_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בגנים

א"נ גנסין

לתוכן הענינים

 

בהרת לבנה פרחה ובאה וכיסתה את פני שמש הבוקר והנגוהות שמסביב הלבינו.  קשקשות הזהב הנוצצות, אלו, שהיו מבליחות כמים הללו, הזורמים לאִטם, והיו רוחצות בהם אגב משובה חביבה שבילדות, חרדו חרדת פתאום וכבו.  הדשא, אותו שבכיכר-הבר הפורחת שמשמאל, זה, שהיה צוחק בתחילה בשלווה ירוקה ופרחיו היו רומזים כלפי חמה חדשה צהובות ואדומות ולבנות, ראה, לחרדתו הגדולה, פתאום את ספיריו האוֹרים ואינם וצחוקו קדר.  הנה באה רוח קרירה ונשבה.  מאחד הכפרים הקרובים, כנראה, קרא תרנגול צרודות וארוכות והמוֹרביות שליד הנחל התחילו מתלחשות ומרשרשות.

אני חרדתי מצינת פתאום ושנתי הטרופה חלפה לגמרי.  רוטט מחמת קרה התחלתי מטפל ולובש את הפיז'אק שלי, זה שהיה משמש לי כר למראשותי, והייתי מסתכל זרות במקצת אל אותה חלקת המים השחורה שהיתה מתקמטת אצלי בקרתה.  הייתי מביט מסביב ומחפש את גשר הברזל הירוק, אותו שהשארתי אצלו את סירתי אל אשר ישאנה הזרם, כשדיכאתני הליאוּת לגמרי; אבל זה כבר היה, כנראה, הרחק מאחורי ולא היה נראה כלל והסירה היתה מתנדנדת נרפּוֹת וניצבת לה סבוכה בשיחי הגומא הלחים שבשפת הנחל שמימיני, זו, שגני ירקות בלבלובם היו מכסים את כולה, אותו קרקור מצלצל, שהייתי רגיל בו שיהא מחריש את אוזני, כשהייתי שט אצל הגשר, מִיד כשהתחילו פאתי מזרח מלבינות, חדל, כנראה, גם הוא זה כבר: מסביבי היתה כבר נושמת בגבורתה אותה דממת הבוקר שבשדה, זו, שבכדי שתהא כובשת לה את בשר האדם ואת חושיו, אינה חסרה אלא את חום היום הלוֹהט, ובנחל היו צפות חבצלות צהובות דומם וכרבות המים היו מלבינות והיו אילמות והיו חרדות לזרם הקודר.  הנה צרחה מאיזה מקום ציפור ונאלמה מִיד ובפרחי הפרג האדומים, אלה שבקרבת תפוחי האדמה המלבלבים, היה חרגול שורק וחדֵל.

אותה אַמת הצל, שהיתה סירתי סבוכה בה, היתה נושמת ברטיבות של שחרית צוננת ואל אפי בא ריח חודר של אדמה טחובה ושל טרפים חיים וחריפים ואני אחזתי במשוט והסירה יצאה אל טבורו של הנחל.  זה התחיל כבר שוב חוזר לאט, לאט אל אורו ופה ושם היו כתמים של זהב טהוֹר מבליחים בחלקת המים הקודרת.  בתחילה נדמתה לי אותה סביבה שאצלי מוזרה קצת.  חביב ונהיר אפילו היה לי תמיד נחל מולדתי זה השקט והיפה היה קרוב ללבי; אבל שנות נדודים אחדות יש אשר תמחינה מלבו של אדם אפילו דברים הרבה יותר חשובים לו משכּמוֹת אלו.  טשטוש כל שהוא הספיקו הללו וגרמו לו לאותו נחל חביב שלי במוחו הגרוי קצת של ילד טיפוחיו.  במרחק הגדול, זה שבכּר הרחבה שמשמאלי, ראיתי בולטת ארובה גבוהה והיא מקטרת שחורות ואחורי הגנים שהשתטחו מימיני, הרחק אחורי אותה חורשת-הלִבְנֶה הרכה, שהיתה מלבינה בראש אותו ההר המגביל אותם, התנוססה קוּפית-זכוכית נוצצת והיתה מכסיפה באוויר.  שכחתי אז לגמרי בזו, שהיא ואתה גופה, שהייתי רואה אותה בימים מקדם יוצאה ובולטה מארמונו הגדול של אותו דוכס שבכפר, זה, שכל האילנות הללו שמסביב שלו הם ושהגנים הללו התלולים שלימיני גם אלו שלו הם ושאַרכיחוֹטם שלנו, אותו יהודי אדום וגס, המספק דגים לקהילה שלנו, הוא אריסם מיָמים ימימה וצריפו הדל מסתתר גם הוא פה בקירוב מקום באחד המורדים אשר לגנים הללו.  שכחתי – ושלוותי התחילה נטרדת במקצת.  היתה כבר השמינית בבוקר ואותו בוקר היה לי כבר השנַי לנדודים תכופים שבנהר ושבשדות וכל אותו טיול שלי התחיל להיות לי כבר לזרא ואהִי צמא רק למנוחה.  בלי חמדה נמשכו ידי שוב אל המשוט; אבל בינתיים הקשיבו אוזני קול דליים ריקים, שהם חורקים בקירוב מקום אצלי.  כשנפניתי לאחורי ראיתי, שלא הרגשתי תחילה בכיכר אחת פנויה וקטנה של חול, שהיתה מונחת לא רחוקה ממני.  שם היו רשתות פרושות ותלויות בכלונסאות זקופים וקבוצה אחת של סירות, קטנות וקצת יותר גדולות, היתה קשורה יחד ליתד מנומרת, שהיתה בולטת ויוצאת משׂפת הנחל.  שם, מבינות לגנים, במסילה הצרה, המתפתלת אחורי שורת הלְבְנות הכפופות והלוהטות, נפרדה פתאום והיתה מרפרפת לנגדי ואובדת בטרפים הרחבים ונראית שוב ומתקרבת יותר ויותר אלי תמונה אחת שאינה מוזרה לי לגמרי.   זו היתה נושאת שני דליי פחים ריקים ואלו הם שהיו מקשקשים וחורקים בקצה המוֹט שבשִכמה.    כשהיתה כבר זו חוצה בזהירות רגילה את פרחי הבּוּלבּוּסים הלבנים שאצל הנחל, ראיתי והייתי יכול להכיר בה, שהיא שייכת ליהודי אחד מגוּדל וצהוב, שלא היה לבוש אלא מכנסיו הנוצצים לברכיו ואת מגפיו הגבוהים לרגליו ומתחת לקַרטוּז הצר והמזוהם שלראשו היה בולט ומצהיב מצח צר וקשה.  פניו של אותו יהודי משונה, שכל רושם ורושם שבהם היה בולט והיה תופס מקום מיוחד בסביבתו, היו שזוּפים משמש ומזוהמים מחמת הֶבֶל שלא נסתפּג והיו צבים במקצת מחמת שינה, ושפתיו – אלו שימשו בהם בליטה מיוחדת לגמרי, בליטה, שהיתה יוצאת ומאדימה רוויות מבּינות לזקנוֹ ושׂפמו הצהובים שהקיפוה.  אותו דבר היה תמוה במקצת; אבל אני זוֹכרו היטב : כשניגש אותו יהודי אל הנחל והתחיל מוריד במתינות את המוט משכמו אגב הבטה ישרה וחודרת אלי – היתה הַרגשתי הראשונה והיחידה שהרגשתי בי זו, שדמי מתחיל רוחש וחושי בי ניתקים.  בייחוד היה לי הדבר תמוה, כשחזרתי והִכּרתי בו את מכּרי משכבר, זה, שהייתי פוגש בו לא אחת ולא שתיים ומימי לא קרה לי אתו כדבר הזה.  אולי אפשר, שליאותי הגדולה היא שגרמה לזה; אבל היה הדבר דומה, שלא איזה אדם, אמת מגושם למדַי ולמדַי משונה, אני רואה לפני, אלא שאותה הדממה הכבושה היא זו, אותה הדממה הרוחשת שבשדה, שלָבשה בשר וניגשה אלי, כשהיא נושמת בגבורתה הכובשת, וזוהי שהביאה אל אפי גם את נשימתו המסואבה של אותו הפרג האדום, הפורח פה למכביר, אותה הנשימה המחניקה, שלכאורה אין משום ריח כלל ושיש בה בכל זאת משום אותו הגירוי הרחוק והטרוד שב"תאוה נהיה".  שראשי סחרחר ואיני רואה לפני כלום, מלבד אותה בליטה רוָיה שבפניו של זה, זו, שהיתה מאדימה באיזו חוצפה כלפי חמה משתחררת.

אותו יהודי גנח, לאחרונה, בקול צרוד במקצת והתחיל מפקפק גסות בקול של דוב:

– רבי אפרים, הייתי אומר... אַה? לא רבי אפרים הוא זה?

ומיד נתחוור לו.

– מסתמא, הוא.  חי.  שלום בבוקר, ר' אפרים.  אבל מה זה פתאום לו לסביבתנו?

ושלא מיהרתי להשיב לו:

–חי! אבל מה אתו? אפשר אינו חוזר ומכיר אותי, צוּ'דאק צֵ'לובְיֶק! חי!

וירק בהנאה יריקת-איכרים ביומא דפגרא: אותה יריקת-אגב מהירה, שיש אחריה גניחה מטוב לב.

אבל אני כבר הִכּרתיו.  אני הִכּרתי אותו והִכּרתי את הסביבה שאצלי ותקווה באה ללבי.  בטפיחת משוט אחת הקרבתי אליו את סירתי וכיבדתיו בפאפירוסה.

–חה! במה שאדם יכול לחוֹשדני! שאני לא אכיר את... את... שאני לא אכיר אותו!

שמו היהודי היה לנו תמיד פֶּלַאי; אבל זה היה ארכיחוטם, זה היה ארכיחוטם שלנו, מכירנו משכבר הימים, אותו ארכיחוטם, האדום, שהיה מאכיל אותנו תמיד פת קיבר בקישואים חיים ומשקה אותנו חלב קר, כשהיינו מטיילים באותם הימים חבורות חבורות צוהלות בנהר.  יהודי מוזר במקצת היה זה תמיד, כל ימיו היה יושב לו בחווה זו שלו והיה מספיק יום יום אל השוק של הקהילה שלנו דגים חיים ומיני ירֻקות מהגנים הללוּ שהיו לו באריסוּת והיה מוכר את סחורתו וסר אל בית התפילה להתפלל ומתפלל בקול איכרים גס ורם ומלה אחת לא היתה יוצאה מפיו כתיקונה וחוזר אל ביתו ומטפל בגנים שלו ושוב לא היה פוגש בו איש.  בימות הגשמים היה אובד לגמרי ולא היה נראה בשוק אלא אחת בשבת – בששי, אלא שבשמחת-תורה היו רואים אותו מתגולל בחוצות כשהוא לבוש איזה פראק שחור ומלא כתמים שאינו לפי מידתו וחובש צילינדר גבוה לראשו והוא מתחטא ומתייפח בנהימת-דוב רצוצה:

– אוי, סלח לנו... הוּ – הוּ... מחל לנו... כּפּר לנו... כּפּר לָ-וָ-וָ-וָנו...כשם שאני יהו-ד-י!

הוא היה כל ימיו יהודי אמיד למדַי; אבל היה רחוק מוותרנוּת אפילו לגבי-גופו שלו.  כמה שאני זוכר אותו היה שרוי בלא אשה ואשתו הראשונה מתה עליו באיזו מחלת-נשים, שהיה אוהב לספר בה ליחידי סגולה מקרבנו.  את בניו, שהשאירה לו זו, היה שולח אחד אחד לאיזו ישיבה דווקא, שהיה בטוח בה מימים ימימה, כשם שהיה בטוח במציאות האלוהים, והללו היו שולחים לו לאחר שתיקה ארוכה מכתב מיקאטרינוסלאב, שהם חיים והם בריאים והם נושאים שם משרות זה בכֹ­ה וזה בכֹה ומשכורתם שלמה כמה וכמה רובאל לחודש ומתנות והם מקווים והם בטוחים, שאחריתם תשׂגא ברצות אדונַי.   מלבד אלו היתה לו גם בת אחת יחידה; אבל זו היתה שוֹטה והיתה דומה ברשמי פניה הבּולטים אליו; אלא שאלו שלה היו לגמרי קֵהים.  סוּלִי  זו היתה היחידה שנשארה יושבת אתוֹ יחד, וראשה הגזוז, המדובלל שחורות ומלא תמיד נוצות היה יחד את ידיה הנרפות והמזוהמות בּוֹלט  תמיד באוויר מבינות לתנור ולקיר המסוידים.  כשהיינו לפרקים מסובים באותו חדר אל שולחנו הגדול והגס, שסביביו היו ספסלים גבוהים וארוכים וצרים, והוא היה יוצא לשַמשנו, היו תמיד בינינו כאלה, שלא היו מוצאים לדבר מיותר לבוא אתה בדברים.

– סוּלי! – היו פונים אליה.

זו היתה מרימה כלפי הדובר פנים של בהמה, ומתמרמרת בקול של גבר ריק:

– מה אתה רוצה, מה?

הלז היה שואל אותה איזו שאלה שאינה יפה.  חברה היתה פורצת בצהלת צחוק וזו הוסיפה והיתה מתמרמרת וקולה הגס ודבריה השוטפים היו שורטים:

אתם, זרמת-כלבים! הו! תיפח רוחם של אבותיכם המזוהמים! ממזרים, אַה ממזרים!

לקולה היה נכנס ארכיחוטם מהפרוזדור ששם טיפל.  זו היתה מִיד משתתקת וממשיכה אלכסונית את ראשה אל כתפותיה וזה היה מוריד ממזוזת הבית את השוט, שהיה שם נצח תלוי ויורד, ומראה לה אגב נהימה קודרת:

–שמא שכחת? אתּ!

יהודי זה היה  אפילו לפרקים תכופות מרבה אתנו בשיחה ובליצנוּת מיוחדה; אבל תמיד היה משאיר בי איזה רושם מדכּא של חלמיש צור.  קשה היה אותו יהודי – קשה ככמגפיו אלו, הגבוהים והמסוּמרים, כידיים הללו שלו, החלודות והחזקות, כצווארו זה, הקצר והשחום והמקומט קמטים, קמטים דקים ונוקשים, משל פיסת-כפו השחומה של אותו אווז.  כשראיתי בו בתחילה, שהוא מסביר לי פנים, התחילה תקוותי צוהלת בי;  אבל לבי היה מסס.  וכפי שנמצא, שלא בכדִי.  משהזכרתי לו, שיש את נפשי  לסור אליו ולנוח קצת, התחילו פניו מאריכים וידיו מגרדות בפדחתו ומבטו נתלה ונשאר באופק הרחוק שלפניו.  צחוק היה אז לראותו.  בטוח הייתי בו, ש"פדיונות" שבמקרה כאלו חזקים הם תמיד מרצונו  הקשה; אבל מה פירושו של אותו מבט תלוי? זה – מהו מחפש שם באופק הרחוק?

בינתיים התחילה חמה לוהטת שוב.  הוצת הנחל והתחיל מכה בסנוורים ומפיק הבל רותח.  נמלאו הגנים שריקה וריחוּש מיוחד אחז בכול ואותה הדממה הגדולה והמרחשת שבליבלוב ושבצמיחה הפורייה שמסביב והתחילה כובשת וכובשת אותי בגבורתה המדכאה וראשי התחיל לוהט ומיטשטש.  הסירותי שוב אתת הפּידז'אק שלי והתרתי אגב רוגזה שבגירוי את לולאות אצטליָתי הקלה.  מתחת לזו הרגשתי את בשרי כשהוא רותח.

– אבל שתיקה זו מה טיבה, רבי דווד?

הוא, כנראה, החליט והתחיל מביט ישר אלי – התחיל מביט בוחנות:

– מילא... יבוא נא מכל מקום... יבוא.... כוס חלב קר אמצא בשבילו... אבל לא יותר!

קריאתו זו האחרונה נאמרה בהחלט; אבל היתה מצלצלת בה גם איזו תחינה משונה שהוא מפיל לפני ומִיד  אחר זה גנח והשתחווה והתחיל ממהר וממלא את הדליים מים.  פתאום התחיל זוחל בדממה שמסביב ובא אלינו מאותו המורד שאינו נראה שבגנים איזה קול משונה ושׂורט את הנפש – קול גס שבגבר, לכאורה, שאותו המדַבר בו משתדל לרכּכו ולהוֹפכו מתוק.  אותו קול היה מתחטא מסואבות והיה נושק את כל מלה ומלה שהוא מוציא מהפה במיוחד:

– סוּסִקִי... מוּסקי... הי – הי... היכן אתה?

 היהודי שלי חרד ופניו מלאו דם.  בטרם שהספקתי להוציא הגה מפי כבר היתה נהימתו הרצוצה מתגלגלת בדממה ומטילה אימה בגנים המלבלבים וכמהים:

– שתיאלמי דוֹם!

ומִיד אחר זה, כשהניח בשכמו את המוט ואת דלייו הפרופים לו בקצותיו, פנה אלי והחליט קודר.

– לאו. איני יכול.

ופנה ללכת.  נדמה לי אז שהחמה אזרה פתאום כוח רב והנחל הרותח התחיל צוחק לי זדונות.  אל מלא רחמים, ושריקה טורדת זו הממלאה את הגנים המלגלגים – למה זו באה? הרגשתי בי פתאום, שזרים היו הלילה, בגרוני ובחזי, וכוס של חלב קר זו – הייתי בטוח פתאום שכל ימי לא הייתי חי אלא בשבילה ולשמה.  אי-אפשר לי בלא זו.  קראתי אחריו בקול צרוד וכמיה:             

 

– ואפילו כוס חלב, אה? אבל נָקבה לי את מחירה כמה שאתה רוצה ובלבד שתתננה לי!

הלז ניצב ופנה אלי.  ניכר היה שהיצר מתגבר אצלו.  הוא פקפק בקול;

– כוס חלב?... חלב יש... אפשר... אבל... מילא, טוב... אבל שיחכּה לי פה, אני אקרא לו.  משום שרואה הוא...

 כשבאתי לקול קריאתו של היהודי אל הבית ולא מצאתי שם אותו הראש השחור והמדובלל, כשהוא בולט מבּינות לתנור ולקיר, היה לי הדבר מוזר קצת; אבל מִיד שכחתיו, מלבד זאת לא היתה בלבי תשוקה יתירה לבוא בדברים את אדוני הבית, שהיה משמשני באיזו שתיקה מדכאה.  בבית גופא לא מצאתי כל שינוי.  אותם הקירות המסוידים והמנוקדים זוהמה ואותו הגיניראל היחידי שבקיר, שזבובים טישטשו את צורתו, ואותם החלונות הקטנים, ששמשותיהם הצהובות משחירות מחמת שיירות, שיירות של זבובים רוחשים; אלא שאותו השוט, שהיה תמיד תלוי ויורד במזוזת הבית, מצאתיו כשהוא תלוי במסמר שלמראשותי המיטה הרחבה שבזווית.  היתה דממה והיה הבל כבוש בדממה ובהבל היה שוב מאותו הריח המשונה, שהביא אתו אדוני הבית אל שפת הנחל, וזבובים המו וטרדו.  בהבל שכזה ובדממה שכזו מגיחה תמיד אתה הרגשת הבדידות הגמורה, האוכלת את לבו של אדם, ואפילו אם כבר בא זה אִתה, כביכול, לידי איזו פשרה, והרי זו מכניסה בזהירות מכאיבה את פיה הנוקב וחודר אל תחת החזה המכביד ומתחילה מוצצת ומוצצת ומוצצת  אותו בלי רחמים.  הבינותי, שלא פה המנוחה ואפילו אם לא היה הדבר חסר אלא את רצוני אני.  וכשיצא הלז להביא לי החלב, קמתי ויצאתי.  אבל גם שם לא הוקל לי.  אותה דממה כבדה שבבית לא היתה אלא חלק מזו הדממה הכבּירה, השולטת פה, כנראה, בכול.  ולי היה נדמה, שנטלו את לבי ונתנוהו בצבת.  התחלתי מטייל במסילת-החוֹל שליד הבית ומסתכל בלבלוב הכּמיה שמסביב וראשי היה לוהט ומלא ולבי היה רוחש כבוד או שלא היה רוחש כלום לאותו ארכיחוטם, זה היהודי הגס והמגושם, שיש לו אותו הכוח, הדרוש לו לאדם בכדי שיהא יושב פה יחידי, לגמרי יחידי, ויהיה מטפל בתפוחי האדמה ובירקות שלו רק משום שהם תפוחי אדמה וירקוֹת.  אותה הצמיחה שבקדחת, שאינה חדלה מסביב נצח, וזו הדממה, האוכלת את נפש האדם ברחישתה המַזילה ארס אל הדם, והשמים הללו, שתאוותם הלוהטת לאוֹרה נמלאה ונמלאה והם כמיהים ואינם חדלים – כל אלה אינם בשבילו אלא דברים שלא היו או שלא נבראו אלא בשביל תפוחי האדמה והירקוֹת שלו שתהא הברכה שולטת בהם – וכשחם לו ביותר הרי זה מספג את פניו המגושמים בשרווּל של כוּתנתו הקשה וחוזר ומטפל לו שוב.

כשחזר זה ומצאני כשאני מטייל לי ליד הבית, לא קרא לי לשוב, אלא נכנס והוציא לי כוס והיה ממלא אותה דומם מהכד השחור שבידו ואני מריקה והוא ממלאה לי שוב;  וכשגמרתי, לא היה לי אלא למהר ולהיפטר ממנו.  דומם הוצאתי ונתתי לו בכוונה לקנסוֹ חצי-רובל שלם ושירכתי לי את דרכי אל סירתי, כשזה נשאר מגרד בפדחתו.  כשכבר הרחקתי ממנו מרחק גדול למדי, הקשבתי את קולו כשהוא דולק אחרי.

– ושלא יהיה שרוי ברוגז, רבי אפרים, משום... משום שרואה הוא... אבל חלב ובדומה לו אפשר להשיג אצלי תמיד...

בקרוב היתה סירתי ניצבת קשורה אל אחד האילנות שלרגלי שפת הנהר התלולה שבקירוב-מקום, זו שבראשה מתנוססת אותה חורשת-הלִבנה הרכּה, המגבילה את גינותיו של ארכיחוטם זה, ואני הייתי נלאה והייתי שבור והייתי גונח מחמת חום ומתרומם נרפה אל ראש ההר.  שם תרתי לי מקום מחסה תחת אחד השיחים שצלו מרובה, מאלו שהיו צומחים בקצה ההר מזה, באותו מקום, שהוא יורד ובא אל המישור התלול, המכוסה גבי ירקות, זה, החוצה בינו ולנחל שלרגליו.  התנפלתי אל הזלזלים המרשרשים שבאמַת הצל שלו ושאפתי רוח.  כל המישור כולו שמתחת היה שטוח לפני כטבלא – הוא ולבלוביו הירוקים ונגוהותיו האוֹרים וכתמי לבנותיו הצהובים וציצי בולבוסיו הלבנים ופרחי פרגיו האדומים וצריפו הדל של ארכיחוטם, שהיה ממני רחוק  והיה דומה כאילו אינו גבוה בהרבה מאדמתו, וחצרו הצרה שמסביבו שהיתה מלאה קרונות ואופנים שבורים וסמרטוטים היו תלויים ומתייבשים בכלונסאותיו, ומפרק לפרק היתה מרפרפת לי מבּינות לשיחים שבסופו של אותו מישור חלקת המים הנוצצת אשר לנחל  שבמורדו.  כל זה היה שטוח דומם והיה כמֵיהֵ והיה מסור לאותה הוויה פוריה, זו, השטופה בהוֹלדה ובצמיחה ובליבלוב – ואֵד סולד שאינו נראה היה מיתמר והיה מכביד את הנשימה ומדכא את הנפש...

הרבה הייתי שוכב באותו מקום, אבל לנום לא יכולתי.  כנראה, בשל אותה הליאות היתרה שדיכאתני.  סבּוני יתושים והתחילו מזמרים באוזני.  הִצתי להם פאפירוסה אחר פאפירוסה ולאחרונה נאלצתי להסתיר את פני מהם תחת מטפחתי.  זו הכריחתני להיות חוזר ונושם את אותו האוויר הסולד, שהייתי פולט וזו היא שגרמה לי גירוי ביתר שׂאת.  לאחרונה, כשהתחילה כבר תנומה כל שהיא מרפרפת אצלי וריסי התחילו כבדים, באה פתאום לאוזני מתחת ההר איזו גניחה משונה שיש בה גם משום צחוק זר.  אחת.  שתיים.  שלוש.  בתחילה לא הייתי שם אליה את לבי; אבל, לאחרונה, גבר יצרי ונפניתי.  התחלתי מסתכל אל אשר מתחת והנה בדשא הגבוה שלרגלי ההר יושבת תמונת אשה גבוהה למדי ומלֵאה למדי.  זו לא היתה לבושה אלא את חלוקה הגס והפתוח לבשרה וצללי השמש ואלו של טרפי הדשא היה מפזזים ומחליקים דומם בכתפותיה המלאות והלזוגות, כנראה, למדי, אלו שהיו חשופות יחד את קיבורות ידיה הרוָיות והרכות.  ראשה היה  נטוי לפניה והיא היתה אוחזת בידה האחת את כתפה של השנית ומבליטה אותה דומם ובהנאה ניכרת כלפי חמה לוהטת, לפרקים היתה מחליפה את הסדר ומושיטה לשמש את כתפה האחרת. פתאום הרימה את ראשה וגנחה שוב אותה גניחה.  הִכרתי באותו ראש שחור ומדובלל וחרדתי לאחורי.

– אל מלא רחמים, סוּלי היא זו!

בינתיים התחילו רסיסי צחוק גסים וקשים מתפוררים ויוצאים מחזה כקטניות הללו:

הי-הי-הי-הי...

ומִיד אחר זה התחיל אותו הקול המשונה, שהקשבתי כבר בהיותי שחרית בשפת הנחל, נושק שוב מלים ממושכות וממותקות:

 – סוסקי... מוסקי... הי-הי-הי...

איזה דבר זר ועם זה אַלים הרגשתי בו, באותו קול, זר בזה שהוא אַלים, ואַלים היה אותו דבר, אחר לגמרי מכל מה שאפשר לכנות בשם זה.  נדמה לי שנמצא אני בסביבה מצויה למדי, שלא הייתי בה מימי, ורואה אני דברים רגילי למדי, שלא ראיתי מימי.

ואחר הפסקה קטנה, שחלפה לה לאותה ריבה בשתיקה שבהקשבה, התחילה בקול יותר רם:

– סוסקי... מוסקי...

וסיימה ביללת פרא שלא חדלה:

הוּ-אוּ-אוּ...

בקרוב נתגלגל ובא לאוזני רשרוש קשה שבטרפים שמאצל ואחר זה הכּרתי מרחוק את תמונתו של ארכיחוטם, הכרתיה בקומתה החזקה ובהליכתה האטית והאיתנה.  אותו שוט, שראיתיו תלוי בקיר הבית ליד המיטה שבזוִית למראשותיה, היה תלוי וירד מאגרופו הקמוץ וכשהתחיל מתקרב אל זו היושבת ראיתי בפניו הקשים כשהם אדומים ובגידי מצחו המזוהם כשהם משורגים.

  מה שם שוב? – נהם מרחוק ונהימתו היתה דומה לחנוקה.

זו נשתתקה מיד והסתירה אלכסונית את ראשה בכתפותיה והוא ניגש וניצב לידה והתחיל מביט אליה דומם וקודר – התחיל מביט דומם וקודר ישר אל כתפותיה החשופות.  בתחילה לא הבינותי כלום; אבל משראיתי פתאום את צווארו, משראיתי את צווארו הקצר והנוקשה, שהתחיל מתנפח והתחיל יותר ויותר מאדים, נֶחוור לי מאיזו סיבה, שאותה הבּטה אינה הבטה סתם, ולבי התחיל חרד ומרקד ונשימתי קצרה פתאום.  אני זוכר.  כשם שהייתי שוכב בפישוט ידיים – נשארתי תחתי, כקוֹרה זו, אלא שידי הספיקו וקמצו, לשם אחיזה, כנראה, מלא חופניים מהדשא שהיה אצלי במחוּבר והיו מהדקות אותם היטב, היטב – – –

לא התחלתי מרגיש בידַי, שהתחילו כואבות מחמת תחיבת הציפורניים, אלא משראיתי לפני את ארכיחוטם האדום כשהוא קם והוא נושם כחיה זו והוא רוכס את מכנסיו אגב רקיקה מצלצלת ורחישה שבנהימה:

–זוהמא שכזו! נפש ארצחנה – את הנבֵלה! נבֵלה...

ויחד את הקריאה האחרונה שרק באוויר השוט שבידו ונפל והתפתל בכתפה החשופה של סולי כשהיא שוכבת.  זו קפצה וישבה כשהיא מיללת בקול פחדים.  וכשפנה זה ללכת, נטלה את ידיה מכתפה המוּכּה וקראה מהירוֹת באותו קול-שבגבר גס וריק:

– אתה.  זרמת כלבים! ממזר, אַה ממזר...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה