמש לכל-הפחות בשעה זו באסימונות שנתמעכה צורתם, ב"מילים תופפות", תועבת נפשו של ביאליק...

אין אני יודע, אולי, מהו ביאליק לדור הצעיר שלנו, אבל יודע אני, מה היה לנו, לאלה שאינם צעירים הרבה ממנו לימים, לאלה שהם בני חמשים ויותר כיום.  שני מאורעות-חיים גדולים עמדו לנו להרעיד את נשמתנו עד עמקי מצולותיה: המאורע המדיני-הלאומי הרצל והמאורע התרבותי-הלאומי ביאליק.  כל חוברת של ה"שלוח", שהביאה אתה שיר של ביאליק, היתה לנו מאורע, היתה מעמיקה את מעניתם של לבבות רכים, ההומים לקראת שחר חדש.  כמה לילות נדודים מינו לי ולשכמותי "דבר", "אכן גם זה מוסר אלהים", "ידעתי בליל ערפל", " קראו לנחשים" !  כמה לילות הייתי מהלך ושוב בד' אמות של חדר-הסטודנטים שלי, ובלבי "זעף גלים", שהטיל בו ביאליק!  כמין חומר היה בימים ההם לבנו, ואמן השירה הגדול, אשר ניתן בחסדו של אלהי ישראל לדור התחיה וההתנערות, טבע בו את חותמו המבורך.  היו שאמרו "לנתח" את שירתו של ביאליק, לעשות בה מעשי הרכבה והפרדה: שירת האומה, שירי זעם וחזון התחיה לחוד, ושירי עם לחוד, ושירת היחיד לחוד.  אבל אלה ואלה בחותם אחד הוטבעו, בחותם השלימות "האורגנית", המעמידה את אפיה המהותי של כל יצירה אמנותית גדולה, בחותמה של "סטיכיה", אם מותר לומר כך, של ראשוניות ושרשיות מבורכה, של אותה מזיגה חיונית חד-פעמית עליונה של שתי הרשויות שבנפש, רשות האומה ורשות היחיד, המעמידה בשעת ברכה, אחת למאות שנים, את הגאון הלאומי.

*

אחד-העם, איש האמת הקפדנית-הזהירה, אמר פעם, ברשימתו ב"הארץ" ליובל החמישים של ביאליק, כי מימי ר' יהודה הלוי לא קם כמוהו משורר לישראל.  ואמנם גדול הדמיון המהותי-הפנימי שבין שני גדולי ישראל אלה.  ולא רק ברשות השירה לבד.  בשורש נשמתו של ביאליק יש הרבה לא רק משל בעל שירי "ציון" אלא גם משל בעל "הכוזרי".  ביאליק לא זכה לכתוב "כוזרי" משלו; הוא, בעל תורת ה"כנוס", היה מפזר ומבזבז כל ימיו את אוצרות רוחו הגדולים ולא דאג להכניסם בבית גנזיה של האומה בצורת מפעל שלם, להנחילם חלק ל"עולם הבא". אבל האינטואיציה הלאומית הגאונית שלו, הרגשתו העמוקה בתורת ישראל, בנשמתה של היהדות, ב"צורתה" המיוחדת בעולם, במהות האורגנית-הפנימית של ערכיה ומסרתה    כל הסגולות האלה, שכחן יפה מכחה של הדעת במשמעה הרגיל, של המחקר המדעי המעמיק ומצרף צירופי היקש והגיון, ושיש בהן מברכת יצירה שרשית-ראשונית, מעמידה אותו בשורה אחת עם בעל "הכוזרי". ומכאן סוד "עממיותו" הגדולה.  ביאליק מקובל באומה ובהמוניה לא מפני שהוא קל ופשוט מגדולים אחרים, אלא דוקא מפני שהוא עמוק וראשוני יותר מהם, מפני שניתנה לו ברכת האינטואיציה הלאומית, התופסת את הישות הלאומית תפיסת-מהות-ושרשים עליונה ומחדש אותה חדוש אישי, חדוש גוון וריתמוס, משלו. לתומו, דרך אגב, הוא חושף יסוד של נסתר בנגלה, מגלה יסוד חדש, משמעות חדשה או מחודשת, בעתיקות ובידועות, נותן בהם גוון חדש וחיוניות חדשה. לא "ספרות" נתן ביאליק לעמו אלא תורה, תורה במשמעה היהודי-המקורי, תורת-חיים, המתחדשת ומתעשרת מאליה, בכח חוקים עצמיים-מהותיים שלה, תורה החיה בפיך ובלבבך, תורה אשר שבעים פנים לה, וכולם מצטרפים לאחדות עליונה אחת עלפי סוד של יצירה חיה המיוחד לה.  זה אפיה המופלא של דעת התורה של ביאליק. לא ידיעה ו"בקיאות" במשמע הרגיל, מן המוכן והמסוים, אלא בבחינת חדוש מעשי "בראשית" בכל יום ובכל שעה.  הכתוב, או המימרא, אינם ניתנים לו לשמוש לצרכיו מן המוכן, אלא הוא מגלה אותם כביכול מחדש, על פי דרך אינטואיציה המיוחדת לו, דוגמת שמושו של הכתוב בתורה שבעל-פה, בתלמוד ובמדרשים.  המחשבה והכתוב באים כביכול יחד לעולם, הכתוב מתחדש כביכול לצורך החדש, כאילו זה עתה בא לעולם.  זוהי אולי ממידת המזיגה העליונה של תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, שאין אתה יכול להכריע בהן בעצם, מה קדם למה. "בקיאותו" של ביאליק יש בה לפעמים ממדת החוש האינסטינקטיבי של צפרים נודדות לאקלימים רחוקים.  ביאליק יודע לקרב אקלימי נפש ורוח רחוקים על-פי חוש מופלא במינו משלו.  יש בו ממדתם של מגלי המתכיות היקרות בבטן אדמה, היודעים לחדור אל תוך השתין ולחשוף את שפוניהם על-פי סוד מיוחד שלהם.  יש לו השגה עמוקה-מקורית במסורת ובשלשלת-הקבלה, הצופה פני עתיד.  אין אני יודע להסביר את הדברים האלה, אבל מי שבא לידו לשמוע, למשל, את הרצאותיו של ביאליק על האגדה בשעורים האוניברסיטאיים בתל-אביב, יעמוד על כוונת הדברים.  פירושו העמוק-המקורי לענין תורה שבעל-פה, שקדמה לתורה שבכתב, מצא בו עצמו את בטויו, את סמלו והתגלמותו.

*

ביאליק שבעל-פה    מי אינו יודע את החזיון המופלא והיחיד במינו הזה, הקובע פרשה מיוחדת וברכה מיוחדת בתופעה יצירית גדולה זו ששמה ביאליק?  את הגדולים, החשובים והעמוקים שבאוצרות-רוחו היה מבזבז כל ימיו בשיחות ארעיות, במסבות מקריות או בשיחת רעים פרטית, ולא היה חס על עשרו לשמור עליו וליתן לו צורת-קבע.  את כל מתיחות רוחו הגדולה, את שפע האידיאות וההרגשות והדמויות, שהיו הומות בלבו ומתרוצצות בנפשו, היה מביא לידי בטוי ופורקן בשיחות ארעיות, ופורקן ארעי זה למצוקת-העשירות שלו היה נותן לו קורת-רוח וספוק כל-שהוא, ושוב לא היה נזקק אליהן ולא היה שב אליהן, בדומה לפירות הללו, הנושרים מן האילן עם גמר בשולם, ושוב אין לאילן "זיקה" אליהם.  ביאליק שבעל-פה    אף זו היתה דרך של יצירה, דרך מקרית אבל עצמית-מקורית, דרך "נוחה" לבעליה לשם גאולה של התפרקות משפע כחות של נשמה עשירה ודרוכה, אבל דרך של בזבוז קרן ופירות לבני דורו ולדורות הבאים.  היתה לנו תקוה קלושה: שמא אין כאן אלא משום תכנית ופרקים ראשונים, משום מתן צורה ראשונה ליצירה מסוימת ומשוכללת, שתבוא סוף-סוף אחריה; היתה לנו נחמה קלושה: מי יודע דרך הרוח, אולי, או ודאי, מפרה גם יצירה ארעית זו את סביבתה הקרובה והרחוקה, כאבק-פרחים הזה הבא ממרחק ומפרה את בן-זוגו, ואין יודע דרכו.  והנה ירד פתאום הוילון השחור האחרון, ואותה תקוה קלושה אינה עוד, ואותה נחמה קלושה אין בה כדי להשתיק את כאבנו הגדול.  אין מילים בפה ואין נחמה בלב; נתיתם הדור.  שר האומה, סמל ודמות דיוקן לכח יצירתה העליון, שר הלשון העברית, נסיך השירה העברית והתרבות העברית מדור לדור    הלך בדרך כל הארץ.  ביאליק הסמל החי לוויטאליות עליונה, לכחה החיוני הכביר של האומה, מת, מת, והלב הומה ומתכווץ מכאב מדהים; איכה דלונו פתאום, איכה רוששנו ביום-עברות אחד, איכה נפלה עטרת ראשנו, מי ומתי יביא לנו תמורתו.  מי יודע, מתי ישוב ירחמנו אלהי ישראל ליתן לנו ביאליק שני, יורש עשרו ונחלתו במלכות-ישראל הרוחנית...

*

גדול וכביר כח ורוח היה האיש, מתנת חסד לאומה בשעת ברכה עליונה, ועם זה היה בו הרבה מן התמימות ומחוסר-הישע של ילד. ועל זה גדלה עוד יותר אהבתנו אליו. ראינוהו בסבלותיו, בעולו הכבד, בלבטיו האנושיים הגדולים והקטנים, שנלאה למצוא מוצא מהם.  ראינוהו מתחבט, מוציא רוב זמנו וחלק גדול מאוצרות רוחו ונשמתו במעשים קטנים, שהשעה והסביבה היו צריכות להם; ראינוהו מוציא כחו לבטלה ולבהלה, מתוך רחמים וחמלה לבני אדם אומללים, דואג וטורח ומטפל במעשים קטנים של עזרה וחסד    ולאו דוקא לשם חברים סופרים ואנשי-רוח בלבד  –,  ראינוהו מבזבז ומוציא טפין-טפין את כחות הנפש והגוף    וידנו קצרה מהושיע;  לא ידענו לשמור עליו.  חמדה גנוזה ניתנה לנו מאוצרה של שר-האומה ובזבזנוה שבבים-שבבים מיום-ליום ומשנה לשנה, עשרות שנים רצופות. גם לעת זקנה לא הונח לו ולא הוקל לו למלך השירה העברית והתרבות העברית.  טרדותיו אכלוהו, שעותיו נטרפו עליו, ואיש לא התעורר ולא קם לשמור על אוצרה הגדול של האומה.  הוא בזבז את בריאותו, את שארית כחותיו לרבבות ענינים קטנים, ואיש איש מאיתנו לא הרגיש בדבר.  עד שבא האסון, ובית ישראל רושש פתאום והוצג ככלי ריק.  ביאליק איננו, איננו...

*

או שמא אין מן הראוי להטיח את הדברים המרים האלה בפני הצבור בשעת-אבל זו? אולי אין הדברים האלה לפי רוחו וכבודו של ביאליק.  הן הוא לא היה אוהב את הטענות ואת הקובלנות על העם, שאין הוא יוצא ידי חובתו לגדוליו.  להיפך הוא היה רואה חובה לגדולי ישראל, לסופרים ולאנשי-הרוח שלו, שאין הם עושים די צרכם לעמם, לספוק צרכיו הרוחניים והחמריים.  הוא עצמו לא נמנע מעולם מלמשוך בעול הכבד של עבודת יום-יום לספוק קצת מן הצרכים האלה; הוא לא היה מתנשא על עם ה', כשרונו הפיוטי הגדול וכחותיו הרוחניים הכבירים לא היו בעיניו שטר שחרור מחובות אזרחיים-צבוריים, הוא ידע למשוך בעול, להרתם בכל פעולה גדולה וקטנה לתועלת הצבור.  ועד הלשון העברית, אגודת-הסופרים, "עונג שבת", אגודת שוחרי האוניברסיטא העברית והקתדראות החדשות, שנוצרו על-ידי זו, השעורים האוניברסיטאיים בתל-אביב    כל אלה אינן אלא הדוגמאות הבולטות ביותר לעבודה רבה ונאמנה, שלא היו עמה לא ליאות ולא רוגז ולא חסכון-כוחות.  איש "חוטב עצים לתומו" היה האיש הגדול בישראל הזה, וכשהשכימו פעם המונים לפתחו לברכהו על כל הטוב והחסד שעשה אתנו, שאל משתומם: למה שתם על נוי?... לא נביא ולא בן נביא...

*

ולא מתוך מבוכה פנימית דבק באלף הענינים הקטנים, לא כדי לברוח מעצמו, מחובת עבודתו העיקרית    עבודת היצירה בשירה ובספרות העברית.  כל הפירושים הפסימיסטיים על "שתיקתו של ביאליק" נתבדו בשנה האחרונה, עם יצירתו השירית החדשה הגדולה על בית אביו.  לא רבות הן יצירות-המופת מסוג זה בספרות העברית. לא דלל מעין השירה, אשר הקר יצירה כזו.  מזיגה עליונה כזו של ליריקה זכה ועמוקה ושל אפיקה שלימה, משוכללת וטהורה אינה חזון נפרץ בספרות השירית של עם ועם. כל פעם שביאליק היה יוצא לזמן-מה מעולמנו הקטן וממהומתו, כל-פעם שהיה מתבודד באיזו פינה רחוקה בחוץ-לארץ ומתיחד עם נפשו ועולמו    היה מביא לנו מיבולו הספרותי המבורך.  במסבה האחרונה של עונג-שבת, לפני צאתו לדרכו האחרונה לחוץ-לארץ, היתה לי הזכיה להפרד ממנו בשם המסובים ולהביע את תקותי-תקותם, כי ישוב אלינו בריא בגופו וברוחו, ובידו יבול חדש מיצירתו הפיוטית המבורכת. אללי לי, ברכתי לא נתקיימה.  לאחר שלושה ימים, בערב האחרון לשבתו בביתו במולדת, אמרתי לו, אגב ברכת פרידה, כי יש לי הרושם, שהפעם, בימי שבתו במנוחה בחוץ-לארץ לאחר שיבריא מן הנתוח, יפנה ליתן לנו את הסינתיזה של מחשבותיו ודעותיו על תורה שבעל-פה, כפי שהתרקמו בזמן האחרון אגב הרצאותיו בשעורים האוניברסיטאיים.  ביאליק ענה לי, שאת הימים האלה הוא אומר להקדיש להכנת הכרך "ביאליק שבעל-פה", ש"דביר" עומד להוציא, כלומר לעריכת נאומיו, עד כמה שנרשמו בשעתם ונשתמרו בצורה היולית בעתונים מזמנים שונים.  אמרנו: עבודה זו תציל לנו לכל-הפחות חלק קטן מן המרגליות המרובות, שביאליק שבעל-פה היה זורע לכל-רוח (הן שיחותיו הפרטיות, ביחידות או בחוג מצומצם של ידידים וחברים, לא נרשמו ולא נשתמרו, וכיוצא בזה נאומיו הרבים,  כבדי תוכן ויצירה, במסבות "עונג שבת").  אללי לנו, גם תקוה זו לא נתקיימה.  נסיעתו זו של ביאליק לחוץ-לארץ הביאה לנו את החשבון האחרון, המזעזע, ליצירתו הפיוטית והספרותית. 

*

הדברים האחרונים, שהשמיע ביאליק בקהל, היו אותו נאום-הפרידה הקצר במסבת עונג-שבת, שבו דבר על "מחלות-הישוב" והביע את תקותו, שבשובו אל הארץ ימצא לכל-הפחות סימנים ראשונים להבראת הישוב.

אותו נאום    צוואה הוא לנו.  הנקיימנה?  הנזכור, הנשמור את דבריו הנמרצים על מחלתנו הגדולה והקשה ביותר,    על ההתפוררות הפנימית האיומה, על ריבי המפלגות, על שנאת-האחים, האוכלת אותנו בכל פה?

בשעת האסון הגדול הזה שבאנו    היפלו הרהורי חרטה ותשובה ללבבות?  בפני האסון הלאומי הזה    מה טעם, מה תוכן ומה ערך יש לכל נגודינו ומלחמותינו?

לא הייתי רוצה לחלל את אבלי-אבלנו בדברי "פוליטיקה".  אבל לא תהא זו כלל וכלל "פוליטיקה", אם אעיד כאן בפני אלהים ואנשים: באותה פגישה אחרונה שמעתי מפי ביאליק, שאין הוא מאמין, כי הנאשמים באותו המשפט הידוע אשר פלג את הישוב ואת בית ישראל לשתי מחנות, הם האשמים.  דברי ביאליק, איש האינטואיציה הכבירה והאינסטינקט המופלא, הקושט אל האמת כחץ שלוח אל המטרה, כדאים על-כל-פנים לערער את עמדתם המוצקה של "הבטוחים במאת האחוזים".  ואולי  תסתייע מכאן ההתעוררות לקיים אותה משאלה-צוואה של ביאליק בדבר פירוד הלבבות...

*

לא אגלה סוד כמוס, אם אומר, כי שירו הידוע של ביאליק "על מות "X:

 

                     אחרי מותי ספדו ככה לי,

                     היה איש, וראו איננו עוד

                     ושירת חייו באמצע נפסקה – – –

 

לא היה מכוון לא לפלוני ולא לאלמוני אלא למשורר עצמו.  עוד לפני שלשים שנה היתה לו הרגשת-נחש, כי שירת חייו תפסק באמצע.  בן ששים ואחת היה בבוא עליו פקודת כל האדם, ואף-על-פי-כן אנו מרגישים כולנו, כי שירת-חיים כבירה ומאירה לדורות נפסקה באמצע.  עוד לפני זמן מועט ראינוהו שוב, כאמור, בכל כחו הפיוטי הגדול, חכינו להמשך חדש, לתכנים חדשים ולצורות חדשות של יצירתו הפיוטית; חכינו להארתו המדעית-האינטיאוטיבית העמוקה למהותה ולדרכיה של ספרות התלמוד והמדרשים; חכינו שיפתח לנו חדרים וסתרים של שירת ימי  הביניים; חכינו להמשך "ספיח" (נראה לנו, כי פרקי הפואימה הגדולה האחרונה שלו ב"מאזנים" פינו את הדרך להמשך זה); חכינו לדבריו בפרובלימות לאומיות ותרבותיות שלנו, העומדות על הפרק (הבטח הבטיח לי לעבוד, לכשישוב מחוץ-לארץ, עבודה קבועה, אחת לשבוע, ב"הארץ" וליתן לנו מאמרים ומסות על נושאים אלה).  והנה התבדו כל התקוות היפות; אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר פערה את פיה על גדול הדור וגדול האומה... בווינא הרחוקה והנכריה השיב את רוחו.  "אלהים שובר את הכלים שהוא משתמש בהם".  לא ידענו אולי, כמה עשירים היינו עוד תמול-שלשום     והנה הוצגנו ככלי ריק.  כילה ה' את חמתו בעמו; גדע את קרן ישראל.  כחתף בא האסון. נגדע הארז.  דלונו פתאום!

בעשרים בתמוז תרס"ד לוקח מאתנו דבּר  התחיה המדינית של האומה; עשרה ימים קודם לכן, באחד-עשר בתמוז, חנכנו את בית-המועד האחרון לגדולי תנועת התחיה בישראל בהר הצופים בירושלים: עצמותיו של מחולל תורת הציונות המדינית הובאו לקברות במערת ניקנור.  לא יארכו הימים, ואף עצמותיו של הרצל יועלו מווינה הרחוקה והנכריה למערת ניקנור בירושלים.  בעוד ימים מעטים יגיע ארונו של ביאליק לחופי המולדת.  תל-אביב אשר אהב ואשר אוה למושב לו, תפגוש את ארונו באבל כבד;  אבל תל-אביב תוותר, תוכרח לוותר על  הכבוד ועל הזכיה לקלוט את ארונו בבית קברותיה.  מקום ארונו של ביאליק, גדול הרוח בישראל, הוא על- יד ארונותיהם של פינסקר והרצל, המנהיגים המדיניים בישראל, במערת ניקנור בירושלים.

זוהי על-כל-פנים דעתו ובקשתו של אוסישקין, השרוי גם הוא כעת באבל-יחיד בלב-ימים על האסון הגדול, שמצא את עם ישראל.

 

"הארץ", כ"ג תמוז תרצ"ד, באניה "איטליה".    

 

ה

על ביאליק ועל אגרותיו

I

ארבע שנים עברו מיום שהלך מאתנו שר הלשון העברית והשירה העברית החדשה, משורר האומה ומגלם דמותו ומהותו של הדור, חיים נחמן ביאליק ז"ל.  וסימן טוב הוא לדור, שידע להוסיף  במשך השנים המעטות האלה על נחלתו הרוחנית הגדולה, כפי שניתנה לנו בחייו: להוסיף על יצירתו הפיוטית, שנתפרסמה בחייו ושלא נתברכה בשפע כמותי גדול ביותר, דברים מעזבונו: קטעים, וואריאציות, נוסחאות ראשונות, חרוזים לעת מצוא, שירים חיצוניים וגנוזים; דברים שבעל-פה; אגרות; מחקרים ונתוחים מפורטים, עתים מעמיקים, בלשונו ובדרך יצירתו, וכדומה.  שלשת הכרכים הגדולים של "כנסת", ספר השנה החשוב לזכרו של ביאליק, היוצא, בעריכת יעקב כהן ופ. לחובר, על-ידי מוסד ביאליק שליד הסוכנות ובהוצאת "דביר", הם אוצר בלום לידיעת דרך יצירתו והתפתחותו של המשורר.  תרומה חשובה לידיעת "ביאליק שבעל פה".  שמונים ושנים נאומים, הרצאות ושיחות לעת מצוא על נושאים שונים מעניני היהדות, התרבות, הלשון והספרות העברית, השירה העברית החדשה, דברי עיון ותורה משדה ההלכה והאגדה, לשון וספר, הערכות והערות על מוסדות ואישים, מחשבות, תכניות והגיונות על האוניברסיטה העברית, התיאטרון העברי, "הבימה", וכדומה    ניתנו לנו בשני הכרכים האלה.  יש כאן עזרת-מה, אמנם עזרה קטנה לפי הערך, להבנת אותו החזיון הגדול והמיוחד במינו, שנקרא בשם "ביאליק שבעל-פה". מן המפורסמות הוא: מי שיודע את ביאליק רק על פי יצירתו שבכתב, יודע אותו רק למחצה, ומבחינת גלוי אישיותו    רק לשליש או לרביע.  "ביאליק שבעל פה" היה גם גלוי-אישיות, גם פרק יצירה מיוחד לעצמו.  פעמים שיצירתו היתה לובשת מעיקרה צורה של דברים שבעל פה, ולאו דוקא צורה של נאום או הרצאה; פעמים היתה שיחה ארעית במסבת רעים, או בשעת טיול עם חבר וידיד ברחובות קריה או על שפת הים, משמשת לו לפרק מעל עצמו משאה של "אידיאה", שהיתה מנקרת במוחו או מנגנת בלבו, והיה מסתפק ב"פורקן" זה, במתן בטוי ודמות לדברים בשיחה ציורית-שוטפת, נסערת-טמפרמנט ועשירת חידושים וניצוצי-יצירה, ומוצא בכך תקון ו"צורה" לפרץ דמיונו היוצר ושכלו החריף.  בשני הכרכים של "דברים שבעל-פה" ניתן לנו משהו מיצירה זו של ביאליק, ניתנה לנו בבואה, לצערנו אך בבואה קלושה, מן הקסם ומן העושר שבשיחתו החיה של ביאליק.  הרשימות הארעיות-החטופות של נאומים והרצאות, כפי שנתפרסמו בשעתן בעתונים שונים, מכילות מטבע הדברים רק קטעי דברים, והן חסרות פעמים את העיקר ועל-פי-רוב את אלפי הגוונים הדקים והעשירים, ששיחתו של ביאליק היתה מצוינת בהם ושהיו תלויים בטמפרמנט, בסבר פנים, בטון, בהטעמת-קול ובריתמוס של המילה החיה.  חסר קובץ זה רוב שיחותיו של ביאליק, שלא היה להן אופי של נאום או הרצאה, דברים שנאמרו במסבת רעים מצומצמת או מתוך התיחדות עם ידיד וחבר, נאמרו במקרה, כלאחר-יד, מתוך קלות טבעית, שאין עמה לא מכובד-משקל וחשבון של "אחריות" ולא מ"אימתא דצבורא".  ידידיו ומכריו הרבים של ביאליק יודעים, שדוקא השיחות הקלות ההן, שעתונאים וריפורטרים לא נתנו עליהן דין-וחשבון לקהל הקוראים , נחנו בקסם מיוחד, בכח-יצירה אינטימי של מעין לא אכזב.  וחסר קובץ זה גם כמה נאומים, הרצאות, הערות של וכוח או של בירור במסבות גדולות וקטנות, שלא רשמום  בשעתם דורשי רשומות.  דוגמא לדבר: כל ההרצאות והנאומים החשובים וההערות המזהירות, מרגליות של יצירה מניה וביה, שהשמיע ביאליק במשך שנים במסבות "עונג-שבת" בתל-אביב, לא נרשמו, כמובן מאליו, בשעתם ולא נשמרו לזכרון.

*

ואם בשני הכרכים האלה, עם כל חשיבותם ועושר-תכנם, ניתנה לנו, כאמור, רק בבואה קלושה לאותו חזיון מופלא, ששמו ביאליק שבעל-פה, הרי בשלשת כרכי אגרותיו של ח.נ. ביאליק, שיצאו השנה בהוצאת "דביר", בעריכתו של פ. לחובר, שטרח, מתוך חבה והערצה למנוח ומתוך שקידה רבה, לכנסן ולסדרן והוסיף עליהן הערות מסבירות ומחכימות, ניתנה לנו תרומה חשובה מאד להכרת נפשו ורוחו, מדותיו ודרך יצירתו של ביאליק.  יש בהן באגרות האלה דבר-מה מאותו הקסם האישי המיוחד, שהיה מציין את ביאליק שבעל-פה.  אף האגרות האלה הן בבחינת "שיחות", שיחות קלות, חפשיות ופרטיות, שאין עמהן מן הכוונה ומלאכת ההכנה, לא מהכרת "האחריות" לדברים, ולא ממלאכת הבחינה ושקול-הדעת החמור ושכלול הצורה, ודוקא משום כך יש בהן כדי לפתוח לנו פתחים חדשים לנשמתו של כותבן.  הדברים שהשמיע כאן המשורר לתומו, ביחידות, בהיותו נתון להרגשתו הטבעית, ללא עכבות וללא "מעשי אמן", יש בהם מסגולות החן של שיחותיו החיות: פשטות הצורה וצניעות-המחשבה, חיוניות סטיכית כבירה, טמפרמנט פורץ ועולה על גדותיו, ברקי הגות וציור, ופעמים גם עמקות הנתוח וההגדרה, בלי מאמצים כל שהם להפליא ולהרעיש.  אגרותיו של ביאליק לא נכתבו מתוך עבודת-אמן, הלוטש את מרגליותיו והמתאמץ ליתן על דבריו כווני חן של "אמנות" הן נכתבו מתוך פשטות רבה, פעמים אפילו מתוך תמימות, שאינה מרגישה בסייגים הראויים לה, ויפיין הוא היופי הביאליקאי הטבעי, שרוח הקודש שורה עליו.  מכנס האגרות כסבור: "ביאליק לא היה אמן האגרת במובן הרגיל ואין באגרותיו משום חבור ספרותי בנוסח זה או אחר, אלא הוא שפך באגרותיו את לבו והביע בהן את רוחו    לא אחת מתוך חופש גמור, ותמיד בלי סייגים יתירים, ואפילו אמנותיים וספרותיים".  ואף-על-פי-כן יש באגרות האלה מרגליות ספרותיות, שיכולות לעמוד בהתחרות עם כל חבור ספרותי מעולה.  הוא לא העמיד לעצמו "סיגים יתירים", והוא המשוה חן של אמת והתגלות-הלב לדבריו.

אתה מוצא כאן לכאורה כמה אגרות מסחריות, שאינן מושכות את הלב ואינן מוסיפות שום קו חיובי לרוחו ולנפשו של המשורר; אתה מוצא כאן נטיה לחשבון התגרנים, פחד משתק מפני העניות, חשדנות ואפילו התחכמות יתירה של סוחר שמלאכתו בכך. הוא אוהב אפילו להתפאר בכשרונו המסחרי, והוא כותב לרבניצקי ולבן-ציון, שותפיו לעבודה ספרותית ול"מסחר" כאחד: "אם אינכם מאמינים לי, שאני תולש את זקנו של פישר    המדפיס הידוע בקראקוי    (שהרי מקטני אמנה אתם בנוגע ל'כשרון הסוחר' שבי) עתיד אני לשלוח לכם רצוף במכתב הבא מקצת זקנו... ויעיד עלי כמאה עדים כשרים.  בקצור, היום הראיתם לדעת, כי סוחר אני, סוחר שבסוחרים.  ואתם    חי נפשי כי מלמדים אתם".  במכתב אחר אליהם הוא מספר באריכות על חשד של העלמה מסחרית, שחשד ב"אחיאסף", ועל חכמתו שעמדה לו לגלות את "הסוד".  אלא שלאחר ימים מעטים הוא חוזר ומודיע לחבריו-שותפיו, כי "אחרי חקירה ודרישה מדויקת" מצדו נוכח לדעת, שלא היתה כאן שום העלמה.  והוא "משיב את דבריו הראשונים".  וכשאתה קורא את מכתביו הרבים בעסקי מסחר, נייר, אותיות, דפוס, מול"ות, שטרות וחובות, וכדומה, אתה בא לידי מסקנא, שספקותיהם של חבריו בנוגע ל"כשרון-הסוחר" שבו לא באו מ"קנאה" לבד.  כשרון מסחרי ואפילו נטיות מסחריות טבעיות לא היו לביאליק, ומכל-מקום הוציא במשך שנים רבות את רוב מרצו וכחו וזמנו בעסקי מסחר ועבד עבודה שחורה קשה בענינים הטכניים והמסחריים של דפוס ומו"לות.   

*

וכשהוא נפנה מן הענינים המסחריים והמשרדיים וכותב לחבריו הסופרים ולידידיו בעניני ספרות, חנוך ותרבות, חבת-ציון ועסקי הצבור, או בעניני ידידות ויחסים אישיים    הרי הוא שוב ביאליק, והוא מתגלה לנו לא רק בשאר-רוחו אלא גם בלבו הטהור והחם; הוא מתגלה לנו כאיש הרגש העמוק, ידיד נאמן ויקר-רוח, הדואג וחרד לחבריו ולעניניהם, איש הלב והנפש, הכואבת והסובלת כל צער של יחיד ורבים, איש הרחמים, המביאים לידי זעם וחרון, עובד נאמן ומסור לספרות העברית, אשר כל קרבן לא יכבד ממנו באהבתו אותה.

לכאורה קשה לו לגלות את לבו ורגשותיו אף לידידיו הקרובים ביותר.  צניעות טבעית עמוקה מביאה אותו בעצם לכבוש את המית-לבו, זרה לו השתפכות הנפש, הרגשנות המכריזה על עצמה.  הוא כותב לרבניצקי בשנת תרנ"ז: "אני מאמין בידידותך, אף כי מעולם לא התגלינו ולא השתפכנו איש לפני רעהו ועל שולחן אחד כזב לא דברנו; כמוני כמוך נשנא התגלות-לב והשתפכות-נפש".  ולקלוזנר הוא כותב בשנת תרס"ד: "אוהבך הנאמן אני אפילו בשתיקתי, ומעולם מחריש אני באהבתי, ואין דרכי לפרכס את חברי".  מבחינה זו יש בו במקצת מתכונתו של אחד-העם, שידע תמיד לבלום ולכבוש את רגשותיו ולהסתירם מעיני זולתו.  אלא שביאליק, איש הטמפרמנט הסוער, המעורב בדעת עם הבריות ואיש רעים להתרועע מטבעו וכל ימיו, היה מגלה את רגשותיו לחבריו דרך עקיפות של ליצנות ובדיחות הדעת, ופעמים גם בלשון חריפה וממולחה במקצת.  נוגע עד הלב יחסו לחבריו הסופרים, הצעירים והקטנים ממנו. היתה בו מידה גדולה של עין יפה וענוותנות אמתית, שהביאה אותו לרומם את חבריו באמת ובלב תמים, כמעט מתוך התלהבות מופרזת.  אפייני בנידון זה מכתבו שכתב לד"ר קלוזנר על לוח אחיאסף לשנת תרס"ד: "הספורים של ברנר, גוטמן (ש. בן-ציון) והיילפרן מרגליות יקרות הן.  ברנר הריהו כשרון מבושל כל-צרכו    ובאחריותו בודאי ישגה מאד... השירים    כולם מצוינים, ושלי, ("עם שמש"!) הרפה כמעט מכולם".  על טשרניחובסקי הוא כותב: "ראה נבאתי: עתיד הוא 'מזיק' זה לשים בידו את כתר המשוררים על בלוריתו    ואזי אכוף אני את קרחתי העלובה ואקרא ראשון לראשונים    יחי המלך!"  על יעקב כהן: "שירי כהן    ירבו כמותם.  מין רוך וזוך וקלילות מיוחדת שפוכים על כל שיריו, מעין זו של עדנת אביב, של ענני בוקר    בקצור, שירה זכה באמת.  החרוז אורירי ונבלע בנעימה כמן.  ריח דק מן הדק של אתרוג נודף ממנו; והמשקל    מוסיקה רכה ועדינה, תמה וצנועה".  ועל הצעירים הבאים אחריהם: ושאר ה'מזיקים' הקטנים וקטני קטנים: שניאור, פיכמן, שטיינברג, וכו' וכו'    כל שיריהם טובים ונחמדים".  לברקוביץ הצעיר (עוד לא מלאו לו עשרים שנה בימים ההם) הוא כותב: "האמן, ברגע זה קראתי את ציורך 'מסתר המדרגה' (הוא "תלוש").  מרגלית היא, שאין בה פגם כל-שהוא. יישר כחך הגדול.  בתוך האוכלוסין המרובים...  נגלה סוף-סוף כשרונך האמתי, ההולך ומתגדל ומשתכלל ומתעמק לעינינו.  כן תגדל וכן תגדל".  ליעקב כהן, כשהגיעה לו שעה של חולשת-הדעת: "הנח ל'מרה שחורה', חביבי    גדל כצמח הלז מן המוכן לך ומן השופע עליך.  הצצתי בפניך וראיתי, כי אתה המשורר היהודי האדם, שאליו התפלל לבי כל ימי.  חזק וגדל". ולצעיר שבחבורה, לשניאור, אגב הדרכה אבהית:"שיר זה מעיד על כשרון גדול ונאדר לעתיד לבוא.  יש בו הרבה מקומות מלאים כח דמיון נשגב; אבל, עם כל זה, מכלל 'מעשה ילדות' לא יצא עדיין... שים לבך היטב לכל המקומות המשורטטים על ידי בעט עופרת ועיין בם... כל אלו הרעיונות שנשתקעו כאן יחזרו ויערו בלבך בתמונה נאה ביותר ובדמות משוכללת ביותר, לאחר שתתבשל אתה כל צרכך ולאחר שיתבשלו המה בלבבך.  יש תקוה לאחריתך.  עבוד!  אל תתעצל!"  ולא רק לפייטנים ולבלטריסטים בעלי כשרון ונותנים תקוות טובות לעתיד כך.  למר פנחס מורדל, תלמיד-חכם שעסק בחקר הדקדוק העברי וכתב מאמרים לתקון הנקוד והקריאה, הוא כותב בפרטות ומדריכהו להביא ראיות להחלטותיו ולהשערותיו.  יחסו המיוחד, יחס של חבה והערצה עמוקה למנדלי מוכר-ספרים ולשלום-עליכם, מתגלה גם הוא באגרות האלה.  אהבה רבה הוא מראה ביחוד לבן-עמי, איש הזעם והרחמים הרבים.  יובל השבעים של מנדלי גורם לו טרחה מרובה ונלהבה, הוא קבל על עצמו להכין תשורה נאה לסבא ליובלו: להוציא בדפוס וליתן לו במתנה את כל כתביו בעברית ובאידיש, והוא טורח ויגע לקיים את הדבר, פונה על ימין ועל שמאל, מריץ אגרות רבות לאנשים רבים בארצות שונות, ולבסוף אינו  מעלה אף חצי "תאותו" בידו.  עם שלום-עליכם הוא מגלגל פעמים רבות וטורח להמריצו שיכתוב עברית.  "יש לנו רק 'שלום עליכם' אחד בעולם, ומאד מאד הייתי מתאוה, שיהא חלקו בעולם הבא בספרות העברית".  הוא מקנא את קנאת הגבירה (העברית) מאת השפחה (הז'רגון), וקובל ומוכיח כל סופר עברי    את א. ז. רבינוביץ, את ברקוביץ ואחרים    הנותנים מחילם ל"אידיש". אין הוא שונא לכאורה את הכתיבה באידיש.  כשנתמנה י. ח. רבניצקי בשנת  תרנ"ט לעורך השבועון "דער יוד" ופנה לביאליק בבקשה, שיתן לו שיר לשבועונו, עונה ביאליק: "אם יארכו הימים אפשר שאזדקק לזה.  לאנוס את עצמי לכך איני רואה נחיצות בדבר.  אע"פי שאיני חושב את הז'רגון לעוון ולגנאי.  וכי יש לך לשון מגונה וחוטאת?  אם יש גנאי וחטא בלשון    אין זה כי אם ריקנות המחשבה ועניות התוכן, אבל דברים טובים נאמרים ונשמעים בכל לשון ועולים יפה".  ואמנם, הוא שלח לרבניצקי פעם ופעמים שירים ב"אידיש", אבל לבו לא היה אתו, והרי הוא כותב לו: "ואעפ"כ אינני אומר לטפל בה הרבה.  די לי שאפקיע את עצמי בעברית.  לדעתי , סופר הגון היודע לכתוב עברית וכותב ז'רגונית, הרי הוא גוזל אותנו ואת עצמו... ור' מנדלי שכתב ז'רגון    תמיהני אם תהא לו כפרה עולמית.  הלואי שתועיל לו התשובה שהוא שב בתרגמו עתה את כתביו עברית".

*

מאהבתו הרבה לעברית ולספרותה הוא מחבב ומוקיר עד כדי הפרזה כל בעל כשרון, כל סופר בעל צורה ותוכן כל-שהם.  על הסופרים בעלי הכשרון הוא מגן, מלמד זכות ומתעלם מחסרונותיהם.  על פרישמן הוא כותב: "אוהב אני את פרישמן ומכבדו כבוד גדול, אותו, את המקלל המחרף, המנאץ, עם הרעל שבשפתיו ועם אלהיו שבלבו.  טוב הוא לנו ולספרות מן המברכים, מאלה המתמוגגים באהבתם את כנסת ישראל, וכו' וכו'... טהור פרישמן מבפנים, טהור מאד... ואולם הוא עצמו, פרישמן, לא יודה לך על קדשי קדשיו בשום פנים.  בוש הוא בכך".  אבל ביאליק יודע גם להתנהג במדת הדין, לדקדק עם סופרים הקרובים ללבו ולתבוע מהם עבודה נקיה.  הוא כותב לקלוזנר על "רשמי-דרך", ששלח לו ברנר בשביל "השלוח": "עתיד הוא לקבל נזיפה מפי.  דייך שתתן עין בתקונים והשמטות שעשיתי ברשמיו    וידעת כיצד סופרים עברים כותבים וכיצד עורכים מתקנים.  אוי לנו מספרותנו ומסופרינו שהגיעו לידי כך. יפה המיתה מחיים מנוולים ומזוייפים כאלה.  ולא על חוסר הכשרון אני כועס    הכשרון לאלהים הוא, אלא על הנוול וההתרשלות לדעת"... ולברנר עצמו בפשטות רבה: "דברך האחרון הוא דבר קלוש ורע בתכנו, בצורתו ובלשונו. אחרי התקונים המרובים שעשיתי בו    אולי כדאי הוא ל'השלוח', אבל ממך חביבי, יש לי רשות לדרוש דברים טובים מאלה, אל נא תשחת את דרכך... התרשלות זו התרשלות לדעת, מה היא?"

*

כשהגיעו ימי האימים של שנת 1905 תקפה את ביאליק חרדה גדולה לגורלה של שארית הפליטה הספרותית שלנו.  "אוי, מי יתן לי  'בית-הכנסת'    כותב הוא לבן-אליעזר    וכנסתי לשם את 'החבילה' הקטנה שיש לנו ולא תתפזר על שבעת ימים". הוא מנסה לשדל את שלום עליכם ואת ברקוביץ, שלא יצאו לגולה.  הוא כותב לברקוביץ: "לא לכם אמריקה, לא לכם.  ירא אני, פן אבוד תאבדון בתוך היריד הגדול ההוא".  הוא מתחנן ממש אל ברקוביץ: "אל תמכור את נפשך לעבודה זרה של העתונות היומית באמריקה.  מוטב לך להיות גורף ביבין ופושט נבלות.  אל תכתוב אלא מתוך רוח-הקודש, אל תתיר את הקשר שבינך ובין חבריך הסופרים ברוסיא.  אל תכתוב ז'רגונית.  למוד, למוד, למוד". ובאנחה כבדה: "כך, כך יקירי. פזור וגלות, גלות ופזור".

ולבן-עמי באותם הימים: "נמס כל לב, רפו כל ידים, אבדה כל עצה ונפרדה כל חבילה... ה'מנין' הקטן משלנו פוחת והולך, פוחת והולך.  אין לנו מסיעתנו עתה באודיסה אלא שלשה ארבעה אנשים, שאינם מצטרפים ל'מנין שלם'... כל הענינים יגעים ומדולדלים, הלב כחמץ נוקשה, החיים תפלים וסרי-טעם".  ולש. בן-ציון, שהספיק לצאת ערב ימי הרעש לארץ-ישראל הוא כותב אותה שעה: "ובעולמי שלי, הפנימי    אין כלום.  לא כלום ממש.  לבי רעב כנחש, ואני מאכילו נבלות וטרפות. חלומות רעים והרהורים של זעף, חימה ורוע לב".

אבל ביאליק לא היה ביאליק אלמליי עמד ביאושו, וזעמו לא היה מחיה זרע.

 

II

אין חומר מעולה להבנת אישיותו של ביאליק, מאורעות חייו, גידולו והתפתחותו, סבלותיו ולבטיו הרוחניים והנפשיים, מרי שיחו וקשי-רוחו, תהיותיו ומבוכותיו, המזדווגים לחדוות-חיים כבירה, לשמחת יצירה, השופעת ועולה על גדותיה, לחיוניות סטיכית עצומה,    כשלשת כרכי אגרותיו, תשי"ט אגרות, תשע מאות עמודים ויותר (מאלף וחמש מאות הנמצאות בידי המכנס, כדבריו בהקדמה לכרך ראשון; ועדיין יש מקום להנחה, שהרבה מאגרותיו של ביאליק מפוזרות בכל קצוי תבל, בידי ידידים וקורוספונדנטים מקריים, שיד המכנס לא השיגתם, ומהם גם ששמע הכנוס לא הגיע אליהם).   יש אגרות, שהן חבורים שלמים, רבי הכמות והאיכות.  בזה הוא המכתב הגדול לקלוזנר מתמוז תרס"ג, בכרך א', ביאוגרפיה שלימה מרוכזת של ביאליק, הטבועה בחותמו המבורך של הכותב, יצירה שלימה בתכנה ובצורתה, המעבירה לפנינו את הנוף ואת האקלים של חיי המשורר לתקופותיהם השונות, את נאות ילדותו, מראותיה וצבא חליפותיה, את מעינות רוחו הטהור, "פחדי לבבו המתוקים וענוגי חלומותיו", קולות וגוונים וריחות נשכחים, עסיס חיים ותמציתם, לבטי ילדות ויסורי בחרות, ככל מה שנתן לנו המשורר לימים ביד רחבה כל-כך ב"אחד-אחד ואין רואה", בפרקי "ספיח", בכמה מן הטובים שבשיריו הליריים וביצירתו הגדולה האחרונה, בפואימה המרעידה לב מימי עניו ומרודיו של הילד היתום.  כזה הוא המכתב הגדול לרבניצקי מברלין, מהושענא רבה תרפ"ב, כרך ב', איפופיאה שלימה מעסקי המו"לות והיריד הספרותי העברי בימים ההם בברלין, וכהמשך שלו מכתב אחר לרבניצקי מברלין מהאחד בניסן תרפ"ב; כזה הוא מכתב  גדול אחד לאחד-העם על יהדות אמריקה, שבא בכרך השלישי של האגרות.  אין זה דבר שבמקרה, שקובץ האגרות פותח במכתבים ארוכים, בעלי חשיבות אבטוביוגרפית גדולה, שכתב בימי נעוריו לידידיו וחבריו מנוער (המכתב הראשון נכתב בוולוזין, בהיות ביאליק בן שבע-עשרה וחצי), והמכתבים האלה, השופעים תמימות של ילדות והשתפכות של נפש מדוכאה, כבר מכילים את המוטיבים היסודיים של הלבטים הנפשיים העמוקים, שמררו את חיי המשורר מילדותו וקלעו את נפשו בתוך כף הקלע של דכאון, מוסר כליות, ספקות ופקפוקים מרים, בקשת רחמים ותפילת ישועה ממעמקים. באותו מכתב ראשון אנו מוצאים אנאליזה עצמית אכזרית של הנער, נטיה קפדנית להטיל על עצמו את כל האחריות לפגעים ולסבלות, המחשיכים לו את עולמו של הקדוש-ברוך-הוא.  הוא מונה בעצמו ארבעה חטאים, או ארבע מידות רעות, המשחיתים לדעתו כל חלקה טובה בחייו הרוחניים והנפשיים והעושים לאל את רצונו ואת מאמציו לצאת למרחב-יה.  הוא מוצא בעצמו רגש של נחיתות (שפלות-רוח בלשונו), וכנגדו מדה גדולה של עזות והתנשאות-שוא (אנו היינו מדברים על "קומפונסציה", המבקשת את בטויה בעזות מופרזת); הוא מאשים את עצמו בנטיה יתירה לבטלה ולשפלות-ידים, בשלטון כח-הדמיון התפל והבלתי מרוסן.  אנו רואים, שעוד מילדותו נשא ביאליק את נפשו לעול המעשה, שיש עמו פירות, לשלטון השכל, הכובש את הכאוס הנפשי ומכוונו לאפיקי הפעולה והתכלית.  ערפל כבד של דכאון ובטול היש העצמי מצד אחד, של מרירות וחמת מרי על ילדות שדוכאה ופרחיה נבלו בעצב מצד אחר, של תסביך חולשה ונחיתות ושל שאיפה עזה לעצמאות כאחד, חופף על המליצות התמימות-המסולסלות שבמכתב זה,  ועם זה אתה מוצא כאן גם סימנים ראשונים לניצוצות ביאליקאיים אמתיים. הוא משמיע דברים של טעם על תפקידי החנוך; הוא פוסל את כח הדמיון המופרז, התועה ומתעה מדרך האמת היחידה, מדרך השכל: "עין אחת לאמת, אבל מלאך-המות הוא מלא עינים".  הוא מאשים את עצמו על חוסר כחו לשלוט על עצמו ולהושיע לעצמו.  הוא רואה את עצמו כישן המתענה בסיוט רע, כי אבן מעמסה כבדה מנשוא מעיקה עליו, ואין הוא מרגיש, כי אך ידו מונחת על לבו, תועה ואובד הוא בעיני עצמו, הפקר למרדנות שאין לה יסוד, לצעצועים ולהפכפכנות, שאין בהן ממש, משל לצפרדע, המנתרת וקופצת מים ליבשה ומיבשה לים.  והוא קובל ומגזים במרי-שיחו: "יום-יום ירדו כשרונותי לטמיון ועיני רואות וכלות".  כח הדמיון הפרוץ פורש רשתות רבות לרגלי האיש הנדח, ואף ההשכלה ("ההשכלה הארורה") היא אחת מאלה. בהפרזה של מליצה ובחימה תמוהה הוא מתנה: "לאסוני צררתני גם היא בכנפיה ותתקע זאת הרשעה ילידת התפתה צפרניה בי והייתי טרף לשיניה".  זועם הוא את האמת המשכילית, אשר לקחה את לבו בשעתה: "אמת, אמת תפסיה ליה להאי", ויהי בעיניו עתה כ"נער חסר לב, הרודף אחרי קרני השמש לתפשן בכף, בחשבו כי שערות זנב הסוס הנה".  הוא קובל על עצמו, על רוח המרי והמרדנות שבלבו, המביאה אותו לסתירות ולנגודים פנימיים אין קץ ועושה אותו למשכיל וחוקר, חסיד ומתנגד כאחד, "משכיל בין חרדים וחרד בין משכילים".  וכך הוא רואה את עצמו קרוע ושסוע, אובד דרך ועצה, ולבו יזעף על עצמו.  מוטיב זה חוזר באגרותיו לידידיו פעמים אין ספורות במשך שנים רבות.  לאחר שמונה שנים הוא כותב לרבניצקי: "אלהים יודע אם תמשול לי זרועי לנצח את עצמי, או אצא חס-ושלום מנוצח על-ידי עצמי.  הנני קורץ מחומר רע מאד, ורוחי יורדת למטה".  "ולהשתנות לא תניחני עצלותי".  אין הוא יכול, לדעתו, להשיג את מטרתו לאט-לאט, מתוך עבודה שיטתית, "איני יכול כי-אם לחטוף, לשכוח את עצמי ולחטוף כלאחר-יד, בהיסח-הדעת, והכל טרוף ומבולבל, ערב רב ונורא מאד".  ולימים (בעשרת ימי תשובה תרס"ז) הוא כותב לבן-עמי דברי ודוי הנוגעים עד הלב.  "קמתי היום בבוקר משנתי, והרי אני כבן שלשים וחמש, ועדיין אין אני יודע, מה לי כאן בעולם... אין חיי חיים, בן-עמי.  ביהדותי שכך הוא.  יומי מתמלא מחוליתו, במעשים ארעיים שמתגלגלים לידי מאליהם.  אין כאן לא קבע ולא בחירה ולא רצון ולא ידיעה ובינה אלא ארעיות ואקראי, פתאומיות וגלגול דברים מן השמים. זקני ז"ל התקין אותי לרבנות, נעשיתי סוחר, נתגלגלתי במלמד, נהפכתי למורה, שמשתי בקונטורה (במשרד), חזרתי להוראה (ודרך אגב כתבתי שירים), הייתי למוכר גחלים, נתמניתי לרידקטור (ודרך אגב כתבתי שירים), עכשיו הרי אני, ברוך השם, בעל דפוס ושותף ב'מוריה'    ועתה צא ומצא את ידיך ואת רגליך בכל אלה. אפילו אם יש בנפשי קורטוב של ברכה לי ולעולם    כבר ראויה היתה שתהפך לקללה". הוא מתגעגע למלאכה אחת, למלאכה פשוטה מעולם העשיה, שידע היום מה יעשה מחר.  עבודתו הספרותית אינה בעיניו מלאכה כזו אין היא מלאכה קבועה, שהיא כתריס בפני עלבונו של אדם.  "יש שתנוח עלי לפעמים הרוח    כותב הוא לאחר אחת-עשרה שנה לא. י. שטיבל    ואני כותב שיר אחר או שנים, ואולם לכתוב לכתחילה, בשביל שיש צורך בכך    את הדבר הזה לא עשיתי מעודי ולא נסיתי בו. אם תמצא לומר    אין אני, עבדך, בגדר סופר כלל". 

הדברים האחרונים האלה אפיניים הם מאד לביאליק.  אף בימי בחרותו, ימי הפרץ והסער והאמונה התמימה, אשר הים הגדול הוא לה מי אפסים, לא היה לבו שלם עם בת שירתו ולא האמין בה אמונה שלימה.  שלש או ארבע שנים לאחר "אל הצפור" כתב לרבניצקי: "יש את נפשי לתת ספר כריתות למוזתי ולשפוך את כוס שברונה על פניה ושלחתי מעל פניה גם את ילדיה החוצה".  וכשענה לו רבינצקי, שסופו לשוב אליה בעל-כרחו כמחזיר גרושתו, הרי הוא חוזר וכותב לידידו בתמימות נחמדה: "בדבר בת-שירתי צדקת ממני: לא יכולתי משול ברוחי ואכתוב, זה ימים, שיר יפה מאד, אשר הרקיד את קוראיו כמו עגל מרוב התפעלות" (הכוונה ל"אגרת קטנה").

לכאורה הרי הוא יודע וצריך לדעת את ערך עצמו.  הוא כותב לידידו ועורכו הראשון: "מה דעתך על החרזנות אשר פרצה בעת הזאת בשירה העברית?  אין כשרון ואין רעיון חדש, אין ידיעת הלשון  ואין ניצוץ אלהי, אבל יש כאן... רוח של עמעום והרהורים בטלים, רוח ריקנות והבלי שוא", וכו'.  "לא אנחת העם וגעגועיו נשמעים בשיריהם כי אם המון דברים נשמע: 'טובע בים דמעות,  דמעות רותחות, דם ואש ותמרות עשן'..., 'ציון משאת נפשי, בחלומי ראיתיך, אהובתי, משושי...' כנגד זה באה לכאורה דמעתו הנאמנה שלו, המשורר הצופה בצרתו של הדור, דור שאינו מקבל עוד גזר דינו משמים לכפרת עוון וכבר קצה נפשו ביסוריו, והרי הוא אומר להתחזק ולעמוד על נפשו.  הוא רואה: אידיאלים חדשים נבראים על חרבות הישנים, רוחניותה של האומה פושטת צורתה הישנה ולובשת חדשה, ערכן של הצרות ביחס לדורנו הוא שהן מעוררות למחשבות חדשות ולמעשים חדשים.  ואין המשורר ראוי, לדעתי, לשמו אלא אם כן הוא משמיע לנו את בת קולם של הדברים, שהולכים ונוצרים לעינינו. "תחת הבכיה של חנם ודמעות סתם, שכל עיקרן לא בא אלא מפני ששמעו שמועה, ש'צריכים לבכות'... ישירו לנו שירי יאוש וסלוק-שכינה, בעיטה ביסורים וקוצר-רוח, שפלות וחיי כלבים, שרק דור כדורנו מסוגל להרגישם; תחת געגועי שוא מופרזים ומוגזמים על ציון 'אהובתי, חיי רוחי, אור עיני ומשאת-נפשי' ישירו לנו יונק מארץ ציה, תקוה רבה וגלמית, שלא נקבעה עוד צורתה ולא עמדנו על אפיה".  הדברים האלה, שנכתבו שנים הרבה לפני "שירי הזעם", מגלים כבר את ביאליק, מסבירים קודם כל לו ולעצמו את ביאליק, משורר הדור, משורר הזעם והתחיה.  ואף-על-פי-כן הוא מוסיף באותו מכתב עצמו, עם משלוח "האגרת הקטנה":..."ולא תשא פני והודעתני כאשר עם לבבך על אודות כשרוני    אם נמצא בי כשרון    בכלל".

כשרונו הולך ומתגבר, הולך וגדל    והוא מוסיף לפקפק בו ולהרהר אחריו מעיקרו. בראש שנת 1896 הוא כותב לרבניצקי: "רובי סוחר ומעוטי סופר, ואם יש אשר תנוח עלי הרוח להתנבאות    לעתים רחוקות אני נבא.  והנני מגלה לך, כי קצה נפשי בכל שירי אשר כתבתי עד הנה, כי כל אלה הם קטנות ואין עדותם עדות על כשרון משורר".  וכשהזמין אותו אחד-העם להשתתף ב"השלוח" הודה לו מתוך ענוותנות כנה "על הכבוד הגדול שאיני ראוי לו" והודיע "בתום לבב": "אין לי ההכנה הדרושה ולא הכשרון הדרוש, שימלאני לבבי להשתתף בעבודת מכתב-עתך".  הוא לא עמד אמנם בנסיון ושלח שירים ל"השלוח".  דומה שמצבו הדחוק הביא אותו לידי כך.  כי על כן הוא מבקש מאת רבניצקי בימים ההם: "אולי יהיה איזה תרגום או איזו עבודה אחרת ועבדתיך... עת רעה לי עתה, עת רעה מאד, עסקי ביש ועניני כעס ומכאובים. טרדות, אבדן סף ומפח נפש    זה חלקי מכל עמלי בעולם העשיה".  ולאחר ימים מועטים הוא מודיע לידידו הנאמן, כי שלח שירים ל"השלוח" וקבל שכרם מראש, ועם זה הוא מוסיף: "אך יודע אני בעצמי, כי לא ימשכו ימי עבודתי ב"השלוח" מחוסר הכנה וכשרון, וסוף-סוף תקיא אותי ארץ הסופרים מגבולה.  מי יתן ונכנסתי במהרה לעבודת מעשה בטוב ה' בארץ חיים".  וכשהוצע לו לימים להוציא קובץ משיריו    דחה את הדבר מיום-ליום ומשנה לשנה, כי לא האמין, שראויים הם שיריו להקבץ ולהתפרסם בקובץ מיוחד.  בשנת 1900 פרסם י. ל. קנטור בשבועון יהודי-רוסי דברי שבח ותהילה על יצירתו הפיוטית של ביאליק, ומשקרא ביאליק את הדברים, לאחר שרבניצקי העיר אותו עליהם, כתב לידידו:  "ואיחד על כל הטובות אשר כתב עלי, ובושת פני כסתני".     

*

מדה זו של "בושת-פנים", של ענוותנות יתירה, של ספקות ופקפוקים בדבר כשרונו הספרותי לא עזבתו כל ימיו.  והוא המוטיב העיקרי לשירו העמוק-הנוגה "שחה לעפר נפשי תחת משא אהבתכם", שנכתב למחרת מלאות לו חמשים שנה: "ולמה שתם על נוי?  מה חטאתי, מה כחי?  לא משורר, לא נביא    חוטב עצים אנכי".  ובימים ההם, לאחר הרעש של חגיגות היובל, כתב מהומבורג לבן-עמי: "מכתבך וברכתך שבכתב ובדפוס יקרים לי מאד, בדעתי כי מלב אוהב נאמן יצאו.  ואולם לא אכחד ממך, כי נוח היה לי, לו  לא רעשו התופים סביבי.  במצבי עתה אין טוב לי בלתי אם מנוחה שלימה, והדברים שאמרתי בשירי הקטן, האמינה לי,  גם הם יצאו מן הלב".

*

המנוחה השלימה, שהתגעגע עליה, לא ניתנה לו, לא אותה שעה, לא לפניה ולא לאחריה.  ביאליק המשורר והסופר, ביאליק העורך, ביאליק המו"ל ואיש-המעשה לא ידע מעולם שעה של  שלוה וקורת-רוח אמתית.

כשנכנס לערוך את החלק הבלטריסטי שב"השלוח" נשא את נפשו לאסוף מסביביו כל סופר בעל כשרון וטעם ועט נקי.  לברדיצ'בסקי כתב אותה שעה: "כסבורני, אדוני, שדוקא עתה, בהיות היריד הספרותי גדול, גדול מאד, דוקא עתה הגיעה השעה לבנות, הרחק-הרחק מן היריד, בית-כנסת מיוחד לסופרים גמורים, זכי טעם ונקיי דעת".  הוא פנה הנה והנה, בקש, השתדל, התחנן, הפציר בחבריו הזקנים והסופרים, שיעזרו עמו    ולא עלתה בידו כרצונו וכרוחו.  לא ארכו הימים וכתב לשותפו לעריכת הירחון, לד"ר קלוזנר: "כמה קצה נפשי לטפל בנבלות!  כלום אפשר לו לרידקטור להטיל נשמה בנבלה?"  לא. ז. רבינוביץ כתב בימים ההם מתוך הומור הקרוב לזעקת-יאוש: "או ציור יפה שלח לי או חבל להתלות!"  כשאנו קוראים את מכתביו הרבים מאותה תקופה לחבריו הבלטריסטים, אנו מרגישים בצערו של העובד, אשר תבן לא ניתן לו ולבנים אומרים לו עשה.  הוא כותב לבן-ציון בימים ההם: "עם כל הכעס שבלבי עליך עתה על הבגד שבגדת בי במסרך את ספוריך, השייכים לי, ל'הצופה', הנני מוכרח בכל זאת לכבוש את כעסי לפי שעה ולנסות אף הפעם אליך דבר: גוטמן, אם באמת חבר אתה לי, ואם אין זה דבור ריק בעלמא    כי עתה שלח בשביל "השלוח" ספור... איני מתלוצץ עתה. חולה אני ומדוכא ואין לבי עתה לליצנות.  הנני שרוי בצרה גדולה.  אין לי על מי להשען אלא עליך".

במסבות כאלה עבד את עבודתו ביאליק העורך; לא יפלא אפוא, כי לא ארכו ימיה של עבודה זו.

לצרותיו של ביאליק המו"ל, הסוחר, הסדרן, איש הצירופים והתחבולות המסחריות, מוקדש חלק חשוב מכל שלשת כרכי האגרות.  איפופיאה שלימה, רבת פגעים ורוגז ומאמצים לא אנושיים, היא פרשת עבודתו כמו"ל בברלין, פרשת יצירתו של "דביר" והתחדשותה של "מוריה", מתחילה בברלין ואחרי-כן בארץ-ישראל.  אין לנו אלא להתפלא, שעל יד מכתבי המסחר והעסק הטרדניים האלה, ופעמים גם בתוך האגרות האלה עצמן, פזורות הרבה מרגליות נאות של מכתבי ידידות נלבבים, של דברי תורה וחכמה, של הערות מדעיות ובקרתיות שנונות, הטבועים כולם בחותמו האישי המופלא של ביאליק.

ובעצם ימי המהומה והמבוכה והטרדות הקשות האלה מצא פנאי וענין לעבוד, לבדו וביחד עם רבניצקי, עבודה חשובה ופוריה בשדה ה"כנוס", להכין, לערוך ולהוציא מהדורה מדעית גדולה של שירי ר' שלמה בן גבירול ולחדש בה חדושים גדולים, להכין ולהוציא את שירי ר' משה אבן עזרא, להכין ולהוציא את פירושו המצוין, קב ונקי, למשניות סדר זרעים, להכין את המהדורה החדשה, המורחבת והמנוקדת, של ספר האגדה.  על טיבה והיקפה של העבודה החשובה, רבת הפנים והגוונים הזאת, מעידים מכתבים רבים, גדולים וקטנים, בכרכים ב', ג' של האגרות.

 

"הארץ", תמוז תרצ"ח, יולי 1938

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] השיר "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" חולל עם פרסומו פולמוס צבורי-ספרותי רב. מן הבחינה הספרותית ערערו עליו סופרי "כתובים", וביחוד א. שלונסקי. מאמרו של גליקסון נכנס בעובי הפולמוס.    המלקט.