_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בֵּינֹתָיִם

אורי ניסן גנסין

לתוכן הענינים

 

I

בתחילה היתה רוח אחרת מסביב ובשטח התחילו מהלכים כתמים והשחירו זמורות האילנות ובמרום עברה הרינה ופלגים השתובבו ברננה.  אז התחילו רוקדים בלבבות נצנוּצי-אוֹרה הוללים וזוֹרמת חדוות-חיים חצופה ושובבה.  בימים ההם חרד בחדווה כמוסה גם לבו של נפתלי בֶּרְגֶר, אותו בּרגר גופא, שהיה תוסס שמונת ירחים רצופים בחדר הצהוב של מרת חַשְקִיס וראשו היה מוטל על כַּפּו וברכיו שלובות אשה ברעותה, ושטפה אליו זִרמת געגועים נוגים-ואיתנים והתחילו מוצצים אותו חלומות צנועים-נוֹשִׁים והוא כָּמַה הרהורים יפים שבילדוּת תַּמה ומאווים אמיצים שבאביב צוהל וחלם עיניים חמות המביטות לנשמה – ומדוע באמת שלא באהבה? וחיים חלם חדשים וצעירים שיש בהם דווקא כדי סיפּוקה של נפש.  כי מה – האומנם לא די? או אולי אינו כדאי? באים בני אדם נוטלים את החיים ועושים אותם ויתוּרים ויתוּרים כבר בשחר אביבם – ובשֶׁלמה? והלא אפילו האמת שבדברים אחרת היא לגמרי.  והיו בימים ההם שׂמלות מרנינות ומרמזות וקולות כסף היו פועמים ומבטיחים ונפשות כמֵהות היו חרֵדות ומציצות ומקשיבות במצוקה קודחת אל כל רשרוש שמסביב – וימים התחילו שוטפים, ימי אורה כּמֵהים, רַגָּשים, מצַפִּים בקדחת אוֹכלת... אולם זה היה חלום – והוא כיחש  בבני אדם.  מִיד אחר הפסח כבר היתה שוב תלויה כגיגית עופרת קהה וכבדה והיתה סוגרת על ראשיהם של בני אדם ממעלה ובצה מנוּולת חִשׂפה להם שׂחוק שחור וקפוא ממטה – וימים היו זוחלים כבדים ואפלים ונמוכים-נמוכים; והיה האחד חירש כמשנהוּ, והאחד היה מזוהם כמשנהו, וראשית לא היתה להם, ולא היתה להם תכלית, ורבצו יחד כבֵדים ואפורים על הנשמה שנאלמה בחרדה ודיכאוּ בשורשה כל מחשבה על אביב ועל קצת אורה ועל זקיפת קומה כל-שהיא.  ושוב היו הרחובות רחבות וקודרות ואבֵלות, והשמים אשר עליהן היו נמוכים ואפורים ולַחים, וברִיות היו גלמודות והיו תועות צוֹמקות חוורורוֹת וחרֵדות וסובלות בסתר ומנַחשות מה...ושוב ישב נפתלי בחדר הצהוב ושוב דיכּאה האפֵלה את הנשמה הנדכּאה ושוב היתה הבּצה שואגת והשוטים מפַעפּעים והעגלונים הלבנים מקמח נוהמים ונושמים ושואגים מטבּורם: נָא-נָא-נָא-נָא... נאָ-אָ, וולק טאַבּי יֶשׁ...

ופעם אחת ישב לו דומם אל חלונו, כּמימים ימימה, וברכיו היו שלובות כדרכו תמיד, וראשו מוּטה אל כּפּוֹ, כמו פעם בפעם, ואוזניו היו מקשיבות את קולו הרופס והשווה של תלמידו, אשר היה קוֹלח ושׁוֹנה לפניו את פרקו גם באותו יום כבכל יום ויום.  באחד החדרים הסמוכים צעק מרה תינוק שניחר, ובמבשלה היתה מרת חַשקיס ממטירה אש וגופרית לראש האשה המבשלת וכבר בכתה וקראה לה חשׂוּפת-שֵׁת.  אותו בוקר דווקא התחילו השמַים מיטהרים ואלוּמות אורה טהורות היו משתחררות מהכא ומהתם והיו נוצצות בבצה, ובגגות הפזורים התחילו מבהירים כתמים יבשים.  ונפוֹל נפל הדבר, שנפתלי הִפנה משהו את עיניו מבלי משים וירא פתאום את השמַים, אשר מעֵבר לשמשות, והנה הם משוחררים והם גבוהים ועמוקים, ואת צמרת הפרדס ראה, אשר מעבר לגגות השליווים והנה היא שׂעירה והיא מוֹריקה והיא מתחילה מלבלבת ורוחצת באורה.  אז נאחזו עיניו אגב במרחקי השמַים ויחרד לבו ויֵחם, וירא והנה הם נוהרים הלאה הלאה אל אפסיים, ושמה הם רומזים וקורצים ואובדים ללב הכָּמֵהּ – ופתאום נפל דבר מוזר למדַי.  הכיסא שתחתיו הוטל בהמולה רבה לאחור ונפל, ורחשה תלונת יִסוּרים ואבדה, ונפתלי היה משום-מה ניצב בטבור החדר בכפיפת ראש כל-שהיא.  הילד החיוור נבהל מתחילה וצל חרד על מצחו הצחור והוא נשתק: אבל מִיד החרידה אותו שוב נזיפה גרויה:

אֱמוֹ-ר!

הילד מיהר ושב בבהלה אל מישנתו ונפתלי ירק בחימה והשתחווה פתאום, מדי הוֹרידוֹ משום-מה את אגרופיו עמוק אל תוך צלחותיו, ומיד התחיל מתלבט, כנלכד, מכּותל אל כּותל, והיה נכשל כפעם בפעם במיטות הילדים הירוקות, אלו הפזורות פה ושם במלוא החדר.  וכששטפו לו אחר-כך זרמי דם סולדים אל פניו ורקותיו נעשו רופסות וחולשה השתפכה בברכיו ובחזהו, ניגש באפס-אונים אל הכיסא אשר הוקם בינתיים, והוריד את גופו עליו באנחת חולשה:

– השׁ-שׁד יודע מה האי...

אז היה קולו הרופס של הילד קולח מישרים, והיתה דממה וחמה היתה מצהיבה נכאים, ואחד הזבובים התעקש והָמה והיה מתלבט בזגוגית, ובחדרים הסמוכים צילצלה מרת חשקיס במפתחות והיתה נוזפת באומנת.  והיתה הדוּמייה הזאת דומה למשיכת תאנִיה אחת ארוכּה וכבושה, שהיתה לוחצת את לבו וסוגרת אותו ומספרת לו נכאים, מספרת על גורלות שאבדו בחיים, וחלומות שקמלו באּבּם, וחיים שספו במִשגה.  רבים רבים הימים האוֹרים והשליווים, וטובים הימים האלה ונדיבים, וסרוּחים הם תמיד, כמטרוניתא גאה זו, שהיטיבה, לאחרונה, את חסדה, ובכל-זאת המה חולפים ואובדים וגאוּלה איננה.  תוגה, תוגה! ישנם עלוּמים בחיים ואותם יחיה האדם רק אחת בחלד ואליהם כל חלומותיו –והמה הולכים ונמקים ללא נחת ולא שביב אחד של שמחה, ונמקים הם אפילו בנגוהות האביב הצוהל, ותמיד המה אובדים דווקא כּה לא-יפה ובאפס כל יסוד ונימוּק לזה, כאילו לא אתה, האדם, שיצא כבר מכלל ילדוּתו הוא אדונם, ולא אתה, מי שיש לו אתמול של עשרים ושתיים שנה מאחוריו, טיפּחת חלומות בשבילם, ולא אתה – לא אתה ריבּיתָ להם הרהורים...

– זמ-ם... זמ-מ...

וכשהתחילו גידי רקותיו משׂתרגים ומבהיקים ולסתותיו התחילו מוורידוֹת חוֹלנית, שילב במתינות נקפאה את ברכיו והטיל את ראשׁוֹ על כַּפּו.

מאותה שעה והלאה התחילו זוחלים ימים ארוּכּים וצהובים, והיתה שפוכה בטלה בכול.  והחוצות היו רובצים נרפים ושוממים, ולשמים הגדולים לא היתה כל תשוקה שהיא, ונפתלי היה יושב אל חלונו ולא היה אלא חושש תכופות, שלא יֵהרס הכיסא הווינִי שמתחתיו מחמת כובד משׂאוֹ.  וכחום היום היה ההבל החמים והשמנוני של החדר הצהוב, המלא מיטות ילדים רבות ורָווה ריח משחות שונות, מדַכּא לגמרי את נשמתו, והיה מתחיל פתאום מרגיש את גופו כה מזוהם ומלא חלאה ממש – משל כאילו היה הוא גופו חטיבה אחת שאינה נפרדת של זה החדר-הרפש, אשר חלונותיו הצהובים דבוקים בכל ימות השנה ברצועות של גאזֶטִים מפני הצינה, והשמנונית הנאלחת הזאת אוכלת אותו מימים ימימה וכבר הרקיבה אותו במפולש מהמסד ועד הטפחות.  והיתה אפילו נשמת אפו שלו נעשית לו לזרא, והיה יושב אל חלונו באפס תנועה כל-שהיא ופניו היו משולקים והיו נובלים-קמים ודומים לאומצת בשר ממוּזמזה, שיש לה סימנים של צורת אדם ובא אחד הליצנים וחבש לה גם משקפיים של זהב.  זה היה חל תמיד באותה שעה, שוֶרה הקטנה היתה יושבת אל ספרה הפתוח ומטפלת בזבוב שקיצצה לו את כנפיו, עד שהילד החיוור היה מספר בבלי חמדה את פרק ההיסטוריה של היום, זה הפרק הספּחת, הזוחל תמיד בעצלתיים, כחיים בלי תכלית, ומטיל את הנפש אל תוך זוהמת שממה נרפסה, גם-כן כמוהם.  מישרים היה קוֹלח באותה דממה עצֵלה קול רופס של ילד נלאה ובקרת-רוח גמורה היה זוחל והיה מספר, כביכול, דברים משונים מאיזו תקופות כֹה רחוקות וכֹה זרות, וריפרפו אנשים, שזכרם כבר נכחד, ומלחמות, ששׂריד לא נשאר להנה, ונפתלי היה חציוֹ שוכב אל חלונו ומפסיק תכופות את נשימתו מפני הזוהמה ושומע ולא שומע ופניו המשולקים והקמים-נובלים אל הרחוב השוממה.  עיניו היו לטושות והיו קרות והיו זוחלות במבט אילם מֵאבָקָהּ של המסילה הרחבה ומחליקות אל החפירה הרחבה שמשׂמאלה ומטפסות על תל העפר הצהוב אשר לאורכה; וכשהיו נאחזות בגדר הנמוכה והנושנה, הנמשכת לאורכה של הרחוב כולה, והיו נפגשות באותיות העקומות והמשובשות, שכתב, כנראה, אחד ה"שקצים", שכיום ודאי שבא כבר לשנות זִקנה, בנֶתר על גבה, היתה ביצת נפשו שקפאה מתטלטלת כמעט, והיה מהרהר, כביכול, בקצת נקמה, כי הגבירים הללו אינם יודעים אלא למלא את כרֵסם החשובה בחדר-האוכלים שלהם ולקשט את גופותיהם הבצֵקים בשביל פרדס הטיול המאובק – ושבאמת, הרי הם חיים כולם כחזירים ממש והנם תמיד שקועים עד צוואר ברפש ובצחנה ובגסות.  והיתה מחיצת אֵד רפה מתחילה חרֵדה בלבבו הכבוש ומטשטשת את מוחו ואֵדיו ולא היתה נותנת בתחילה לגשת אליו את כל אותה המהומה האווילית והזוהמה המרגיזה, אשר היתה רוחשת מסביבו בכל ימי נוּדוֹ בערים ובעיירות, אשר במדינה ואשר מחוּצה לה.  והיו מרפרפים לו ונכחדים וחוזרים שוב ושוב נגוֹזים צללים מטושטשים, ואנשים מרוסקים, וחדרים, ואשפה, ובלוריות פרועות ונוצות בבגדי-נשים, וקולות ניחרים, וצחוק שׂורט, ודברים, ומרוּצה בלי תכלית, ובימים האחרונים, בימות החמה החולנים, שבקִריה ההומייה והמדוּכּאה, גם רוּגזה, רוּגזה תכופה, רוּגזה אוכלת לב ונפש.  אחר-כך היה ראשו נופל כל-שהוא, ופניו היו קופאים לגמרי, ושטופי-חירוּת היו מתחילים מסתמנים במוחו סֶמְיוֹנִים בריאים במגפיים גבוהים ומשוּחים, ואיסַקים צנומים בצווארונים מעוכים וברבידים עקומים, ונאסְטִיוֹת גזוּזות, ורַחִלקות ניחרות ומקטרות פאפירוֹסוֹת, והיה מתחיל פתאום מאשים את עצמו במרירות וחושב בארס-גָרוּי, כי הוא נולד ברפש וברפש הוא חי תמיד וברפש גם ימוּת, רוח היא באדם וארורה.  יש אנשים-חרגוֹלים.  לכאורה, אדם שיש לו נפש יפה, הרי לא כדאי לו כלל וכלל, שיושיב את עצמו בבצה מזוהמה, כזאת שביהוּדיליבה, ואפילו אם יתנו לו משכּוֹרת כפליים מזו שנותנים לו, ואפילו אם יהיה הדבר ברי לו, שישיבה זו אינה אלא ישיבת-שעה – ולא כל שכן... אבל בכאן היתה תמיד אפֵלת-חזהו פולטת איזה שיעול עמוּם ומחריד את הנפש, ושפתיו היו ממלטות תוכחה נובלת:

– וֶרה...

– והלה היתה משחררת את זבוּבהּ החלכה ומחפירה את ראשה בספרה.

– ופעם אחת היה יושב ככה ותופס בהרהוריו הזוחלים ופתאום נזכר בבֶּנדיט אחד, סנדלר צהוב ובריא מה"יֵטים כהלכה", שהיה מדרכּוֹ להיות עומד ומתנדנד פנים ואחור על-גבי כוס של תֵה חיוור ומורח באצבעו הקרושה חמאה לבנה על פת-קיבּר ועונה באִיוּם לכל הפונה אליו באותה שעה:

– פּוֹפּקָה, אני טרוד!

באותה שעה נאחזו עיניו בוֶרה הקטנה, שהיתה יושבת וסנטרה פשוט אל ספרה וידיה שלובות לה מאחוריה והיתה משתדלת, שתסיר את הכפתור מעל ספרה דווקא בנשיבת פה גרידא, והוא אמר לקרוא בשמה בשביל להניאה מזה, והנה מילטו שפתיו:

– פּוֹפְּקָה...

אלא שמִיד רפרפו עיניו מסביבו והוסיף:

– אֶ   וֶרה, הככה תכיני את השיעורים?

וימים אחדים אחר-כך היה מעשה והיה יושב יחידי בחדר ומחכה לילדים, שהיו אוכלים באותה שעה את ארוחתם.  היתה דממה והמו זבובים ובחדר-האוכלים דפקו ארוּכּות במזלגים.  פתאום הרימה מרת חשׁקיס שאגת פחדים מבהילה:

–.מ-ה? מה אמ-רת? פּוֹפּקה? מלה זו מה פירוּשׁה, א?

אחר-כך היה ההבל כבד והדממה היתה צהובה והצחנה הפיצה שמנונית והיתה בנפשו של נפתלי הרגשה כאילו משח לו הגלב את פניו ולמטה מצווארו בבוֹרית חמה.  ושחדל אחר-כך קילוח הזפת הזוחל, שהיה סורט כל אותה שעה מאחוריו ומספר לו את פרק ההיסטוריה של היום, הגיש, כמימים ימימה, בגניחה כבוּשה את כיסאו אל זה של הילד והתחיל מבאר לו בהתרגזות נוֹבלת ובנזיפות רפויות את הפרק שלהלאה, אותו הפרק-הספּחת, שיהא זוחל ומדכּא מחר ממש כמו שהיה חבֵרו שלפניו זוחל ומדכא היום.

אבל משהיו מתחילות בבית רועדות כפות בכוסות, ומפתחות היו מתדפקים בארונות, ונשים זרות באות ומפטפטות ב"וָאָבְּשְׁצֶ'ה" וב"קוֹנֶצְ'נה", היתה השִפחה מתחילה רצה תכופות בפרוזדור,ואת הילדים היתה לובשה משובת חדווה כבושה, ונפתלי גופו היה יושב אל חלונו ורואה את חדר-האוכלים הטהור והשובת, וראה כתם צהוב של חמה ומפה צחורה-צחורה ושבריר-אורה נלאים במיחם הממוֹרט ובכוסות הצלוּלות, והיה פתאוֹם רואה ברור את ההרים היפים, הטובלים באורה שליווה, ואת הנחל, הנוהר זרמי-זהב, והיה מתאווה להיות יושב לבדו בסירה, והיה מתרומם ומתחיל מטייל בחדר אנה ואנה.  הילד החיוור טרוד במשנתוֹ ופתאוֹם הוא עושה רקידה שובבה וחוזר שוב אל ספרו, וּוֶרה מנחרת ומסתירה את פיה בכפה, והילד שולח לה את לשונו, והיא מתחילה צוחקת אל אגרופה – והוא לא היה מרגיש, והיה מטייל, והיה מזרז אותם בנזיפות-חיבה ומזכיר להם בקדחת מלים ואמרים, שהיו נתקלים בהם תכופות.  לאחר התֵּה היו מתחילים כיסאות מסרטים ברצפה, ושמלות היו מרשרשות ארוכּות ובפּרוזדור היו מחפשות סוככים בהֶגֶה, ואחר-כך היה נפתלי ניצב ומחכה ליד חלונו, ומיד היה רואה את החבוּרה, כשהיא יוצאת תחת חוּפּות אדוּמות ולבנות ושחורות.  וכשהיה רואה בתוכה גם את מרת חַשקיס שלו והיא נושאה את חזֶהָ הקרוּס לפניה ואת שמלתה השחורה המשובּצת בסְטֶקְלַרוס היא סורחת מאחריה, מיד היתה הרווחה ללבבו, והיו מתחילים מתבוללים ומשוררים בנפשו המולת טיילים רגֵשה שבכּיכּר והברות מוסיקה רכות שבפרדס, ושמלות נסרחות בפרשת-שדרות וצהלת עלמות באפֵלת-דמדוּמים, והיה מתחיל מחפש את הפּידז'אק שלו.  הגדר הנמוכה אשר לנוכח היתה כדחויה לאדמה, והיתה אובדת את כל חשיבותה, והגגות היו שליווים ואיתנים, ומאחוריהם היתה מלבלבת צמרת הפרדס המוּפזה, והיה בוקע אל מרומי-התכלת הצוואר הכחול של המסגד, המסתתר כולו בירקרקת העבותה של הפרדס.  היה נפתלי נושא את עיניו עוד משהו והיה רואה כיפת-שמים סהורה ורווה ואלונטית כחולה תחרה לה במורדה ופס של זהב טהור מתפתל בשפתה של האלונטית, כתחרה לתחרה.  השמש גולשת לטבילה.  הנה משחירה בים-התכלת ציפור מרחפת.  שמה, במרחקים, מתרפדת וזוחלת חשרה צחורה וזנָבה גדֵל וגדֵל: רכּבת נישאת.  יש חֵירות תחת השמים ומרחביה לנפש השואפת...

וכשהיתה משובת הילדים פורצת את גבוּלה ומפסיקה פתאום את הרהוריו, היה פונה אליהם ורואה שני ילדים יפים ומלֵאים משובה, והיה מרגיש להם חיבה חמימה, והיה מפסיק את מִשנתם, ומתחיל משוחח בהם, ומלגלג, והיתה, לאחרונה, וֶרה מטפסת ויושבת לו על ברכיו ושואלת, אם יש לו אֵם ואיה אחיותיו, והילד אחיה היה יושב ישיבת-גדולים בקצה השולחן שאצלו, והיו מפטפטים ומצחקים, והוא היה מספר להם אגב-אורחא אגדות וסיפורים, והללו היו מתלהבים, ולחייהם הטהורות מַוורידוֹת, ועיניהם השחורות מאירות, והיו שואלים, וחולמים ושותים בצמא את דבריו.  כשהיה מסַפר להם לפרקים מסיפורי התורה, היתה וֶרה מרימה לו את עיניה השחורות והלוהטות והיתה שואלת בקדחת, והילד היה מפסיקה בתשוקה:

– פתיה.  היא מתפלאה.  לוּ ראית כיצד הרים את המצרי – וטְרְרְרַח!

וכשהיה יוצא מהתם, והילדים מלווים אותו ורודפים אחריו במשובה ובהמולה, והיה רואה את החלונות של הנוֹטַריּוּס מבהיקים משמש אדוּמה, וילדים זורים אבק בהמולה, ושפחות רצות ונושאות חציר בסינרים, היו פניו נוהרים, וקומתו היתה זקופה, וכשהיה פוגש במכרים, היה עונה להם שלום ברָמה.  ואולם כשהיה רוצה לדבר בו באותה שעה, היה עונה לו בדברים קודחים, והיה מתחטא:

–.סליחה.  הנה אני נחפז עכשיו; אבל מסתמא עוד נתראה.

ואולם כשהיה בא הביתה לא היה מתמהמה שם הרבה.  לוּגמת קהווה ותרגימה כל-שהיא וסקירה מרפרפת ב"שילוֹח" החדש והפיכה ארעית באחד הז'ורנאלים הרוּסים – ודמדומי-הערב הנה מתחילים הומים ומתחילים תובעים בפינות הבודדות, וממרחקים מתגנבת המולה עמומה של הכיכר ההוֹמייה, והברות-נגינה רכות מרחפות ונגוזות בתוכה, ותוגה גדולה לא פשר לה ולא שחר מתגַּנבת וזולפת וממלאה את הנפש, והוֹמה ומוצצת את החזה, והולכת ומרתחת את הרַקוֹת, ומתפשטת ומטַשטשת את העיניים, ולוטפת, ומְרַדפת, מרדפת בלי אוֹמר ובלי דברים החוצה…

– לאן?

הערבה מתלחשת אחורי החלונות, וידי נפתלי שוּמוֹת בכיסי מכנסיו, וכתפוֹתיו מורמות ומבליטות כל-שהוא את ראשו, וככה הוא מטייל, ומזמזם נכאים, וגונח ברתיחה ורוחש לפרקים;

–. מאי הֲווה עלָה – ריבוֹנוֹ של עולם, מאי הווה עלה!

כי עוד טרם יֵצא החוצה, וטרם יראה את איש, והוא כבר יודע מראש את מי יראה, ואת מי ידבר, ומה יספר לו זה, ומה יגיד לו אחר.  עוד טרם יצא מפּתח ביתו, ועוד טרם לקחה אוזנו דבר, והוא כבר יודע ברור למדי את אשר יגיד לו לבו באחרית הלילה, מדי ישוב הביתה ויעלה את המנורה והכתלים לא יחרדו אפילו, והוא יתנפל בגניחה אל מיטתו ויכבוש את פניו בכרים, או כי יסתרח בַסוֹפה והחוברת האחרונה של ה"אמת" בידו…

והלילה לא יחכה.  הנה יהיו השמַים הולכים ונעשים להם רצינים-קודרים וטהורים, וענפי הערבה המרובים יהיו מתלחשים, והאפלולית תהא גוברת, והחתול יהא מביט מהפינה, והדמדומים הרָויים יהיו הוֹמִים והוֹמים – ריבוֹנוֹ של עולם! ואתה, הצעיר והבריא, לא יהיה לך שוב אלא שתמחץ קודקוד אל קיר ותהיה גוֹעה כשוֹר, או שתכבוֹש פנים בכר ותהא מניח ליללת-עולמים שתהא פורצת ומבכּה בלי-תכלת איזה אובדן-עולמים…

–.השׁ-שׁד יודע מאי האי…

 

II

ובדמדומים הצוננים רובצת רחוב-הפּוֹסטה שליווה ורחָבה ותריסי בתיה היפים מלבינים שאננים, ובמרום חולמת כיפת תכלת גדולה ושליווה וטהורה-טהורה; ואולם בסופה של הרחוב, אצל המבוא אשר לפרדס הטיול, הומים תחת אותה חופּת תכלת גופא אנשים-נמלים ורוחשות נשים במטפחות וילדים שוֹאנים וצוחקים וזורים אבק.  שם יש חומה כחולה משמאלה של הרחוב וחלונותיה הנה פתוחים לרווחה ודרכם מתגלגלים החוצה רומאנסים ספוּגים ומתפוררות שׁירות ניחרות ורחישה גראמוֹפוֹנית מלווה אותם; ומרקחת לבנה יש לימינה והתלמיד המשמש בה, אותו בחור מישראל שאוזניו בולטות תמיד משוּם שהוא מגלח את ראשו, פותח את חלונותיה הרחובה ומתחיל סורט בכינורו פרקי-נגינה שונים עם הוספות שואנות מדילֵיה.  וליד הבתים הללו ניצבת חשרת-אבק ובה מתהוללים בחורים ושפחות צוהלות ויהודים גבוהים וחבושים בקארטוּזים משתחווים ומכים את ילדיהם השואנים.  וכשהיה נפתלי רואה את הכנופיה הרוחשת מרחוק, היה לבו מכביד משהו ופניו שומרים על נפשו ורכושה הטמיר, וכשהיה מפלס לו נתיב בתוכם, היה מקשיב הלצה מופקרת מפּה וצווחה תאוָנית משם ורואה פנים מלֵאים ולוהטים, והיה חושב בגירוי כל-שהוא על הגסוּת שהיא שומרת את החיים, אלא שהיה מפקפק בטעמו של דבר; אפשר-פשוט, משום שזאת היא מהותם, ואפשר – דווקא משום שמהותם היא לגמרי אחרת; ואולם בקרוב היתה נשימתו נעשית כּבֵדה עליו, והאבק היה חודר ומדגדג לו בגרונו ובנחיריו, והוא היה ממהר ויוצא את הכּנוּפיה ופונה ימינה אל הכיכר.  שם היתה שוב חשרת-אבק גבוהה וארוּכּה ואפלולית חיוורת וזרם גדול של מגבעות-נשים מתנודדות ובּלוּזות לבנות מרפרפות ואּשוֹת של פּאפּירוֹסוֹת מאדימות ועוממות והכיכר רוחשת ומהומה וצהלה ודברים.  נפתלי היה שׂם את ידו האחת בצלחת מכנסיו ואת ראשו היה מוריד אל שכמו ומפלס לו נתיב ונוטה הצדה ובא, לאחרונה, אל מסילת-החול הצהובה, אשר ליד המסגד, ומתחיל מטייל שם לבדו ומֵפיח תכופות במטפחתו אל מול פניו.  שם יש אשר הוא פוגש בבחור אחד גבוה וישר, שהיה מטייל גם הוא יחידי והיה נושך את קצה שפמו וממשמש תכופות ברקוֹתיו, עד שפניו מתעוותים בייסוּרים כבושים.  זה היה דויד ראטנֶר, חברו של נפתלי בשכבר הימים, אשר זה לא-כבר שב משום-מה פתאוֹם ממדינת הים, אחרי שבתו שם ימים רבים, נפתלי רואהו ופניו לובשים נהרה חיוורת והוא ניגש אליו ונותן לו את ברכתו שלום בקריאת רצון נובלת:

–אָה!

אחר-כך הוא שב ונספח אליו ושואל:

– נוּ, לאָן?

והם הולכים יחדיו דומם.  מסביבם רוחשת הכיכר ובחורים נלהבים צוהלים וקולות כסף מצלצלים וגימנאזיסטות רצות שלובות-יד ומתלחשות ופראנטים צפים קוממיות ומקַטרים פאפירוסות והומים את הוואלס, הרועש ועולה מהפרדס,והם הולכים להם דוּמם, והאבק חודר אל גרונם, ונזקקים לסליחת-חופזה ונשמעים לה בעצמם, עד אשר ראטנר לא יתאפק וינהום בחשאי כמדבר אל נפשו, בשעה שכַּפּו לוחצת את רקותיו ופניו מתעוותים;

– לעזאזל! הרי אינם אלא מעלים אבק!

והשני יֵהוֹם, גם הוא כפליטת-השפה, כמדבר לנפשו:

– מְ-כן, אבק כהלכה.

ושוב הם הולכים להם דוּמם.

בימים הראשונים, מִיד כשבא רַטְנֶר ממדינת-הים, היה נפתלי, עם כל פגישה ופגישה שהיה פוגש בו, מקיפוֹ וחוֹזר ומקיפו בהנאה יתירה בשאלות שונות.  למרות מה שלפני כשנתיים בהיותו יושב גם-הוא בכרכי-הים יחד את חברו זה, היתה עליו שם כל שעה ושעה יתירה למעמסה רובצת, ואפילו את הטובים שבמכריו דהתם היה מרגיש תמיד כאת דברים שבדיקוֹראציה לחוד, כאת בּני-לוויה לשעה בעגלה – היתה עתה, אחרי אשר עברו עליו כשנתיים ימים למיום שוּבוֹ משם, בשמחתו על ראטנר, מיד כשראה אותו חוזר מ"התם", הרבה מאותה השמחה המרוּוָה, הפורצת בלבו הכּמוּש של נודד נדכא ומתייאש, כשהוא פוגש פתאום ברחוב זרה והומייה ומדַכְּאה את מכּרוֹ משכבר, את יליד-עירו, עֵד ימי שלוותוֹ.  ימים אחדים רצופים היה אז החדר השולק והמסריח של מרת חַשקיס נוח למדַי ואפילו צוהל למדי והילדים היפים היו כה חביבים וחרוצים ועליזים וקולותיהם פעמו בחמדה כה רוויה, ואפילו הפרקים הארוכים של ההיסטוריה המשוֹממת לא היו כה זוחלים וטורדים, ויש אשר דימה למצוא בה חפץ אפילו.  בימים ההם אמר גם למִינָה בחיבה כה נוחה ופשוטה, כי יפה היא, ואחר-כך אֲחָזהּ אפילו בכפּהּ, וכשהיה מטייל בשעות הערב עם ראטנר, היה מדבר אתו הרבה, והיה נזכר בהנאה יתירה אפילו באנשים ובדברים, שלא היתה להם כל שייכוּת אליו כלל, והיה מתנפל בכְמיית-נפש קודחת על כל דבר פחות שבפחותים והיה מחטט בו ומהפּכוֹ, ודבריו היו נלהבים וקולו היה מתחדד משהו בסופו, והיה באותה שעה צוחק פעוטית ובחדווה חדה – ונלאה.  ופעם אחת היו מטיילים יחדיו ונפתלי היה מדבר בהתלהבות ומזכיר לחברו את איזו פּאשְׁקַה אוגוניוק, שמדרכּה היתה, שתהיה מוצצת פּאפּירוֹסה פחותה ומטילה רוקה דרך השיניים, והיה מלגלג לה הרבה והשתדל שיחַקה בדיוק כיצד היתה זו מאיימת באגרופיה הקמוצים ורוקעת ברגליה ומשוררת-גועה במלוא גרונה הצורד:

                     в мир придет она в силе и славе своей 

                 [היא תבוא-לעולם במלוֹא כוחה ותהילתה...]

 

ופתאום התחילה חולשה ריקנית מוצצת את לבו והוא הרים משהו את כתפוֹתיו וביטא:

– אֶ, האלוהים אִתם!

ומיד קיבצו פניו מרירוּת תוססת ושאל את חברו הדומם במהירות-מרפרפת

– אַ? מה אמרת?

וגנח. היום ירד.  אפלולית נוחה התחילה מתנדנדת חרש וציננה את השמים והחווירה את האורות והתחילה אורגת חלומות נוגים.  לא, יש אמת אחרת בחיים... ורק אז דובבה נפשו של נפתלי ובסגנונו המיצר הפסיק את השתיקה ההדדית ושאל את חברו:

– מילא, הנה שבתּ גם אתה, דויד.  נו, והשתא מאי?

ואחר כך הלכו להם הלאה כשהם שותקים.

משהיתה המהומה בכיכר הולכת ופוחתת ולחלוחית רווּיה מרביצה לאט את חשרת-האבק והכיכר שרויה באפלולית, שִׂמלה בודדה מרפרפת וצחוק פועם וגוֹוע ולחש כבוּש נאלם, היה נפתלי מרכיב את משקפיו על חוטמו, ועיניו היו מתחילות תועות ומסתכלות מסביב בתוגה כבושה.  במדרכה המטושטשה אשר ליד החנויות הסגורות, מרפרפת ומתרחקת תמונה בלתי-ברורה ופעמיה מנקשות ופועמות בשטח הרווה.  נפתלי מסתכל תחילה אליה ודבר לא ידבּר; ואולם כשהוא מתייאש לגמרי מראייתו, הרי הוא פונה אל חברו ב"המ"...

– ראה נא, דויד – זו לא משלנו היא?

מתחילה עונה הלז בקיצור נמרץ:

– לא!

אולם אחר-כך הוא בא גם לידי גירוי במקצת:

– ואם משלנו היא – הרי אתה מתגעגע עליה מאוד בחור?

אז עונה לו נפתלי ב"הֶ" חנוק, ששיעוּל סחוט מלווהוּ בסופו, ואם רוצה אתה – דרשֵהו.  אחר-כך הוא מסיר את הפֶּנסנֶה שלו ומתחיל משפשפה היטב, לאחר שהוא מרכּיבה שוב ומתחיל מסתכל מסביבוֹ בכוונה יתירה, יש אשר ראטנר מסנן לו בבת-צחוק רצוצה כל-שהיא:

– חה. עלם שפיר אתה, תָּלי; כנראה, גם לא לגמרי טיפש.

נפתלי לא יביט אל פניו וגם את ראשו לא יַפנה אליו; ואולם ראֹה יראה ברור את בת-צחוקו הגוֹזרת ואת ארסה הרוחש, ולבו נקפא פתאוֹם והוא מוטל בדפיקה עצומה אל החזה. .  וראשי לסתותיו מסמיקים חולנית.  בראשונה הוא מרים אל חברו עיניים קרות ואילמות, ואחר-כך הוא מתגמא קצת ומתחיל ממשמש בפֶּנסנֶה.

– כ-ך?... אוּהוּ... ואתה החכם!

ראטנר שוֹחק; וכשהלז אינו חדֵל, הרי הוא עובר מיד לסגנון מעשי ומחליט:

– מילא, בחור! כל השטויות הללו למה הֵנה באות? יש לך תשוקה אל מינה; – אמוֹר בהַדיא.  באמת – מה? מה העוויוֹת הללו?

ושוב מַטִילים ארס איש בחברו, ושוב הוֹלכים דוּמם ודוּמם עוברים על פני המסגד, ופונים אל הרחוב הרחבה, העולה ימינה, ובאים עד הבית והעלייה, המתבודדים בשלווה יפה בטבור האווירה הירוקה, אשר במעלה הרחוב, לנוכח גדרות הגנים הנמוכות, ההולכות ונמשכות הרחק-הרחק אל מחוץ לעיירה.  שמה, על הספסל הפשוט אשר אצל השער המצוּיד יושבת עלמה אחת בודדה, שאטֶנית לא גבוהה, אשר עיניים לה תכלת בהירה, ומסבירה פנים חביבים לקראתם,  עוד כשהם רואים אותה מרחוק, הרי הם מתחילים מחליפים עמה דברים בליצנות קלילה ומרפרפת, וכשהם ניגשים אליה, הם משתתקים ויושבים אצלה.  שעה קלה שלושתם יושבים דוּמם; אולם במהֵרה מתטלטלת הדממה הכבושה מגניחה ריקנייה ומשוּלשלת מתהום הנפש הנובלת:

– ה-ה המממ...

זה גונח נפתלי.  אחר כך הוא מניח את שתי כפות ידיו על גוּלת מקלו ואת סנטרו הוא שׂם למעלה ומתוך הקבוצה הזאת מתחיל זויל ומתלבט זמזום צהוב וחלש ונוּגה, אנדרלמוסיה מפרפרת של קטעי מנגינות שונות.  אפלולית הערב הולכת ומשתטחת וכובשה את הרחוב הדוממה עם הגגות המטושטשות של העיירה, השוכנת לה במורדה, ומטשטשה את השדות הרחבים המשתרעים שם מאחוריה, ומבליטה את היערות הרחוקים, המאפילים הרחק-הרחק בקצה השמים הרצינים-נוּגים וטהורים.  מזמזם חרגול.  במרקחים גוֹועת שירת-שדה רחבה.  פתאוֹם מתפרצת ומנסרת מאחת החצרות הסמוכות קריאת אשה חשׂוּפה:

– וַ-סיוֹטְקה, וַ-סוֹטְקה, וַס-וַס-וַס...

ומיד אחר זה חורקת חזירה בחשיבוּת ושוב הכול נאלם – ודממה.

יש אשר העלמה מפהקת פתאוֹם.  היא בעצמה צוחקת אחר-כך לזה בקצת בוּשה בדבר: ראטנר מוצא לו מקום ומטיל בה ארס אגב-אורחא ונפתלי ניעור פתאום ומוציא מנחיריו צחוק אילם מתוךְ חולשה וארס כאחד, ובלי הפנות את ראשו כל-שהוא, הרי הוא מקלח חרש תחנונים רצוצים בצל של השתטוּת:

– מי-נה!

הללו צוחקים ומינה עונה:

– אדרבה, תָּלי?

אז הוא מחליץ. את ברכיו ואת כַּפָּיו ובינתיים הוא רוקק ורוחש בגירוי:

– מאי הווה עלה, ריבונו של עולם!

ושוב דממה.

וכשהם הולכים בחזירתם משם, כבר קפואים גגות-הפחים בנוֹגה ותריסי הבית מוּגפים ובחול הרחוב נוצצים רסיסים.  מנוחה רוויה מסביב ובפרוור העיירה נובח כלב והם מתנהלים עקלקלוֹת וראטנר מנקש במקלו כפעם בפעם ומעלה קשת קטנה של אבק טָרֶה, המתרבצה מִיָד בעצלתיים, ונפתלי מתנהל גם הוא וידיו שלובות לאחוריו וחוטמו אל הלבנה אשר על היער ואל תמרות הטל המוּגהוֹת, הזוחלות ומכסות את מרחבי השדות היפים.  שעה ארוּכָה הם משׂרכים את דרכם ושותקים.  לאחרונה מתחיל זוחל בחולשה זמזום עגול ורווה ונלחם את הדממה הקוֹפאה ונחלש וחוזר שוב ורוֹצעהּ.  זה מתחטא נפתלי.  עוד מעט ונהימת-חזה רחבה ורווּיה מגיחה בעצלתים וחובקה את הזמזום העגול והחלש והנה הם מתלכדים יחדיו חרש בדומייה הנכונה.  הנה הם גוברים אונים והדומייה חובקת מלים ברורות ורווֹת:

 

                             иль мне лравду скаэали, уто будто моя

лебвдииая песня пропета|…

 

     [האם אמת לי הגִידו, כאילו / זה קֵץ שירת בַרבוּר שלי...]

 

ואולם מידה אחת מגוּנה יש לו לראטנר זה: ארס משוּנה רוחש בו תכופות.  דומה, הולכים להם בני-אדם והלילה כה טוב... מילא, שטוּת – יהא שטות, ובלבד שתנוח, לפחות, הנפש משהו, והנה פתאוֹם:

– אמור נא לי, בחור יפה – למה אתה חי, אה?

וחה-חה-חה – הלילה רועד, ואלמלא היה , לפחות, הצחוק כהלכה.  ואליבא דאמת – מה הגאוֹניוּת שבהלצה זו?

ועדיין הוא מלגלג:

– מה אתה רוֹחש שם, בחור? הקדיחה משהו? חה-חה... אֶט! הבל הבלים! האלוהים עודם בשמים, המוות – אומרים, שהוא מעֵבר לחיים, ,ואני ואתה – שוטה, עוד יש לנו שהות להיות מקטרים פּאפּירוֹסה לכשנרצה, טול!

ואולם לרוב, גומרת הלצה כזו בפשרה רצויה, ויש אשר הם באים אחריה אפילו לידי שיחת-חברים, שיחה קטועה ומרוסקה אפילו, אבל נוחה ורכרכה למדַי, שיחה הגומרת על-פי-רוב בזה, שנפתלי מצית לו בלי-הרגל פּאפּירוֹסה ולוחש בקול בכייני ומשתטה קצת:

– אבל מאי הווה עלה, דויד, אַה?

הלה מחליט:

– שָׂא אשה, שוטה.

ונפתלי קובל:

– הרי אתה מתחיל שוב... אליבא דאמת, לא שמעתי עוד מימַי שתהא מדבר מהרהורי לבך... איני קובל.  אולי כך היה צריך להיות: אבל אני איני יכול, דויד... הרי אני אובד את הכול... השד יודע מה, נִפתוֹל, נִפתלתי ואיני יודע במה... איזה... איזה... יוֹרה של רפש, השד יודע מה!

– חה.

– נו!

ושוב הם מתנהלים בדממה.

 

 

III

פעם אחת היו שניהם יושבים על הספסל שאצל מינה והיו מתלוצצים אתה לסירוגים.  בתחילה היה גם נפתלי לוקח חלק בשיחות, אבל במהרה קם בגניחה רוחשת, כשראשו שוקע כל-שהוא בשכמו וכתפו האחת עושה לו דרך, וסילק את עצמו הצדה ונעלם בפשפש, ובמהרה הגיעה לאוזני מי שנשארו שירתו-גניחתו, הזוחלת מהעלייה הפתוחה החוצה.  מינה, שהתחילה באותה שעה מספרת לראטנר את ה"היסטוריה", שנפלה בימות החורף בגימנאזיה וקוממה את המשגיחה הדייקנית נגד התלמידות הבכירות, והיא, מינה גופא, היתה בקשרי המלחמה, הפסיקה פתאום את דבריה ופניה הטהורים לבשו צל חביב והיא כּוֹננה אותם ישר אל מול פני ראטנר וקראה בתוגה:

– אדם זה סובל ייסורים הרבה. אמת, ראטנר?

וראטנר, שהיה מביט כל אותה שעה בתשוקה אל הפנים הטהורים, העמיד פתאום גם הוא פנים שכּמותה, ומִדֵי החליקוֹ בחֶמדה את שׂערותיה היפות, קרא בסגנונה שלה:

– ילדה זו יפה וחביבה למדַי.  אמת, מינה?

נפתלי היה מטייל באלכסונה של העלייה ושוכב במיטתה של מינה ומשורר באפֵלה וגוֹנח ויוצא אל המעקה וחוזר שוב ומתנפל במיטה: ולאחרונה, הלהיב חום לוהט את גופו, ורקותיו התחילו דופקות כנפרקות, וכשיצא החוצה וישב על הספסל, מצא את חברוֹ, כשהוא אוחז בכפה של מינה, ומינה מַתרֶסֶת וצוחקת ושוב נוזפת בו, והוא מבטיח לה ומלגלג וחוזר ומבטיח, שאינו רואה שום נחיצוּת בדבר, שתוציא את כּפָּהּ מידו – פשוט, אין הדבר כדאי לה כלל וכלל.  אמת, הוא יודע ומכיר בה, שהיא קשת-עורף ועקשנית קצת – זה אמנם יפה; אבל כי כפּה שלה, הקטנה והרכה, תנוח בידו שלו, הגדולה בכל-זאת ואולי גם חזקה – תֹאמר נא היא: האין זה יפה מאוד? מה אתה אומר לזה, תָּלִי! אדרבה.  הנה נפתלי, איש מן הצד לגמרי, חה-חה, לא אמת , נפתלי? יסמכו איפוא עליו.  טוב? רואה היא? בתחילה היתה מסרבת בדבר – כי בכלל היה הדבר זר לה; עכשיו... נו! כבר! אבל, שד משחת! האין הוא רשאי לדבר אפילו לה – לה? מינה, וכי היה מדבר לתָּלי זה, למשל, אפילו מלה אחת?

נפתלי היה יושב אצלם ומביט, כביכול, נכחוֹ, ופניו הממוּזמזים-מקפיאים היו שרויים בטשטושה של בת-צחוק מתלבטת, והיה מהרהר הרהורים מטושטשים וחלקלקים, אבל כָּווים ועוקצים, על עיניים יורות זיקים גוזרים ועל הסברת פנים מיוּחדה, השׂורטת את הלב, אותה שרק הנשים מסוגלות לה, ועל קלוּת-דעת ביחסים, שאינה לא לפי כוחותיו ולא לפי חלומותיו כלל, ועל איזה עיקר, כפי שנראה, שאם באמת ככה הוא, אז אין נפשו כלל וכלל, אחרי שלגבי דידיה הרי הוא לאו דווקא – פשוט, לא את זה הוא מבקש לו, לגמרי לא את זה, ובכלל הלא הנהו עכשיו כה נלאה , כה נלאה וחסר-אונים ומאומה לא דרוש לו, מאומה, מאומה...

– אח, אל נא תשתַּטה, דויד.  במטותא, שב אִם תשב.

– אחרת אינו יכול, חביבה, חולשה אחת יש בו ופטפטנות שמה – ובה קבורתו.   היא אינה מאמינה לו? אבל כיצד היא חושבת כשהיא לעצמה? ומלבד זאת הנה תשאל נא.  הרבה מַכּרות היו לו , אולי רק האחת תֹאמר לה לא שכּמוֹתוֹ ולא שכּמוֹתה; אבל גם היא תגיד ככה רק מפני שבימים ההם היתה מלוּבשת סינר שחור ועינה הגדולות והלוהטות היו רואות כמו שהעיניים גדולות ולוהטות צריכות לראות.  אמנם, טיפש היה גם הוא בימים ההם.  שפתיה הרווֹת של זו היו כה מוצצות את לחיוֹ ודווקא אותה הלחי, שתחתה היו השיניים נפוחות מכּאב רוֹצע – והוא היה שותק....

– מאומה, מאומה – חשב נפתלי רצופות בטרדנות נוקדת, ופתאום הישיר את גבו והעביר את כפו על פניו ושפתיו מילטו מבלי רשותו:

– מינה!

ומיד נתכּרכּמוּ פניו והתחיל משפשפם בכפוֹ רצופות וסחט:

– מאי הווה עלה, ריבונו של עולם!

אותה פעם איחרו שבת אצל מינה.  וכשהיו אחר-כך מתנהלים בחזירתם משם, כשהם שותקים ומרוחקים בפיזור זה מזה, היתה כבר השעה מאוּחרת מאוד, והלבנה היתה עומדת על פסגת המסגד השליווה, וגדר האבנים המסוּידה, זו המקפת את הפרדס היפה שליָדה, היתה לבנה והיתה מזהירה יותר מאשר ביום.  הכיכר רבצת דוממה ושוקטה, ותחת אחת האכסדרות, אשר ליד החנויות הסגורות, היה שוטר הרחוב מפהק מפרק לפרק.  מרחוק הבהיקוּ החלונות הסוּמים של המרקחת, ובצילתה השחורה של החוֹמה הכחולה שמנגדה היתה מרפרפת ואובדת איזו לבנונית אפורה, הדומה במשהו לשמלת אשה, והיתה מאדימה תכופות אִשהּ של פאפירוסה, וחרישית היה זוחל ומנסר את הדממה קול שאבד את צורתו:

– טי-טַא, טי-טא, טי-טא-טרַאי...

בתחילה היו מתנהלים עת רבה שותקים ועצֵלים ואפילו נהימת השירה הרגילה לא היתה הפעם ביניהם.  הנה החרידה את הדממה גניחה ריקה ואפלה שכאילו סרכות של ליחה חולנית תלויה לה בסופה, ומיד נספגה והכול שב להיות כשהיה – זה גנח נפתלי, המתנהל יחידי ודומם וידיו משוּלבות לאחוריו ופניו.רצה.  ציתִּית התלבּתה בחריקה והאדימה וכבתה – זה מצית ראטנר, המתנהל בריחוּק מקום ממנו, את הפאפירוסה שלו, הדועכת תכופות.  ככה באו אל טבור הכיכר, אשר שם פוסקת פתאום משמאל צילתה הרצופה של שורת החנויות הסגורות והנמוכות ונפתחת רחוב נהדרה, השרויה בזוהר הלבנה, וגגות מצוּירות שומרות את בתיה היפים, ונפתלי ניצב.  העלים שבערָבות הגבוהות היו חיוורים ונוצצים, ושמה, במורד הרחוב השטוחה, מחוצה לעיירה הנרדמה, היתה שלשלת ההרים המטוּשטשה, אשר בקרבת בית-החוֹלים, טובלת ואובדת באוֹרה שליווה וטהורה ומזכירה חלומות נשכחים.  חרד הלב ומצוקותיו חרדו.  היתה ילדות שוֹאפת וחלומות היו טהורים – מתי חלפו וכיצד אבדו? ומיד התחיל תוסס מתחת לחזהו איזה עסיס חריף וקודח ועיניו כּוּסוּ ערפל וניצנצה בתוכו פתאום תשוקה אילמת ופורצת, שיהיה גם הוא משתטח בפסגות וטובל בחלומות אשר בשדות ואובד באורה המושלת, באורה השאננה והחוגגת, שלה, כנראה, חסר אותו דבר מיצר, שאצלנו קורין לו לב.

– השד יודע מאי האי! – סחט.

– מה אתה רוחש שם, אה? – נטרד משהו ראטנר, שניגש אליו באותה שעה.

נפתלי התחיל שוב מתנהל ומילמל חרש:

– לא-כלום.  הלילה, אני אומר, כאילו להכעיס...

וראטנר התחיל משקיטהוּ תחילה בסגנונו הנלאה:

– לילה ככל הלילות, בחור; אלא… שפיקחים שבבני-אדם יודעים מה יש להם לעשות בלילה אשר כזה…

סגנונו של ראטנר, שאחרי הפסקה קטנה באמצע דיבורו היה כאילו נשבר פתאום ויהי לאחֵר, מבלי כל צִיפייה תחילה לזה, הִזיח משום-מה את לבבו של נפתלי במשהו והוא התחיל מלגלג:

– ולפיכך הרי הם מגיפים את התריסים היטב ומנחרים בהנאה? חה-חה.

והלה התחיל כמאשר את דברי חברוֹ והיתה בדבריו איזו מתינות רצוצה:

– אלא מאי? או שהם מתלחשים עם עלמות בגנים.  יש גם מי שמאבּדים את עצמם לדעת.  אדם, אם אינו שוטה לגמרי, הרי הוא מוצא לו בְּמה שיטפל.  הקאנטים הנכבדים, למשל, מוצאים עכשיו צווים מוחלטים, השופנהוירים – מתבודדים בדחילוּ.

ואולם פתאום נשמט לו מקלו מידו ונאלם.  לאחר שהרימוֹ הביט אל פני חברו וקרא בסגנונו הרגיל:

– מה? מה לטשת לי עיניים כעגל? אדם שוהה בעיירה אחת ששת ירחים תמימים של ימות-הגשמים – ובאביב הרי הוא חסר אחר-כך אפילו מי שיטייל אתו אחרי חצות-הלילה בפרדס אפֵל.  חה! גונח אדם ומייבב כמצֵרה – התחדל מהביט בי?

ובבחילה נלאָה מיהר וסיים את השיחה המטרידה:

– שוטה, מינה היא נערה שנתבגרה – והוא בא לשחק אתה בתבשילי-ילדים...

הוא חדל ונפתלי ניגש והתחיל מדבר לו בעצבת הומייה.  הוא אומר: שוטה.  אבל לא הוא האיש.  את כל הדברים האלה ושכמותם הרי הוא מרגיש היטב; אבל לא הוא האיש – ותו לא מִידִי.  הרבה חשב כבר על זה.  לזאת נחוצה פסיכיקה אחרת  לגמרי.  אליבּא דאמת... הנה הוא אומר: מינה... אפשר, שהצדק אתו.  אמת, לה לא דרושים תבשילי-ילדים; אבל הוא – הוא מאי עבידתיה הכא?...פשוּט, אמת גם זאת.  אי-אפשר לדחות בקש דברים כאלה; כלומר... האדם הרי הוא אדם תמיד, אבל...הלא כל זה – לא זאת... אפילו מינה זו... הוא היה בא אליה תדיר.  נו, אפשר אפילו שגם טוב היה לו בחברתה – מה הפּלא? אבל הלזאת פילל? וכי הַינו הך?... הנה גם הוא רואה – מה? אותו הרפש של כל היום...

אצל המסגד, שכבר התחרקו ממנו כברה גדולה, התחילה פתאום שואנת שמלת אשה, וגזר את הדממה צחוק ניחר של אשה, וסנדלי-גבר נקשו במרצפת.  מיד נקבה את הדממה הכבושה צריחה חדה וחנוקה, כזו של תרנגולת, בשעה שחוטפים אותה, ואחריה נסתרכה הברת-צחוק רצוצה של גבר:

–הֶ-הֶ

ושוב אבד הכול.  נפתלי לא שב עוד אל דבריו וראטנר התעורר משהו והצית פאפירוסה חדשה ובינתיים מילמל בליאוּת:

– ובכל זאת, בחור, אכתי לא איברר לי למה אתה חי.

נפתלי ירק ברחישה ושוב הלכו להם שותקים ובריחוּק מקום זה מזה.

וכשבא אחר-כך נפתלי הביתה לא התנפל בגניחה על המיטה וגם את החוברת האחרונה של ה"אמת" לא לקח בידוֹ.  הוא נזף, שלא במחשבה תחילה כלל, בשפחה הנדהמה, על שלא מיהרה לפתוֹח לו, ודיבר לה דברים, שלא היו כלל את נפשו, והיו לו מיד ייסורים גרוּיים מזה, ופתח את חלונותיו לרווחה והשתטח פרקדן על הסוֹפה ושם את זרועותיו למראשותיו ואת רגליו הניח על דופנהּ ושכב כה עת רבה ונרדם בבגדיו.  כותלי החדר היו כבדים ואילמים, כמתים, והמנוֹרה הגדולה אשר הבריקה נִכחוֹ, ליהטה את פניו והלהיבה את מוחו הנלאה, ולוֹ היה בּרי, כי כל הבּצה הכבדה הזאת, הצהוּבָּה והאילמת, כבר היתה פעם אחת, גם בטרם שֶשָטפה את המישור השומם של אתמול ואת השממה הצהוּבה של מחר;  ואולם מפלט לא דרוש לו.  דויד ישב לו גם הפעם חיוור ואפס-אונים בפינתה של הסוֹפה והיה מסלסל את קצה  שפמו ומצטחק בלגלוג; אלא שנפתלי ראה גם בלגלוג הזה את אותה השתיקה הכבֵדה והיבשה של אידך-גיסא.  ולפיכך היה עומד בתחילה, אם גם ראשו היה כבד עליו מאוד, ולשונו דבקה לחיכו ודבר לא ידע; אבל הפעם השכיל והוריד את עיניו והתחיל מסתכל בשושנת-המסמר הצהוּבה, אשר בדוֹפנהּ של הסוֹפה – והכול היה לו מחוּור, והוא התחיל מדבר בהתלהבות כבושה ורזית:

– התינח – חֶנֶק.  נו – ירייה.  אבל רעָב? מצוקות-תופת שכאלה – בכוונה תחילה?

כי הפעם כבר הִכִיר היטב להיכן הדברים נוטים.  דבר המובן מאליו הוא, שדויד מיהר והראה לו דומם את השפחה הנדהמה והחרֵדה, הרודפת אחרי מרת חַשקיס – ושמלתה צורחת; אבל את נפתלי לא יוֹנֶה הפעם.  אמת, המוח לוהט והנפש חרֵדה ויִחוּס בּוֹחֵל כזה איננו ראוי לתהילה בהחלט; אבל מכיוון שהכול ברור לו, הרי הכול אחת.  כל זה היה; אלא שביום השלישי שב דויד מהחלטתו האיומה – ויֹאכל.  אמת, שלא היו ימים רבים והוא נכנס אליו אגב-אורחא ומצאוֹ כשהוא משחיל שוב חבל בוָו אשר בתקרה הלבנה, ואז לא מצא כבר מלים בשבילו – אז היו ימים אחרים; אבל מינה הבוגרת תפשה אותו בכפתורו ובחלה בדבר.  אחר-כך אמרה לו בעצמה, שאין בזה כל תעלומות וסתרים.  פשוט, דבר שבחרפה – ותו לא מידי.  תלויות ידיים ארוכּות ומתכשכשות מישרים – פנים ואחור, פנים ואחור.  ממש, אין הדבר כדאי.  אלא שדבר זה, אומרת היא, תלוי בהרגשה.... והשוטר, אשר רדף אחרי השמלה, ניצב נכחוֹ כחוזה ואומר:

– התבינה? אצלנו אנשים –רקיקה! אצלנו העיקר הוא – אותו הלאו-דוקא שבכול... הא כיצד, חי-חי!

ומִיָד הוא מתחיל מסלסל בשפמו ביהירוּת – כאילו היה בטוח, שדויד לא דיבר לנפתלי את הדברים האלה בשָבתם יחד אל שפת הנחל בכפר אחד אשר בשוויצַרִיָּה.

ולמחרת בבוקר טפחה לו חמה שובבה על פניו באלומה שלֵמה של אורה לוהטת ועיניו נקרעו כמו בצבתים, סרחונה של המנורה, שהיתה דולקת ואִשהּ האדימה בזכוכית השחורה, מילא את האוויר שבחדר וחמת הבוקר להטה וזוהמת-הבל הרתיחה את המיטה והרטיבה את בשרו הלבוש; ואולם הוא לא אמר לקום וראשוֹ היה כואב והיה חוגר שארית אוֹנים לזכוֹר איזה דבר וגירויוֹ היה גדול.  אחר-כך נכשלה במוחו הכפות איזו מחשבה רצוצה, ורקותיו נלחצו יחד כמו בצבת כבֵדה, ונמלא המוח טשטוש ואֵדים יבשים, והיתה שעה קטנה, שבאֵדים נישאו ואבדו איזו הדים חלשים וצלילים מציקים – דומה, ממה שהיה זה לא כבר; אולם דווקא אז התחילה מהלכת נסירה שׂוֹרטת במלוא כותל הקרשים אשר אצלו, ושיניו התחילו חורקות בייסורים.  וכשהתחיל מִיד אחר זה השעון הניחר, אשר מעבר לכותל, מצלצל את השעה האחת-עשרה, הלם דבר-מה סולד את מוחו ההרוס וזכר את היום הזוחל והזוהם, המתחיל בשבילו מהרה, וכמי שרואה פתאוֹם נחש לרגלו, קפץ ממשכבו בגניחה; ואולם מִיד התנפל אחורנית כמוּכה-פלצות ורגליו על הסופה וידיו חבקו בקדחת את ברכיו וחזהו סחט רחישת-ייסוּרים חולנית שחֶציה בכייה:

– השֵׁד יודע מאי האי...

ובקפיצה אחת היה שוב בטבורו של החדר.

 

IV

כל אותו יום היה נפתלי יושב אל חלונו אשר בחדר המזוהם והכבוש של מרת חַשקיס, והיה מרגיש את כל בשרו ההרוס והנובל כיָתֵר, כדבר טורד ומגרה, שלהוותוֹ נספח אליו משום-מה, ובינתו היתה מטומטמת ולא היתה תופסת את מהותם של כל הדברים.  הרחוב היתה שוממה והגדר דחויה והשטח נלאה ונובל.  איכרה גוצה ולבושה כתונת-בד ארוכּה נושאה את כרסה לפניה וסל-נצרים בידה האחת וטס מלא גרגירים אדומים בשנית ורגליה היחפות טופחות באבק.  דממה וצהריים וחוֹם.

– אני איני מבינה.  כיצד אדם נוטל לו רשות ומדבר באנשים, אשר אפילו את פניהם לא ראה? חיינו, הרי זה אפילו שלא מהישר...

וגבר, המדבר כמי שיש לו חטוטרת בגבו, מתלהב ורסיסים יישָפכוּ:

– לחינם אתְ חושבת ככה.  לחינם אתְּ חושבת ככה.  מי שחי חיים אינטלקטיים...

הנה הם.  מינה וסוֹככהּ ומֹשֶׁה חֵפִיטש וסִפרו.  אותו חֵפיטש גופא, המספיק את פִּיסַריֶב לתלמידות שבגימנאזיה.  אל ה"תלמוד-תורה" הם הולכים.  דממה וצהריים ורחוב שוממה וגדר דחויה...

וכשבא נפתלי אל חדרו הבודד והאילם, כבר העריב עליו היום, והשמים היו הולכים וקודרים, והחלונות התחילו מחווירים, ונכאים התלחשה הערבה, והפינות היו כה נוגות ואבֵלות ותובעות בצנעה חיים וחלומות ומשא-נפש...  אז התנפל אל פינתה של הסוֹפה וראשו נפל אל חזהו וידיו היו חובקות את ברכיו והיה יושב לו דוּמם ומהרהר וחולם וגונח.  נמלא החדר אפֵלה, ובאפֵלה האפירו החלונות והחווירו צלליהם על הרצפה ובַכִּירה הלבנה, והוא היה יושב ומתכווץ מרגע לרגע יותר ונדחק אל הפינה, כאילו בכוונה תחילה להיבטל בה ולפַנוֹת את מקומו – הטובה שבסגוּלות: אין כאן נפתלי; וסוף לכול...

ורק בשעה מאוחרת בלילה הפחידה אותו פתאום נביחת-כלב חצופה ומצלצלת והוא הרים במבוּכה את ראשו.  מִיד התגלגלה בדממה נביחה אחרת מפינה אחרת; אחריה – עוד אחת מזווית שלישית, ואת הלילה השוקט והנקפא אשר ברחוב הנרדמה טילטלה איזו חרדה ואבדה.  וכשניגש אל החלון הפתוח והוציא את ראשו הלוהט החוצה, חבקה רוח רעננה את מצחו ובאה אל חזהו ופקחה את עיניו, והרחוב היתה דוֹממה, והאפלולית היתה רווּיה, ורחוק-רחוק היתה מֶרכּבת-מרוּצה מרשרשת רסיסים.  באפלולית הכפולה, אשר מבּינות-למסגדים הלבנים, שבשני עברי הרחוב בקצה, היו עומדים כלבים מיספר, שחורים ולאחד היו כתמים לבנים, והיו חופזים בזנבותיהם ומסתובבים על מקומם ונובחים ברוגזה, ומקצה הרחוב אשר לנוכח היו נישאים אליהם בנביחה משתפכת עוד אחדים.  נפתלי הביט אליהם ונשא את עיניו וַירא, והנה מאחורי רעמת היער המטושטשה, אשר באפסי שמַים, מתרוממת לאיטה הלבנה והיא גדולה כחמה ואדומה כדם.  אז השתטחה בת-צחוק על פניו והוא חטם:

–אח, כלבים! אַה?

ומיד הישיר פתאום את גבוֹ והבליט את חזהו וירק:

– טפוּ, השד משחת!

וכאילו נפל ממנו משא כבד, סר מעל החלון וטייל קצת בקומה זקופה בחדר וידו היתה מחליקה את כותנתו על חזהו.   אחר-כך יצא וישב על הספסל אשר אל השער.  רעננות הלילה חדרה אל בשרו, והדממה הרוויה שׁוֹבבה את נפשו, והוא שׂם את ידיו בכיסי מכנסיו, ואת רגלו האחת הניח על ברכה של השנית וחטם שוב בתרעומת:

– טפוּ, השד משחת!

בשְדות השַלחים, אשר מאחורי הנחל הקרוב, התחיל הציפור רַגְלִי צוֹרֵחַ במתינות ובבִטחה.  הצריחות המדודות והחשובות היו באות אל הדממה ומתפשטות בתוכה וחודרות אתה יחד אל נפשו הסופגת של נפתלי.  פתאום הבחינה אוזנו באותה צריחה דברים ברורים:

– בְּרַח-בְּרַח! בְּרַח-בּרַח!

וכשהיה מטייל אחר-כך בחופזה קלילה ליד הבית, מדי הרימוֹ משהו את קצות כתפוֹתיו וידיו משפשפות זו את זו בקדחת, כבר היתה מתלקחת ודולקת מתחת לחזהו אורה שליווה ואיתנה והיתה כּלה ונחרצה מאתו ללכת לאודיסה.  רב לו, רב.  בצה זו של הפּרוֹבינציה תעשה עוד גדולה מזאת.  הלא צחוק הוא.  אדם אובד את תחומיו ומתחיל רואה לרגלו תהומות ונשמתו נכמשת מסופו – – ובַמֶה, נו, בַמה מתחילים את סיפורו? היה אדם חי תחת כיפת השמים והיה חי וָחָי – ולא כלום; ופתאוֹם... מה? מה קרה? מה הדבר אשר אבד לו? מה שוּנה אִתו מאתמול? הלא צחוק הוא – ותו לא מידי, לא.  הלאה מפה, הלאה, הלאה... אֶט! חה-חה... אֶט – כמו שראטנר אומר...

במקהלת הכלבים, אשר נקבצה לא הרחק מספסלו, נפלה איזו תגרה, והם התחילו נוהמים ורוגזים ונובחים, והוא השתחווה פתאום ותפש גזר, שהיה מונח לרגליו, והשליכו בכוח אל תוכם, מדי נהמוֹ בגערה כבושה וגרוּיה כל-שהיא:

– ו-וָאן, ארורים!

אחד הכלבים התחיל מיילל דקות ונפרד כשהוא צולע מתוך הקבוצה והמקהלה נפרדה.  נפתלי ישב על הספסל וירק ושׂם שוב את ידיו בכיסי מכנסיו.

וכשהִבִּיט אחר-כך שוב מסביבו, היתה עוד דממה שליווה, והכלבים היו מסתובבים שוב בקבוצה, והלבנה עלתה עד שיפולי השמים, והיתה עוד גדולה, ואורה העמום היה זרוּע על הרחוב האפלולה והיה מבליט את הצללים, שהשליכו הבתים על האבק הרובץ.  בצל האָפל, אשר בינות למסגדים, ריפרפה איזו תמונה שחורה, שהיתה דומה לתמונת אדם, ואבדה, ומיד ריפרפה שוב וצִלה התחיל גָדֵל וגדל לאלכסונה של המרצפת האפרורה.  לאחרונה, הניחה מאפֵלה תמונת-אדם גבוהה וישרה.  היה היתה הולכת מישרים ונפתלי היה מלוה אותה בעיניו.  ורק לאחר שהתרחקה ממנו הכיר בה את ראטנר.  המצאה זאת היתה ניחא לו, כנראה.  הוא קם בחופזה והתחיל דולק אחרי חבֵרו, מדי רוּצוֹ בזהירות ודָרכוֹ על בהונות רגליו ושפתו התחתונה נשוכה.  כשהיה כבר אצלו, התנפל עליו מאחוריו והגיס את קולו:

– אחוֹז ביהודי!

ואחר כך היו מהלכים יחדיו, ונפתלי היה מספר באודיסה ובהחלטתו ללכת שמה, וראטנר היה מסלסל בשׂפמו וממשמש תכופוֹת ברקותיו, ובאו אל הספסל הירוק, אשר ליד הגשר הכרסני, הגושר את הנחל הזורם בטבורה של העיירה, וישבו.  היתה דממה מסביב, והנחל נהג את גליו במנגינה נוחה, ואורה אילמת היתה מתנדנדת במַים.  ראטנר היה יושב, כשהוא משתחווה וכפּיו תומכות את ראשו, ונפתלי שילב את רגלו האחת בשנייה, ושמאלו היתה מונחה על מסעדת-הספסל, והיה מביט אל המדורה הטהורה, שהיתה מאדימה בכּר אשר במרחקים.  פִתאוֹם אָחזה חרדה קלה את כתפותיו של ראטנר, ובהרימו אחר-כך את ראשו, פנה בחופזה כבושה אל חבֵרו:

– מ.... נו, בחור... הרי אתה נוסע, אמרת?

– אַה? כך.  ובמהרה מסתמא.

אחר-כך הצית ראטנר פאפירוֹסה והתחיל מוֹצצהּ ארוכּות ומביט נכחו.  נפתלי גנח והחליץ את רגליו השלובות והיה יושב גם הוא דוּמם.  לאחרונה, התחיל ראטנר מטפל בכבייתה של הפאפירוסה בגוּלת-מקלו ודיבר חרש ובמתינוּת:

– נו... ומה אתה אומר לעשות שם?

– לעשות?

בתחילה היה נפתלי מגמגם בדיבורו; אולם אחר-כך נעשה קולו רווה וסגנונו קצת יותר קולח, והוא התחיל מדבר הרבה, ודבריו היו נוגים-קובלים.  היבינֵהוּ? בטוח הוא, כי יד הפרובינציה בכול.  כלומר, לחלוטין – בכול.  כי מה הפלא? וכי באמת הרבה דרוש? כבר הדבר גלוי, ברוך-השם.  פה – סוֹפה רכה, שם – עלמה מפטפטת, הָתָם – שיחת אינטליגנטים יפה – והכול כלא היה.  הכול,, הוא אומר... ודאי.  הרבה הלא איבד את תוכנו, ברוך-השם, זה כבר – זאת אומרת, הרבה פשט את צורתו... הלא איננו מכחיש.  אדרבה.  אבל אל ההרגשה הממשית, שאדם חי מרגיש את סגוּלותיו הממשיות שבחיים הממשיים – הלא אי-אפשר שתהיה לזה כל שייכות... היבינהו? וכי גדולות יש את נפשו? הכול, ברוך-השם, כבר גלוי.  אבל אותה היניקה החיונית של הנפש החיה וחפֵצה לחיות, פשוט – היבינהו? ממש כ... כ.. כצפרדע זו שמקרקרת באגם –היבינהו? לה מה היה? לפרקים יש את נפשו לתפוש בסיכומו של דבר – זאת אומרת – לראות, לפחות... ומה יוצא מזה? היבינהו? כי במה – במה יאחז? הרי הוא מתחיל, כמדומה, במה שהיה כה מחוּור וכה ברור – ומסַיים... הרי הכול כסדר – הכול.  אמת.  מהומה תכופה, אבנים לוהטות, חדרים צרים, אנשים הרבה, דברים הרבה, רוגזה, רוגזה אָמנם; אבל הכול כּסדר.  היבינהו? יש לו לאדם אחיזה בחיים – כלומר, פשוט.  אחיזה יסודית ישנה.  ופתאום... מה היה פתאום? איש לא יגיד – אבל מהותם של הדברים אבדה... היבינהו? הרגשה נפשית מזוהמה היתה לו פעם אחת.  בשכבר הימים היה חושב, לפרקים, משום מה, כי יש לו איזו שיכוּת לדברים שבסִפרות.  היה כותב, מוחק –הדבר אינו חשוב, מילא.  אחר-כך נוכח ברור, כי אין לו אפילו ניצוץ כל-שהוא של כשרון לדבר, חה-חה.  נ-נוּ.  היה לו צר – כלומר, היתה אָמנם בכלל הרגשה מזוהמה... מה שהיה אחר-כך אינו חשוב כלל; אבל העיקר הוא – שהיה יודע, לפחות... היבינהו? אדם נפל מהגג ונעשה לאילם, לחירש, לאידיוֹט – היודע הוא? אבל עכשיו – עכשיו? היבינהו? הלא הוא אינו יודע אפילו מתי התחיל זה... אחת הוא יודע, כי כבר איננו זוכר אפילו את היום אשר שאף רוח לרווחה בפעם האחרונה...

ראטנר, שהיה יושב כל אותה שעה ותוחח במקלו את האדמה אשר לרגליו, הרים פתאוֹם את ראשו ושאל בחשאי:

– טוב.  אבל מה אתה אומר לעשות באודיסה?

– לעשות?

ונפתלי דיבּר שוב, ודיבּר דברי כבוּשים ורותחים ורבּים, והיתה רוחשת בהם התאוננות מרירה על איזו סביבה וזוהמה מחניקה וטיפשות של טמטוּם, והזכיר גם איזו התייחסות משונה וחולנית של אנשים לאנשים ולדברים – ובכלל... ואחר-כך היו יושבים עת רבה ושותקים, והלבנה לא היתה במרום, וחלקת הנחל היתה קודרת ומתקמטת, וצינה טרייה התחילה מתפשטת ומַסמירה, ובשדות השלחים אשר לנוכח התחילו זוחלים פה ושם אֵדים לבנים.  לאחרונה, התחיל ראטנר מטפל ארוּכּות בפּאפּירוֹסה והציתהּ ומילמל בלי-חמדה, לאחר שהוציא חברה אילמת מנחיריו:

– חה, אדם יש לו תביעות תמיד, סביבה – זוהמה – דא– הא.  שׂא אשה, בחור.

אחר-כך נתחיל מתמתח בישיבה ומתרומם.  נפתלי הרים אליו את עיניו במשטמה אילמת מחמת רוגזה נדכאה, ומיד הוציא חזהו גניחה משונה, שחֶציה רחישה, וגופו התנדנד שלא כרגיל – כלומר, מיטיב הוא את מושבו ותו לא מידי – ונשאר יושב.  במרחקים היתה נמשכת שורה ארוכּה של אילנות לרוחבּה של כר-השלחים הגדולה, ומאחורי האילנות היתה גוססת מדורה יתומה, ותמרות לבנות אפפוה והיו זוחלות ומתפשטות ממנה.  מסביב היתה דממה, ובשכונת הנחל התחילה איזו ברייה רוחשת-מצפצפת תחנונים, וכשהתרומם לאחר שעה קלה ממושבו, כבר לא היה איש אצלו, והרחוב רבצה ריקה ואפלולה וספוגת צינה.  בראשונה שׂם את ידיו בצלחותיו ואת מקלוֹ אחז תחת שחיו והיה צועד מעדנות וראשו היה מוּרד; אחר-כך לקח את מקלו בידו וצעדיו נתרחבו ונהם בחשאי:

– בכלל, נו...

וכשהתחילה רצועה לבנה מתרחבת בקצה השמים, אשר לנוכח חלונו הפתוח, כבר היה יושב אל שולחנו ותיבת הנצרים שלו עומדת אצלו, והכול שם מסוּדר כמעט, ויתר החפצים מונחים על הסוֹפה ועל כיסאות, והוא ראשו מוּטה על כפו ופניו מונחים החוצה והרי הוא אומר בבת-צחוק נלאה ונוגה-תמימה אל מינה, שלחצה לו היום משום-מה בכפה הקטנה את זו שלו אחת ושתיים ושלוש ופניה היו כה חביבים ונוגים:

– הרי אני נוסע... אולי תגידי לי אַתְּ לשם-מה?

וכשעלה על מיטתו כבר האיר הבוקר.

 

V

פעם אחת בבוקר מצאו את ראטנר מוטל מת בחדרו, וכנטות היום היה נפתלי מתנהל יחידי ונדכא בחזירתו משדה-הקברות.  פניו היו חיוורים וקופאים במצוקותיהם ועיניו העמיקו שֶבֶת מתחת למצח.  בדרכו פגשוהו אחדים ממכּריו; ובראותם אותו, היו פניהם נעשים עצובים-חרדים, ועל שפתותיהם כבר היתה מרחפת אותה השאלה, היוצאת תמיד בקול תוהה ובלתי-בטוח:

– נו, מה תֹאמר עכשיו, אַה?

ואולם בגִשתם אליו ובהביטם אל פניו, ולא קם בהם עוד רוח משום-מה, וחרֵדים ונבוכים, היו כאילו מתכַּווצים מאליהם, וצעדיהם היו נעשים כאילו לֵית בהם מַשָשָא, ופניהם היו נכבשים בקרקע; וכשהיה נפתלי עובר ומתרחק מהם, היו צעדיהם מתרחבים בלא כוונה תחילה והיו שואפים רוח ברווחה נוגה – ואלוהים יודע את המחשבות הנוגות, אשר היו תועות בלבם רגעים רצופים אחר-כך.

רגלי נפתלי הובילוהו הפעם משום-מה לא אל דירתוֹ הוא, כי אם אל בית אביו, אשר היה גר גם-כן באותה עיירה.  וכאשר בא נדכא ונלאה ונכנס אל האולם הבלתי-גדול, התנפל באפס-אונים על הסוֹפה, כשפניו נכבשו בזרועות ידיו ועקבי נעליו המבהיקים היו בולטים כלפי מעלה.  עת רבה היה שוכב ככה ואפילו גניחה חלשה לא התפרצה מחזהו.  באולם התחילו תועים דמדומי ערב והגתה דממה חרֵדה, ולפרקים היה נכנס ויוצא מִיָד אחד מבני-הבית, והיה צועד על בהונות רגליו, ולבו היה מלא חרָדה כמוסה, ופניו הפיקו איזו הכּרת אשמה, ששוב אין לה תקנה:

– נסתתמו טענותי...

משהאפיל לגמרי ומבעד לווילנות הכהים כבר החווירו השמים והיו מסננים אפרורית מוזרה אל האולם, שהיה גם הוא כאילו נכמשה נשמתו בחרדה, נכנס האב, יהודי רזה מהסוחרים הקטנים, הנכנס לפרקים אל הרב וקורא גם ב"גאזטים" ומבקש הכרעה את מי הצדק.  זאת הפעם נכנס משום מה בגילוי הראש הגזוז והאפור משהו, ומִדֵי גלגלו פּאפּירוֹסה מאַוושת, ניצב בטבורו של החדר והתאנח בתחילה חרישית וקרא בקול נופל ותוהה:

– נו, נפתלי...

אבל מִיָד הפסיק משום-מה את דבריו, ומִדֵי התחילוֹ מתקרב אל הפתח, כשהוא שב ולא שב, לחש באנחה ארוכּה:

– אוּח טוּ טוּ-טוּ-טוּ, ריבונו של עולם, כי זה כל האדם; אלא...

אבל נשתתק באמצע; ובהיותו אחורי הדלת, לחש:

– שׂימי לחם, רבקה, הוא לא יאכל.

ובשעה מאוחרת בלילה היתה הלבנה במרוֹם ודמָמה היתה ברחובות, ונפתלי היה מתנהל יחידי ובעצלתיים, ושיעולו הריקני, הפותח איזו תהום חשיכה ופסקנית שבנפש, היה מתלבט מפרק לפרק ופועם ונספג בדממה, הסופגת את הכול.  בגשתו אל הגשר, אשר אצלו היה יושב בפעם האחרונה באותו לילה עם ראטנר, נדמה לו, כי הדבר היה בשכּבר-בשכּבר הימים, והוא ניצב אל המסעדה והתחיל מסתכל למטה.  היתה זוחלת המיית-קילוּח, והבריקו שברירי אורה קפואה בגלים, והיו צפים ומתנדנדים אנה ואנה כחולמים החוֹפים המרוכסים, הנשקפים במים.

– חה, אדם יש לו תביעות תמיד…

נפתלי פנה בבהלה לעבָרים, הקפואים באוֹרה ובדממה, ומִיָד התחיל שוב מסתכל במים הנוצצים ומשחירים.  חבצלת לבנה הוציאה את ראשה והיתה עוצרת ומַדהה את מרוצת-המים החלקה.  בבואתו המטושטשת היתה צפה והיתה מתארכת פתאום ומתכַּווצת מיד ומשתברת וחוזרת שוב ומתיישרת ומנוחה לא מצאה לה.  בשמים הטהורים, אשר מתחת לצמרת השׂעירה של ערבת-המים ההפוכה, צפה בהדר לבנה שאננה.

אחר-כך התחילה עוד בבוּאה אחת מפרכסת ורועדת במים, ומגבּעת נשים היתה שולחת לשונות ומתארכת ומתרחבת מעליה – משל, כאילו היה בה רוּח-חיים.  על-ידו עמדה מינה, אשר היתה שבה יחידה מהתחנה, בשובה מִלַווֹת את אביה.  נפתלי ראה אותה ביום רק אגב.  היא היתה עומדת, זוכר הוא, לבדה אל השער והיתה חיוורת וטיפלה בקדחת בציצת שמשייתה, המרוקמה תכלת, ולוֹ נדמה אז משום-מה, כי פגע מי בכבודה…

– אַה!  מינה? מה תאמרי לחוּצפּה אשר כזאת, אַה? הלא גם את פּינו לא שאל…

העלמה נשכה את שפתה והחרישה חיוורת.

– או אפשר שאל? למה איפוא החרשתּ?

מינה הֵקירה את קולה והתחילה:

– אני חושבת, נפתלי, כי… כי…

ואולם פתאוֹם נשתנה קולה וגמרה ברעדה:

– נפתלי, לי כה כּבד – ואתה… ואתה…

אז הרים נפתלי את עיניו וראה, לחרדתו, שתי טיפות דמעה תלויות ורועדות בריסי עיניה המזהירות והמלֵאוֹת, ומיד היו שתי ידיו אוחזות בכפה ולוחצות אותה בחוֹם, והוא היה מפטפט בלב תמים ובקול רווה ונוּגה:

– סלחי נא, מינה… מינה…

וכשהקשיבו אוזניו את בכיה הכבוש והחרד, חיבק בידו האחת את מותנה הרכּה, ובשנית הגיש את ראשה אל פיו ונשק לה בשפתיה הרכּוֹת והחרֵדות.  ואחר-כך היו שוב הבבואות מפרכּסות וצפות במים, וכפה הקטנה היתה מונחה וכבושה בידיו, ומסביב היתה דממה קפואה באוֹרה וזרמה המיית-קילוּח קלילה.  אחר-כך לא היתה הלבנה בנחל, והמים התחילו מיתמרים פה ושם, ונפתלי ליווה את מינה הביתה, כשהוא גונח כבושות לפרקים, ומינה היתה אוחזת בזרועו, והולכת אצלו דוּמם, ונלחצת לעיתים ברעדה נוּגה אל כתפוֹ.  בהיותם עומדים לפני ביתה, ונפתלי הביט אל הדלת הלבנה הפתוחה במעקה ואחר-כך אליה ושוב אל הדלת ונהם "נו", לחצה לו מינה את ידו והביטה אל עיניו רגע, ואמרה לו "אתה", ופניו קדרו משהו, והוא מיהר ופיטפט לה דבר-מה והדגיש את ה"נסתר".  אחר-כך קישקשה יד-ברזל וצלילה  נספג בדומייה, ונפתלי היה עומד ומביט אל הריבּוע הלבן, אשר בטבוּרוֹ של אותו פשפש כחול.

ולמחרת היום ההוא היו ידי נפתלי שׂוּמוֹת בצלחות מכנסיו, ובּלוּזתוֹ השחורה היתה נפוחה משהו מאחוריו, והיה מטייל באלכסונו של החדר הצהוב וגונח כבושות ושיניו נושכות את שפתיו תכופות.  היה חום לוהט וההבּילוּ המשחות והילדים היו נרפים, והוא לא הרגיש במאומה.  וכשנפטר מאת תלמידיו ויצא החוצה וראה את החלונות מבהיקים משמש וילדים זורים אבק ושפחות נושאות חציר – לא היה מזדרז משום-מה בלכתוֹ והיה מתנהל לאִטוֹ ומסתכל תכופות לעבָרים.  אחר-כך פגשהו אחד ממכּריו משכבר הימים והיה לבוש פּיז'אק לבן וידו אוחזת במקל וספר-חשבונות תחת שֶחיוֹ ומחרוזת של מפתחות תלוּיה באצבעוֹ, והביטו איש אל פני חבֵרו, ואחר-כך נתעכבו, ונפתלי לא התחטא לפניו בקדחת, והיו עומדים יחד ומשׂיחים במתינוּת, ונתגלגלו הדברים, והתחיל נפתלי מספר לו, שבימים האחרונים החליט אפילו לצאת את העיר, אלא שבבֵירוּר עדיין איננו יודע כלום.  והלז היה מקשיב והסכים לו בנדודי-ראש מתונים וסיפר לו מצדו הוא, כי גם לאשתו יש אָח והרי זה עומד לקבל בשנה הזאת סמיכה של דֶנטיסטים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה