_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מעשה באוטלו

אורי ניסן גנסין

לתוכן הענינים

 

מוקדש לז"י אהרנסון

ס'בּליצט?  כֲּתָבוֹת טרייבּט דער היממעל...[1]

(י"ל פרץ)

הרפּינו מהמשוֹטים וסירתנו החליקה על פּני רצועת המים השוקטת, המתפתלת בין רוכסי הררים מעֵבר מזה.  מסביבנו דממה.  על ראשינו צפו פה ושם קטעים, קטעים של ערפּלי-טוֹהר מרוּסקים ויגועו על דרכם, בהשאירם לנו אחריהם חופת שמים חדשים רעננים; מאחורי ההרים עוד שלחה לנו שמש שוקעת את קרניה המצוּננוֹת ותהיינה כמתגָרוֹת בנוּ במשובה רבה מתוֹך ליאוּת ואומרות: אין דבר, אין דבר!  עברו נא את רוכסי ההרים, חתרו אל המישור רחב הידיים ושמה נשתובב עוד הרבה, הרבה בשערותיכם הפּרועות ובעבּוּעֵי מעיליכם החגורים – עוד היום גדול... הסירה התנודדה כבר-אַוָז ותצף שפי עם הזרם האִילם; ושקשוקם הקליל של פּלגי המים הדקים, אשר זרמו משני עברי חוֹטם הסירה, בחצוֹתוֹ את חלקתם השקופה, היה באָזנינו להמולת תלונה חרישית אבל עזיזה, אשר הדיה ירדפו איש את רעהו, כאומרים להשיב את הזרם אחוֹרנית, לעמוד נד אחד, ולהילָחם בסירה החצוּפה...

כְּלָא-כְּלָא-כְּלָא-כְּלָא-כְּלָא...

ואנחנו שכֵחים ושקועים במנגינת-הדוּמיה הזאת, נשענים אל כתלי הסירה – ושובתים... כל השיחה הקטועה-סוֹאנה ומהולה בהלצוֹת בלי-בחירה, שהיתה בינינו, היתה כלא היתה ותשקע יחד עמנו בעשן צמרות אילנות-האוֹפק, האוֹבדים הרחק, הרחק באפסי שמים...

רק זְלַטין, אשר ישב כל העת על עוֹקץ הסירה, ימינוֹ מתחת לראשוֹ, עיניו נעוצות בחָטמי נעליו ולא לקח חלק בשיחתנו, הוא לא השתתף, כנראה, גם בשתיקתנו.  הוא הפריע פתאום את הדוּמיה כהד שיחתנו שעברה, אשר שב אלינו ממרחקים.  קולו היה קול איש השקוּע במחשבה וראשו כמעט לא הוּרם.

– יודע אני? – קרא משום שאתם אומרים כולכם: נשים... כאילו כל העולם כולו אינו עומד אלא על הנשים...

זלטין – ונשים... כל הראשים הוּפנוּ אליו.

זלטין משך בכתפותיו, הרים לאט את עיניו האפוּרוֹת עלינו, ויוסף באותו הקול:

– לי נדמה – אדרבה... איני יודע, אבל... נוּ – וכי הייתם מרגישים עתה את עצמכם ממש כמו שֶיִשְכֶם, אילמלי, למשל, ישבו פה גם העלמות?... איני יודע כיצד בנוגע לכם, אבל אנוֹכי... בכלל, היו לי לזרא השחוק וקלוּת-הראש, אשר מחוץ לחוּגם אין האשה מרגשת את עצמה כמו שישנה...

גיחוּך רב-גונים התחיל מרפרף מבלי משים על שפתי כולנו.

– האמת – הוסיף זלטין אחרי רגע דומיה – האמת, רבותי... חושב אנוכי מדי פעם – מה ימריצכם?... נוּ, באמת... הלא רואה אנוכי – עיניים אין לי, מה?  כמעט ששוכחים אתם את כ-ל עוֹלמכם בחברת נשים... ברם, איני יודע...

– אוֹי, – פּנה מַלכּין, אשר ישב בירכתיים, – אוֹי, כביכול, אוי, חוששני מאוד, שיש לה לאיזו יפיפייה דריסת-רגל ניכּרה בלבו של זלטין שלנו... האמת, זלטין?! – פנה אליו באותה המשובה – הלא היא המדברת מתוֹך גרוֹנך, אַ?

– יש ידיים לחשוש – הסכים בלקין, אשר ישב אצלי, ליד המשוט השמאלי – ואנוֹכי הייתי עוד אומר – הוסיף – כי באחת משלנו נפגע... האף אין זאת, זלטין?

על פּני זלטין הופיע גיחוּך חלש, וימלמל:

– חושבים אתם כך...

– וכי מה? – עמד מַלכּין בשלוֹ – לא אמת הדבר? נזיר-אלוֹהים אתה...

– ודאי! – לעג בלקין – וכי איני יודע אותו מלפני שנתיים?... זוכר אתה, רבי נזיר, את טענותיך בּסטַרוֹדוּבּ לפני לכתך הנה, אַ? פּי-נה ו"היא", פּינה ו"היא" תנו לו – חה-חה-חה – שכחת?...

פני זלטין נזדעזעו כמעט ויקרא:

– המעט... מאָז עברו שנתיים...

– בוַדאי – לעג בלקין – שנתיים... כמה ירחי אביב?...

זלטין השתקע במחשבה.

– לא אכחד – הפריע אחרי רגעים שנית את הדוּמיה – יש אשר אנוֹכי רואה בזה עול בנפשי... אולם – נוּ, אדרבה... אתה, בלקין, יודע אותי מכבר, הגידה נא: רחוק אני, כמדומה, מקוֹהלת...

אפשר להאמין – לָעג מַלכּין.

– לא! מי יודע! – פּקפּק בלקין בלעג – אין אתה יודעהו מאָז... הלא טענותיו היו – מוֹרא!...

אח, שטויות! ביטל זלטין את השערות חברוֹ – הלא יודע אתה, כמדומה...

– מאין לי לדעת? – עמד בלקין בשלוֹ – ואם יודע אנוֹכי, אנוֹכי יודע את ההיפך...

עינינו לוּטשוּ וזלטין נרתע:

– כלומר?...

– איני יודע – קרא בלקין בקול נמוך – סיפּרו לי על פגישה אחת בז'ידילוֹבה...

– פה? בז'ידילובה? – קרא זלטין בקול מתרוקן בסופו – לי?... אַ! – נזכר פתאום כביכול וימלמל בגיחוּך של ביטוּל חלש – מה שייך... פּגישה זו, אפשר לחשוֹב אותה לפגישת אהבה... קורות כאלה.  כמה שידעתי, נגמרות תמיד באופן אוילי... נוּ – הוֹסיף להתפּלסף בפני עצמו בלעג בלתי-מספּיק – אולם הדבר, אשר קרה עמי פה, היה, כמדומה לי, היותר אוליל שבעולם...

אנחנו הורדנו את ראשינו, מַלכּין השתעל מבלי משים וזלטין נאחז במחשבה.  כעבור רגע הרים את ראשו, שפתיו נפתחו ולאחרונה קרא:

– חפצים אתם – ואספּר לכם פרשת הדבר...

– אדרבה...

– אנוֹכי, כמובן – בא בין המצרים – הייתי בעובדה זו רק... נוּ, כלי-זינוֹ של המקרה, כדאמרי אינשי... מבינים אתם...

– מוּבן, ספּר איפוא...

– לא, אנוכי חפצתי להוֹכיח את... אי-השתתפותי בדבר, את...

– אח, מבינים אנחנו היטב – קרא בלקין בקוצר רוּח.

– נוּ, את התפקיד שניתן לי בעוּבדה זו – שב רוּח זלטין אליו, לאחרונה.

– נוּ, הסכּיתוּ איפוא – קרא זלטין בלעג חלש, וישתעל כמעט, ויתקן את מוֹשבוֹ.

 

נוּ-מ... כיצד מתחילים? – החל זלטין ואותו הלעג החלש לא נמוֹג מעל שפתיו ועיניו – אתחיל איפוא ממנה: כדאמרי אינשי – כבוד-נשים... והיא, רבותי, היתה... כיצד אוֹמר לכם? – לעג המספּר נהפך לגיחוּך של הנאָה שְמֵחה לאיד – באחת: ראוּיה לאוֹטאֶלוֹ... חה-חה-חה – אוֹטאֶלוֹ אני קורא לו... טיפּוּס, אני אומר לכם... בנוֹגע לדידי – נעשו פתאום פני המספר רצינים עסוקים- התבינו? נוּ, יש אשר יבוֹא האדם בסבך תנאים כאלה ולא רוחו... ובייחוּד איש בלתי בקי... באמת... אבל בכלל היתה כל ההסטוֹריה הזאת מגוחכת מאוד... הלא אומר אני לכם... נוּ!, נוּ! – הפסיק פתאום את עצמו בקראוֹ, כנראה, על פנינו אותות אי-סבלנות – אני ממשיך... כן.

– היא... אתם בוַדאי ראיתם אותה פה פעמים אחדות... גבוֹהה למַדי... נוּ, ענוגה, יודעים אתם... (עוֹטה היא שחוֹרים, לרוֹב)... בוַדאי פגשתם, מהי-רה – עשה המספּר תנועה משוּנה בצלעותיו כאילו היתה את נפשו לסַמל את מהירוּת הגיבוֹרה – עיניים – אַש תוקד... שחורות היו, לחלחות... בוַדאי הראוּכם אותה... פנים... מצ – מוֹלל זלטין בשתי אצבעותיו את אגודלוֹ ופניו נעשו חולנים מתחננים – יפים... חיורים-רעננים... ותלתלים – זפת שחורה... מבינים אתם? נוּ, כן... והוא, אוֹטאֶלוֹ... בוחְהיס היתה קוראת לו... לא גבוה, אך אֵיתן – קימץ המספר את כפּוֹ – שרת ביער, עבד בצבא הרגלים, עתה – חנוָני פעוט... בריה מצוּינה – באחת... פּנים שזופים מעט, מצח צר ומָכְתָם, שֹפם צהוב-כהה, זקן צרפתי, נוּ... שנתיים אחרי חתונתם... עתה כבר ארבע... כן.  אנוכי גרתי לעומתם, מעֵבר הרחוב... שַ מַלכּין!  אתה יודע... דירתי הראשונה... שם כן... נוּ, מכרים, יודע אתה, לא היו לי עוד פה, גם תלמידים אך מעט... אחרתי לבוא... בלי מכיר ומודע... כן מובן – שיעמוּם אַכזרי... כדאמרי אינשי... ובאמת – יום תמים... קורא אתה שעה, שתיים; הרבה – שלוש... הן לא חמוֹר האדם... ובכלל, יודעים אתם – יגוֹן...

המספּר החשה רגע ואחר-כך קרא כממשיך את מחשבותיו:

– יוּכל היוֹת... כן... לפּה בא אחיה הקטן, נער בן שתים-עשרה – שוֹבב... לא אהבתיו... מילא, זקוּק למורה.  מוּבן, במחיר לא יקר – סך הכל חנוּת קטנה של סחורות איכרים... חיים אָמנם שלא בדוֹק – הוא והיא, מה ההוֹצאָה?  אבל... מילא, מורה – מובן... אנוֹכי שכן ובכלל...

על פּני המספּר הופיע פתאום גיחוּך של חיבּה וידוֹ חיקתה את תנועת גיבוֹרתוֹ:

– לא, לא! שניים וחצי – יותר לא תתן, יותר לא תוּכל... נוּ, המחיר האחרון – שלושה...

"אבל שימי נא, גברתי, אל לב..."

"לא, לא, לא! אף לא מלה! מה זה אדוני מדבר? נער מתחיל..."

– חה-חה – תיקן המספּר כמעט את מושבו ויוסף: –

– נוּ, הוראות אחרות לא נשקפו, ולחיות צריך... שתיים יש – תהא שלישית... גמרתי.  ובכל זאת, רואים אתם – היום גדול בלי תכלית... התבינו – מחפּש אתה עבודה; הלא דעתך נטרפת, מה הפּלא?... וּפה – אֶ... היא, כן.  דוֹממה, מסבּרת-פּנים וכדומה... כמובן, הנני נשאר אִתה גם אחרי ההוראָה, שותה תה, מפטפט... כנהוג.  ובאמת – לאָן תמהר? לקרוֹא לא תספּיק?  גם לה אין עבודה, כן... ואותו לא ידעתי... את פּניו לא ראיתי: היא שכרתני, היא דיברה עמי... למי יש פּאפּירוֹסה?  כן...

נתתי לו פּאפּירוֹסה והוא עישן וישב לסיפּורוֹ:

– פּפ, נוּ... עבר ירח ימים – הכל כשהיה... הוראות חדשות לא נשקפו, גם מַכּרים לא נוספו – פשוט בטלה תקפה עלי... והימים... האָמנם אנוֹכי כבר הסכנתי להם... כבר היה לי אָז מעֵין סדר-היום, כדאמרי אינשי.  בחוץ בכלל כמעט שלא נראיתי: בבוֹקר – ההוראות, אחר-כך שם, תה, שיחה, טיוּל, וכדומה עד הערב, לרוֹב, נוּ ואחר כך... בכלל לא היתה כל תשוּקה לצאת...

– לך? היַצְאָני המפורסם? – העיר בלקין וישתעל.

זלטין המשיך את דבריו, כאילו הערת חברוֹ לא הגיעה אל אָזנוֹ:

– כל תשוקה... בא אתה עם דמדוּמי ערב הביתה, משקיע את עצמך במיטה, מעשן פּאפּירוֹסה – וּשְכַב... גם את המנורה לא תעלה, גם לקרוֹא אין חפץ... כן. נוּ, ובלילה שם. בנשף, אתה קם, יוצא לך החוצה ויושב על הספסל אשר על יד הבית... הלילה לבן או שחור – ליל קיִץ... תריסי הבית אשר ממוּלך כבר סגוּרים... דממה... קוַה קוָה... המיית גלים... שוֹאף אתה רוּח... נוּ – וִישָן... עד אוֹר הבוקר...

המספּר החשה מעט, הסיר בזרתוֹ את אפר הפּאפּירוֹסה, ויוֹסף:

– איך שיהיה – טוב מאשר בראשונה... אַ-א-אוּ – יְרוֹק לתקרה!... נוּ, טוב.  רק בימי השבתות... אֶח, ימי השבתות – השאוֹלה תחתיות! מתהלך אתה כצל, מבלי כל "תחָב" עבודה, מבלי אשר... מבלי... באחת צ'וֹלנא... חה-חה!  גם לשם לא הייתי סר: אמרתי, בוַדאי נחים – נוּ, כמובן: חנוָני, כל ימות השבוע בחנוּת... עמל, טרדה... אָמנם היא יושבת בית, אבל...

זלטין עצר רגע במלים וישקע במחשבות; אולם פתאום נעוֹר, העיף עיניו על כולנו, כאילו חפץ להיוָכח, שמחשבותיו האחרונות עברו רק במוחו ולא נמסרו מפּה לאוזן, וישתעל ויוֹסף:

– כן... אבל לאחרונה, יודעים אתם – יגוֹן... יגוֹן נוֹרא... לשעֵר לא תוּכלוּ... לא יכולתי להתגבר עוד – פשוט, משממוֹן אי אפשר היה... כלום יודע אני? וסרתי לשם... לא אזכור – בשבת החמישית או השישית... מילא, אין הדבר עיקר... סרתי ואמצאם יחד אחרי שנת הצהריים... מוּבן, בבית – שבת כהלָכה... באתי אל החדר הפּנימי ואמצאם, היא היתה חצי-שוֹכבת על הספּה, לבוּשה שמלת-בית קלה, אשר צווארונה הכפוף והאוירי התנשא וישפּיל לשאיפות נשימתה המהירות, שערותיה היו פרועות, עיניה חוֹגגוֹת ועל לחייה משתובב חַכליל בלתי-רגיל... והוא התהלך בחדר בצעדים נלוֹזים, חיוָר, נסוך-תרדמה, מקוּמט, נרפּה וקולו ניחר... מילא.  היא, כמובן, קפצה במבוכה – אַ, המורה... האדון זלטין... סליחה... בי, אדוני... מבוכה... התוַדע נא, בּוֹחהיס... ובעצמה – רוץ אל חדר-המיטות... כחתוּל, חה-חה...

– אדון הבית חָטף במהירוּת את מעיל שבּתוֹ השחוֹר וילבשהו, אחרי כן קרב אלי בעצלתיים, אך ביראת-כבוֹד ניכּרה, וישתחוה, ויוֹשט לי את ידו, ויקרא:

"אֶ, מאוד אשמח... שב נא, אדוני זל..." – ופתאום התחוללה בּוֶשְטוֹ סערת-ליחה נוראה.  כשהשתעל היטב ויירק את הליחה בפרכוּס ממושך אל הפּינה, הרים כמעט את קולו הניחר ויפנה את ראשו אל עֵבר חדר המיטות וינסר:

"רוֹזה... צריך להוציא... להשיג תה..."

– מחדר המיטות לא היה כל מענה. לאָזני הגיע רק טפטוּף תכוּף של נטפי-מים, אשר נפלו רצופים לתוֹך קערה... מַכּרי החדש, ניכּר, כאילו איבד את עצמו כליל...

"אֶ... שב נא, אדוני... סלח לי... המיחם..."

– מילא... אל כל הרוחות! באמת... נוּ.  נשארתי לבדי בחדר לא גדול, אשר בימוֹת החול היה ידוּע לי למַדי, והיום כאילו קיבל צורה חדשה... הספּה האדמדמה, השולחן העגול אשר עליו המפּה הצחוֹרה, הוילוֹנים האוירים, המזנון המתנוצץ אשר על יד הפּתח, השעון העגול המתקתק נכחי, הראי, הכיסאות – הכל כמו זרוּ לי, הכל כמו נחים וחפצים להיסתר ממני...

– ישבתי על הספּה ואשען על קצה השולחן.  דממה... תיק-תק, תיק-תק – שבת...

– לאחרונה הופיעה גברת הבית מחדר המיטות, סרוּקה, מגחכת, עטופה שמלת-משי שחורה... יצאה – והכל מחדש: שלום... שלח נא... עזבתיך... לחיצת-יד, כפיפת-קוֹמה ישר על פּנַי וכדומה... ותשב על ידי.  רעננוּת מים קרים והד נדיפת בשֹמי בוֹרית דק נשמו עלי פתאום – ואחוּש בלבי מעֵין נתירה חמה, וחלקלקה... בתנועה מכוֹנתית נתתי את ידי אל צלחתי העליונה להוציא משם, על פי הרגלי, את תיק הפּאפּירוֹסות, אבל תיכף נזכרתי, כי שבת היום, ואשתעל כמעט, ואוֹריד את ראשי...

– יודע אתה את הזהיר הזה, המתחשב עם רגשותיהם הדתיים של... – חפץ בלקין ללעוֹג.

– אח, הרף! – נזפנו בוֹ.

– כן – המשיך המספּר כאילו לא הרגיש בכלום – אולם היא, כנראה, הבינה לרעי... היא התאדמה כמעט ותקם בגמגוּם-נבוֹך בלתי מובן כל צרכוֹ – כמדומה, שעל התה דיברה – ותצא...

– ובכל זאת לא עישנתי גם בצאתה... רק עתה הרגשתי, כי מנורות הכסף עוד לא הוּסרוּ מעל השולחן מאתמול – וגם לא התפּלאתי.  הרבה פעמים בא לידי לדבּר עמה על הדת והחיים – הלא יושבים ומדברים, כרגיל, ואדע, כי ממלאה היא את כל מנהגי הדת הידוּעים לה, נו... כאשה כשרה – גיחך המספּר בחיבה – אבל צעירה ויפה... פעמים אחדות – נוּ, מובן... כדאמרי אינשי: מקום הכאֵב – כן... ניסיתי לדבר באָזנה על טפלוּת הדת לעומת החיים... כך – ככה, אולם כפעם בפעם התנגדה לי בכל כוחה הדל... אָמנם, בימים האחרונים, הרגשתי, החלה להקל בדברים אחדים של מה בכך... כן – החלה...

המספּר עצר רגע במלים, כשוֹקל מה בדעתוֹ, ויוסף במתינוּת: אֶ-אַך... אין זאת חתירה...

על שפתיו רפרף צל אִירוניה מטוּב לבב, ויִשְנֶה בהחלטה:

– אין זאת חתירה, כן...

– נוּ – שאף המספר רוּח – יצאה – ואנוכי נשארתי לבדי... מחשבה אחת, אזכוֹר, מילאה אָז את לבבי: כיצד, נוּ, כיצד איפוא היא חיה עמוֹ?... איך שיהיה – נפש כזאת, והוא – הוּ, בכלל... אולם – לאידך גיסא... חיים – יחיוּ... אנוכי מה? כדאמרי אינשי: איש מן הצד... "ביתי שלי במקצוֹע, כלום איני יודע", כן... יצאה – ומחדר הבישוּל הגיע לאָזני צלצול המיחם וקול נערה מבנות עם הארץ... את קולה שמעתי – היא אומרת...

המספּר גיחך שנית ויניע בראשו:

– גם זו היתה, כנראה, אחת הקוּלוֹת הדתיות, אשר הרשתה לעצמה בימים האחרונים... אל הנערה היא אומרת ברצינוּת:

"הוא אומר... צריך להריקוֹ ולהדיחוֹ במים..."

– חה... גחַכתי בשֹפמי, נוּ מה? אשה... כדאמרי אינשי: בת-ישראל כשרה... אביה היה סוחר זקן, מתנגד אדוק... כן.  כעבור רגעים אחדים, הרגשתי, פּתחה לאט לאט את הדלת, הציצה אל החדר פנימה, ואחר-כך נכנסה... נכנסה, מובן, באותו הגיחוּך החביב, באותה הנדיפה הרעננה, אך גם בתָו מבוכה קלילה...

– נוּ – שאף המספּר רוּח – נשארתי... שתינו תה, יצאנו לשוּח... יחד... זוכר אני – מוּזר... היא – חיה, מדברת, צוֹהלת, מצחקת; והוא – יושב כדוֹב, מביט מתחת למצח הקטן, נוֹהם... אנוכי מתחיל לדבּר – נוּ, בכלל... מדברים... היא – מתעניינת, מַטה אוזן, שואלת – בכלל... והוא – פי, סנטר חזיר, בּררר... נוּ.

למחרת היום נכנסה רוֹזה אחר ההוֹראָה אל החדר אשר שם הייתי מלמד את אחיה, ותשב ותשוֹחח עמי- נוּ, כנהוּג... על דא – על הא... אחר-כך שאלה ממני לתת לה איזה ספר למקרא... היום כל כך גדול – ועבודה אין... הלא רואה אנוכי את עבודת הבית... אותם הספרים הבוֹדדים, אשר התגוללו בבית על המזנון, כבר קראה, ובכלל – אין הם לוקחים את לבה... אנוכי, כמובן, שמחתי על זה... באמת, מה?... קמתי תיכף ואלך אל מעוֹני מעֵבר לרחוב, כן, ואבחר לה את וידוּיוֹ של טוֹלסטוֹי... לא אדע בעצמי, נוּ... חפצתי, כי תקרא דווקא את הספר הזה... כך... חטפתי את הספר ואשוּב.  רץ אנוכי מהר, פותח את הדלת.. בּוֹחהיס פה... דבר בלתי רגיל... את ארוחתו היתה שולחת לו תמיד החנוּתה... נוּ, פה – פה... מתהלך שלוב-יד על אחוריו אָנה ואָנה, והיא יושבת על הסַפּה, פּניה נזעמים-אדמדמים ועיניה יוֹרוֹת זיקים... נוּ... בלתי מובן – מילא... שלום – שלום... לחיצת יד...

"אַ, הנה הבאת לי" – קראה רוֹזה ולא קוֹלה, בראותה בידי את הספר – "רב תודות לך, אדוני!"

– היא קמה בהחלטה ותוציא את הספר מידי.

– בּוחהיס כוֹנן את צעדיו אליה ועיניו אָכלוּ את הספר אשר בידה.  "לך איפוא החנוּתה, בּוחהיס!" – קראה רוֹזה ותשֹם את פּניה אל חדר המיטות.

– בּוחהיס עמד מלכת כנדהם, וינהם, בהביטו עלי בעיניים משוּנוֹת:

"אנוכי לא אלך..."

המספּר התגחך:

– מה איפוא אתם מצוים לעשות, רבותי?... קראתי לשלום – ואצא... הבינותי, כי איזה סער מתחוֹלל ביניהם, ואולם... נוּ, כן... באתי הביתה, חפצתי לעשות דבר מה, אך לא יכולתי... בכלל, הייתי נרפּה מאוד באותה עֵת... עצלוּת נוראה... נוּ, ידוע... ניגשתי אל החלון, ישבתי על הכיסא ואשקיף החוּצה... היתה שעת צהריים, מאוחר מעט.  הרחוב היה שקט, מתעלף מחוֹם היום... כן.  משקיף אנוכי אל מוֹרד הרחוב ההררי, הנמשך ומַשפּיל עד הגשר הקטן, הגושר את הבריכה הצרה, המתפּתלת מחוץ לעיר... יושב אנוכי ומביט כה, סוֹקר לדעת את פּשר הקטטה... פתאום – דְפָק... פתח החצר אשר ממולי נפתח ונסגר ברעש, ובּוחהיס (פּני המספּר עוּווּ בלעג) יצא משם בפנים נזעמים... שרשרת מפתחות מצלצלת בידו ופנקס תחת אזרעוֹ... הוא עמד מעט, נשא את עיניו אל עֵבר חלוני ויפן לוֹ אל עבר השוק...

נו... ישבתי עוד מעט – כֶלֶא ממש... החוֹם נורא, עד לבלתי נשוֹא... דוּמיית-מות, זְמְמְם – זידילוֹבה... שכבתי על המיטה – גיהנוֹם... לקחתי איפוא את מַקלי ואצא.

– כן. בראשונה אמרתי לסוּר אליה ולבַדרֶנה כמעט – נוּ, מבינים אתם... כדאמרי אינשי: גלמוּדה... איך שיהיה, ופתאום – נהימות, קטטות... השד יודע... באמת... אולם אַך ניגשתי אל פתח החצר, פניתי פתאום אל טבוּר הרחוב וארד במורד אל הגשר... משני עברי נשאו את עוּלם עליהם בתי הרחוב המטים והנמוכים, ונכחי, אחוֹרי הגשר, התפּתלה מסילת-חוֹל לבנה, טהורה לבנה, בין קמַת שדוֹת-בר רחבי ידיים... התפּתלה, טיפּסה ככה על ההר השחרחר-ירקרק, המתנוסס ה-הרחק, הרחק ממוּלי, ולא כל עין תשוֹפנו... אוֹמר אנוכי לכם, רבותי – משיבת-נפש... יש אמנָם מַראוֹת כאלה אשר לפעמים... הלא אוֹמר אנוכי לכם... בקרבי נתעוררה פתאום איזו תשוּקה אדירה, בלתי מנוצחת, ללכת הלאָה, קדימה, לצעוד בצעדי אוֹן עד אחרית המסילה, השוקעת שם, בפסגת ההר, במורד פאתי השמים, המוקפים זר צמרות רחוקות עטופות טל כחלחל... רגע אחד נמלא לבבי כוֹח אדירים ועצמה כבירה, שכחתי את כל אשר מסביבי ומאחוֹרי, וארחיב את צעדי ואזמזם קטעי שירה עליזה; אולם, מבינים אתם, תיכף בא לפני זכר המבט הדיספּוטי של בּוחהיס, אשר ירה על אשתו בהיותי שם – ולבבי נמלא שנית כעס וסערה... איך שיהיה – יודעים אתם... הלב מתקוֹמם... מילא.  עוד רגעים אחדים הלכתי נכחי, אחרי כן שבתי – הביתה... כן.

– שבתי, ציויתי להכין את המיחם – נוּ, ואיזו עבודה אחרת יש לי? – ונשקעתי במיטה... שוכב אני – חריק-חריק, חריק-חריק – היום ג-דול, נשמך כזפת... פתאום – בעלת הבית עוד לא הגישה את המיחם ותלמידי, אחי רוֹזה, פה...

"מורה!" – קרא ויוֹשט לי את וידוּיו של טוֹלסטוֹי – "רוֹזה ביקשה להביא לה ספר אחר בבוֹאך לשתוֹת תה..."

– התבינו?... מובן – רצתי.  היא היתה חיורת ונוגה כשבאתי לשם; אולם כעבור רגעים אחדים חָלף הכל מעל פניה ואל התה כבר שוחחנו כתמול שלשום... את הספר אינה מבינה היטב, ולכן היא חפצה בספר אחר... מובן, לוּ הוֹאלתי לקרוא עמה היתה קוראה אותו בנפש חפצה... נוּ – לקרוֹא עמה! בעיקרו של דבר – מדוע לא? באמת, וכי יש לי עבודה אחרת? אדרבה... אָמנם – קריאתנו לא נמשכה הרבה... אבל זה אינוֹ שייך... אחרת לא יכלה היות... עוד ביום השלישי חדלנו...

המספּר נדם כמעט ויבט נכחוֹ רגע; אחר-כך התגחך גיחוּך של חיבּה ויתאַמץ לחַקוֹת את תנועות גיבּוֹרתוֹ:

– בכלל – ללעוג להדת איננו צריכים... היא אָמנם מבינה ומכבדה מאוד את אַנשי-המחשבה, אבל בכל זאת... לא! היא תקרא מוּטב ספר אחר, בפני עצמה או עמדי.  אין הדבר עיקר... בכל אופן – לא לנו הפילוסופיה... אנחנו... אָמנם... יש דברים, אשר... צריך – כלומר... צריך – לא צריך, אלא... נוּ, שאַת חושבת עליהם ממילא... אולם... דבר זה אחר הוא לגמרי...

– חה... נוּ, מילא.  לא תחפצי – אין צריך... אָמנם חפצתי – אבל המעט... הא לך ספרים אחרים... אך אין הדבר עיקר.  ביום השבת הבא – הלא יודעים אתם – התגחך המספּר: - כל ההתחלות קשות – ביום השבת הבא סרתי לשם למוֹעד התה; אולם מצאתי את בּוֹחהיס מאִיץ באשתו ללבוש את בגדיה וללכת.  היא אָמנם סרבה לזה, שאלה אותו בעמידה-על-דעתה: מדוע זה עלה פתאום על לבבוֹ לבקר דוקא היום את קרובם הרחוק, אשר מיום חתונתם לא ראו את פּניו אף פעם אחת? – חה-חה, כן, אבל לא התנגדה הרבה; וכאשר הפציר בה בנהימה ביקשה את סליחתי בגיחוּך נוגה עצור ותבקשני לסור אליהם בערב... כן. שַׁה – קרא המספּר פתאום בשמחה, כאילו מצא אישוּר וקיום לדבריו – בו באותו יום התודעתי אליך, מלכין... התזכור? אָז טיילנו הרבה, אַ?... נוּ, וכשבאתי הביתה, לערך... בשעה האחת עשרה בערב, אם לא יותר, זוכר אתה?  לא היה עוד אור בחלונותיהם... התבין? – נוּ...

– אבל למחרת, כשנשארתי שם אחרי ההוֹראָה לא סרה ממני רוֹזה כל העת ותדבר בחוֹם... יודעים אתם – ניכּר... דברים היוצאים מלב עמוֹק, עמוֹק – על החיים ועל... נוּ, צרוּתם בכלל... ואנוכי למשמע דבריה נפעמתי... מבינים אתם?  רואה אתה פתאום נפש... נוּ, לא מתה, אבל נרדמה בוַדאי, בכל אופן – כן – מפרפרת... זוכר אנוכי... נורא! נוּ, באמת – לוּ שמעתם... חיים כאלה... לוּ, למצער, היתה איזו עבודה, בילוּי העת... וזה – מה? מתחילים מהחנות וגומרים בחנוּת... אומרים – קריאה בספרים... מובן, טוב אם שלוה אַת...אם יותר לא חסר לך... פּרנסה אָמנם – ברוּך השם... אבל – הזה כל החיים? הוא טרוּד כל היום שם, אַת – פה... בערב אין פּנאי לבטא אף חצי-מלה כאדם – ובכלל... באחת, רבותי, היא מדברת ככה – ועיניה... צריכים הייתם לראות את עיניה... מתלהטות ונדעכות, מתלהטות ונדעכות – אֵימה! נוּ, טוב... יושבים אנחנו כה ומשוֹחחים, המיחם רותח על השולחן, ופתאום – בּוֹחהיס... נורא היה מבטו, אשר ירא עלי... רוֹזה הלבינה.  זוֹעף, הניח ברעש את שרשרת-המפתחות על השולחן, ויקרא בקול-פּנימי נרגז:

"לכי החנוּתה, רוֹזה... כוח אין..."

– רוזה העיפה עלי מבט... נוּ, מבט אשה סוֹקר-נבוֹך, ותתאדם מעט.

"מה לך, בוֹחהיס?" – שאלה אותו ולא משה ממקומה – "חפץ אתה תה?..."

"אֶשתה" – נהם ויקרב אל השולחן.

– רוֹזה לקחה כוס ותאמר למלאוֹתה לוֹ; אך הוא הוציאה מידה בקצף וינהם בזעף:

"בעצמי אמלא... שתי..."

– ספר פּנים כזה די היה לה לרוֹזה לשכוח כמעט את אשר אִתה.  היא הרחיקה מעליה את כוֹסה המלאה ותשלך את גוָה על משענת כיסאה.  פּניה להטו ויחורוּ ואת עיניה סגרה למחצה.

"בּוֹחהיס" – סיננה בקוֹרת-רוח מעוּשה ותתנודד על רגליו האחרונות של הכיסא – "אנוכי לא אלך החנותה..."

– אחרי-כן הביטה עליו ותוֹסף בקוֹל מרוּכך מעט:

"לא אוּכל..."

– בוֹחהיס העיף עליה עיני זעם וַיוֹר:

"תהי איפוא החנוּת סגורה..."

"תהי סגורה" – סיננה רוֹזה באותה קורת-הרוח.

– מאוד לא חפצתי לעזוב אותם לבדם, אבל חשתי, כי מיוֹתר אנוכי פה.  קמתי ואתחיל להיפּרד, אולם רוזה קפצה ממקומה ותפציר בי להישאר, בירוֹתה מבטים-חצים בגניבה ממני כביכול לעֵבר אישה, ואשאר... מעוּשֹה היתה השיחה ברגעים הראשונים, ואיזו כבדוּת מעיקה רבצה בדממה אשר באה אחריה; אולם לאט, לאט חלפה אי-הנעימות בחברתנו ותהי כלא היתה: חברת האיש כאילו נשתכחה לאט, לאט, ושׁיחתנו קיבלה את אותה הצוּרה החפשית, התדירה בינינו בימים האחרונים, ואשר אִילצה לפרקים תכופים את האיש להתנשא ממקומו ולנהם במרירוּת...

– נוּ... כששבתי הביתה היתה חצי השעה השנייה אחרי חצות הלילה... שינה נדדה מעיני, כי משכה דראמת-הבית אשר ממולי את לבי אליה, ואשב לי על מקומי החביב אל החלון ואשקיף לי החוצה ––– כשהחל חדרי האָפל להלבין מאוֹר הבוקר עוד לא נכבה האור אשר בבית ממוּלי וצללי אדם לא חדלו מהתרוצץ שם אחוֹרי הוילונים...

– כן.  אנוגי לא שכבתי עוד.  זוכר אנוכי, דוקא באותה שעה תקפתני פתאום תשוּקת-הקריאָה, לא אדע שחרה, ואעל אור בחדר, ואשב לקרוֹא, ואקרא עוד נכוֹן היום... וכשבאתי בצהריים לשם אמר לי תלמידי, כי רוֹזה חולה, וכי ישנה היא עתה... וכשכליתי עמו את השיעוּר הבלתי-משוּנן הפעם, כאשר לא קרה עוד, ואחפּוץ לסַמן לֹ שיעורים למחר, קרא במשובת-מרי עצוּרה:

"אין צריך, מוֹרה... אנוכי נוסע היום בערב הביתה..."

– נדהמתי, אבל האמנתי.  לא יספתי עוד לשאול אותו על הפּרטים.  ה"דראמה" הולכת לקצה, אמרתי בלבי ואלעג; אולם סלוֹח לא יכולתי לחמור הגס הזה על עריצוּתוֹ הנוראה, אשר יחַנק בה את הנפש הרכה והעדינה הזאת על כל עצד; דמי רתחו בקרבי, לבי סער, ולוּ היה אָז לפנַי – לא אערוב, כי לא הייתי מכהוּ על הלחי... אַח, מחוֹר גס, אַ? נוּ... באתי הביתה... "קרוֹא היום, קרוֹא מחר" – לנגד עיני – השד יודע מה... יוֹנה תמה, יוֹנה נקייה בציפּורני... אַח, רמשֹ נבזה!... נוּ, יודעים אתם – כך הוא הדבר... הלב מתקומם... כן.  שָלֵו לא ידעתי בנפשי.  פעמים אחדות אמרתי לסור לשם, להיוַדע שוֹרש דבר... לא הלא אמר רק הילד... המעט אשר תלמיד-שוֹבב יפטפּט... אולם... לא סרתי עד יום מחרת.  חיכיתי... כן.

– וכשבאתי ליום המחרת – שאף המספר רוּח – יצאָה רוֹזה לקראתי חיורת, נבוֹכה ומתאנחת...

"בטל השידוך, מר זלטין?" – קראה ותגחך לי בחולשה: אולם תיכף השפּילה את עיניה.

"כלומר?" – העמדתי פּנים.

"הלא... מֹשק'ה נסע מזה" – גמגמה רוֹזה בכבדוּת ותמהר לבוֹא אל חדר המיטות.

– וכעבור רגעים אחדים יצאה משם עטוּפה, האלוהים יודע למה, מטפּחת-צמר לבנה, ותשב על הספּה אל השולחן ותגש גם לי כיסא לשבת.

"מדוע זה נסע פּתאום?" – התעניינתי.

"אֶ... מכתב קוּבל... הוא ילמד שם... מתגעגעים עליו..." באחת – הבינותי, כי כבד מאִתה לשקר, ואָשים יד לפה.  ברגעים הראשונים היתה הדממה נוראה מאוד; אולם אחרי-כן כאילו הוּסר הכל לאט, לאט, ונשב לדבּר כשהיה.  רק שיחתנו היתה יותר מעניינת, יותר מושכת את הלב, רוֹזה דיברה הרבה, ודיברה דברים היוצאים מן הלב...

– נוּ, – התגחך המספּר – וכשבא אחרי-כן בוֹחהיס שתינו שלָשתנו תה, ויקח םג הוא חלק בשיחתנו, מה שלא היה עד כה, אם כי לא נמנע גם מנהם פעמים אחדות כדוֹב...

– וכשנפרדתי מעליהם קרא אלי בגיחוּך-גס:

"סוּרה נא, אדוני זלטין, אלינו ביום השבת... ונשתה יחד תה..."

העיפותי עין על רוֹזה הנבוכה, ואפגוֹש את מבטה החם, השוֹאל חמלה, המבקש חנינה...

המספּר החשה רגע ואחר-כך הוֹסיף:

– ואולם עד יום השבת לא סרתי לשם... כשבאתי אחרי-כן לבשה רוֹזה שמחה ותקבלניי בקריאות שׂשׂוֹן למגנת לב אישה.  כשלחצה את ידי העיפותי, כמו בעל-כרחי, את עיני עליה... התבוננתי היטב בפניה ואכיר בהם עקבות פרפוּר-לב ארוך ואכזרי, ובוֹחהיס היה, כבשבת הראשונה להתודעי אליו, נסוך-שינה, חיור, מקומט וקולו ניחר.  נוסף לזה נדמה לי אָז, אולי רק נדמה, איני יודע, כי עיניו הקטנות עגלו מעט... כן.

ביום השבת ההוא טיילנו הרבה מאוד, וכששבנו עייפים קראתני רוֹזה אל הלחם.  מילא, רעב הייתי; מדוע לא?... סעדנו את לבנו ואחרי-כן יצאנו שלשתנו ונשב על הספסל אשר על יד הבית לשאוֹף רוּח.

– היתה – הוסיף זלטין באיזו אנחה וינעץ את עיניו במרחק אשר נכחוֹ – לערך, השעה האחת עשרה.  הלילה היה נפלא, שלהי סיוָן... הרחוב היה שקט; מורדו שקע ויאבד בחשרת טל הלילה הלבן, אשר עמד כנד מחוץ לעיר... מוגה היה ושקוף מאור הירח... אַ, זוכר אנוכי... אָזנינו הקשיבו להמיית הבריכה הקטנה, המפעפעת ומתפּרצת מעבי הטל הרובץ עליה... קרקוֹר צפרדעים... באחת, אומר אני לכם – לילה... ואנחנו – יושבים ושותקים... מבינים אתם? אין מלה... יש אשר ינסר בוֹחהיס דבר מתוך פיהוּק, אבל איש לא יענהו... פשוט, אינך חפץ להפריע... כה עבר חצי הלילה... השעה השתים עשרה – ואנחנו יושבים.. אין דבר, אין מלה – יושבים... פתאום נוער בוֹחהיס ויקם, ויתמתח בכל גופו, ויפהק, ויקרא:

"נו, עת לישון, רוֹזה... נלך..."

מענה לא היה.

"רוזה" – הרים בוֹחהיס את רולו – "עת לישון, אני אומר..."

"אַח, לך-לך" – קראה רוֹזה במרי – "אם תחפּוֹץ; אנוכי אשב עוד מעט..."

עיני בוֹחהיס התנוצצו; קולו נעשה חלוק ומוקשה:

"לא תלכי?"

"לא!" – איננה רוֹזה.

והוא נעלם בקצץ...

– אנחנו נשארנו עוד על הספסל ונצלוֹל בדוּמיה עמוּקה... והלילה, רבותי... יודעים אתם את הלילות הללו... מדי פעם בפעם... נוּ, פשוט... דומה אתה: איפה, איפה רכש לוֹ כל כמה הוֹד, כל כמה... גאוֹן... ק-סם! – קרא המספּר בחוּמוֹ בקול עצור מלא סוד – קסם אבירים, קסם... עד כדי לצוֹדד נפשות, ל... ל... להוליך לבבות שבי... נוּ, פשוּט את נפשך לא תרגיש, כלום לא תרגיש... כלום... ורוֹזה – השפּיל המספּר פתאום את קולו וירככהו כחוֹלם – היטתה לאט, לאט את ראשה הבוֹער על שכמי הקודח ממַגעה, עיניה נעצה במרוֹם ותשב בלי-נוע, בלי-נשימה – כמוני...

המספּר נדם רגע ויהי בצוֹלל בזכרונות-קסם.

– פתאום – הוסיף בהתעוררו – יושבים אנחנו כך – קוּקוּריקוּ-אָ-אָ-אָ... הגבר קרא... הבוקר אור... רוֹזה התעוררה כמו מתרדמה עמוקה, ותקפוץ ממקום שבתה, ותקרא נבהלה:

"אח, אחרתי שבת... אח... נו, תערב עליך שנתך, ידידי!" – ותלחץ את ידי בחזקה פעם ושתיים ותיעלם בחצר...

– ואנוכי נשארתי עוד על הספסל – לא יכולתי לעזוב את המקום הנפלא ההוא... נשארתי – ואשקע שנית ב... הוֹד הלילה, ואשכח את כל אשר מסביבי... וכשנתעוררתי, אחרי רבע שעה בודאי, לקול דפיקת-דלת עצומה, הבינותי, כי כל אלה הדפיקות החלשות והתכופות, אשר התערבו באָזני בכל העת הזאת עם קולות הלילה השונים – היו דפיקותיה של רוֹזה, אשר דפקה בדלת ובחלון... קפצתי ממקומי בבהלה.  הבינותי תיכף את הדבר ההוא.  בוֹחהיס, זה אוֹטאֶלוֹ החנוָני, נקם את נקמתו מאשתו הבוֹגדת – ויסגור בעדה את הדלת... רפש כזה!...

– מיהרתי אל החצר.  נבהלה, נרגזת וחרדה רצה רוֹזה מן הדלת אל החלון, ומהחלון אל הדלת ותדפוק פעם פה ופעם שם, אך לשוא... אין פותח...

"הוא ישן" – קראה בראותה אותי וקולה רעד.

– קרבתי אל הדלת ואדפוֹק בה בחזקה.  רוֹזה התחלחלה: "הרף נא, הרף, אדוני זלטין" – מלמלה בלחישה, בעצרה את רוּחה ותסחבני בשרווּלי מן הדלת – "הוא יקוּם... הוא יפתח..."

– חיכיתי עוד מעט – אין פּותח.  רוֹזה נעה כל העת על הפתח ועל החלון ותאַוש בשמשות ותלחש ברוח עצוּר וסוֹער:

"בוֹחהיס, אנא פתח, בוֹחהיס..."

– לא יכולתי עוֹד לעצוֹר ברוּחי.  התפּרצתי אל הדלת ואדפוק בה בכל כוחותי עד אשר רעשו חלונות הבית.

"אוֹי!" – התחלחלה רוֹזה ותחוָר – "ה-הרף נע, אדוני" – גמגמה במבוכה ותמשכני אחריה בחזקה – "אַל... אַל... הירגע נא... לך-לך..."

"אבל הלא צריך להעירוֹ!" – נתרתחתי ואתפּרץ מזרועותיה בכוח ואשים את פּני אל החלון.

"אַי, אנא, אנא, אנא" – צעקה רוֹזה ותרדוף אחרי – אַל נא... הוא יקוּם... אַח!" – צעקה פּתאום בקול לא לה – "לך-לך הביתה... הלאה, הלאה!..."

"אבל הלא כל אחד יבין" – קראתי גם אני בקצץ – "כי עֵר הוא, עֵר..."

"אוֹי!" – קראה רוֹזה בקול מוזר ועיניה לוּטשוּ פּתאום.  נדהמתי.  מה עמדי?  מה עמה? בוֹכה? כך, היא בוכה?  מה זה? משתפּכת עד כדי חניקה... רוח לא תוכל לשאוֹף... רוֹזה, רוֹזה!... מה... עיניים בולטות... עגולות... מה הצחוק? אַח...

– האחכה עוד? טר-ראַך – וזכוכית החלון התפוצצה לרסיסים.

– ורק אז נראתה בחלון תמונת אוֹטאֶלוֹ החכם בבגדי שבּתוֹ, כאשר עזב אותנו; פניו חיורים-נוראים ומעוּוָתים וקולו הנרגז ירעים בכוח:

"המדעתך יצאת, משוּ – – – "

אולם פתאום ראה את הנעשה את רוֹזה ובן-רגע קפץ בעד החלון וקולו הפּרא הרעים בכוח-מתגעש:

"רוֹ... אַה... הלאָה... תיכף... אוֹי-אוֹי-אוֹי..."

– ואנוכי הרגשתי מכה עצומה בגבי – – – – – אחרי דממת רגע הרים המספר את עיניו, ויוסף בגיחוּך חלש על פניו החיורים:

– מן היום ההוא לא יספתי לבקר עוד אותם בביתם ולא ראיתי את פּניהם; ואולם בשבת-שובה העברה פגשתים בלכתם יחד עם כל הקהל מבית התפילה, הסירותי את כובעי וָאוֹמר להם שלום; אולם הוא העיף עלי עין בוּז וישט ממני, והיא הפנתה את עיניה ממני בחלחלה, ולא ענוּני דבר...

 

סירתנו היתה כבר הרחק מהעיר.  צללי ערב התלחשו כבר על המישור אשר השתרע משני עברינו ויתחילו לטוות חרש קוּרי אוֹר וצל בינו ובין כיפּת-השמים הרחבה הנטוּיה עליו.  לחש בין ערביים.  בדממה הרוחשת נבלעת וננערת גם מנגינת פלגלגי-המים הדקים, הזורמים משני עברי חוֹטם הסירה, המפליגה עם הזרם...

– נשובה העירה! – קרא בלקין.

מַלכּין כוֹנן בדומיה את הסירה העירה.  אנחנו לקחנו את המשוֹטים ונך בהם בכוח על חלקת המים.  הספינה הפליגה נגד הזרם כנושאת את עצמה.

וזלטין, אשר הספּיק כבר לעשן עוד פּאפּירוֹסה, התנעֵר ויוסף:

– משום שאתם אומרים – נשים... בנוגע לדידי – נוּ, מילא... מבינים אתם? בכלל, היתה כל ההיסטוריה הזאת מגוּחכת מאוד; אבל – מה שייך...

מוּזר, איש בלעדוֹ לא גיחך.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1]  ס'בליצט?... וכו' – ברקים? לצון יחמדו השמים...