_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

התנצלות המחבר / אברהם גולדפאדן

בשומך עיניך, קורא יקר, אל שירי אלה, אשר בשפת קדשנו יסודם, אז גם אנכי אקח לי מועד לשום עיני לך ומבין מפרשי רשמי פניך אקרא הגות לבך, כי רוח התימהון על פניך יחלוף ושחוק-קל כחם צח עלי אור תנצור על דל שפתיך:  "הגם בשפה העבריה יד גאָלדפַדען עשתה חיל? . . .

אמנם כן, קורא יקר!  לפניך אקרע סגור לבי ועיניך תחזינה מישרים כי לא בי האשם בתתי ספר כריתות לשפה אהובתי יעלת-חן, אשר עגבה עלי בימי ילדותי ודדיה הרווני נחת, הלא היא נתנה לי בראשונה לשון למודים ותלמדני טוב טעם ודעת, היא דברה אל לבי בשפתיה נוטפות אמרי שפר ומחֲלֵב שדיה ינקתי מליצה ושיר, כל עתותי ורחשי לבבי הקדשתי כליל על מזבחה כי כל מעיָנַי בה וכל בה חיי רוחי;  היא נתנה בידי כנור נעים ורוח השירה החלה לפעמני! – כגן עדן היתה אז הארץ לפני ותפתח התולדה בל אוצרותיה למולי: עיני ראו איך שושני חמד, בבקר לא עבות, רחצו פיהם בנקיון אגלי טל אביב טרם אמרו שירה ליוצרם רב עליליה: שמחתי על המחזה הנשגב עת ההרים רקדו כאילים, כל עצי היער רננו והנהרות ימחאו כף;  שמעה אזני ותָבן לה רננת כוכבי בקר וקול דממת רוח צח על שפָ ים (שפים)-בסוד שיח שרפי קדש;  לבי כחֲלִילִים יהמה כי טוב זמרה כי נעים. . . ותתעטף עלי רוחי. . .  ואזמר ואשיר בשירים, מבלי משים כי אחי המשכילים ומורי בית מדרש הרבנים נתנו כבוד ועז לשירי וישימו עטרת תפארת על ראש "משורר הצעיר" – אך אהה, לשמחה מה זֹה עשה!  פתאם כנורי נהפך לאבל, כי בעת אשר נפשי גרסה לתאבה לראות כל שירי נכתבים בעט ברזל ועפרת ויהיו לספר אחד ובקחתי בידי חבורי הראשון וָא גיש (ואגיש), הה זעוה!  כי קסמים בידי. . .  ברגע זה נהפכתי לאיש אחר. . .  אלי דבר יגֻנב. . .  ותקח אזני שמץ מנהו – דממה וקול שמעתי:  "מחבר עברי הנך!"

אבל וחפוי ראש ירדתי פלאים ממרומי הר אָלִימְפְּ וראשית פרי עטי תחת זרועי למכרם בשוק לכנעני נכבדי ארץ – הה חרפה!  אנה מפניך אסתר?  מי מִלל לי כ  ככנף עוף כנף העשוי למטאטא ימכרו כנפי-אוח-הדמיון, האם שקול שקלתי תנועות שירי י"א ומלעיל למכרם בפלס כבצל ושום, הבמאזנים ישאו יחד? – מי מדד בשעלו רסיסי טל בקר למכרם במשורה בעד אגורה אחת?  הבכסף מלא – תצפצף ותסלסל בהוד קולה המזמרת בליל מבין עפאים, ומה בצע כי תערכו לה? – וכמענה על שאלותי אלה כאוב מארץ מדברת הקשבתי רב קשב: האנק דום!  רל תעמיק שאלה! מחבר עברי הנך !! –

אמנם מחבר עברי אנכי ואל אחי העברים אשים מגמת פני, אשר כמוני כמוהם נולדו על ברכי השפה הקדושה והטהורה וכגבר מתרונן מיין שמתי פעמי לעיר ב.  לדפוק על פתחי נדיבי אצילי בני עמי ולהגיש לפניהם ראשית מנחת שירתי תוכה רצוף מליצה וצוארה נאוה בחרוזים, ולבי היה נכון ובטוח כי תמצא חן וחסד בעיניהם, ולא יראתי מבקרת משפטם (כי כבר שירי יצאו מאֻשרים ונמלטו בחייהם מחרב חדה מורי היקר המבקר מוהר"ר ח"צ לערנער, אשר ירדוף באף הדגושים וישמידם מעל ספרי), אבל אהה, לתוחלתי כי נכזבה!  כי תחת מענה רך השיבו לי דבר מר כמו דבר בליעל יצוק בי – הם הרעימו פניהם, מצחם עשו כנחושה, ובצואר עתק פערו עלי פיהם כשאול: מי זה האיש החפץ חיים ללכת כרוח הזמן, יִוָאֵל לבלות עתותיו לריק לקלוע זֵר פטורי ציצים על ראש שפה בשכחה אשר כבר עבר עליה כלח? שא עיניך, משורר צעיר, והביטה מי זאת הנשקפה כמו שחר מתרפקת על דודה?  הלא היא ההשכלה! – רוח עת החדשה הנה זה בא ועלינו רק לשום מעינינו בשפות עמים כִּי חיים הנה חיים כלהן היום ולא להחיות עצמות היבשות ולאמר לשפה המתה "חֲיִי" אשר אין לו כל רוח בקרבה... צא לך בעקבות שפה נכריה ורעה את מליצותיך על משכנות הגוים!! –

בשאט בנפש  יצאתי מאת פני הבוגדים, אשר בגדו ראשונה כמו נחל בשפתם הקדושה, וכשבלול תמס הלכתי לביתי, ובבואי אל חדר משכני פנימה ואתבונן עלי ואביטה 4 והנה פצוע אנכי מכף רגל ועד קדקד;  כמשמרות נטועים תקעו בלבי חצים שנונים אלה, אשר פלחו כליותי-בכאב אָנוש פי שנים  הוצאתי את הקוצים מלבי ובתבונות כפי סדרתים אחד אחד כתבנית ארון לקבור שם את מתי;  בלב נשבר וברוח נכאה שמתי את ספרי בארון ומפי מלים אלה התמלטו: בואי בשלום אל משכב אבותיך שפה אהובתי!  קשה כשאול הה הפרדי מעמך;  אולם לא בי האשם, כאשר הָרְאַת לדעת,כי המשכילים  ההם הפרידו בינינו והם הם היו בעוכרַי – כַפרי לי אהובתי כי צעיר לימים אנכי ואין לאל ידי להלחם בעדך מלחמות תנופה;  אולם עוד מישרים אהבך ותורתך לא תמוש מפי עד עולם כי לשמך ולזכרך תאות נפשי – אבל להסתופף בחצרות קדשך ולהקטיר לשם כבודך חדשים לבקרים קטרת מליצותי לריח ניחוח באפך, לשיר לך שיר חדש בקר וערב על הגיון בכנור כאשדר הסכנתי מנעורי, זאת לא אוכל – אנא אהובתי!  אל באפך תוכיחני, שפוך חמתך על הסופרים אשר בשמך רק קראו והיית להם לכסות עינים דרושה לחפציהם. . .  ובקרבם בוז יבוזו לך... אולי במדעם, יקללו הוריהם ומוריהם, יען בימי נעוריהם בעת אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם כשור לטבח יובלו לבוא בברית עם נערה זקנה מבנות היחש, ולא נתנו להם לזנות אחר לבבם ולקחת להם נשים מכל אשר בחרו;  וזה לך האות כי כנים דברי: דרשו ותמצאו כי רבים וכן שלמים מסופרי עמנו בניהם חצי מדבר לשון עם ועם ואינם מכירים לקרוא ספרי קודש!!... ועוד זאת כי ..... אך שְׂעִפַי ישיבוני ובעבור חושי בי !! –

אכן, לשוא שקד עט סופר מהיר!   אלכה נא ואשובה אל אחי בני דַלַת העם!  אנכי לעמי אנכי אשירה!  ואם שפתו שפת-עלגים לא יגרע כבודי ממני.  ידבר עמי עם ממֻשך ומורט, בשפתו ממֻשכה ומורטה, (זשאַרגאָן) ידבר!  ואנכי אעננו בקול שירי!! – שם, שם ברחוב צר ומצוק מְקוֹם יְפַכּּו מי-רגלים וצחנתם תעלה באף כל עובר אורח;  שם בפסח על משענתו, נשען בית קטן נמוך על יד בול-עץ-רקב, קירותיו מבחוץ בָצֵקו, כבטן אשה הרה, אשר תקרב ללדת, שם, מחרכי חלוני שקופים אטומים מציץ העני באימתה ופחד, שם, תחת משא חיים מרים, תֵאָנֵק נפש נכאה, איש מסכן ודל, אשר מפעל כפיו לא ישבע לחם, ובירכתי החדר, אשר חשך התֻלתו על מטת עץ נשברה, מתהפכת בחליה על משכבה אשתו התמימה והאֻמללה, ועולליה הערֻמים, עטופי הרעב סביב למטתה; שם שם אנהגך אביאך, בת שירתי!  מבכי העוללים האלה יוסד עז שירי, מהרי בת שירתי!  קחי בידך את הנבל!  קרבי פי הנבל אל פי האֻמללה והגה אנחותיה ישָמע בקול!... תשתפך נפשה ביגונה וירוח לה... הה!  קול ענות חלושה מרגיז לב ונפש!  מהרי בת שירתי!  אספי בחָצְנֵך הקולות האלה וכִתְבִים על לוח לזכרון, ובא הנדיב השוע ויקנה הזמרות ויביאם בהיכלו, ובנותיו הרכות והענֻגות, אשר לא ידעו רגז, תקראנה מספר ותנצחנה בנגינות, פן יתחמץ לבבן וימס כדונג ותזכרנה לטוב אחותן אשר נפשה ברעה תתמוגג ורוח נדיבה תתמכן! – ואני אקרב בלאט אל האֻמלל הזה היושב נדהם נבוך בסבך שרעפיו, ואקח את הכנור ונַגֵן בידי להסיר מעליו רוח היגון וטוב לו. מה נבהלת פתאם, אחי, ותרגז ממקומך לקול מיתרי כנורי?  הן לא מוזר לך המזמור הזה, הלא תכירהו לא בדיתיו מלבי, הלא הוא רק הֵד אנקת נפשך הנובעת ממעמקי רגשות לבך!... עורה כנורי, עורה!  אשיר בשירים על לב רע!  דמעות אראה?  דמעות!... שימה, שימה דמעותיך בנאדי!  כי כוס מלא בידי כוס תנחומין, שתה גם אתה ושכח רישך!  יחד נשתה יחד נשירה!  גם אתם עוללים אֻמללים, אשר נחר גרונכם מבכי, אל תמנעו קולכם! יחד נבכה יחד!  במקהלות נשפוך שיח לפני אל רחום וחנון מקימי מעפר דל, כי לא יָשִב אנוש עד דכא;  נוחילה לאלהים!  כי הוא ימחץ וידיו תרפינה, עוד נגילה ונשמחה בישועתו, במקהלות נברך יה מעתה ועד עולם הללויה!

נאום המחבר אברהם בן חיים-ליפא הגלדפאדען

קרקא י"ב ניסן תרנ"ז לפ"ק

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה