_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בטרם

א"נ גנסין

לתוכן הענינים

 

1

אפרת, אוריאל אפרת, בחור גבוה במקצת וחוַרוַר, שבירחים האחרונים היתה משום־מה שׂפתוֹ התחתונה נשוּכה תמיד משהו, קיבל בבוקר אחד באביב טלפוֹנית את הבשוֹרה, שימים אחדים לפני זה חיכה אליה בקדחת כל־כך מרוּבה ואחר־כך חדל פתאום לחכות אליה, משום שחשב בלב ומצא, שבאמת – אחת היא לו.  הבשורה יצאה לאמור:

– הֶ־הֶ!

אוריאל שהיה אָז יושב וחושש לשוב אל חדרוֹ שלוֹ, גזירה שמא ישכב במיטה, שכח פתאום, שאחת היא לו.  משל, כאילו לא חזר ממחשבתו, נטרד ומיהר אל השפופרת.  מה? מי שם? אתה זה, פָּזֵר?

וזה היה פּזר, חברוֹ חיים פּזר, זה גופו, שהבטיח לו באותם הימים, שיבשׂרנו לאַלתר, אם יצלח וישיג לו להוצאות דרכו.  השד משחת! אבל תשובה שכזו מה פירושה? אותו שוטה, מה הוא צוהל שם כסוס?

– אידיוט, למה אתה צוהל שם, כסיח זה שליד השוקת? דבּר דברים ברורים!

הגברת שלו, מטרוניתא אסטניסית זאת, שבדירתה הוא יושב, היתה אותה שעה מוּטלת בנַדנדה שבפינת החדר.  היא נאנחה פתאום חרדות, משל נשבר פתאום הכיסא שמתחתה ואחר־כך התחילה    קובלת:

– פוּ, אוריאל.  מה הדברים הללו?

הלָז, שכבר היה קוֹדח במקצת, הפנה אליה בתחילה את פּניו דומם.  הביטו נא בזו.  פו, אוריאל, וכי במה משלה הוא פוגם? ושוב – אוריאל.  הוא תיאטרליות שכזו שנוּאה לו.  יש לו, כמדוּמה, שֵם ביהודית פשוטה: אוריאל.  אבל אחר־כך כבש את גרוּיו וקרא – כביכול, מצדיק את דינו של חברו כלפּי זו:

– לא יהא אדם אידיוט!

בינתיים צהלה השפופרת שוב:

– ה־ה!

ואוריאל גנח כבושות.  חוצפּה שכזו! שמא הוא חושב שם, פּטרייה כמוּשה זו שבמשקפיים, ששׂיח לוֹ ושׂיג את אחת התינוקות הלכלוכיות, שאחרי שמלתה הוא נסרח?

הוא התחיל מחפּש בקדחת אחרי כינוּי אחר, יותר חזק, אבל אגב רתחה אֵחר במקצת וקרא:

– אידיוט... הרי אתה שומע, גולם? הנה תראה... הרי אני נוטל את אמתחתי ובא אל הנמל ואָז...

מה שיהיה אָז לא היה אָמנם יכול להגיד בברור; אבל זה, כנראה, נבהל מאיומו ולא נתנהו לגמור.  השפופרת נחפזה ונהמה:

– טוֹב.  גם אני אהיה שם בקרוב.  האנייה מפליגה בשתיים.  מה? בשתיים היא מפליגה.

לאחר שנדמה השפופרת, הצית אוריאל פפירוסה וישב דומם.  קצת היה לו לא טוב מזה, שהרגיש את לבו חוגג; אבל גם לטפּל בזה הרבה היה חושש.  השטויות הללו – ממש, שטויות שבילדוּת, שנטפלו אליו באלה הימים האחרונים, כבר הדאיבו את נפשו למדי גם בלאו־הכי והיא כל־כך נלאית וכל־כך דואבת – ומוּטב לו, שלא יהא מחטט בזה, אם רק תרוּפה היא זאת.  קצת חרפּה יש בדבר – שטויות שכאלוּ; אלא שיש, כנראה, דברים, שאינם נזקקים שיבינוּם.  חה־חה.

זה היה לפני ימים אחדים.  אוריאל היה יושב אצל הד"ר שלשלת, זה היושב לנוכח, אותו ד"ר שבא לא כבר מפּאריס, והיה מפהק, ושותה קהוה, ויונק פפירוסה ומביט החוצה או מסתכל בקרחתו של זה, שהיה יושב למולו בחלוק, שצוָארונו פתוּח, וברגליים יחפות, התחוּבות בסַנדלים, והיה מזמזם לו בקול פוזז מאיזו מַחברת, ששורותיה היו צפוּפות וסופה היה כל־כך רחוק; אלא שהזמזום, שאוריאל היה כבר רגיל בו, היה, לפרקים, נוח למדי והקהוה, שהד"ר היה מוזגה בליקיר, נסכה שינה קלילה.  אחר־כך, כששב משם הביתה, היה שוכב ארוּכות במיטתו, ויונק רצוּפות מהפפירוסות, ומהרהר בהרהורים מהוּגנים ושאינם מהוּגנים, ונרדם, כנראה, וראה את מצנפתו הישנה, אותה הכיפּה השחורה והרכה, שהיה לפני שנה, מיד כשחזר מכרכי הים, חובשה לראשו בהנאה מרוּבּה, וניגש אליה וצחק לה נוּגות וקרא ברוח־נכאה:

– אַת רואה, כּיפּה? אני לא מַתי.

אֵלוּ היוּ דברים רגילים שבשטות; אבל אחר־כך, בו באותו יום, כשהיו דמדוּמים כהים בחדר, והסַמוֹוַר היה רוֹתח נוּגוֹת, ורכבות הטראם היו מפרק לפרק פוזזות ופוזמות לו ביבבה מהרחוב, היה לבו כל־כך מכביד חמות וגרונו היה מלא כל־כך וחם, כמו שלא היה אתו זה כבר; ואילולא אותה מטרוניתא שלו, שנכנסה בתוך כך וישבה אצלו באנחת חשאים, ודאי לו, למגינת לבוֹ, שהיה אָז גם בוכה.  אלא משנכנסה זו – יצא אחר־כך, שהיא בכתה תחתיו.

אותה ההוָיה הטורדת, שהתחילה אחר־כך בנפשו הנלאה, כשהיה מוּטל במיטה, דיכאה אותה לגמרי.  כסוּפה מתחוללת זו, הבאה וגורפת אתה את הגלגל אשר בשדה ומפזרת את נוצותיו המרוּטות אל כל רוח, באה זו וחטפה את נפשו החרדה ומצצה ממנה את כוחותיה והשליכה אותה דווּיה וסחוּפה ונלאה – כל־כך נלאה ודוֹאֶבת.  מתחילה אותה השאגה המטוּרפת שבנפש, זו השאגה הצוֹרבת, שהיתה נוֹטפת דם גם הרבה אחר־כך:

– אדבר כילד!

נפלא.  ודומה לו אפילו, שקריאה זו גופה קרא גם בקול.  אמת, בתחילה, הוא זוכר, היה לו אותו דבר תמוּה במקצת: דברים שבהבאי כאלו שבילדוּת – מה להם ולאדם שכבר נתבגר? אבל תמיהה זו רק רפרפה בנפשו ומיד אבדה.  כי קודם כל בא צוָאר, מנדל או חיים צוָאר, אותו הסטודנט הגבוה והשחור והדק, שתמיד יש אתו איזה "דבר שבפֶינוֹמינליות", בכדי שיהא מסתכל בציפּרני ידיו הארוּכות ואחר־כך מתלהב ממנו מתונות, צוָאר זה, שזה לו לאוריאל שנתיים ימים ויותר, שלא ראה אותו ולא זכר אותו אפילו.  זה היו פניו הרבה יותר שחורים מכמות שהם תמיד ומצחו היה מקוּמט קדורנית – ממש, כמו תמיד, כשהיה רוצה להגיד איזה דבר שברצינות.  מתחילה היה מסתכל היטב בצפרני ידיו הארוּכות, ואחר־כך התחילו שיניו הלבנות נחשפות, והוא התחיל, כדרכו, מרים לאט לאט את פּניו וסוֹחט את המלים:

– אנחנו, בני־אדם שכבר בגרו...

ומיד הרגיש אוריאל באיזה ארס צורב שבלב, ששוב הכל ניחא לו. כי מה היא רוצה, אותה אנָפה שבּגרה? מה זאת – שטות? ומי הם – אלה שבגרו? ואותו חיגר, שראהו בבוקר יושב אצל הגדר שליד בית־התפילה שלהם, זה, שבתלתליו ובזקנו הלבנים ובמצחו הגדול והמקוּמט גֵאוֹת הזכירהו את אחד השליחים שמימי קדם, זה בא בקב שלו ודיבר אליו בתחילה רכות ונוּגות:

מַאי שַאֲני, בני? כלום האמת אינה תמיד אחת?

ואחר־כך שתק קצת וסיים באותו צלצול קשה שבקול ובאותה תפיחת הגידים שבמצח, שאוריאל היה חושדו בהם גם בבוקר כשראהו יושב, לכאורה, דומם ואוחז בפנכתו הריקה ומביט בשלוָה השמימה:

– ואם תמצא לוֹמר – אדרבה.  תהא זו יותר מגוּנה.

ואז כבר החליט אוריאל והיה רוצה להגיד לה, לאותה כיפּה שחורה ורכה, שהיתה מוּטלת לרגליו ופיה למטה, היה רוצה להגיד לה בדברים פשוטים וברורים, כי שוב אי־אפשר לו, כי הדבר כמו שישנו הרי הוא אָיום, כי הוא, אותו אוריאל אפרת גופו, שהיא זוכרת, שהיה נוהג בה כל הימים, שלא יהא חובשה אלא אם־כן כלפּי הראי, הוא זקוק למפלט ודוקא מיד.  ממש – דברים שבילדוּת, דוקא דברים שבילדות.  ולא זו בלבד – אלא שהוא זוכר, שלבו לחָשוֹ אפילו לבכות.  פשוט, להשתטח אַפּיים ארצה, ולהיות מכרסם אדמה זו, שדשאיה הירוקים חיים ומלבלבים, בשיניים, ומכה אותה באגרופים ותוחח, ממש תוחח אותה, בציפּרני הרגליים, כחיית הבר זו, שהכתה אותה שמש במדבר, ואחר־כך – להיות בוכה, להיות בוכה מרה ומבכה את נפשו ואת חלומותיה גם יחד.  כי – הבל הבלים! בשלמה לא יהא אדם בוכה? שמא בשביל שיהא יותר כדאִי? יפה? אבל כוי הוא שפורח באויר – וכבר איחוַר מלתא.  פזמונות שכאלה לא באו מתחילת ברייתם, אלא בכדי שיתבלו בהם חלומות לגימנַזיסטות ודיסקיפלינה לסרדיוטים... חה – פילוסופיה! אבל באותו לילה שלאחר זה היה שוהה ומאחר בחדרה של הגברת ולא שב אל חדרו אלא בשתיים, כשהיו כבר החלונות כחולים.  ואחר־כך, כשנזכר בנדודי שינה את הגלוּיה, שקיבל לפני ימים מאת אבא שבצ., באה מחשבה אל לבו:

– ואוּלי הצדק אתוֹ.  הוא קורא לשוב הביתה; אפשר כדאי באמת לנוח קצת?

ובבוקר, מיד כשקם, מיהר ומצא את פּזר, את חברו משכבר, חיים פּזר, וזה הבטיח לו מה שהבטיח בהתלהבות שבהנאה.  הי־הי, זה יהיה נפלא.  והוא היה תמיד חושב ותוהה: למה זה אוריאל שוכח אותה פינה חביבה שלהם לגמרי? אח, זה יהיה נפלא.  אמת, אותה פינה היא קצת טרחנית, שרי ליה מריה, הי־הי; אבל הלא היא כה חביבה.  הלא גם הוא יבוא לגור שם בקרוב.  הוא בא לגור שם בכל שנה ושנה בימות החמה – בחינת גרסא דינקותא.  הי־הי, זה יהיה נפלא.

לאחר זה ירדה, לכאורה, שלוָה אל לבו של אוריאל, אלא שהתחיל שוהה יותר ויותר אצל המטרוניתא שלו, ופניה הכהים של זו, שהיו תכופות נוּגים למדי, היו אורים ואורים מיום ליום.  אתמול בצהריים, כשהיה אוריאל יושב אצלה ככה, היה בתחילה שותק ארוכות ויונק פפירוסות רבות, ופתאום קם בבת־אחת, ובא אל חדרו, ושכב דוקא במיטה, וכבש את פניו בכר וככה נשאר שוכב הרבה.  אחר־כך, כשנכנס אליו הד"ר שלשלת וישב והתחיל מדבּר ארוּכות, הפקיר לו זה את חדרו ואת גופו ואת פניו כולם, אלא שאת העיניים לחוד צמצם והשאיר לו לנפשו.  ולאחרונה, כשנזכר הדוקטור וסיפּר לו, שצואר, מנדל צואר, אותו היוּריסט הגבוה, זה, שתופש בכינוֹר, כותב לו מחורש־מצל שליד צ., ששם מחכים לו, לאוריאל, שהוא יבוא לשם, היה אוריאל מדבר לו, שמקצת אמת יש בדבר.  הוא אָמנם קיבּל מכתב מאת אבא, שזה היה רוצה, שיבוא לנוח קצת; אלא שמנוחה זו אינה אלא דבר שבשטות.  חה – כאילו הוא זקוק לה.  באמת – כלום הוא זקוק לה? ואפילו אם היה זקוק לה, ברי לו, שלא היה מוצאה.  אלא מאי? להתראות סתם? אבל דבר זה אבד לו תכנוֹ לגמרי.  יש שאתה נזכר פתאום בארשת פנים חביבים שבלב טוב, בבוקר אחד צוהל של נגוהות, בלילה כחול של מנוחה, כביכול – אבל הלא זה אינו כלום לגבי מה שיש.  לא־כלום.  ומה שיש – לית אתר פנוי מיניה, חביבי.  לית אתר פנוי מיניה! וכשראה, שזקנו הצרפתי של הד"ר נסוג קצת אחורנית ופיו רוצה להשיב לו, באה פתאום איזו חרטה מכבידה ללבוֹ, והוא התחיל מתמוֹדד, ומיהר ושכב במיטה וקרא:

– חה־חה.  ואם לטָפֵל, חביבי הד"ר – אם לטפל, אָז יש מקום חשוב למַדי גם לשיניה הכהוֹת והארוּכוֹת של זו המטרוניתא החביבה שלנו, של אירינה וַסיליובנה הטובה. הלא, אירינה וַסיליובנה החביבה?

אבל אחר־כך כשנפטר מהם הד"ר, היה שוב שוהה ארוּכוֹת בחדרה של הגברת, וכשהיה זוכר את חדרוֹ, היה שוב לבבו נסגר ונפשו היתה חרדה.  הבוקר שוב חזרו השטוּיוֹת הללו.  והנה התחיל אותו לב שוטה חוגג אפילו... לאו.  כלה מאתו ונחרצה, הוא נוסע – ומעשה וסופו.  הרי אלו, כנראה, נֶרוים ויש לגמור אתם מיד.

לאַט לאַט התחילה אותה קדחת קלילה, שאחזה אותו לפני זה, חוזרת אליו שוב, והוא קם.  פוּ, גוֹלם שכמוֹתוֹ! במה הוא מחַטט? הטרם יראה שהדבר יפה? שהדבר נפלא? הלא פירושו של אותו דבר הוא – חסל! בחיי ראשו השוֹטה! הלא הוא היה בתחילה כל־כך מחכה לזה – ומה זה ראה פתאום? פו!

הוא התחיל מטייל בחדר וידיו היו בצלחותיו וחזהו היה זקוף וקליל.  פּזר השיב, שיהיה אצל הנמל; הוה אומר: הוא השיג.  הוה אומר: אותו שוֹטה שבחרוּזים השיג לו, לאחרונה, להוצאת דרכוֹ והוא נוסע, נוסע – וסוף לכל השטוּיות הללו! חה־חה.  ולא נֵרְוים הם אלו בתכלית הפּשיטות? הלא מאפו יצאה לו דירתו זו היפה, ואפילו זו המטרוניתא שלוֹ, ששיניה מַלבינות מחרכי שׂפתוֹתיה, המשורבבות כל־שהוא.  כי כלום אפשר היה שיהיה אחרת – אדם יושב אצל נפש שכזו ותוסס לו כחמרא אדרדיא? בבוקר – נשיקות וביצים וחלב וסופגניות, ובלילה – נשיקות וביצים וחלב וסופגניות... אבל בשם האלוהים! ככה היה יכול אפילו שקספיר הגדול, למשל, שיגוּלגל בבוקר אחד באחת הסופגניות הללו, השלוּקות בחלב ומטוּגנות בחמאה, כאלו שהיא מגישה לו בכל בוקר ובוקר.  ומלבד זה – סתם קיוב.  קיוב זו ההוֹמייה, המצלצלת, הרצה, המשקשקת; אלו האוכלוסים המרוּבּים, המשוּלקים מחום, הנדחקים ונחפזים ומרגיזים ונרגזים; הפנים הללו, הרטוּבים והגרוּיים, והלסתות האדוּמות, הכוֹססוֹת בקול שבצלצול ב"קרקוֹוית", ואפילו אלו הארוחות שבהרוָחה שבזו ה"אֵירופית" –  לאו! החוּצה! החוּצה! לאוירו של הקב"ה! אל אותו המרחב ואל אותו ההפקר, שנפשו אובדת אותם יותר ויותר.  השד משחת! שני ימים ויותר באנייה, שני ימים ושני לילות של אביב מלבלב באנייה, החוֹצה את הדניפּר שהוא אוהב, ואחר־כך בהוֹמל – אחר־כך אולי ימים אחדים בהוֹמל, אצל הליצנים הללו, שבשכבר הימים היו לו, לפרקים, כל־כך חביבים, אותם, שהאחד מהם, זה הדוֹמה בפניו לאַרטיסט מהאוֹפּרטה שההצלחה שרוּיה אצלו, אינו לובש בימות החמה את בגדיו לגמרי ומטייל ימים ולילות בחדרים בתחתונים מקוּצרים, ושר, וצוחק רמות, וכותב שירים קלים, שלכאורה יש בהם מחלקת צוָארה הצח והחביב של רחל, זו אחותו הבריאה והצחקנית, שוַדאי כבר נישאה לאיש.  והשני שבהם שותה – אח, כמה הוא שותה, זה השני שבחבריא, אותו שזקנו ושפמו אינם צומחים כלל, להוָתוֹ הגדולה, ותמיד, כשאתה מביט אל פניו השזוּפים והחיורים, שחטמם סולד, הרי אתה רוצה דוקא, שתמצא גם חטוטרת בגבו; אלא שזה, כמו להכעיס, הרי הוא דוקא ישר ויפה.  שותה הוא יחידי ובמתינוּת, וכל זמן שיש לו פנאי, אינו זז מהפסנתר, או שהוא מספר דברים שבחדודא, או כותב קריקטורות ממכריו.  ואותו השלישי, זה שכנפי נחיריו הגסות זזות תמיד ושפתיו הבולטות קצת והרווֹת, כסבוּר אתה, תתפּשטנה לאַלתר מחמת הי־הי רחב שבהנאה, עד שעיניו הלוֹהטוֹת מסתירות איזה סוד טמיר – זה מתגולל ומתגולל לו בסוֹפה, כשגוּפוֹ נטוּי הצדה ורגליו מהלכות בקיר.  ופתאום מתחילה רוקדת מחָזהו איזו שלשלת דקה שבנקמה, אותה המוצאה לה ביטוי באַ־אַ ארוּכה ופוזזת, וכשהוא קם בתוך־כך בהמוּלה, הריהי נפסקת פתאום וגומרת בביטוּי אחד רוסי, שאינו מהמהוּגנים.  ליצנים חביבים, אותם ואת המרחב שמסביבם ואת ההפקר שבתוכם יכול היה רק גולם שכמותו לשכוח.  חה־חה.  ואותה אמא שיש שם – גם זו.  אותה אמא גבוהה וחזקה, שכל זמן שהיא בבית, הרי חניכי־שיניה כוססות תמיד ביחד את השפתיים, ו"לילדים" הרי היא מוצאה חדשים לבקרים שמות משוּנים של לוָי, ותמיד היא נלחמת אתם מלחמת־יד, וכשלבה זח בה, הרי היא נוהגת לדבר אתם בשפת־אילמים למחצה.  לא הרבה – ימים אחדים יישב אתם.  אתם יישב יומיים או שלושה; ומשם – לגיא! הכרמלה! אל אלוני המולדת שלו, השאננים, אל אותם הרחובות השלוים, שבתיהם הלבנים מסתתרים אחורי אילנות גבוהים ומלבלבים, אל אותה האורה הישרה והשוקטה, שפרפרים צחורים רוחצים בה דומם, ודומם הם רודפים אחרי פרפרים אחרים, צחורים ודוממים שכמותם, אל אותן הגדרות הנמוּכוֹת והארוּכוֹת, שבמסילה הרחבה שאצלן מצפצפים זרזירים שובבים ומרדפים את חסילי־האביב המנצנצים ובורחים... אֶה, השד משחת! תהא זאת אחרית או שתהא זאת התחלה – אחת היא לוֹ.  ליותר אינו זקוק כלל, ביותר אינו רוצה שוב...

בקרוב התחילה אצלו אותה הלחישה הגרוּיה שברקות, זו שההליכה קשה לה ביותר, כשאדם מתחיל מַרגיש בחזה עם כל פּסיעה ופסיעה מטלית של גַלוֹש[1] בָּלֶה במקום לב.  אוריאל הפסיק את טיולו, ומדי הביטו אל המטרוניתא שלוֹ, שהיתה כל אותה שעה מוּטלת דומם ובפנים של נעלבים ואינם עולבים בנדנדה וכפיה הקטנות אוחזות בסומכות, התנפּל אל פּינת הסוֹפה הרכה שממולה ומיהר להצית פּפּירוֹסה.  השד משחת! אספלניות אלו – תמיד הרי אתה מוצא אותן באשר לא נדרשו.  נוּ, למה זה יושבת בכאן ופניה ארוּכּים? את השטוּיות הללו כבר אינו אוהב.  וכי מה הוא נוֹטל משלה? או שמא היתה חושבת בתחילה, שנצח יהיה לה מי שיהא שותה את ביציה? חה.  הארי־כה פניה – מָשל שממית באה אל גרונה.  במטותא, לא בו באשמתו, שֶפוֹקָה אַוילוֹביטש שלה, זה האינז'ניר הקצר והמסוּרבל בבשר, קרחתוֹ הורוּדה רטוּבה לו תמיד וירחים רצוּפים אינו נמצא בביתו?

אבל אחר־כך הגישו את ארוחת־הבוקר, ואוריאל היה יושב וצוחק דומם לקראת המטרוניתא, שהיתה גם־כן מצחקת לוֹ נוּגות, והיה מקבל באהבה את כל מצוָה קלה כחמוּרה שלה.  ביצים שלוּקות? אדרבה ואדרבה.  מה? כוס חלב יש לקנוח? אח, זה יהיה יפה.  אבל – סופגניות! אל מלא רחמים – סופגניות! המנוּולות הללו! וכמה  דשנות! דומה, אדמדמות במקצת ובמקצת מחוּרכות – כביכול, יבשות וקשות; אבל נוטל אתה אחת בפה – והנה החמאה מסתננת ושואגת תחת השיניים.  חי ראשו, שזה נפלא! אח, ומאלו הוא נפטר עכשיו – נפטר, אירינה וַסיליובנה...

בצהריים, כשהיתה אירינה וַסיליובנה משוררת וצוררת לו את אמתחתו, היה אוריאל ניצב בכתפו אל אחד החלונות, היוצאים אל הרחוב, וידו מהפכת וחוזרת ומהפכת בגלויה המצוּירה, שהכניסו לו זה לא־כבר מאת הפּוֹסטה.  בכּל היתה שמש, שמש אביב בריאה וצוחקת; קרניים צחקו במרכבות הרכות שחלפו, ופזזו באוכלוסים המגוּהצים שנחפזו, והציצו מדרבנות האופיצירים שטפפו, וכרכרו בשלטים הגדולים שהבריקו.  מרכבות הטראם היו שואנות ויורקות רצי תכלת ארוּכים, והללו אובדים בזוהר הצח.  בחלונות הבתים שבנוכח הלכו רצי זהב, וחופּת התכלת האוֹרה שבמרוֹם היתה רוֹמזת ומאירה פנים לציצים הזכים והורוּדים, המסתתרים אחוֹרי האשרות הגזוזות שבגינות, ולפרחים הירוקים שבמרפסות.  ושם, אחורי הרחוב הרחבה והנוצצת, בים האורה השלוה שבמרחקים, הרחק הרחק אחורי האוניברסיטה האדוּמה והרבה הלאה, היו חרדים ואינם נראים משאות־נפש טהורים שבילדוּת, וחלומות כמוּסים, חלומות שהיו ואינם וחלומות שיהיו ויאבדו, היו מרחפים דומם ונאחזים בצמרות, המטוּשטשות באותו האד הכחלחל, זה המתמר שם באוֹפק... ריבה זו, שחלומותיה ודאי גם־כן שם, מה היא רוצה ממנו? אילו היה אפשר לו לאדם, שיהיה גם הוא באותה התמרה קלה, המתמרת שמה, הרחק הרחק בשדה, מאותה ארוּבּה, שבצמצום אפשר לראותה, ומתרחבת ומתפּשטת ובטלה בשטח־התכלת הגדול הזה.

אוריאל צחק מנחיריו והצית פפירוסה והביט שוב אל הציור שבגלוּיה שבידוֹ.  ריבה נוּגה ניצבת אל אחד האילנות, שצלוֹ מביט מהמים הנוּגים, ומביטה אל הנחל.  מה זו מספרת לו? נשרו הזלזלים.  האילנות נחשפים.  קורי־זהב נמשכים ונמשכים.  אח, היה אושר ולא ישוב האוֹשר.  אותה שִדָה רשמה מתחת:

– ידידי, בוא אלי בבוקר השכם.  בוא והקשיבה.   מאותו יום, שבא הדבר והיה, אני נוּגה בבוקר השכם.

אוריאל נטל גלוּיה פנוּיה.  חה.  אבל תמיד יש בדבריה של זו משום רחישה שבנפש.  השד משחת! צמתה של זו, אותה צמה שחורה וארוּכה, היורדת ומתלבטת לה למטה מהמתניים, יש בה, דומה, גם־כן משום אותה רחישה גופא.  מה היא רוצה ממנו?

הוא ישב וכתב במהירוּת:

– אֵל מלא רחמים! אבל אַת – פואיטיתא[2], מטרוניתא מיליה, פואיטיתא בחסד אלוהים.  ברוּכה אַת לי, יקירה, ולימים הבאים. הכורע דומם – אוריאל.

כשמסר את הגלוּיה לידי השפחה, בשביל שתורידנה אל הארגז, חשב:

– מה אני רוצה ממנה?

ואחר־כך, כששב להביט החוּצה, התחיל פתאום צוחק במשוּבת ארס משוּנה, שהתחילה צורבת את חזהו בכאב לוחש.  הגברת, שהיתה אָז מטפלת בחדר השני, הפסיקה את שירתה ונבהלה אליו.  פניה היו מזמנים לצחוק ולרוגזה גם יחד;

– מה שם? מה זה?

– חה־חה־חה, ראי נא.  אותו הרוח השובב.  זה של הדוקטור, חה־חה־חה.  מאחת המחברות של הדוקטור החלכה, חה־חה־חה...

הגברת ניגשה אליו והציצה.  במרפּסת, הבולטה מדירתו של הדוקטור שלשלת שלנוכח, היתה ניצבת אוּליטה, זאת השפחה הדוּבה שלוֹ, כשרגליה פשוקות ברוָחה והידיים החשוּפוֹת והאדוּמוֹת שלוּחוֹת באויר ואומרות לחבק את כל השטח – משל תרנוגלת היא אומרת לצוּד. אבל פניה הגסים והקהים היו – היאוּש הנורא והפחד.  באויר השוקט, שמחוּצה למרפּסת, היו נישאים ומתהפכים שני גליונות נייר כתוּבים, ששוּרותיהם צפופות.  כשהתחילו אחר־כך יורדים, התנפּלה השפחה אל הגדר של המרפּסת והשתחותה אליהם, והגברת פרצה באנחה חרדה, כי אמרה, שהיא נופלת; אבל מיד אחר־כך פרצה בצחוק גדול, ואוריאל התחיל מחקה את תלונותיו הרגילות של הדוקטור:

– אוֹ דיאַבּל[3]! השפחה, השפחה היא שוב זו! שור הבר הזה, שבשרו המגוּשם לא נברא, אלא בכדי שיכינו ממנו קציצות בשביל איזה מַרזח של שיכּוֹרים! שַמְתָאית זו, יסלח לי האלוהים! וואוּ־ז־אֵי־ט אינ.. צ'וֹרט ווֹזמי[4]! הרי... הרי את פרה... הרי אני אומר: פרה אדוּמה... פרה אדוּמה את... התביני, אוֹ דיאַבּל!

הגברת היתה צוחקת ומתאנחת כבושות וקוראה מפרק לפרק בחוּלשה:

– חדל! חדל!

אוריאל חדל והתחיל דובר סתם; אבל אותו כאֵב משוּנה, שהיה לוחש בחזהו, לא הרפה ממנו:

– אַה, הנה בא אחד והרים אותם.  ראי נא, ראי – כיצד התנפלה אליו זו.  הרי הדבר דומה, כאילו את אמה יולדתה מלסטמים שם, חה־חה.  אַח, ואותו דוקטור חֵלֵכָה ודאי שאינו יודע מזה כלום.  לַה גרנד קוֹנְסֵיפּסיוֹן ד'הוּמַניטֵי[5] בסכנה שכזו – חה־חה – והוא אינו יודע מזה כלום.  יושב הוא לו עכשיו בכיסאוֹ הרפוּד והפּידז'ק שלוֹ לבשרוֹ, או שאינו לבשרו, ורגליו היחפות נתוּנות בסנדלים, יושב לו שחוּח, וקרחתו צוחקת כלפי חמה, ופניו גם־כן צוחקים כמוה, ושפמו הגזוז דובב, וזקנו הצרפתי רוקד, וידו כותבת וכותבת וכותבת צפוּפות – נקודות מבט, ואַבּסוּרדים, והרמוֹניה כללית, וזרמים שבחיים, ולה גרנד קוֹנסיפּסיוֹן ד'הוּמַניטי, ובלאו הכי – אִיל נ'אִי אַ פּוֹיַנט דֵי סַליוּ...[6] חה־חה.  אבל ראי.  הנה הוא בא מהרחוב.  הוא גופו.  מזלה של אותה שפחה אוּמללה הוא שגרם! לפני הארוחה, וכבר ברחוב? אבל הנה ראה אותו, כנראה.  חי ראשו – ראי! זקנו התחיל רוקד.  אפשר – אליו הוא דובר? אירינה וַסיליובנה!

אוריאל פתח את האשנב והוציא את ראשו החוּצה.

– חה־חה.  בּוֹנז'וּר, מסיוּ לי דוקטור.  בּוֹנז'וּר וגם – אַדיו.  מה?

– כיצד? כיצד? אפשר שזה אמת? והוא היה מתוַכּח.  אדם אומר לו אתמול בפירוש... חה־חה.  והנה זה אמת? הוא נוסע? נוסע ודאי?

הוא נכנס אל הגינית שליד הבית וניצב אצל הורדינה והגיש את חטמו אל אחד הפרחים.

– מְ־נה! זהו פירושו של מוֹצא שפתיים אצל האדונים המוֹדרניסטים, חה־חה.  אבל אפשר, שאליו לא יסוּר אפילו? ראשית, הלא יש גם לוֹ שייכוּת כל־שהיא אל אותה פינה של מר.  הוא אפילו הבטיח כבר לבוֹא לשם.  הוא כתב כבר לאחיו שיבוא.  ומלבד זאת הנה גמר אתמול את המאמר ההוא לגמרי.  חה־חה, זה אינו מאמר, מר אוריאל; זהו אֶתרוֹג הבא מקוֹרפו! יפה אמרה מַמְזֶל תלישא... אוֹ  דיאבּל! והוא היה מתוַכח את זו.  היא אומרת: נוסע, והוא – לאו.  היא – נוסע, והוא – לאו.  והנה הפסיד שוֹקוֹלדה... חה־חה.  מה הוא מביט? מַמזל תלישא, אותה, שפּגש אָז בתיאַטר... היא אמרה לו זה בשם פָּזֵר...

– מַמזל תְלישָא? אַח, מַמְזל תְלישָא.  זו ש...

– זו ש?... אַח, לץ זה שֶמִכַּת הליצנים, אַה? מסתמא כבר יש לו בה סימנים מובהקים, חה־חה; אבל למה אינו גומר?

– מה אדוני הדוקטור סח? איזו סימנים? אלא שנזכרתי פתאום, שלא לזו כיונתי.

המטרוניתא, שהיתה אָז מטפּלת לא הרחק מאוריאל ומקשיבה גם היא אל שיחתם, שָאלה נמוכות ובצחוק כבוּש:

– זו שאמרת, שכסבור היית, שחטמה יורד ריר?

אבל באותה שעה ראה פתאום הדוקטור במדרכה שמנגד את שפחתו החרדה, כשהיא מקבלת את הגליונות מידי האיש הזר.  הוא טפח נואשות בכפּוֹ ובשוֹקוֹ, וזקנוֹ התחיל רוֹקד מהירוֹת:

– אַח! אַח! אַח! או דיאבּל! אותו שוֹר הבּר הנורא! שוב!   שוב! שוב פיזרה לי שם את הניירות אל כל הרוחות, שַמתָּאית זו!

ולאוריאל נדמה, שמרכבת־הטרַם הרוגזת, אותה שמיהרה וחלפה בה בשעה את הרחוב, חטפה את הדוקטור במרוצתה ואָכלה אותו, אָכלה את החלכה ושריד לא הוֹתירה.  אָבד הדוקטור, וכזֵכר ממנו, היה רק הפשפש של הגינית פתוח ואצל הורדינה המלבלבת ריחפו המילים:

– אַח! במחילה מכבודו.  אל הנמל נתראה... גם ממַזל תלישא יוצאה היום... אַח!

אחר־כך בא פּזר.  אוריאל היה אָז כבר שוכב למחצה בסוֹפה, כשברכוֹ האחת מוּנחת על חברתה והרגל האחת תלוּיה באויר.  המטרוניתא שלוֹ, ששירתה כבר חדלה, היתה יושבת בפינה אחרת שבסוֹפה ושותקת, והמלתחה היתה צרוּרה ומוּטלת אצל דלת־הזכוכית, שהיתה פתוּחה אל הגזוזטרה.  פּזר היו פניו ורקוֹתיו הגדולות שלוקים קצת ובאחת הרקות בגָבהה פרחה מחמת גירוּי שבחוֹם והיתה מאדימה אבעבועה אחת מרוּככה.  בידו היתה קוּפּה של גַזֶטוֹת.  אה, האמתחת כבר מוּכנה, ה־ה? הָדָא מִלְתָא היא, חביבי. הוא נפל אל הכיסא שלנוֹכח הסוֹפה, ומיד נטלו שתי כפּיו את הסַנדל הצהוב של שמאלו והניחוהו על ברכו הימנית.  אחר־כך נכנסה ידו האחת אל חיקוֹ המלא והבוֹלט והתחילה שם מרשרשת בניירות.  יִקח אוֹפֶל! אותו החוֹטם הגדול והשלוק הוּסר הצדה, והמשקפיים הבהיקו והתחילו מהלכות ומחפּשות בגלוּיה המצוּירה, שהוציא מחיקוֹ.  ה־ה.  אוֹריגינל, הוא אומר, ולא בתולה.  רואה הוא? מִילִי זו – יקח אוֹפל.  ה־ה  "אח! – היא כותבת. – אח, אִלמלא אותו חוֹטם, אלמלא אותו חוֹטם גדול ושלוק, שנפשי המזוּהמה סוֹלדת בו כל־כך, ממש, כמו שהיתה סולדת באותם החלזונות החלקלקים, אותם המפרכסים בפה, פּזֵר, שהאכלתּני בימות־הגשמים אצל סֵימַדֵיני.  הוא אינו טופח קצת בנחיריו – פּזר חביב.  בנחיריו אינו קר במקצת ודומה במשהו לטופח?" ה־ה.  "אבל כתוֹב, אדם חביב.  כתוֹב למיליה זו המטורפת, לכאורה.  ידידי הוֹרציוס! מי יגיד מה יגיד יום?" שלהבת, הוא אומר, ולא בתולה.  ואחר־כך שוב: "כל אותם רחשי הכבוד, שנפשי רוחשת לשלשלת, לאותו הדוֹקטוֹר החביב שלשלת, תמסוֹר לו את כולם.  כמלוֹא הנימא".  הוא כבר ראה אותו היום.  הוא היה שמח מאוד ונטל ממנו את האַדריסה שלה.  אַח, אמת.  ופה בפינה – הנה: "ואוריאל היכן הוא?" ה־ה.  הוא התחיל מחזיר את הגלוּיה אל חיקוֹ ומשקפיו היו נוצצות ומחפּשות מסביב.  שִׁדָה, הוא אומר, ולא בתולה.  יקח אוֹפל! פּפּירוֹסה יש, אוריאל? הלא אירינה וַסיליוֹבנה צריכה שתהא מַכּירה את זו – לאו? אָה, צר לי.  אֶכּסמפּלר, הוא מבטיח לה. אירינה וַסיליובנה, מה חדשות כותב פוֹקה אוילוביטש מאַסיה שלוֹ, ה־ה? היכן הוא? בצ'מקנט? צ'מקנט.  ה־ה.  הוא זוכר.  הרי זה אצל צִיַת קיזיל־קוּם. לאו? ה־ה. צַ'מקֶנט.  חוֹדז'נט, טשקנט – אסיה! אבל אירינה וַסיליובנה, גם היא פה יש לה שיח ושיג את אַסיאַטים גמורים – יודעת היא? אזרחי פלשתינה כשרים, ה־ה.

הוא נטל פּפּירוֹסה והגישה אל פּיו בסגנונו שלוֹ: אוֹחזה בקצה המוּנדשטוּק[7] ביד זקוּפה ודבוּקה, שאגוּדלה בולטת אצל אָזנוֹ, ושפתיו נמשכות אליה; וכשהוא מתחיל יוֹנק ממנה – כסבוּר אתה, שזה הוא נוֹשך את כפּוֹ בזהירוּת שבחיבה. אוריאל נזכר פּתאום באותה קאריקאטוּרה של זה, ששלח לו לפני שנים האחד שבאותם הליצנים שלו, ופתאום התחיל צוחק בקול.  פרצה בצחוק גם אירינה וַסיליובנה, לאחר שהביטה אל אוריאל ופקפקה כל־שהוא.  פּזר הביט אליהם בתחילה נבוֹכוֹת במקצת ואחר־כך התחיל גם הוא מקבל הנאה.  ה־ה.  אותו מכתב הוא, שהוליכהו שוֹלל. נוּ, זוהי כבר בתולה, אחא! הוא כבר החליט, שבדרכו הביתה יסור אליה.  יסור – ויהי מה.  אחר־כך אפשר שיביאנה אתוֹ גם אל אותה פלשתינה.  היא כתבה לו אחת בפירוּש, שהיתה רוצה מאוד בזה.  ה־ה, תהא שנה זו שנת חדוָה באותה פינה – דוֹק נא... ושוב נפל ראשו הצדה וידו התחילה מרשרשת בניירות שבחיקוֹ, והוא התחיל מוציא ומוֹנה מספּרים מדוּיקים ממכתבים רבים.  צוָאר שם.  צוָאר יושב שם, כותבים לו, זה כבר.  הוה אומר: קווּצוֹת ושמלות יש גם־כן, ה־ה.  יֶפים כותב, שאצלו מחכים לאורחים.  סיפּרו לו, שאותם שבהוֹמל יוצאים השנה לחוֹרש־מצל – שוייצאריה זו שבצ., ה־ה.  הד"ר שלשלת אמר לו היום, שמַמזל תלישא גם היא תהא שם.  גם היא אמרה לו כזה.  הוא, שלשלת גופו, ודאי שיהיה.  הוא כבר נדבּר אתוֹ, שייצאו יחד מקיוב.  זה יהיה מיד כשייפּנה – מיד.  לאחר חודש ימים, בקירוּב, ואפשר, שגם פחות מזה.  אַח, אילו היה גם הוא יכול להפּטר מיד מאותה הקוֹנטורה הארוּרה שלוֹ.  את חייו כבר מררה לו – זו.  אותה שְאִיה שבלב – יקח אוֹפל! ואתה שֵב כל היום כולו וחרוֹק, וחרוֹק, וחרוֹק באותו קולמוס ארוּר, כאילו – יקח אוֹפל! והוא גנח גרויות וכפּיו חיבקו שוב את הסנדל הצהוב שעל ברכוֹ.  שכזה הוא הדבר, ידיד טוב.  אבל הרי כבר אחת ודאי, אוריאל.  כבר יש למהר קצת.  נוּ?

הוא התיק בסריטה שוֹאגת את כיסאו וקם.  אירינה וַסיליובנה נטרדה בפינתה והתחילה מביטה דוּמם וחיורת קצת אל אוריאל.  זה הוציא את אוֹרלוֹגָיו, והתחיל מתרומם מתוּנוֹת, ופטפט, ואחר־כך צחק והתמודד:

– אַה? כבר יש למהר? יש למהר, אמת.  אִיל נ'אי אַ פּוֹיאַנט די סאַליוּ, כנראה... חה־חה־חה.  אוֹ־וֹי, כמה אני מתעצל.  נוּ!

2

ביום השלישי שלאחר אותו יום, בבוקר השכּם, בטרם נראתה רגל ברחוב, דרכוּ רגלי אוריאל שוב, לאחר הפסקה רצופה של שלוש שנים ויותר, ברחובותיה הרחבים והשוֹקטים של הוֹמל, כשזו ישנה; והללו, שהיו מרוּבצים במקצת מטל שבלילות, קצת נוגים והוגים בחלומות כל־כך קרובים, לכאורה, שכבר נתיישנו והיו לרחוקים כל־כך, היו פולטים חזרה בצלצול כבוּש את כל הד והד זר, שהביא אתוֹ זה ממרחקים.  היו השמים גדולים והיו שלֵוים ומהרהרים גֵאות, והתריסים היו סגורים ומוגפים באלכסונם, ואוריאל היה נושם לתוכו את האויר הצח והשוֹקט, ונפשו היתה סופגת מנוחה לצמאוֹנה,  וארכובות ידיו ורגליו, ביחד את מחשבותיו שנלאו, היו כושלות ברחישת הנאה מתוּקה.  בכוָנה או שלא בכוָנה תחילה נגוֹז פתאום ובטל איזה תחוּם חשוב שבלב, וצמח ונזכר במלואו שחר אחד רוה, שחר שבילדוּת סוֹפגת, שלאחר לילה של טיוּל צוהל בדוּגית.  כיכר השוק הנמה שבמולדת ופיהוקו המצלצל של השומר.  הכלבים החברברים, הרובצים אצל האִטליזים הסגורים, ואניצי החציר מדאתמול,  המבהירים מטל שבאפלולית המַחוירה ומספּרים מסינרים לבנים, וּמשלוָה שבדמדומים, ומאוֹשר שבגניבה, ומקולות חביבים שבצחוק – שלוַת שחרית זו, החולמת בפינות המולדת הדחוּיוֹת... וכל־כך זר היה וכל־כך היה רחוק אותו חלום משוּנה שבאגדת־פּלאים רחוקה, שאָרגוּ דוקא בשלוָה זו האָזניים הגרויות, האָזניים הקשוּבוֹת חוֹלנית – אַנחת חשאים, כביכול, גוֹססת, כשהיא גלמוּדה, ומפרפרת, ומקוֹננת בחולשה, וקוראה משום־מה תגר בכדי.  ולא חלום היו, לא חלום שבנפש גרוּיה ואובדת אוֹרח, אלו הפּנים הנוּגים, אלו הפּנים הטהורים והנוּגים, שחָורוּ, כביכול, לנצח פה, באחת הפּינות הנידחות שבחצר דחוּיה זו, שביתה השחוּח מבקש רחמים, או שבנוה שלום זה, שתריסיו המגוהצים כחולים וכל־כך שלוים? כל־כך זר היה וכל־כך היה רחוק אותו המכתב המשוּנה, זה שאותיותיו היו רצוצות מחמת קדחת לוהטת, אותו המכתב, המוּנח, כמדוּמה, גם היום בארגזוֹ של אוריאל: "את בַּתִ'קָה מצאנו למחרת באוֵרָה[8], כשראשה וגוּפה תחובים באדמה ורגליה פשוקות ובולטות כלפּי מרוֹם..." זר ורחוק ודומה להד חלש, להד נתפס ואינו נתפּס של איזו אגדת פלאים שנשתכחה מלב.  אוריאל היה מסתכל אל אשר מסביבו ונפשו היתה דובבת חמות:

– פּינתי הנידחה... פּינתי השכּוּלה והנידחה...

אבל אחר־כך התחילו בהרות הצמר שבשיפּוּלי השמים מאדימות יותר ויותר, ואלו הלבנות שבטבוּרם, מָשָל הרהורים גאיונים, שאינם נוֹחים לויתוּר כל־שהוא, התחילו מתפּזרות מחמת יאוּש, כל אחת ואחת כשהיא בוֹדדה וגאה.  אֵי בזה רשרשה ציפּור וצפצפה ונאלמה.  אחר־כך באה רוּח קלילה וצחה, והניסה איזה צל שמאֵצל ואבדה יחד אתוֹ; ומיד אחר זה חרד איזה דבר באותו המרחק הרחב, שמאחורי בתי־הנתיבות הרחוקים שלנוֹכח, והתחיל שם השטח מבהיר, וחמה התחילה מטפטפת במזרח.  הנה התחילו זיוים רוקדים באויר: קופית זהב של איזה מסגד נִשְׁקָה בזוֹהר ונגוהות התחילו רצים ושבים אצלה.  אוריאל הביט אל אגוּדוֹת האזוב הירוקות, שהיו מציצות מחרכּי המדרכות השבורות, והיו צוחקות ובוכות כאחד, והביט אל אַמת הצל הפוחתת והולכת, שהשתטחה לרגלי הגדרות הדחויות, במקום שצומחים לפתוני החזירים המרוּבים, אלו גוּפם שהיה אוכלם בשתיקה כשהוא ילד, וטרפי החרולים הצוֹרבים, אותם שהיה תמיד נזהר מהם ולא היה נזהר, והוא שכח את פּינתוֹ הנידחה והרגיש פתאום, שהוא נלאה במאוד וגרוּי במקצת גם־כן – השד משחת, מציצה חוֹלנית זו, שהתחילה בלוח החזה הנלאה, וזו היבוֹשת המזוּהמה שבפֶה...אָח, לנוּח קצת, לנוּח כל־שהוא – להתנפּל בקפיצה אחת, כמו שהיה רגיל באותם הימים משכבר, אל אותה מיטה רכה ושלוָה שבחדרה של אמא, להסתתר בכבישת גו ופנים בכרים ובכסתות ובסדינים המרוּבים ולהיות בטֵל, לגמרי בטל בתרדמה רצופה ואילמת, המַשכיחה את הכל.  חה.  הללו שבפּה – למה הם לוֹ? שוטה שכמותו, מה? לשם מה הוא נחפּז אליהם? יש אצלו איזה דבר בשבילם? או שמא הוא חושב, שימצא אצלם איזה דבר בשבילו הוא? אָח, דבר שבעגמת־נפש הוא, שכבר לא יהא, ודאי, סיפּק בידו לבוא אל הרכבת היוצאה בבוקר.

בינתיים התחילו ברחוב תריסים נפתחים פה ודלתיים התחילו חורקות שם.  באחת החצרות שלנוֹכח התחילו מצלצלים ארוּכות בסַמוֹוַר.  אי מזה בא קול ניחר שבאִשה. בבית אחד, שחלונותיו הקטנים היו פתוחים, התחיל ילד קורא "ברכות" בשגיאות, ואַבא, כנראה, היה מתקנוֹ בנזיפה צרודה.  אָתא יום.  אוריאל הצית פּפּירוֹסה והביט אל השמש שזהבה הטהור היה בכל־זאת מנַבא צהריים ארוּכים וצהוּבים, ונזכר משום־מה באנייה, שבא בה בבוֹקר.  זכר בתחילה את חופי הדנייפּר השוממים, שמיד אחר קיוב, אלו שלאורו של יום אינם מדברים לנפשו ולא כלום.  אחר זה – את החמה הצהוּבה והטרחנית, שהיתה לוהטת מיד כשבא אל האנייה, ואת אגוּדוֹת האיכרים, שהיו לבושים כתנות בד מזוּהמות, והיו סרוחים במכסה, ואוכלים דגים מַסריחים, ומחללים בחלילים, ומחרפים, ומכים איש את חברו מחמת חיבה וצוחקים גסות.  זכר את המחלקה השנייה, שירד לתוֹכה ומצאָה כשהיא מלאה המוּלה גדולה והבל כבד: הצרורות והחבילות ירטו את דרכו מיד אצל הפּתח, ויהודיות כרסניות היו יושבות בכרים ובכסתות, והחזות היו חשופים, והילדים היו שוֹאגים והאִמוֹת משתיקות אותם בשתיקות מחרישות.  שתי בנות ישראל שלוקות מחוֹם, אחת גזוזה ואחת בפֶּנְסְנֶה כחוֹל, היו אוכלות בהנאָה נקניקים באחת הפּינות ומדברות בהתלהבות.  יהודים צהוּבים ושאינם צהוּבים היו יושבים בגילוּי ראש גזוז ובכיסוּי ראש ושותים תה בהרחבה, ומדברים, ומתלוצצים את הנשים וצוחקים בהנאָה.  שניים מהם היו מצחקים בקלפים ומשליכים אותם לפניהם באיזו אכזריוּת שבנקמה, ושלישי, שהיה מתפּשט את הסורדוט שלוֹ, התחיל פתאום מושכו לאחד מהם בשרווּלוֹ וקורא בחרדת־פלצות, מָשָל סכנה בנפש צפוּיה לו לזה והוא מַזהירהו:

– באדוּמים! באדוּ־מי־ם, רוֹצח! ובטפסר! בטפסר! אָה! אָה! ויַראה נא את ה"מאה" שלוֹ.  חה־חה... מלמד! ככה מצחקים אצלנו!

זכר אוריאל והרגיש במילואו גם אותו הארס הרוחש, שהיה אז צוֹרב את חזהו מתחת לכפוֹ ודוֹקר את רקוֹתיו במפולש מפרק לפרק, והוא גנח בהד כל־שהוא של ארס, ונטל פּפּירוֹסה חדשה והציתה בשיוּרה של זו שגמרה.  אַי, דברים שבהבאי... לנוּח! כאילו אותה מהומה טורדת, שכסבוּר היה אגב ריהטא שבילדוּת, שנשארה שם, באותו השטח המנסר, שהדנייפּר עכשיו מחיצה לוֹ – כאילו באמת רשתה אינה פרוּשה גם לפניו, גם לפניו, אם גם שם, באותו זוֹהר רומז וצוחק, שמאחורי בתי־הנתיבות, משתטחים, לכאורה, אלוני המולדת שלוֹ, ולכאורה, מחכה לו גם אותה מיטה רכה ושלוָה שבחדרה של אמא.  פשיטא, שחטיפת שינה במקצת לא היתה מזיקה כלל; אבל אטו כל כי האי רתחא? חה־חה, ממזל תלישא זו, שהיה מטפּל בה כל אותם שני הימים, אותה שהד"ר שלשלת הביא אותה אל הנמל ומסרה "לידו ממש", אותה ואת הגתית הגדולה שלה, שהיתה נתונה בשׂק שחור – כמה היה צוחק ונהנה אתמול בלילה מקריאתה התדירה כשהיו יושבים אל ה"חוֹטם" שבמכסה, וזו היתה פורטת באיזו קדחת שבצהלה נגינה אחר נגינה מזמירות מולדתה היפות ומפסיקה פתאום מפרק לפרק וקוראה בנחת צוהלת:

– אֶוֹהִים! אֶפשַׁו – ששוב איני בפַוִיס?[9]

והנה גם אותה רחוב. זו היתה כולה רובצת כלפּי חמה ובריות היו כבר רצוֹת פה ושם.  חה־חה.  זוֹ גופה, כמו שהיתה.  הנה גם השלט כקוֹמת איש, שאת הסנדל הגדול המצוּיר בו רואים מתחילת הרחוב ומסוֹפה.  אבל – השד משחת! אפשר ששכח? שלט זה לפני אותה חצר מקומו או לאחריה? אַה, הנה היא.  הליצנים הללו – כמה מהשלוָה יש אצלם.  אוריאל ניצב בפשפש, שכבר היה פתוח אל הרחוב.  הזקנה היא זו מסתמא, שכבר טוֹחנת הרים.  החצר היתה גדולה ונקייה, והמסילה הצרה שבטבוּרה כבר היתה מכוּבדת, והדשא הבריא והירוק שבצדדיה היה מבהיק ונכלם גם יחד מרמזיהם הבהירים של השמים הכחוּלים.  הנה גם החומה האדוּמה והיפה למַדי – ניצבת היא לה שם, בפינת החצר שבקצה, אצל אותו פרדס, המלבלב מאחוריה.  החלונות פתוחים והוילונות האפלים מוּרדים ודוממים.  אפשר  שישינים? אַה, והאי מאי? גדר חדשה לגינת־הירקות שלנוֹכח    החוֹמה? זקנה זו וה"דינדיריה" שלה, חה־חה!

אבל הנה הקשיב פתאום אוריאל איזה רשרוּש חזק והטרפים שבגינה התחילו שוֹאגים.  אחר־כך בא לאָזניו צחוק כבוּש ורוחש, מָשָל פיו של הצוחק סתום.  שתהא זאת רחל? שתהא אותה רחל יושבת גם היום בבית אמא? אבל הנה גם קולה החזק והקשה של הזקנה.  הוא בא גם־כן מהתם.

– אַה־אַה, "דְרוֹפָּה" גדולה, אה־ה? באת במצור? חכּ־י!

אחר־כך נפתח בהמולה ובאותו הצחוק הכבוּש והרוחש הפּשפּש הכחול של הגינה, ומתוכו פרצה במרוצה שבבהלה, מדי נשכה אגב מהקישוּאים שבידה, ריבה ישרה וגמישה, שתלתליה הארוּכים והשחורים היו מתלבטים ומסתירים את גבה ואת כתפיה ואת צדי פניה, שהיו מַלבינים כל־שהוא מתחתם.  אוריאל נשאר ניצב.  אֵל מלא רחמים! אפשר – מֶרְקָה היא זו? אותה ילדה קטנה מרקה? אבל מה גדלה זו! ומה חטוּבה היא, השד משחת – המחזור השני של אותה שִדָה רחל.  חה־חה, כמדוּמה, שאינה לבושה כלל גם־כן.  מה יש לה שם במקום בּלוּזה? איזו כתונת כחולה ורחבה.  חה־חה ושרה ריזה זו הזקנה – כיצד היא נישאת אחריה במוֹט שבידה! כסופה, חה־חה.  אבל הנה זו חוזרת.

הריבה באה במרוצתה אל גדרת הנצרים של הפּרדס וכוֹננה את פּניה ימינה, אל המבוֹא שבינה ולחוֹמה; וכשנטתה הזקנה גם־כן ימינה, התפּתלה פתאום בצחוק חד, כנחש בריח, ונטתה הצדה ונמלטה במרוצה שוֹאנת לנוכח פני הפּשפּש אשר לרחוב.  כשראתה את אוריאל מרחוק, פרצה שוב בשאגת־תרנגולת חדה, וטסה והתנפּלה בחדוַת־הצלה ישר אל זרועותיו שהוֹשיט לה.  כשהיתה תלוּיה בכתפוֹ, היתה חזה הבריא מַכּה גלים, ונשימתה היתה רוֹתחת, ובשרה היה חם ולזוג ופורח ושתי כפּיה היו תוחבות בנהימות־צחוק נלאות את הקישוּא אל פּיה.

הזקנה, שלא הרגישה בכלום מה שהיה, היתה נישׂאת והמוֹט בידה וקולה פועם:

– הללו "טוּ־ניקות" הם! טוּ־ניקות, ריבה! קישואים תגנבי אצלי באִבּם? חכ־י, "אַליוֹנה" גדולה שלי!

אבל פּתאום ניצבה:

– האַ! מה? בּוּלבּיאֵל? הוא כבר צמח? כסבוּר הוא, שרחל'ה היא זו לו? אבל שמא תאמרי, שמפניו אֵחָת, האַ? הנח! הניחנה!

אוריאל צחק וירט בידו:

– אַת אומרת, שרה ריזה, שאני אֵחת?

מֶרקה, שלא חדלה מהקישואים והיתה כוֹססת אותם בקול, קראה, כשפּיה סתוּם ופניה כבושות בכתפו של אוריאל:

– קיש־קיש־קיש, שָגֶה גֵיזֶה! חה־חה־חה... במטותא, מַדם!

וקולה החזק של הזקנה גזר בינתיים:

– ראֵה נא, ראה! מגיפה זו, שירדה פתאום לראשי, מהי? שמא אתה אֵם לה? אַה? בול־בי־אל'קה!

אבל הלז התחיל משדלה בצחוק:

– נוּ, נוּ, נוּ... די, שרה ריזה.  מוטב, שתקבלי פני אורח שכמותי כראוּי – כלום אנשים זרים אנחנו, חה־חה? הושיטי לי שלום עליכם, והביאיני הביתה, וספּרי לי מה יש חדש אצלכם וכיצד אתם חיים – יודע אני מה? אמת, מרקה?

הוא שתק קצת והביט אל הזקנה, שהיתה מביטה בו גם־כן בשתיקה, ואחר־כך סיים נוגות קצת:

– זקנת במקצת, שרה ריזה חביבה, אַה? זה אינו כדאי, אומרים.

הזקנה התחילה רוגנת.  רגנה ורגנה ונתפּייסה, לאחרונה.  זָקנה? ודאי, שזקנה.  מסתמא זקנה.  וכי מאי הוא סבור? מאליה קופצת הזקנה – אם יומם ולילה אַת מטפּלת ב"פּלוֹימה" שכזו.  האפרוחים? לאפרוחים הוא שואל? חה־חה! פרחו להם הללו.  אלא ש"דרוֹפּה" זו שלה הבריאה נשארה אתה, להוָתה.  לוּ בא איזה שד שבבצה, כזה שבא אל אותה הרקדנית, ולקח אותה.  אילו היה כבר בא, לפחות.  לדידה, יהא אפילו מוּמר, ויהא אפּיקורס, ויהא כל־בוֹ וימח שמו – אֵי! הארטיסטים שלה כבר הרגילוה, ברוך־השם, לכל דבר.  מה?  היכן  הם? חה־חה! בכל הרוחות! אותה הוא שואל! אותו האַקטוֹר שלה הריהו מדַדֶה ממדינה למדינה בכרכי הים שלוֹ.  ידדה וידדה ויביא מסתמא בקרוב שוב את ה"במחילה" שלו החשוּפה מַתָנה לאִמא.  כלום אינה מכירה את שמרילי שלה? אַת! גרגרנית שאינה נחנקת! אילו נתנה, לפחות, גם לה מהקישוּאים.  תני הנה! נוּ, וּכּנמית זו, ששמה חסר לה, אותו מוציא הפקקים שמהפבּריקה של זַוילוֹב, שוֹאֵל'קה שלה היקר, חלה פתאום בתחילת האביב, וכבר היה בוַרשה, וכיום הריהו מגדל פּשפּשים בסביבות שלכם – בנאוֹת דשא שם.

– יחידי?

הזקנה היתה נוֹשכת מהקישוּא, שהצילה מידי בתה, וכוֹססת אותו בחניכיה.  יחידי? רק אתמול באה משם.  "פּיוֹקלה" זו היתה גם־כן אצלוֹ.  למה היא ניצבת כגוֹלם, בצקת זו שאינה מחמיצה? אינה יכולה לראות, שהניה תחַמם את הסַמוֹוַר? הניה! הכיני את המיחם! איוס, ריבה! מהרי ויתנו תה.  חכי.  אמרי שם, שאת הדגים תבשל היום.  נאכילנו – ונסתום את פּיו.  נוּ, וזה ה"אִסרו־חג" שנדחה, אותו תכשיט הזקוּנים שלה היקר, "מוּנח" גם הוא שם.

–כיצד? חיים'קה? גם־כן לשם רפואה?

– לא־ו, סתם מונה את המטפּחות של הבתולות.  לשם רפואה! כלום מה חסר לו – אם לא קדחת ודגים שנצטננו? נוּ, בוֹא, בוֹא, ציפּור נודדת.  נכּנס הביתה ותנוח קצת.  אימתי באת? נבוֹא נוּ.

הזקנה פנתה וחזרה במסילה ואוריאל אחריה.  בהליכתה נאנחה והתחילה מדברת שוב:

– שכזה הוא הדבר, בּוּלבּיאֵל'קה – אַה? נמצא, שאתה חוזר, לאחרונה, הביתה.  מאיזו מדינות, אַה? אלו הפּנים היפים! חה־חה! דלים גאים! שאַל: מה? ושאל: מי? יִדוֹדוּן! חה־חה־חה! עולמו של הקדוש־ברוך־הוא צר בשבילם! אוֹי, הייתי מצליפה אתכם! אחת ושתיים וילחשו הא... רַים – וּזכוֹרוּ.  אָה־ה־ה, רכים וחמים הייתם הופכים אצלי! אלא – שאתם החכמים...

– חה־חה.  אבל חי נפשי, שרה ריזה, שפּיקחית אַת...

– נוּ, טוב, טוב, חכם! פּיקחית... כבר אמרתי – אַתם הפּיקחים... אֶח בוּלביאל שוטה – כדאִי, כפי שאני רואה, גם אתה לאלו הגהצנים שלי.  אבל בוֹא כבר, בוֹא־א, נשמה שלוּלאותיה חסרות!

ובהיותם כבר בפתח, הרימה קצת בידה האחת את שוּלי שמלתה, והתחילה מתרוממת ופוסחת במדרגות האחדות שבפנים וקוֹראה בהרמת־קול:

– והלז מה? מרקה, שאלי שם את זו ה"חטאת" המלוגה: חושב הוא לקום היום – או שמא הוא דוחה את הדבר למחר?

אותה ה"חטאת", שדיברה בה הזקנה, היה, כפי שראה אחר־כך אוריאל, חצוֹצרה, זליג חצוֹצרה מצ. קרית מולדתו, או פשוט, כפי שהיה מכוּנה בפי אנשי־שלומו: יֶפים, אותו אדם רזה וטוב, שאינו אוהב אלא אנשים טובים ותֵה שנמזג בחָלב אדוֹם.  אדם זה משמש כל היום דֶנטיסט בקַבּינֶטַה שיש לוֹ, וליזה ידידתו, אותה האַקוּשֶרית[10] הגבוהה והכפופה קצת, שפוגשים אצלוֹ תדיר, מכינה לו סַמוֹוַרים, ותופרת לו חלטים,[11] ופניה חיורים ונוגים, כשהם מביטים אליו.  הוא, יפים זה גופו, זוכר אוריאל, היה נוהג, שיהא ניצב בחלטוֹ באותו חדר שבביתו, שיִחדוֹ לכתחילה בשביל אַנשי־שלומו, שהיו אורחים תדירים אצלו, והציג שם גם את הכיוֹר, בכדי שיהא יכול להכּנס אליהם מגברא לגברא – היה נוהג, זוכר הוא, שיהא ניצב שם אצל אותו כיוֹר, ומנַגב בחָפזה את ידיו באלוּנטית, הכרוּכה לו בכתפו, ומתחטא, וקוֹבל על החולשה שלו שבימים האחרונים ועל ריבוּי החולים, ומספּר אגב בלחישת סתרים ב"ליזה זו" ובנצרנותה הטהורה, אותה, שיסודה בנפש הנצרנית... כלום יש מבינים לו? פשוט מאוד, בנפש גדולה ונאצלה... ונוהג גם־כן, שלא יהא גומר את דבריו, אלא אם־כן מזכירים אותו בשפה נשוכה:

– אבל שם בני־אדם חולים מחכים, יֶפים...

כשהיה אוריאל ניצב אחר־כך אל הכיוֹר וחזהו וידיו היו חשופים, וראשו היה תחת הברז, שהיה פתוח ומקלח לו מים קרים ומשובבים, נזכר משום־מה פתאום בצוָאר, מי שהיה חברו של יפים משכבר הימים, נזכל בצל של איזו משובה שבילדוּת, כיצד היה זה, הגבוֹה והדק והקפוּא, מוֹדד מתונות את המרצפת הרחבה שברחוב המולדת השוקטה, מודד, ככלונס גבוה זה, שזז פתאום ונדד ממקומו, וחברו, זה הקצר והרזה והמהיר כאותו צלוֹבח, היה מתנפּל אצלוֹ מהירות ומתלהב ומשתדל להביט לו בפניו.  צואר זה, כשהיה מספּר ביפים, היה מספּר בהנאה מרוּבה באֶפּיזודות ארוכות, ופניו השחורים היו הולכים ומסמיקים, והיה מזכיר ביד קמוצה את איזה תיאודור, בחור, מבינים אתם, רוּסי, ואת איזה פּיטרוס, גם־כן בחור רוסי, מבינים אתם, והיה מונה בשמוֹת בחורות רבות, וצוחק הרבה וגוֹמר, באחרונה, את דבריו מסמרים:

– שוטה, שיש בו אפילו כדי פֶינוֹמינליוּת; אבל אדם טוב.  אדם טוב.

הליצנים הללו, חה־חה! אותו צואר היו מכריו מתחלקים אצלו – דֵי יוּרי: לאנשים רצינים ולאנשים שאינם רצינים, ודֵי פקטוֹ: לאנשים, שהוא ירא מפּניהם, ולכאלה, שמפניהם אינו ירא.  שוטים ופקחים סתם – לא היו אצלו מימיו; אצלו היו שוטים שבפינומינליות ופקחים שבפינומינליות.  תחת זה, שליֶפים נתחלקו מכריו לאנשים טובים ושאינם טובים, והפּקחים שבּהם היו אצלו פקחים באמת, מבינים אתם, פקחים כמו שכתוּב, והשוטים היו אצלו שוטים שבמיניאטוּרה וכאלה שבאנפי רברבי.  ויפים זה, כשהוא היה מתחיל מדבּר בצואר, היה גם־כן מזכיר את פּיטקה ואת פידקה, בחורים נפלאים ואנשים טובים באמת, מבינים אתם, אנשים טובים כמו שכתוּב, והיה מספר בהרבה מבנות ישראל שבקוֹסטיוּקוֹביצ'י, ושבסוּרז', ושבוַרשה, ושבסטרוֹדוּבּ וכאלו.  ומדבריו נמצאו תמיד למדים, שלצואר זה, שהוא מהמצוּינים שביוּריסטים, אבל גם תופש בכינור מהנלהבים, היתה או שיש לו גימנזיסטה אחת מבנות ישראל, שהיא יראה ממנו מאוד ומאזינה תמיד בחרדה לדבריו הנמרצים, כשהוא מתחיל מדבר אתה באנשים ובספרים ובתורת המשפטים שברומא, וחומלת אותו בלבב תמים, כשיש לו יסוּרים; ואחרת יש לו, שהוא ירא מפניה מאוד, והוא כותב לה תכוּפות מכתבים ארוּכּים ומלאים השגות שבהתלהבוּת גדולה בדבר הקוֹלוֹרטוּרה שבמוּסיקה, שהוא מקוה להיות באחד הימים ממתקניה היותר נמרצים, ותמיד הריהו מחכה למכתב הימנה.  וגם זאת, כנראה, חומלת אותו מאוד, כשיש לו דאגה בלב.  יפים היה גומר את דבריו, מדי אחזו אצל פיו הפתוּח של החולה את הראי בידו האחת ואת הפּינציטה [12] בשנית:

– איני מדבּר כלום – כלום יש מבינים לי? אדם זה הוא חברי.  אבל באמת – כלומר, באמת, הרי אינו אלא חְלֶיסְטַקוֹב,[13] וחליסטקוב שלא במיניאטוּרה – לאו; אבל דוקא, מבינים אתם, באנפי רברבי.

כשגמר אוריאל את הרחיצה והיה חושב, שרוח חדשה לבשה אותו, נכנס בנהימת נגינה קלה אל חדר האוכלים המרוּוח.  זה היה נקי וכתליו צחקו שאננות.  היה המיחם הממוֹרט רוֹתח ומתמר, וחשרת האד שלו החורורה היתה שקוּפה והיתה נוצצת במקום שהפסיקה את רפידת־הזהב הארוּכה, שהשליכה חמת הבוקר באלכסונו של החדר.  מרקה, שכבר הספּיקה ולבשה בּלוּסה אחרת צחוֹרה ושמלה יותר נקייה, היתה צוחקת ומפטפטת ומורחת חמאה נוצצת בחתיכת הלחם שבפנכה, והזקנה היתה יושבת וגומאה תה בקול ומגלגלת בלחם המרוּח.  אוריאל ישב ומרקה הגישה לו כוס תה.  בתחילה היה יושב והיה מדבר את הזקנה ומצחק את הריבה ונהנה מאור הבוקר הצוהל ומאותה הברירוּת הצלוּלה, שהיתה תוססת ברקותיו, זכר למים הקרים, ששובבו אותו.  אבל בקרוב בא גם יפים והתחילה סדרה אחרת. פניו הקטנים והסחוּטים של זה היו בתחילה משום־מה ארוּכים יותר מדי, וכשהביטו לא הביטו ישר כלפי אוריאל, אלא ממנו והלאה, לכאורה, וכשהיה מדבר, היה קולו פוזז והיה דומה כאילו אינו מוצא לו שום אחיזה, ודבריו היו כבוּשים בתוכם והיה כהים במקצת ואיזו קוּבלנא רצוּצה היתה מבצבצת ויוצאה מהם, איזו קוּבלנא שבנפש, שאפפוּה יסוּרים שאינם כדאים לה בהחלט, קוּבלנא כבוּשה מחמת מיאוס, כביכול, כלפּי אֵל ואדם גם יחד, דומה בהרבה לאותה גופה, שהיתה תמיד משפילה את קולו של זה ומאריכה את פניו הסחוּטים באותם ימות החרם, שהיו מפרק לפרק באים ונוסכים אֵבל דומם בחדרים השואנים שלו, כשהוא היה נופל פתאום למשכב, לרגל איזו "דברים שבינו לבינה", והיה שוכב כל היום יחידי ונאנח כבוּשות ואינו מדבּר דבר מחמת יסוּרים גדולים שבנפש שנכותה, כביכול, וכשהיתה מזדמנת לו, באחרונה, שלא בכוָנתה "יֶנְטָה" אחת מאלו המתרפאות אצלו, מאלו הלובשות חזייה חמה ואדומה מתחת לטלית הגדולה, היה פתאום משום־מה מתחיל מרגיש איזו נטייה חמימה שבקירבה חשאית דוקא כלפּי זו, והיה פותח לפניה את סגור לבו.  אוריאל היה יושב והביט אל פניו והקשיב לדבריו, ופתאום נזכר משום־מה באותה אקוּשרית גבוהה וכפוּפה במקצת, שנשארה לו לזה בביתו שבצ. נזכר בפחדה החיור והאילם מפני אדם סחוּט זה, ולבו נפנה והתחיל מנחש ומנחש לו דבר.  תוּגה.  אֵי מזה באה ונשבה בפניו תוּגה קלילה והוא היה יונק תכוּפות מהפפירוסה שלו ומחליק בכפו האחת את כוסו המצטננת.  אבל זו לא ארכה הרבה.  במהרה היה כבר יפים יושב אצלו, כמו שהיה רגיל בימים מקדם, והיה מביט אליו בגילוּי לב שבאמוּנה, והיה שמח לראותו, לאחרונה, וצוחק, ומדבר בשרה גלזר, ריבה זדוֹנה זו, שאוריאל זוכר, שהיתה נחשבת תמיד ל"אויבתו בנפש", חה־חה, ובחברוֹ צואר, היושב בחורש־מצל ותלמידיו הם בצ. גופא ובסביבה שלה והריהו "פּורח" לו כל היום במסילת־הברזל בבחינת רצוא ושוב.  חה־חה – גם אתמול פגשהו; ודיבר בפּידקה, שצר לו מאוד, שאוריאל כבר לא ימצאנו אצלו, ובפּיטקה, שאפשר מאוד, שיהיה בחודש הבא בצ. שיבוא לנוח קצת, אם רק... אם רק... ובכלל, אם רק כתפיו החזקות של זה לא ישליכו לכלבים את ראשו ההומה בבת־אחת, חה־חה – אח, זהו בחור! זהו בחור – שלהבת! ואוריאל כבר היה יושב דומם, והיה מסתכל אל התה הצלוּל שלפניו, ודומה היה לו, שזה לו ימים רבים רבים, שהוא מקשיב את הזמזום הטורד הזה יום יום, ושבקרוב יפסיק את זה הדוֹבר, גם־כן כמו שהוא רגיל יום יום, ויקום בלי אומר, וייצא אל הרחוב השוֹקטה שבמולדת, ויהא נפגש את שרה הזדוֹנה, כשהיא נושאת אתה את ספריה, ויהא מפטפט אתה בלגלוּג וזו תהא מתקוממת לו, ויהא נפטר ממנה, ונתקל בחיים צואר, ומקשיב להתלהבותו המתוּנה, ומביט בתמונות הנשים, שיהא זה מראה לו בהנאה מרוּבּה ובחרדה שבסוד, ויסוּר, לאחרונה, הביתה ויברח גם מהתם, וייצא השדה, ויהא מטייל יחידי בחורשה שליד הנחל ויחכה ללילה.  בלילה יהא שוכב ושוכב, ופתאום יקוּם וילבש וייצא לשוטט ברחובות, הישינים באפלוּלית, כשהם מרוּבּצים מטל שבלילה, ויסוּר אולי שוב אל אותו יפים גופא.  אָז יתחיל טיפּול גדול וטורד בהכנת סַמוֹוַר, או בבקשת "יד שלישית" בשביל תק"א שבקָרטים, או בקיבוצו של קהל בשביל טיול שבסירה... אחר־כך, כשיהיו כבר הכל מוּכנים, ואחד יהא קורא ומזרז את חברו, וליזה האקוּשרית תהא מטפלת ומצלצלת בסַמוֹוַר ובכוסות, שיפים אוהב לקחתם אתו אל הנהר, בשביל שישתו שם תה בחלב אָדוֹם, ישוב פתאום הביתה וישכב שוב.  האחרים יהיו רוגנים בפיהם, ובלבם יהיו שמחים ויתפזרו גם הם איש אל מיטתו.  למחרת יהיו מדברים בזה, ויהיו צוחקים ומספרים ומלגלגים ונצים, ושרה גלזר תהא זדונה ותהא שותקת – כביכול, אינה מרגישה בזה כלל וכלל... וכשיסוּר אוריאל אחר־כך אל ביתו של יפים, יפגשנו זה בפתח אשר לקבּיניטה, ופניו הסחוּטים יהיו נבונים בכוָנה ונהנים, והוא יהא מאַים לוֹ בפּינציטה שבידוֹ:

– אוריאל, הרי אתה נחש.  אלא שעכשיו איני פּנוי לזה...

ואוריאל הפסיק פתאום את הדובר וקם בבת־אחת.  אבל מיד התחיל מתמתח ופיהק.  הוא... מה היה רוצה להגיד? אהא... אֶה... הוא אינו רוצה בתה – בהחלט.  ראשו כל־כך כבד – מוּטב לו, כסבוּר הוא, שישכב וינוח קצת בתחילה.  הלא מרקה תראה לו מקום כל־שהוא לשכב, אמת? אַח, בכמה זו דומה לרחל אחותה – בכמה היא דומה... אותו צוָאר מצוּחצח וחלקתו הגאותנית קצת, שיש בה משום... מנוּחת הברדלס, מה? או זו של אותה לביאה רובצת שבספינקסים – לא אמת יהגה חכּוֹ? השד משחת! ושיִש זה, כביכול, ו... חה־חה, מרקה.  ציפורת־הכרמים שלי, חה־חה.  חַרגוֹלי הירקרק, חלומי ביום והרהוּרי בלילה, חה־חה, ריבה, ריבתי הקטנטנה...

הוא נמצא פתאום ניצב לפניה, כביכול, בברכו האחת, וכפּוֹ אחזה בזו שלה, החזקה למדי והצחורה והדובבת חמות, והגישה לאטו אל שפתיו.  הזקנה התחילה פוזלת כלפי שניהם אגב גמיאות תכוּפות שבנהימה מְחִכָּה, ופני יֶפים נכונו פתאום ופיהם נפתח קצת והיו מזוּמנים ליישב את הדבר המשוּנה במקצת מיד כשיהא אפשר ליישבנו.  ואותה ריבה, שנשארה בתחילה ניצבת וכפּה השנייה יחד את פּתה שמרחה לה צנחה כל־שהוא, התחילה פתאום צוחקת, וצחוקה צלצל קצת יותר מדי.  חה־חה־חה – אמא! אמא, הריהו, הריהו, אמא – אותו "שד שבבצה", זה שהתפּללת לוֹ, אמא... אותו שד שבבצה... חה־חה־חה – כלום... אמא! כלום לא אותו שד שבבצה הוא, זה שבא אלי? אַי! אַי! הרי זה נושכני, אמא – הוא נושכני, חה־חה־חה...

בתוך־כך קמה גם הזקנה.  זו היתה נדה בשפתיה בלחישה מהירה ומתקנת את הכבול שמתחת למטפחתה.  אחר־כך הורידה מהוָו שאצל הדלת את כתפיתה הקצרה, המפוֹארת בציציות משי שחורות ובסטיקלרוס מבהיק, ודיברה.  נוּ, די, די.  הוא אמר – ראשו כבד; ודאי, שמוּטב לו, אם ישכב וינוח קצת משיהא משתטה, או אפילו מקשיב לפטפוטיו של זה.  גם היא אינה פנוּיה עכשיו אל אותם הפידקות והשמידקות שלהם.  גזירה, שמא יקדמוה אחרים בבית־הבּנק.  נוּ, היא הולכת.  מרקה, שלא תשכח הניה לשחוט את התרנגולת לכשתיפּנה.  שומעת היא? וכשיבוא אותו הצד"י הארוך, זה הסוחר שבא ממינסק – שיחכה לה פה.  שלא תתניהו ללכת.  שומעת היא? האַ? מה? גם אותה "חטאת" הולכת? ימהר איפוא.  היכן הוא? נוּ?

אחר־כך, כשנשארו אוריאל ומרקה יחידים בבית, קרה אותו דבר משוּנה, שזו היתה אחר־כך אוהבת לספר בהתלהבות לפני הקהל שבצ., והללו היו משתוממים, ולא היו מאמינים, והיו צוחקים ומקשיבים בימים הראשונים לביאורים הארוּכים והמתוּנים של צואר, שהיה מדבר הרבה בדברים שבפינומינליות ומזכיר הרבה ממכריו ומתבל את דבריו בציטטים מתורת המשפטים שברומא ומספר מקרים מפליאים מחיי המוּסיקנטים המצוּינים.  ובימים האחרונים, כשהיה גם הד"ר שלשלת בצ. היו מַטים אָזניים קשוּבות גם לביאוּריו הנלהבים של זה, שהיה מדבר בחום רב בתכונות מיוּחדות של בני־אדם, שהצרפתים קוראים לזה ככה וככה, ובאותו ההפקר הגמוּר שבנפש, שלטיפּוּסים כמו אוריאל, למשל, ניחא בו, אותו ההפקר המוכרח, הבא מאליו, משום שאי־אפשר לו שלא יבוא – אי־אפשר, פשוּט, מחמת הרגשתה של אותה האחיזה הגדולה, שבטלה אצלם.  הרגשתה של אותה האחיזה הגדולה, לה גרנד קוֹנסיפּסיוֹן, כמו שקוראים לזה הפילוסופים שבצרפת, זו, המשתפת יחד, למשל, אותו, את הד"ר שלשלת מויטבסק, היושב פה ושותה קהוה ומגלגל בלחמניות, ואת... נוּ, ויליאם שקספּיר מאַנגליה, שהיה יושב לפני מאות בשנים וכותב את הלוחות השלישים (המ... הוא אומר: את הלוחות השלישים – בפירוש!) בשביל האנושוּת הבאה, ואת... ואת... איזה הוֹדי פרא ומוּכּה אלוהים, למשל, שיהא מוּטל לאחר אלפים בשנה ונופח את נפשו אצל איזו גדר דחוּיה שבחצי האי האינדוֹסטני – אותה הרגשת האחיזה, החשובה מאוד לכל אחד מאתנו, זו, שאצל הטיפּוּסים הללו, שהנם, אַ פּרוֹפּוֹ, רק פּרחי שדותיו שנסתחפו של ישראל סבא, אצל הללו, הוא אומר, בטלה לגמרי זה כבר, ואפשר אפילו, שלא היתה אצלם לכתחילה, כמו שיש, למשל – חְמֶה... הלא יש, למשל, בני־אדם, שהם נולדים בלא ידיים, או בלא רגליים, או שחסר להם חוּש הריח, או... או שיש להם איזה מוּם אחר...

במקצת היה דבר זה באמת משוּנה; אבל אוריאל דוקא לא היה מטפּל בו משום־מה הרבה, לא באותו יום ולא בימים הרבים שאחריו.  אותו חדר, שהכניסה מרקה לתוכו את אוריאל, היה זה גופו, שבאותם הימים משכבר היתה "חברה" אוהבת להיות יושבים בו בדמדוּמי יום ולילה, כשהם צפוּפים ודחוּקים, ומוֹרטים בחשאי איש את בשר חברוֹ, ונלחמים בגלוּי, וצוחקים, ושרים, ומתלוצצים, וגם שותים, לפרקים, ומסתירים את הבקבוקים מפּני אותה זקנה תחת הסוֹפוֹת והשולחנות.  אלא שהטַפֶּטים שבכתלים היו אָז אחרים.  ליד הדלת משמאלה היתה ניצבת לארכוֹ של הכותל אותה סוֹפה ארוכה שמאָז, ואוריאל מצא בגבהוֹ של הכותל את רשמי רגליו המהלכות של אותו בחור.  ולנוֹכח הסוֹפה, בכותל הימני, היה פתוח פתח אל אותו האולם, שטפּטיו ורהיטיו היו גם אָז כהים במקצת והפסנתר היה מבהיק בזוייתוֹ.  אותו אולם יוצא אל חדר המיטות של הזקנה והלז פתוח שוב אל הפּרוזדור.  הוילונות המאפילים היו מוּרדים גם פה וגם באולם ואל האפלולית הדוממה, שהיתה שוררת פּנימה, הסתננו קרניים חלשות ונלאות, כאֵלוּ של אחר הצהריים, ונפלו שלוקות וצהובות בקצה הקוֹמוֹדה המבהיקה ובאחת הפּינות.  באויר היה איזה הבל שנפחה נפשו וריח של זיוָניוֹת וחלֵב ציפּור שכבר נבלו.  ומיד כשנשאר אוריאל יחידי ונלאה שוב ונחלש באותה אפלולית שלוקה, שהיתה נוֹדפת במה שפרח ונבל, פרצה תוּגה גדולה אל לבו, תוגה גדולה ורוחשת חמות, אותה התוגה הכבדה והסוּמאָה, שאינה נזקקת לניחוּמים ואפילו אם ישנם.  והיה לו פתאום צר בגרונו, ואַפּוֹ התחיל סולד בשרשו ובנחיריו, ורקותיו התחילו רוחשות מהירות והאפילו לו באותה סוּפת קדחת גם את יתר האור הכהה.  התחילה יללת יאוּש דקה ומטילה ארס נישׂאת במחשכי הנפש וזו שאגה כבושות ונואשות:

– בכדִי, אוריאל – בכדי, ידידי הטוב אוריאל...

ואוריאל הכּה פתאום בכוח גדול ברגלו וברצפּה שחרדה, וגנח רצוצות, ופתח במשיכת יד אחת את חזה כוּתנתוֹ הקלה, וישב ונשב.   חה! השד משחת – ושטוּת שכזו מה פירושה, אַה?

– פוּ?

והוא גנח שוב והתחיל מטפּל בהחלטה בחליצת נעליו.

אבל בקרוב, כשהיו ברכיו ניצבות משום־מה בשפתה הצרה של הסוֹפה הארוכה ופוזמקי־רגליו היו בולטים ומַלבינים אצל הקוֹמוֹדה הסמוכה, התחיל פתאום מביט ארוכות ובאיזו תאוָה משוּנה שבהנאה גנובה ומושכת אל אותם הפּרחים הארוגים שבשמיכה החיורה, שהיתה מרוּפדת מתחת.  הביט והביט ופתאום השתחוה, ושני אגרופיו נתחבו בחזקה בסוֹפה, ושפתו היתה נשוכה, וראשו התחיל יורד, יורד מתונות וכבדות, כאילו שלא ברצונו; וכשכבר נפגש קדקדוֹ בברכיו והוּטל בשמיכה, רפרפו פתאום באויר שתי רגליים ארוכות, ופוזמקאותיהן הלבנים טסוּ פשוקות בזה אחר זה, והתהפּכו אצל התקרה ונפלו למראשותי הסוֹפה, ואוריאל נשאר מוטל בסוֹפה ופניו האדמדמים, שכבר התחילו שוב מַחוירים, כלפּי מרום והם מגחכים מכורכמות.  אבל אז נדהם פתאום ונבהל ובקפיצה אחת היה כבר ניצב כלפּי מרקה, שהיתה ניצבת בפתח האולם ואוחזת בכר גדול, זה שלקחה בשבילו מחדר המיטות, ופרצה בצחוק גדול ושובב.  אולם משהביטה זו אל תלתליו הזקופים והמוּזרים ואל פניו המכורכמים והמגחכים, וראתה את חזהו החשוף ואת רגליו, הנתונות בפוזמקאות לבנים, פסק פתאום צחוֹקה, והכר צנח מידה ארצה, והיא פרצה בשאגת פּרא וברחה כלפּי הדלת של חדר המיטות.  אוריאל היה אָז ניצב ושפתיו היו מלמלמות באותם הפּנים המגחכים:

– אלא מאי? בכדי – יהא, לפחות, בכדִי.  אלא מאי? אלא מאי?

ופתאום גנח וקרא בקול שאינו שלוֹ:

– מרקה!

אבל זו כבר לא היתה גם בחדר המיטות.  אוריאל נבהל משום־מה אחריה.  בפרוזדור ראה אותה, שהיא קופצת בבת־אחת מכל המדרגות יחד ונמלטת אל החצר, והוא קרא שוב אגב ריצה וקולו היה זר לו:

– אבל, מרקה! כלום מטורפת אַת, מרקה?

ואולם זו לא השגיחה בכלום ורק שמלתה היתה שוֹאנת בהמוּלה.  כשקפצה ויצאה אל החצר, ניצבה בתחילה והביטה, כאילו חרֵדה זו, ימינה, וחזרה והביטה שמאלה, ופתאום התנפּלה דוּמם וזורקת במרפקות ידיה כלפּי הפּשפּש הכחול של גינת הירקות.  אוריאל לא זכר את נפשו ודלק אחריה גם־כן בריצה שבדוּמיה.  אבל כשזו היתה כבר אצל הגינה ואוריאל השיגה ושלח את ידו לתפוֹשׂ בה, התחרטה פתאום ושוב באותה שתיקה, וגבּה הגמוש התפּתל בבת־אחת, והיא החליקה מתחת ידוֹ, כצלוֹבח בריח זה, המחליק מידי הדייג, והטתה השמאלה, ונישאה בטיסה אחת, ונמלטה ובאה אל אחורי הפּשפּש, אשר לפרדס.  לאחר שסגרה את זה היטב בבריח הברזל שלוֹ, נמלכה ופרצה שנית בשאגה משוּנה, והתחילה נוֹהמת ונושמת ומתחננת אליו חרדוֹת, בלי דברים יתירים, כשאישוֹניה הירוקים נוצצים ומתרוצצים:

– אוגיאל! אוגיאל!

אוריאל היה ניצב ונושם בכבדוּת מצדה החיצוני של גדרת הנצרים הנמוכה; ופתאום הטיל את ידו באויר ונהם מחמת רוגזה שבליאוּת בוחלת:

– ריבה פתיה זו!

ומיד התחיל  צוחק בקול וקרא בצל כל־שהוא של אותה רוגזה גופא:

– אבל פתחי, גוֹלם, ותני לי לנוּח קצת, לפחות.  חה, גדייה פרא זו שצלה החרידה! או שמא אַת יראה מפּני? חה־חה...

הלָה היתה כבר גם היא צוחקת חרדוֹת קצת, ובקרוב התחילה מתחטאה והיתה כל־שהוא נבוכה.  כשהוא היה כל־כך משוּנה.  כשהיא נבהלה כל־כך.  כשהיא היתה יחידה בבית והוא – חה־חה־חה...

ופתאום שוב שאגה קלילה שבפחד ונתירת חתוּל לאחוֹר:

– מאַמאַ...

בקפיצה אחת מהירה שבמשובה היה אוריאל ניצב אצלה בפנים הפרדס מדי דבּרה.  הוא תפש בה בחזקה וחבק אותה והתחיל צוחק ישר כלפּי פני השיִש הרוחשים שלה ומחַקה את קולה החזק של הזקנה:

– אַ־ה־ה, "דרוֹפּה" גדולה, אַה־ה? באת במצור, "אַליונה"   בריאה? חה־חה...

זו הביטה אליו בתחילה זרות כל־שהוא; אבל מיד התחילו פניה אוֹרים והולכים.  היא היתה נושמת מחמת ליאוּת ומרפקתה האחת נתלתה בכתפוֹ החשופה קצת, ובכפּה השנית טיפּחה לו בשפתיו, שהתחילו נוגשות ומחפּשות את אלו שלה:

– איוּס, בחוּר! כסבור אתה, שרחל'ה היא זאת? חה־חה... או שמא אתה חושב, שילדה הייתי וכלום איני זוכרת, אַה?

אוריאל צחק בתחילה בחולשה מחמת פּיזוּר הנפש:

– חה־חה...

ופתאום:

– אֶה, בת חַיִל היתה זאת, חי נפשי! היכן היא עכשיו.  אַה?

וזו שחקה:

– היכן? תמצאנה לכשתחפּש היטב.  בוֹא, רוצה אתה בפטל? שם יש לנו שיחים למַכביר.

וכשהיה בקרוב אחר זה אוריאל מוטל, כשגופו כבד ונלאה במקצת, באותה אַמת הצל הקרירה, שהשתטחה בצדוֹ של אחד משיחי הפּטל, אשר בטבוּרוֹ של אותו פרדס מפוּזר; כשמרקה המַמרה חדלה מהביט אחר כל נשיקה ונשיקה קלה שלה, שהיתה נוֹשקת לו במצחו, אל הפּרפּרים האִלמים, המרפרפים בזוֹהר שאצל השיח, והיתה כבר צוחקת אצלו כבושות, וטופחת לו בגניחות חשאיות בכתפיו, וצובטת לו בלחיצת שיניים חשופות בקיבּרוֹת ידיו, ונושקת לו מפרק לפרק מתחת לסנטרוֹ דוקא ובאותה מציצה רווּיה ומסורה וקופאת מחמת חולשה פתאומית שבנפש קוֹדחת; כשהיתה חמה מנסרת במרומי התכלת ישר כלפּי הפּרדס וזהב רוֹתח ופוזז היה בכל אשר מסביב, היה אוריאל שוכב דוּמם ומביט קפואות אל כתפיה הפורחות של אותה ריבה, שהיו מבצבצות ומַורידוֹת משהו מתחת לבּלוּסתה הקלילה והיו חרדוֹת וכאילו נמשכות בתאוָה לוהטת אליו, ופניו היו, כפני סומא זה שמלידה, חיורים וקופאים בחיורתם וחרדים־קשובים, ונפשוֹ היתה מגששת, והיתה תוהה ומחפּשת בשלוָה שבטשטוש אחרי איזה דבר שנגוז ממנו, אחרי איזה דבר, כמדוּמה, חשוב מאוד, שזה לא כבר היה שומר אותו בלבו, שומר באיזו יסוּרים מציקים שבנפש ובאיזו בטחה אַכזרייה ומלאה ארס רוחש, שדבר זה לא יאבד ממנו נצח, שבכדִי כל הכרכורים ואותו דבר ירדפנו תמיד כצל ומפלט ממנו לא ימצא – והרי היה פתאום אותו דבר כאילו נפסק מאליו והרפּה ממנו, או שהוא, אוריאל גופו, נוּטל ממנו פתאום בחזקת יד, והלָז נשאר רחוק, רחוק ממנו, באותם המקומות הרחוקים, שכבר נשכחו מלב, באיזו מקומות רחוקים וארוּרי אלוהים, שהיה שם גם הוא בתחילה.  היה אוריאל מוּטל והיה מביט אל אותם השמים הכחולים והצוֹחקים, שהיו רוֹמזים לוֹ בשלוָה תמימה שבילדוּת מטרפי הצמרות הירוקות, אל ה"חייטים" המזמזמים ואל החרגלים השורקים שבזהב הדשא הטהור וסַפּיריו שמתחת, אל הפרפרים האִלמים, הצחורים והאדומים והברוּדים, המרפרפים אצל הפּטל, המַוריד בכוסותיו הירוקות, וליבּב אותו הגזם הירוק והמלא נוצה זקופה, שהיה זוחל ומתפּתל רכות ומגשש ומרים את חִדקוֹ החוּם והלוחש כלפּי חמה וזוחל שוב והיה לו הכל כל־כך חדש וכל־כך תמוה, ונפשו היתה מגששת והיתה תוֹהה.  היו כרכים שוֹאנים, כמדומה, ואנשים היו קרובים ורחוקים, והיו איזו דברים גם־כן, היו דברים נוחים ושאינם נוֹחים, והמוּלה היתה טורדת – היכן נשארו הללו? אם באמת היו? הלא היו.  הלא וַדאי שהיו – והם כל־כך רחוקים, כל כך רחוקים...

אבל באחרונה, כשצרחה פתאום איזו ציפּור בקירוב מקום ונאלמה, והוא התחיל נזכר בטשטוש, כמו שנזכרים בחלוֹם רחוק, באיזו גדרת נצרים, שדרכּה הרס אל איזה פרדס, בגדרת נצרים אחת נמוּכה ודחוּיה וכל־כך מוּבנה, כמדוּמה, שהיא צריכה להיות פה, אצלו, בקירוב מקום ממש, אָז נטרדה פתאום נפשו במקצת, ופניו שנתכרכמו התחילו מחפּשים מסביב רְתֵת, ופתאום חרד כולו והתרומם קצת, והתנפּל בקדחת אל זו, שהיתה מפרכסת אצלו, והתחיל מאַמצה אליו בכל כוחו וכובש את פּניו בחזה הרוֹתח והמַמרה והמכה גלים שאינם ישרים, והיה כוֹבשם באיזו שכחה שבאַכזריוּת נוֹאשת, כאילו אחת החליט וממנה לא ישוּב – למצוא שם סתרה להם לנצח.  וזו, שהיתה בתחילה צוחקת בחדוָה ונהנית מסימני החיים, שנראו בו פתאום, ונושכת אותו מתחת לסנטרוֹ בנהימה ארוכה, התחילה פתאום מתלבטת בכל כוחותיה בידיו החובקות אותה, ונשימתה היתה קצרה, וצחוקה היה מבוהל וחנוּק קצת, ופטפוטה – כבוּש, ונאנח, ומאַיים, ונפסק, וצרוד מקדחת:

– אוגיאל... אוגיאל... זה לא יפה, אוגיאל... אח, זה לא טוב, חה־חה־חה.. אוֹי, אוֹי, חַכּה – אוגיאל...

ופתאום חָורה ונשתתקה ונשארה רובצת תחתה, כרחל נאלמה זו – נשארה רובצת חלשה ומצייתת ופניה סומים ומחרכי שפתותיה, שנשארו קמוֹת ומשורבבות כל־שהוא מחמת חולשה, הלבינו והיו נוצצות כלפּי אותו זוֹהר פזז קצת שיניה הקרות.  אבל אָז חרד פתאום אוריאל והרים את ראשו קצת כתוֹהה.  ומשֶרָפוּ קצת ידיו, שהתחילו מרגישות בקִבּורותיה החזקות, שנתפּייסוּ פתאום ונתרככו, גנחה זו שוב בקול שאינו שלה, גנחה באיזה קול רחב, שניתק את מוסרותיו מחמת יאוּש, ופירכסה אצלו אחת, וברוח נישאוּ קווּצוֹת מפוזרות ומסובכות, ורשרשה שמלה, וטרפים שאגו – ופתאום היתה דממה כבושה, וזמזום רחש בדממה ולא פסק, וטרפים נאלמו בזוֹהר, ואוריאל היה מוּטל, כקוֹרת בית־הבד זו, כלפּי חמה מנוּפצת, ובמוֹרד לחיוֹ השלוקה, אצל אָזנוֹ הימנית שלהטה, היה זוֹחל ומתפּתל רכות והבהיק כלפּי חמה אותו גזם ירוק ומלא נוצה, שראהו בתחילה טורד בדשאים הנפתלים שמאצל.

3

ובנטוֹת אותו יום ירד לילה כהה וכחול במקצת, אחד הלילות הראשונים שבאותו חודש.  היו שמים אפלולים והיו טהורים ומשוּבצים כוכבים בהירים, ובשיפּוּלם הרחוק והחולם קצת היה מביט והיה חרד חרמש דק של ירח חדש וטהור.  אותו בחור גבוה, שהיה ניצב בזוייתה השנית של הגזוזטרה, אשר למרכבת המשקשקת ונישאת, והיה מביט אל הלילה ואומר שירה, היה לובש גלימת־סטוּדנטים ארוכה אכּתפא והיה מתקנה מפרק לפרק בנדנוד־כתפיים גרידא, אגב שירה טרופה, רוטטת שברים שברים, כאותם הפּולים, שהאשה מַרקידה אל המַחבת, וקצת צהבהבה.  מיד, כשיצא אוריאל מפנים הרכבת, לא השגיח בו ופנה לו ישר אל האשנב השני שבדלת שלנוכח, אל אותו אשנב, שהיה פתוּח אל שדות־המולדת הכרסנים.  הללו השתטחו להם באפלולית הכחלחלה, וכנראה, לא הכירוהו באותה אפלה; משום שהם, אותם שהיו תמיד, כפי שהוא זוכר מימים ימימה, כל־כך חשובים, כל־כך קרובים לאלוהים ונושמים באותה התוגה הגדולה שבסודותיו, הם גופם היו עכשיו שטופים באיזו כרכורים נואלים כל־כך שבילדות, והיו רצים, ממש כסייחים בני שנה, ומקפצים משונות, כלל וכלל שלא לפי כבודם, ואובדים באפלה והיו כלא־היו, ותחתם באים חבריהם, וגם־כן באותו ריקוּד משוּנה של שטות, שאינו יאה כלל לכרסנים חשובים שכמותם.  ואפשר הכירוהו; אלא שלא חשו לזה... היתה רק אותה חומת האילנות הרחוקים, זו שהשחירה כמו נד באפסי שמים, ניצבת לה איתנה ותפושה, כביכול, בהרהורי נצח שלה שמכבר; אבל גם זו היתה נגרפת לאט לאט ובגניבה שאינה יפה כלל אחרי אותם הרקדנים הפּזיזים, שניתקו את מוסרותיהם בגלוּי.  חה.  שוטה זקנה שכמותה, מי היה אומר לה: הִכָּלמי? כלום באמת כדאי הוא כל אותו השִרחש למינהו והחצב המפוּתל ותוּתי האדמה השונים ואוּכמת הפּטל החמיצה ואפילו אותם הזרדים האדומים או זה הצנוֹבּר דאשתקד – כל אותם הסודות של הילדים הגדולים, שהיא שומרת אותם לשם־מה בחשיבות שכזו מאות רצופות בשנים – כלום באמת כדאים הם, ששׂיבה שכמוֹתה תהא לובשת בשלהם צורת־כלבים שככה אינה יפה, כאותה של הרהורים גדולים, כביכול, שבנצח? ואולי – לאלוהים פתרונים! אולי סוד זה גלוי גם לה ובאמת היא אינה מפקפקת כלל וכלל; ואילולא שהיתה מחוּבּרה למקומה ומדוּכאה מחמת סבל של מאות בשנים – אפשר, שלא היתה חוששת כלל, והיתה רודפת גם היא בחוצפה שבגלוּי ומכרכרת יחד את הללו?

אוריאל ירק מחמת רוח שוממה והוריד את ראשו והתחיל מביט אל מוֹטוֹת האופנים הפזיזים שלמַטה, שהיו צמודים יחד ונאבקים ומהלכים במקום אחד ומשקשקים ומחרישים את האָזניים.  חה־חה.  צר לו מאוד, שהרהורים מחוּכּמים וחדשים באמת שכמוֹת אלו בחרו והתחילו מבצבצים במוחו דוקא כשהוא יחידי פה.  הללו ודוֹמיהם אינם יפים אלא בכדי שיגלוּם לאחר.  חה־חה.  אז כבר יש לו לדבר צורה אחרת.  כי אחת משתי אלה: גבר אם הוא אותו אחר – והרי הוא מתחיל מיד מתוַכח, והוא מתלהב ומדבר גם־כן שטוּיוֹת, ויש שהלב אינו משומם אז במידה מרוּבה כזו; אלא אם ריבה היא זו? אָה, אילו ריבה היא זו, אילו בת ישראל כשרה היא זאת! אותה – פניה מתחילים מיד חרדים במקצת, ונפשה נטרדת חולנית, והיא מתחילה שותקת בתוּגה קשובה ושולחת לאיש־שיחה מפרק לפרק מבטים קודחים ולחים – אותם המבטים הנפלאים, שהנם תמיד נוחים למדי אפילו ללבו הכמוש של בחור שומם שכמותו, חה־חה; ובסופו של דבר – בסופו של דבר הרי זו מתחילה רוֹקמת לו בהנאה תמימה כוּתנות פּסים למַזכרת, או שהיא מספיקה לו באותה הנאה גופא שבחרדת קוֹדש פוזמקים חמים בשביל ימות הגשמים.  ואוריאל הוריד שוב בנפש קרירה את רירוֹ מפּיו, והרוח בא וחטפוֹ וּנשאוֹ אל הרכבות האחרונות והלאָה.

בינתיים התחיל אותו בחוּר גבוה, שהיה ניצב בקצה השני של הגזוזטרה, מתלהב יותר ויותר, וטירופי נגינותיו הצהבהבות התחילו יותר ויותר רוקדים וחודרים אל המולת־הברזל הרצופה ואובדים בה מיד מחמת ריסוּק אברים גמוּר.  אוריאל הפנה אליו את ראשו, ומיד הכיר בו, שביחד את קולו משתמש אותו בחוּר שם גם בידיו וגם באחת מרגליו.  זו, כנראה, היתה מנַקשת לו שם את הטאַקטים.  בתחילה הצית אוריאל מתונות בפּפּירוֹסה והיה מסתכל בה סתם, ופיהק ונזכר בהנאָה שבקרירוּת רוח, שיש לו בפנים הרכבת ספסל כולו, שהוא ברשותו שלוֹ; אבל כשמיד אחר־כך נצנצה לוֹ דמוּת דיוקנו של זה בפּרוֹפילין שלה, נטרד קצת משום־מה, וניגש בבהונות רגליו אל הדלת שלימינו, ופתח אותה חרש, ובשפה נשוּכה מיהר ונכנס פנימה, ופניו היו מגחכים מחמת איזו משובה משוּנה שבחולשה, ובאָזניו צלצלו הדברים, אשר דיבר לו יפים בבוקר:

– והריהו פורח לו כל היום במסילת־הברזל...  בבחינת רצוֹא ושוב, חה־חה.  בשם אלוהים... בשם אלוהים...

בפנים הרכבת היו תמרוֹת "מַחוֹרקה" חריפה זוחלות באפלולית, שהיתה אדוּמה קצת מחמת אור הפּנסים הכהה, ובהמולת האופנים התכופה היה מפרק לפרק חרד חרדת־ברזל ומצלצל איזה צמיד שבתקרה, וחבורת בני־האיכרים הבריאים, שמצאו איש את חברו בפינה אחת והדליקו להם נר מיוחד, שהדביקוהו אל אותו זיז, היוצא מאשנבם המבהיק, היתה שמחה והיתה שוֹאנת, ובקבוק כחלחל־צלול היה צוחק ביניהם ונמסר מיד ליד בקריאות שבצחוק ובגניחות שבהנאה. אוריאל ניגש אל ספסלו שבפינה האחרת.  שם היה חצי־אוֹפל שרוּי, והכנגד שלוֹ, אותו גלָח קרח וכתפני, שהיה לפני זה יושב יחידי ואוחז בזהירות רבה בתפוחי־זהב וקוֹלפם באיז חיבה חודרת לנפש, היה כבר מיסב ומחליק בניחותא את זקנו הרחב ומקמט בשינוּס מתניים את מצחו הגדול והמבהיק, הגוֹמר במפרקתוֹ השמנה, ומקשיב רב קשב, פרקים בהסכמה שלשבח ופרקים בויתוּר שמפני הנימוּס, לדבריו הבטוחים של יהודי אחד גדול ומצהיב, שהיה לבוּש בפַּלטוֹ שחור ויושב אצל הדופן ויונק בהרחבה גדולה מסיגרה גם־כן גדולה ומדבר ומביט אל האשנב הפּנוּי שמשמאלוֹ.  כשניגש אליהם אוריאל ונשאר ניצב דומם אצל רגלו הגדולה של היהודי, שהיתה שלוּחה ומוּטלת בקצה הספסל שמנגד, נטל זה את הרגל והתחיל מסיר אותה במתינוּת, ופניו הדשנים והגדולים התחילו מסתכלים באלו של הבא – מוּכנים, כמדוּמה, לחננוֹ בבת־צחוֹק שבחיבה, כמי שאומר להכירוֹ; אבל אוריאל לא הביט בו ולא הכיר בכלום, שטח לו את שמיכתוֹ ושכב אגב אותה הנאה שוחקת:

– בשם אלוהים, חה־חה.  יותר איני חסר פה אלא את צוָאר.

אחר־כך הציג אוריאל את צוארונו וכבש את פּניו בו ובכר שלמראשותיו, והיה שוכב ארוכות ומתטלטל יחד את הרכבת השוֹאנת, ונזכר משום־מה באותו מכתב משוּנה, שקיבל פתאום מאת צואר זה גופו מאוֹדסה לפני יותר משנה.  חה־חה.  הוא בחר אז במקומות היותר מצוּינים ממנו ושיננם לבֶּטי, לאותה ילדה חביבה בּטי, תינוקת ורוּדה ופקחית זו של חברוֹ, שרק זה התחילה מדברת; וכשזו היתה אחר־כך רוֹצה לפַיסוֹ, היתה ניצבת בטבוּרוֹ של החדר ומַישירה בטרחה יתירה את רגליה המלאות והכפופות קצת, ואת ידיה היתה משום־מה תמיד משלבת דוקא אחורנית, והיתה מפטפטת רוסית בהתלהבות שלימדוּה ובהברת־ילדים צרפתית:

– והגַלים הללו,  מָשָל חצוצרות של רפאים... הָאַיָה היא הָאַיָה היא! בנימי לבו ההוֹמים של פרומיתיאוס היא מנקשת נפלאות במַקוֹרה החד ופורטת בם סְטַקַטו נשגבה...

וגומרת היתה תמיד בהריסה שבהתנפּלות אל ברכיו ובקריאה שבכיבּוש:

– קוֹנפוּציוס היה או־מ־ר! חה־חה...

ותכנו של אותו מכתב לא נחוַר לו בכל זה לאוריאל, אלא משבא אחר־כך לקיוב, והד"ר שלשלת שאלהו אגב־אורחא באחד הימים, אם יש לו כבר איזה מוּשג מאותה קוֹמפּוֹזיציה נפלאה, ממש פּאַר־אֶקסאֶלאנס, שחיבר אשתקד צואר זה.  חה־חה – אותה סדרה רק ממשמשת היא ובאה.  יבוא – יבוא יום בהיר או כהה, ואוריאל יהא נלאה ויהא יושב באיזו פינה ויהא יונק פּפּירוֹסה אחר פּפּירוֹסה, וזה יהא ניצב נכחו ויהא תופש בידו האחת בכינור ובשנית בקשתוֹ המבהיקה ויהא פולס אִתה מתונות את האויר, ופניו השחורים יהיו מסמיקים, והוא יהא מדבר ומדבר ומדבר...

ופתאום חרד אוריאל לקולו הבטוּח של היהודי שלנגדוֹ, שבא לאָזניו:

– אֶה... סליחה, מְסיוּ אפרת.  יש לאדוני גפרוּר?

ומסיו אפרת נשאר שוכב תחתיו ונשמיתוֹ חדלה. אֶח, קוֹרת־בית־הבד שכזו, אַה? מהיכן נפלה זו לראשו? אוריאל היה מוטל מחריש ומקשיב לכל נדנוּד, משל אותו חתול רמאי, האוֹמר להוֹנוֹת את צידוֹ, והיה משתדל לזכור את הפּנים הללו, הדשנים, כמדוּמה לו, והגדולים, והיה מקשיב בחיטוּט מיצר שבנפש לקולו הבטוּח של אותו יהודי, שהיה כבר שוב מדבר את הגלָח שכנוֹ וכבר דיבר משום־מה נלהבות וחדל, כנראה, מהביט אל האשנב והיה כבר מביט אל מי שאליו הוא דוֹבר.  היתה ההמולה תכופה והיתה מחרישה ואָזני אוריאל הקשובות חטפו רק מלים ואִמרוֹת בודדות שבהתלהבוּת מתפּנקת:

– אצלנו בתלמוּד... חה־חה־חה... בזה אני רואה את ישוּ הנוצרי... וַדאי... חה־חה־חה... אבל הרי זה אַבּסוּרד גמור אפילו אם יהיו מדבּרים בזה...

– אַה!

אוריאל תפש פתאום בנפשו.  חה־חה.  ריח המולדת הוא זה, שכבר בא אל אַפּוֹ. אבל למה זה נדמה לו, שזה אינו פוסק אפילו בהתלהבותו ומביט אליו מפרק לפרק? אפשר לא אמר נוֹאש מהכּנס אתוֹ בשיחה? חה־חה.  מתוּקה השינה, אדוני שלשלת, אדוני שלשלת הבכוֹר! מתוקה השינה – ושלום בלילה!

אוריאל הכיר בו באותו יהודי.  זה היה אחד מסוחרי הטאבּאַק הגדולים שבצ., ר' הֶשיל שלשלת בבתי מדרשות ובביתו של הרב ושל הרבה מחשוּבי הקהילה, ויוסי גריגורוביטש בקלוּב אשר לסוחרים ובביתו של הד"ר ושל ראש הפּקידים אשר לפּוֹסטה, שהיו תמיד מספרים בפניו בהנאָה בשבחם של המרחצאות הנפלאים, שזה מכבד אותם בהם מדי חודש בחדשוֹ; ולא זו בלבד, אלא שהוא שולח אחריהם גם את סוסיו שלוֹ ואת מרכבתוֹ היפה, בכדי שיביאום בתחילה ואחר־כך יחזירום הביתה, לאחר שהם נחים אצלוֹ בתר הכי ושותים לרוָיה תה במיני מיצים שונים.  שלשלת, מר שלשלת המפורסם, אחיו הגדול של הד"ר שלשלת שבקיוב ואביהם של אותם ה"תינוקות", כמו שקוראים להם בצ., שלושת הבחוּרים הגדולים והאדומים הללו, שאוריאל אינו מתאר לו את קרית מולדתו והם חסרים בה, אותם גופא, המספּיקים שקרים לסוחרים שבצ.  ולנשותיהם השלווֹת, ואת בחוריהם הם מפרנסים בחוברות אסורות ובכרטיסים שונים שבפּוֹרנוֹגראפיה – הלָלוּ, שילדי האזרחים הלבנבנים מקפּצים וקוראים אחריהם באותם הרחובות הרחבים והמצלצלים:

– ז'יד הוֹריט! ז'יד הוֹריט! [14]

את שלשלת זה גופו אוריאל אינו זוכר, אלא משום דבר אחד שאינו חשוב, שהיה זה כבר – בימי שחרותו הראשונים.  זה היה במוצאי יום־כיפּוּר אחד.  באותו יום לפני הצהריים היתה חַמת־סתיו זהבהבה מביטה נוגות וחמות אל הרחובות שנאלמו ומתרפּקת באילנות שנחשפו; וכשאוּריאל יצא אז לטייל קצת, זוכר הוא, היה פוגש כנופיות כנופיות של בחורים מישראל ושיבּלים בודדות מהם, שהיו מקוּשטים ושאינם מקוּשטים, והיו רצים והיו נחפּזים, ואיש בחברו מסתכל, ואיש בחברו מחפּש ושואל בארשת פנים כמהים לחוד, בארשת פנים כמהים שבדביקוּת שבאיזה קידוּש־השם:

– אֵי נחטא היום?...

אחרים פגש אוריאל, מי שהיו מַכּריו משכבר.  הלָלוּ רמזו לוֹ באותה התלהבוּת גופא וקראוהו לבוא אתם אל ביתו של שלשלת.  יבוא אתם.  יבוא.  די לה לאותה זהירות שבשטוּת.  יִפטרנה ברקיקה! פּוּמבּי – דוקא פּוּמבּי! מה? אָה, הרי הוא כבר מתחיל: קטנוּת! הכל אצלו – קטנוּת! בקיאים הם היטב באמתלאותיו.  בקיצור – היבוא? הלא   יבוא?

כמו בכל שנה ושנה, הכינו באותו יום גם בשנה זו אצל שלשלת, בהשתתפותם החוגגת של כל בני הבית ומר שלשלת בראשם, "ארוחת־חברים חשאית", ודוקא שמנה למַדי, בשביל אנשי שלוֹמם – כלומר, בשביל אותם המגוהצים ממכריו של אוריאל, שתמיד, כשהם נפגשים אתו ברחוב, הרי הם מברכים אותו דומם ומצחקים לו חביבות באיזו רמיזה שבהנאָה, זו גופא, שבאותם ימי הילדוּת הרחוקים היה אוריאל מפרש אותה בקירוּב – לאמור:

– הי! אני ואתה גלוּי לנו אותו סוד, שאין אלוהים בשמיים...

ובאותם מוצאי יום־כיפּור היה שלשלת זה גופו יושב אצלם.  זקנוֹ של אוריאל, אחד מתלמידיהם המובהקים של הרבנים מליובּאויטש, שׂיבה גבוה ושחוח קצת, שהיה אז רב בצ., בא זה לא־כבר מבית־התפילה, ולפני הבדלה היה מטייל קצת באולם הגדול, שהיה מואר רק משני שיוּרים של נרות־יום־כיפּור, והלָלוּ היו מאדימים קצת ומאפילים הרבה.  הוא היה מטייל לו ב"קיטל" הארוכה שלו ומגרד וטופח בחולשה בסנדליו הרכים וברצפּה, והיה סוֹפק את כפּיו מפרק לפרק, וקולו הרחב והחלש קצת היה מתחטא לאחר הצוֹם לפני אביו שבשמים וממלא את חלָלוֹ של אותו בית קוֹדר בּים־בּאַם אחד שבדביקוּת שבנפש כמהה.  אוריאל היה יושב בפינה אפלה שבאולם והיה מביט אל אותו סבא, וללבו החולם היה קצת חם והרבה הרבה נוּגה.  פתאום ניגש זה וישב אצלוֹ בהרחבת שאננים, ופנה אליו באותו הצחוק הנוגה והחלש, שבאמונת הנפש, הסובלת יסורים הרבה, ורמז לו באנחה חשאית כלפּי אותו סבא, ולחש לו, כמי שמגלה איזה סוד טמיר:

– אלא מה כבודו חושב? שלוָה אמיתית שבנפש לא ימצא אדוני אלא אצל שכאלו... שלוָה שבנפש – ובַריות גופָא.  וּ־ברי־ות גופא! כי הרי זה אַבּסוּרד גמור אפילו אם יהיו מדבּרים בזה... הֵמָה... בני־אדם, שסביבם וַדאוּת ותוכם וַדאוּת... אטו מלתא זוטרתא היא – מה?

ואחר־כך נאנח שוב כבתחילה וכיסה את ברכוֹ בפּאַלטוֹ שלוֹ שניתק והצית לוֹ סיגארה גדולה.

אוריאל נמנם לו הרבה.  וכשפּקח את עיניו, לאחרונה, כבר לא היתה ההמוּלה שהתרגל בה והרכבת היתה ניצבת תחתה.  הגלָח לא היה שוב יושב כנגדו, וגם היהודי שלוֹ אָבד ופינה את הספסל.  בפנים הרכבת היתה דממה וחצי־אוֹפל שרוּי.  האיכרים נרדמו והיו מנַחרים.  באחת הפּינות שבאפלה סיפּר מי ושני לוֹ פּיהק.  גירה במקצת הבל של יי"ש שלאחר גיהוק ואותו הריח הכבד של האיכרים וחמילוֹת הצמר שלהם.  אוריאל התרומם קצת והביט אל האשנב שאצלו.  המרצפת היתה ריקנייה ומוּארה אדמדמות וחומת הווֹקזאַל[15] הלבּינה לנוֹכח.  רפרפו האותיות השחורות שבשלט שמנגד ואיזו קובלנא שוממה ומיוּתרה התחילה צובטת בלב: חוֹרֶש מֵצַל... הנה כבר חוֹרש מצל... אבל השד משחת! למה הלָלו מאריכים בזה ככה? שיחדל, לאחרונה, אותו טלטול טורד ושינוח, לפחות.  חוֹרש מצל... אַח, יפה היה לצאת פה ולקנות כרטיס אחר ולחזור, לחזור אל כל אשר יִשׂא הרוח... חה־חה – סילֵנציום, הוֹראַציוּס ידידי! נשכב נא קצת...

בקצות המרצפה הרחוקות והשרויות באפלת הלילה הגדולה היה רוחש ורוחש איזה טיפּוּל שבליאוּת.  מפרק לפרק שאגו אבנים ושרקו תחת הרגליים.  פתאום קרא אחד ניחרוֹת קצת מאותו הקצה הרחוק – מאותו מקום, ששם הלוֹקוֹמוֹטיב נוהם ונושם ברחישה:

– היש?

ומהקצה השני פרחה מהאפלה קריאה בודדה וניחרת כראשונה חברתה:

– יש!

– ושוב קולו של הלָז מפקד:

– חַר־לאַ־פּינ־קוֹ!

ומיד אחר זה ניקוש שואג של מגפיים מסוּמרוֹת, אגב ריצה תכופה שבאבנים, וקול המצילה נחפּז:

– אחת, שתיים, שלוש!

ואוריאל שכב שוב.  מסביב היתה אותה הדממה שבתחילה, ובלב במסתרים – אותה הלחיצה הצובטת, הקוֹבלת שוממות והיא בטוחה שבכדי ושלא מחכמה הוא.  אבל הנה באה צפירת הקוֹנדוקטור הרחוקה והרוטטת ובגזוזטרה שמשמאלו התחיל פתאום איזה טיפּוּל שאינו ברוּר.  קול רוה שבריבה דיבר נלהבות:

– אַח! אַח! יש למהר! שהרי אנו מאַחרים!

וכשהיתה כבר בפנים הרכבת – אצל אותה דלת, שסומכות ספסלוֹ של אוריאל מחיצה לה, נשמה כבדות והוסיפה:

– ומה? הלכה לה לִינקָה?

וקול שָלֵו שבגבר התחיל צוחק בהנאה והשיב מתונות:

– הֶה־הֶה! הלכה.

אוריאל הניח את ידו למראשותיו וצחק מנחיריו.  חה.  שוב אותה אנָפה ארוכה? השֵד משַחַת!

ואותו קוֹל שבגבר היה בינתיים מונה מלים הלאה:

– ריבה שיש בה משום פינומינליות, אני אומר.  נטפּלה אלי  באחת: שוֹקוֹלאדה ושוקולאדה – ואתה צא והלָחם אִתה.  הה־הה! באמת – צדקה היא: אני הבטחתי לקנות לה שוקולאדה באִם שאקבל את המכתב.  אבל הנה יש לנו גם ספסל פנוּי.  אֶה־ה, שרי לי מארי, הרי זה הספסל פנוּי – לאו? אַח, זה נרדם לו.  אבל אחת היא – נשב.  והנה אנו גם זזים!

הלוֹקוֹמוֹטיב נהם צוהלות ונהימתו נתגלגלה ונישׂאה פרא למרחקי הלילה.  מיד התחילה הרכבת מתנודדת פנים ואחר־זה התנוֹדדה אחור וכבלי ברזל התחילו מצלצלים כבדות.  צוָאר ישב בפינה והניח את מרפקתוֹ האחת בזיז הצר, היוצא מהאשנב שלידוֹ, וידוֹ השנית היתה מוּנחת לו בברכוֹ הארוּכה.  אותה ריבה הוציאה את ידיה הלבנות מתחת לכנפי כתפייתה הכהה והתחילה מטפּלת בוָו, שחיבר במקום אחד את שַלָה הצחוֹר והאַורירי אל תלתליה השחורים, שהיו מבצבצים ומבהיקים אצל מצחה הצח.  פתאום בא מהמרצפה קול צחוק אוילי, אותו המיוחד לפרחי בחורים, כשהם בטלים לגבי איזו ריבה, וזו התנפּלה פתאום אל חלל האשנב וקראה בקול מצלצל שבחזה:

– לינה! לינקה! תזכרי איפוא ותשובי בבוקר.  אמת?

הרכבת כבר היתה נישאת במרוצה ואי מזה מאחורי המרצפה צלצלה תשובה חטופה:

– יפה, שרה!

אבל אותו קול מרוּסק נפל ללבו של אוריאל, והוא התרומם במשהו וגנח כבושות שלא בכוָנה והתחיל מסתכל ממקומו באותה ריבה.  זו – שׂרה היא.  שרה גלזר.  שדָה זו – הרי היא יפה, כמו שהיתה, וגאָה, כפי שנראה, גם־כן כמו שהיתה.  חה־חה.  הידיים הללו ואותו הטיפּול שבוָוים.  אבל אותה שֶבּשם – אפשר שזו היתה לינה? אחותו הקטנה ממנו – לינה? חה.  לינקה זו – ודאי שגדלה כבר, אם שׂרה זו, הבכירה ממנה בהרבה, חברתה היא... אוריאל נזכר פתאום, שאותה שרה גופא, הניצבת אצלו פה, היתה תמיד "אוֹיבתוֹ בנפש", ונזכר פתאום בחשדים מרפרפים, שנשכחו כבר, ובהרהורי אגב, שהיו תמיד באים וחולפים, ואיזו משובה קלילה וחרדה לקִצָה באה משום־מה אל לבו.  חה.  אפשר שהשׂכל מחייב באמת ידידות זו של שתי הריבות הללו? הוא שכב שוב, והתחיל מתמודד מתונות, וקרא אגב פיהוק שבקימה אִטית:

– נוּ, וכיצד אנו חיים פה, מטרוניתא שרה, מטרוניתא חביבה  שרה?

צואר, שראשו היה קצת נטוּי אל האשנב הפתוח, התחיל מרים אותו מתונות, כשמרפקתו נשארה לה מונחת בזיז וידו השנית בברכו, והניחו, לאחרונה, בקיר שמאחריו ופתח את פּיו.  ושרה, שבתחילה, מיד כשהתחיל אוריאל דוֹבר, הרחיקה בדממה אחורנית קצת, פרצה פתאום בשאגת חזה קלילה וישבה ופטפטה:

– אַח! אוריאל?

דומה היה לו אפילו לאוריאל באותה אפלולית, שפניה של זו חָורוּ קצת משום־מה; אבל זו הוֹשיטה לו מיד בישיבה את כפּה הקטנה והלבנה, שהוציאה מתחת לכתפייתה, וצחקה ברוח תמים:

– לינקה זו המטורפת! נכנסה בה רוח תזזית ולא חפצה לשוב אתי היום – חה־חה... תהא איפוא חוֹרקת לה שם שיניים!

וצואר היה כבר יושב בקצה ספסלו של אוריאל ואצבעו מנַקרת את מצחו והוא מתלהב מתונות במשיכת כתפיים גרידא:

– לאו! כיצד אפשר הדבר – כיצד דבר זה אפשר? הרי זה מקרה שבפינומינליות, הוא אומר.  שהוא לא יהא מכיר באוריאל – שהוא יהא מביט בפניו של זה ואינו מכיר בם! הלא פנים בפנים הביט בו, הה־הה... פנים בפנים, הוא אומר...

לאט לאט גילה צואר לגמרי את שיניו הלבנות והיה מדבר מתונות בלינה ובשוֹקוֹלאדה שהבטיח לה, וסיפּר בארוכה כיצד ומשום מה החליט ללכת ללינת הלילה לצ.  שרה היתה יושבת לנוכח והיתה שותקת, כשהיא זדוֹנה למחצה ולמחצה מאירה פנים לאוריאל, והיתה מתקנת מפרק לפרק את הוָו שבשלָה, ואוריאל היה שוכב למחצה בפינתו האפלה ושפתוֹ התחתונה היתה נשוכה במשהו ומצחו מתקמט קצת לפרקים. לאחרונה, הצית בפּפּירוֹסה והפסיק את צואר בדיבוּרוֹ, והתחיל בתחילה בסגנונו של זה, ואחר־כך צחק ושאל את שרה:

– הרי זה דבר שבפינומינליות, חה־חה... באמת, שרה... הרי – אַת... צואר אפילו... הרי אתם יושבים אצלי ומדבּרים בי ובטוחים משום־מה, שאנחנו לא ראינו זה את זה יותר משלוש שנים.  אמת? אבל, אֵל מלא רחמים – אל מלא רחמים, שרה... חה.  אני הנני בטוח משום־מה משונות, שזה – להד"ם.  להד"ם – חי נפשי, חה־חה... לא אמת, צואר?

צואר התחיל מצחו מתקמט קדוֹרנית והוא התחיל מסתכל ארוכות בציפּרני ידיו; ושרה, שכפי שנדמה לו לאוריאל, היתה מקשיבה בתחילה לדבריו באיזו תהייה חרדה שבנפש, שתקה קצת מיד כשגמר, ופתאום קפאו פניה קרוֹת והיא סיננה כבושות וזדוֹנות:

– ואני הייתי יושבת ותוֹהה.  אפשר – אָבד לו שם לאוריאל בכרכי הים שלוֹ סגנונו היפה? והיה לי כל־כך צר.  אבל – לאו.

אוריאל חטפה לה לאותה מלה מפּיה:

– לאו? ואַת כל־כך שמחה – אמת, שרה?

זו שתקה שוב קצת ואחר־כך קמה ופלטה:

– חה.  כמדוּמה לי, שבקרוב אהיה גם אני מאמינה, שאני חוזרת וחיה לפני שלוש שנים.

ובהתרוממה, סיננה כמו לנפשה:

– תוגה זו – אלוהים אדירים.

אחר־זה הוציאה את ראשה בעד האשנב והכניסה אותו שוב ומשכה בכתפיה מחמת יסוּרים שבקוֹצר־רוח – מֵיצֵרה, כביכול, שאינה רואה אחרית ותכלה לטלטול דרכה הקשה.  אבל פתאום זיקפה את חזה קצת וקולה הרוה התחיל מתלבט בבטחה גמורה בהמולת הרכבת הדוֹהרת:

Гей, полола дывчиненько

Лебеду

– Лебеду!

[היי, פּוֹלוֹלא... וכו' – הי, ניכּשָה, עלמה, ניכשה, לענה, לענה!]

צואר התחיל כבר מטיל בחשק גדול את ידו הארוכה באויר ומנקש בחוֹטם שברגלו, ומנדנד בראשו, וצוחק בחיבּה שבהנאה ופוזם לה את סיומו של אותו בית; אבל זו הפסיקה פתאום את שירתה וישבה, ושאלה אותו בקרירות גמורה, אם חושב הוא לסור אל ביתם ללינת לילה, או שיישאר אצל שלשלת – כמדוּמה לה, שיש לו שם מחר בבוקר הוֹראָה?

בקרוב רפרפה וחלפה באשנב בהרת גדולה של אוֹרה חיורת ובהירה.  מיד אחר זה התחילו הרכבות רוקדות בכוָנה יתירה ונוטות כלפּי שמאל, והלוֹקוֹמוֹטיב התחיל מיבב ארוכות.  שרה קפצה והתחילה מתקנה את כתפייתה.  צואר התחיל מתרומם ומטפּל בגלימתו, ומיצר ודואג משום־מה וקוֹבל, שבתי־המרקחת ודאי שיהיו כבר סגורים. אוריאל נשאר יושב בפינתו ויוֹנק מהפּפּירוֹסה שלו: אותה לחיצה קלה שבלב, שצבטה אותו לפני זה, התחילה  שוב תוססת שוממות ומכבידה לו יותר ויותר... אבל הנה התחילה קרבה ומאירה המרצפה הרוחשת מאדם.  נכנס סַבּל וסינרוֹ.  שרה הביטה אל אוריאל אגב ריהטא, כביכול, ויצאה אל הגזוזטרה.  צואר התחיל מוֹריד בזהירות את הכינור ונרתיקו מהאִצטבא, ואוריאל גנח וקם והתחיל מקפּל את שמיכתו.

4

ארוכות וטורדות היתה דוהרת אותה מרכבה קלה, שהיתה רתומה לסוס אחד, זו שנטל לו אוריאל לאחר שירד, והיתה רצה לה יחידה ברחובות השוקטים, והיתה שוֹאגת שואנות ומנקשת רסיסים באבני המרצפה הרחבה ומרגיזה את הכלבים שבפנים החצרות הסגורות והלבנות; והללו, שמאצל אותן החצרות, היו בתחילה נישאים נכחה ברוגזה גדולה ומקפצים בחוצפה יתירה דוקא כלפּי סנטרוֹ של אותו סוס ויוֹרטים לו את דרכו, ונשארים, לאחרונה, מלוים אותה בנביחה ארוכה וחופזים בזנבותיהם, ומשתתקים לאט לאט וחוזרים להם מתונות למקומותיהם אגב נהימה של צדיקים:

– נְ־רְ־רְ־ר... כ־ך! אלא מאי? שמא היית סבור – בכדִי אנו חיים, אתּליט? נ־ר־ר...

אבל הנה חדל רוֹגז ודממה הוטלה.  המרכבה נטתה מאבני המרצפה והתחילה רצה רכות במסילת החול הכבושה שבצדדים, ובקרוב נשארה ניצבת אצל אותה גיגית־הכניסה הירוקה, שהיתה זה כבר מבהיקה קפואות כלפּי האפלולית המַחוירה שברחוב, ואוריאל התחיל נוֹשם לרוָחה וסוֹפג לתוכו את הדומיה השאננה, שהיתה רווּיה מטל ומדוּשנה מאותם הריחות שבלילה, הנפוצים וזוחלים מהגנות המלבלבות.  מתונות ירד מהמרכבה ונטל את אמתחתו והניחה על הספסל שאצל אותו בית נם, זה שחמשת תריסיו כולם לבנים וכולם, מלבד האחד שבטבורו, מוגפים היטב – אותו בית יפה ושוקט, שאוריאל היה אומר לו בשכבר הימים בית־מולדת.  לכאורה, היה פה הכל כמו שהיה לפנים, אפלולית ושקט ואזוֹב בגג שלנוכח.  אותה חתול מנוּמרה, זו שהלילה מאפירנה והיא נודדת מתונות בחוּדה של הגדר הארוכה וסורחת את זנבה אחריה.  גינת פּרחים מלבלבת זו, הכובשת את נשימתה הריחנית בתוכה, ואלו טיפּות הטל הגדולות, הנופלות לפרקים מאותו צינור ירוק, זה שיורד מגג הפּחים הקוֹפא, ומתחבטת אטומות ומשתתקת בחבית הריקה שמתחת.  חה.  השד משחת! אפשר – חדלה אחת מאלו פה ולו רק יום אחד? ואם לא חדלה – מה חסר בה? התחילה לוחצת ולוחצת תוגה קטנה ומכבידה – אותה תוגה נוהמת, הנוקרת ויש בה מארסה של חרטה.  נמס פתאום ואָבד מיד איזה גל שקפא כבר ודבר אחד קרוב, לכאורה, מאוד, שקולו כבר נשכח, התחיל פתאום תוהא ומטיח דברים שנוּנים והיה צוֹבט ואינו צוֹבט בחזה שנלאה:

– אֶח, בכדִי שׁרַשתי מִלֵב – באמונה, אוריאל, בכדי...

אוריאל גנח וישב אצל אמתחתו והצית בפּפּירוֹסה.  באוּרוָה הסמוכה נחר פתאום סוס ברמה וחדל.  אחר־כך התחיל שוב כוֹסס נרפות.  ומאחוריו, בחצר המולדת, כנראה, היתה פרה רובצת והיתה נושמת כבדות ורצופות.  אלו דברים שהבריות נאנחים ואומרים להם: משל כחלום... נתרוֹקנה פתאום אותה מלה מתוכה והיה קשה לתפסה.  כחלום... ההיה כל אותו בינתיים מר וקשה ורק חלום? או שזה אינו אלא חלום? חה.  זר הדבר קצת ומביא במקצת גם לידי צחוק.  באמת.  הרי אתה רוצה – והנה אתה יושב ויונק בפּפּירוֹסה ומקשיב לצריחותיו של אותו רגלי שמאחורי הנהר והכל היה כלא־היה.  הכל.  ממש – אתמול היתה אותו דבר.  היום.  הלילה.  אויר סופג זה לא נח אפילו מרשמיו החיים.  הנה הם מרחפים מסביב – מרחפים אצל הגינה שנרדמה ומפרכסים בטרפים המטוללים והדם כה חי ומתרשם.  בת'קה, בת'קה זו החיורה, בת'קה הנוגה, אותה ילדה נפלאה, שהיתה כה חביבה וכה קרובה ללב.  הרכּה! הנה היא מטפּסת ונאנקת פה אצל הגינה.  טורחת וטורחת ונאנחת ונאנקת תחנונים – לשוא.  ידה זו השלוחה, ידה הרכה והחיורה, השלוּחה בקדחת אל פּרחי הלילכים שבפנים הגינה, הנה היא חרדה ומפרכסת ונמשכת ומחפּשת ואינה משיגה – להוָתה הגדולה, היא אינה משיגה את האשכלות הללו, היפים כל־כך, אלה האשכלות הנפלאים, שהיא כל־כך להוטה אחריהם – כל־כך היא אוהבת אותם – אוֹי, אוֹי, יראה נא, חי נפשה, אוריאל... אוריאל! וכי מה יפסיד אם יקטפם בשבילה, אַה? אדם פחות שכמותו.  ולא זו – אלא שהוא יושב ומלגלג לה.  או שמא אינה כדאית אפילו לזה, אַה? אינה כדאית? אמת? והנה היא חדֵלה מטופליה והאויר הרוה והשוקט סופג את יגוֹנה הרב:

– אמת, כי מזוּהמה היא – זה אמת... אמת, אוריאל... אוּ, כמה היא מזוהמה!

ומחר תבוא שוב.  ילדה חביבה זו ויגוֹנה היפה.  בנטוֹת השמש תבוא.  בנטוֹת השמש באדמומית רכה והמצילוֹת אשר במסגדים תבכינה גלמודות וכבושות.  חרש תבוא, כשהיא מלבינה באוֹדם הנוּגה, וחרש תהא מתחככת אצל כתלי הבית ומניחה אגודת ורדים חיים בחלונו הפּתוח של אוריאל והוא לא יראה.  אגודת ורדים חיים, ששזרה אותם בכפות שרחָש ירוקות, כסגנוֹנה מאָז, ופארה אותם בכוכבי זכריני ודגניות פזורים.  תניח בלאט ותכּנס לה אצל לינקה אחותו; ובקרוב תהא יושבת אצלו ונבטת מחלונו החוצה.  ראשי האילנות שבפרדס הקרוב יהיו מוּארים ויהיו מזהיבים.  פז יצחק בחלונות.  פאתי שמים שלנוֹכח יאדימו ויצהיבו ויחוָרוּ.  השטח יכבוֹש ויכבוֹש את נשימתו.  זו תהא חיורה ותהא נוּגה ותהא נכספת למרחקים, והשמש תהא אדומה ותהא בוכה ותהא נפרדת ויורדת ויורדת.  פתאום יכבו החלונות.  צללים יבואו.  השטח יתקרר.  אפלולית תרד ותקוּם דממה.  אָז תקום כצל ותיגש אליו חרש וחרש תדבר לו תחנונים:

– קחני אל ההרים, אוריאל – אל צאת החמה, אַה?

אוריאל הביט סביבוֹ והצית שוב בפּפּירוֹסה ונזכר משום־מה והחליט בלבבו, שהוא ימוּת ככלב.  ככלב ימוּת יחידי ומוּטל באיזו אַשפּה ורואיו לא יאמרו איוֹ.  פתאום חרדה האפלולית הגדולה שקפאה מסביב וירייה חזקה נפלה באוֹהל התיאַטר, שבפנים הפּרדס הקרוב.  התחילו כלבים נוֹבחים ברחובות ומחיאות־כפּיים מהירות נשפּכו כרסיסים.  מיד אחר זה הכּתה מקהלת המנגנים איזו מנגינה מתחטאה ואוריאל קם ונטל את אמתחתו; אבל בטרם הספּיק לגשת אל הדלת החומה, שאחד הליצנים רשם בה בנתר צלם גדול, נפתחה זו מבפנים, וזה שפּתח אותה, לא הביט אפילו אל אותו שבא וחזר, והתחיל מתרוֹמם לאִטוֹ בשליבות הבודדות, אשר לפרוזדור הצר, כשכפּוֹ האחת אוחזת ומחליקה בכנפוֹ האלכסונית של הסוּלם ושולי הזוּפּיצה שלוֹ הארוּכה מפוזרים מתחת ומטפחים בשליבות.  אוריאל נשאר ניצב בפתח.  הוא הביט אל קומתו של זה, שהיתה גבוהה במקצת, ואל כתפיו, שהיו רחבות למַדי, לפי אותה קומה, והיו תלויות ויורדות לו כל־שהוא, ובלבו שנלאה נדפה פתאום בחזקה והתחילה לוחצת חריפות אותה חמימות שבשלוָה תמימה, שאָבדה לו לנצח, חמימות שלוָה ורווּיה זו, שנפשו הרכה, זו שהיתה תמיד חרדה ומתלבטת כמוּסוֹת, היתה ניזונית ממנה לצמאוֹנה הגדול בימים שהיו, באותם ימי הילדוּת הרחוקים, כשהיה מוּטל לפרקים בחיקוֹ החם והבוטח של זה והיה חוֹבק בתאַות־נפש שבקדחת ומחליק בחיבּה בישנית ומתחטאה את חזייתוֹ השחורה והארוּכה, המפיקה ביטחה כה חמה ושלֵוָה, אותה חזייה, המתחילה אצלוֹ משיפּוּלי הצוָאר, הפּתוח תמיד, וגומרת למטה מהמתניים, אצל שתי הציציות הלבנות והארוּכוֹת, התלויות ויורדות לו בברכיו.  אוריאל לא זז ממקומו וקרא בחיבת־פתאום רכה ותוֹהה במקצת:

– אַבּא!

הלָז, שהיה כבר אצל הדלת הפּתוחה והמפותחה אשר לבית, ניצב והפנה אליו פנים גדולים וסגלגלים במקצת, שפּאוֹתיהם היו ארוכות וקצת מסולסלות וזקנם היה קלוש למַדי ומדובלל כל־שהוא, והתחיל מסתכל בו אותה הבטה מצומצמת שהיתה מכרכמת תמיד את פּניו החוַרוַרים והופכת אותם בוֹחלים במקצת מחמת יסורים שבהקשבה – אותה גופא, שהיתה תמיד מַטילה אימה מגוחכה כל־כך בלבות הרבה ממכריו של אוריאל, כשהללו היו אומרים לסור אל ביתו.  אוריאל הביט אליו וצחק צחוק אילם וחיור ופטפט שוב נמוכות:

– אַבּא!

הלָז הכירוֹ, לאחרונה, וקרא:

– אַה... נוּ, טוב, טוב.  פלא הוא! ואני אמרתי – אותה סוּפה שלנו היא שבאה.  נוּ, נוּ – בוֹא ותקבל שלום.

בחדר האוכלים המרוּוָח, שאליו בא אוריאל קודם כל, היתה דממה שבאפלה, והאפלה היתה אפרורית במקצת – כנראה, מחמת אותו תריס, שלא הגיפוהו, ובאחת הפּינות היתה החתול נוהמת בחלומה רכוֹת.  אוריאל הניח שם את ילקוטו ופשט את אדרתו ובא אל האולם הגדול שמאצל.  בדלת ניצב ושׂפתוֹ היתה נשוּכה.  נושנות.  נושנות שככה הכבידו.  אותו האולם הגדול והקוֹדר ושולחנו האדוֹם והקוֹדר כמוֹתוֹ שבטבוּרוֹ.  זו התקרה המסוּידה והנמוכה קצת, המאדימה כהות מחמת אור מנורתו הלבנה של אבא, אותה המנורה הניצבת, שיצאה ובלטה מקוּפּת הספרים הרבים והגדולים, שהיו אצלה פתוחים וסגורים וכפופים לתוכם והקיפוה מסביב.  לארכם של שני הכתלים שמנגד, שהיו שרוּיים בצֵל, היו מַכהים קדוֹרנית שני הַקַנַפִּי[16] האדוּמים שמכבר, ושִדַת בגדים רחבה מאוד ונמוכה יותר מדי היתה מצהיבה שלא במקומה ומשמאל לדלת.  אבא נכנס ראשונה ודיבר בלחש, אגב רמיזה שבאַזהרה כלפּי אותה דלת לבנה וסגורה שמימינוֹ:

– אלא שתהא זהיר.  שתהא זהיר.  שהרי אמא ישינה.

אחר־כך ישב לאִטוֹ בכסא הרפוד, שהרפידות שבסומכותיו נתדלדלו למַדי מרוב משמוּש.  לפניו היו פה ושם פזורים גליונות שונים, צהובים ושאינם צהובים, שהיו כתובים צפופות ובדמוּת קשת כפוּפה, ואוריאל הכיר בהם מיד את ה"כתבים", אותם שהיה בימי ילדוּתוֹ יושב וכותב בפקודת אבא ימים ולילות, אלו ה"כתבים המפרכסים", לפי הרגשתו אז, המלאים רזים וסודות טמירים, המדברים ללב החרד: אתגליא, ואתכסיא, ובחינות, והארות שבנפש, וכל אותם הגימטריאות וראשי־התיבות המשוּנים והארוכים, שאבא היה תמיד צוחק בהנאה, כשזה היה שואל אותו לפשרם אגב כתיבה, והיה פותרם לו ומבטיחו, שכשיגדל, יהיו הללו נהירים לו יותר.  לא הרחק מהגליונות הללו היו מוּטלים והיו מבהיקים לו באיזו חמימות שבידידות נושנה משקפיו הצלולים של אבא.  זה ישב והתחיל מטפּל באותם הגליונות ומסתכל בהם מפרק לפרק מצומצמות אגב הכנה לדיבוּר.  אוריאל הביט אליו לאור המנורה המאדימה וצמרמרת זרה החרידה את יציריו.  אותם הקמטים החדשים, שנתוַספוּ במצח הגדול והגאה הזה ובפינות הלסתות הללו, שהיו כאילו תפחו קצת אצל אותו חוֹטם רחב במשהו – אלו היו נושמים באיזו רוח קרה ופסקנית, שאינה נושאה פנים לשום איש.  וזו הלבנונית הניכּרת, שהיתה מאפירה חדשות בפאות הארוכות ומתחת לסנטר המקוּמט קצת – אַח, זו היתה גוררת אחריה, ובטרחנות יתירה מדי, מחשבות כה זרות וכה משונות, לכאורה, שבאמת אין בהן משום חדוּש כלל וכלל.  אוריאל הביט סתוּמוֹת אל אותו הלוּל הממוֹרט, שהיה מצהיב נוגות בכירה המסוּידה, וחשב, כשלבוֹ היה אטוּם:

– אלא מאי היית אתה סבור?

ובלחיצה קלה שבלב נטל לוֹ כיסא וקרא אגב ישיבה קריאת סתם:

– הרי כבר קרוב לשתיים, אבא, ואתה...

אבל מיד נתפס ונשתתק.  חה.  מיד יקבל נזיפה – והוא יהא ראוּי לה באמת.

– המ! המ!

אבא, שהיה מטפּל בגליונותיו וכפּוֹ האחת היתה מגששת לפניו ומחפּשת את המשקפיים, כנראה, הרים אליו את פּניו באותו קוֹצר־רוּח שבנפש פזורה, זה שהיה מַרקיד תמיד את פּאוֹתיו כל־שהוא, ומיד הקשיבו אָזני אוריאל קצרות ופסקנוֹת:

– אדם סח, נוּ!

אוריאל המציא לוֹ בשתיקה את המשקפיים וזה הרכיב אותם לחטמוֹ ופשט אגב פיזור שבנפש והניח את שתי ידיו זו אצל זו לפני אוריאל:

– נוּ... פירוּשוֹ של דבר הוא... הב נא.  הלא פּפּירוֹסה הבאת מסתמא?

אבל כשהגיש אוריאל ופתח לפניו את תיק הפּפּירוֹסוֹת שלוֹ, כבר לא הרגיש זה בכלוּם, ושמאלוֹ, שהספּיקה אַדְהָכִי וחזרה אליו, היתה כבר אוחזת בקצה המשקפיים שאצל רקתוֹ הגבוֹהה והמשורגה כחולות, והוא היה מביט אל ה"כתב" שלפניו, אגב נהימה קלילה שבקריאה מרוּכזת.  אוריאל נטל פּפּירוֹסה וּתחבה לו בימינוֹ השלוּחה.  אז הרים אליו זה את ראשו אגב ריהטא וקרא בחפזה:

– אַה?... נוּ, טוב, טוב.

בקרוב פסק ממשנתו ושלח מתוּנוֹת את ידו, והוציא משום־מה את המנורה מקוּפּת הספרים שמסביבה והגישה למוֹ פיו, והתחיל יוֹנק ומצית בה את הפּפּירוֹסה שלוֹ.  ומדי החזירוֹ אותה לאחר זה למקומה, פלט מתוּנוֹת ובקמיטה מהלכת שבמצח:

– ס־ס־ס... נוּ! שכזה הוא הדבר.  ס־ס־ס... שכזה הוא הדבר.  באת – הרי אתה אורח.  הרי אתה אורח.  ס־ס־ס...

אחר־כך שתק קצת והביט אל אוריאל קצרות וחוֹדרוֹת, ופתאום ינק מהירות מהפּפּירוֹסה והתחיל מכבה את אִשָה במלילה וקרא שוב:

– פירושו של דבר הוא – ס־ס־ס... נוּ! אני נהנה שבאת.  אני נהנה באמת.

ומיד חזרה שמאלו שוב אל קצה המשקפיים, שאצל רקתוֹ המבהיקה משוֹרגות, והוא סיים נמוכות ומהירות קצת, מבלי אשר הרים את פּניו מגליונותיו:

– נוּ... הסירה את האבק – או ש... מה? תחפּש שם – תמצא מסתמא גם איזה דבר שבאכילה... נוּ!

אחר־זה חזר אבא אל משנתוֹ ואל אותה הנהימה שלו החרישית והתכופה.  אוריאל קם והביט אל סביבו שוממות ונואשות.  היו הפּינות שלנוכח ריקוֹת וקודרות קצת והכתלים הציצו אליו זרות וקרירות.  אותו הראי השוֹמם, שהשתחוה לו נמוכות ממזרח הבית, גם הוא לא הבטיח חדוָה ללב.  בתחילה ניגש אוריאל סתם אל אחד החלונות שבזוית וניצב אצלו והתחיל משרטט בזהירות יתירה איזו שלשלת משוּנה בזגוגית המבהיקה שלפניו; אבל פתאום גנח ופסק ויצא אל חדר האוכלים האפל.  שם היו הסַמוֹוַרים וכלי הנחושת הממוֹרטים מבהיקים מהפּינה, והכסאות הגבוהים היו ריקים ומסוּדרים אצל הקירות, והַקַנַפֵּי האדוּמה שמשמאל לדלת היתה פנוּיה ובזוייתה האחת היתה רובצת החתול ונוהמת.  אוריאל ניגש אליה פתאום, משל נזכר לאחרונה באותו דבר מיצר ששכח, ודחפה בכוָנה יתירה שברוגזה כבוּשה.  זו החלכה נחבטה רכוֹת ברצפּה וקמה והתחילה מתמודדת ברשרוש יבש, ואוריאל ישב בקנפּי בהרחבה וירק ונקם כבושות:

– אַח, אַת! אַה?

בקרוב היה כבר אוריאל נושק לאמא, כשזו שוכבת במיטתה ופניה הקטנים נסוכים שינה ואוֹשר המחריד את הנפש.  בתחילה היה זה אוחז ארוכות את ראשה החם בכפּוֹ האחת והיה מביט אליה ונפשו שותקת קרוֹת ומשונות; אבל פתאום היה, כאילו נפתרה לו בבת אחת חידתם הכמוּסה של אלו הפּנים שקוּמטוּ באכזריות כזו ושל הספיחים הגזוזים והלבנים הללו, שבפדחתה הנופלת, אלו שהיו מבצבצים מתחת לכבולה, שניתק לה מחמת שכיבה, והוא חרד כל־שהוא והרים במקצת את ראשה והגיש את פּניו אל אלו שלה ושאל ברוח כבדה וחפצה טובות:

– ואתם פה – הרי אתם מַזקינים לכם, אַה?

אבל זו היו ידיה הקטנות והצפודות במשהו חרדות ומתלבטות לו בפניו ובצוָארוֹ והיו מחליקות בקדחת אוכלת בכתפיו, והיא פטפטה והיתה צוחקת מחמת אוֹשר:

– פּטור, נוּ! הרי גם זו דאגה! ובלבד שיחנני מי שלא נטלתי לשמו את ידי ואת אבא שיחיה באריכות ימים.  אח, אוריאל בר בטני! ואני לא פיללתי שתבוא... לא פיללתי... לא חשבתי, שתהא ציית להם לאבא ולאמא שהזקינו... אַח, ילדים, ילדים! אבל היא הנה שכחה, שהילדים שלה אינם אוהבים מוּסר ביותר... נוּ, נוּ – שוב לא תהא חוזרת ומדברת בזה.  אחת היא לה כבר – ובלבד שבא... ובלבד שבא... אבל – אַח! למה היא מטרידה אותו הבל בפטפוטי נשים אלו? מסתמא הוא רוצה לאכול? הוא עייף מסתמא? אַח! תה ודאי שהוא רוצה.  מיד יהיה הכל.  כי אימתי יצא מקיוב? הלא מקיוב בא אליהם? אח! אח! הפטפוטים הללו!

אוריאל הרגיש פתאום, שהוא באמת חסר אוֹנים; אבל זקנה מאושרת זו, המפרכסת ומזדרזת אצלו במיטתה... אח, כצל, ידידי.  כצל זה בנדודיו, זר ומנוּדח ונֶכֶר סביבו, אתה בא אל נוה התמימים והשלוים הללו.  מה היה אילו קרא פתאום לזקנה זו, לאמור:

– אמא, כסבורה אַת – אוריאל אני? חה־חה.  אוריאל כבר אָבד, זקנה.  חה! אוריאל יצא אז מפה – הרי אַת זוכרת? נוּ – ותנצב"ה.  תנצב"ה, חה־חה... ואני – אני אחר.  זקנה.  אני רוצה לישון.

הוא ישב בקצה המיטה והתחיל משקיט אותה נרפות ואמר לשדלה בדברים וניסה להשיאנה לדבר אחר; אבל כל כמה שטרח הוא בכדי, וזו התחילה לובשת בחפזה את בגדיה והיתה טורדת אצלו אגב פטפוט קוֹדח שבאוֹשר צוחק.  חה־חה.  כלום מה הוא מדבר! מה הוא מדבר! מה שלא פיללה ולא חשבה... זהו באמת מה שלא פיללה ולא חשבה, חה־חה... הלא רואה אתה – ואותה מטורפת, שונאי ישראל, פרחה לה דוקא היום... כשהפקרוּת זו של אותה ריבה הריהי כבר – אַח! אַח! רואה אתה? אבל לבה שלה, לב אם, זה ניבּא לה אתמול.  הרי הם יושבים ומסובים יחד את אבא שיחיה אל הארוחה שבלילה, והנה נוטלת החתול ומתחילה פתאום רוחצת.  חה־חה.  היא אינה משגיחה כלל וכלל בזה, שהוא ודאי שיהא צוחק לה: דאגה היא זו לה – יצחק לוֹ כנפשוֹ, ובלבד... והיא אומרת לסבתא זו, שכנתם שנכנסה אצלם, הריהי  אומרת: הנה תראי, סבתא.  אורח יבוא אלינו הלילה.  הלה יושבת וסורגת את פוזמקה ומסיחה לה לפי תוּמה: לינקה היא, שתחיה, זו שתבוא, רבנית.  חה־חה.  זו מסיחה לה ככה – והיא גם היא מסכימה, לכאורה, לדבריה: כנראה, אָמנם לינקה היא זו, שתחיה.  אבל לבה – זה לבה: הוא מגיד לה אחרת... חה־חה.  אלא מאי? שלדבּר כבר היא יראה... וגם בשל אבא, שיחיה... אותו כבר ראה מסתמא? ראה? אַח, אַבּא זה! את לבה כבר אָכל, שימיו יאריכו! מדי לילה בלילה הוא מאַחר כל־כך לשבת וגם ביום אינו נח אלא חטופות.  והיא כבר ירֵאה להגיד לו דבר.  אַח, היא כבר חרדה להזכיר בפניו אפילו חצי דבר.  מיד, משהיא מוציאה איזה הגה קל מפּיה, הרי זה בא באותה נזיפה פסקנית שלו:

– אדם סח, נוּ! לכי, לכי, זקנה...

– חה־חה...

אמא ירדה ואוריאל היה נלאה במאוד והיה יושב באולם הקוֹדר, וכוס תה היתה מבהיקה לפניו צלולות, וסַמוֹוַר היה רותח בדרגש שאצל הדלת אשר לחדר האוכלים, וריבה אחת מדוּלדלה ומדוּבללה ונסוכת שינה היתה נושאת את ידיה האדוּמוֹת והתלויות לה והיתה מנקשת ברגליה הנרפות והכבדוֹת, ואמא היתה יושבת לנוכח, והיתה מספּרת לו שונות, והיתה צוחקת ומזרזת אותו מפרק לפרק לאיזה דבר, שהיתה, כנראה, בטוחה בו מאוד, שזה יגרום לו הנאה מרוּבה.  אבא היה כל אותה שעה מטייל בנחת ארוכות, והיתה ידו האחת תחובה לו באזורו שחגר וחברתה היתה מטפּלת בזקנו הקלוש ותוחבת את קצהו אל פּיו אגב איזו נהימה טרופה.  מפּרק לפרק היה ניגש והיה ניצב גם הוא אצל המסובים, וידו האחת, זו שאוחזת בזקנו, היתה קופאה אצל פיו, ומבטו היה מתחיל מצטמצם ומחליק ואינו נאחז בפני אמא המספּרת, והיה שואל ממוּשכות – מָשָל ממרחקים:

– אה־ה?

ובטרם זו היתה פונה אליו ומתחילה משיבה לו, היה כבר חוזר שוב אל טיולו, אגב אותה קריאה ממוּשכה גופה, אלא שבניחותא:

– אה־ה!

אוריאל היה יושב בכיסאו והיה גומא מפרק לפרק מכוֹסוֹ ושולח את ידו נרפות ופותח איזה ספר מאלו הרבים שלפניו, והיה סוגרו וחוזרו ופותחו ומביט בוֹ אגב אורחא וסוגרו שוב.  אמא היתה מדברת בפרה ובחלב שהיא נותנת להם, וראשו של אוריאל היה כבד והיה הוֹמה קצת, ומחשבות תלושות ומשונות במקצת היו זוחלות וחוזרות וזוחלוֹת בו בלי־חמדה.  אמת, אמת.  הרי זה אבא, לאחרונה.  אבא, הבא בסוֹד אלוהים ואוריאל הילד חוֹסה בצלוֹ ונפשו שלוה וחם לוֹ.  הנה הוא – אבא.  האבא הוא זה? חה.  מה פירושה של אותה מילה – אבא? אבא... וזאת היא אמא.  אשה קטנה ומקוּמטה זו, המספּרת בחולשה וצוחקת נִחָרות קצת, הרי זאת אמא.  כמה כל זה משונה! אותה אירינה וַאסיליובנה הארמית ואחריה מילי ואחרי זו, כמדומה לו, כל הנשים שהוא זוכר היו לפרקים תכופות שואלות אותו משום־מה באיזו חוֹם נוּגה שבלב, אם יש לו אֵם.  הלזאת כיונוּ? חה.  והספרים הבּלים הללו, אלו הנודפים באבק ובנייר שנתקלקל מרוב שכיבה, הם אותם הספרים גופם, שהיה הוגה בהם ימים רבים.  אפשר – דיברוּ באחד הימים האותיות המתוֹת והמשונות הללו לאותו לב שפּרח והיה חרד לחיים? גם היום יש לבות פורחים וחרדים לחיים ולקולם וגם היום הולכים ומדפיסים ספרים באותיות המשונות הללו.  יש אשר גם הוא פותח אחד מאותם הספרים וקורא בהם ואָזניו תצלינה.  מה שם הספר הזה, למשל, האכוּל אבק דורות שנתפגל? ניחא, שבראשו כתוב לאמור: דברי שלום.  לקוּטים ואמָרים.  מפָז יקָרים.  ומזהב פרוָים.  קול אדני על המים.  מְאִתִי זְנַב הארָיים הק' שלום וכולי, וכולי.  וניחא, ששם כתוב – ניחא, ששם כתוב: פרירגה ופרליפּוֹמיני מאת ארטור שוֹפּינהוֹיר.  הכל ניחא.

– ובאמת.  הלא גם אתה זוכר.  אבא, שיחיה, אינו שותה חלב מימיו אלא בתה וגם זה רק בבוקר.  אני, יהי שם אדני מהוּלל והלואי גם להבא, איני זקוקה לו כלל.  אלא מאי? נשארה לינקה, שתחיה, בלבד; אבל אותה פרה שלנו, שלא אפתח פה ל...

– הכל ניחא.  אלא מה משוּנה? משוּנה אינו אלא אותו דבר, שהוא הגה והגה בספרים הללו ופתאום חדל.  למה חדל? אבל כלום לא אחת היא לו – למה? ודאי היה אָז נימוקו אתוֹ; אבל זה כבר אָבד.  בפירוש, בפירוּש.  אותו נימוק, שבאחד הימים היה, כמדוּמה לו, חשוב במאוד מאוד, זה אָבד; אלא שאבידתוֹ של זה כבר אינה חשובה שכמוֹתוֹ.  אלא מאי חשוב? חה.  כמה מהשטוּת יש באותה שאֵלה.  אלא מאי חשוב? נפלא – כמה שדופות המלים הללו.  מה חשוב? חה.  פגרי מלים – בהחלט.  ראויות וכדאיות לאותם הספרים המחוכמים – בד בבד. מה חשוב? הנה הוא – ריח יבש ומחניק זה של אותם הגמלים המזוּהמים שבארצות המזרח שנבלו, סרחוֹנה שפּג של אותה הרגשת המות, זו הנוקשה והמסואבה מחמת כלָיה שבדורות, הזוחלת ונפוצה כלפּי חמה לוהטת מקברותיהם המרובים של אותם הפּראים הנרפּים, אלו הכוּכים הלבנים והסתוּמים, הצומחים שם בשרב, ככמהים וכפטריות הללו אצלנו אחרי הגשם... מה חשוב?

אוריאל הביט פתאום אל סביבו וקם באיזו חרדה שביאוּש.  מה־זה היה לו? פתאום הכּתה גלים בלבו איזו תשוקה נמרצה ומשוּנה במאוד, והוא החליט לגשת מיד אל אבא, אל אבא זה גופו, המטייל לו פה בנחת, ולשאול אותו תחנונים – לשאול אותו תחנונים רותחים והוֹמים:

– אבּא! הלא אמת הדבר, שיש אלוהים בשמים, אַה? פשוט – אלוהים גדולים וטובים... או אפילו שאינם טובים – אמת, אַה?

אבל מיד גנח פרא ופניו חָורוּ ובשפה נשוכה חזר וישב.  ומיד אחר־זה מיהר והפסיק את אמא המסיחה – הפסיק אותה באיזו קלילות קודחת שבמשובת גדולים פורצת:

– ובֶּרִיל־לֵיזֶר גַלוֹשֶר, אמא? מה אֶת בריל־ליזר גלוֹשר? אַה? חי בודאי סבא זה גם היום והוא מספּר תמיד בשבחה של אותה גדיה לבנה, זו הממליטה לו מדי שנה בשנה תאומים? חה־חה... אַח, אני זוכר כל אותו דבר היטב.  לאו, אמא.  כיצד? לאו.  כיצד היה אומר? אַה!... "מה תאמרי לזה, רבנית, אַה? הצרות הללו שלי אני – הריני אומר אָמנם: אַה! אַה! המליטה לי אתמול גדייתי הלבנה תאומים – זכר ונקבה.  פּטר רחם הוא לה.  מילא.  אבל זקנה פקחית זו שלי, שהקדחת תאכלנה שם, אֵל אלוֹהי אבותינו, אותה בריה שלי, שחנוּני בה האלוהים, ש־כחה, נוּ! שכחה ולא השגיחה מי בהם הבכוֹר! הרי זאת המצאָה מצדה של אשה, אַה?" חה־חה.  אני זוכר היטב... "שייכוּת היא... באמונה, רבּנית, הריני אומר אָמנם: אילולא אותה שׂיבה שזרקה בזקני זה... אַה! אַה! לסמרמוֹרת, כמו שהיא רואה אותי יהודי!" חה־חה.  אני זוכר.  לאו.  וכמה התחבט אז אבא באותה "שאלה", אַה? שני ימים רצופים, כמדומה? חה־חה.  זוכר הוא אותה מהומה שבבית...

אמא, שהיתה מקשיבה לו וצוחקת ומקבלת נחת, נתכרכמו פתאום פּניה והיא קראה בהתלהבות שבגאוָה נהנית:

– שלושה! מה אתה סח? שלושה ימים רצופים...

– שלושה? חה־חה־חה...

וזו הבטיחה באותה התלהבות גופה:

– שלושה ימים רצופים; אפשר לאו? הוא אומר: מהוּמה.  גיהנוֹם היה אז בבית... סדוֹם! מלתא זוטרתא היתה זו? אותה מדוכה, שטיפּל בה אבא, שיחיה, ורבי משה ריש מתיבתא, לאריכות ימיו של זה, ושלישי להם היה... אַה? מי היה אז השלישי שבהם? כמדוּמה...

אבּא ניגש בינתיים מתונות וניצב אצלם והפסיק אותה ממוּשכוֹת:

– אַה־ה?

אמא כבר נפנתה אליו והתחילה שואלת בהתלהבות:

– זוכר אתה, אפשר, מי...

אבל זה כבר סר משם וקרא בניחותא:

– אַה־ה!

וחזר בנחת אל טיוּלו הקודם.  בקרוב לאחר זה ניגש, וניצב אצל אוריאל, ונטל ממנו פּפּירוֹסה, והציתה מתוּנוֹת במנורה, וכיבּה אותה מיד במלילה ומלמל בחולשה:

– נא! אני ראשי חלש קצת.  רצונכם – שבוּ לכם פּה.

ופרש אל חדרוֹ.

לאחר־זה שידל אוריאל גם את אמא, שתחזור ותשכב. זו הביאתהו בתחילה אל חדרוֹ שמשכבר הימים, זה שבא אחריו בירושה ללינה אחותו, ופרשה גם היא.  פה היתה המנורה היפה, שאמא הדליקה בטרם צאתה, מַשרה אוֹרה שלוָה ונוֹחה בטפּיטים האוֹרים ובקבוצת הגלוּיוֹת המצוּירוֹת שבכתלים ובקטנוניות שבקוֹמוֹדה, המכוּסה מפּת רקמה, זו שהיתה ניצבת ליד הדלת משמאלה.  כשסגרה אמא אחריה את הדלת, פלטה הגִתִית הגדולה, שהיתה תלוּיה בקיר שלמראשותי הסוֹפה הרכה, הד חלש ונוהם רכות וארוכות, ואוריאל ניצב והתחיל מביט בהנאה קלילה שבמנוחה ממשמשת אל אותו הסדר הנוֹח שמסביב, ונדמה לו משום־מה, שפּה גם התקרה יותר גבוהה היא משבשאָר החדרים, ובצבצה בלבו פתאום איזו נטייה של חיבּה כלפּי אחותו לינקה, שרוּחה היא זאת, כנראה, המרחפת בזה.  וכשישב במיטה הצחורה ונחיריו התחילו פתאום זזים ושואפים בכמיהה שבקדחת את אותו הריח המיוּחד, המצוּי תמיד בחדרי הנשים, אותו הריח הקל והאַורירי, שיש בו משום בשׂמים שונים, שאינם נתפסים, ומשום דבר אחר שבתהייה, שגם הוא אינו נתפס, התחילו פניו מגחכים אוֹרוֹת כל־שהוא; ומדי התפּשטוֹ במתינות את בגדיו, חשב באותה הנאה, שסוֹפה מכביד קצת מחמת שאָט כבוּש שבנפש:

– לינקה זו – הרי היא כבר ריבה כהלָכה, כנראה...

אבל אותה מנוחה רוֹפפת, שהתחילה מתבצרת לאט לאט בנפשו, נדפה פתאום מיד, כשראה את הסומכות הנוצצות של מכשירי הכתיבה הממוֹרטים, והנה תחוב שם מכתב אחד סגור, שלא פתחו אותו משום־מה.  ואַדריסתוֹ רפרפה והזכירה לו איזה דבר, שהיה רגיל בו.  הוא השתחוה מתונות ונטל את המכתב – ומיד היו כבר ידיו הופכות בו ופותחות אותו במהירות ושפתיו פטפטו מחמת תהייה שבקוצר־רוח:

– אַח, מילי זו...

המכתב היה כתוב אליו.  שם היו רק דברים אחדים.  פָּזֵר, אותו דוד פּזר, שבכתם אוֹפיר לא יסוּלא, כותב לה היום, שהוא, אוריאל, יוצא את קיוב לבוא הביתה.  אוריאל, ידידה אוריאל! שני ימים ולא יותר הרי היא חפצה, שיבלה אתה יחד באחד הכרכים הגדולים כל היכן שהוא רוצה.  שישיב לה מיד.  אם לא ישיב לה מיד או שישיב לה, חס וחלילה, בשלילה – הרי היא בקרוב אוֹרֵחָה שאינה רצוּיה אצלו.  אדם חביב, אדם יקר! שישיב לה מיד ושישיב לה דוקא: הן.  והנה גם האַדריסה שלה.  אַח, אוריאל.

אוריאל הניח את המכתב בכיסא שאצלו, אגב אותה משיכת כתפיים שבליאוּת שהרגיזוה:

– ואותה רוח תזזית, שנכנסה פתאום בזו...

ואחר־כך היה שוכב במיטה והיה מביט ארוכות אל אור המנורה שאצלו ויוֹנק פּפּירוֹסה אחר פּפּירוֹסה.

5

אותה מילי באה בבוקר אחד של נגוֹהוֹת רטוּבים, שכבר היו הולכים ופושרים והולכים ומתנדפים, מיד אחר שפסקו אותם הגשמים הטורדים, שהתחילו בקרוב אחרי חזירתו של אוריאל הביתה, והיו ימים רבים מתדפקים רצופות בחלונות שכָהוּ, והמיָתם היתה קשה, והיתה טורדנית, והיתה לוחצת את הלבבות הפּורחים, כמי שלוחצם בציפּרניים קרים של ברזל, וציצי חלומותיהם הרכים והלבנים היו חרדים והתחילו מכמישים בתקופת האביב מחמת צינה נושבת שבסתיו קוֹדר.  נפוֹל נפל הדבר, שכל אותם הימים האפורים והנוגים היה אוריאל מבלה שוב שלא בבית, ואותו יום היה דוקא גם הוא אורח במקצת, והיה נלאה יותר מדי וחש קצת בגופו.  הללו היו אפילו דברים שבילדוּת; אבל מצוּיים למדי אצל אוריאל בשכבר הימים: באותו בוקר, שלמחרת חזירתו הראשונה הביתה, השכים אוריאל ויצא.  בתחילה שוטט קצת באותה כיכר רחבה ופתוחה, שמאחורי הבית והחצר, זו שתמיד היו חזירים מפוּטמים חוֹרקים שם בחשיבות ומשפּחוֹת אָוזים מהגות היו שם מטִיפוֹת ומטַילות; אבל בצהריים נמצא כבר משוטט יחידי בסביבות ההרים התלוּלים והירוקים, שאצל בית־החולים הרחוק, ובנטות היום, כשאמר לשוב, לאחרונה, הביתה, הבריקה לו פתאום כלפּי חמה מאדימה חלקת אותו נחל שוקט, שהיה מתפּתל ונוהג את גליו אגב זמרה קלילה בצל אותם האילנות הסבוכים והכפופים ואצל השיחים הפּראים והמגוּדלים הללו, שהיו מוֹריקים בנקיקים ובתלים שבמוֹרד ההרים, והוא התחיל יוֹרד, והיה מדלג נפתלות ומטפּס שוב ושוב יורד בקפיצה, וניגש אל שפת הנחל התלוּלה ונתקל בקוֹרני איוַאנוֹביטש, אותו חוֹבש שמן ומבהיק, שהיה מספּיק לו בשכבר הימים ספרים למקרא, ומצאוֹ, כשהוא יושב יחידי באחד השיחים ומגלגל לו במתינות בפּפּירוֹסה וחַכּוֹתיו תחובות אצלוֹ באדמה התחוּחה ומושלכות ביאוֹר החלק והמזהיר אדומות.  בקרוב היה קוֹרני איואנוביטש מדבּר, ודיבוּרוֹ היה בשלוָה גמורה, ופניו היו צוחקים רחבות כלפּי האורח, ואוריאל היה ניצב אצלו והיה מביט ומביט אל השדמה המוֹריקה שלנוכח, ופתאום נזכר באותה חוֹרשת הארנים, שהיתה תמיד מאפילה באותו אופק שלימינו, זו הסבוכה והאפלה, שהיתה משחירה בראש ההר הגדול, שבשפת הנחל שאצל סֶמְצִי, אותו כפר שוקט ונהדר, שצריפיו הנמוכים והשלוים היו פזורים ושוכנים במורד – אותה חוֹרשה גופה, שבה היה מבלה ימים ולילות רצופים, יחידי ובחברת אותו אַנטיפּ, בנו הבריא והסמוק של קוֹרני זה איואנוֹביטש, אותו בחור רוֹקק בקול רם ומדבּר בקול רם, שהיה תמיד נושא אתוֹ נדיפה קלילה וצלולה של נקניקים שבטריפה וריח חציר והיו לו דברים את "שוֹנים".  התחיל פתאום לבו של אוריאל חם וקורא לו, והוא נטל מאותו חובש את סירתוֹ הקטנה והתחיל מטפּל בה באיזה חשק נוּגה ודומם, ורק משיצאה זו אל טבוּרוֹ של הנחל, נתפּס באותו חובש, ואָזניו הקשיבו את קולו השלו של זה, שהיה מדבר לו וכבר היה מסיים:

– ... בסמצי.  באוֹהל השני בוֹאכה הכפרה.  הן.

אוריאל מיהר בתחילה והסכים מאליו:

– אַהאַ! אַהאַ!

ופתאום נשאר תוהה ושאל:

– בסמצי? מה, אתה סח, בסמצי, דוֹד קוֹרני? מי?

והלָז התחיל מטפּל באחת החַכּוֹת שלוֹ, שהפְּקָק שלה התחיל מדַהה את המים, ושנה בשלוָה:

– אַנטיפּ, אני אומר.  אַנטיפּ שלי בסמצי הוא יושב.  הן.  בוֹאכה הכפרה – באוהל השני.  ממש – כלפּי מִיכֵי הנקוד.  חי לו אותו בחור במשוּבח – נוּ, והאלוהים אתוֹ! האלוהים אתוֹ!

אוריאל נהג את הסירה בקדחת קלילה, וזו היתה מחליקה ומתנודדת, כאותו בר־אוָז, ורצה, והחופים הצפים שבמים מתחת היו חולפים וחולפים ואוֹבדים.  הנה פסקו ההרים הירוקים והפּראים קצת, ורפרפו האילנות הסבוכים והכפופים, כמכשפים הללו, שבנקיקים הנסתרים, והתחילו נמשכים שדות־השלחים, המזהיבים נוגות כלפּי חמה נוטה ויורדת, וחלפו גם הללו והתחילו הרי הטיט הגבוהים והצהובים, שכתמים אדוּמים קודרים בטבוּרם ובראשם המצמיח קולות דברים וצחוק מרוּסק ומטפּחות מלבינות ואובדות ואיכרוֹת כפופות זוחלות בטרפים ומסתתרות.  חלפו גם אלה ונראה הגשר תלוּי ומוֹריק באויר, שכבר התחיל כבה, ודממה הולכת ובאה.  אחוֹרי אותו גשר מתחילים שדוֹת האספּסת והללו קוֹדרים ומבהיקים בקרני שמש אחרונות.  ציפּור אחת מתרוממת ומדרדרת בכנפיה ואובדת. הנה אָבדו הקרניים האחרונות, ורוח קרירה נשבה, וצלילים צצו והתחילו נפגשים, והדממה היתה.  הס והס.  רק איזו בריוֹת שבקירוּב מקום רוחשות ומצפצפות מחמת מתיקות שבשינה, ואֵי בזה שרים בחורים או בחורות, והשירה רחוקה, רחוקה.  בקצה השדמה השטוחה שמשמאל התחילה הציפּור רגלי את נסירותיה החולמות, ובקצה השדמה שלנוכח התחיל חברה משיב לה גם הוא חולמות:

– צְרָח, צְרָח! צרח, צרח!

הסירה היתה מתנהלת לאִטה אצל האילנות הכפופים שלשפת הנחל הימנית, ובשפתו שלנוכח היו שיחים סבוכים מאפילים, והיו מרפרפים באפלולית ובנוֹגה הקוֹדר של חלקת המים המנצנצת שמתחת, כחזיונות לילה אִלמים אלו, המתלחשים בסתר.  וחבצלת גדולה אחת, שהיתה יוצאה ובולטה שם מהמים ומדהה אותם קצת, היתה דומה לגולגולת מתה, שצפה וצפה ואינה זזה ממקומה, מחמת שנסתבבה מסתמא מתחת בגוֹמא או בשרטוֹן סתם.

בקרוב התחילו כלבים נוֹבחים במרחק, ואוריאל הפנה פתאום את ראשו, ושאגה קלילה פרצה מחזהו, ולבוֹ התחיל צוֹבטוֹ והיה כואב וכואב.  אֵל מלא רחמים – אל מלא רחמים! לזה לא פילל – אַח, לזה לא פילל כלל וכלל! חה, וגוֹלם שכמותו – כיצד לא רפרפה אצלו אפילו מחשבה שכזו? השד משחת, הכל כלפּי מקוֹם אחד נוטה, הכל! חוֹרשה נהדרה וגאה זו, שהיתה מוֹשלת בכיפּה בשדמות הרחבות הללו, אותה חוֹרשת קדוּמים איתנה, שהיתה ניצבת פה וכובשת מרחוק את נשמת האדם בגבורתה זו, הנושמת ונודפת חריפות וכובשת את הבשר יחד את הנפש – זו לא נשארו לה אלא ברוֹשים יתומים וחולנים אלו, המְפַנים לאט לאט מקום לאותן פארוֹת הלִבְנֶה הרכות, המציצות ויוצאות ומלבינות פה ושם, ושרשיו הכרוּתים והרחבים, הפזורים במלוֹא השטח הגדול הזה, הללו בולטים יתומים ונראים מרחוק כתִלים תִלים של קברים פזורים ונשכחים.  חסל...

אוריאל הניח את ידיו ששולבו בידות המשוטים ובברכיו וראשו הוּרד.  היתה דממה, וקרקוּר שאינו פוסק היה רוחש בדממה, ואת הלב צבטה תוגה קלילה שביאוּש שכבר נלאה – אותה תוגה משונה וצורבת, שיש בה גם משום איזה לגלוג שבניווּל.  נזכרה פתאום אותה חוֹרשה סבוכה ומסוּבכה, כשהיא חיה והיא משחירה בראשו של אותו הר, ונזכרו בריותיה הרוחשות והשוֹאנות, שנאלמו ואינן, ופינותיה האפלות והכבושות, שנחשפו וחוּללוּ, ומסילותיה הנפתלות, שהיו מגוּדלות חצב שהתפּתל ושִרְחָש רחב ומכוּסוֹת זלזלים מאַושים ומחטים יבשים של אשתקד.  צצה חוֹרשה זו גופה בתקופת טבת הלבנה והחורקת, כששכבות שלג משוּנות היו תלויות באוירה, ככֵפים הללו, ואותו אויר היה מלא תמיד צריחות חודרות ושקשוק שבכנפיים ודרדור שבשלגים נופלים, וברוֹשים ירוקים היו משחירים כתמים מתחת ללבנונית הצחה, שהיתה מושלת פה בכיפה.  בשלהי אדר היתה החורשה שוב אחרת.  בשלהי אדר היה פּאַנוֹס הגדול מדלג בחורשה וקורא בא פרא בלילות, ויש אשר קריאתו הכּבּירה היתה מצלצלת פה גם ביום והיתה בוראה הדים צלולים, שהיו נישׂאים כנרדפים וקוראים באֵד המיתמר שבשטח המטושטש לבנוּנוֹת.  היו אז השלגים מוטלים לבנים וצחים; אבל כבר היו מתחילים נהרסים, והרגל היתה נופלת ויורדת בהם, והמסילות התחילו משחירות ומשחירות, וזמורות חשופות בלטו פה והציצו שם, והצריחות היו מתרבות, והקרח, שבנחל שבמורד, היה מפרק לפרק שוֹאג, ושלגים היו מדרדרים ומדרדרים, והזמורות הדקות והרכוֹת של שורת הלִבנֶה היחידה, שהיתה ניצבת כגוֹנדה של שומרים שנזדקפו בשׂפתה, הללו היו תלויות והיו בוכות כלפּי כתמי חמה אלכסונים...   חה! רפרפו פתאום כמו בחלום שני בני־אדם מגוהצים ומשחירים כשתי נקודות קטנות בלבנת אותם השלגים הגדולים.  אחד היה גוּץ וכרסני וצוחק תכופות מטבוּרוֹ, וכשהיה מפריד את שולי בגדו החם ומכניס את ידו הקצרה אל כיסוֹ,  היתה נוצצת שלשלת זהב כפוּלה בחזהו.  השני היה גבוֹה ממנו ודק ממנו, ובגדו היה מרוּכס כולו, ופניו היו חוַרוַרים, וזקנו צהבהב ויורד, כטריז זה, וראשו חבוש קרטוז של בני האצילים, וידו רושמת ורושמת אגב טיוּל באיזה פנקס.  הרי אלו מכבדים איש את חברו בפּפּירוֹסה והם מדברים וצוחקים ומודדים אגב־אורחא את אחד האילנות הזקופים והגאים, שאינו מרגיש, לכאורה, כלל בגמדים הללו, המטפּלים שם מתחת.  אחר־זה הם יושבים באותה מרכבה רתוּמה, שהיתה מגוהצה שכמוֹתם וחיכּתה להם במסילה שבצד, והאחד קורא לחברו לאכול אתוֹ לחם.  אחרי הארוחה הם פוטרים איזו דברים קטנים בסידור אֵילוּ ניירות ובחתימות אחדות שביד, ומשחקים בקלפים, ונפרדים איש מחברוֹ, כבני אדם ישרים, בלבב שוֹקט.

– אַדיוֹ!

– אוֹ ריווּאַר, מסיוֹ!

– הרֶכֶב!

– חה־חה... פּאַנוֹס, פּאַנוֹס! אֶלִילִי המגוּדל פּרא פּאנוֹס! הטרם תראה, כי אָבדנו – כי אני ואתה אָבדנו יחד? חסל, תֵישִי השכוּל! שוב לא תהא מרקד בתקופת אדר המיתמרת באותה חורשה נפלאה, שככה אהבת, ושוב לא תהא קורא בה כפרא מדבר באותם הלילות הלבנים, ונפשו האוכלת של אותו נודד, הרוֹמס יחידי להנאתוֹ בשלגים ההרוּסים ומגיש את פּניו בכוָנה לזמוֹרוֹת הרכות, שהללו יחבטוהו, זו לא תחרד שוב ושוב לא תלהט לאותם ההדים המצלצלים ומתגלגלים, שגבורת אֵלים כובשים צוהלת בהם... לאו – שני בני־אדם מגוהצים, שאחד שבהם גוּץ וכרסני והוא צוחק תכופות, והשני גבוֹה וחורור וידו רושמת ורושמת באיזה פנקס, כיבּדוּ איש את חברו בפּפּירוֹסה ואכלו יחדיו  לחם!

– חה!

בינתיים היתה הסירה מחליקה כבחלום לזרם הקל ולאט לאט הקיפה את ההר הגבוה.  בקרוב צרח בר־אוָז מאצל אחד השיחים האפלים וכנפיים שקשקו מחמת בהלה.  הצריחה היתה מרה וחודרת ומשׂפת הנחל שמשמאל התחיל כלב נוֹבח בדוּמיה הגדולה.  אוריאל הרים את ראשו והיטה את הסירה אל שפת הנחל, ויצא, וניגש אל האוהל השני שבתחילת הכפר, זה שהיה מוטל ונרדם לרגלי ההר.  חלונותיו הקטנים של אותו אוהל היו מאדימים כהות ואוריאל מצא את אנטיפּ חברוֹ, כשהוא יושב ומטפּל בילד בריא, שצחוקו היה זר ואוֹר רחוק הבהיק מתוכו, כשם שראשו הקלוש היה זר ומבהיק מאיזה אור שאינו נתפס, ואשה אחת לבנה ובריאה תהיה מטפּלת בבית.  הללו לא נתנוהו לחזור באותו לילה; ובבוֹקר שלאחריו כבר התחילו אותם הגשמים טוֹרדים ובאה נאַטאַשה, אחותו הצוהלת והורוּדה של אותו אַנטיפּ, ואוריאל נשאר אצלם וישב אִתם שמונת ימים רצופים.  ובלילה בלילה, כשהיה הגשם מזמזם ברחוב הריקנייה, והשלוּליות שבה היו שואגות, והזגוגיות השחורות שבחלונות היו מבהיקות ובוכות, והזבובים היו משחירים בכתלים הכהים שהאדימו, היה אוריאל מכבה בשכיבה את המנורה שמימוֹת מתוּשלח, שהיו מדליקים בשבילו, והיה נשאר שוכב באפלה וחושב הפקר, שלכאוֹרה, היה הדבר יפה כפי האפשר, אילמלי היה נושא לו את נאַטאַשה זו לאשה והיה נשאר יושב אִתה באוהל שכמוֹת זה ומטפּל גם הוא בילד צוחק זרות ואורות, כשזו תהא מטפּלת וצוחקת בבית; אלא שאגב היה תמיד מרגיש, שכּרוֹ וכסתוֹ שלוֹ חסרים לו פּה.  אולם בלילה השמיני להיותו שם כבר לא חזרה אליו אותה מחשבה והוא היה מנמנם חטופות.  ושחרית, כשהציצה אליהם פתאום חמה מצחקת, ומבינוֹת למטליות האפורות, שזיהמוּ את השמים, התחילו רומזות להם בהרות תכלת אוֹרה, ואַנטיפּ היה מחפּש אצלו את הֶמְיְנוֹ[17]ֹ ואמר ללכת לחורש מצל הקרוב, בכדי להביא משם איזו פרה הביתה, קם גם אוריאל באיזו קדחת ונספּח גם הוא אליו.  לנאַטאַשה הורוּדה, שהתחילה רוֹגנת, אמר, שיחזור יחד את אחיה; אבל משבאו, התחילו שוב טורדים אותם הגשמים, ומלבד זאת נכנסו אל אותם האחים ומצאו את הכנוּפיא כשהיא שלימה: אותו, שאותה אמא היתה קוראה לוֹ אַקטוֹר, חזר גם הוא בימים הללו מנדודיו שבכרכי הים, ואוריאל נשאר אתם.

אצל הללו מצא אוריאל את הכל כשוּרה.  אותו בחוּר, למשל, שחטמוֹ סוֹלד, זה שלא היה כל ימיו זז מהפּסנתר, מצאוֹ אוריאל כשהוא כותב שירים, אלא שהללו היו כתובים בסגנונו המיוּחד שלוֹ וכבר לא היו מזכירים בכלום את חלקת צוָארה של אותה אחות רחל.  וזה, שהיה תמיד כותב שירים, אותו אַקטוֹר, שחזר מנדודיו שבכרכי הים, היה מכה יום ולילה במדַפים, אלא שזה לא היה נפנה פתאום מניגוּנוֹ, בכדי לספּר בהנאה אוכלת איזו מלתא דבדיחותא.  והשלישי שבהם, אותו שרגליו היו תמיד מהלכות בקיר, היה אתמול מלוה את אוריאל בחזירתו משם הביתה ובצלחתו היתה צלוֹחית אחת מלאה, שנטלה אתוֹ, בשביל שתהא זו משמשת לוֹ אַנַליזה אצל הדוקטור שבצ.  בפנים המרכבה היה אוריאל מסתתר באחת הפּינות שאצל האשנב והיה ממרט בשׂפמוֹ ויוֹנק רצופות מהפּפּירוֹסה שבפיו, ואותו בחוּר היה יושב כנגדו, וידיו היו מונחות בזיזו של האשנב המבהיק, והיה מביט רצופות אל אותה אפלה נוצצת, שזנב הניצוצות האדוּמים של הלוֹקוֹמוֹטיב הנישא ונוהם היה משתטח ומרקד בה, והיה גוֹנח מפרק לפרק ברחישה של ארס, ומפרק לפרק היה נפנה והיה פוטר ברוח כבדה ונוהמת את סיומו של אותו שיר נוּגה, שכתב אחיו הגדול בימות הגשמים הללו ואוריאל בא ומצאוֹ שגור בפי כולם.  נדמה לו, כנראה, לאותו בחור, שאותם הדברים האחדים, שבסופו של אותו שיר, מספּרים את הכל:

הס! יש קוֹל אִם יבוֹא קל

והלב כבר חת...

בבית מצא אוריאל את כרטיסה של מילי, שהיה כתוב חטופות ללינה.  לינה המשוּבחת! היא סרה ולא מצאה איש ולבה מהסס.  לבה מהסס, כי היא חוששת מאוד – אַח, היא אינה יכולה אפילו לחשוב כדבר הזה – היא חוששת מאוד, שמא הלכה היא כבר לבדה לחוֹרש מצל.  בטובתה, לינה יקרה, תדחה נא את הדבר ליום מחר ותלכנה יחדיו.  מילי.

נ. ב. שהוא נמצא בחוֹרש מצל – הרי זה דבר שבוַדאי.  סיפּרה אותה שרה משום ריבה אחת כפרית שפגשתה.

– המ... לאו.  יש לגמור את הדבר בבת־אחת – וסליק! נחשול זה שהטילו – גדיוֹת שכמוֹת אלו! חה.  ולינה זו... דרדקי!

מלבד זה מצא אוריאל מכתב אחד סגוּר וכתוב אליו, שבתחילה היה מהפכוֹ ומהפכוֹ ולא הבינוֹ, ולאחרונה, כשבדק ומצא את פּשר הדבר, השליכוֹ ברוגזה בחזרה.  זו היתה אותה אַקוּשֶרית גבוֹהה וכפופה קצת, שהיתה שנים אחדות תופרת חַלַטים לאותו יֶפים – זו היתה אותה שכתבה לו לאוריאל, לידידה היחיד באמת אוריאל, כדברים האלה: אוריאל – ידידה היחיד באמת אוריאל! אָבדוּ, אָבדוּ החיים ואינם; אלא שאנשים בני תרבוּת אינם מַרבים בשאלות שבטפל.  אָבדוּ החיים – ושוב אינה אלא אֵבר חלוּש ומדוּלדל ומיוּתר לגמרי, שאינו ניכר אלא ברישומו שבנתר, שרשמו למראשותיה של אותה מיטה, הניצבת בחדר המיוּחד, אשר בבית־החולים דפּה – אותו בית־החולים היפה, שככה אָהב.  זוכר הוא? זה הניצב לרגלי אותו הר, שבראשו היו משיאים משוּאוֹת בלילות ההם, כשהנהר שמתחת היה יפה והשמים שלראשם היו רחבים והיא היתה שוֹטה – אח, היא היתה תינוקת שוֹטה.  לאו.  אָבד, אָבד הכל ולבה זה נשבר והוא שוֹתת דם.  אבל אם כולם בגדו בה – הוא לא ישכחנה.  הוא – ידידה היחיד באמת.  לאו.  זה יבוא.  זה יבוא ויצילנה.  אח, צחוק הוא הדבר ולא יותר! היא, אשה אַקוּשרית, שהיתה כל הימים בטוחה בחיים ומאמינה בבני־אדם, חדלה מהשיג את תכליתם של אותם החיים – והם, בני־אדם כשרים, שמימיהם לא הגוּ בה, והיא בטוּחה, שאפילו את שמה לא ביטאוּ מימיהם, הם באים פתאום ופניהם מפיקים איזו חרדת קודש שבשטות ומבטיחים לה בבטחה שכזו, שהיא צריכה לחיות.  אח, כוחותיה יצאוּה מחמת צחוק, באמונה!

כתב־ידוֹ של אותו מכתב היה קוֹדח ואותיותיו היו גדולות ומפוזרות, ובסוֹפוֹ של זה, מתחת לחתימת ידה המטוּשטשה, היה רשום בכתב יותר מפּוזר ובסימני קריאה רבים ומרקדים: בוֹא!!! בוֹא!!! בוֹא והצילני!!!

בקרוב התחיל סגנונו של אותו מכתב מנַקר משום־מה במוֹחוֹ של אוריאל והוא חזר ונטלוֹ.  השד משחת! הרי הדבר דומה, כאילו זו אינה מדברת דברי זמר.  אותה אַקוּשרית כפופה... וצחוק משוּנה קצת הסתתר בפינות שפתיו והוא נזכר באותו קוֹרני איוַאנוֹביטש, המשמש חוֹבש בבית־החולים.  אבל פתאום חש משוּנוֹת בראשו.  הוא הרגיש פתאום, שראשי לסתותיו הסמיקו ויחד את הרקוֹת ההוֹמוֹת הללו התחילה מנסרת כל ההוָיה כוּלה והיתה מיטשטשת ומיטשטשת ויורדת במהירות גדולה לאיזו תהוֹם אפלה ורוחשת, וידו אחזה בכוח בדופנה של המיטה הסמוכה לו והוא צנח ונפל אל הכיסא, שהיה ניצב אצל מראשותיה.

ולא היה סיפּק בידי אוריאל, בכדי שיתחיל מרגיש שוב בכיסאוֹ, שיש תחתיו בסיס בטוּח כל־שהוא, וכבר היתה מילי צוחקת ומפטפטת באותו כיסא שלנגדוֹ.  זו דפקה בתחילה ופתחה את הדלת לרחבה, ופתאום ניצבה, ופניה חָורוּ ואָדמוּ, והיא נשכה את שפתה:

– אַח!

ולאַלתר היתה כבר יושבת ומטפּלת בוָוים שבמכסה ראשה, זה ששוּליו הרכים והגדולים היו מתנדנדים, ואותה מגילת נייר קלילה, שהיתה תלוּיה בחוּט של שָני ויורדת מִזִרְתָה הימנית, היתה חוֹבטת לה בפניה והיא דיברה:

– היא לא פיללה.  חשוֹב חשבה, שלינה... זו אינה, כנראה,  חה־חה? תינוקת חביבה זו... היא היתה כל־כך מחכה לו – מנוֹח לא מצאה...

לאַט לאַט שיחררה את ראשה מאותם השוּליים המצלים וכתפייה קלה זו, שהיתה תלוּיה לה בידה האחת, צנחה ונפלה לרגליה.  אוריאל היה יושב ומביט קָמוֹת אל אותה כסיה קטנה, שהיתה מלבינה בברכּה של זו, ורפרפה לפניו כפּה הצחוֹרה והארוכה במקצת, שהיתה חרדה ומטפּלת בחליצתה של חברתה.  פתאום ראה את הכתפייה הפרוּשה, שהיתה יורדת ורובצת לרגליה של זו קיפּוּלים קיפּוּלים, והשתחוה אגב ישיבה באיזו מתינות שבשלוָה והרימה וקיפּל אותה בזהירות יתירה והניחה למראשותי המיטה שאצלו. גמר והרים את פּניו ותלה אותם באלו של זו, והיה מביט אליהם ישר, ומביט רצופות וכאילו הוא רואה אותם ראשונה, והיה שותק משוּנוֹת; וזו חדלה מכְסָיָתה וקמה.

– אַח, כמה חם לה!

והתחילה מתלבטת בחדר, כאיילה חרדה זו.  פתאום ניגשה אל אותה גיתית והרגיזתה ונהם באויר אַקוֹרד מבוּלבל והיא צחקה שלא כדרכה במקצת והתחילה ממלמלת חטופות וסגנוֹנה שלה גָבר וגָבר. פוּ! אם יש בכלל איזה דבר שנפשה סוֹלדת בו – חה־חה – אם ישנו בכלל, הריהי אומרת, הרי אינו אלא כלי־זמר זה... כלי־זמר זה – והיא חושבת, שאינה צריכה לומר, שגם כל אלו הנשים, הקרובות לו לסיניוֹר אוריאל, בכלל זה... חה־חה! זו אינה הלָצה.  ישנה פה שרה אחת – כיצד הם קוראים לה? גלזר, כמדוּמה... לאו? אֵל מלא רחמים! באמונה, שאחותה הבכירה שלה – שלה, של מילי זו גופה, כוָנתה – שאותה ריבה מזדקנת קצת, שאינה יפה ביותר, לא שׂנאתה מימיה, כשם שזו שוֹנאה אותה, חה־חה... אַת, במחילה.  גם זה אמת, סיניוֹר אוריאל.  גם זה אמת, ששוב נפשה סולדת ב"זרַזָה"[18] הפּולנית, אם סיניוֹר מכיר בה, ובפּוּדינג האנגלי ובאותו צואר אריכתא וב... חה־חה.  ביחוּד – באותו צואר.  אח, אותו צואר – נוּ, חה־חה! משאתה פוגש בו – הרי לאַלתר: רוצה אתה, ידידי? טוּל והוה מסתכל בפי זה וספוֹר את שינַי הלבנות והבריאוֹת.  ככה מזהיר אותו פּה בשחרורית הקוֹדרת שמסביב.  אַח – מילי? אפשר – מילי? לאו! האמנם – מילי? הה־הה! הרי זה דבר שבפינוֹמינליות.  אותה מחשבה בלבד, שמילי תהא, לאחרונה, פוֹזמת לו במנגינתו החדשה שכתב! חה־חה... הרי!

במראָה, שהיתה תלוּיה כלפּי אוריאל, רפרפה פתאום אותה צמה שחורה ומבהיקה, שהתחבטה למטה ממתניה הרוחשים והרכים, ובאויר נצנצה מגילת הנייר החבושה, שהיתה תלוּיה בזרתה כשנכנסה, ונפלה ונחה בפינת הסוֹפה שלנוֹכח.

– חה־חה... כבר הספּיק זה ותחב לה את מגילת התוים הלזו...

אבל בקרוב התחילו פניה קודרים במקצת והיא ניצבה במקומה כלפּי אוריאל, כשהיא שותקת וידה האחת חובטת בכפּה של חברתה באותה כסיה שפּשטה.  פתאום נשארה כסיה זו מוּנחת בכפּה שקפאָה, ואחרי הבּטה קלה שבדוּמיה, שהביטה ישר אל פניו, ניגשה ושאלה בקול כבוּש קצת:

– הרי... אנו מסוּבים ונהנים, סיניוֹר?

וכשפּגשה בחיוּכו החלש והתלוש של אוריאל, שהשתטח פתאום בפניו הנלאים והחיורים, התחילה ידה משוֹטטת אצלה כמוּכת סַנורים ונתקלה באותו כיסא שמשמאלה ונטלה אותו משום־מה.

– אוֹל רייט, חה־חה – אני אומרת: אוֹל רייט, סיניוֹר! בחסד האלוהים, הרי אנו בקיאים היטב בהנאָה זו – מה טיבה באמת.

ושׂפתה חרדה כל־שהוא וקפאה ובשיפּולי מצחה נבלט כתם אדוֹם קל, שהתחיל מַחויר:

– היטב אנו בקיאים, סיניוֹר חיוָר וחלכה...

ופתאום בקול קר וישר:

– אבל זה אינו חשוב לי כלל וכלל – באמונה.  רוצה הייתי לשאול רק – למה לא השיבות לי כלום, אַה?

והיא נשארה ניצבת לפניו סמוכה קצת בדופנו של הכיסא, שהיטתה אותו לפניה, ומחכה לתשובה.

אוריאל התחילו בתחילה פניו קובצים קדרות במשהו והוא גנח בחולשה; אבל פּתאום הרים את פּניו וצחק בחיבּה שבנימוּס כלפּי אלו שלזו, שהיו נטוּיים וסמוכים אליו, ואִשוניו הבריקו קצת:

– אפשר... תתיר לו אותה מטרוניתא לקום ולשבת באותה סוֹפה שלנוֹכח – הוא נלאה היום כל־כך... הוא קצת חולה, חביבה.

– אוריאל!

זו חָורה וטפחה ברגלה, וקוֹמתה התחילה מזדקפת בה באותה מידה, שאוריאל היה מתרומם בחולשה מכיסאוֹ.  ידה לא הירפּתה מדופנו של כיסאה, שכפפתוּ והיה מסתובב ברגלו האחת יחד אִתה מתוּנוֹת, והיתה פונה אחרי אוריאל כבחלום.  שיחדל מסגנונו זה, שהיה לה לזרא, שהיה לה בהחלט לזרא.  שיחדל ממנו, אומרת היא.  היא שאלה.

אוריאל היה כבר שוכב למחצה בפינה שבסוֹפה, וברכיו היו שלוּבוֹת, ומצחוֹ קוֹדר ומשתרג קצת.  הוא היה מביט אל הדוֹברת בו ופניו החיורים החוֹלנים קצת היו שואלים ומבקשים תחנוּנים: מה אַת רוצה ממני, תינוקת שלא בגרה? כלום אִי אַת רואה את מי תבואי בדברים? הוא היה מביט אל הדוֹברת בו קרוֹת ובאפס־אוֹנים ובגרונו פירכסו כמהות: אח, כמה הייתי מאוּשר, מילי, מילי חביבה, אילו היית נותנת לי לשכב במנוחה גמורה, במנוחת אותה קוֹרה מוטלה, באותה מיטה שכנגד.  לא יותר, מילי – שוב לא יותר.  אבל שפתיו נדוּ ומללו מתונות:

– אַל נא באַפּה, מטרוניתא – אַח, אַל נא באַפּה.  נוּ, נניח ששאלה; אבל...

ופתאום נקוט בפניו ומצא, שכל אותו דבר היה לו יחד את נפשו הוא למַשׂא.  השד משחת! מה גוֹלם שכמוֹתוֹ רוצה להגיד לה לזו – ומה יש לו להגיד לה? המנוס היחידי, שיש לו מקוֹמדיה יתירה ומיוּתרה זו, הרי אינו אלא לקרב בבת־אחת את קצה – והוא הריהו מיסב ומרבה אִתה להג.  חה.  בכלל – מה אשמתו הוא? הוא נרגז והתחיל מחפּש מלים ולא מצא בתחילה וקרא:

– אתמהה, חיינו! כי כלום אותו דבר, שהיא שואלת, חשוב לה? לגבי דידה, כמדוּמה, חשובה שאלה אחרת לגמרי – נוּ, ותשובתה של זו, כמדוּמה, כבר נשנתה לא אחת.

זו היתה ניצבת תוהה ופטפטה:

– לא אחת?

ואוריאל נרגז ביתר שׂאֵת כלפּי גופו הוא.  כלום זה פטפט שם שוב – שזו תלתה את אָזניה באויר?

ופתאום הבריקו אישוֹניו שוב והוא חזר לסגנונו הקודם וזו נדהמה בתחילה במקצת מחמת אותו צל פוֹזז, שתפסה בקולו של זה, צל של דברים שבלב, לכאורה, ולכאורה, של אלו שבהיתוּל גם יחד:

– אַח, שתגיד נא לו אותה תינוקת בדברים ברוּרים – מה היא רוצה ממנו? חה־חה. בסוֹפוֹ של דבר – הוא אינו רוצה לישא אשה, נוּ! כסבור הוא, שהדברים הללו ברורים למַדי, חה־חה.  לאו.  שתידוֹם – ואחר תדבר.  אינו רוצה.  מה? כלום תהא מטילה פקפוּק בחשבונותיו – והלָלוּ כה ברוּרים? שאדרבה.  תגיד נא היא – מה יכריחנו לזה? באמת.  אותה... קירבה שבנפש, כשם שהיא אומרת? אַח, אותה קירבה שבנפש! ובכלל – נפשו זו שלוֹ אינה קרובה, כמדוּמה לו, אפילו לגבי דידיה גופו, חה־חה.  הלאָה.  ובמטותא לזכור, שהוא מדבר בלי שום אבק של לגלוג.  הלאָה איפוא.  שיִשׂא אשה לשם מנוחה, כמו   שנוהגים? אבל רואה היא – יש מנוחה ויש מנוחה; ולגבי דידיה, הכל נכנס בגדר האשה – לאפוקי אותה מנוחה, שהוא רוצה בה.  לאפוקי אותה מנוחה.  אלא מאי? לישא אשה לשם... אשה, חה־חה? רואה היא – זוהי פּרוֹבּלמה, כמו שהיו חבריו אומרים.  בלשונה של אמא – הלכתא למשיחא.  אבל בינתיים... נוּ, בינתיים יש בחיים "חברה", תינוקת חביבה.  "חברה" – זו גופא, שהוא והיא ורבים שכמוֹתם ובוַדאי גם רבים מאלו שאינם שכמותם מרבים תמיד לספּר בגנותה – ובצדק.  אלא... אלא שדוקא זו נמצאת סלחנית במידה רבה! רב חסד, חה־חה... נוֹטַא בֶנֶא: שכמותו, הוא אומר; הוֵי: לאפוקי – שֶכמותה... פוּ דיקסי, חה־חה!

אוריאל נלאה ונשתתק פתאום וזו היתה ניצבת לנגדו חיורה ונושכת את שׂפתה דומם.  כשראתה בו, שהצית לו במתינות פּפּירוֹסה חדשה וכבש את ראשו לאחוריו בסומכות הרכות שבפינה, נמשכה ידה בקרירות ונטלה את מצנפתה הרחבה והתחילה חובשת אותה לראשה ומתקנת בה את וָויה ושאלה בקול קר:

– גמרת?

ופתאום:

– שלא יהא סיניוֹר חולם אפילו בדומה לזה שפּטפּט.  היא אומרת, שאותו סיניוֹר כשר ונוטה קצת לדברים שבהזיה לא יהא אפילו חולם בזה.  חה־חה.  היה לה כל אותו דבר למַשא והרי היא חוזרת ושואלת: רוצה הוא, שיבלה אִתה יחד...

אוריאל הפסיק אותה פתאום בהחלטה בוֹחלת שבליאוּת:

– אַח... לאו!

– לאו?

וקריאתה הכשילתה לאותה ריבה – קריאתה הכשילתה בלי חנינה.  זו יצאה דומה, כאילו ניטלה הימנה חיוּתה בטרם פסקה.  ומשפּסקה – היתה זו מפרפּרת מתה באותה דממה שבאה, וכתמי חמה נלאה רבצו מדוּכאים והוציאו הבל כבוש, וזבוב אחד שנלכד הָמָה והָמָה נואשות, וזו, שמחָזה פלטה אותה קריאה תלושה, היתה ניצבת מסוּמרה אצל האשנב ופניה אל הרחוב האִילמת והמצהיבה, ובכיסא השכוּל שבטבור החדר היתה מוטלת יתומה אותה מצנפת רחבה ואחד מוָויה הארוכים היה תלוּי ויורד ממנה בנס.  אוריאל גנח וְנִשְלַו פתאום מחמת איזה יאוּש שנלאה ונשאר מיסב בפינתו ויוֹנק מהפּפּירוֹסה שבידו ומביט סתמות אל צמתה המבהיקה של זו, שהיתה מונחת דומם ויורדת לה אִילמת מאחוריה, ואל מתנה הרכרך והכמה, שקפא פתאום.  הס ודממה צהובה והכל ניחא והוא אינו אחראי – הוא אינו אחראי, אם אותו זבוב שוֹאג והוֹמה נואשות, ואם אותו תרנגול שברחוב השני קורא וקורא ממושכות, ואם צמה זו רכּה ורווּיה רוחשת קופאות וכמהות.  הללו כבר חיים הם – חה.  הללו כבר קרוּיים חיים – והוא נלאה, נלאה, נלאה... לאו, הוא אינו אחראי ואפילו במשהו שבמשהו.  ופתאום התחיל שוב ראשו סובב קצת מחמת חולשה, ובת־צחוק חיורה ותלושה, שוטטה ואבדה בפינות שפתיו שהכבידוּ.  חה־חה.  תיתי ליה לאותו דוקטור משוּבח ולזקנו הרוֹקד ומרקיד מרגליות.  לֵיסֵי פֵיר, חביב – ליסי פיר... אַח, אוריאל, אוריאל!

 

באותו לילה שבקיוב, באותו לילה משוּנה במקצת, שבבוֹקר שלפניו נפגש אִתה ראשונה בבית אחד ממַכּריו, באותו לילה, כשהיו המתניים הלָלוּ קוֹפאים ככה והיו רוחשים כמהות כלפּי אור המנורה המאוּחרה שבאותו חדר אִילם,  כלום היה הוא אחראי בדבר – כלום היה? אַח, לאו.  אלו דברים, שפּקחים שבבני־אדם הרי הם כשוֹטים גמורים לגבי דידם, ויפים – כפחותים.  היה כל אותו בית אחוז באפלה ובדממה שבחצות הלילה, והיו האָזניים, הגרוּיוֹת במקצת, קולטות כל שריטה חלשה שבחדר המבשלות הקר שלנוֹכח, ובאחד החדרים הרחוקים, שהיה ריק מאדם ורהיטיו הרבים אָבדו באפלה, היתה דפיקה אחת תכופה ומוֹנוֹטוֹנית אָצה וסופרת כל נשימה ונשימה שבאותה דוּמיה מאוחרה ומפרק לפרק היתה קוּקייה קוֹראה משם ומכריזה כבושות את הסכום.  מָתְנה של זו היה קופא וקופא, ואותה צמה היתה תלוּיה ומוטלת ורוחשת אִילמוּת, ופתאום נפנתה והחזירה אליו פנים קפואים במקצת וחורורים, וכפּיה החיורות והארוכות כל־שהוא התחילו רצות, כרגליה הטפּסניות והמהירות של אותה שממית בקוּריה, והתחילו מטפּסות באותה בּלוּסה שחורה ובשמלתה, ופריפות התחילו מנקשות אטומות, ופתילים התחילו משתחררים ומרשרשים קצרות.  אוריאל ישב נדהם ופניו נתלוּ נכחוֹ, וזו ניסתה אפילו ופיהקה בוחלות ושלווֹת והתחילה מתקרבת בשלוָה אל המיטה, כששמלתה צונחת קצת; וכשהתחילה מתפּשטת את בּלוּסתה, שאלה באותה שלוָה גופא, מבלי אשר תפנה אליו:

– רצונו, יכול הוא לכבוֹת את המנורה, אם אינו נרדם כלפּי האור.

אוריאל יצא מקפאונו הקל וקם במבוכת פתאום:

– אַח, לאו.  הרי הדבר תלוּי ברצונה.  הוא... הוא ייצא לאותו חדר...

אבל זו היתה כבר ניצבת בחלוּקה האחד לבשׂרה, וזה היה מתפּתל רכוֹת ומקומות מבליט ומקומות היה מסתיר את יצוריה הרכים והלוהטים, והיא גחנה ואגב הרמת השמיכה הפנתה אליו אותם הפּנים הקוֹפאים. וקראה באותה שלוָה זרה:

– אַל יטריח בכדי.  לדידה, יכול הוא, שיהא שוכב לו באותה סוֹפה.

וכשהיתה כבר שוכבת במיטה, פיהקה שוב ארוכות.

אוריאל לא יצא אל החדר השני ונשאר שוכב באותה סוֹפה והיה שוכב ומתרגז:

– שטוּיוֹת שכמוֹת אלו!

ופתאום צחק בקול גדול וקשה.

– אַח, רוצה היה לראות מה היה – אילו היה, למשל, איזו טולסטוי גדול מוּנח במקומו... חה־חה־חה!

ובבוקר הדלוח שלמחרתו, כשיצא אִתה להביאנה אל מרכבת הטרַאם, היו המדרכות המלוחלחות חושפות צחוק שקפא, והחומות האפורות היו רטובות, ואותו שפם מזוּהם היה טופח וטופח, וזו היתה הולכת אצלו בהמולת הבריות הרצות והמרכבות השואנות שמסביב, והיתה מֵיצֵירה ודוֹאגת לאותה ריבה חברתה, שוַדאי שלא היתה ישֵנה הלילה מחמת דאגה שבלב – והכל בשל השטויות הללו שלה.  לאו.  אמת הדבר, שהיא – סכנה לה, שיהא לה שיח ושיג את בני־אדם שלא בגרו כל צרכם.  צדקה אותה ריבה – אח, צדקה.  כמה צר לה – כמה צר, שגרמה לה לזו דאגה שבלב... ויפה הוא גם אותו בחור – יפה, לית מאן דפליג.  וכי למה לא הכריח אותה אתמול לחזור הביתה, אַה?   למה? אח, אֵל מלא רחמים – אל מלא רחמים! כלום אתה מוצא תינוקת מתוזזת שכמוֹתה, אַה? פשוט, תינוקת שלא גמלה – תינוקת מזוהמה שלא גמלה...

אבל כשהיתה כבר ניצבת במרפּסתה של המרכבת, שהיתה מצלצלת ונחפּזת, וכפה היתה נתונה בזו שלוֹ לשם פּרידה, צחקה רצוצות במשהו וקראה:

– ושלום... ושלום... חה־חה.  אח, לבה זה לבה! אבל זה היה לוחש לה מיד, שמשורר הוא, חה־חה.  נוּ... כלום אתה מוצא, למשל... אפילו שׂפם שכזה אצל בני־אדם פשוטים? חה־חה... או אפילו אותה בת־צחוק שבפינות השפתיים... בטובתו, שיגיד נא לה: הרי הוא לפחות, פּיקח קצת יותר ממשורר, אה? חה־חה...

אוריאל השתחוה אז משום־מה ונשק לה דומם בכפּה, ומיד אחר־זה זזה המרכבה ממקומה ולבו התחיל צוֹהל טורדות; אבל פּתאום התנפּלה זו וקפצה ממקומה ונשארה ניצבת סמוכה אצלו ברחוב, כשהמרכבה פרחה לה הלאה בזמזום גוזר.  חה־חה.  אותה שטוּת! כלום זקוקה היא למרכבה – והיא רוצה דוקא ללכת רגלי? אֵל מלא רחמים – אותו דבר הוא, כמדומה, כל־כך פשוט: רוצה היא דוקא ללכת רגלי ושהוא ילונה.  הלא הוא ילונה, חה־חה?

אבל כבר בפינתה של אותה רחוב התריסה ובחלה:

– אַח, היא נלאתה ממנו.  בטובתו, אפשר יחזור הביתה ויניחנה לבדה? היא נלאתה וכוחותיה אִתה אינם.  שלא יהא דוֹאג – הרי כרכרה וזו תביאנה למחוז חפצה.

והיא אָבדה באחת הכרכרות הרטובות והמבהיקות שמאֵצל.

 

אוריאל לא הרגיש בה בזו, שכבר נטתה מחלונה והיתה בתחילה משוֹטטת וידה נטוּיה, כידה זו הגששנית של אותה סהרוּרית, ומחפּשת איזה דבר מסביבה.  וכשמצאה, לאחרונה, את מצנפתה, נטלתה והתחילה מתקנת את הוָו שבה ואגב נשארה ניצבת אצל המיטה והתחילה פתאום מסתכלת בשום לב, כנראה, אל התמונה הגדולה של ה"חוֹרשה הקדושה" שבקיר.  הוא הצית לו פּפּירוֹסה חדשה בזנבה של זו שנגמרה, והיה שוב מביט אליה ומביט, ופתאום נדמה לו, שזו אינה אלא ניצבת ומטפּלת שם במטפּחתה הלבנה ובפניה – ובנפשו חרד איזה דבר שלא ברצונו, וידו התחילה מורטת בקדחת בשפמו, ומצחו לבש קדרוּת.  אבל פתאום רגז והתריס.  אל כל רוחות השאוֹל! מה לו ולדברים אלו שבהבאי? אליבא דידיה – תהא אותה תינוקת בוכה או שתהא מרקדת – מה לוֹ ולה? הוא – אינו אחראי.  הוא אינו אחראי – הוא נלאה, הוא נלאה, הוא נלאה... וחסל!

בתחילה כבש את נשימתו והתחיל שוֹתק באיזו כוָנה תחילה: הוא אינו מרגיש בכלום.  הרי הוא יושב לוֹ בפינת הסוֹפה, כשם שהיה יושב פה מתחילה – וחסל.  אבל משהתחיל מכיר פתאום בקפּאוֹנה המשונה שלו זו, שהיתה משתדלת, כנראה, לכבוש את קלקלתה בתוכה, חלפה איזו המיה סוֹאנת את רקוֹתיו ואבדה, ולבו רקד ונשאר נוֹח, ושפתיו פלטו ברוח קרה:

– חוֹשש אני, שאַת בוכה שם, מילי – אַה? הריני חושש...

ומיד חרד וקם. אח – השד משחת!

אבל אותה אנקה טרופה וחדה שבבכייה כבוּשה, זו שפּרצה פתאום והחרידה את הדממה בכדי דיבוּרוֹ, אָבדה כבר ואותה ריבה היו כתפיה שחרדו ומתנה הרכרך שוב קפואים ואִילמים כמו שהיו; אלא שהיו פניה כבושות בשתי כפּיה החיורוֹת והללו היו כמחוּברות אליהן, וידו של אוריאל, שהיה ניצב אצלה וכפּוֹ האחת היתה מונחת לה בכתפה הקודחת, שוֹטטה נואלוֹת וטיפּסה שם לשוא, והוא פטפט וסחט תחנונים:

– נוּ... נוּ, מילי... לזה לא פיללתי... באמונה, לא פיללתי, מילי... הלא... הלא...

הוא לא היה מוצא דברים בפיו, וקולו היה, כמו שנדמה לו, אוילי מאוד והוא הרגיזהו.  פתאום גנח ומצא ונאחז בקש:

– הלא... הלא אַת היא הניצבת בזה, מילי...

הוא ראה, כיצד נשכה זו את שפתה בשיניה הלבנות והקטנות ואחר הסירה את כפּיה וגילתה לוֹ פנים צוחקים ושמחים.  בתחילה התחיל לבו מהסס חושדות וקול קרא בתוכו: נוֹאל אתה, אוריאל – אח, כמה אתה נוֹאל, בחור.  כלום ראית אותו תיִש, כשהוא מנגח את צלוֹ המרדפוֹ? ופניו החוירו קצת.  אבל מיד התחילה נפשו שרוַח לה רוחשת לאותה ריבה הצוחקת אוֹרוֹת, והוא השתחוה ונשק לה נשיקה מתוּנה ואִילמת בתלתליה המבהיקים והריחנים.  זו חרדה.  שאגה קלילה התמלטה מחזה, ובקפיצה אחת משוּנה התרוממה וניצבה בקצה המיטה, ומשם התנפּלה בנהימה כבושה והתפּתלה בבשרוֹ ונשארה תלוּיה וקוֹפאָה בצוָארוֹ ושפתיה הקודחות נכבשו בכמייה אוכלת בפניו.

אוריאל נשאר ניצב נוֹאל כגוֹלם.  בכפּוֹ, אותה שהיתה מופשלה ואוחזת את הריבה במתנה החם, היתה תחובה אותה פּפּירוֹסה, שהיה מקטר בנחת לפני זה, ופניו היו משתדלים ומשתחררים, ונשימתו היתה קצת כבוּשה, ושפתיו היו מתחננות:

– נוּ, רב... רב, מילי...

אבל זו לא השגיחה בכלום.  היא נשארה תלוּיה ומתפּתלת אצלוֹ, כמו שהיתה, ופתח הבּלוּסה שלה נמצא פתאום פתוח לגמרי, ובשרה היה קוֹדח ורחישה חרישית מהלכת בו, ויצוּריה היו לוהטים והיו חרדים תחת ידיו.  נפזרה אותה צמה רווּיה ושחורה והתלתלים התלויים כיסוּ את גבה והיו מדגדגים לו בידיו ובפניו, ופניה של זו, ששוּלבוּ קצת אחורנית, היו חיורים והיו זזים בקדחת חולנית, כאותם הפּנים, המלאים מצוקות אוכלות שבנפש, של אלו המוּכים בסַנורים מלידה, ושפתיה היו נדוֹת בלחש מחמת כלוֹת הנפש:

– מאַמאַ! מאַמאַ!

אותה תפילה טהורה שבלחש כבשה משום־מה פתאום את נפשו של אוריאל ולבו שנכמש חרד והתחיל צובטו וצובטו חמות.  אַהאַ! זוֹכר אתה, אוריאל מקומט, מה זה טהרת אלוהים שבנפש? אח, כלום אין אתה זוכר, אוריאל, חלומות צחים כאֶראלים ומשאות־נפש טהורות וחרדות שבילדוּת שאֵינה? והוא קפא ונשתתק פתאום, ופניו נתלוּ והיו מגמאים נוגות את אלו החיורים והקשוּבים כמהוֹת של זו, ופתאום נפלו ונשארו יורדים.  אח, מילי – תפילת שוא הוא זו, מילי! אותה אמא רחוקה היא, תינוקת, ואַת אוהבת אדם זר, אדם שתוכו קרח ורימה – אדם זר ומוּזר לבריות ואלוהים רחוקים ממנו...

אבל הנה הבריק לו גאוֹת צוארה המגוּלה והשטוח והיה מאפיל קצת מבינוֹת לקצות שדיה הצחים והמלאים ואיזה רטט משונה אחז את יצוריו.  כשהיתה שפתוֹ התחתונה נשוּכה ומחוירה מתחת לשיניים ומצחוֹ משורג במשהו ומתקמט קדוֹרנית, נטלה בשני ידיו וסר אתה, כשהוא מתנודד במקצת מחמת שיכּרוּת, מאצל המיטה והשתחוה והניחה בזהירות יתירה באותה סוֹפה רכה, שישב בה, והתחיל משתדל ומשחרר את ראשו מידיה הכבושות בצוָארוֹ.  וכשניגש לאחר זה וניצב אצל הקוֹמוֹדה שליד הדלת, היו שוב פניו חיורים מאוד, ושפתוֹ התחתונה היתה חרדה במשהוּ, ואַנדרטה אחת קטנה ויפה, שנזדמנה לוֹ שם, השאירה בידו את כנפה הצחה האחת.  אבל בקרוב גנח צרודות, והחליק בכפּוֹ את מצחוֹ כלפּי קדקדו, ושלח את ידו אל פּתקת היום של הלוח שבקיר, וטרפה, והפכה, והתחיל קורא בה בשום־לב פרק: "כיצד מכינים לביבות מביצים גרידא?"

בקרוב יצאה אותה תורה מאַפּוֹ; אבל כשנפנה, ראה בה בזו, שהיא שוכבת חיורה, כמו שהניחה, ופניה קפואים ומוּכים בסַנורים, וצוָארה הצח פתוח, כמו שהיה.  בתחילה נדמה לו, שהיא היתה מביטה אליו, והוא פקפק וניגש אליה והשתחוה קצת כלפּי פניה; אבל היא לא השגיחה בכלום.  ניסה והתחיל דוֹבר אליה ונטלה בכפּה החמה והמסוּרה – וזו נשארה קוֹפאת.  התחילו פניו דואגים במשהו חיורות ומֵצֵלות, והוא שוֹטט שוב אל הקוֹמוֹדה, וניגש אל המיטה, והתלבט ונתקל בפינה אחרת, ויצא ובא אל האולם הגדול הריק והשתטח באחד הקנפּי הקשים.  שם היתה דממה שבשלוָה נושנה, והאולם היה מכוּבד, והלבינו המפּוֹת הגדולות שבשולחנות, ואותה פּרוֹכת שבפּינה, שתחרוֹתיה היו מוזהבות, היתה אפילו נודפת קצת באיזה אימפּראַטיב מאוּבק שבקטיגוריה ובחֵלב של נרות והיתה מזכירה במקצת את אותם הלַקָאים החשובים שבמבוֹאוֹת ההוֹטלים ושבתחנות הגדולות; אבל אוריאל היה שוכב והיה כובש קצת את רוחו לכתחילה.  לאו – לאו.  זו כבר אינה איזו מילי ואינה איזה אידיאל יפה שבחירוּת הרוּח או איזה לֵיסֵי פֵיר נוֹאל ובדומה לשטויות הללו; לאו – זו שלוָה היא, חביבי.  אותה שלוָה יחידה ואפשרית שבנפש.  מילא – בכדי תהא מפטפט הבל.  שתק.

אבל בקרוב קם אוריאל אגב גניחה רצוצה והצית לו פּפּירוֹסה.  וכשחזר שוב אל חדרוֹ ונכנס לתוכו, מצאהו כשהוא ריק, ודלתו היתה פתוחה, וכתמי חמה רבצו באוירוֹ, ובהם קפאָה נדיפה קלילה ורחוקה, שהיתה מזכירה לו את תלתליה הריחנים והרכים של מילי.

ובפנוֹת אותו יום, כשחזר אותו בחור, שבא אתמול את אוריאל, והביא אִתוֹ רחישת אָלה גרויה וחבילות אחדות קטנות, שהיו דומות לאלו שנוטלים באַפּוֹתיקה, מצאהו לו לזה, כשהוא מוּטל במיטה, והתריסים שבחדרוֹ היו מוּגפים, וקוּפת בגדיו היתה מוּנחת בכיסא שלמראשותיו.  בחדרים הסמוכים היתה דממה ורחשו דמדומים כהים, ובלבנונית האפלה שבמיטה היתה מפרק לפרק מהבהבת והיתה מאדימה אִשה של פּפּירוֹסה.  זה נכנס בסוּפה שבאותה רחישה והטיל את החבילות שבידו לפינה אחת, ואת מצנפתוֹ שתלשה מראשו לפינה אחרת, ואת גופו, שהיה, כנראה, מכביד וצוֹלל, הטיל אל אותה פינה, שהאפילה בסוֹפה, ונשתתק.  חזרה הדממה והיתה אותה המיה נוגה ואינה פוסקת שבדמדומים ובחצר חלבו וחלבו פרה.  אותו בחור היה שותק והיה נוֹשם ארוכות וכבדוֹת, ואוריאל ניחש באותה אפלולית הוֹמה את פּניו ובדמיונו ראה את כנפי נחיריו הזזות.  כשנלאה, בא בסדינוֹ והסב את פּניו אל הקיר אגב שאֵלה צרודה במשהו:

– תלינה אצלי הלילה?

אבל זה שתק.  ברחוב, כנראה, היתה חיפּוּשית אחת הוֹמה והוֹמה ונפלה בחבטה ונשתתקה.  בחצר ניקשה הפּרה קשות בפרסתה ואותה ריבה מדוּבללה קראה בתלונה ניחרה:

– סטוֹ־י!

ושוב התחיל חָלָב זוֹרב וזוֹרב.  מפרק לפרק היה אותו בחור גוֹנח כבושות והסוֹפה שמתחתיו היתה נוֹהמת.  ניכר היה, שזה אינו מוצא לו מקום באותה פּינה.  חה־חה.  הוה: תפסהוּ לוֹ לזה בחוֹמש! אַה? אבל, לאחרונה, נשתתק גם זה ונשימתו חדלה.

וכשנדמה לו לאוריאל, שהוא כבר התחיל נרדם, קם פּתאום אותו בחוּר מפּינתו שאָבד בה, והתחיל מפשפש שם בפינה שלנוֹכח, ומחזהו התחילה רוקדת ומתמלטת אותה שלשלת דקה שבנקמה, שהיה רגיל בה מימים ימימה, ומיד אחריה בא בלחישה גרוּיה, כאילו אינו מדבר אלא לנפשו, אותו ביטוּי רוּסי כפוּל שמונה, והוא ירק בקול רם.  אוריאל, שכבר שכח בסתרי סדינו המאפיל את מציאותו של זה אצלו, הוציא את ראשו ופלט שלא בכוָנה:

– מה יש?

הלה מצא בינתיים את מצנפתו באפלה ונטל את חבילותיו והתחיל קרב כבדוֹת במקצת אל הדלת.

– מה יש? – חזר ושאל באיזו נהימה שברוגזה.

ולאחר דוּמיה קטנה, כשכבר היתה ידו אוחזת בכפּת הדלת, הפנה קצת את חצי פניו כלפּי אוריאל, וקולו היה כבוש והיה חרד במקצת, שלא כדרכוֹ:

– צוּרה של חוֹזק יש, אני אומר.  מה יש! זה יש – שבשוֹטים אנו משוּלים.  חה! שיהא אדם שלושים שנה רצופות מפקיר את... את גופו ואת לבו לכל אותם הדברים – כיצד אתם אומרים להם? ה"קטנים" וה"גדולים", וה"יפים" וש"אינם יפים", וה"טובים" וה"פחותים" וכל כיוצא בהם – חה! אני אומר: שיהא... שיהא אדם מתלהב וחדל מהתלהב ומקוה ומתיאש ושמח ובוֹכה...  השד משחת! שיהא אפילו רק מטפּס בקירות מחמת בטלה ורוֹחש שלושים שנה רצופות גידוּפים שאינם יפים בלבד – בשביל... חה! בשביל שצלוֹחית אחת של... מי־רגליים, לחרפת אִמה ולדראוֹנה נצח נצחים, תבוא ותהא פוסקת לו בבוקר אחד את גזר דינו? אַח – נוּ! הרי הדבר דומה, כאילו אני קורא מאיזה ספר – לאו? בוֹא, רוצה אתה להביאני אל הווֹקזאַל?

אוריאל צחק מנחיריו קשות ופיהק:

– למה גמרת, אַה? ואני זה רק התחלתי נרדם!

הוא פיהק שוב והלה סגר אחריו את הדלת.

6

באותו בוקר התחיל אוריאל בהרהוריו, כשרוּחוֹ שלוָה, לכאורה, למַדי:

– חיינו! – התחיל – חיינו, צדיק היה אותו דוֹקטוֹר מויטבּסק בנגוֹהוֹת קרחתוֹ הפקחית ובמאמריו החוֹצבים אש.  צדיק הוא וצדיקוֹת כל בנוֹת ישראל שלא בגרוּ וגם אלו שבגרוּ.  יש – הרהר – דברים יפים בחיים ובשירה ובכל פינה שאתה פונה; וכדאי, בפירוּש – כדאי לוֹ לאָדם, שיהיה חי ויהיה, נוספות לזה, צפוּי אלי סופו השחור ואפילו אם בשביל הללו בלבד.  חיינו!

ככה הרהר בשלוָה, לכאוֹרה, והכניס את ראשו אל תחת אותה שמיכה מאפילה, כשאיזה ספר צנח מידוֹ ונפל אל הרצפּה.  וכשהיה כוֹבש אותו ראש היטב היטב ומסתירוֹ בכּר ובכתפיו, סיים:

– חה! הוֹמירוס אחד, למשל – זה בלבד יכניס רבבוֹת מאתנו אל תחת כנפי השכינה.  רבבות! חה־חה! אנחנו, ישראל רחמנים, אנחנו – כוָנתוֹ, אלו היושבים ולוֹגמים קהוה רותחת, ומגלגלים בלחמנית אחת בשנייה, ומזדרזים איש אל השוּק שלוֹ, ואש אל הקוֹנטורה שלוֹ, ואיש אל אשר ישׂאנוּ ה"רוּח" שלו, ואגב מריחת חמאָה בגלוּסקה, הרי אנו מסיחים באנשים ובספרים ובשפחות שפּיתינוּ ובמטרוניתות שסרחו אתנו ובשׂה פזוּרה ישראל ובדברים שבאמנות – חה־חה, אנחנו, ישראל רחמנים, חייבים לסלוֹח לו את ריחה של אותה המליצה, שבא אולי אל אַפּנוּ המפוּנק מאותם טירוּפי הרהורים, שהיה לוֹ הכבוד לגַלוֹתם לנו.  חי־חי.  הלָלוּ – צריכים אנחנו לזכוֹר – דברים התלוּיים בשוֹרש הנשמה הם.  הוא אומר: בשורש הנשמה – לא יותר.  יש, במחילה, מבטא שכזה: שורש הנשמה.  חי־חי... בטובתנו – זאת אחת.  ותוּ – ותו איננו צריכים לתלוֹת בו בוקי סריקי, אם הרהוריו אלה, שהוא נוטל אותם תחת כנפיו הסוככות, לא יש בהם כדי להרימוֹ ממיטה זו, שכבר התחילה פולטתו אַנטר נאוּ... חי־חי... לאו.  בטובתנו, אנחנו, ישראל רחמנים.  סיפּר לנו לוֹרד אחד משום הוֹראציוס, כמדומה, שאפילו אותו הוֹמירוס גופו היה, לפרקים, להוּט אחרי השינה – הוֹמירוס; נוּ והוא – ולהבדיל, הוא איננו אפילו מאלו שאינם ישרים שבמגדלי חזירים.  חי־חי... אַח – לאו.  להוָתוֹ הגדולה – לאו.  באמת – לאו.  הנה... הנה ניסה ופטפט בתחילה בקול ממה שמצא באפלה כתוב באותו ספר שמוּטל אצלוֹ ברצפּה – פטפט, כאמור, בקול ובאותה נגינת השלוָה, הראוּיה לדבר:

הגיחה ויצאָה מאוֹפל הרכּה וּורוּדת קרניים – זו איאוֹס.

התרומם ויקם גם הוא – זה איומיוּס הישר במגדלי חזירים...

אבל אותו ספר יפה וכשר, שבתחילה מצאוֹ בהוֹשטת יד אחת, זו הבאה – אם בקיאים אנו בדבר – מחמת אותה חרדה קוֹדחת שבמנוסת הנפש לדבר אחר, אותו ספר כשר, הוא אומר, נשמט, לחרפּתוֹ הגדולה, מידו, משהתחיל קורא בו באותה אפלה, והוא הרהר מה שהרהר והתכנס בראשו אל תחת אותה שמיכה קלה; אבל הלא חזר מיד והשתחרר הימנה, כשהוא נוהם ונושם בכבדוּת, כדג גוסס זה, שיאוֹרוֹ פלָטוֹ אל החול הצורב שבחרבה, ולסתותיו, כמדומה, הסמיקו בבת־אחת.  חי־חי.  במחילה מכבודנו – כלום הקדיח שוב את תבשילוֹ באיזו מליצה? חי־חי, אפשר.  אפשר.  מאוד אפשר.  אבל בטובתנו.  בטובתנו, ישראל סלחנים.  הוא לא ירבה להג.  הוא אומר – זה שהוא אומר: אותו מאתנו, שיהא כותב באחד הימים את סיפּוּרוֹ של אותו בחוּר – חי־חי, הרי הוא רואה אותו בינינו: הוא יושב בפינה וכוסו מצטננת.  שׂפמוֹ כבר צומח ויש לו קצת נטייה לפילוסופיה שבשירה, חי־חי – במטותא, יכתוֹב נא ככה, יכתוֹב נא ממש ככה.  ככה יתחיל: ברחוב היה אָז בוֹקר.  ברחוב היה אָז בוֹקר רוֹגש מאורות ומזהיר מצלילים, ולבלב אביב צוהל ופוֹרה, אותו אביב גופו, שהיה מלבלב שנה בשנה בימי אותו הוֹמירוס הגדול, שהאֵלים פייסוהו ובנות האלוהים רבצו לרגליו, והיה מלבלב גם אחריו, בימי אותו שה האלוהים, שאמר לפייס את האֵלים והחריד גם את בנות האלוהים, והוא גופו ודאי שיהיה מלבלב ככה באותם הימים, הפּראים והריקים מאֵל ומאָדם גם יחד.  חי־חי.  זה – משום אותה נטייה לפילוסופיה שיש לו.  זה – לכבודו, חי־חי.  והלאָה – הלאָה יכתוֹב נא: פטפטו זרזירים – אצל הגינה, כנראה.  רדפו אחרי חסילי האביב.  האזניים חלמו צריחות כבושות וקודחות: חדר האוכלים שמאֵצל היתה דלתוֹ תמיד פתוחה אל החצר ובקירוּב מקום היה פּרדס מלבלב.  אותה אפלה גופה, שהיתה בחדר, מחמת התריסים שהיו מוגפים, גם זו היתה קודחת והיתה מנחשת חרֵדוֹת את האורות שמסביב.  אלא – חי־חי.  אלא שֶרַצֵי הזהב הבודדים, אלו שרביטי החסד, כביכול, שחדרוּ פּנימה בסדקים ובכתמי הזפת השקוּפים שבתריסים, הללו – יכתוב נא – התחילו טוֹוים אותו ארג של יום־יום; ומוּכים בסַנורים, היו הללו מגששים והיו קרבים והיו מכבידים ומכבידים את הלב נוֹשנוֹת – חי־חי... הנביאים הללו, המנבאים, כביכול, לאוֹרה ולחסד אלוהים.  אַח, אותה אוֹרה, ישראל רחמנים – וחסד אלוהים זה! בטובתו – יכתוֹב נא הלאָה.  יכתוֹב: פּסוק זה שלהם גופו – של אותם הנביאים, כוָנתוֹ – אותו פסוק גופו היה אפילו קצר והיה קלוש למַדי וצפונות לא גילה כלל; אבל נוסחתו זו השגורה, שהנפש כבר סוֹלדת בה, זו היתה קשה מחמת פּיגוּל. אח, זו היתה, כארשת פניהם של צדיקים גמורים, והיתה גוזרת את הלב, והיתה מדכאה אותו, כנשיבה קוֹדרת זו, החולפת לה ביום זהב אחד נוּגה ומנבאה פתאום קופאות לסתיו שיבוא:

– כלוּם לא פסק, אוריאל – לא־כלוּם; ושוֹטה אַתה, אם יש אשר אתה חוֹלם, שאיזה דבר יפסוֹק באחד הימים...

– חי־חי.  בטובתו.  בטובתו.  יכתוֹב נא הלאָה.  יכתוֹב: ואותו ארג אפוּר התחיל.  ניצב כמו חי יום אחד אִילם, שהיה אתמול, או שהיה שלשום, או שהיה לפני שנה, יום אחד אִילם ומדוּכא ונופל תחת משאוי דורות.  ונזכר יום אחר שכמוֹתוֹ, שהיה לפניו, או שהיה לאחריו, ואתוֹ יהודי אחר צהוב, שהוֹביל בחבל שבקרניו שוֹר לטבח, והלָה היה מוֹשכוֹ אל החרולים שבצדי הדרכים.  והלָלוּ נטשטשו ונתחלפו ביום אחר לגמרי, שהיה גם הוא, או שלא היה כלל, ואתוֹ דוּמיה נלאה וחמה צהוּבה וילד אחד מדוּלדל וחלש, שהיה בורח מפני מי ומיילל מרה וחתיכת פתוֹ המצוּמצמה בידוֹ והלב היה כוֹאב וכוֹאב.  אותו ארג אפור התחיל.  ושוב התחילו בטלים התחוּמים, ובחזה נאחזה אותה הרגשה אזרחית, שהיתה בימים מקדם מטילה חרדה נוֹאשה בנפש, זו גוּפה, שברבוֹת הימים נדושה ונתגלגלה באותה רחישה שאינה נוֹחה, המהלכת ואינה פוסקת ברַקות, מָשָל בא אותו רגלי צרוד, המנסר בלילות בשדמוֹת, ואִיוָה לוֹ שם מקום לשבת.  חי־חי.  אולי הדבר קצת תמוה.  אפשר, שהדבר קצת תמוה.  אבל, במטותא, חי־חי.  יכתוֹב נא ככה.  וסַיים יסַיים בזה"ל: בקרוב היה כבר הכל כשוּרה.  חי־חי.  בקדקוד, שהתחיל נהרס ואינו נהרס, רקד לפרקים איזה דבר מיוּתר במקום מוֹח.  הנשימה התחילה צורבת קצת והיתה נפסקת לפרקים.  החזה היה צר והיה כוֹאב מפרק לפרק מטוּמטמוֹת – ומשול, כאילו היה אחוז בחבלי חלום שאינו מגיד טובות, התחיל מכביד ומכביד שחורות...

אוריאל התחיל בהרהוריו אלה, כשרוּחוֹ היתה, לכאורה, שלוָה למַדי; אבל פתאום נדמה לוֹ זרות, שנדיפתו הצחיחה של אותו גולל שסתמוהו באה אל אַפּוֹ, והלב נסתם וחרד לנשימה.  וכשהרגיש בקרוב בראשו, שזה התכנס שוב אל תחת אותה שמיכה מאפילה, נקוט בתחילה בפניו; אבל מיד חזר וביטל בלבו באיזו נקמה שבגירוּי את אותה הרגשה נוֹאלה שבילדוּת או שבמוּסר של חנוָנים – אלא שפּתאום יצאוהו כוחותיו, ומחשבותיו חדלוּ, ונדמה לו משום־מה, שהוא מרגיש בחוּש, שנפשו זָקְנה והיא מלאה חטאת.  נדמה לו פתאום, שהוא מרגיש ממש בחוּש, שנפשו זו נחנקת והיא נמקה באותו שקר תפל, שֶאֲפָפָה מסביב וחנָקה בחלוּדתוֹ כל הימים, וזו התחילה מתבוססת במסתרים והיתה מתלבטת, כיוֹנה שחוּטה זו, והיא פרפרה ושאגה כבושות ממצולות אפלוֹת.  אַח, חטאת, חטאת אחת תפלה ומגוּנה היו כל אותן השנים הרבות, שנגוזו יום אחר יום וירח אחר ירח, וחטאת, חטאת תפלה ומגוּנה היא כל נשימה ונשימה, שאדם חי חוזר ונוֹשם... חה־חה.  השד משחת! לאו – בזה יש כבר קצת יותר מכפי מליצה, אוריאל.  באמונה – קצת יותר מדי, חה־חה.  מה אתה צוֹהל – לאו... מה אתה...

והוא הרגיש פתאום בראשוֹ ובלוּח שבחזהו, שהלָלוּ התחילו מרטיבים קרוֹת, והלב התחיל מתלבט שלא ברצונו, ככפיר אריות זה, המתלבט בכלוּב בקצפוֹ, ואותה רחישה שברקות פרצה גבולים והיתה לאפלה אחת רוֹתחת וסוֹאנת, אותה גופה, שכשהיא מנסרת ונופלת, הרי היא גורפת אִתה יחד את כל ההוָיה.  וכשהרגיש, לאחרונה, שרוַח לו קצת, נמצא יושב בקצה המיטה, כשלסתוֹתיו מסמיקות והוא נושם ודוֹלה אויר בכפּו ובשפתיו ובחזהו הנוהם גם־יחד, ורגליו היחפות היו מתפּתלות בשולי סדינוֹ, שנשמט פתאום אל הרצפה, והיו מחפּשות בקדחת את הסנדלים, כנראה... אַה? חה־חה.  לאו – מה אפשר לוֹ לגוֹלם שכמוֹתוֹ, אַה? לאו – הרי זה נפלא, באמונה.  ברבים הרי זה דורש, חה־חה! מוּסר הוא מגיד! ופתאום הרי הוא נושא קינה לנפש מצוּינה – חה־חה... אַה? חה־חה... תאמר, אותה מלחמת מצוָה היא לו זו, אַה? אותה המלחמה הגדולה לאלוהים ולדברוֹ, שבחור אחד נודד, בחור חביב אפילו למַדי, אלא שהיה נוּגה במקצת, נלחַם באחד הימים יחידי כלפּי אותם הרבים, שלא היו אולי חביבים יותר מדי, אבל תחת זאת היו צוהלים והיו רצים והיו נחפּזים והיו דוחפים איש את חברוֹ באותם הרחובות השוֹאנים שבאחד מכרכי הים הגדולים? חה־חה, בחור אחד חיור וגלמוד וקול אלוהים קורא בלבבו – כלפּי אותם הרבים, הרצים והלהוטים והמוּכים בסַנורים, היוצאים ידי חובתם כלפּי אלוהים גדולים רק בזה, שנטלוהו וּנתנוהו בבתיהם בכלוּבים אשר לציפּרים ובמסגרות אשר לתמונות ובארונות אשר לספרים, חה־חה, ולבַר מזה – אח, לבר מזה הרי הם בריאים, השׂיוֹת הנידחות האלו, והם סמוקים, בחטאותיהם הגדולות, והם הולכים וכובשים את החיים, אותם האומללים, הרובצים בבצה והמוּכים בסַנורים, שדבר אדני רחק מהם ולדבר אדני הם אינם צמאים.  חה־חה.  או שמא אותם האוכלוסים המרוּבים הם לו, אשר מחנוֹתיהם מכסים את פני המדבר הלוֹהט, אותם, אשר דברוֹ כפטיש נפל כאש בלבותיהם וידו הכבירה אחזתם בציצת ראשם וטלטלה אותם אל שממות החולות הללו, והנה הם נוֹהרים אחריו, וראשיהם הנופלים גלוּיים, וזמרתם החרישית נישׂאת, והיא שוֹקקה, והיא מצמיחה אבנים וחולות – חציר ירקרק ומבהיק, ופרחים מיתמרים ושׂחים, ואילנות שבהזיה גדולים וסבוכים ונושאים פּרי? חה־חה... אוריאל! באחת – אוריאל! אותו גוֹלם־אלוהים המשוֹטט כל ימיו לבטלה – אוריאל!

– אַח – נוּ! אפשר, כדאי לקוּם, אַה? הוא היה אומר, שכדאי לקום – ואותו בחור מה ראה פתאום לטפּל באיזו שטויות שבסיגוּפי הנפש, כנראה? פו, השד משחת! חה־חה... בפירוּש – סיגוּפים שבנפש... חה־חה – סיגופים שבנפש...

ואוריאל הצית לו בתחילה פּפּירוֹסה באותה הרחבה שבשלוַת הנפש, הראוּיה אליבא דאמת, כל־כמה שהוא יכול לזכוֹר, לאדם, הנמצא במצב כזה שלוֹ: בבית היתה דממה שבמנוחה גמורה ובאחד החדרים שאינם רחוקים קשקשה מטוּלטלת בשלוָה ניחרת קצת.  בחדר האוכלים שמאצל רתח וחיכה לו, כנראה, בזמרה דקה סַמוֹוַר, ובתנוּר שבחדר המבשלות הקרוב היתה המדוּרה מנַפּצת מפּרק לפרק בקוֹל.  אותו בחור שוֹטה – כלום אינו בבית המולדת, אַה? וכלום מנוּחה זו אינה נכונה   לוֹ? חה־חה.  והוא התפרקד באותה הרחבה גופה במיטה, כשרגליו מוּרדות ושתי ידיו מתחת לראשוֹ.

בקרוב התחילה איזו טרדה חדשה, שאינה מוצאה לה מנוחה, מהלכת ורוגשת בחדרים הסמוכים, ואוריאל ניחש פתאום את לינה – את אחותו לינה, שבאה, כנראה.  חה־חה – הציפּרות ההוֹמיוֹת הלָלוּ... חרדה ומלאה את לינה ונשיבתה אותה מנוחה שאננה שבבית.  הנה ניקשה בהמוּלה דלת בחדר אחד רחוק וכיסא טוּלטל ושׂרט בפינה אחרת.  פה ריצדו רכוֹת רגליים ושם נשארה תלוּיה שלשלת רווּיה שבנגינה קלה.  אצל החצר צלצל צחוק קצר ונאלם ובחדר שמאצל התחיל תריס חוֹרק בתלונת ברזל ואוריאל הקשיב קול רוה והרגיש את נשיבת צל הבוקר שרגשה בו:

– פּיגוּל שכזה! סוֹגרים הם תמיד חלונות ודלתיים – משל ליסטים ניצבים שם ומלסטמים את הבריות ברחוב! ראית? סגרו!

ובריח נפל והתחיל שוֹאג בתלונה שאינה נכבשת.

ופתאום והנה דפיקה מהירה באותה זגוגית וקריאה חטופה:

– שׂרה!

ושוב ריצה מרצדת רכות ורשרוש מתרחק של שמלה מתפּתלת – ודממה.  והמדוּרה שבתנור מנַפּצת וזמרתוֹ הדקה של הסַמוֹוַר הרותח גוֹססת.

אוריאל נשאר מוּטל כבתחילה.  אותו קול מפכה, שבא פתאום ואָבד פּתאום ורישומו נשאר בדממה זו שחזרה, היה קול שבאִשה טהוֹר וחזק והוא הזכיר לו בהרבה את זה של אותה ריבה גופה כשהיא ילדה; אלא שזה היה הרבה יותר קשיש והרבה יותר ספוּג מהלָז, והיה ממש אותו קול גופו, שבא לאָזניו לפני ימים מאחוֹרי המרצפה שבחוֹרש־מצל אל אותה מרכבה, שהיה יושב בה.  ובתחילה היה אפילו שמח בה וקם והתחיל לובש; אבל בקרוב היה כבר חושב אגב איזו כמִיהה מֵיצרה שבנפש באותה מסילה שטוּחה ומתפּתלת, שבצדה של אותה כיכר פתוחה שמאחורי הבית, ובאופקה הגדול, והוא חזר והתפּרקד למחצה.  לאו.  הפּגישות הללו – לאו.  אי אתה מוצא דבר יותר קשה לאדם שכמותו מהפּגישות הללו.  וביותר – אמת, אמת! – וביותר, כשאותה תינוקת חשודה אצלו קצת.  אח, ככה.  אותה תינוקת חשודה אצלו במקצת...

אוריאל היה מוּטל ולא היה מרגיש בתריסים שבחדרוֹ, שהללו נפתחים ונפתחים חרש ולאט לאט; ולא הרגיש בזה, אלא משנמלא החדר זהב, והטַפֶּטים התחילו צוחקים, ואותם הקולות הכבושים, שהיו בתחילה הוֹמים והוֹמים בגינה, התחילו מצלצלים באָזניו צלולים וצוהלים למַדי.  אָז גנח פתאום וקם והוֹריד את הוילונות שאצלו והתחיל כוֹסס מחמת גרוּי שבאיזו מבוכה את זנב הפּפּירוֹסה שבידוֹ.  בתחילה בא לאָזניו צחוק רוה ויוצא מהחזה של אותה שרה, כנראה, כשלינה היתה נוֹהמת והיתה משוררת נמוכות מחמת איזו קלות אורה שבלב, לפי הנראה.  אבל מיד אחר־זה פסקה גם זו והתחילה צוחקת רוָיוֹת:

– חה־חה.  לאו! כמה אני שמחה – כמה אני שמחה! הרי אַת מלגלגת...  אבל כלוּם מבינה אַת,  גדיה מטוּשטשה שלי, כמה אני שמחה? חה־חה.  אותה מחשבה בלבד, ש... שאוריאל... אַח, לאו – הרי אַת גדיה, גדייתי! חה־חה... סלחי לי, שרה; אבל אני כל־כך שמחה...

ושוב צלצל אותו צחוק שבחזה של האחרת והוא בא אל אָזני אוריאל יחד את פּטפּוּטה הצוהל של איזו ציפּור שמאצל.  וכשהצית לוֹ פּפּירוֹסה חדשה, אגב הליכה קדוֹרנית שבמצח, הקשיב שוב את קולה של אחותו, וזה כבר היה יותר ספוּג מבתחילה והיה פוזז מחמת התרגשות קלילה שבאיזו אמוּנת־נפש נוּגה קצת:

– רואה אַת, שרה המשוּבחת שלי... הרי אַת תוֹהה ומלגלגת   אפילו: ריצה זו ואותו חיפּוּש שחיפּשתי... ובאמת... אבל, רואה אַת? אני... אני מאמינה באוריאל, שרה – לאו.  אַת מפקפקת... רואה אַת? אני אומרת: יש בני־אדם ויש בני־אדם... התביני לי? כלומר – נוּ, וגדיה מתוזזת שכמוֹתי יש לה כל־כך הרבה, שרה, כל־כך הרבה במה שתהא מספּרת ודורשת ושואלת וחוקרת... מבינה אַת? אני אומרת: ריבות שכמותנו... ואני פה גלמודה, שרה.  כלומר – אליבא דאמת, הרי אני פה – גלמוּדה... לאו.  הרי אַת מטילה ספק בדבר? אַח, יש, שרה המשוּבחת שלי, שאדם מרגיש, שהשמים נופלים לראשו... אַבּסוֹלימאַנ', חה־חה... טְלי – בוֶרד זה, כמדוּמני, רצית?

אותו פטפוט נוֹאל שבילדוּת לא מיהר לבוא אל קצוֹ; אבל אוריאל רחש פתאום גרויות וקרא בקול לשד משחת שיבוא ויותר לא היה רוצה להקשיבו.  חה.  הגדיות הללו – אֵל מלא רחמים, תינוקת זו, למשל, שחלָבה לא נסתפּג.  אבל הללו הוסיפו ופטפטו מתחת לחלונות והיו צוהלות, ואיזו ציפּורים טיפּלו במסילה שאצל והיו מהגוֹת, ואוריאל גנח והתחיל מזמר רצוצות.

בחוּר חיור ורם...

חה! שמא אינו בקי באותו דבר? חה־חה.  היטב הוא בקי באותו דבר.  השד משחת, כמה הללו מפטפטות... אבל מה לוֹ ולזה? כלום יש לו איזו שייכוּת לאותו פטפוּט שבתינוקות? חה! הוא – בבית המוֹלדת. לאחרונה, הרי הוא בבית המוֹלדת החביבה.  אתמול בא.  ממרחקים בא – והיום קם והבוקר אוֹר והוא שר.  הוא מתפרקד במיטתוֹ ששב אליה והוא שר מחמת אותה קלילות חפשייה ושוֹבבה שבנפש השוֹקקה... חה־חה!

בחוּר חיור ורם קם בכרכי הים

קם וּטרה־לה־לה־לה... קם וּטרוּ־לה־לה־לה...

חה! היטב הוא בקי באותו דבר.  הרי הוא רואה, חה־חה: הנה, הנה היא, אותה תוגה חוַרורה וקשובה, חולנית קשובה, תוגה רוחשת זו שבנפש טהורה ונאצלה, שכוָנתה צריכה שתהיה, כביכול: אמונה ושאיפה כבירה לאמונה ומסירות נפש גמורה בשביל אמונה וקדוּשה וטהרת־הנפש של אמונה – חה־חה... בדברים יותר ברורים: הריני, בחור – והושענא! חה־חה.  הריני פה כוּלי, כמו שישני, ואתה – אתה בחור, חה־חה! אתה טול והכינה ממני ואפילו אספּלנית בשביל מכה טרייה – פוּ!

– אַח, לאו. הוא תינוק נחמד. לאו, שרה. הוא סובל כל־כך הרבה...

– השד משחת – חה־חה...

קם וטרה־לה־לה־לה... קם וטרוּ־לה־לה־לה...

קם והפשיל בנאקה כבירה שרווּליו:

מלאה חטאת ונהי...

מלאה חטאת ונהי... חה־חה.  אותו קול נוֹאל שבפּרחח, זה שדלק אָז אחרי הרכבת השוֹאנת, כששׂרה גלזר הזהירה בה בזו מחללוֹ של אותו אשנב, שתשוב דוקא מחר.  חה־חה.  אם אותו גוֹלם שבמצנפת – אם זה, הוא אומר, אינו יושב אצל אותה ריבה בלילות של נביחת כל הכלבים ושל יללת כל החתולים, ואם אינו שותק, ואם אינו מביט כשוֹטה אל מצח־השיִש שלה, הצח והקר, כל־כמה שאוריאל זוכר, ואם אינו חושב ביסוּרים אוכלים שבנפש, הנוֹאשת מחמת מצוקות: אַח, מצח־שיִש זה הוא צח והוא קר – אֵל מלא רחמים! חה־חה... פוּ, מה ראה פתאום לשטויות שכמוֹת אלו? אבל, השד משחת! כלום אותו פטפוט לא יחדל ממנו נצח? חה־חה...

קם והפשיל בנאקה כבירה שרווּליו:

מלאה חטאת ונהי האדמה ההיא –

קוֹנם, זו תקבל שכר...

צר למשורר לי, צר –

צר וטרה־לה־לה... צר וטרוּ־לה־לה־לה...

זה יקדיח תבשילו שקיבל ופוּליו...

ובקרוב, כשהיתה אצלוֹ שוֹאנת ומטפּלת אותה ריבה לבנה וישרה, שצמת זהב גדולה היתה תלוּיה והיתה מתלבטת לה מאחוריה, ובת־צחוֹק אוֹרה, כנגוהות הבוקר הללו, היתה מרקדת ומאירה את פּניה הזזים, היה אוריאל מוּטל בתחילה, כקוֹרה זו, והיה משתדל להביט ישר בפניה, והיה צוחק לה מפּרק לפרק חיורוֹת ומשיב לה קצרות וגוֹנח בחשאי.  אבל משתיקנה זו את ישיבתה אצלוֹ במיטה וגחנה אליו ושלבה באמוּנה את שתי ידיה בחזהו והוא הכיר בפניה הזזים, שהלָלוּ התחילוּ פתאום רוחשים קצת נוּגוֹת וקצת אורות והרבה מאותה רחישה שואפת שבנפש, נטרד במשהו ומצחוֹ החוַרור התחיל מתקמט קדוֹרנית.  ובטרם הספּיקה זו ופתחה את פּיה, מיהר וגנח; וזו חָרדה והרימה קצת את ידיה השלובות מחזהו ופניה ניתלו מחכים ושואלים.  אָז הוציא זה את ידו מתחת לאותה שמיכה, שהספּיק ומשכה לכתפיוֹ, משזו נכנסה, והחליק לה בחיבה נוּגה וחרדה קצת במצחה ובתלתלי הזהב המקוּרזלים שבפדחתה, ואגב הבטה תכוּפה כלפּי אותה אלוּנטית מרוּקמה, שהיתה תלוּיה לנוֹכח שאָלָה נחפּזות:

– אַת כבר שתית תה, לינקה?

זו הביטה אליו בתחילה ארוכות והיתה, כנראה, תוֹהה במקצת; ופתאום טלטלה במשהו את ראשה, כאדם המטריד זבוב מסביבו, וקראה ברוּח תמים:

– תה יש, אם אתה רוצה לקום.  אבל...

היא שתקה קצת, אגב אותה הבטה אליו, וסיננה שוב:

– תה יש...

ופתאום:

– חה־חה, רואה אתה, אוריאל – אני יש לי טי"ת קבים גדושים, חה־חה...

אבל משהרגישה באותה הליכה קדוֹרנית, שהתחילה שוב זזה במצחוֹ, קפאוּ דבריה שוב, ושוב הביטה אליו אותה הבטה ארוּכה ושותקת שבתהייה, ופניה היו זזים במקצת.  פתאום גחנה אליו קצת ושאלה אותו רכות ונוגות; והיה הדבר דומה, כאילו אינה אלא ממשיכה אותה שתיקה תוֹהה שלה:

– לאו.  אתה אומר להקניטני, אוריאל?

אוריאל נכלם קצת בתחילה.  אבל פתאום ניתלוּ פניו באלו שלה והוא התחיל מביט אליה רצופות.  אפשר אותו דבר, שאילולא שהיתה זו אחותו... באמונה – ודאי... אותו דבר ודאי הוא, שאילולא שהיתה זו אחותו, היתה גם זו בו באותו דיבוּר שוֹאלת אותו באותו חוֹם שבלב, אם יש לוֹ אֵם.  לאו.  האמנם? והוא היה מביט אליה ושפתיו פלטו מתונות ושלא בכוָנה:

– לאו... לאו, לינקה.

הוא אָמנם נתפס מיד.  אבל זו כבר חזרו פניה ונשמו באותה שלוָה תמימה שבאמונת הנפש והיא התחילה בסגנונה הקודם:

– אני הייתי בטוּחה בזה.  רואה אתה, אוריאל? הרבה יותר מדי הייתי מחַכה שתבוא...

אוריאל התחיל צוחק בקול ופלט:

– חה! שׂה אלוהים זו!

ופתאום קרא קשות במקצת, כשהוא משתדל להשתחרר הימנה שוב.

– תניני ואטוֹל לי פּפּירוֹסה.

לבוֹ היה נוֹקפוֹ קצת.  מה השטויות הללו, אוריאל? לאו.  כלום אי אתה רואה, שמהראוּי, שתהא שוֹתק? חיינו, כדאי היה, שתהא שוֹתק.  אבל משהצית לוֹ את הפּפּירוֹסה, כבר היו רקוֹתיו לוהטות:

– חה. תמיהני, לינקה – למה כל אותם הכרכוּרים שבשטוּת? אַת רוצה לספּר – ספּרי.  לאו.  רוצה אַת – הנה אהיה אני שוֹאל ואַת משיבה, חה־חה.  מוּטב? הגידי נא... אותו... קוֹלי יש לו אֵם, חה־חה?

אותה תינוקת נזדקרה פתאום אגב ישיבה, ופניה היו נבוכים קצת והיו תוֹהים ותלוּיים באלו שלוֹ, וידיה משמשוּ בקצה השמיכה שאחזו.  לאחרונה, התחילה מפטפטת:

קוֹלי? מה אתה סח?

אוריאל צחק בקול.

– או פּטי.  זה שהשארת בחוֹרש מצל... מה? גם פּטי אינו? חה־חה...

פתאום חָורה זו ואָדמה וקמה בנזיפה כבוּשה מחמת התרגשות:

– שתוֹק! אני אמרתי – שתוֹק! אַח!

וגחנה והתחילה חובטה משום־מה ומנַקה בכפּה את שולי שמלתה ורגנה לנפשה:

– מנהגי כלבים אלו שלהם...

ואחר־זה היתה ניצבת חיורה בפינה שאצל הקוֹמוֹדה והדלת, כששתי ידיה חרדו וטיפּלוּ בקישורי צמתה ששילבה לפניה, והיתה קוֹבלת מרוּסקוֹת לנפשה, כביכול:

– ואני הייתי תמיד בטוחה, שבאוריאל אמצא לי אָח כדאי... כל הימים הייתי בטוחה, שבו אמצא אדם, שאפשר יהיה לי לדבּר אתוֹ בגילוּי הלב ממש...

אבל אוריאל היה כבר גרוּי לגמרי והוא לא התאַפּק.  הוא זרק לה באיזו טינא קשה, אותה המצוּיה אצל אדם ביותר לגבי קרובים ושארי־בשר:

– נוּ, חדלי, חדלי... דרדקי! אוהב אני מאוד, כשמתחילים נוקבים את אָזני בשכּמוֹת אלו! גילוּי הלב... סמילוּי הלב...

וכיסה את כתפיו שנחשפו בשמיכתו וסיים פסקנות:

– אִתי שתהיי מדברת כאחד האדם – או שתניחיני כלל!

אותו דבר היה נוֹאל והיה מיוּתר לגמרי.  חה.  היה נוֹאל והיה מיוּתר לגמרי.  אפשר לו למוחו שנלקה של אותו אתליט שיהא תופס את זה? אותו דבר היה דבר שבשטוּת והיה נוֹאל והיה מיוּתר לגמרי, משום... אמת, השד משחת! משום שאיש אינו אָשם בזה, שקיבתוֹ של חברוֹ נתקלקלה... או... או, תינַח, ה"תמצית" שבחייו... חה־חה.  כך, כך: איש אינו אָשם...

וכשהיה אוריאל ניצב בקרוב כלפּי אותו ראי והיה מקשר את הרביד שבאִצטלתוֹ, שהיתה תפוּחה לו קצת מאחוריה, בשל אותה חגורה שחבקתה, היה ניצב במקומו ארוכות, וידיו היו קופאות אצל צוָארוֹ, ופניו היו תלוּיים באויר סתם, והוא היה שוֹאל וחוזר ושואל את נפשו, אגב אותה תהייה גרוּיה ודוֹרסת במקום אחד:

– מה אני רוצה מזו – חיינו, מה אני רוצה מתינוקת זו?

ורק משנתקל באותה בהרת כחוּלה, שנראתה לו פתאום מבּינוֹת לשכבות הצמר הצחורות, שהיו צוחקות ונמקות בשמים כלפּי חמה, השיג פתאום באותה השׂגה ברורה שבלב, הכובשת את הנשימה:

– זהו אותו נצח גדול וכחוֹל...

ופתאום שב אל קישוּרי רבידוֹ:

– כמה שוֹמם הוא... חה!

7

וכחוֹם היום היתה דממה שבצהריים, ובטרפים שבגינה היו חיפּוּשיוֹת חמה קופאות והיו מאדימות בירקרקת שצפדה, ובאחד הבתים שבאותה שכוּנה היתה מכונת תפירה מנסרת ומנסרת ושירת חַייטים נרפּה ושוֹממה ליוַתה לפרקים. היה חם ואוריאל שוֹטט בחדרים והתלבט בגינה ומצא לו מחסה משמש בחדרוֹ של אבא שיצא.  שם היו הטרפים המרוּבים של פּולי הבּר מטפּסים והיו מַטילים צל בחלונות הפּתוחים, ומגבּוֹת הספרים שבקירות שמסביב היתה נושמת, כפי שנדמה לו, איזו קרה, הנוֹדפת באבק אפילו.  הוא היה מוּטל ארוכות בפינתה של אותה סוֹפה נוֹשנה, שהיתה מרוּפדת סָפְיָנָה ירוקה שהתחילה מַקריחה, וידיו היו מהפּכות ומהפּכות באיזו מַטה צהוב, שגוּלָתוֹ היתה גדולה והיתה כפופה והוא לא היה זוכר אימתי בא לידוֹ.  ואותו אוריאל אחר, מי שהיה יושב ושותק ארוכות באותה כַרְסָא, שהיתה גם היא ירוקה וגם היא היתה קרחה, כאותה סוֹפה חברתא שבצדה שלנוֹכח, זה היה ראשו מסוּרבל במקצת, והיה בזה משום אותה גיאוּת קשה, שאינה נתפסת, שהיתה זה מכבר מרגיזה תכופות את אוריאל משום־מה, וברכיו היו שלוחות לפניו והיו שלובות אחת בחברתה, כדרכוֹ השלוָה תמיד, וכתפיו הישרות, שהיו נחוֹת בפינה שבאותן הסומכות הכרסניות, היו נופלות במשהו ונותנות בזה מקום לאיזו הרהורים שאינם נוֹחים שבפקפוּק.  היתה תשוקה לוהטת לבתֵש בבת־אחת: שוֹטה, למה כל הכרכורים הללו – למה? הרי – הכל גלוּי... וכשהיתה לפרקים אותה בת־צחוק מיוחדה שבבטחה מַרקידה את הפּנים החורורים הללו וחוזרת ומסתתרת בפינוֹת השׂפתיים הסגורות והמַורידוֹת, כשהיא מלגלגת, כביכול: תפשׂני, היתה אותה טינא כבוּשה ואִלמת, שהיתה מחלחלת בלבו של אוריאל כלפּי בלוֹרית מסתרבלת בכדי זו, מתקשית פתאום כחלָמיש והיתה אוכלת לב וכלָיוֹת.  ויותר שהיה מביט אל שרטוטי הפּנים השלוים, כביכול, הללו, יותר היתה משום־מה גדלה בלבו ומתלבטת אותה הבִטְחה המשוּנה, שבת־צחוֹק זו היא אותה גופה, שהטילה בו אותו ארס רוחש, שאינו מניח לו כל הימים לנשוֹם נשימה אחת כראוּי – בפירוּש, אותה בת־צחוק פּקחנית, כביכול, שפּרקים יש לה צוּרה, כאילו היא מורדת בכוָנה באיזו אמת, שהכל מרגישים בנחיצותה, ופרקים אתה מהרהר אפילו, כאותו שוטה שבחרוזים, שזוהי אותה אמת גופה, המסתירה את פתרוֹנה מפני הבריות ומלגלגת בשלוָה באלו המתלבטים בו.  חה.  כמה זוהמא – אֵל מלא רחמים, כמה זוהמא שבנפש ישנה באותה בלוֹרית נוֹשרת, המסתרבלת גיאוֹת, כביכול – ונפלא, פשוט, נפלא להשיג, כיצד אדם חי נוֹשם וכיצד אינו נחנק בזוהמא רצוצה שכזו.  ואותה שלוָה שוקטת שבפינות השפתיים הללו... השד משחת – לאו! שוב אינו רוצה ושוב אינו יכול.  חי ראשו – הוא נלאה ממנה.  חה־חה.  אדונו הטוב משיג את זה? הוא אומר: הוא נלאה מאותה בת־צחוק מזוהמה, שאכלה את לבו ולא חדלה ואכלתו כליל.  לאו – שיחדל ממנה! הוא אומר: שאותו בחור שבכַּרסָא יחדל ממנה – או... או שהוא יקום ויפלח בתכלית הפּשטוּת את קדקדו הנוֹשר ומסתרבל לשוא במטהו זה.  חה.  שמא הדבר ספק בידוֹ, אַה? אבל, שהשד יקחהו! הרי הוא חושב, שאותו בחור אינו לקוּי באָזניו – וחיֵינו, בכדי הריהו מזלזל בדברים של ממש אלו.  חה.  זו אינה הלָצה, אדונו הנכבד.  בפירוּש – בפירוּש איתמר: את קדקדוֹ זה המנוּדה ובאותו מטה צהוֹב שהוא רואה לפניו.  חה!

אוריאל ירק רקיקה שברחישה הצדה, ופתאום הרגיש בסנטרוֹ, שזה התחיל חרד ומרקד שלא ברצונו, והוא קרא בנהימה סחוטה לשד משחת ותפש את המטה ולחצוֹ בשני אגרופיו יחד והללו חָורוּ והתחילו מקומות מַורידים מחמת חיורה, ככפּוֹת המשופשפות הללו של אותו אַוז שנשחט.  אבל אותו שהיה מוטל בכרסא, לא הרגיש, כנראה, בכלום.  זה נשאר לו מוּטל כבתחילה והפּפּירוֹסה שבידו היתה מהבהבת והוא היה יוֹנק ממנה באותה דבקוּת שטופה שבהרהורים רחוקים, כנראה, ותמרוֹת התכלת הקודרות, שהיו יוצאות רצופות מפּיו, היו זוחלות והיו מתפּתלות ומכתירות אפורות וכחלחלות את ראשו המסוּרבל והקוֹפא.  פתאום נתפס ונפנה לוֹ כלפּי זה, שהיה יושב בפינתוֹ גרוּי ושרוּי ביסוּרים אוכלים שבנפש, ואישוֹניו האפורים הבריקוּ מחמת איזו משובה קשה שבלגלוג, ובפינות שפתיו הקודרות חרד אותו צל שאינו נתפס.  הוא פתח נוגות במקצת ובמתינות מיוּשבת:

– כלל זה נקוֹט, ידידי הטוב...

ואילולא אותה חולשת פתאום שבכל האברים, שתקפה לוֹ לאוריאל והרטיבה במקצת את קדקדוֹ מתחת לתלתליו ואת לוּח לבו שנפל, לא היה מסתמא אותו בחור יוצא מחוצפתו זו בשלום.  חה.  ולא חוצפה היא זו? לא אחותה ההמונית של אותה גסות היא, הקהה, כמצחוֹ הצר והקשה של אותו שוֹר שנָגח – לא זו, שלבו חלל בו בשֶלה? לא די לו לזה, שאינו חָלי, כנראה, ואינו מרגיש במה שברוּר לו מיללוּ, כמדומה, ברור ומלים רווּיוֹת מדם – והרי הוא בא בפטפוטיו הנפוחים והחשובים, כביכול, כאילו איזו ריבה שלא מצאה את תיקוּנה תלתה בו את פניה הנוֹאלים... לאו... אבל – השד משחת! אָזלת יד... אָזלת יד... אֵל מלא רחמים – אָזלת יד...

ופתאום הרגיש אוריאל בלסתותיו, שהללו ניצתו, ובמצחוֹ ובקדקדו, שרטבוּ שוב, ונשימתו – הנה היא אובדת.  לאו – מה ראה פתאום לשטויות שכאלו? חה־חה.  כלום מה לוֹ ולכללים שונים שבפיגול של איזה בחור מַקריח, אַה? חה־חה.  לאו.  כלום מה לוֹ, אליבא דאמת, ולאותו פטפוט שבפקחנות, אַה? אדרבה.  יהא זה מהגה לו כנפשו.  הוא שָלֵו.  הוא – שלו.  לאו.  חיינו, הוא שָלֵו.  בכל הכבוד, חה־חה.  יהא זה כוֹתש לו מים, אם אותו דבר ניחא לו.  הוא? חה־חה.  הוא אינו אלא יושב פה בשלוָה גמורה, וטרפיו המרוּבים של אותו פול הבר מאפילים את החלונות, וצלָם לא יסוּלא – אח, אדונו הטוב והנכבד, צלם של אלו לא יסוּלא בחוֹם נורא שכזה.  במטותא, שיהא בטוח, חה־חה... אֶה... מה היה רוצה להגיד? בטובתו, אדונו הטוב.  לא היתה לוֹ מימיו אותה הרגשה משוּנה שבידיים, כשאתה מרגיש, כאילו הללו זרות לגמרי – כלום הבינו? זרות – כאחד הזרים? באָשרוֹ – חה־חה.  הוא אומר: באָשרוֹ, שאינו מרגיש נחיצות יתירה בידיו אלו.  חה־חה.  באָשרוֹ, שיש לו דברים את בני־אדם שבתרבות – חה־חה.  הוא אומר: שבתרבות... בני־אדם שבתרבות, חה־חה... הוא אומר: שבתרבות... בני־אדם שבתרבות, חה־חה... בטובתו? מהו אומר? אַח, שלא יהא חושש, במטותא.  הוא רחוק מהיות נלהב, חה־חה.  רחוק מאוד.  אדרבה.  יהא מספר – וגם הוא יהיה צוחק, אם יהיה בזה כדי צחוק.  חה־חה.  אם יהיה כדי צחוק, הוא אומר: מה?

– כלל גדול זה נקוֹט.  כלומר... מאחר שכבר אנו כל־כך כרוכים אחרי אותם ה"חיים", כפי שאתה אומר... כלל גדול.  מנת חלקם, אני אומר, של הללו שכמותנו – אלו הנשים ש... שכבר גמלו. חה.  רואה אתה? אתה אסטניס – ואני אומר: שכבר גמלו... אַח, בבקשה.  פני שׂה גזוּזה אלו של תינוקת שלא סרחה – למה? חה־חה. ידידי! הרי אתה פּיקח לכשתרצה – ואני מקצר.  דיקסי.

הוא הצית בגפרוּר והגישוֹ אל הפּפּירוֹסה שבפיו; אבל פתאום הרחיקו קצת ממנה ושלהבתוֹ היתה מאדימה באויר:

– נוֹטַא בֶּנֶא: "גמלו" – פירושו פשוט: גמלו, חה־חה.  פשוט.  דבר אחד: "גמלו" – טוֹל אותה גולגולת ונַפּצנה אל הקיר.  חה!

והגיש שוב את הגפרור אל הפּפּירוֹסה ואוריאל התחיל שוב נטרד בתחילה.  כיצד? הרי זה מדבר אתוֹ, כאילו הוא באמת יושב ושותה בצמא את דבריו הנוֹאלים.  אבל, אדוני הטוב! כלומר... אדוני הטוב...

אלא שפתאום נתפס ונאלם שוב; אבל כבר נשאר יושב קר ואלם מחמת יסוּרים שביאוּש:

– אַה, הנח!

והלָז היה שותק, ושותק אגב הבטה שלוָה וחוֹדרת כלפּי אוריאל, ופתאום צחק רצוצות במקצת ופתח שוב:

– דוגמה? חה־חה.  רוצה אתה דוקא להיות שוטה במקצת – מילא.  דוֹק: אני... חה־חה.  אני איני מדבר... אני אומר: אני איני מדבר אפילו... נוּ, באירינה זו וַאסיליוֹבנה, למשל... שמא איני אסטניס, אַה? חה־חה... הרי אני אומר: זוכר אתה? זו היתה בוכה – אַח, כמה היתה זו בוכה, כשהיית נפטר הימנה.  ממש – כריבה קטנה זו.  זוכר אתה? או שמא התחלת גם אתה מזלזל בבכייה זו של נשים, חה־חה? לאו.  באמת? אבל דוֹק שוב, חביבי: זלזול זה, אפילו אם נניח, שיש לו יסוד באיזו אמת, הרי אינו אלא באותה אמת, שבה אתה מזלזל הרבה והרבה יותר – לאו? חה־חה.  כיצד היית אומר? יש אמת, שאתה סולחה, למשל, ללוֹרדים שונים שבאַנגליה ולמי שהיו אוֹפיצירים בגרמניה וברוּסיה; אבל אי אתה סולחה לחילק ולא לבילק.  חה־חה.  אחת היא: אם מפּני שהללו היו לוֹרדים ואוֹפיצירים ואתה אחד מבחוּרי ישראל שליט"א, ואם מפּני שהללו היו גם בבחינת מה שקוראים גאוֹנים – סוֹלת ההוָיה, כדאמרי אינשי, ואותם האחרים שסרחו אינם אלא אנשים גסים שבשוּק.  חה־חה.  חילק ובילק.  אני אומר: פילוסופיה זו בכלל – אותה חַכּה היא לדגים שכמותנו, ידידי.  חה־חה.  וככה אני חושב אָמנם לרשוֹם גם בספר הרפואות שלי: בחוּר מישראל שמת – הנאה לו והנאה לבריוֹת; אבל רוצה אתה דוקא, שיחזור ויחיה – בוֹא וקנטרהו באיזו הלָכה שבפילוסופיה והוא יקום לשם ויכוּח.  אבל אני חוזר. לאו, לאו.  מה? אותם התנחומים, אתה אומר, טוּשטשוּ אצלנו במקצת? אבל כלפּי מה – אַח, כלפּי אותה גאונות אתה דוֹבר? יפה.  איני מכחיש.  לאו – לאו.  ודאי.  את שקספּיר אכלה רימה וטוֹלסטוֹי מריח טאבּאק – ולגבי אותו נצח גדול ושוֹמם, שאֶפֶס קצהו ראית היום וחרדת, ודאי, שחייו של איזה שוֹפּינהוֹיר אינם שקוּלים יותר מאלו של אותה זקנה שכנתוֹ, שהיה חובטה במקלוֹ.  ודאי.  אבל... חה־חה. ידידי! שמא היית מדבר ברור? חיינו, דבּר דברים ברוּרים, אמוֹר איפוא: גאוֹנים? ודאי – גאוֹנים.  אבל יש מסַפּרים, למשל, שאותו שקספּיר היה בוּר גמוּר.  חה־חה.  מי ששר את "מַנפריד" לא היה יוצא כל ימיו מכלל תינוקת רגילה, שאינה פוסקת לבכות אלא משמַלקים את הכיסא שנתקלה בו ונפלה, וכשהיתה לוֹ רגלוֹ שצמקה לפוקה אצל איזו ליידי שלא בגרה, היה מַטיל דוֹפי באמוֹ יוֹלדתוֹ ותולה את הקוֹלר דוקא בצוָארה.  גאוֹנים... ודאי – גאוֹנים; אבל... חה־חה! כלומר, כלום איננו נמצאים למדים מזה; אבל אני ואתה – המ... המ... היינו? מי יגיד מה יגיד יום? מה? לאו? האָמנם חדלת מזה? חה־חה... צר לי, צר מאוד, ידידי, אם חדלת.  רואה אתה – משום שאחרת, לגמרי אחרת יש, כשאדם ילד או שהוא "יוצר" או שהוא חולם חלומות סתם.  לכל־הפּחות, כשהוא אדם גס שבשוּק.  פשוט, ידידי – אותו חילק ובילק שאמרת.  חה־חה.  זוכר אתה? אתמול היה מוּטל באותו חדר מַסרק אחד יתוֹם של נשים שנשכח ואותה דממה כבוּשה וצהוּבה שבצהריים נדפה נוגות בתלתלים שהיו רכים.  לאו.  בתחילה.  אתה זוכר? לכאוֹרה, היית שָלֵו מאוד והיית בטוח – ובצדק היית בטוח באותה ריבה, שזו תמצא את תיקוּנה, כשם שאותו מסרק יתוֹם, למשל, ימצא את תיקונו שלוֹ – ולא זו בלבד.  באותם תלתלים רכים היית חושב, שהללו ימצאו להם דוקא אותה יד נלהבת, שתהא מַפלָה בהם בקדחת שבדביקוּת־הרוּח ותהא מבקשת שם את ה"תמצית", החסרה לחייה הנוֹאלים... חה־חה.  חיינו, זו היתה אפילו הלָצה שנוּנה למדי.  חיינו! אבל אתה מפליאתני – בדבר אחד, ידידי, אני מטפּל וחוזר ומטפּל ואיני משיג: למה איפוא שוֹטטת כל אותו יום בכל אותם המקומות ששוֹטטת לבטלה ורק שלא באותו חדר – רק שלא להיות יחידי באותו חדר? חה־חה.  תימה – חיינו, תימה: למה זה אדם קם פתאום ובוֹרח ואינו מוצא לוֹ מנוחה יום תמים מפני איזו נדיפה כל־כך רגילה ונוֹחה אפילו, כנדיפת איזו תלתלים, למשל, שהיו אָמנם רכים? חה־חה.

אפשר, שרק נדמה נדמֶה אותו דבר לאוריאל; אבל אָזניו הקשיבו ברוּר בסוֹפה של אותה טירדה ארוּכה והוא נדהם מחמת רוגזה חסרת־אוֹנים:

– פּיקח אני, חביבי – כמו שאתה רואה בפינות השׂפתיים החרדות הללו...

אבל הדברים הללו נאמרו בלחישת שפתיים חיורוֹת גרידא, אותה הבאה מחמת חולשה גמורה וחוַרורת.  אותו בחור נלאה קצת, כנראה, והוא הטיל את כתפיו שוב אל אותה פינה שבסומכות, ופניו היו חוַרורים, והוא חזר באפס־אוֹנים אל הפּפּירוֹסה שלו.  מנוּדה זה – אֵל מלא רחמים, אותה חיורה בוֹחלת שבחולשה נלאה של מנוּדה זה!

אבל בקרוב חזר הלָז אל דבריו:

– אפשר, שהייתי נוֹטה קצת יותר מדי לצדדים; אבל איני רואה בזה משום סכנה: הצדדים הללו, רואה אתה, אולי כדאי לוֹ לאדם, שיהא נוֹטה לשם אחת ביום.  שם, רוֹאה אתה, אדם מוצא, לפרקים, מה שאינו מוצא אפילו אצל פּיקח שכמוֹתי.  חה־חה.  הלא תסלח לי.  זו אינה אלא הלָצה שאינה שנוּנה.  אלא שאני רוצה לגמוֹר.  אני רוצה לגמוֹר מה שהתחלתי.  זוהי איפוא – אירינה וַאסיליוֹבנה.  אני אמרתי: זוהי אותה אשה ארמית – אַח, לאו.  בבקשה.  אני אומר: אותה אשה ארמית, אותה בריאה, שחלקת צוָארה מלאה וגלוּיה, והיא כבר נושמת בחוֹם שבצהריים, והיא נשוּאה לאיש – נשוּאה לאיש, חה־חה... אירינה זו וַאסיליוֹבנה, ששׂפתיה משוּרבבות כל־שהוא ושיניה ארוכות.  וכלום כדאי איפוא שנדבּר באחרוֹת? חה־חה.  לאו.  אם זו קוֹדש – הלָלוּ קוֹדש־קדשים, ידידי.  הלָלו קוֹדש־קדשים – כיצד אתה אומר? חה־חה, לחיים והמונם...

ופתאום – באותה חוצפה פורצת חוֹק:

– חה־חה־חה! בהמה אתה, ידידי הטוב – פשוט, גוֹלם בצוּרת חמוֹר שאָזניו סרוחות... חה־חה־חה! אַח, כמה יש בזה מהליצנוּת, אֵל אלוֹהי אבוֹתי הרחמנים! חה־חה.  הרי האָזניים הללו תלויות וסרוחות, כאילו ניתלו באמת באותה יתד שבקיר – והרי אני בטוח, שכשתיפּטר הימני, תיפּטר בדבר הלָכה שנתחדשה בבית מדרשנו: נשים שגָמלוּ... חה־חה.  אַח, אני נהנה.  באמונה, אני נהנה.  הרי אדם יוצא מלפני ובידוֹ אמת חדשה שבחדשות והרי זה מטפּל וחוזר ומטפּל בה ואגב הוא מבלה יום ומבלה את חברו – וברכו את אדני! חה־חה – וברכו את אדני!

הוא התחיל פּתאום צוחק רצוצות, והיה במַפּלי אותו צחוק הריקנים מלחישת ארסוֹ הצהוֹב של אותו נחש בריח, שחָצוהו לשניים והוא מפרפּר וגוֹסס, ואוריאל נדהם קצת מאותו שינוּי זר, שבא פתאום בפניו השלוים והגאים תמיד של זה.  הללוּ נשתרבבו פתאום והתחילו זזים תכופות ומביטים כלפּי אוריאל אלכסונות וחרדוֹת, והיה הדבר דומה, כאילו הללו מוּכנים לבוא ולהסתתר בכתפיים, שהיו מתכנסות ומתכוצוֹת, מיד כשיבוא לידי זה, ואותם הדיבוּרים, שהתחילו מרקדים מחזהו רצוצות, היו נאמרים באותה השפּלת הקוֹל הפוֹזזת והחרדה, הבאה מחמת פקפוּק טוֹרד של פחדנים גמוּרים – חה־חה, השד משחת! אמת, אותה נשימה היתה אפילו חסרה במקצת, ובטרפים הללו שבחלונות לא היה ניכר אפילו רוח קל; אבל – הוֹי, כמה הנאה היתה גורמת לו לאוריאל קלקלתוֹ זו הגלוּיה של אותו מנוּדה, אילמלא אותם הדיבוּרים המזוּהמים והמחוּצפים, שיהיה דוֹבר מיד באָזניו – אַח, הוא מרגיש.  הוא מרגיש והוא בטוח, שאותם הדיבוּרים יהיו מזוּהמים ואותה חוצפה... לאו! השד משחת, אותו בחוּר לא ייצא נקי – הוא לא ייצא נקי...

והלה היה לוחש ולוחש:

– חי־חי.  זוכר אתה אותה אַקוּשרית גבוהה וכפופה במקצת, אה? רואה אתה? זו... זו אינה אלא אַקוּשרית גבוהה וכפופה במקצת, אַה? וכשצינורותיה נסתתמו – א הרי... כיצד אמרת? הרי הדבר דומה, כאילו זו אינה מדברת דברי זמר, אַה? חי־חי... או שמא אתה חושב באמת, אוריאל, שגם זו תבריא ותגלה למקום תורה ותבוא ללמד בבית־ספר אשר לחוֹבשוֹת – אותה אַקוּשרית גבוהה וכפופה במקצת, אַה? חי־חי... אַח, אוריאל, אוריאל!

ואוריאל נטרד.  הרי אותו דבר מתחיל – לאו.  שיהא שותק.  שזה יהא שותק.  מוטב לו לזה, שיהא שותק – אתה!

אבל הלז כבר היה שלו, כביכול, והיה קצת נוגה אפילו, ואוריאל היה מוכרח להקשיב, אגב שאגת־יאוּש אחרונה, שנאלמה במסתרי הנפש, ואותה רחישה סולדת שברקות שתפחו:

– וַדאי.  אותו נצח גדול שראית אינו אפילו כחוֹל, אליבא דאמת, ומאוד אפשר, שהריהו גם שומם במקצת.  איני מכחיש – מאוד אפשר.  אבל נורא – איננו.  באמונה, איננו.  או שמא גם אתה זקוק דוקא ל"הכשר" בשביל אותה רימה, אַה? רוצה אתה דוקא כתוּב וחתוּם, למשל, שכדאי וכדאי היה לו לבנו של אחד הבנאים שבנצרת, שהיה מכַתת את רגליו היחפות בהרי יהודה והגליל – הֶוֵי, שאותו בָשר של מוכ"ז כָשֵר אפילו למהדרים שבמהדרים שברימה, חה־חה? אַח, חיינו, מה החשבונות הללו הנוֹאלים, אוריאל? ספינתוֹ של אותו איש נטרפה בים? טוּל וּפסיק רֵישֵה – וחסל!

אבל פתאום הרגיש אוריאל, שרצונו שחגר אוֹנים גבר ונחלש אפילו מיד, אבל שיניו התחילו חורקות – לאו.  שיניו אלו התחילו חורקות בקול.  אָזניו המקשיבות!

– אַה־אַ!

הוא נשם אויר במלוֹא ריאתוֹ ואגרופיו הקמוּצים ניסו והרימו את המטה וזה הוּרָם כהוּרֵם נוֹצה.  חה־חה.  לאו.  הוא חפשי? ידיו אלו חפשיות? הוֹ־הוֹ! מילא – אותו בחור שקוֹל ישקל למטרפסיה, חיינו!

ואותה גניחה פראית ואיוּמה, שהיתה מתלבטת כבדוֹת בנפשו ונתחבת לו בגרוֹנוֹ הקוֹדח, פרצה פתאום החוּצה, והמטה הוּרד מחמת שנאה כבושה שפּרצה לאחרונה, והוּטל בחביטה אחת קשה, שלא היתה משום־מה נוֹחה ליד, ישר אל קדקדוֹ הנושר והמנוּדה של זה – חה־חה... לאו.  אֵל מלא רחמים! האמנם בקדקדוֹ המנוּדה והנוֹשר של זה? ואותו קדקוֹד מנוּדה הוא... לאו – אותו קדקוֹד... אֵל מלא רחמים – אָזלת יד! אח, אָזלת, אָזלת יד... אותו קדקוֹד מנוּדה ונוֹשר הוא זה, שנשאר שלו וקשה, כחלָמיש החזק, והמטה שבידו נשבר בו.  אותו מנוּדה! הרי־זה מוּטל לוֹ בפינתו כבתחילה ואותו צד שבזוהמה שפלה מסתתר שוב בפינות השפתיים הללו ומלגלג, כביכול, מתמרוֹת התכלת הדחופות שסביבו, מסתתר ומלגלג: תפשני! אבל לאו... לאו... הרי־הוא כבר חפשי! הרי ידיו כבר...

אבל פתאום לבש אוריאל חרדות.  איזה דבר הבריק במוחו והוא ניתר ממקומו.

– השד משחת!

הוא נשאר ניצב, כשראשו מסתתר במשהו בכתפיו וידיו מספגות במטפּחתו את פניו שרטבו פתאום, והיה מביט, לפרקים, זרות אל אותם הטרפים שבחלונות ואל גבות הספרים הרבים, שהשחירו בקירות, כאילו ראשונה הוא רואה אותם.  פתאום הרגיש באגרופו האחד, שהוא קמוּץ בחזקה והוא כוֹאב לו, והוא פתחוֹ, אגב איזו תהייה קופאה.  איזו גוּלה גדולה וכפופה, שנשארה מאותו מטה שנשבר, שראהו, כמדומה, מוטל ברפידה הירוקה שבאותה כּרסא ריקנית, נפלה ונשארת מוטלת לרגליו.  נפלא.  גוּלה... איזו גוּלה של מטה שנשבר...

אבל פתאום גנח ונפל שוב אל פּינת הסוֹפה שחרקה תחתיו.  שוב אָדמו פניו ורקוֹתיו תפחו וכאבוּ ושפתיו היו חרדוֹת, כאומרות לבכות, ושאפו לאויר.  ההיה נרדם? לאו, השד משחת, אפשר היה נרדם? ומיד נשאר מוּטל חלש, כתינוֹק זה שנולד, ודבריו נסתתמו.  לאו.  הוא לא היה נרדם.  הוא לא היה נרדם.  והתחיל החזה מכביד ומכביד חמוֹת ואותו גרם שבחוֹטם התחיל סוֹלד ובגרונו נשאר תחוב גוש אחד קשה וצוֹרב, שלא היה מניחוֹ אפילו להשתמש בחִכּוֹ, שצחֵה צָמָא...

וכשנכנסה בקרוב אמא וניגשה אליו, הסביר לה אוריאל פנים, כאוֹתם הפּנים, שיהא מסביר, לבטח, לפני מותו, אם יבוא לידו למות בפני אחרים, והיה מביט סתם אל פּניה, שהיו זזים.  פתאום נתפס בה בזו, שהיא היתה מדברת.  מה זו סחה? את לינה, כמדוּמה, הזכירה, ואת איזו ריבה חברתה.  הוא הקשיב:

– ואינה חוזרת.

– ואינה חוזרת?

זו היתה משום־מה נרגשת ושפתיה היו חיורוֹת וידיה הצפודות חרדו וחיפּשו, כנראה, אותה אחיזה, שהיתה חסרה.

– אַח... אַח... הרי לכם הרחיצות הללו שבנהר... אדם בשר־ודם יש לו, ברוך־השם, במה שיתגאה... אַח, ואני ככה נבהלתי בתחילה... וכלום רבותא היא? כשזה רק אדם יוצא מפה חי ובריא ושמח אפילו... היא באה לקרוא ללינקה והלכו יחדיו אגב צחוק וריקודים – ופתאום... ממש – דמי נפלו, שונאי ישראל... אח... אח... מה שמה של זו? מילי, כמדוּמה... לאו? ואילמלא שהייתי מתחננת ממש: אַל תלכנה, ילדות... ממש – מתחננת...

אוריאל נטרד בתחילה במשהו. כשתפס, לאחרונה, בקוֹטב סיפּורה, שאל:

– אבל כבר משוּה? והיא חיה?

ידיה של זו לא מצאו מנוח אצל חגורת סינרה.

– סחה שכנה אחת... אותה מלכה של החייט סחה... היא חזרה משם... אלא שאיני מבינה למה־זה לינקה אינה חוזרת... איני מבינה... אני הייתי רוצה...

אוריאל צחק פתאום חיורוֹת וגנח מנחיריו ונשאר קופא.  בכלל – חלי הוא ותשאנו.  חלי – ותשאנו.  חה־חה.  במחילה, קלקול כל־שהוא שבקיבה מחמת לגימא אחת יתירה שבתתר"א לילות.  ובת ישראל דהאידנא – אַח, האלוהים אִתה, את בת־ישראל דהאידנא! הוא אומר: בת־ישראל דהאידנא הריהי אצלוֹ חשודה במקצת... חה־חה, שלא יחטא בשפתיו.  במקצת היא חשודה... וזו, למשל – הוא אומר.  בת־ישראל זו תבוא מסתמא מחר לקבל שכר... ודאי.  ודאי.  חה־חה.  כשאנחנו אוהבות!

ושפתיו היו מפטפּטות:

– זו תחזור מסתמא.  תחזור בקרוב.  היא תחזור.

ושלא מרצונו:

– וחברתה תהא שלימה... חה־חה...

הוא נתפּס מיד ונשתתק; אבל צוָארה הצפוד של אותה זקנה כבר נשתרבב כלפּי פניו.

– הוא צוחק... אבל... כיצד? כלום היה שם? או ש...

ואוריאל התחיל מגמגם:

– לאו... הוא אינו צוחק... כלומר, סיפּרוּ.  יהודי אחד היה מספּר ברחוב.  תהא נא שלוָה.  הוא אומר: יהודי צהוֹב אחד סיפּר... שתהא שלוָה...

ושוב הסביר לה אוריאל פנים, כאותם הפּנים, שיהא מסביר לפני מותו, וקם ונדד אל חדרוֹ. שם היו החלונות פתוחים, ובטרפים שבגינה היו חיפּושיות־חמה מאדימות, ואותה תיבת זמרה רצוּצה, שהיתה מושכת ומושכת במרחקים וקוֹבלת תחנוּנים שבחולשה, זו היתה דומה באותה דממה כבושה וצהוּבה, כאילו היא מפלסת לה בכבדוּת רבה נתיב, ומבזבזת את כוחותיה האחרונים בכדי, ואובדת יחידה ושלא לשם־מה באיזו בצוֹת טיט גדולות וצהובות, שסגָרוּה מאפסים.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  גלוֹש – ערדל

[2]  פּואיטיתא – משוררת

[3]  דיאַבּל – השטן, השד

[4]  צ'וֹרט ווֹזמי – יקח השד

[5]  לה גראנד... וכו' – התפיסה הרחבה של האנושות

[6]  איל נאי... וכו' – אין כאן כל הצלה...

[7]  מוּנדשטוּק – הפּייה של הסיגריה

[8]  אוֵרָה – אוּרוָה

[9]  אלוהים! אפשר – ששוב איני בפאריס?

[10]  אַקוּשרית – מילדת

[11]  חַלטים – מעילי־בוקר

[12]  פינציטה – צבת דקה

[13]  חליסטאקוב – דמות הרביזור של גוֹגוֹל, סמל הרמאות הגדולה

[14]  ז'יד הוֹריט – יהודי בוֹעֵר באש

[15]  ווֹקזאל – בית־הנתיבות

[16]  קנפּי – ספּה קשה

[17]  המינא (המינוֹ) – אַבנט, חגוֹרה

[18]  זרזה – מאכל, מטעמים