_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קטע

א"נ גנסין

לתוכן הענינים

 

I

מפּסגת מגדל העיר רוּסקה הכּאַת־פּעמון רוָיה ותכה גלים חולמים בדוּמיית־הלילה, הקפואה בנוגה ירקרק־חיור, ותאבד בקצה האופק הטלוּל; לאחר רגע החליקה ממרום גם השנית, ותתפּשט צלילים, צלילים רכים, ונשקעה גם היא במרחקים.

– השנייה! – חפץ שמואל[1] להגיד ויעשה תנועה חלשה לקום; אך באותו רגע ממש עלתה לו בוּעת־ליחה מחָזהו ותשקיע את קולו והוא לא הגיד כלום, רק השתעל בחולשה ונשאר יושב על מקומו.

רפרף פּרוֹפיל־השיִש של פּני רחל מתחת למגבעת־תבנה השחורה ונפשו הקשיבה את לחישתה:

– עוד מעט ויהי בוקר!

והלחישה היתה ממש אותה הלחישה הכמוסה, האוֹצרת בקרבה תעלומת עולם קורעת, אשר הקשיבה נפשו ותהי לה לברוּת עוד לפני שעתיים, בשעה שצל המסגד השחור השתטח כתוּמוֹ לאורך הרחוב המוּגה והאִלם; ובגווֹע בדוּמיה הקפואה והירקרקת צליליו האחרונים של פּעמון המגדל, התחילו מטלטלות את האויר מקצות (מחוק: "מקצה") העיר במרחקים (מחוּק: ועד קצה) קריאות־התרנגולים מלוּליהם.

ועוד הפּעם היתה דממה.  צל פסגתוֹ המטושטשה של המסגד טיפּס כבר על כותל האבנים המסויד אשר נכחו והירח המלא עמד כבר בשיפּולי השמים.

לפתע נשמעה ותגז אִושה קלה.  על הארץ מצמצו רגע צללי שתי כנפיים ארוכות, כשני כתמים שחורים, וייעלמו.

רחל קמה.  היא הטתה את ראשה אל חָזה וידיה טיפּלו במחלפות קווּצתה.

– עת לישון – הקשיב שלמה את לחישתה ונשימתה ישר על פּניו – הבט נא אם פּתוחה הדלת.

הוא מלמל בקול צר:

– כן.  הגיעה העת, מדוע קמתּ?

והוא הסיר את משקפיו מעל עיניו ויוציא מכיסו את מטפּחתו הנקייה והתחיל משפשפם בה.

רחל תחבה בקווּצתה את הוָו האחרון, חָלצה את עצמותיה ותשב שנית. שלמה הביט על מתנה הפּרוף.

– הביטה איפוא – לחשה בשחוק קל – אכן זאת היא שרירות.  לילה שלם.

שלמה שתק רתת.  ואת עיניו לא גרע ממתנה.

– ואנוכי עייפתי – עפה (כתוב: עפתה) לחישת רחל דרך אָזניו והוא הרגיש ברעדה את ראשה הקל על זרועו.  אולם... הרק חלום חלם?

– הביטה איפוא את הדלת.

– הדלת? – שאל ברתת בקול חנוּק וימינו הרועדת לפתה מאליה את מותן העלמה ההדוק והרכיך.

ועוד פּעם חש את ראשה הקל על כתפו.

– עייפה אני – הקשיב את לחשה.

הוא לחץ את ידו הרועדת אל מתנה ועל פּניו תעתה בת־צחוק חלשה:

– חרפּה – מלמל – חרפה, כי רחל תהא עייפה.

רחל הרימה כמעט את ראשה ותשם את כפּה הקטנה על לבו.

– אָהאָ! – לחשה בשחוֹקה הקל – מה יפעם הלב!

– יפעם? – שנה שלמה.

וביד רועדת לחצה אל לבו.  ראשה נפל (כתוב: נפלה) שנית על כתפו.

– מדוע אתה רועד? – לחשה לו.

שלמה רעד וישתוק.  מרגע לרגע השתעל מתוך כבישת־נשימה ועיניו התאמצו לרפרף על פּניה הכבושים.  פּתאום הטה את ראשו אל כתפו ושפתיו הרועדות נגעו בקצה לחי העלמה החלקה והקרירה.

– נו! – לחשה העלמה – לפתע־פּתאום...

– מדוע לא? – סחט שלמה כולו רועד ועל פּניו הופיעה שנית אותה בת־הצחוק החלשה. –

– מה קרה לֶחְיֵיך! – הוסיף אחרי רגע בשיעול.

רחל כבשה עוד יותר את פּניה בכתפו.

שלמה הרגיש בכתפו את נשימתה החמה וירם את עיניו ויבט ישר השמימה וישאף מלוא חזהו אויר אל תוכו.

– צריך לפתוח את הדלת – לחשה רחל ממטמוני שפתיה.

הוא גיחך כמעט.  ידו אחזה בכפּה הקטנה והצחורה ותרם אותה.

– הנה חולשתי, עלמה! – קרא בשחוק קל וירכין את ראשו כמעט וישק את הכף החלקה והרכה.

כתפוֹ הרגישה את שחוקה של העלמה מתוך חיבה וידו חשה את לחיצת־אצבעותיה הקלה.  הוא הגיש את כפּה אל שפתיו וישקנה פּעמים אחדות רצופות.  פּתאום הרגיש טיסת אצבעות חמות ורכרכות בשער ראשו.  הוא הרים כמעט את קולו.

– ואולם – קרא – אך משגה אִתך, עלמה, אם תאמרי, כי די לי בזה!

ובצחוק צוהל עצור הרים את ראשה ויתנפּל אל שפתיה.

רחל עצמה את עיניה ולסתותיה החיורות רעדו כמעט.

– כשיִש! – מילטו שפתי שלמה בתוֹכחה רפוּיה.

וכאשר התנפּל כמיה אל חלקת צוארה הלבנה, הכתה רחל בכפּה על מצחו הגבוה ותקרא:

– סדן ולא מצח... חלמיש!

פתאום נשמעה המולה קלה (מחוּק: שלמה חדל ממנה.) היושבים נפרדו רגע.

מהמוֹט הגבוֹה אשר בחצר תחת הקרפף נשמע שקשוּק כנפי התרנגול ותיכף רצעה קריאתוֹ המרוּסקה את הדוּמיה העמוקה.  רחל הרימה את ראשה.  הירח כבר לא היה בשמים העמוקים (מחוּק: הנעוֹרים) ולחלוּחית־הבוֹקר התחילה מתפּשטת באויר.  (מחוק: בקצה האוֹפק עמד הירח גדול ואדום כדם.  מנוחת הלילה היתה גוססת.)  (נוסף למעלה: במרחקים קרא הגבר).

– עֵת ללכת הביתה! – לחשה ותקם.

שלמה קם והתחיל מחפּש את מקלוֹ.  העלמה טיפּלה בוָוי קווּצתה.

II

(מחוּק: שלמה נשאר על עמדוֹ.  כאשר סוּגרה הדלת מבית(,) הרים שלמה את עיניו ויבט לעברים.  הרחוב היה (מחוק: עוד) ריק; והבתים היו עוד שקועים בתרדמה, ואולם כל נשימה ונשימה העידה, כי הלילה כבר עבר.  ממעל בשמים מצמצו אחרוני הכוכבים החיורים: הרחוב היתה ריקה ורוּח בוֹקר קליל נשב מפרק לפרק ויאבד.  שלמה כוֹנן את צעדיו אל כיכר השוק.

הירח כבר לא היה בשמים העמוקים, ולחלוחית הבוקר התחילה מתפּשטת באויר.

– נהיָתה! – מלטו שפתי שלמה והוא זקף את קומתו ויבליט את חזו וישב את פּניו בצעדים מתוּנים אבל איתנים אל כיכר השוק.  ינומו להם אלה, אשר אחרת לא ידעו.  סערת החיים לא תדע תנומה.

ובהקשיבו להד צעדיו העליז נשקע לאט, לאט בהליכתו ובכל אשר ראה מבלי אשר יידע ומבלי אשר יחשוב על מה שהוא רואה.  מפרק לפרק שאף אל תוכו מלא חזהו אויר לח ורענן ובכל אבריו היתה משתפּכת איזו רעננוּת מעודדת ומבריאה ואָז נדמה לוֹ, כי שאף אל תוכו את כל אשר לפניו: את אלה השמים העמוקים והרוים, את האדמה הרוָיה והחרדה לקרבת היום.

שלמה היטה אוֹזן ויקשיב להד צעדיו המעודד.  מפרק לפרק שאף רוח.)

בקוֹמה זקוּפה צעד (מחוק: הלך) שלמה (מחוּק: בצעדים מתונים אבל איתנים – במתינות ובבטחה) לאוֹרך הרחוב הנמה.  מסביב היתה דממת לפני־שחר, בשעה ששמים וארץ שוכבים שטוּחים לפניך, (מחוּק: ורוח לא יפוח, ומכל מקום אתה מרגיש בכל מהותך איך שבאחת הפּנות הנעלמות קרבה מבלי תנועה) מבלי כל תנועה ובלי כל נדנוּד, ממש כלפני שעה או חצי שעה, ובכל זאת אתה חש בכל מהוּתך, כי לא זה האוֹר, ולא זה הצל, ולא זאת הדממה, ולא זו המנוּחה.  בשעות כאלה יש אשר אתה הולך מבלי אשר תדע לאָן וראית ולא תדע אשר אתה רוֹאה, והקשבת ולא תדע את אשר אתה מקשיב – ורק הלוֹך תלך ושאפת אל קרבך את כל אשר מסביבך ושתית ולא תרוה את דממת לפני־שחר.

בקוֹמה זקוּפה צעד שלמה לאוֹרך הרחוב הנמה.  היתה דממת לפני־שחר.  פאתי השמים הרוים התחילו נחוָרים והאדמה שכבה שטוּחה, דוממה וחרדה לקרבת היום החדש המתרגש (מחוּק: נדמה, כי הכל מסביב עצר את נשימתוֹ ויטה אוֹזן להקשיב את אותות האורח המקוּוה, אותם האותות הקלים־קלילים, הבלתי־מוּשגים כמעט.  מפרק לפרק שאף מלא חזהו רוח ובכל אבריו השתפּכה איזו רעננוּת מבריאה ומרחיבה את החזה עד כדי נאקה.)  מסביב הביטו עליו חלונותיהם הקמים של שורות הבתים הנמוכים ומפרק לפרק הקשיבו אָזניו מַשק עלים מהגנות בהתעורר עליהם אחת הציפּרים המשכימות.  מרגע לרגע שאף מלוֹא חזהו אויר.

באפס מחשבה עבר את כל אותו הרחוב (מחוּק: שקוע בהליכתו) עד בוֹאוֹ אל קצהו ולעיניו נגלתה כיכר השוּק הגדולה.  (מחוּק: הדוממה הנבלטת עתה מתוֹך צל האור הקריר התוֹעה עם קוּפות אשפּתה הפזורות ושתי עגלות האיכרים, אשר על יד האטליזים, המותרות עם סוסותיהן הנמות על ידן.  גם פה היתה דממה, רק מפרק לפרק נשמע פיהוּקוֹ של שוֹמר הלילה מסוּכתוֹ הצרה.)

רגע עמד ויבט לפניו.  צל אור קריר תעה (מחוּק: התוֹעה) בהורין, בהורין.  (מחוּק: הבליט את) דוּמם קפאו קוּפּוֹת האַשפּה הפזורות על פּני הכיכר.  (מחוּק: ושתי עגלות האיכרים אשר) על יד האטליזים (מחוּק: עם סוסותיהן הנמות על ידן וקוּפּוֹת העשבים המסודרות למכירה. השחירו הדלתות המוגפות של החנויות האבן המוסדות) עמדו שתי עגלות איכרים (מחוּק: ועל יד:) וסוסותיהן נמות על ידן כשסַנטריהן כבושים בשחת הירק.  הלאָה מעט השחירו דלתות הברזל המוגפות (מחוּק: מתוך סיר) של שורת החנויות המוסדה.  מפרק לפרק נשמע פיהוקו של שומר־הלילה מתוך סוּכתוֹ.

(מחוּק: מהרה נשמעו) מהרה זיעזע את הדממה הד קול צעדים ישרים על פני המרצפת.  (מחוּק: שלמה הלך אל אשר רוחו נשאהו.)  הוא לא ילך הביתה.  ינומו להם אלה, אשר אחרת לא יידעו.

הכלב, אשר רבץ על יד סוכת השומר, הרים את ראשו, הביט אל עֵבר שלמה, וכאילו החליט בנפשו, כי אין כדאי להתגרות בו, כבש שנית את ראשו בשערותיו המנומרות.  השומר פּיהק.

– מאוחרת השעה, בר־פחות, הבוקר אוֹר.

– שלום איפוא בבוֹקר, שֵיבֶה! – ענה לו שלמה בסבר של חיבה וקולו צָלַל על פּני כל הכיכר.

– שוּר נא, שמח! – התפּלסף השומר – Небось девки расшевелили? (כנראה, מן הנערוֹת באה לך ההתעוררות) חה־חה...

– אחת, שיבה! רק אחת.

– אחת? Ну уж и одна, должно быть (ודאי, אחת־כהלָכה!)

– עבירה, שיבה?

השומר, כנראה, שם את מקטרתוֹ בפיו ויחליט:

– קוּ־דא! Дело, брат, молодое (וכי לָמה! העלוּמים, אחָא!) גם אנחנו (מחוּק: חיינו...) לא בשערות כסף נולדנו...

(מחוּק: שלמה – צחוקו של שלמה טלטל את הדממה והוא עבר הלאָה).

– דא ניהו, שיבה...

והוא עבר הלאה.

ובעברו את שורת החנויות (מחוּק: ויעבור על פּני המסגד הלבן וישמאיל) ויפנה אל הרחוב העולה אל מחוץ לעיר (,) העביר את כפּוֹ פעמים אחדות על פּניו ושפתיו מילטוּ.

– כן.

ואחר־כך הצטחק רגע.  ממש כאוֹתם הגיבוֹרים שעל הבמה.  מדבר אל נפשוֹ... אַי, שלמה! בכלל – אתמול התוַדע אל עלמה, והיום... הַנֵי נַשֵי!... היא ישֵנה עתה?

והוא זכר את דברי השומר: נוּ, האחת שם אחת היא, כנראה!

והוא שב פתאום על עקביו.  עלמה חיה היא... מה לוֹ ולכל אלה?

וכשעבר שנית אל סוּכת השומר והלָז שאלהוּ:

– חה־חה... Несет панич? (נחפּז, אַבְרֵך?)

לא ענהו כלום ויעבור הלאָה...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  להלן בכל מקום שלמה.