_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמריהו לוין

משה גליקסון

לתוכן הענינים

 

"וידעו כי נביא היה בתוכם".

מיודעיו ומקורביו של שמריהו לוין שמעו מפיו כמה פעמים בשנים האחרונות את הפסוק הזה מדברי נביא הגולה הראשון, יחזקאל בן בוזי הכהן, אשר ראה מראות אלהים בתוך הגולה על נהר כבר.  אין צורך לפרש, למי היו מכוונים, למי היו יכולים להיות מכוונים הדברים האלה בפי שמריה לוין.  הוא, איש האמת והנאמנות והמסירות ללא גבול, לא ידע הסוסים וחשבונות רבים, לא התבייש מפני המלעיגים ולא חשש לאמר בפה מלא את אשר המה ונגן בלבו.  באהבתו ובמסירותו הרבה לביאליק, שהיה בה הרבה מאמונת-צדיקים, מאהבתו ומנאמנותו של חסיד לרבו, לא ידע חשבונות של קטנות או של פניות, לא אמר דבר והסתכל לאחוריו, לא נתן דברים לשעורים ולהגבלות, ואת אשר נתן לבו הטהור בפיו אותו אמר.  והיה בהם בדברים האלה, שנאמרו ונשנו כמה פעמים בחייו של ביאליק, מן הדאגה והחרדה הכנה, הנשמעת לנו גם בדבריו של אותו נביא הגולה: "והמה אם ישמעו ואם יחדלו, כי בית מרי המה, וידעו כי נביא היה בתוכם".

וודאי לא בא לרמז או לכוון את דברי הנביא לעצמו.  צנוע וענוותן היה האיש בכל שרשי מהותו עם כל הכרת הערך העצמי שהיתה בו (ואין בדברים האלה משום סתירה: אנשים גדולים ומצוינים באמת יודעים גבולות ומדות, ואין לפניהם אונאה ומשוא-פנים אף ביחס לעצמם).  שמא זוכר מישהו איזה "יובל" של שמריהו לוין?  אבל לנו ניתנה רשות לומר, כי היה היה גם בו ניצוץ מאותה אש הקודש, העושה את איש-הרוח לנביא.  ואולי הרגיש גם בסתר לבו, בבחינת לבא לפומיה לא גליא, אותה הרגשת כאב ודאגה: "והנך להם כשיר עגבים, יפה קול ומטיב נגן, ושמעו את דבריך ועושים אינם אותם.  ובבואה – הנה באה וידעו כי נביא היו בתוכם". . .

*

צנוע וענוותן היה האיש, דווקא מפני שהיה איש הכבוד וגאון-אצילים.  את כבודו הפנימי לא המיר מעולם, ולא יכול להמיר, בכבוד חיצוני, בכסא-כבוד ובתארי-כבוד של עסקנים ופרנסי-צבור, שמלאכתם וטבעם בכך.  שמריה לוין לא היה צריך לכבוד הרשמי ולפרסום הרועש, שאדם זוכה להם בעזרת מרפקיו.  ואם באו הכבוד והפרסום מאליהם – קבל אותם בדממה, וידע לפרוש מהם בשעת הצורך, בלי רעש ופוזה.  הוא לא ביקש גדולות לעצמו ולא מאס בקטנות.  כשהיה צורך השעה בכך לקבל את העול הכבד של "רב מטעם" בימי שלטון הצאר, או להיות למטיף בבית-כנסת בימים של נחשול מהפכני ברחוב היהודים – לא סרב ולא נבהל מפני דרך הקוצים והפורענות; כשהיה צורך לישב על כסא הכבוד של ההנהגה העליונה לתנועה הציונית – עשה את חובתו בפשטות ובאמונה; וכשהגיעה השעה להסתלק מכסא זה – פרש שוב בצניעות ובדממה, קם ויצא, בלי מרירות ובלי דפיקת-דלתות רועשת, לעבוד לתנועה עבודת-יום קשה ומפרכת, לדפוק על לבות ערלים, לעורר יהודים מבוהלים, קצרי-רוח ומטורפי-גלות, למחשבה לאומית, להרגשה לאומית ולמעשה לאומי, ללמדם לתהות על נפשם ועל עולמם, להעמידם על שרשי מהותם, על סוד קיומם ועל תקות עתידם בעולם, והקשה מכל – לדפוק לא רק על לבם אלא גם על כיסם . . .

היש עוד דוגמה אחת בהיסטוריה הציונית, שמנהיג מן המנהיגים יעזוב את כסאו בגבהי מרומיה של התנועה ויצא לעבודת יום-יום מזולזלת שלה, וישמור עם זה בלבו את כל אהבת-הנעורים וחסד-הנעורים לעבודה ולחבריו לעבודה, ואפילו יכיר טובה על חלופי-המשמרות ויעדור במערכה בלב שלם וטהור? –

*

כזה היה- שמריה לוין, איש החובה והכרת-החובה הנעלה והפשטנית.  תמוה ומופלא הדבר, כיצד ידע האיש הזה לאחד תכונות ומדות, שהן לכאורה בגדר נגודים והפכים, להרמוניה אישית נאה.  שמריה לוין היה לכאורה מאנשי ה"בוהימה", נע ונד היה כל ימיו – ולא דוקא מפאת ההכרח שבעבודת התעמולה; הוא ידע, כדרכם של אמנם התלויים בהלך-רוחם, לבטל זמן, לשבת בבית-קפה, לשחק בשח-מט; ועם זה היה איש החובה, המחמיר על עצמו ונוטה שכמו לעול כבד.  ככל אמן – ושמריה לוין היה אמן בכל נדנודי נפשו, הרבה יותר מכפי שאפשר היה לשער על-פי יצירותיו, שהנחיל לדורו – היה אדם סובייקטיבי, איש הנטיה וההרגשה האישית, הסימפתיות והאנטיפתיות האישיות.  ועם זה לא היה כמוהו אדם בעל מוסר אובייקטיבי, ערכים אובייקטיביים והערכה אובייקטיבית.  לא היה כמוהו אדם המעורה בכל נימי נשמתו בשרשי מהות ומסורת של אומה, בנכסי צאן ברזל שלה, באפיה העצמי ובתורת-החיים שלה.  אלא שכל זה עבר דרך המסננת האישית שלו, כל זה הוטבע בחותמו האישי, קבל גוון וצביון וריתמוס משלו.  מכאן דרכו ה"דרשנית", דרכו להסתייע בפסוק מדברי נביאים, או במדרש ממדרשי חז"ל, להחיותו לצורך השעה, להכניס בו פירוש וגון חדש, לגלות בו פנים עתיקים-חדשים, ליתן בו משמעות חיונית וטעם חיוני.  ומכאן גם חינו וקסמו והשפעתו העצומה על היהודי החדש, בן הדור שנתרחק מן המקורות, שגילה בו להפתעתו הרבה ולאשרו הרב מעין לא אכזב של חיוניות יהודית רוחנית, ירושה לאומית חיה ורבת-און, תורת-חיים וחכמת-חיים ונסיון-דורות של עם עתיק, שלא נס כחו ולא פג ריחו.  ואף כאן עמדה לו זכותה של סינתיזה, של מזיגה מופלאה של כוחות, סגולות, תכונות וערכים, הרחוקים לכאורה זה מזה ריחוק מהות ומקום וזמן, – מזיגה מיוחדת במינה של עבר והוה, של ירושת מאה דורות ושל תרבות מודרנית, של מזרח ומערב, של שרשיות יהודית-עצמית, ושל המדע המערבי המודרני.  שמריהו לוין היה "תגלית" יקרה ליהודי המערב, בו ראו פרק חי של הוי יהודי והיסטוריה יהודית, התגלמות נאה של יהדות עתיקה-חדשה, היונקת יניקת שרשים מבורכה מאוצר הדורות ופניה צופות פני עתיד.

*

שמריה לוין, הנואם העממי, המטיף, איש-התעמולה, היה קודם-כל – וגם זהו מפלאי המזיגה המיוחדת במינה של אישיות זו – איש התרבות הלאומית העמוקה-המקורית.  כל עבודת התעמולה שלו היתה עבודת תרבות, עבודת חנוך לאומי ותרבות לאומית.  אף במת הנואמים לא שמשה לו לכבושי-רגע, להתעוררות של אש-קש; היא שמשה לו לתפקיד הגדול של תחית הרוח, של הכשרת הלבבות, של הכאת שרשים בקרקע האומה.  "פקחים" שבנו (הוא עצמו, החריף, השנון, עשיר-הרוח, הפסיכולוג הדק, המעורב בדעת עם הבריות, אמן החדוד והבדיחה – לא היה מעולם עם ה"פקחים"; עם כל חריפותו לא היה בו כלום מקלות-הראש של אלה, לא דבק בו אף אבק של ציניות, שמתחכמים מסוג ידוע מתיפיפים בה) – התיחסו בלגלוג להצעה שהציע באחד הקונגרסים הראשונים שלאחר המלחמה: ליסד מעין אקדימיה, או שעורים עליונים לתעמולה ציונית; שמריה לוין, איש החזון הציוני, לא יכול להשלים עם דרך התעמולה השטחית, דרך הפראזה הריקה, שאינה מכה שרשים ואינה מחיה זרע.  הוא לא מאס בבמה עממית, אבל לבמה זו הביא את כל אשר לו, את כל נפשו הסוערת ואת כל רכושו הרוחני הגדול, רכוש עתיק ורכוש מודרני.  הוא העמיד את תורתו הציונית לא על מצוקת חוץ אלא על הכרח פנים, על שרשי תורה ומסורת והוי לאומיים, על מצוותה של הנשמה הלאומית, על היסודות האירציונאליים שבחיי אומה ובאופי אומה.

 

*

שום דבר לא היה יקר לו ביותר מלהביאו קרבן ומלעשותו שמוש ל"תעמולה" הלאומית.  שאיפתו העיקרית ותפקידו העיקרי היו: להרביץ תורה והכרה בישראל, להעמיק את מעניתה התרבותית של האומה, להדריכה בדרכי חיים ויצירה וחירות.  עשרו הרוחני, ידיעותיו וכשרונותיו המצוינים לא "הרימוהו" בעיניו על המוני העם, לא שמשו לו שטר שחרור מחובות לאומיים ועממיים; אדרבא, הם שמשו לו דחיפה ומקור להכרת חובה מיוחדת ביחס להמונים האלה.  בדרכים רבות ושונות ניסה למלא חובתו זו, אבל כולן למטרה אחת היו מכוונות: אל העם, אל המוניו במזרח ובמערב.  נאומים, שיחות, הרצאות, מאמרים בעתונים, "דביר" – כל אלה ממקור אחד באו ולמטרה אחת התכוונו: להרביץ תורה, דעת והכרה לאומית בישראל.  לא לחינם השקיע ב"דביר" את תמצית נשמתו, את דם לבבו ומיץ עצביו במשך שנים ושנים.  לא היה זה ענין של "חובבות", ולא התבודדות באהלה של תעמולה "בשוקים וברחובות" – היה זה המשך טבעי לעבודת-חייו, גילוי אחד מהרבה להכרח פנים שלו, ליצר התורה והתרבות הלאומית, שמשל בו כל ימיו ושקשר אותו קשרי אהבה והערצה ושותפות הרצון והשאיפה עם שני גדולי דורו, אחד-העם וביאליק ז"ל.

ידידיו ומקורביו יודעים, שביאליק היה תוכן חייו בשנותיו האחרונות.  "הסברת" ביאליק לרבים, למען ידעו, "כי נביא היה בתוכם".  המשך מפעלו, מפעל הכינוס לאוצרות הרוח של האומה, בגבולות האפשרות – זו היתה שאיפתו העמוקה, "אהבתו" הגדולה כים, מיום שהלך ביאליק מאתנו.  לא אסתייעא מלתא.  שמריה לוין לא הוציא את שנת האבל לביאליק.  היש כאן דבר שבמקרה?  הלב החולה, העיף, עמוס הסבל והעמל, נשבר.  אף שירת חייו באמצע נפסקה. –

*

כל ימיו בזבז אוצרות רוחו הגדולים טפין טפין, בזבזם ללא חשבון וללא מדה.  האיש בעל שאר-רוח, סינתיזה מצוינת של לב ומוח, נשמה ושנינות, נתן לנו אך מעט ממה שהיה יכול ליתן לנו.  אפשר לומר: הכרת החובה הלאומית ביחס להמונים העבירה אותו על מדת החסכון הרוחני ההכרחי.  אך בשנים האחרונות נתגלה פתאם לרבים כח כשרונו הספורי, נתגלתה יכולת-בטוי אמנותית ממדרגה עליונה ב"ספר חיי".  רבים מקוראי כרכי זכרונותיו בגרמנית ובאנגלית השתאו והשתוממו לעושר הרב, שמצאו כאן בהיסח-הדעת.  אבל שמריה לוין לא ידע חסכון וזהירות באוצרותיו הרוחניים.  הוא זרע אותם לכל רוח, זרע יום-יום ושנה-שנה במשך עשרות שנים, ולא דאג למצוא להם את הצורה האמנותית, הקיימת, את הצורה ה"אובייקטיבית", העשויה להנחיל להם "חלק לעולם הבא".

והנה נפסק החוט; האיש חסר-המנוחה מצא סוף-סוף את "מנוחתו".

וגדול הכאב מאד.

 

"הארץ", ט"ז סיון, תרצ"ה, 17.6.35

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה