מֶלוֹדִיָּה עִבְרִיָּה
(על-פי לרמונטוב)
הֲרָאִיתָ בַּלֵּיל
כּוֹכַב-צִיר כִּי יָהֵל
בַּמַּיִם הַשְּׁקוּפִים כָּרְאִי,
מִגַּל יִרְעַד כִּי
יַךְ, וַאֲבַק-כֶּסֶף צַח
יִשְׁתַּפֵּךְ עַל סְבִיבוֹ בִּדְמִי ?
אַךְ הַשִּׂיגוֹ
בַּיָּד אַל תִּתְבָּרֵךְ כִּמְעַט :
אֵין אֵמוּן בָּאוֹר וּבַגָּל.
יַאֲפִיל עָלָיו
צֵל-שְׁחוֹר, וּכְבָר דָּעַךְ הָאוֹר ;
שְׂטֵה מִמֶּנּוּ – וְשָׁב וְהִתְגָּל.
עַל אֲדָמוֹת
דְּמוּת-גִּיל כֹּה לִבֵּנוּ תַּצְהִיל,
תִּרְמֹז לָנוּ מֵחֶשְׁכַת הַתְּהוֹם.
אַךְ הַשִּׂיגָהּ
תִּתְאַו – הִיא נֶעֱלָמָה בִּיעָף ;
תָּשִׁיב יָדְךָ – שׁוּב יָאִיר הַחֲלוֹם.
מתוך "מולדת", חשון-כסלו תרע"ד