_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמואל בן שמואל

(סיפור)

א"נ גנסין

לתוכן הענינים

 

I

כשפקח שמואל בן שמואל את עיניו היתה תנועתו הרועדת הראשונה אל עֵבר מיטת אשתו – וכשנוכח, כי ישינה היא, נפל מבטו מבלי-כוונה על כריסה, אשר התנַשא בטבור-המיטה כקוּפה של בגדים הרובצת על החתול או על הכלב הבּיתי, וימהר להסב את פניו אל עֵבר החלון.  מבעד לווילון השחור המוּרד על פני כל חללוֹ הכיר את השתדלותן התכופה של קרני השמש השובבות לחדור אל תוך החדר פנימה ובחלחלה-ארעית התרומם למֶחצה מעל משכבו ויסתכל אם הָדוּק הווילוֹן היטב אל המַּשׁקוֹפים; וכשנוכח כי אין כל פירצה, שב וישכּב.

הוא לא יישן עוד.  עתה תהא השעה השביעית, לא יוֹתר.  הוא נרדם רק את אור הבוקר, ושנתו גם היא היתה מרוּסקה.  פעמים אחדות העירוהו אנחות אשתו החדוֹת, אשר ניעוֹרה פתאום.  הוא חש עתה ליאוּת נוראה בכל אברי גופו... אַח – להתעטף ככה בשמיכה, לאסוף את הרגליים מעט, ולנום... לנום... כל הלילה לא יכול לא רק לסגור עין – לשבת ולנוח מעט, גם זה נפלא ממנו.  גופו הגוץ והעגול נִיתַּר ויקפוץ ככדור נפוּח על רגליו הפּעוטות והמהירוֹת, ככַפּוֹת הדוֹב ברוצו, לאורך כל חדרי הבית ולרוחבם.  אמנם גם שתי השפחות היו עֵרות, גם המיילדת ישבה על יד היולדת זמן רב; אולם הוא לא יכול לשבת בשלווה... מבינים אתם – לא יכול, נו... חֶה... הלא יודע הוא היטב, כי הכול, ה-כּוֹל ייעשה גם בלעדו... אבל... אבל לישון עתה אי-אפשר,אי-אפשר בשום אוֹפן.  בקרוב תבוא גם המיילדת... מה הוא שוכב?

בתנועות זהירות מתרומם שמואל בן שמואל מעל הכּר, לא בפעם אחת הוא מסיר את השמיכה מעל בשרו, לוקח את בגדיו מהכיסא אשר למראשותיו בקמיצה אחת, בידו השנייה הוא חוטף את נעליו מתחת למיטה ועל בהונות רגליו הוא נושא את עצמו נשוֹא ושקוֹע, נשוא והתרומם אל האולם המגביל עם חדר-המיטות.  שמה הוא  מניח אֶת בגדיו על כיסא, את נעליו על הקרקע ואת גופו – על הספה התוֹגרמית אשר בקרן דרומית-מזרחית ושואף רוח בהרחבה...

מבעד לחלון מכּה אותו בסנוורים חבילה מצוּיצה של נגוהות השמש, המתפתלת בריקמה המשוּזרה של הווילון האווירי, הפרוּש על פני כל החלל, וכף ידו הנפוחה עם אצבעות גוצות בקצה ממהרת להגן על פניו הנענים...אחר כך הוא מסכין לאט, לאט את האור, ואותה הכּף בעצמה מַטה את הווילון לעבריו ופותחת את החלון.  הוא קם ומוציא את ראשו ורוּבּוֹ החוצה ושואף אוויר במלוא ריאתו.  הכיכר הרחב המשתרע לפני הבית ריק מאדם; ממרום שׂיאה שולחת לו את ברכתה פסגת-המסגד אשר לנוכח, הרוחצת בעדת קרני-נוגה רבות-גוונים... השמים טהורים-טהורים, וכמו מגַחכים... האוויר רענן, משובב נפש... אֶח – על האופנים עתה – ומארש אל השדה; משם אל היער, ושָׁמה – היאורה... אולם פתאום הוא נרתע לאחוריו, גופו שוקע בספה הרכה,מתאנח מעומק הנפש וחצי-חושב : לא לי, לא לי כל אלה... באמת – הוא נכלם פתאום בפני-עצמו – העת לו עתה? מה הוא יושב? הנה התעורר מישה, הוא שומע את קולו מֵחדר-הילדים... פָּרוּע! הוא יעירֶנה בוודאי.  צריך למהר אליו.

והוא לובש את בגדיו, יוצא חרש מהאולם, בא אל חדר-הילדים ומוצא את מישה יושב בעריסתו ומכין את עצמו ל"מלחמה" עם האומנת המשתיקה אותו.  פניו נחמָרים.

– שְׁ-שְׁ, מישה! – הוא מזהירנו בלחישה ברורה ומגיש אצבעו על חוטמו – אַל תהין... התשמע?

– הנה השוֹט! – הוא מוסיף להתרות בילד, בנפול מבטו על המטאטא אשר בפינה; והוא קרב אליו, מוציא שוט ממנו, מגישוֹ לילד ושואל ברצינות:

– התראה, פָּרוע?

והוא תוחב את השוֹט בקיר.

הילד מתקפל, מתכווץ ושוכב בשתיקה.

אחרי כן הוא יוצא מחדר-הילדים, נרגז מעט, בא אל חדר-המבשלות, מביט לעברים ואיננו רואה את המיחם.

השֵׁד יודע אותן! – הוא מתרגז בחשאי – את תה-הבוקר תגֵשנה למועד הצהריים...

והוא הולך לבקש את מי מהשפחות.

הוא עובר על פני חדר-האוכל הפתוח.  השולחן ריק.  בחדר נקי.  עתה היה יכול לשתות תה בהרחבה. איש לא היה מפריעוֹ.  כמה היה נותן עתה במחיר כוֹס-תה בחלב סולד ופת-קיבר בחמאה...

נאטאליה, נאדֶזְ'דה – הוא שוכח, כמעט, את הכול וקרא בקול מלא צער – איפה הן...

כברק ממהרת האומנת הנבהלה מחדר-הילדים ולוחשת:

– השוּקה הלכו... מה לך, מה לך, אדוני?...

– משׁפָּחה שלימה הֵחזיקָה בביתך – הולך לו שמואל בן שמואל הלאה ונוהם אגב-אורחא – וְתֵּה במועדו לא יתנו לך...

וכשהוא ניגש אל דלת האולם מגיע לאוזניו קולו של מישה, אשר כבר הספיק, כנראה, לשכוח את אזהרתו המאיימת.  שמואל בן שמואל לא ידע את נפשו... אַח – לא יצלח..! אַח – ילד פרוע! דַבּר – אל תדבּר, לוֹ אחת היא!...

הוא נעקר ממקומו, מתפרץ אל חדר-הילדים ברעש, חוטף את השוֹט בידו, דוחה את האומנת הנבהלה בידו האחת, בשנייה הוא מפיל את מישה בדחיפה אחת, מוריד את השוֹט בכוֹח על בשרו הרך וצועק בקול:

– הֵא... הֵ... הלא כבר אמרתי לך פעם... טוב?... האֵם חוֹלָה...

ואולם עתה חושב מישה, כי יש לוֹ הצדקה להרים קולו בכוח...

– הס! – מרעיש שמואל בן שמואל את הבית, ורוקע ברגלו.

הילד נרתע ועוצר את בכייתו, ומחדר-המיטות נשמעת אנחה ממושכה...

שֵד ארור... העִירֵנָה! – מתחלחל שמואל בן שמואל, חורק את שִׁיניו לילד וממהר אל אשתו.

– הַחזיקה אומנת – הוא עוקץ. באֶרס את האומנת בעוברו על פניה – והואילה בעצמך לטפל בילדים...

– אבל – מתחילה האומנת.

אולם שמואל בן שמואל כבר סגר אחריו את הדלת, והיא גומרת בנדנוד-ראש:

– הוא בעצמו עודנו נזקק לאוֹמנת!...

II

מאוד חרה לה לזינאידה מאקסימוֹבנה על אשר העירוה משנתה.  היא נרדמה בשעה מאוחרת בלילה, נרדמה מִליאות נוראה והתעלפות האבָרים, ואחרי כן התעוררה פתאום פעמים אחדות מכאב-ארעי בבטן, עצום מאד, אשר היה אוֹחזהּ פתאום לרגעים, עד לבלי מְצוֹא מקום לרגליה החלכּאוֹת... אנחותיה-יבבותיה המחוּדדוֹת היו מעירות כפעם בפעם גם את אישה ה"מִסְכּן", והדבר היה מציק לה – מבלי הבט על מה, או דווקא מפני, שהוא היה קופץ ממיטתו כנשוּך-נחש, מסתובב בחדר כמטורף, מבלי דעת מה לעשות, ופניו הנסוכים-שֵינה היו מפיקים ייסוּרים כל כך רבים, עמוקים, מפַכּים... אולם עתה לא יכלה לשלול מעצמה את העונג להיאנח, אף על פי שלא חשה כל כאב... חפצה לזכּות את עצמה...

שמואל בן שמואל התפרץ החדרה ופניו היו מעוּותים מייסורים עמוקים.

– אַח הילד... מה לך, זינוצ'קה?...

– אין דבר – נושמת זינה באנחה ופניה המוקטנים והמעוּותים כמתעדים להתעטש מאירים כמעט –שב פה...

– אולי תשתי כוס תה... אַח, השפחות...

– הירגע, שמואל... אין... אני צמאה...

– כבֵד עלַיךְ הדיבֵּר? – גוחן שמואל בן שמואל, נושק לאשתו על מצחה החם ומחליק את שערותיה.

– אין... דבר – נושמת זינאידה.

– המיילדת הבטיחה לבוא בשעה השמינית – אין שמואל בן שמואל מוצא מרגוע – בקרוב תבוא...

– הירגע נא, שמואל – נושמת היולדת ומגחכת בחולשה – הכול ייעשה...

– אַח, זינוצ'קה  – מתמוגג שמואל בן שמואל בפנים מזדעזעים, הולכים ומאירים – אני יודע... יודע אני... אבל לחשוב... להעלות על לב...

– מָה-ה? – מתחלחלת זינאידה ומטָה אוזניים.

– להעלות על לב – נבוך שמואל בן שמואל – כי... כי אתְּ צריכה לסבול... צריכה... את הכול צריכה לסבול...

על פניו הופיע גיחוך מוזר...

ופני זינאידה מאירים בהארה של עצב, כשהיא באיתנה, היא נושקת לו ברגעים כאלה על שפתיו.

– מדוע לא תשתה תה? – לוחשת-נושמת היא בחיבה גלויה.

– אַח, תה... עוד אספיק...

 – הן לי הוקל מעט – חפצה זינאידה להתנודד כמעט, אבל לשווא – לך ושתית...

– עוד אספיק, זינה... עוד אספיק – מסרב שמואל בן שמואל, קם מן הכיסא ומנתר אל הדלת...

בחדר-האוכל הוא מוצא כבר את הכול מן המוכן.  על טס-כסף מרובע-מוארך רותח המיחם הממורט ומעלה עמוד-אֵד, המתנשא ושוסע את פס שברירי-הנגוהות, שמתחה השמש באלכסון החדר מן החלון אל הפינה! הכוסות נקיוֹת ומסודרות; על הפינכה בתווך מזהירה החמאה הטהורה; על ידה מתאדמת חלה חדשה ופני פת-הקיבּר אשר אצלה מכסיפים... הוא ניגש אל השולחן, ממלא לו כוס, מלבינה בחלב, ומוריד את כריסו על הכיסא.  אחר כך הוא שולח את ידו אל החלה, לוקחהּ, מניחהּ, לוקח את פת-הקיבר, מגביהה ובידו השנייה הוא לוקח את הסכין; אולם פתאום מזדעזעת ידו כמעט ותיכף הוא מניח  בהחלטה את פת-הקיבר על מקומה, לוקח את החלה, פּוֹרסהּ ומורח עליה חמאה; ועד שהוא מורח, עיניו מדלגות מן החלה אשר בידו אל הכוס, מן הכוס אל הסוּכּרייה...

אולם מבעד לחלון אשר לשמאלו מופיעה לפניו פתאום תמונת המיילדת הממהרת.  רגע הוא מתנשא בחלחלה-קודחת, אבל תיכף הוא שב ויושב, ממהר וגומֵא מהכוס מלוא לוגמו, סוגר רגע היטב את שפתיו ופניו מתעוותים; אחרי כן הוא עושה בשִיניו כ"ף יוונית בחלה המרוחה, לועס בחשק ומביט לרגעים אל עֵבר הדלת.

– נו, מה חדש... צפרא טבא! – שופכת עליו המיילדת המהירה דְלי-שלם של רענַנוּת-החיים בהיראוֹתה על הדלת.

ושמואל בן שמואל משליך את הלחם מידו, ממהר לבלוֹע את בּלעוֹ, קם מכיסאו במהירות ומספר למיילדת בחום את אשר עבר על היולדת מעת לֶכתה מפה – מֵעִר הערות, שואל שאלות וחוזר ושואל; כשהוא גומר, הוא מוביל אותה אל חדר-המיטות.

ואז מתחילות הטרדות האופפות אותו מבלי תת מנוח : הגחינות אל היולדת, ההסתבכוּיות עם השפחות, הערות המיילדת ובקשות היולדת, כי יירגע, כי ילך לנוח, כי הכול ייעשה בלעדו – ותשובותיו הנלהבות.  רָעֵב, צמֵא,עיַף, נרגז, נגרש וחרַד הוא מלַא את כל הבית, מצווה, ממלא פקודות, נושא, נחפז, נכשל, זורק, שובר, מַזֶּה – ואוזניו תשמענה רק את יבבות אשתו התכופות, הדוקרות את לבבו כמקדח...

III

בשעה השנייה בצהריים נרדמה היולדת.  שמואל בן שמואל ישב עם המיילדת בחדר-האוכל ויסעדו את לבם בדומייה.

כאשר הביאה המבשלת את המרק, מסרה לו יחד עם זה גם טלגראמה אשר נתקבלה זה עתה.  שמואל בן שמואל פתח את הטלגראמה ויעבור עליה ושפתיו עוּותו בצחוק חלש של יאוש:

– אתמול ביליתי שם כל היום ואיש לא היה, והיום – בא...

המיילדת מביטה רגע בפניו כמתפלאת ומורידה את עיניה אל הקערה.  שמואל בן שמואל מתנשא כמעט מכיסאו ויושב שנית.

– סוֹחר... לקנות עצים בא – הוא משתדל להסביר לה – אתמול חכיתי... מדוע לא תאכלי, גברתי?... פני המיילדת אוֹרו כמעט.

– אין דבר... אֶ. נו. ומדוע לא תסע, אדוני, היום? בכל אופן...

– מה גבר-תי מדברת! –– מזדעזע שמואל בן שמואל, מתכנס לתוך עצמו, מגין על חזֵהו בידו מדבריה ושוסע אותם – היכול אני...

– איני מבינה! – מושכת המיילדת בכתפותיה – במה תוכל להושיע לה...

– אח, כן – מטפל שמואל בן שמואל בכיסאו, חוטף את המפה ומוחה את שפמו – יודע אני... אני יודע... אבל, הסכימי נא, גברתי... אֶ... מה?

– איני מבינה – עומדת המיילדת על דעתה.

–אנא מלאי את פנכתך, גברתי! – מזמין שמואל בן שמואל, לוקח את פנכת שכנתו וממלא אותה.

בחדר השתררה שנית דומייה.  שני הסועדים העמיקו כל אחד מבטו בפנכתו ונשמע היה רק רול גמיאת המרק, אשר התמלטה חליפות משפתותיהם, ופיכפוּכוֹ בבית-הבליעה...

כשהגישו את הקפה הגיעה אנחת היולדת לאוזן הסועדים.

– הֵקיצה! – קוראת המיילדת ומתנשאה במתינות ובהחלטה.

– אַח! – נִטְרָד שמואל בן שמואל, קופץ ממקומו ופונה לעבָרים.

– שתה נא, שתה, אדוני! – מחזירה המיילדת את פניה ומרגיעה את הבעל הנרעַד.

– אח, לא, אנא...

– נו – מגחכת המיילדת בקול מצווה, שיש בו אי-רצון לאחרונה, הלא יש לי הרשות לצַווֹת עליך...

שמואל בן שמואל מתאנח, מוריד את ראשו ויושב; אולם תיכף הוא קם ומתחיל להתהלך בחדר, מסלסל את שפמו.

כששבה המיילדת כבר מצאה אותו גומא את הקפה.

– נו – קראה בשמחת-עורמה – הכול כסדר....

שמואל בן שמואל ממהר בכל זאת אל חדר המיטות.  הוא מוצא את אשתו שוכבת באותה הפּוֹזָה שעזב אותה; ורק אנחותיה אינן עוד תכופות כל כך...

– נו זינוצ'קה? – הוא שואל אותה בהשתתפות עמוקה.

זינאידה מיטיבה לו את פניה החולנים בחולשה; אולם תיכף עוברת מעליהם בת-הצחוק, והיא פונה אליו ישר:

– שמואל, מה משפט הטלגראמה, אשר קיבלת?...

– אין דבר... רִבקין...

– בא?  שואלת היולדת בפנים עסוקים – מדוע איפוא לא תסע?

– לאן? – מתפלא שמואל בן שמואל.

– אל החווה – מתפלאה עקרת-הבית במועדה – הלא הוא מחכה...

– כן... אבל...

–אבל?...

– איככה... האפשר...

– הבלים, שמואל – גוזרת זינאידה – יכול אתה לנסוע...

– אפשר... לענות לו בטלגראמה, כי...

– אַח, שטויות! – יקצר רוח זינאידה – נו, שמואל, הלא תאחר... עוּף... את המועד...

ש מושך בכתפותיו, מברך את אשתו, נושק לה על מצחה ויוצא מן החדר.

IV

כשנכנס שמואל בן שמואל אל העגלה, בחר לו מקום באחת הפינות וישב לו דומם.  הוא היה עייף מאוד.  כל היום לא ידע מנוח וגם רוח צח לא בא אל קרבו מן הבוקר.  המיילדת הזהירה במפגיע לבלתי פתוֹח כל חלון; ולכן לא שכר לו עגלון, ויחליט ללכת רגלי אל התחנה, דרך החורשה הקטנה, המובילה לשם ישר מן העיר.  אולם ההליכה הזאת הלאתהו עוד יותר, והוא יושב עתה בראש מוּטה, מלא חפץ אחד ותשוקה אחת – לנוח כל שהוא... העגלה ניתקה ממקומה.  שמואל בן שמואל מקשיב לשקשוק האופנים במרוצתם ולוֹ נדמה, כי לא את משק האופנים הוא שומע בהשתקשקם, אך את משק רגליו הוא ורגלי השפחות, הרצות רצוא ושוב בכל חדרי ביתו ומקשקשות בַּכּוֹסות וּבַטסים וּבַפחים ובכלי-המיילדת.  באוזניו מצלצלות אנחות אשתו, פקודות המיילדת ולחישת השפחות והוא חש, כי הוא עייף, עייף מאוד ומעוּנה עד להתעלף... הוא נכון עתה לנפול, כמדומה לו, לנפול מלוא קומתו פה, באמצע העגלה, ולנום, לנום... אח, מה טוב היה עתה להירדם רגע, אך רגע אחד.  אבל מה קול השריקה האיומה הזאת? האמנם זינאידה? הוא התחלחל ומניע את כל גופו אל עֵבר חדר-המיטות, אבל רגליו החלכאות מתפּטרות מעבודתן והוא נופל, פוצע את מצחו ופוקח בעל-כורחו את עיניו...

המסע עמד...

שמואל בן שמואל מבין תיכף את אשר עבר עליו, אולם מבלי הבט על כאב-מצחו הגדול הוא ממהר, לוקח את מקלו ויוצא.  רבקין מחכה לו על התחנה, שֶשָמָה גם ה"סחורה".  השּׁינה עוברת פתאום מעל עיניו, והוא נכנס את רבקין אל בית-הנתיבות, יוצאים פעמים אחדות וניגשים אל הקרשים המונחים מעבר למסילה, מסתכלים בהם, מתווכחים, מתלהבים, נכנסים עוד הפעם וחוזרים ויוצאים – וכעבור שעה הם גומרים את העסק.  רבקין נוסע עם מסע-הערב הביתה, ושמואל בן שמואל, אשר עד בוקר יום מחר אין לו עוד מסע, לוקח את מקלו והולך לו אל חוותוֹ, המשׂתרעת מהלך רבע-שעה או עשרים רגעים מן התחנה, ללון שם.  אגב, יפַקח בבוקר על הזורעים...

השעה העשירית בערב, באחד מערבי האביב היותר רעננים, המצויים רק באותן הנפות הפוריות.  השמַים ממעל היו טהורים, בהירים-טהורים וממלאים את כל היקום אוֹרה לבנוּנית-קרירה... הס... רוח לא יפוח.  עצי היער עומדים חולמים, מתדבקים, ונדמה היו כמו מקשיבים הם בכל מיתרי נפשותיהם היותר ענוגים לדממה הרעננה, לדממה הנושמת בדבר-מה... ועל צמרותיהם צף הירח המלא, ודומה היה כי עוצר הוא את נשימתו והליכתו בכוונה...

שמואל בן שמואל הרגיש את עצמו שוקע ברעננות-צוהלת... לפעמים יגיע לאוזנו קרקורם הצנוע של הצפרדעים מהבצה אשר מעֵבר ליער והוא שומע בקרקור הזה מעין שבח והוֹדיה לחיים ישרים...

הוא לא יִישן עתה בבואו... הוא מרגיש את עצמו מלא כל כך גילת-החיים וגאוות-החיים... מה איפוא יעשה? כן... רעֵב הוא... הוא יצווה להכין ארוחת-חָלב... מה נעים יהיה עתה לאכול ארוחה כזו... הוא יכול עתה לבלוע את "ראש הסוס"... כן,... אחר כך יגמא כוסות אחדות של חלב קריר... או אולי תה... כן, תה... תיאודור יגיש את המיחם, ינקה את הכוסות והוא ידבר עִמו... איכּר חכם הוא תיאודור; הוא אוהב לשוחח עמו לפרקים... הוא מספר לו את עבָרוֹ... יש אשר בדבּרוֹ עמו הוא חולם, כי קורא הוא את ספוריו של גלֶיבּ אוּסְפֶּנְסְקִי... אמנם חלב קר טוב מאוד אחרי לביבת ביצים שמֵנה... הוא יצווה להכין לו לביבת ביצים...

ושמואל בן שמואל חש את אותה הקרירות המשובבת, המתפשטת לאט, לאט בכל יצורי הגֵו מפעולת החלב הקר אחרי ארוחה שמנה – ומרחיב את צעדיו...

מרחוק הוא רואה כבר את ביתו היפה, האחד והמיוחד, המתנוֹסס מימין למסילה.  אמנם, יפה הבית עד להפליא.  לא לחינם ימלא כל פה תהילתו.  הוא בנוי אמנם בטוב-טעם... העלייה, המעקה, האילנות, הגינה הנהדרה... הוא רואה אור רק באחד החלונות. תיאודור עושה בוודאי כבר הכנות לשכב... מה יגדל תמהונו!...

פתאום מתחיל האוויר הרענן להירטב במֶתֶק מלאנכוֹלי רטוב, ובמרחבי-היער זוחלת ומתפשטת לאט לאט שירת-חֶרש מלאה הֲמִייה רַבָּה:

Зна–ет только ночъ глу–бо–о–о–кая-а

Я-к  по–лади–ли о–ни…

[יודע רק הלילה ה-ע-מוק, / איך הִשְתַּחווּ הם...]

הקול מפכֶּה ומתפּלל חרש מתחת לאחד האילנות הקרובים.  שמואל בן שמואל עוצר בהליכתו, מקשיב לַמלים וכמו יחדור אל תוך המלודיה-הנשמה הזאת: אולם תיכף הוא מכיר בה את קולו של תיאודור וקורא לו...

– תֵּיאוֹ...

אבל מפסיק הוא באמצע המלה, מקשיב עוד מעט וקורא בהחלטה:

–תֵּיאוֹדוֹר!...

והשירה עודה מקֵרה חופשייה, חודרת...

– תיאודור – מרים שמואל בן שמואל את קולו.

– מי שם? – מצטער תיאודור ומפסיק את שירתו מבלי-נוע.

– תיאודור! – מגחך שמואל בן שמואל וחפץ, כי משָׁרתו יכירנו בקולו...

– אח, שמואל בן שמואל! – קופץ תיאודור וממהר אל אדונו – ערבא טבא... לא הכּרתי, שוטה...

– ח-חֶה-חֶה-חֶה! – ריקדה כריסו של שמואל בן שמואל בהנאה – נו, מה יש חדשות?

– חדשות?... יָדוע! – מגרד תיאודור את עורפו ומפהק בזהירות – הזורעים לא עבדו היום...

 אַה, כן, בשל החג... היודע אתה, תיאודור, את אשר אבקשך? – נו?

– הכינה נא לי ארוחה...

– ארוחה?

– כן, כן... ארוחה של חלב...

– של חלב? ... נו-מה... אפשר!

– אבל מהֵרה, גוֹזָל... חמאה יש?...

– מובן! כיצד לא יהיה?

– נו... ביצים?

– לביבת-ביצים מַשְׁמָע?...

– כן, כן, לביבת-ביצים, תיאודור...

– אפ-שר!

– נו ושָׁם... חלב קריר... המיחם הָכִינָה...

– המיחם? אוֹמַר איפוא לאַקְסִינְיָה...

– אקסיניה?

– כן... הרועָה החדשה... מן הכפר שם...

– אַ... האמנם באה כבר?

– כיצד איפוא... היום...

– נו, טוב!

ושמואל בן שמואל הולך לו הלאה.

– אַ-אְ-אוּ חַה-חַה-אַ! – מפהק תיאודור ומתמתח בכל גופו – עת לישון... בטרם בוקר קמתי...

– מנורה יש? – חוזר שמואל בן שמואל ושואל.

– בעלייה.

ושמואל בן שמואל עולה אל העלייה, מעלה את המנורה ויושב אל השולחן.  בראשונה מַכֶּה האור את עיניו בסנוורים, אחר כך הוא מסכין אתו, קם מכיסאו, משפשף את ידיו בהנאה, משימן בצלחות מכנסָיו, מבליט את כריסו, מתהלך בחדר ומשורר בקול שָׁמֵן, צר ועגול:

– טוֹ-רֵי-אֲדוֹר – טוֹ-רֵי-אֲדוֹר-ר...

– נו עֶרֶב! – מקבל שמואל בן שמואל הנאה מעצמו ומכל הסובבהו.  פתאום עולה על לבו שירתו החרישית של תיאודור.  בן-חיל! הוא לוקח את הכיסא, מוציא אותו אל המעקה ויושב שם.  הלילה הנפלא מחבק אותו שנית והוא מרַנֵן חרש...

– הכיני איפוא את הכול – מגיעה לאזניו פקודת תיאודור – והגישי...

– טוב! – הוא שומע קול-טהור מצלצל...

ושמואל בן שמואל נזכר, כי במשך הקיץ העבר המיר ארבע רוֹעוֹת, אין לו מזל להן.  נרפות הן כולן, עצֵלות, ומענוֹת את הצאן בצמא... הוא ינסה את זו; יראה מה טיבה.  אולם בשנה הזאת לא יעוּנה עוד הרבה.  הוא יסתכל, הוא יראה עוד בשבוע הראשון.  אם לא – אֶל אֲשׁר מִשָׁם באתְ, יקירתי!

לאוזניו מגיעה שירתו של תיאודור מתחת לאילן, הנלחמת עם התנומה.  הוא חדֵל לחשוב על הרועות וחוזר על דברי השירה, המדגדגת את לבו, ומותחת גיחוך-קל על שפתיו...

כעבור רגעים אחדים נכנסת אקסיניה – עלמה כְּפרית, בריאה, רעננה, חכלילית ומְדַלֶּגת מעת לעת, ותשׂם על השולחן את הארוחה.  שמואל בן שמואל ישב לאכול בתיאבון גדול.  אקסיניה התחכּכה רגעים אחדים אצל השולחן, השתעלה בנשימה כבֵדה; אחרי כן לקחה את הסכין, אשר היה הרחק מעט ממושב שמואל בן שמואל, ותניחהו על ידוֹ ותאמר:

– הנה סכּין...

אחרי כן השתעלה עוד פעם ותצא.

ושמואל בן שמואל התנפל על הלביבה השמֵנה, כאיש שלא אכל שלושה ימים רצופים.

אקסיניה הביאה ותצג לפניו כד חלב-קריר, אחר כך הביאה את המיחם.  היא השליכה על אדונה מבט חודר ותפן לו עורף בעצלתיים.

– והכוסות? – שואל פתאום שמואל בן שמואל בפה ממוּלא.

– אַ-ס? – שואלת אקסיניה בחציפוּת-חרוצה רועדת כמעט...

– הכוסות? – חוזר שמואל בן שמואל על שאלתוֹ, מעמיד עיניו על הרועָה, כאילו אך עתה הרגיש במציאותה, ולעיסוֹתיו נעשות לרגע איטיוֹת...

– תיכף-ס! – עונָה אקסיניה, מעיפה עליו זוג עיניים שוֹבבות, פונָה אליו עורף בתנועה חרוצה בלתי-מסוּמנה, שיש בה גם דילוּג, ונעלמת.

שמואל בן שמואל מרחיק מעליו רגע את המַרחשת ונשען אל משענת כיסאו; אולם תיכף הוא מתחיל לאכול שנית, ורק אכילתו נעשית מהירה, קודחת-מהירה...

וכשהרועָה נכנסת ונושאת כוס בידה, הוא שואל אותה מדוע רק אחת ולא יותר...

– כמה איפוא? – מתפלאה אקסיניה בעורמה.

– וְאַתְּ?

– אני.. מה אתּה...

אקסיניה מורידה את ראשה ומבטת לארץ.

– הביאי איפוא עוד כוס אחת! – מצַווה האדון.

– אפשר!

וכשהיא מביאה את הכוס הוא מצווה עליה לקחת כיסא ולשבת על ידו.

– אִכלי איפוא! – הוא מראה לה על המרחשת כשהיא יושבת ומבטת אליו לרגעים בגניבה.

אקסיניה עושָׂה תנועות משונות אחדות ואוכלת בזהירות – כעירונית...

המכּבר באת הנה? – שואל אותה בתוך כך. שמואל בן שמואל וקולו רועד.

היום – מעיפה עליו אקסיניה את עיניה הבוערות, מגחכת בעורמה ומוסיפה אחר כך בחשיבוּת – מהעיר באתי רק אתמול...

– כן... אתמול – מחפש שמואל בן שמואל מלים – אֶ... מדוע לא תאכלי?...

– מִירְ-סְ-סִי! – משתחווה אקסיניה בישיבה בכובד-ראש.

– אָה, גם מלוּמדה אַת – צובט שמואל בן שמואל את לחיה המלֵאה והבוערת ועיניו נסגרות למחצה – ככה אהבתי!

אקסיניה עושה תנועה משונה, כחפֵצה להזהיר, כיאוֹת לה, ומַבטת בשמואל בן שמואל – והוא מגחך לה במבוכה...

ככלות הארוחה לוקח שמואל בן שמואל בידיים רועדות את כד החלב, ממלא שתי כוסות, נותן את האחת לה ואת השנית הוא שותה לחיי ה"רועָה היפה" בקול נפסק, אחרי כן הוא יושב על הספה ומושיב אצלו בלי דברים את אקסיניה.  אחר כך הוא שם את ידו המלאה על חלקת צווארה החם, מגיש את פניו אל פניה הלוהטים ושואל אותה והיא מספרת לו, כי עד הֵנה היתה משרתת בבית אחרים בעיר.  אחרי כן הוא קם ממושבו, מחבּקה ומטייל עמה בצעדים נלוזים בחדר, ואחר הוא נושק לה על שיפולי צווארה הגלוי ואומר לה, כי יפה היא עד מאוד, והיא מגחכת לו ומספרת, כי שם בעיר היה רווק אחד בן האדון – אוּ-ווּ, בחור!... מָהיר היה – היא מוסיפה ומתאמצת אליו.  אחרי כן ישבו שנית על הספה רועדים, ואחרי כן כבתה שם המנורה - -

 

ובבוקר, בשעה העשירית, עומד שמואל בן שמואל על מעקה העגלה צוהל, רענן, שבע-רצון ונותן פקודות לתיאודור, בנוגע לכלכּלת החווה...

– ואת הרועָה החדשה – הוא מוסיף בקול, בהינתק המסע ממקומו – התהלך נא כיאות, תיאודור.  כמדומה לי, כי אִתה נשלים... שלום!

V

יחד עם השדות הירוקים הנגוזים מעיני שמואל בן שמואל, העומד ומביט בחלון העגלה, נגוזה גם צהלת נפשו.  במידה שיקרב המסע אל העיר, כן תגדל סערת-נפשו פנימה.  הוא עוזב את החלון מקוצר-רוח, מתחיל להתהלך, בהתנודדו, לאורך העגלה, פניו נעשים לאט נענים, חולַנים ושפתיו נעות:

– אַח, מסכֵּנה, אַח, מסכֵּנה...

וכשהמסע בא העירה הוא שוכר לו עגלון ומצַווה לרַדף את הסוס בלי חמלה; וכשהמיילדת פוגשת אותו על הסף ומבשרת אותו בפנים חצופים-נהנים כי תאומים נוֹלדוּ לו, זורמות עיניו דמעות-גיל והוא ממהר כֶּחָתוּל אל חדר-המיטות, כורע על ברכיו לפני אשתו החיוורת, העייפה, המגחכת לקראתו בחולשה, נושק לה על מצחה ברתיחה, וממלמל בכבידוּת מסערת-נפשו הגדולה:

– נו... מזל... טוב לך, זינוצ'קה!...

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה