בבית סבא
|
I אפלת
הערב הלכה ותתעבּה. מהשדה החשוף,
הנשקף מקצה הסמטה הנידחת, התנשאה ותגח על העיר סופת־שלג אפורה. נשב רוח־סתיו רטוב וחודר. הנער
שמואל, נכד הרב של צפצפה, בר־מצוה גבוה וחיור, הוֹריד את מגבעתו במשיכה אחת
במִצְחָתָה המעוכה על אזניו, השקיע את ראשו הגזוז והבולט בין כתפיו הדלות, אחז
באגרופיו הצנומים על חזהו בכנפי אדרתו הישנה, אשר שוּלָה האחד היה מוּרם עד חצי
רעהו ושׂוּם עליו – ורגליו הדקות, אשר מכנסיים קצרים היו תלויים וננערים עליהן,
התחילו שוקעות ומוּצאוֹת בטפיחת־טחב בחרוֹסת־השלג האפורה. שעה
קלה בין מנחה למעריב היה שמואל מבלה יום יום בבית־הכנסת של הישיבה. בפינה אפלה אשר בקרן צפונית־מערבית היה
בוחר לו מקום. מעֵבר לבימה, אל
הכותל הדרומי, ישבו השבלים הבודדות מהבאים להתפּלל אל השולחן הארוך, המוּאָר
לארכו בשניים־שלושה נרות־חלב גבוהים, כשזקנם בידיהם וידיהם על ספריהם הפתוחים,
והם משתעלים מרגע לרגע בכיחַ לח ומשולשל או מריחים טַבַּק בעצלתיים, בה־בשעה
שרבי משה דַיָן, יהודי גבוה בעל רגליים קצרות ומחַטם בדיבורו, היה מטיף לפניהם
בזמזום של נגינה פרק ב"עין־יעקב". חצי האפלה התועה ברחבי הבית הגדול והחשוף, חתיכות שמי־הערב
הרצינוֹת, הנשקפות מבעד לחלונות הרבים, וזמזומי־לחישתו של רבי משה היו משקיעים
כפעם־בפעם את שמואל בים של חלומות ויהלכו עליו חצאי־הרהורים מרפרפים
ובלתי־ברורים, אבל כה קרובים ונעימים ללבב... לפרקים היו נספּחים אליו אחדים
מבני־גילו אשר בישיבה, ואז היו מפלפּלים בלחישה ומנַצחים זה את זה בהלכה או
שואלים ומשיבים במעשה־בראשית, כפי ההשגות השונות והכהות, שהסתמנו במוחו של
כל־אחד מהם, לרגל מלים וחצאי־מלים מרפרפים, שקלטה אָזנו בעתים ומעמדים שונים. יש אשר נזדמן אִתם לחברה גם ליב'ל
אפיקורס, נער רזה אשר לו פּני־ציפּור, ואז היתה משום־מה לחישתם הרגילה עוברת
להמולה עצורה ושוקקת. לאחר תפילת
ערבית היה שמואל ממהר ויוצא, בכדי שלא לאחר את פּרקו עם סבא. פתותי־שלג
רביבים התחילו תועים באויר העכוּר, נסחפים אל אשר יטה אותם הרוח הדוֹקר. על מגבעת שמואל הבלה, אשר קצותיה
המעוכים נופלים, הלבינו כתמים אחדים.
כוכב לבן־צחור אחד דבק והתחיל מתמזמז בקצותיו בפאָתו השחורה והישרה, היורדת
על לחיו החיורת. שמואל
נכפף עוד יותר, ואולם את פּעמיו לא החיש.
דומה היה כאילו מחטי־הרוח הדוקרות, טפיחוֹתיו הלחות של השלג לא לו
נגעו. תמונה אחת שנואה, תמונה
מרגיזה, רחפה לנגד עיניו עוד מקודם־ערבית ותדקוֹר את לבבו כפעם־בפעם. מדי רגע רפרפו במוחו הנרגז עיניים
קטנות, עגולות ונוצצות, חוטם
מחודד וגיחוך חצוף, גיחוך מקוֹמם, ובלבבוֹ הקטן היה תיכף מתגלגל ומתקשה כדור
קטן, אשר היה מיד צף למעלה עד החזה ומעיק לו עד לכאב גופני... את
ליב'ל זה איננו סובל מימים ימימה.
עוד גם בטרם היה בא אתוֹ בדברים, היתה תמיד, זוכר הוא, רק למַראהו בלבד,
תוקפתוֹ איזו הרגשה דוקרת, ההולכת גם לאחרי־כן ותוססת. גַדֵיה חָזָה. ואולם עתה... –
מוּמר להכעיס ! – ממלמל שמואל מבלי־כוָנה. ואולם
הרגשתו הכבדה לא תרפּה ממנו גם לאחר־כן.
כעוֹפרת היא על נפשו. מה לו ולליב'ל ? שנה ופרש והלוֹך בטל... והעופרת
על לבו כאילו כבדה עוד יותר ועיניו עמקו כמעט. הוא נזכר משום־מה קיץ בבית אבא הקפּדן. אֶליה חברוֹ מנסר את נפשו העגומה
בצהריים השוממים והכבדים בניגון הגמרא... ושמואל נקוֹט בפניו. מה שייך... והאיש משה עניו מאוד... לא
טוב, אח, לא טוב לשנוא ככה... אבל זו החוּכא הארורה... גם את אֶליה היה שונא בעד
צדקתו... אבל מכל מלה בוֹלט, כי כל פּרכא כל־שהיא הרי היא אצלוֹ
"מציאה" גמורה... מה שייך... אפשר שמשה בעצמו כתב ?... אבל זאת
החדוָה... החלל
נעכר לגמרי. השמים נעלמו. חשרת־שלג אחת אפורה ועגומה כיסתה את כל
היקוּם ותמלא את האויר. הרוח
התהולל. מהבאר, אשר על הגבנון
משמאל למַטה, התחילה מסתמנת בכהוּת איזו תמונה. מלפניה ומאחריה התנועע זוג דליים. התמונה התקרבה שפי ושמואל הכיר בה ארמית נושאת־מים על
כתפיה. ידה האחת היתה נתונה על המוֹט
והשנית על ירכה השמאלית, השקועה מעט מכוֹבד המשא. ראשה ופניה היו עטופים במטפּחת־צמר פּשוטה, היורדת על
הכתפיים, צולבת את החזה הבוֹלט, מלטפת את מתניה וקצותיה קשורים מאחוֹריה. קצה שמלתה האדמדמה, המרוקם שחור, היה
תחוּב לה באֵזוֹרה, וממעל לפוזמקה האדום, העגול והמלא, נשקפה לו מקצת שוֹק
צחורה־אדמדמה ורכרכה, אשר התבוללה את הכהוּת השוררת. שמואל
היה פּעם בבית אוֹדוֹטיה גוֹיית־השבת.
הוא הרהר עתה : אוהל־אִכּרים נקי.
אור וחוֹם וריח־מבשלה גס.
איכרה בריאה ויפה מגלה לו בחיבת־עדנים מקצת שוֹקה הצחורה־רכרכה ומושכת
והוא מתנפּל עליה ומחבקה ומנשקה... והוא
נרתע וַיוֹרֶד את עיניו. פּתאום
הרגיש, כי קר לו ורטט אחזהו. הוא
הרחיב את צעדיו הבלתי־ישרים. –
מה שהוא מהרהר... בושת לא יידע... מַחטי־חוֹם
חדוֹת ודקות לרבבות התחילו דוקרות את רקותיו. הוא שאף מעט רוח. –
עבירה גוררת עבירה. הוא התחיל
מהרהר אחרי תורה שבכתב... הרהורים כאלה – לוּ ידע סבא... והוא מנסה להצדיק רגע את נפשו. וכי בכוָנה ? לפתח חטאת רובץ... ושמואל
נרתע פּתאום מקול־צחוק כה ידוע לו, כה תוסס בארס בלבו, אשר הדביקהו מאחריו
: – חה־חה־חה ! כיצד הַנְיָה לך זו, שמואל ? האמת, אַ ? זה
היה ליב'ל. אבל־עיני הציפּוֹר שלו מלאות כל העולם... הוי תועבת־נפש... ושמואל
לא הפנה אפילו את ראשו לאחוריו. אפס
ליב'ל הדביקהו ובאיזו חדוָה דוקרת התחיל מתגרה בו : –
עיני ולבא, שמואל... ברית כרוּתה, אַ ?... חה־חה... ושואל אנוכי אותך – אמוֹר־נא
לי, חכם שלי, אם תדע : ארמית זו, למה איפוא באה לעולם ? אַ ? שמואל
עמד רגע מלכת וישאף רוּח. לבוֹ
הכּה בוֹ בחזקה ועיניו נעכרו רגע.
אחרי־כן נשא את עיניו והביט ישר אל פּני ליב'ל החצופים. –
רחמנות עליך, ליבל ! – קרא פּתאום בעקרוֹ רגלוֹ ממקומו בקדחת – הרי מה שחפצתי
להגיד לך... ליב'ל
הוציא צחוֹק אִלם דרך נחיריו.
ושמואל, מכיון שכבר הגיד, כפי שנראה לו, את העיקר, הוסיף בריסוּק מלים : –
לוֹעג אתה – נו... נו, מה אתה עושה פּה, מה ?... כלבים אתה מכה פּה ו... וחסל...
אל הישיבה לא תבוא, אל הישיבה... גמרא, לא תפתח גמרא וּ... וּ... מה ?... התחברת
עם שוליי ה"כלי־זמר" שלך, מה ? לא ? גונב אתה את דעת הבריות.... ליב'ל
הפסיקוֹ. –
גונב דעת הבריות... "הם" בוַדאי להוטים אחרי מצוָה דוקא, אַ ?...
בריות נאות... ובכלל היכוֹל הוא, שמואל, לדעת את הצפוּן בלבבוֹ של חברוֹ ?... אלא שלא על זה מדברים עתה... והוא
התלהב. הוא התחיל עובר בלכתו את
שמואל, נטפּל אֵליו ועשה תנועות קודחות בידיו. ברגע זה נראה לו לשמואל דבר־מה בפני חברו, אשר המס משום־מה
רגע את לבבו. וליב'ל
טען בינתיים בכל אבריו : –
אדרבה. מד־וּע, נו מדוע יהא אסור לו לאדם להנוֹת מחסדיו של הקדוש־ברוך־הוא, אַ
?... הוא אומר שוליי ה"כלי־זמר"... נו, מה בכך ? וכי אלה לא אנשים המה
?... אָ, אין שמואל יודע אותם... כי... כי כלום אין יצרוֹ של... נו, אפילו של
הרב בעצמו... שמואל נרתע. מה הוא אומר ?... אמנם... אח... מה ? וכמבעד לשפופרת הוא שומע את
דברי חברוֹ הנלהבים : – ...מפתהו לאוֹ־תם הדברים
בעצמם שהללו עושים ?
כלום – מה?... וכי לא היינו הך ?... ובכלל – בשביל־מה נבראה, נו ?... יאמר־נא
לוֹ רק את זאת... יוֹתר אינו חפץ... הן לא לתוֹהוּ בראָה, אַ ?...
לא, יאמר־נא : לא לתוהו ? מדוע איפוא ברית כרותה, אַ ?... לא, שמואל :
מדוע ? אַ ?... – מגושם ! – קרא פּתאום שמואל
בלי אשר ידע את נפשו, ואולם תיכף הרגיש, כי לבו נתרוֹקן וקצפּוֹ גָז משוּם־מה. תחתיו אחזוֹ פחד רגעי לא ידע שחרוֹ
והוא הרחיב את צעדיו. רגע שררה ביניהם דוּמיה כבדה. אחר־כך כמו נעוֹר ליב'ל ויקרא : – אָ... עיני ול־בא... אַל ירבה
שיחה... מבינים אנחנו... כל נתח טוב לקחו להם, חה־חה... אבל –
"דוּדאים", אָח... לא תמוֹל גם אנו... שמואל נרתע. בלבו, שנתרוקן רגע, התנשא עוד פּעם
אותו הכדור המעיק. לוּ היה
לאל־ידו, כי אז היה קורע את ליב'ל כדג. – מומר להכעיס ! – קרא בכל־לבו
וקולו נדמה לו מוּזר מאוד. ליב'ל לא ענה דבר : הוא התכוץ
כולו ויצעד במהירות על־יד עוֹלבוֹ. לב שמואל התחיל נוֹקפוֹ על
העוֶל אשר עשה לליב'ל. תחת לוח
לבו הרגיש פּתאום שטף של חמימוּת והוא נבהל ויפחד לגלות לעצמו את תשוקתו הכבירה,
שתקפתוֹ פּתאום, לאַמץ את ליב'ל זה אל לבו בחזקה, בחזקה... הוא התחיל מגמגם בתוֹכחה רפה,
כשהוא משתדל לפייס את הלז : – רואה אתה איפוא, מהי הבטלה...
אתה אומר – כלום אין הם אנשים... זרוֹק חוּטרא אאוירא... ליב'ל, כנראה, לא הקשיב
לדבריו. הוא הרים את ראשו פתאום
ויזקפנו כמתגרה ויקרא : – ואנוכי אלך… להכעיס אלך… שמואל עמד רגע מלכת וילטוש לו
עיניו. – אלך ! – נשקע ליב'ל יותר
ויותר בהלך־נפשו... – הוא מושכני ואנוכי אלך... – מי, ליב'ל ? – גדל תמהונו של
שמואל – לאָן ? – סֶנְדֶר־חצוֹצרה – המשיך
ליב'ל את שלוֹ – הוא מוֹשכני... אַ ? אין נפקא מינה... והוא נבוך פּתאום ויוסף בגירוי
: – הבלים, נוּ...
שה"י־פה"י – וכלוּם לא עניתני... בפניו של ליב'ל בצבצה עוד רגע
פּעם אותה ההבעה, שלפני רגעים אחדים המַסה משום־מה את לבב שמואל. שמואל הוריד את ראשו ויעקור דומם את
רגלו ממקומה. – רחמנות... לאָן ילך ? והוא
עוד עוֹלבוֹ... והוא התחיל פּתאום בקול רך,
כשהוא מתפּלא כמעט בעצמו לדבריו : – רואה אתה, ליב'ל... כסבור
אתה, שאין אני חושב ולא־כלום... טעות, ליב'ל... אני רואה הרבה, ליב'ל... ואיני
מבין הרבה... התבינה ? אלא שסבוֹל לא אוּכל את ה"להכעיס"... פּה –
בלבב – הכל תוסס, הכל... אי, ליב'ל... יודע אתה את פּיניה ? – אחיך שבא ? – השוכב... כן. מימי לא ראיתיו. אחת ידעתי, כי אבא גרשהוּ... – בשלמָה ? – נתלו עיני ליב'ל
בפני הדוֹבר בו. – וכי אני יודע ? מסתמא – מה ?
ואוֹמַר : אשאַל, אדבר ; יודע אני ? והוא שוכב... התבינה ? אלא שהצחוק דוקר...
כסבור אתה – לא־כלום ? אי, ליב'ל... שמואל נרגש ודבריו היו מרוסקים
ומחשבותיו תועות מבלי כל יחס בולט. הוא הכּה באגרופו הצנום באויר וישתתק בגניחה. הנערים הלכו רגעים מספּר דוּמם,
כשהם מביטים לארץ. הרוח נדמה,
ובתוך החַשרה העכוּרה, התלויה ומכבדת על הסמטה הנדכאה והאִלמת, נשמעה רק נהימת
הדַיְסָא מתחת לרגליהם. – ועוד גם זאת – הוסיף שמואל
אחרי־כן בלי־בטחה – אתה, ליב'ל – נקל לך... ישוֹב תשב־לך שם אצל סנדר־חצוֹצרה עם
סיעתו – ומה ? מה אתה רואה ? אדרבה, הילולא וחנגא... הפקר העולם... אבל אנוכי...
שמע איפוא, ליב'ל... הוא עמד פּתאום מלכת, עיניו
ננעצו בפני חברוֹ וקולו נעשה רועד כמעט: – נו... מה אתה אומר לסבא שלי,
א ? התבינה ?... ליב'ל לא ענה דבר. – רואה אתה ! – גמר שמואל
במרירות ומעט בנצחון ויורד את עיניו ונשתתק. וליב'ל התעורר פּתאום משום־מה
להטיל ארס בחברו. – חה ! לסבא כבר שיניים קהות
ואני רק את עיני אני פּוקח... שמואל נזדעזע ולא פּצה פּה. הוא
לועג ככה... בינתיים יצאו את הסמטה
הצרה. הרחוב הגדול היה ריק, עכור
ושפוך יחד את השמים העכורים אשר ממעל לוֹ ואת דייסת־השלג האפורה אשר
בקרקעיתו. שניים שלושה פּנסים
בודדים ורחוקים זה מזה נלחמו לשוא את הכהוֹת העגומה. אוּריהם האדמדמים הבטלים קפצו, דלגו, אך יותר מכפי עיגולם
המתנועע לא האירו... מהבית הראשון אשר לימין, הוא
הבית אשר בו גר הרב, זקנו של שמואל, יצא בזהירות איש־שיבה גבוה, עטוף באדרת־שער
מכוסה סַמיט, ומצנפת־שער, אשר זנבותיה בולטים, חבוּשה לראשו. עטרת אדרתו הגבוהה היתה מעומדה ושני
קצותיה השעירים נפלו אחורנית.
שמאלו אחזה ותדפּוק על הארץ במַטה עבה וימינו שוּמה בכף נחום־אריה, יהודי
גוץ ומהיר אשר נטרד על־ידו ויעזור לו לרדת מעל הגבשוש המשופּע והחלקלק, היורד
והולך מהפּשפּש של החצר עד לאמצע הרחוב. הנערים נטו הצדה ויתנו להם
לעבור. – בודאי נכד – העיר ליב'ל בחשאי
בעקיצת־ארס – יהודים כשרים... שמואל קפא מכעס עצור. – בזוּי – חשב – הוא עודו
מדבר... והוא סינן אחרי רגע בקוֹרת־רוּח
עשוּיה וכעֵין בז לקטנוֹת : – את אוצרותיך הוא מנצל, אַ
?... ומבלי הפּרד מאת ליב'ל בא אל
החצר. – מה לוֹ ולוֹ ?... רוֹעה־רוּח
וחוטא בכוָנה... II על המפתן ניצב רגע. כברת־רצפּה קטנה על־יד החלון הגבוה,
אשר תיכף לשמאל הדלת, היתה מוּארה רפה על־ידי העששית הקטנה והמעשנת, התלויה על
המזוזה. אור חלש מעורב בצללים
כהים נפל גם על אחוריו המתקלפים של התנור הגדול המסוּיד אשר לנוכח הדלת החיצונה,
לא־הַרְחֵק ממנה. הלאה מעט כבר
תעו צללים שחורים... ובעומק המִבְשָלָה הרחבה, המפסיקה בין הבתים, כבר התבוֹללו
הכתלים הנמלָחים יחדיו את התקרה המכוּסה אבק־דורות, ורק שמשות החלון הקטנות
והשחורות נוצצו משם וסימנו את מזוּזוֹתיהן השחורות מתוֹך חשרת האפלה. לימין הבּיאָה, כמעט על־פני כל
המרחב בלתי־הגדול אשר בין התנור ובין הדלת החיצוֹנה, הובילה דלת רחבה אל ביתו של
סבא, ומשמאל – שם, מאחורי האפלה צריכה היתה להיות דלת, הנפתחת ישר אל בית הדוד
חַצקיל, אַלמן לא־זקן, הסמוך על שולחן אביו, אשר אצלוֹ מתארח עתה פּיניה, ששב
משום־מה לפני שלושה ירחים ממרחקים. את גופו הרטוב של שמואל זעזע
רטט תכוף. מוחו היה עייף ולבו
נרגש. – אבל בכל פעם ככה... בלב
תוֹסס, תוֹסס – ואת עצמך היית קורע... מאוד נחוּץ היה לו להכּנס בדברים עמוֹ...
וּלכה־נא וּלמד עתה ! הוא העיף עין אל עֵבר בית־הדוד
והאפלה הפחידתהו כמעט. שמשות
החלון השחורות נלטשו עליו מעוֹמק המבשלה, כגיחוך נורא ומבהיל של האפלה האיוּמה,
ומהפּינה השוקעת בעלטה הקשיבה נפשו החרדה אִושת צלָלים ושריטת עכברים... רגע
אחזה כפּו הצנומה ביתד החלקה, הבולטת מדלת בית־סבא, ותיכף נעקרה ממקומה, ומבלי
זכוֹר בעצמו כיצד – פּתח ברעד את דלת בית־הדוֹד וימהר לסגרה אחריו בחִיל... מנוֹרת־נפט קטנה נלחמה גם פּה
מעל השולחן את הצלָלים ותבלט את החלונות השחורים מהכתלים המסוּידים, המכוסים אבק
וקורי־עכביש. הדוֹד ישב על מקומו
הקבוע, בין השולחן ולכּירה המסוידת, שהשחירה באמצעיתה בגיהוּץ, ידיו מפשלות
לאחוריו ומתחממות, ולפניו על השולחן פּנכה מלאה תפּוחי־אדמה אפוּיים
ב"שריוֹנים" וחבילת־טבּק קטנה, אשר מעטפתה התאדמה מבעד לנייר־העישוּן
השקוּף, שהיא מכוֹרכת בו. על
הספּה אשר אצל החלוֹן לנוכח הדלת התמתח פּרקדן פּיניה, צעיר ארוך וצנום, בעל זקן
שחור לא־גדול, זרועותיו למראשותיו ועיניו הגדולות המימיות אל התקרה. בפינה האפלה, אשר על־יד עריסת־הילדים,
ישבה דוּמם בּלוּמה בת־הדוֹד, נערה בת־עשרים, שפּניה החיורים והסגלגלים עגוּמים,
ידיה שלובות לה על חיקה ועיניה החוּמות והנוּגות מביטות אל פּיניה. זעזעו את הדממה רק טקטוקו התכוף והניחר
של שעון־הקיר העגול ונשימת היושבים. שמואל ניגש חרש אל השולחן וישב
דומם על הדרגש, אשר עליו היתה מונחת מטפּחת־צמרה של בלומה. אפשר היה להחליט
למראה כניסתו וישיבתו אחת משתי אלה : או כי הוא נכנס למקום שאין שם נפש חיה
אחת, או – כי כלום לא אירע פּה
ואיש לא נתוַסף על המסובים... גופו הדל של שמואל התחיל מתחמם
לאט־לאט. בכל אבריו התחילה הוֹמה
איזו ליאוּת חמימה. על עיניו נפרש
פּתאום איזה קרום דקיק, המפצל והמפוצץ את כל דבר נראה לקוים דקים אין־מספּר. רקוֹתיו התחילו הולמות בחָזקה ובכבדוּת
וראשו כבד עליו כעופרת. הוא העמיד
את ארכובת שמאלו על קצה השולחן וישען את ראשו על כפּו ; ימינו הוּרדה ואצבעותיה
המתחממות רפרפו על חלקת מטפּחת־הצמר הרכה והפּושרת, אשר הוא יושב עליה. את לבוֹ טפח איזה רגש של
פּינוּק־עדנים ועשתונותיו נבוֹכוּ.
הוא הרים מבלי־כוָנה את קצה המטפּחת אל פּניו והתחיל מעביר את ציציותיה על
לחיוֹ המַפשרת. לבו תסס בו ; אך
פּתאום נבהל וירף. מבטו נפל על
בלוּמה וממנה על פּיניה. הדוד נעור פתאום, הטה את ראשו
ורובו כלפּי השולחן רגע ויגנח : – נֶ־נה ! אחרי־כן הרים מעט את דף־השולחן
בזהירוּת, הוציא משם פּנקס קטן ושחור, עלעל בו רגע, הסתכל באחד מדפּיו וישיבהו
אל השולחן כשהוא מגמגם : – כן, עוד רובל וחמישים. אחרי־כן לקח תפוּח־אדמה אחד מן
הפּנכה והתחיל קוֹלפוֹ. אֵד קל
התנשא ממקפּת־הקמח הצחוֹרה, אשר נראתה מתחת לשריון. – נוּ ? – סינן ברצינוּת ויוֹר
דרך־אגב באצבעו על הפּנכה. פּניו
הכהים ממראה אֶתרוֹג סחוּט כאילו קפאוּ, ועיניו הקטנות והנדעכות לא הביטו, אלא
כאילו החליקו על־פּני הכוֹתל נכחוֹ. מענה לא היה. – אַ, פּיניה ! – שנה מבלי הבט
אליו והתחיל שולח שיניים גלוּיות למקפּה הצחורה. בלוּמה הפנתה רגע את פּניה
העגומים אל השולחן ושבה להביט את הספּה. פּיניה לא נע. גלגל־האוֹר הקטן, אשר לנוכח
פּי־הזכוכית של המנורה, רקד בלי־הכרה על התקרה הנמלחה. השעון טקטק ; העששית רחשה, ודרך שיני
הדוֹד החשופות וההדוּקות הסתננו נשיבות־צינוּן תכוּפות. – נו, מוּליק ? – מסנן הדוֹד
באותה רצינות־האגב כשהוא לוקח תפּוח־אדמה שני, מגישו אל עיניו ומתחיל מסתכל בו
מעברוֹ. אפס שמואל היה כאילו כוּנס
ויצטמצם כולו אל איזו הרגשה־עצמית אוֹרגנית. הוא לא חשב באותה שעה כלום על הנעשה ועל הנראה מסביבו, ואולם
כל זה פּעל והתרשם מאליו על הרגשת־עצמו ההוֹמייה. הוא ישב על כיסאוֹ בלי־נוֹע. – בלוּמה ? – הלך־לו הדוֹד
והכריז בחשאי ובמתינוּת כשהתחיל קוֹלף בזהירות את תפּוח־האדמה. בלומה הזדעזעה, קמה משום־מה
במבוכת־חפּזון קלילה ותתייצב הכן.
מבטה העגום והעורג רפרף מסַפּת־פּיניה אל השולחן ומהשולחן אל הספּה ;
ומגרונה התחיל קולח ונמשך, כאילו דרך חליל קטן וצר, קול דקיק ורועד, אשר החריד
את לבב שמואל בחשש מוּזר, שמא יִפּסק באמצע : – פּי... פּיניה, רצוֹנך
בתפּוּח־אדמה ?... פּיניה שכב דוּמם. בלומה הורידה את עיניה
כנזופה. חָזה הורם והורד דומם
ותשב שנית שלובת־זרוע על חיקה. בינתיים גמר הדוד לאכול את
תפּוח־האדמה השני. הוא הרחיק
מעליו כמעט את כל הפּנכה ויגש אליו את חבילת־הטבּק, כשלשונו מלקקת את מסתרי
חניכיו, אז לקח לו בהרחבת־הדעת את נייר־העישוּן, אשר התחיל מאַוש בין אצבעותיו,
קרע לו במתינות פּיסה קטנה, הישיר את קצותיה בדיוק, ובשעה שאצבעותיו הוציאו
בזהירות קמצוץ־טבק צהוב־טהור מהחבילה האדומה, התחיל משורר חרש בקול נפוח מעט,
כאילו מן הלחי מוֹצאוֹ : – ויֵ־רָ־אָ־אֵה רִ־נוּ־נֵ־אֵ־נו... פּיניה הוציא פּתאום מעין גניחה
עמוקה ויתהפּך על הספּה. אגרופו,
אשר הוציא, כנראה, מקוֹצר־רוּח ביעף מתחת ראשו, התנַגף במסמר התקוּע במזוזת
החלון ופניו עוּותוּ רגע ברטט של כאֵב. – פ ! – שאפו שפתיו אל תוֹכן,
וידו השנית מיהרה להגן על אגרופו הפּצוע. בלוּמה קפצה ממקומה בחרדה
ובקריאת־פּחד מרוסקה ותמהר אליו. – מה־זה, מה־זה, פּיניה ? –
פּטפּט קולה החלש ותשתחוּ עליו – קשה נפצעת ? הראֵה... כואב ? אַ ? כואב, פּיניה
? אָ... אבא, נייר לעישוּן יש ? אַח, דם... היא נתבלבלה ותפן אל כל עֵבר. – אח, הרפּי ! – קצרה רוח
פּיניה – אין דבר. היא קפצה בבהלה אל השולחן להביא
פיסת־נייר ולבב שמואל התכוץ פּתאום בכאב עוֹקץ. – אוֹי ע־ד עָ־עָ־עָ־רֶב ! –
זמזם־לו הדוד. ומעבר הדלת נשמע פּתאום
קול־מושל רצוץ : – שמואל ! שמואל נלפּת רגע, קפץ ממוֹשבוֹ
ויקם : – הא־ניהו ! פּניו עוּותוּ חוֹלנית ומבטו
תעה רגע כמבקש מפלט. – בעבוֹתים לא תנתקהו ! – הגיעה לאָזניו נהימת סבא – הרי "קליפּה" –
"אותו בית" !... ושמואל כאילו נעוֹר, הביט רגע
מסביבו, וימהר במרוצה אל הדלת. III החדר המסויד חם ומלא אוֹר. אפוּף בגזרי־עננים מתפּתלים של
עשן־החבצלת, המשתלשל ומתפּשט ממקטרתו של הזקן, יושב שמואל על כיסא גבוה וקשה אל
השולחן האדום והגמרא פּתוחה לפניו.
על הכסתות הלבנות המכוּוָצות אשר על הספּה לימינו יושב, שוכב־חציוֹ, הזקן
; רגלו האחת אסופה אל־תחתוֹ, שמאלו תומכת את ראשו וכף־ימינו הטהורה והמבהקת
פּשוטה על ברכו הימנית, המוצגה על הספּה. דממה בבית. המנורה הגדולה רוחשת ושופכת אוֹרה על
הכתלים הלבנים. המקטורת הגדולה,
אשר קצה גבעולה הארוך והכפוּף נתוּן בפי הזקן, מונחת על השולחן, וכיפּתה העשויה
ככברה לוחשת ועוֹממת ומוֹציאה דרך נקביה הרבים זרמים דקים של עשן כחוֹל, העוֹלים
ומַחוירים ומתפּשטים וממלאים את הבית.
שמואל יושב ומביט אל הפּנים הגדולים הנאוֹרים, המוקפים זקן לבן רחב ויורד,
אל המצח הגבוה והמבהיק, כמחשבת־אוֹרה אחת גדולה, על העיניים הגדולות, המבריקוֹת
באוֹר כה חם מתחת לגבּוֹת השעירות הלבנות – ולבבו הנענה מַכּה בבטחה ונשמתו
החרדה לא תדע כל פּחד. חָפשי הוא
כמלאך־האלוהים ומחשבותיו הטהורות קלילות ונהדרות, כגזרי־העשן הללו, המתפּתלים
ומתעוֹפפים ונארגים על־נקלה באוֹרה.
הכל הבל בהחלט. גבהוּ דרכי
הוָיה ולאו כל אדם זוֹכה.
"אותו בית" הוא חולין ויושביו יושבי־קרנות. צדק סבא, אשר הוא גוער בו... לפתח חטאת
רובץ, ואולם סבא מגינו. ופניו העוֹרגים ילהטו. כגנב הוא מרכין את ראשו אל ברך הזקן
המוצגה, עיניו המסורות והשואפות יכס ערפל ; שפתיו הרועדות, המתפּלצות מאיזו
התעלפות של געגועים, תרחפנה, נוגעות ואינן נוגעות, על־פּני הכף החמימה, הרופסת,
הרכרכה, ואָזניו תקשבנה : – ה... אָט, שקץ ! שמואל יִלָפת רגע וקול רוה ברמה
ישמע, קול רועד ומתחטא : – יצי־אוֹת השַ־בָּת שתיים שהן
אַר־ב־ע... – כלום "גַלַח"
אנוכי, מה ?... שוֹטה ! ולבבו של שמואל מזדקר בחזהו
בתעצוּמות, כחפץ להתפּרץ ולקפּץ משם, וקולו הרוה נחבא ומתפּרץ, נחבא ומתפּרץ. – הס־נא, הס רגע, פּתי קטן !
יצי־אות ה־ש־ב־ת... פּוֹטר כגוֹלם... כלום יודע אתה יציאות אלה מהן ? שוטה...
גש־הנה ! ושמואל ממהר אליו כחָתוּל. לבבוֹ הרוֹגש הולם בחָזקה ועיניו
השוֹגוֹת מבריקות מאוֹשר אין־קץ : סבא אוֹחזוֹ בתנוּך־אָזנוֹ... החזה הקטן
מזדקר, העיניים מכוסות רגע ערפל,
והוא קורא, נבהל מפּני קולו המוּזר ומפּני דבריו : – צרוֹם, סבא, צרוֹם... – מה ? – ועל פּניו המבהיקים מתפּשט גיחוך־אוֹר
: – שוטה אתה, פּ־פּף... אלא... הוא נדהם רגע, כנשקע בהרהורים,
ושמואל התאדם ויורד את עיניו ויצעד על אחת מרגליו. – אִי להם לחכמים ! – גמר,
כנראה, את חשבונותיו עם שטף ההרהורים אשר נגרף עליו. עיניו הבוֹחנות נחו רגע על פּני
שמואל הזעים והוא הוסיף מבעד לשיניים במתינוּת, כשהוא כאילו עוצר במלים : – שדוּפות המלים וצנומות,
תינוק... כל רוח־חיים אין בהנה... פּ־פּף... חה ! והָגִיתָ ! אבל כלום קישוּאים
הם, שלגזור אותם אתה צריך ?... עוד הרף־עין לא חדל משמואל
במבטו הטועה והלז נבהל פּתאום מגערה : – ויציאות אלו מהן – יודע אתה ?
תינוק דלא חכים ! והפּנים הנעוֹרים מבהיקים שנית
מגיחוך־האוֹר והוא אינו מחכה לתשובה : – יציאות אלה, פֶּתי קטן,
פּ־פּף... דָא מלחמת־היצר... וגערה בלתי־סבלנית רוֹעמת תיכף
: – מה אתה לוטש עיניים מה –
כעֵגל ? אִיוַנקא בריא ! הוא הוציא לרגע את גבעול מקטרתו
מבין שפתיו, הביט ישר אל פּני שמואל ויקרא בקול, כאילו מבאר הוא דבר הידוע לכל
בר־בי־רב : – כי תצא למלחמה על אויביך,
שוטה... אויב ידוע, דא שאוֹר שבעיסה... ושבּת היא בבחינת היצר הטוב – שבת היום
להוי"ה אלוקיך... הוא העיף עין חודרת אל פּני
שמואל הנמתחים ויפסק את עצמו : – אלא שתינוק אתה.. תינוק דלא
חכים... ועוד פּעם תעופת־עין, אבל
זועמת, ושמואל נרתע מגערת־פּתאום : – ואנוכי הלא אמרתי לך : אַל
תבוא לשם, האַ ?... או כלב אנוכי הנובח בכדי – ותִסְבְרָא... חה ! תדבר או לא
תדבר – הינו הך... קִטְנית לכותל ! עיניו הרוגזות־נכמרות נחו רגע
על פּני שמואל הרועדים ושפתיו ינקו במציצה נמשכה את גבעול המקטורת. ואחרונה נאנח ויסנן : – אֶ־אָח, תינוק ! כלום יודעים
הם, מה־מסוכן האויר ?... מלתא זוטרתא – "קליפּה" רצוצה... בהבל־פּיה
היא מחניקה... ושמואל מתחיל רועד כעלה. פּני סבא קדרו פּתאום, עיניו חשכו
ונתעמקו ובלחישתו המרוסקה רחשו יסורים.
מציצות גבעולו הלכו והמו. – מי שם ומה שם ? – הוא הולך
ומטפטף מלים כמדבר אל נפשו – הולכי־בטל על יושבי־קרנות... אין אף־אחד...
פּ־פּף... ואולם דא עקא... דא עקא, תינוק... הרהורי־עבירה ! – הוא מרים
פּתאום את קולו באיזו נגינה רועדת ועיניו מבריקות רגע אל עֵבר שמואל – בקי ! –
הוא גומר בנזיפה. – קָ...קָשים מעבירה ! – חוטף
שמואל וגומר בחרדה פּתאומית. – אלא שתינוק אתה ! – נאנח הזקן
ונשתתק. סבא יונק רגע את מקטרתו כשהוא
מסתכל בפני שמואל. פּתאום נרתע
הלז ונדהם רגע. כאילו מאיזה מרחק
הגיעה לאזניו גערת־סבא : – והא לך, שקץ... ותיכך נטשטשו בעיניו פּני סבא,
שהשתפּכו יחד את הכתם השחור של החלון נכחו, והוא הרגיש, כי לחיוֹ הרוֹפסת ניצתה
ממכה עצומה. בעיניו, שנעכרו רגע, ניצבו
דמעות ! אך כאילו מבעד לאיזו המיה חרישית לטפוֹ קוֹל סבא : – פּ־פּף... כל דכוָתך
מוּכּים... והפּנים המוֹשכים, הפּנים
המשעבדים, נאוֹרים עוד פּעם בבת־צחוק אוֹרה החודרת לנשמה החרדה, והוא מוסיף : – גְמָרָא מפורשת, פֶּתי קטן,
פְּ־פְּף... בפירוש איתָמָר : דוּרַאקַא אִי וְ צֶרְקְוי בְּיוּט...* לבב שמואל התחיל מכה
בחלחלת־קדחת אל חזהו. עיניו נמשכו
כמהוֹת אל כף הזקן הרכה והחמימה, הפּשוטה על ברכוֹ, ושפתיו רעדו. הוא התנודד וישקע על הכיסא ופניו להטו. וסבא מוֹנה בינתיים מלים
מעירוֹת, כה רווֹת, כשעיניו ננעצות בלהבת המנורה אשר לפניו : – אורח יש לנו... אָשר... פּני שמואל מתעותים רגע. אַי... הזקן הגבוה, אשר קצות עטרתו
השעירה נופלים אחוֹרנית ומַטהו העבה כה דופק בבטחה... מה־מזוהם הוא ליב'ל... זה
חברו של סבא... – חברי היה – הולך סבא ומוֹנה –
פּה הוא עתה... "כולם" כקליפּת־השוּם נגדוֹ... ושמואל רועד. הוא יודע, מי הם
"כולם". אלה הם האריוֹת
שבחבורה... האדמור"ים הענקים והדַקנים היפים... – הלא היה אומר... ושמואל מאַבד את החוט. מה היה אומר ? מי ? אַח, הוא אינו
מקשיב כלום... הוא שקוע בהרהורים של מה־בכך... – אין אביר משוֹטה... ושמואל לא הקשיב גם עתה. אח, מה ? שוטה... מי שוטה ?... והמצח החָלק והחיור מתקמט
והעיניים העורגות מתלקחות ונתלוֹת בפני סבא. הלז שתק רגע, כשת עצוֹת בנפשו, אחר־כך סינן בצער : – תינוק אתה... הוא הביט אל פּני נכדו הזעים
ושאגתו רעמה : – שמעו אבירי־לב – אלו... בקי ! ושמואל חטף בבהלה וגמר בקול
רועד : – צדיקים... – נוּ ? ש... – ש... שכולם נזונים בצדקה
וה... והם נוטלים בזרו־ע... – נו־נו ! – מסיים גם סבא ויונק
את מקטרתו רגע. שמואל רועד. מה־זאת ? אינו מבין כלום – אף מלה
אחת... מצ... תמיד ככה... הוא שוקע בהרהורים וכלום אינו מקשיב... ועל פּני סבא משתטחת עוד פּעם
אותה בת־הצחוק האורה : – אבל... במה הם נוטלים,
שוטה ?... בקרדום אשר בידם, מה ? פּ־פּף... ונשמת שמואל הצמאה רוֹעדת כמהה
כגביע־הפּרח בבוֹקר־אוֹרה.
במה?... צריך להבין... נו... במה הם נוטלים ? וסבא הולך ומסנן : – נוֹטלים בזרוֹע, פּתי...
משמעוֹ בלי־עמל, פּ־פּף... בחינת לא חָלי ולא מרגיש, להבדיל... שמואל אוֹגר את שארית
אוֹניו. כיצד, כיצד ? לא חלי ולא
מרגיש... נוֹטלים בזרוֹע... הוא מבולבל... סבא מביט בפני שמואל הנמתחים
ומוסיף : – התבינה ? נו משיגים ביד... והוא מושיט את ידו אל הכותל
בלי־עמל כשעיניו מוּסַבּוֹת אל שמואל. – מבין אתה ?... קרובים אל
הצינוֹר... בחינת יושבים ונהנים... שמואל מקמט את מצחו. מצ... וקול גערה איומה רועם : – שב ללמוֹד, שקץ !... וקול צעיר ברמה יִשמע, קול חרד,
מתפּייס ומתגעגע : – יצי־אות הש־בּת שתיים שהן
אר־בע... והתפּרץ הקול מהחזה ההולם,
ומיהר כציפּור חרדה, ואבד ברעם הגלים ההומים, המתפּרצים בסוּפת־בטחה משפתי סבא
הרוגזות, היורקות נחשי־עשן מתפּתלים : אם־בּם בּם־בּם בּם־ם־ם – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –
– – – – – – – נגמר השיעוּר. שמואל סגר את הגמרא, התרחק מעל
השולחן ויִתָּקע בפינת הספּה למרגלותיו של הזקן. את רגליו העמיד על קצה הספּה וידיו חבקו את ברכיו הדקות. תמרות־עשן חיורות וכחולות
זוחלות ונפגשות ומתפּתלות באויר ונארגות באוֹרה חרש ואוֹפפות את התמונה הגבוהה
והכתפנית, הכפופה מעט וגוררת את נעליה בטפיחה, אחת אחת, לאורכו של החדר, ומוצצת
בדממה את גבעול המקטורת הגדולה, הלוחשת ועוֹממת־לה מתחת לחזה החשוף כמעט. שמואל ישב חיור־פּנים וראשוֹ
נטוּי כמעט אחוֹרנית ולא גרע את עיניו הנוּגות והלחות מתמונת סבא המדדה וטוֹפפת
שפי, פּתאום נזדעזע גופו החלש ופניו אָדמוּ רגע. – שַחה הקוֹמה. הזִקנה גוברת. סבא שוכב מת... אחוז שבץ קל נרתע ראשו וימינו
אחזה בדופן הספּה. – אין צריך... אח, אין צריך... פניו עוּותוּ ביסורים והוא נשך
את שפתו התחתונה. – דוֹר יתוֹם יִוָלד... הוא הוציא גניחה משונה מחזהו
ויתנודד כמעט על מושבו. – מה שהוא מהרהר – נשמה
שחורה... ועיניו נקרעות כמחפּשות דבר־מה. – תנור... דלת... מי יהיה אז
צלו ומגינוֹ ?... באויר בלבד יש כדי סכנה... צריך לגזור עלים לקטורת לסבא... כמה
חלש הוא ותמים – ומלאכי־החבלה כה צוֹבאים... מעל לדלת מתחיל הסיד מתקלף...
מטרוניתא חולפת, איזה מזוֹהם מתגחך, הרהור קל שבקלים – למי יהיה לסתרה ?... אח,
אי־אפשר... תנור... דלת.. אָרוֹן... אח, אי־אפשר, מדוע אי־אפשר !... פּניו עוּותו ברתת, שפתו הנשוכה
רעדה ומעיניו התפּרצה זרמת־דמעות חרישית, אשר נזלה ותקצף על לחיוֹ החיורת... – אֶט... שוטה ! – גוער פּתאום
סבא. והוא מתחלחל. אולם הזקן כבר פּנה לו
עורף. הוא מטפּח בנעליו ובקרקע,
כמדומה ביתר־עוֹז, ומשפתיו מתפּרצות תמרות־עשן עבוּתות. ומבעד לדוּמיה הרוחשת והרוגשת
מקשיב שמואל את המשכת־מחשבותיו של סבא. – מלאכים של שעוָה, פּ־פּף...
נו, מה נכנסה בך כבר ?... וגערת־פּקודה רוגזת פּתאום : – אתה ! ושמואל קופץ מפּינתו ועומד חרד. – שומע אתה ? – הוא גוזר בנזיפה
ומראה באצבע – רב ! התשמע ? והוא פונה שנית עורף. – שוטה ! – הוא מוסיף על דרכו
בנהימה. שמואל ישב שנית על מקומו בקצה
הספּה וימינו תמכה במסעד. סבא
הוסיף כשהוא מטייל שפי : – אפרוח – גם־כן... וכי מה ?...
אוהב אנוכי אותם... שוב בעל־בכי !... רגע עוד טיפּחו נעליו בדממה
ואחר הוסיף בקול מרוכך מעט : – עלייה אחת היתה לעולם – והכל
באחריות... אנחנו היינו בסכנה... שמואל עצר את נשימתו ועיניו
נתלו בערפּו של סבא. – צפויים היינו לאבדוֹן, אשר
בלע רבואות דכוָתנו, פּ־פּף... צאן אובדות היינו בשעת־חירוּם איומה... שוטה –
אתה שוטה, פּ־פּף... ועוד פעם לוחשת הדממה האוֹרה
וסחיבת־הנעליים שבתוכה. ושמואל רוֹעד. שעת־חירום איוּמה והמה תוֹעים
ועוֹרגים... עדר אדני נפוֹץ על ההרים ומרעה אין... אבל הוא היה ביניהם –
הרועה הנפלא... באדרת־איכרים לבנה התהלך וייתע על הר וגבע – ואחריו לא יקום עוד
כמוהו... והם מצאו מרעה ? אַי, אַי... גלגלי־אורה אדומים וכחולים
התרוצצו לנגד עיניו. רקותיו
התחילו הוֹלמוֹת ולבו הכּה בחזהוּ בתעצוּמוֹת. – אדרת־האיכרים נעלמה – נישאה
בסוּפה דרך מוחו – גם הלָה שוכב מת... אַח, עולם כמנהגו נוהג והולך,
ושוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין... אבל מדוע עולם כמנהגו נוהג ?...
אוי, נשמה שאין לה תקנה – הוא מהרהר אחרי מידוֹתיו של הקב"ה... וקולו של הסבא הולך ומשתיק כרגע
את המיית־לבוֹ. – התורה, כביכול, חיבקה אשפּתות
ואנחנו היינו התוֹלָעים... וגיחוך של רחמים עמוקים מופיע
על פּניו הטובים, חזהו כאילו מתנגף רגע אל גרונו והוא פּוטר בלעג מר : – לומדים ! פּ־פּף... ולא בפעם הראשונה תחרד נפש
שמואל הרכּה לזכר הימים הנוֹראים ההם... מות וחנק הם נוֹשמים עליו. דוּמיית ארץ־גזירה... חוֹרב ועוֹפרת...
המאוֹר שבתורה עוּמם, עוּמם. כל
העולם כולו – בעלי זקן שחור קצר וממורט ופנים כמושים וסחוטים – יושב כפוף ומסלסל
בקול־תיִש מנַסר את אותו הניגון היבש של "המניח את הכד", הממית כל
תקוָה פּורחת ומכלה כל לחלוחית שבנפש... – אֶט... ואנחנו גברנו... הבא
ליטהר... בקי ! – מסַיעים אותו – נבהל שמואל
וגומר. – שוטה ! – מניח סבא את דעתו
ומוסיף לטייל. ותמרות־העשן מתפּתלות ומתפּזרות
וניגשות ונארגות באוֹרה, כרבידי־המשי בחג השבועות לרוח היום, ואופפות יחדיו את
התמונה הנערצה התוֹעה במלוֹא החדר, עם מחשבות שמואל והרהוריו, הכהים עם הטהוֹרים
גם יחד... – מרגלאָ בפוּמה דאָשר,
פּ־פּף... אָזני שמוּאל הוּטוּ
חוֹלנית. במוחו התחילה רוחשת איזו
המיה תכופה ועיניו הנלהטות נתלו בפני סבא. – העורב רואה גם מתחת לאילנות
מלבלבים רק קברים ומצבות... קחַה־קחה... להוריד דמעות אין כל רבותא... מוֹחין ! ושמואל כאילו נעוֹר משינה
עמוקה. בעיניו הבריקה רגע אש
בלתי־רגילה. ואולם אם המוֹח רוֹפס
– והלב רוֹתח ?... היאך אפשר לפלוט את הלב ? סבא שיניו קהוֹת... אַי, מה הוא, מה
הוא ?... אח, לא הא, לא הא... הלא נלחמו בעד הלב... כיצד ? רבונו של
עולם, הוא שב אל קיאוֹ... מה לא הא ?... סְמִית־עין ולא יותר... היינו הך !... ראשו הלוהט סבב, לבו התגעש
ונשימתו כבדה עליו. פּתאום נשמעה שריקת חבל הדלת
החיצונה בסוֹבבה על צירה. שמואל
התחלחל משום־מה ויקרא בחולשה : – אוי ! וסבא ננער גם־הוא בו־ברגע. – אָ !... אָשר ! – קרא בקול של
חג. ושמואל קפץ ממקומו. מה לו ?... הוא ירא ?... סבא ממהר
לשקוע בספּה... מה הוא, מה הוא !... וכשהוא מתחכך בארון השחור אשר לאורך החדר,
נדחק אל דלת חדר־המשכב האָפל שמימין. IV את המצנפת השעירה הסיר. על ראשו הגזוז נשארה כיפּה חַדה של
סַמיט והמצח הגבוה והמקומט עמוק בשרשוֹ של החוֹטם הבהיק עם גידי־תכלתו המשתרגים
לאוֹר המנורה. הפּנים הרחבים־סגלגלים
היו נהדרים ומוקפים זקן משתלשל, שהלבינו שערותיו המכות גלים מבהיקים. הגבּוֹת הלבנות היו בולטות ומפּילות
אימה, הכתפיים – רחבות. שמואל נשאר על המפתן. רגליו כאילו קפאו ואת יצוּריו עבר איזה
רטט־אוֹר. סבא הגיש את כף־ידוֹ בחוּדה אל
מצחו, כשהוא מצל בה על עיניו מפּני האוֹר, הרכין כמעט את ראשו קדימה ויסתכל. – האַ ! אתה ? נוּ ! שמואל הקשיב את
הלמוּת־לבוֹ. הוא ניגש כשהוא
מכוּוָץ ויוֹשט את ידו אל האורח.
הלָז נטלה בכפּו הגדולה, הרכה והחמה. חזהו הרחב הִשיב
על שמואל זרם של הבל פּושר וסוכך... – שלום ע־ל־ליכם ! – הנכד ? – פּונה הלז אל סבא. וכף שמואל רועדת בכף הזרה
החוֹבקת אותה. למה הוא אוחז את
כפּו בכוָנה ?... – של יצחק־יעקב... – אַ... שמואל מסתמא ? – מסתברא... העיניים החודרות ניחתו בו רגע
מתחת לגבות. ברכיו התחילו רועדות. – עליכם שלום, שקץ... שמואל נשא רגע את עיניו אל פּני
סבא ותיכף הורידן. – נו ! – מחליט סבא פּתאום. והאורח שולח את שמאלו אל לחי
שמואל הרוֹפסת, צוֹבטה כמעט ועושה מסקנה : – מְ־מֶה ! גרוֹנוֹ של שמואל נחנק מחמת
זרמה חמה, אשר שטפה פּתאום ותתנשא מחזהו.
עיניו הזהירו ונלטשו רגע, שפתו העליונה הוּרדה כמעט וישתעל בחולשה. ידו, שנפטרה בינתיים, נפלה־לו על השוֹק. – אתה ! – הוא שומע את קול סבא
ורואה את אצבעו המוֹרה על הארון הפּשוט אשר לימין. – הגישה... והוא קופץ, פּותח את הארון,
מוציא מבין שורות־הספרים בקבוק מלא, צלוֹחית קטנה ואשישה של "קידוּש"
ושם לפניהם על השולחן. על פּני האורח הגדולים חולף
ועובר איזה צל. העיניים מבריקות
רגע ומתכנסות תיכף אל תחת הגבות המתקדרות. הוא מעביר את כפּוֹ שפי על מצחו ועל זקנו. – אֶם־בֶּם־בֶּם־בֶּם... למעלה
מעשרים ? – הוא מפסיק את עצמו, כשהוא משפשף את כפּיו, אשר זרועותיהן נשענו
מעוּמדוֹת על קצה השולחן, וראשו הגדול מתנועע שפי לימין ולשמאל. – כן – נאנח סבא – למן אחרי
ההסתלקוּת. הלז מעביר שנית את כפּיו על
פּניו ומתחיל משפשפן כשראשו מתנועע. – אָז קוּבּלת תיכף לרב ? – פּפּף... כן... לאחר שנה
ועוד... – כך־ך... הנה ? – ישר... האורח לא חדל לשפשף את כפּיו
ולהניע את ראשו. רגע אחד נישאו
עיניו אל התקרה ונעלמו שנית. שמואל ראה רק שני כדורים
לבנים־כהים, שכּמוֹ התהפּכו ויערגו לתקרה ואחרי־כן כיסוּם הגבות הרוגזות. – נו... ואותה שנה ? – אותה ? – שלאחר הפּטירה... עד שקוּבלת
? הוא פּטר את המלים שלא בבת־אחת. – אַ... נו... הלא תדע ! – ענה
סבא ונשתתק רגע. – שנה – הוסיף אחרי־כן ויתקן
בגניחה את מוֹשבוֹ – שמה... עד ה"יאָהרצייט"... אתה לא הוצאת אותה
שנה... נו... ואנוכי נשארתי... פּני האורח קוּמטוּ וכאילו קפאו
ככה. הגבות הוּרדו עוד יותר. סבא ינק את מקטרתו. – נו, ואתה, זלמן ? – שואל
האורח פּתאום בהטעמה שלא־מדעת ופוקח רגע את עיניו. סבא לוטש לו עין. הלז מסיח פּתאום : – אַח, "מַשקה" הצגת
? זה עניין... נו ! והוא שולח את ידו אל הבקבוק. – אתה מסתמא טועם קמעא ?
– הוא שואל כשהוא מגיש אל סבא את הצלוחית הקטנה ומתחיל למַלאותה. סבא עוצם את עיניו למחצה, מצחו
מתקמט לארכו, לסתותיו מתרוממות, ראשו מתחיל שוקע לאט לאוֹת אישור והוא סוֹחט : – מ־מה ! את האשישה המלאה לקח האורח
לעצמו. סבא הוציא רגע את גבעול מקטרתו
מפּיו. – נו... ואתה, אָשר ?... מני־אז
גם לא ידעתי איפה אַתה... האורח מתחיל מעביר את כפּו על
מצחו למעלה ולמטה כשעיניו סגורות. – מני־אָז... מני־אָז... על פּניו הופיע וירפרף פּתאום
גיחוך קל שבקלים. ידו לקחה את
הכוֹס. – מני־אז עברו עשרים שנה,
זלמן... נו, בָּרֵך ! – הפסיק פּתאום את עצמו. ועוד פעם העביר את כפּוֹ על
מצחו ועל פּניו ועל זקנו ; ובהבליטו מעט את שפמו ועיניו השפּילו להסתכל בקצה
זקנוֹ המוּרם בכפּו, סינן : – כן־ן... נה ! והתחיל מברך. ברך גם סבא. טעמו. – נו... לחיים, זלמן ! – לשלום, אשר !... האורח הריק את האשישה עד־תומה,
וסבא גמא מכוסו רק מעט. הלז
התאנח. – עשרים שנה ללא־בית וללא־מנוח,
זלמן ! – סינן כשהתחיל ממלא את הכוסות שנית. – נו – הפסיקוֹ הזקן – הלא רק
בך בלבדך האשם... חפצו בך לרב בויטבּסק, אלא... הוא, נשמתו עדן, הסכים
בכל־לב... – כן – מנגן האורח – איני מאשים
את איש ; אבל מה־שייך מה שאתה אומר – בך בלבדך... שטויות – כזה הייתי... – כיצד ? אתה אומה
"כזה"... הוא הלא כמעט שפּקד אז... האורח גמא מעט מכוסו ועצם את
עיניו. – דא ניהו, זלמן... פּקד !... וכשהישיר פּתאום מבטוֹ לנוֹכח
עיני הזקן. הוֹסיף : – ואנוכי לא חפצתי... חה ! סבא לטש לו עיניו. מבטיהם נפגשו. – נה... לחיים, זלמן ! – קרא
פּתאום האורח וירק את האשישה. זעזוע קל הרתיע את פּני סבא
והוא התחיל מוצץ את גבעול מקטרתו בתכיפות יתרה. הלז מילא את הכוס שלישית. רגע הסתכל בצל של התעמקות בשברירי־האוֹרה המזדעזעים במַשקה
הצלוּל ; אחרי כן נשא את עיניו אל עבר איש־שיחו ועל פּניו רפרף גיחוך שאין לו
מקום, אשר הכה רגע את לבב שמואל בתמהון וחרדה. – ואולם אחת היא, זלמן – קרא
במהירות נבוכה כמעט – לאו דוקא הרבּנוּת מקבּרת... שמואל גנח גניחה משונה וישב על
הדרגש אשר אצל החלון. האורח הריק
דומם את כוסו. סבא שלח שפי את ידו
אל כוסו וכה קפאה. הלז הסתכל בו
רגע ויקרא מתחילה כמפקפּק : – הדברים עתיקים, זלמן...
אלא... דיברנו קודם על השגה והאָרה... הוא נשתתק רגע, מבטוֹ שהה כמעט
על פּני סבא, אחר־כך סחט : – היינו הך, זלמן... הוא הטה את פּי הבקבוק אל
האשישה ויסתכל בזרם המזהיר, שהתחיל קולח משם לאִטוֹ. סבא קימט את מצחו ועיניו נתלו בפני הדוֹבר בו. – השגה היא מדרגה גבוהה, זלמן –
סינן הלז כשהוא מסתכל בשברירי־האוֹרה שבאשישה המלאה – צדקת... אלא – שהארה
לחוּד... הארה נפשית, זלמן... עולמות היא מחריבה... לחיים ! – מחריבה – נתקמט הזקן עוד יותר
ויסחוט בין מציצה למציצה – היטבת לדבּר... סכנת־נפשות אָשר... יודע אתה ענשוֹ של
אותו טוָס... הלז כבר הספּיק למלא בינתיים את
כוסו שהריק. הוא הגביהה כמעט,
הביט אל סבא במבט מבריק ויסנן : – כן... יודע אתה, זלמן, את אשר
עניתי לזה ? – אתה ? – כך – גיחך הלָה – כדברים האלה
שמעתי גם מפּיו... נשמתו עדן... – מה אתה סח ? – נאוֹרו פּני
סבא והוא הוציא את גבעול מקטרתו מפּיו. – את אשר אתה שומע... בשעה
שהודעתיו, שאיני נוסע לויטבסק... – נוּ ? – ועניתי... אבל אותו טוס,
עניתי, היה טַוָס, רבי.. חה־חה ! – נוּ ? – נתלו עיני סבא בשפתי
הדובר. הלז התקדר מעט, שתק רגע ויוסף
באנחה : – תינוק דלא חכים הייתי אז,
זלמן... לא ירדתי לעומקה של תשובתו... והשקיע את מבטו בכוסו. לאחר שתיקת־רגע הוסיף : – כך... מצב הדברים, אמנם, לא
היה משתנה בכלום, אבל... מי יודע... אפשר הייתי אחר־כך עת רבה או מועטה יותר
שָלֵו... יותר בטוח... ומי יודע... מי יודע – תעו שעיפּיו כשעיניו סוּגרו – אולי
חסר לי רק זה... אשר יעשה האדם – וחי בהם... צריך אדם שיעשה מאומה... – אבל מה ענה ? מה ? – קצרה
רוחו של סבא. – הא ? כן, כן... הוא ענה לי אז
: תינוק אתה... יודע אתה, זלמן, את גיחוכו הטוב, אַ ?... תינוק אתה, אָמר – גם
אותו טוָס לא טוָס היה... מבין אתה, זלמן ? מכיון שעלה בדעתו להיות כנשר... – כך אמר ? – שאל סבא בהתלהבות
ועיניו נלטשו. – אלא שתינוק הייתי – המשיך
הלָז, כאילו איש לא הפסיקוֹ – מה שאתה אומר : השגה... כלום לא הבינותי אז את
תשובתו ?... אלא, יודע אתה... מחשבה אחרת קורעת את המוח רק בפעם המאה ואחת...
יש, זלמן, אשר אני חושב – הוסיפו שׁרעפּיו לתעות – כי זה כל־האדם... לא מחשבות,
אלא דבר־מה יותר עמוק היה האדם צריך לקבל בירוּשה... – וכלום לא הוסיף – הפסיקוֹ סבא
בעיניים לטושות. עיני האורח נפקחו רגע. – מה ?... אלמ־לא – הוֹ־סיף...
הוא הוסיף, זלמן... אפשר היה הצדק אתו... הוא גמר : אלא שלנדוֹן דידן – גמר – אין זה עיקר... – כך ? – אֵי... גדול כוח הרגע, זלמן... הוא הוסיף – ואנוכי... הרהרתי אחריו ! – גמר בקול יותר אמיץ. – אָ־וַה ! – התחלחל סבא ופניו
קוּמטוּ ביסורים וחרדה – רחמנא ליצלן... וישם את כפּו על עיניו. בחדר השתררה דוּמיה
מַחרידה. נשמתוֹ החרדה והתמיהה של
שמואל הרגישה כמוֹ מַשק כנפיים שחורות וגדולות, המוּרדות ושוקעות להחניק את כל
אשר פּה, והרגשת קרבתן הטילה סערה מבשרת־רעה בנפשו... החטא גרם – אחד העווֹנוֹת
המקלקלים בעיקר – צעד אחד שלא כהוֹגן, המהפּך את הקערה על פּיה... גם איתני־עולם
חרדוֹת ילבשו – סבא הליט את פּניו... פּתאום התחיל קולח קולו־לחישתו
של האורח, אשר מצחו היה נשען על כפּיו. – אז אמרתי, זלמן... הגלוּת
ממרקת... הוא כבר לא היה בתוכנו – ואקח את מַקלי... סבא הסיר את כפּו מעל עיניו
ומבטו הקוֹדח ננעץ בשפתי הדוֹבר, שנראו מבעד לחרכּי אצבעותיו. – ואָז הוּטל גורלי, זלמן –
המשיך הלָז – אתה לא נוּסית, ואנוכי... מסמרטוטי מילי, זלמן... הגלוּת ממרקת,
אבל עם עוֹר העצמות... אין מירוּק בלי שׂרטת... אֶ, זלמן ! – קרא פּתאום בקול
אחר לגמרי, הסיר את כפּיו מעל פּניו והגביה את אשישתו המלאה – לחיים ! – אַ ? לשלום, אשר ! – מילטו
שפתי סבא ולבב שמואל ניתז לקולו המשונה. האורח הריק את כוסו כאחוז־קדחת
ותיכף מילאה בידיים רועדות ויריקנה שנית.
עיני סבא לא נגרעו ממנו.
בהציגוֹ את הכוס, התחיל מוֹחה את שפמו, על פּניו הופיע שנית אותו הגיחוך
המרפרף, שכּמוֹ אין לו מקום, והוא קרא : – חה !... ולכשארצה – הרי אנוכי
אָשר ושותה לחיים ! קור קליל דוקר עבר בכל יצורי
שמואל הנרגזים, כשהבריקו רגע עיני האורח על פּני סבא ותיעלמנה תיכף תחת הגבּות
הבולטות. – הרי אתה יודע את סיפּור־המעשה
עד־תוּמוֹ – קרא אחרי־רגע ושמואל הרגיש בחלחלת־שממון קרבת איזו תהוֹם שחורה
ונוראה, המנשמת בקולו המרוסק – ובכל־זאת... מילא, נו ! סבא הביט אליו בלי־נוֹע. מצחו קומט, עיניו קפאו, ושפתיו שכחו את
גבעול־המקטורת אשר בהן. המנורה
רחשה ברתיחה תכופה, ודומה היה, כאילו מספּרת היא ברגש ומתארת את מעמקי התהום
הרוחשת, אשר פָּצתה את פּיה לבלוֹע חיים את נשמת ה"אחר" הלזה... אַי,
איך ערב לבו... אַחר ? רבונו של עולם... מדוע סבא מביט ככה ? – ראֵה – התחיל בתוך־כך האורח
פּוֹטר כשכפּו עולה ויורדת על פּניו – הנה אנוכי נותן לפניכם... את הטוב ואת
הרע... את החיים ואת המות... צדיקים ילכו בם... פּושעים יִכּשלוּ... זָכָה –
נעשה לו סם־חיים ; לא זכה... מדרגה, זלמן ! – גמר בקול אמיץ והתחיל ממלא את
כוסו. סבא לא נע. את שמואל כיסתה זיעה קרה. – אלא – הגביה הלז את כוסו –
שיש גבוה מעל גבוה... ונשמעה נקישתה הרועדת של הכוֹס
בהשתקשקה אל שיניו והוא הוסיף בגניחה : – גָ־בוֹה מעל גבוה... הראש
מתחיל סובב, זלמן... פּסגה !... ואַתה עלֵה... עלֵה, רבי יהודי... בעצמך...
אַליינינקע בלע"ז, חה־חה... אח, היטבת לעשות, זלמן ! – גמר והתחיל ממלא עוד
כוס. שמואל לא ידע את נפשו מפּחד
וסבא הוסיף לשבת קפוא על מקומו. – שַלָמָה אהיה כעוֹטיה ?... על
עדרי חבריך... כך אני מבאר את ה"פּשט"... שונא אנוכי את
העדרים... והוא מְשָכָני ! לגדע גם את ראשי חפץ... הרים את עיניו רגע. – חה־חה... מה אתה מביט – הריק
את הכוס בקדחת – אלי, זקן ?... כיצד אמרת ?... מחריבה... כן ? הארה גרידא –
סכנת־נפשות... כן, אַ ? חה־חה... אי, זקן... "זיזֶה כּוּש", אַ ? מדוע
אינך שותה, זלמן ? סבא הוציא גניחה משונה, כמעט
פּראית, מחזהו. שמואל נבעת
ויקפּוץ ממקומו חִור ורועד ; סבא קם בכבדות והתחיל סוחב את נעליו בתכיפות ומוצץ
את מקטרתוֹ בקוֹל. – אינך חפץ איפוא, זקן ? לחיים
! הריק את הכוס וידו נמשכה אל
הבקבוק – אַ־הה – קרא בהניפו את הבקבוק
הריק ויסתכל בו לאור המנורה – בגד בוגדים ? חה־חה... פּני סבא חָורוּ והוא הוציא את
מקטרתו מפּיו בכפּו הרועדת. – אֶט ! – החליט פּתאום בקול־גערה
רוֹעד וישב וזרועו נשענה על קצה השולחן.
עיניו נטו אל התנור. האורח
ישב גם־כן בלי־נוֹע. המנוֹרה
רחשה. הבקבוק היה מוּטל על־צדוֹ
וגרונו בכף האורח המבהיקה. שמואל
עמד ואָזניו הנרגזות קשוּבות... הדממה היתה הומייה ומלאה. פּתאום קם סבא בגניחה ושׂם
פּעמיו לדלת. עיני שמואל ליווּהוּ
ולבו חרד. ביחד עם דפיקת־הדלת
העצומה מאחוריו הגיעה שנית לאָזני שמואל קריאת־יאוּש רותחת : – אֶט ! והדממה המלאה והרוָה כאילו
נתפּקעה פּתאום ברעש גדול ואותה ההמיה המוצצת, שרחשה בתוכה, כאילו נתבררה רגע. – אַחר ! – נקרע פּתאום מוחו
הנמתח של שמואל והוא נעקר בחרדת־בלהוֹת ממקומו ויעף כחץ מן החדר. V שמואל עבר את המבשלה־המסדרון,
ובגשתוֹ אל פּתח בית־הדוֹד ניצב.
הכּניסה להתם היתה משום־מה מַכבידה על לבבו הנרגש. תמונת הבית פּנימה נישאָה רגע דרך מוחו
ואחריה רפרף משום־מה בדמיונו ויזעזע את מיתרי־נפשו ערב־חוֹרף ב"חדר"
האָפל, כשֶמִשְמוּש ה"רבי" מאַוֵש בּכּוּך של התנור הַמָט, בלכתו
לחפּש צתּית להדליק בה את העששית... – בְּרְרְרְ... הוא נטה בלי־כוָנה הצדה. – מי שם ? – הרעידהו פּתאום קול
דק רועד מעומק האפלה אשר מאחורי התנור – אתה, מוּליק ? ותיכף אחרי־זה הגיע לאָזניו
צלצל מיחַם בהערוֹתוֹ ושפיכת מים במים. – אַת, בלוּמה ? – שאל והתחיל
מגשש באפלה לגשת אליה. – מה אתה עושה פּה יחידי ? –
הגיע בינתיים קול בלוּמה לאזניו. לאחרונה רפרפה נגד עיניו
תמונת־אשה מטושטשה. הוא ניגש
אליה, ולנוכח עיניו הבריקה רגע באפלה לבנת יד חשופה ואל פּניו נדפה נשימה רוָה
ותכוּפה. – לא־כלום – נתבלבל שמואל
ויתייצב – כך... בלוּמה נאנחה חרש ותשתחוּ על
המיחם לשום בו מים. נוכח עיני
שמואל רפרפה חיורת־פּניה העגומה וקווּצוֹת שערותיה ריחפו בנפלן על חלקת גב־ידו ותעבורנה. מוחו הלוהט נתבלבל ובלבו התקומם
דבר־מה. בלומה זו מה חטאה... סבא
שרוי בצער גדול... ורבי אָשר זה... שסרח, שסרח, שסרח... אוּ־וּ... ברגלים היה
רומסוֹ.. וחרדת־בלהוֹת תקפתהו. – בלומה ! – פּטפּטו שפתיו
באין־אונים. ואולם בלוּמה לא הקשיבה. שאוֹן המים ואִושת הגחָלים הנגרפות מן
התנור החרישו את קולו הרועד. – ועוד רבי אָשר... מה ?... הלא
אמת... יהודי כשר !... לא מזוהם הוא ליב'ל... ליב'ל.. אַח... – בלומה ! – התפּרצה מחָזהוּ
קריאה עצוּרה רועדת וכפּו החזיקה בשמלתה הרכּה. – מה לך, מוּליק ? – שאלה
בלוּמה בהפנותה אליו ראשה כשהיא כפופה על המיחם ועיניה העגומות והלחות מביטות אל
עיניו. הוא התבלבל רגע ובלבו נמס
דבר־מה. – לא־כלום, בלומה... בלומה,
מדוע אַת כה עגומה תמיד ?... מה ? מה ? חכה... מדעתו יצא ? מחָזה בלומה התפּרצה אנחה עמוקה
והיא שבה לטפּל במיחם. היא לקחה
גחלים לוחשות ושׁמה אותן על מחבת.
אחרי־כן נתנה עליהן גם גחלים עמוּמות והתחילה מנפּחת בהן ומַלהיטתן,
כשקצה חָטמה ולחיה וסַנטרה הרועד מוּאָרים רגע רגע באפלה. ברכי שמואל התחילו
מתעלפות. הוא התנודד. מה, מה הוא עושה ?... – הם אשמים... כולם... – התחיל
צוֹעד על מקומו כשיכּוֹר – יודעת אַת בלומה.. ראשי כואב עלי... הוא הרגיש את עצמו מדוּכא
ואין־אונים. בדמי האפלה התחילה רועדת בכייה
עצורה ומרוסקה. בלומה נבהלה. היא מיהרה ואחזה אותו בידו ותשם את
כפּה הקטנה והרכה על מצחו הלוהט. – מה לך, מוּליק ? – נבוכה
– מה־בוער הראש... לך־נא, מוּליק, וסעדתּ ראשך כמעט... לך־נא... על מיטתי... שמואל לחץ את ראשו אל כפּה בכוח
ובכייתוֹ התגברה לרגע. – בלוּ־מה... בלוּ־וּ־מה – לחש
למקוטעים. |