לַנָּבִיא
אֶת הָעֵדָה,
הָאוֹבֵדָה
מַטּוֹת, מַטּוֹת
תּוֹךְ אַשְׁפַּתּוֹת
בִּגְלַל רִפְשָׁהּ
אַל תִּשְׂנָאָה
וּלְהַבְזוֹתָהּ
בַּל תֵּתָעָה.
לֹא יוֹדַעַת
הַתּוֹלַעַת,
הַנִּרְדָּמָה
בָּאֲדָמָה,
כִּי מִמַּעַל לָהּ
טְפָחַיִם
יִרְגַּשׁ עוֹלָם
מָלֵא חַיִּים ...
אַל תַּאֲשִׁימָהּ
... הַזֵּל דִּמְעָה
עַל אֲסוֹנָהּ בַּל
עֲוֹנָהּ ;
אַף אֶל מִזְבְּחָהּ
הַגִּישָׁה
אֶת חַיֶּיךָ
קָרְבַּן אִשֶּׁה !
"ספר השנה" ב' 384, ורשה תרס"א