_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ש"י איש הורביץ

משה גליקסון

לתוכן הענינים

 

ביום שנסתם הגולל על הארי שבחבורתנו, ביום קבורתו של דוד פרישמן, סגר גם ש"י איש הורביץ את עיניו לנצח.  האבל על הפובליציסטן ואיש המחשבה הובלע, כביכול, אגב האבל על הפיטן ואיש הצורה.  ש"י איש הורביץ לא נספד כהלכה:  הלב המה וכאב אחרי מטתו של פרישמן.

יש אולי סימבול טראגי בדבר:  מה במותו לא העריכוהו כראוי, אף בחייו כך.  ש"י איש הורביץ לא תפס בספרות את המקום ההוגן לו.  מרובים היו מתנגדיו.  ואולם לא זה העיקר.  מי מן הגדולים והטובים, בעולמנו ובעולמם, אשר תהה על אמיתותיו של הדור, לא נתקל ברגש של איבה ומשטמה, שליחו הטבעי של ה"מקובל" העומד על נפשו, או, לכל-הפחות, בהתנגדות קרה וסתומת-עין, פרי ההרגל המרושל והמטומטם?  העיקר הוא, שלש"י איש הורביץ כמעט שלא היו כלל לא קוראים מעריכים ומחבבים את דבריו, ולא "תלמידים" ההולכים לאורו.  דומה, שספיקותיו התהומיים, שניתנו לו, ודאי, בעצב ומתוך זעזועים פנימיים עמוקים, לא נגעו עד נפשו של הדור ולא הטילו סערה בלבבות, ואף בעלי העינים הפקוחות והמצפון הער לא נענו לו.

הזה הוא יחסנו לכל ספקן ושולל גדול, המעיז להרהר אחרי אמתות מקובלות ולדרוש מאתנו את חשבון-עולמנו וחשבון-נפשנו?  יבואו שאר ה"ספקנים" וה"שוללים" שבספרותנו ויעידו, כי עדיין לא נטמטמו כל הלבבות ולא נאטמו כל האזנים בעולמנו הקטן;  יבואו שלושה השוללים הגדולים, שהלכו מאתנו בזמן האחרון – יבואו ברנר, ברדיצ'בסקי ופרישמן ויעידו, כמה לבבות רננו לקראתם בחייהם ורעדו במותם;  יבוא אחד-העם, יבדל לחיים, אשר אף הוא לא היה כפוף מעולם לאמתות המתהלכות בשוק ו"לא ענה אמן אחרי שקרין מוסכמים, שדעת ההמון נוחה מהם" – יבוא ויעיד אף הוא, כי עוד נמצא בדור הומה ורועש זה אנשי לב ורוח, אשר חרדו לקראת כוכבו הצנוע "לבדוק את נפשם לאורו".  אמנם מרובים היו גם מתנגדיהם של אלה, ונמצאו ביניהם רתחנים ומרי-נפש, אשר צעקו חמס על ה"כופרים" ועל הסכנה, שהם מביאים לעולמנו.  ואין תימה בדבר:  בעלי האמתות הבטוחות והנוסחאות הקבועות:  "אני מאמין ש..." ו"אני מאמין ש..." ודאי לא יכלו להשלים עם אלה התוהים על היסודות ובודקים בעיקרים של אמונה, ואף-על-פי-כן אין לומר, שאותם השוללים מהרסי-האילוסיות בודדים היו במועדיהם וקולם היה קול קורא במדבר.  רעיונות-הכפירה הנועזים הפרו לבבות קרובים ורחוקים, מדעת ושלא מדעת.

לא כן היה גורלו של ש"י איש הורביץ.  כמה סגולות טובות של סופר היו לו:  כשרון ספרותי מצוין, עט חריף וחרוץ, סגנון עברי מעולה של תלמיד-חכם, השואב מן המלא והתורם מן השבח שבאוצרות הדורות, השכלה עברית יסודית, חוש-ריח מדעי, טמפרמנט חי ורב-התנועה, אומץ-רוח, שאין לפניו חששות ופקפוקים ואינו נרתע לאחוריו מפני הקיצוניות שבמסקנות – כל אלה היו צריכים לכאורה ליחד לו מקום כבוד בין ראשי המדברים שבדור.  ואף-על-פי-כן נשאר זר לנו ורחוק מאתנו במקצת.  למרות כל סערת-הרוח, הכבושה לכאורה בתהיותיו ובספקותיו, הנוקבים ויורדים עד התהום, היתה לנו ההרגשה, כי הדברים נושמים קרירות אכזרית, אשר הנפש סולדת ומתכוצת מפניה...

כי יש הבדל גדול בעצם מהותה של השלילה בין ש"י איש הורביץ ובין חבריו השוללים שבדור.  בדברי ברנר, ברדיצ'בסקי ומבחינת-מה גם בדברי פרישמן ואין צורך לומר בדברי א"ה, היינו מרגישים תמיד את החיוב הגדול מבעד לשלילה הגדולה.  ראינו בהם את בעלי הדעה הצלולה, שאינם רוצים ואינם יכולים ללכת בעינים עצומות אחרי הלב השוטה;  ראינו בהם את אנשי המצפון הער, המתאכזר לנפשו, זה שאינו יודע משוא-פנים ואינו יכול לרמות את עצמו.  הרגשנו בהם, שלפניהם אידיאל מסוים של האדם-היהודי, והוא המשמש להם אמת-מדה למדוד בה את חיינו ואת דרכיהם הכבושות.  ואך בשעה שפיהם היה מלא זעם וכפירה הרגשנו מבעדם את האהבה ואת האמונה.  כי על-כן בעיקר העיקרים, בעצם הרעיון של המהפכה העברית, של תחית האדם שביהודי לא שלחו את ידם, ולא עוד אלא שהיטיבו אולי לראותו והעמיקו ולהדבק בו מאחרים.  יכולים היינו לקבל עלינו את דינם או לערער עליו, להסכים לדבריהם או להתקומם כנגדם בכל נימי-נפשנו – עכ"פ נכנסו הדברים אל הלב, ויש אשר גם הטילו בו סערה מטהרת ומצרפת.  הרכנו את ראשנו בפני הגורל, אשר בחר באנשים האלה לתת להם לב רגש ועינים בהירות ובינה חותרת וחודרת לשרשם ולחביונם של דברים, – זה הגורל היפה והאכזרי, העושה יחידי-סגולה מאושרים-אומללים לפיטנים ולמהפכנים בעולם הרוח.

לא היתה לנו הרגשה זו ביחס לש"י איש הורביץ.  אם הודאות שנעשו ספקות נגעו עד הנפש, הרי הספקות שנעשו ודאות הלכו עליה רגש של נכר וצחיחות.  הספק שנעשה דוגמה, הלאו הגמור, הבוטח באמתו המהופכת, לא לקח את לבנו.  בצדק או שלא בצדק – נראה לנו, כי לפנינו כאן ה"כפירה בעיקר", אותה הכפירה הקרה והשוממה, אשר לא תפרה לבבות ולא תחיה זרע.  ש"י איש הורביץ היה בעינינו הטפוס של מתנגד-אפיקורס, שאינו נאבק עוד עם אלהיו ואינו מתלבט עוד ביסורי ספקותיו וכפירתו, אלא כבר גמר את כל חשבונותיו עם אלוהיו, החרים את משכנו עד אחרון הנדבכים של המסד.

בשעה שביאליק שפך את "מוסר כלימתו" על "עם עברתו וחמלתו" הרגשנו, שהמשורר לא בא לסקול ארונו של מת, אלא לזעזע לבות ערלים, שיש להם עוד תקנה.  בעצם השאלה התהומית:  היתעורר המת, היזדעזע המת? – נשמע לנו רטט התקוה החיה בלב השואל, כי המת המדומה יתעורר עוד מתרדמת-מרמוטא להחליף כח ולחדש את חייו.

מה שאין כן אותן השאלות, ששאל ש"י איש הורביץ על "קיום היהדות" ועל "הצער היהודי".  שכן הוא לא רק שואל אלא גם עונה בהחלט:  אפס ישע, אפס מוצא, והדברים נשמעים פשוטים כמשמעם.  ביאליק רואה בקיומנו העלוב והוא צועק ומתמרמר מעצמת הכאב, זועם וקובל על עמו ועל סדרו של עולם ותובע כוכבים ודשאים לדין, ש"י איש הורביץ פוסק בפשטות:  אין שום טעם ואין שום תקוה לקיום עלוב ונדכה זה.  השנאה להוה המכוער לא נעשתה לו חץ-געגועים לעתיד יפה, אלא הביאה אותו לידי מחשבת ליקוידציה.  אין תקוה לעתיד, מפני שאין כח חיוני בהוה ואין יניקת שרשים מן העבר.  אין בהוה הזה כלום מן החיוני והרענן, שיוכל להפרות עוד את ההוה.  כח החיים של האומה פסק עוד בעבר הרחוק, בשעה שיצאה מארץ יהודה, וכל מה שבא אחר-כך לא היה אלא דלדול וירידה מטה-מטה.  אף גבורת-הרוח, שהראו אבותינו בגולה במסרם נפשם על קדושת-השם, אינה אלא שקר מוסכם.  אם ביאליק תובע מידי דור יתום זה זכות-אבות שלו, עלבון האריות והקדושים שב"אב-הרחמים";  אם א"ה הוגה כבוד והערצה לאבותינו מחבבי-הצרות, שחפץ הקיום הלאומי עמד להם להקריב את החיים האישיים לשם הקנינים הלאומיים, שבהם ראו את חייהם ואורך-ימיהם הלאומי;  אם ברדיצ'בסקי נלחם באותה גבורת-הרוח על מנת לתת מגמה חדשה ולעשותה שמוש לחיים חדשים – הרי ש"י איש הורביץ כופר בעיקר הגבורה הלאומית ההיא:  חפץ הקיום של אבותינו בגולה לא היה אלא חפץ הקיום האישי;  הרגש הלאומי נאכל כבר בשני החרבנות;  ה"מרטירולוגיה" של בני-הגולה לא היתה אלא חשבון מוטעה:  אדם מישראל היה חושב ומוצא, כי ש"י עולמות, שעתיד כל צדיק לנחול "שם", הם יותר מן העולם האחד הזה.  ועכשיו שעמדנו על ה"טעות" שבאותו חשבון ואין לנו עוד הטעמים והנימוקים שהביאו את אבותינו למות מות "קדושים" – שוב לא יתן לנו אותו זכרון אותו העבר כלום, ואין עוד שום טעם לסבול ענשה של יהדות זו שנתרוקנה מתכנה.  כי על-כן לא רק גורמים חיצוניים עמדו עלינו להחריב את חיינו.  הרעה נגעה עד נפש.  ה"רוחני" שבנו נתקלקל.  פסקו הקשרים הטבעיים המקשרים את היחיד אל האומה, ואין כח ואין קנין ואין יסוד, שיביא לידי חדוש הקשרים האלה.

ולא שש"י איש הורביץ מתיחס בשלילה לעיקר מלחמת קיומנו, אלא שאין הוא רואה בנו כח וגבורה למלחמה.  תחית ישראל במולדתו ההיסטורית היא ודאי רעיון יפה, והציונות היתה יכולה להיות פתרון נאה לשאלת קיומנו – אילו היינו עם.  ואולם אין אנו עוד עם ולא נשוב להיות עם, מפני שבאמת אין לנו כל חפץ בזה, אין לנו כל נטיה לכך.  "אין לנו כלום ואין בנו כלום", זקנה הטילה בנו זוהמתה, הרקב אכל אותנו עד שרשי מהותנו, וכל הדבורים היפים על תחיה והתנערות אינם אלא פטפוט של בדאים.  במצב זה אין לנו עוד שום טעם ושום יסוד מוסרי להתגדר במחיצתנו הרעועה, לגזור בשם החובה המוסרית ורגש-הכבוד על הטמיעה ועל "עזיבת-המחנה".  וכי שאיפה כעורה היא לחדול מהיות נודד נצחי בחומר וברוח, להסתלק מן הבדידות שאין לה טעם, מן החיים בעולם התהו וצלמי-דמיונות ולהשתרש בתוך תרבות חיה ויוצרת?  ההתבוללות, ששומרי החומות הרעועות, מריעים עליה וחורקים עליה שן – "זוהי פשיטת הנטיות וההרגשות, הדעות והאמונות, שנמשכו מכח ההרגל מדור לדור ושהגיעה סוף-סוף שעתן להסתלק מן העולם, כנפול עלה נובל מעץ, ולבישת צורות חיים חדשות, תכונות ומושגים חדשים, שהאישיות המוסרית חיה וניזונית מהם עכשיו".

כאלה הן המסקנות הקיצוניות, הערומות, שש"י איש הורביץ הגיע אליהן בדרך שלילתו.  היפלא איפוא אם הלב לא הלך אחריו?  לא שאלותיו הרחיקו את הלבבות ממנו אלא תשובותיו;  לא ספקות שלו העמידו חיץ בינו ובינינו, אלא ודאיות שלו, אותן ודאיות שוממות שראינו בהן רק יאוש קר ואכזרי, פרי דלדול הרגש הטבעית שבלב.

אמנם, בעצם הדברים לא היו ודאיות אלה אלא דרך של סגנון, נוסח של הרצאה.  המשפטים המוחלטים לא היו מעיקרם אלא הנחות ריטוריות, שאלות שנוסחו בצורה של פסקי-הלכות.  וכי יעלה על הדעת שש"י איש הורביץ הוציא מסקנות אלה למעשה? וכי לא נשאר הוא עצמו לשמור על אהלנו הדל, וכי לא טרח בחזוקו?  היש מקום, אחרי המסקנות ההן, לעבודה בספרות העברית, לטפול ספרותי-מדעי "לברור עניני היהדות והיהודים"?

ואולם נראה היה לנו, כי יחס חיובי זה, הסותר לאותן המסקנות השליליות, בא לא לכתחילה אלא בדיעבד, לא מתוך רצון חיובי אלא מהעדר-יכולת פנימית לעשות אחרת או להיות ל"אחר", – למרות השירים והתשבחות הנמלצות לכבודם של ה"אחרים".  אותה רומנטיות עלובה, שש"י איש הורביץ היה נלחם בה כל ימיו בחימה, היתה חזקה ממנו.  על אפו ועל חמתו היה גם הוא מ"נמושות-החיים", שעליהם שפך את כל זעמו ולעגו.  ואנו, בני הדור הזה, אשר נפשנו ערגה לידות של לכתחילה, ליהדות של תעודה ועתיד, של רצון וחרות-יצירה, לא יכולנו למצוא באותו חיוב שבדיעבד שלומים לשלילה שלכתחילה;  הרומנטיקה מאונס, הרומנטיקה הלקויה והמדולדלת של הכלה ובלה והולך, של השוקע וגווע באפס-יד ובאפס-תקוה, לא היתה טובה בעינינו מן השכלתנות לדעת, מאותו הרציונליסמוס הקר והמפוכח והפסקני, שבחותמו הוטבעה כל מחשבתו החקרנית של המנוח.

אותו רציונליסמוס, שהכל בהיר לו, הכל מחוור לו והכל עולה לו ב"חשבון" נכון ומדויק, אותה דרך-מחשבה פשטנית, שאין לה בעולמה אלא מה שניתן לראותו ראית חוק וחשבון ושלשלת-הברזל של סבתיות מכנית, אינה דרך מחשבתו של הדור;  לא היא תאיר את דרכו הקשה והמטורפת, לא היא תהיה לו לעינים בפני חידות-חייו ומבוכותיהם.  ראיה אינה עוד חזון, המציאות אינה עוד האמת, הנוחאות המדויקות אינן מבע הולם ומספיק לחידות-החיים.

ש"י איש הורביץ בקש לחקור לכל תכלית ולחדור לכל תהום – ונשאר תלוי ועומד על-פני השטח העליון, המואר באורה הזעום של שכלתנות קצוצת כנפים.  הוא ביקש לתהות על יסודות קיומה של אומה ולבדוק בחדרים וסתרים של נשמתה – ולא הרגיש בנדבכים המוצקים שמתחת לשטח העליון, לא הכיר בשכבות העמוקות שבנפש, שמהן אומה יונקת יניקת שרשים מבורכה.  את הכחות הסמויים מן העין ואינם באים במדה ובמשקל ובמנין, אותם הכחות וההכשרות המופלאים, החבויים בגנזי הדורות ואין אומה מפעילתם אלא בשעת רצון וברכה, בשעת עליה והתאזרות למהותה ולהכרתה – את אלה לא ידע כלל.  את המעין האירציונלי הכמוס, זה הבוקע ועולה ביום פקודה להשקות שדהו של עם ולהפרות את לבו, לא ראה ולא ידע.  כי על-כן אין למצאו בדרך הנתוח ההגיוני אשר ברשותה של מחשבת-הסבתיות, אלא בדרך החזון שיש עמו יצירה, בדרך האינטואיציה, הקושטת וקולעת אל המטרה כשהיא פוסחת על הדרך ועל מעצוריו.  את סך-הכל של קיומנו אין לחלק לעולם בלי שארית-מה ב"תבונה":  תמיד ישאר דבר-מה, שאינו עולה יפה בחשבון, מעין גודל אירציונלי, שהמתימטיקה שלנו לא תוכל לו.  ודוקא היסודות החשובים ביותר שבחיים, החידות הגדולות של האינדיבידואליות, האישית והלאומית, סודות מהותה וקיומה של זו, לא ניתנו לנתוח הגיוני ולנסוח מדויק.  הכרתנו השכלית, הדיסקורסיבית, לא תשיג לעולם את היסוד המסתורי שבשורש נשמתה של אומה:  אותה טבעיות ראשונית, אותו חוסן קדומים מופלא, אותה כאוטיות-בראשית כבירה ותקיפה, שאין לה לא שם ולא דמות ולא באור, והיא המיחדת נשמתה של אומה בעולם, היא הנותנת לה את מהותה העצמית, את חנה ואת קסמה, את כח קיומה ויצירתה בעולם.

ש"י איש הורביץ, זה הרציונליסטן המפוכח, אשר לא הבין חזיון חיים לאומי עמוק כר' יהודה הלוי, לא ראה ב"חסידות" כלום זולתי עקמומיות ההרגשה וטמטום השכל, – לא היה מסוגל כלל לעמוד על אותו היסוד המסתורי-הראשוני שבנפש האומה.

ואלה אשר ראו באותו יסוד את שורש הויתם, אלה אשר נשאו את נפשם לחזקו ולהאדירו, לעשות את שליחותו בעולם, לצור לו צורות ולממש את מהותו במפעל – אלה לא יכלו ללכת לאורו של ש"י איש הורביץ.

וזה גם טעמה של אותה ההתנגדות החריפה, שמצאו דבריו של ש"י איש הורביץ בשעתם.  אם נבוא לקרוא עכשיו את הדברים, שהרתחנים שבמתנגדי המנוח הטיחו כנגדו בימים ההם, יתקפנו רגש של בושה על השטחיות המבהילה ועל קלות הדעת שהביאה אנשים הגונים להטיל על המנוח אשמות קשות ומשונות שאף תינוקות שבשוק היו צריכים להרגיש שאין בהם ממש.  ואולם אם לא היה לדברים יסוד הגיוני ומוסרי, הרי היה להם יסוד פסיכולוגי טבעי:  הרגש הטבעי סלד מפני הריקנות שבשלילה, מפני האפס הגמור, שאין לו עוד תקוה ותקנה.

 

תרפ"ב (מתוך כתב-יד)

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה