_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ראשי פרקים בתולדות הישוב

אליהו גולומב

לתוכן הענינים

תולדות ההגנה בארץ לא נכתבו עדיין.  לא נשתמרו בכתב אלא קטעי דברים מפוררים ומפוזרים.  רבים מן המשתתפים בהגמת הישוב, זקנים עם צעירים, אינם בחיים.  הרבה מן החומר אצור בזכרונם של אלה מן המשתתפים החיים אתנו, בהם זקני הישוב.  אין בתוכנו אדם אשר יזכור את כל הנוגע לענין.  וההרצאות דלקמן לא באו לסקור סקירה מקיפה ומפורטת, כי אם לציין ראשי פרקים.

 

א: ניצני גבורה ראשונים

ההגנה היהודית בארץ-ישראל החלה עם ראשית ההתישבות היהודית, ואולי אף לפניה, וימיה – כימי העליה לארץ.  ההתישבות החקלאית שלנו מתחילה בשנות השבעים של המאה שעברה, אך מאמצים של יהודים לעלות לארץ, לבקר או להיחאחז בה, לא פסקו כל ימי הגלות.  ומאמצים אלה נתקלו כמעט תמיד במעשי אויב ומתנקש.  בזכרון-העם נשארו חקוקים לדורות רצח יהודה הלוי בירושלים, ויסוריהם של כל אלה שהעיזו להיאחז בתחומי עיר הקודש במאות השנים שקדמו לתחילת ההתישבות.  אך גם עשרות השנים האחרונות שלפני ההתישבות החדשה הביאו בכנפיהן הרפתקאות רבות ליהודי ארץ-ישראל.  ב-1823 עברו על צפת מאורעות מחרידים המזכירים את זוועות 1929 בעיר זו.  שנת 1840 היתה שנת עלילת הדם בדמשק, והדיה הורגשו גם בארץ.  שנים מספר לפני יסוד פתח-תקוה – בשנות השבעים למאה שעברה – אירע נסיון של עלילת דם דם ביפו.  אז שהה בארץ קארל נטר, – מיסדה של מקוה-ישראל, – ובידו עלה לסכּל את המזימה.  נסיון הדורות שימש, איפוא, לקח לחולמי ההתישבות, והם הראו לדעת כי דרכם לא תהיה סוגה בשושנים, וכי מעשה ההתישבות על כרחו שיהיה מלווה מאמצי הגנה.

היו בין מבשרי הציונות וההתישבות העברית, אשר חזו מראש את צרכי ההגנה, גם ניסו לערוך תכניות הגנה בד בבד עם תכניות ההתישבות.  במכתב הרב קלישר אתה מוצא שורות מעטות וברורות מאוד על הצורך ליסד כוח עברי לשמירת-הסדר, בדומה לתפקידה של משטרה בארצות אחרות.  למעלה מזה אתה מוצא רב אחר מאותה תקופה – הרב עקיבא יוסף שלזינגר מירושלים; הוא ערך תכנית של חיל-הגנה בארץ-ישראל.  הוא חילק את ההגנה לשני סוגים, לחיל-משמר ולחיל-שדה.  הוא קרא להם: שומרי אֵל ולוחמי אֵל, כלומר, אלה שישמרו בתוך הישובים ובקרבתם, ואלה שילחמו באויב בשטחי "השדות והכרמים", מחוץ לגבולות הישובים.  בכתביו נמצא פירוט מעניין, כיצד תיעשה חלוקת האנשים לשני החילות הללו.  לפי הצעתו יחולק הישוב בכל איזור ל-12 ראשים (כנגד י"ב שבטים), וכל ראש יהיה אחראי לשמירה חודש אחד בשנה.  חציו של הראש שומר על הגבולות, וחציו – עושה במלאכה, בשדה ובכרם והוא מצטרף למגינים בשעת חירום.

שונות היו תכניות הבטחון של חולמי ההתישבות.  הרב אלקלעי, למשל, היה יותר "ציוני מדיני" מאשר "ציוני מעשי", והוא תלה את ההתישבות באפשרות של תמיכה מצד מדינות-חוץ.  על כן היו גם חלומותיו על עניני ההגנה שונים מאלה של קאלישר ושלזינגר, שהיו "ציונים מעשיים".  הרב אלקלעי סבר כי הממשלות שתעזורנה לנו בהתישבות ותגשנה את העזרה המדינית הדרושה לכך, הן שתדאגנה בודאי גם לעניני הבטחון.  חלומו היה קרוב יותר למושגי הגנה על-ידי כוח ליגאלי.  אם כוח זה עברי יהיה או לאו דווקא – לא נתברר מכתביו; על כל פנים, משענתו היתה לא הכוח העברי לבדו.

אך היו שראו את עניני הבטחון ראיה אחרת לגמרי.  הללו באו לכלל ביטוי עם ראשית ההתישבות למעשה.  אלה היו אנשים, אשר לא ראו בעין יפה את הדרך בה החלה ללכת המושבה הראשונה – פתח-תקוה – בעניני  הגנתה.  השומרים העברים שהגנו בכוח הזרוע היו מביאים לידי משפטים, ומשפטים מביאים, כידוע, לידי הוצאות.  דרך זו לא היתה בעיניהם דרך יהודית.  אלה היו הרב מבריסק והנוהים אחריו בפתח-תקוה בשנותיה הראשונות.  הם עשו אגודה מיוחדת (בניגוד לאגודה אשר יסדה את פתח-תקוה למעשה) וקראו לעצמם "מיסדי הישוב".  והנה מה שכתבו בעניני הבטחון בארץ:

"הערבים האלה אין להם שנאה כבושה אל עם ישראל.  אם אנחנו מקדם את פניהם בשלום, גם הם שלום יענו לנו.  ואם נשים תקוה בלבם, כי ניטיב להם והם ייחלו ליהנות מאתנו – אפיים ארצה ישתחוו לנו וישארו לנו נאמנים; גם השיכים, ראשי שבטי הערבים, ידם תּכּון עמנו להיות עלינו לחומה ולעזור בידנו בכּל".  וזאת השיטה שהציעו: "באָחזנו בידנו כלי-נשק, בו השתמשו אבותינו בכל ארצות פיזוריהם מיום גלותנו מעל אדמתנו, ובו ניצח גם אברהם אבינו יעקב את עשיו – 'ותעבור המנחה על פניו'.  והכל בעזרת ה'.  אין דבר ואין יראה ואין פחד..."

כל הדברים האלה היו בחזקת הלכה אשר טרם נתנסתה בנסיון הישובי עצמו.  המתישבים הראשונים – מיסדי פתח-תקוה שמתוך הישוב הישן בירושלים – לא ידעו את דרך התישבותם ולא את דרכם בהגנה.  הוא הדין בביל"ויים.  דבר אחד ברור היה להם: היהודי חייב לשוב אל עבודת אדמה, אל הטבע. בעצם היתה זו לא רק תופעה ארצישראלית ולא רק תופעה יהודית-לאומית, כי אם תופעה כללית בעולם היהודי.  דווקא רעיון ההשכלה הוא שגרם לכך, שהיהודים התחילו שואפים להיות "ככל העמים", ואם ככל העמים – משמע שעליהם לשוב למקורות המצויים אצל העמים.  רעיון השיבה אל הטבע ואל עבודת האדמה, היה בתקופה ההיא פופולרי מאד.  בעם פשטה אז אידיאליזציה רבה של עבודת האדמה.  אמנם אידיאליזציה תמימה מאוד.  אליקים צוּנזר שר "אין דער סאכע ליגט די מזל-ברכה" (השיר תורגם עברית: "במחרשתי כל אשר ירשתי").  גם המתישבים בארץ-ישראל, כמתישבים בארגנטינה, נגשו אל הפרובלימה בפשטות יתירה: היהודים צריכים לשוב אל הטבע, אל האדמה.  איך ישובו, איך יקימו את המושבות, מה הן הפרובלימות הכרוכות בזה, מה יהיו היחסים עם הישוּבים השכנים – כל זה לא היה ברור כלל ועיקר.  באו לארץ, עלו על האדמה והתישבו עליה; החיים עצמם הם שעוררו את הפרובלימות.

הישובים הראשונים ראו מיד צורך לעמוד על נפשם.  קשה לקבוע אם בתחילת ההתישבות היתה התנגדות ליהודים באשר הם יהודים, או שהתקלות היו תוצאה כללית מהמשטר ששרר בארץ בימים ההם: משטר של הסגת-גבולות, חוסר-חוק, הפקרות.  מעשי התנפלות ושוד היו בגדר השכיח, אשר עליו התקימו שבטים רבים בארץ.  הלא "תעודת בגרות" בשבט בידואי היה "שודד תרנגולות"; אך לשדוד דבר שהוא למעלה מתרנגולת – הרי זה מעשה של כבוד.  הישוב היהודי סבל בלי ספק מעצם מציאותו של משטר הפקרות.  אבל טעות תהא כאן, אם נתעלם מן היסודות של התנגדות להתישבות יהודית.  אמנם גם את ההתנגדות הזאת אפשר לפרש כתוצאה ממשטר ההפקרות.  אם עמדו למשל, הערבים שבסביבת פתח-תקוה, או ראשון-לציון וגדרה, והחלו להציק ליהודים בשנים הראשונות להתישבותם, מתוך תקוה שהללו יעזבו את אדמתם ואת רכושם והם יוכלו ליהנות מן ההפקר – הרי תמצא שלא היה בהתנהגות זו שום דבר מיוחד נגד היהודים; זה היה מנהג המדינה בימים ההם.  אבל אם נתעמק קצת בדרכי ההתנגדות להתישבות העברית, כפי שנמצאנו למדים מתוך דברי המתנכּלים עצמם, נראה כי היה קיים גם יסוד של התנגדות ליהודים באשר הם יהודים.

המושבות הראשונות סבלו מהסגת-גבולות ומהפרעות בעבודתן ובהקמת הבתים על האדמות שקנו.  הפרעות אלה לוו לעתים גם דיבורים אשר יש לראות בהם ראשית התנגדות פוֹליטית מחושבת להתישבות יהודים בארץ.  כך, למשל, היה בירושלים פחה תּורכּי, רעוף-פחה, שנעשה אחד המציקים הגדולים לנסיונות הראשונים של ההתישבות היהודית.  בפעולותיו נתקל בהתנגדותם של הקוֹנסוּלים הרוּסי והגרמני, אשר חלק מהמתישבים היו נתיניהם, והוא נדרש להסביר לקונסולים את סיבת התנגדותו.  וכיצד הסביר? – לקונסול הרוסי אמר דברים פשוטים: "הן אתם מכירים באלמנט היהודי.  הלא גם בארצכם פורעים בו פרעות.  ובכן, למה תדרשו מאתנו שניתן אפשרות ליהודים להיאחז בתוכנו?..."  לקונסול הגרמני לא יכול לומר אז דברים כאלה, אבל גם לפניו דיבר דברים גלויים: "אין לנו דבר נגד נתיניך.  אתה יודע, כי קיימת מושבה גרמנית בארץ-ישראל, ואין אנו עושים לה כלום.  להיפך, אנו נוהגים בה כבוד.  אבל בעם היהודי מפיצים כל מיני חלומות של שיבה לארץ-ישראל בהמונים.  את החלומות האלה אנו רוצים לפזר.  כל מעשינו נגד המושבות האלה הם רק למען יראו ויפחדו, ולמען יפוג מלבם החלום לשוב בהמונים לארץ-ישראל."

אבל לא רק מפי פחה – בא-כוח השלטון – נשמעו מלים מעין אלה.  היתה בפתח-תקוה ועדה משפטית, ועדה של אפנדים ושיכים חשובים, בקשר לסכסוך קרקע.  בשיחת אנשי ועדה זו עם בא-כוח פתח-תקוה גילו השיכים והאפנדים את לבם ברוח הדברים של רעוף-פחה לפני הקונסול הגרמני.  יחס זה של באי-כוח השלטונות ושל ערבים בעלי-שם להתישבות היהודית עודד בלי ספק את ההמון, ושימש  גורם חשוב למעשי שוד והתנפלויות ונסיונות של רצח לא פחות מאשר משטר ההפקרות בארץ.

הרי שהיהודים נאלצו מראשית דרכם למצוא תחבולות להתגבר על ההתנגדות שנתקלו בה, הן מחמת משטר ההפקרות בכלל והן מחמת ההתנגדות להתישבות יהודית באשר היא יהודית.  עוֹל זה נפל קודם-כל על מתישבי פתח-תקוה.  אלה היו יהודים מאנשי ה"חלוקה", אשר באו לארץ מתוך מניעים דתיים.  הם באו קודם-כל ירושלימה, אך בראוֹתם אותה בהתנוונותה, כולה תלויה בחסדי ה"חלוקה" ואין בה יסוד של קיום עצמי, החלו הוגים את החלום של ייסוד ישוב יהודי החי מיגיע כפיו.  יהודי ירושלים אלה היו ממיסדי פתח-תקוה, והם אשר הניחו את היסוד להגנתה ושמירתה של המושבה העברית הראשונה.

השמירה היתה כבר בימים ההם לא רק שמירת רכוש בלבד, אלא הגנה על עצם הקיום.  תגרות והתנגשויות היו בתקופה ההיא מעשים בכל יום.  כל כפר חזק היה מתנפל על כפר חלש ממנו ומבקש להטיל עליו את מרותו.  דרכים כבושות לא היו בנמצא, אמצעי-התחבורה היה החמוֹר, ורק אנשי-שם היו רוכבים על סוסים.  הנתקף בדרך או אפילו בתחומי הישוב, לא מצא לסמוֹך אלא על כוח עצמו, וישוב שאין בכוחו להדוף התנפלויות, היה צפוי להתגרות תמידית ולקרבנות מרובים.  הישובים העברים נמצאו, איפוא, בסכנה גדולה, כל עוד לא עמדו במבחן וכל עוד לא הוכיחו שמסוגלים הם לקנות לעצמם מעמד של כבוד ובטחון, וראשונה עמדה במבחן המושבה פתח-תקוה.

בין שלשת מיסדי פתח-תקוה – שטאמפר, סולומון וגוטמן – היה אחד שאפשר לראותו כראשון להגנה בארץ-ישראל.  זה היה יהושע שטאמפר.  עצם עלותו לארץ-ישראל כרוך במעשה אומץ וכשרון מופלד להתגבר על מכשולים.  הוא ברח מבית-הוריו העשירים בהיותו בן 17, בלי פרוטה בכיס; ממקום הולדתו בהונגאריה הלך ברגל עד סאלוניקי.  שם עלה בידו לקבל סיוע מאת החכם-באשי והפליג באניה מסאלוניקי עז איזמיר.  מאיזמיר הלך שוב ברגל עד צפת, ומצפת לירושלים.  אחרי ששהה זמן קצר בירושלים, בא לידי ההכרה שדרך היהודים צריכה להיות דרך העבודה, והוא התחבר אל סולומון ואל גוטמן, שהיו הראשונים ליסוד פתח-תקוה.  על טוֹהר מצפונם של האנשים האלה אפשר לעמוד מתוך עובדה אחת: כשבאו אליהם בטענות, מדוע לא צירפו אנשים אחרים למפעל הזה, ענו, שהמפעל היה תחילה בבחינת נסיון, ואין משיאים אחרים לנסיון.  כבר אמרתי, כי היו חלומות בתוך הישוב הערבי מסביב להניס את המתישבים היהודים ולקחת את רכושם.  אך היתה עוד תקלה מיוחדת בפתח-תקוה.  שני שבטים רצו למכור למתישבים חלק מאדמתם, ולאחר שהיהודים קנו רק מן השבט האחד, התנכּל השני למושבה, ומכיון  שידעו שהיהודים מקדשים את השבת, בחרו דווקא ביום הזה להתנפלויות.  יהושע שטאמפר, שהיה יהודי חרד מאד, היה מזעיק את היהודים מבית-הכנסת לצאת להגנה, ולא אחת עמדו בגבורה רבה נגד אנשים הבקיאים יותר מהם במקל ובסכין.  יש לקחת בחשבון שכלי-הנשק הימים ההם לא היו רובים ואקדוחים – (אלה היו מעטים מאד אצל שני הצדדים). הנשק היה: היד, הסכין, המקל.   בתנאים אלה דרוש אומץ-לב גדול יותר, ביחוד כשהמלחמה היא מלחמת יחידים.  ותושבי פתח-תקוה הראשונים נתברכו באוֹמץ-לב זה.  יהושע שאמפר הראה לא רק גבורה אישית, כי אם גם כשרון לרכז סביבו אנשים אמיצי-לב.  עוד בירושלים היה נותן עינו בכל בחור שנתגלו בו תכונות מסוּימות, כדי למשכו לפעולות ההתישבות וההגנה.  כשעבר פעם ברחוב וראה בחור נכנס בתגרה עם שלושה חיילים תורכיים, שהעליבו בחורה יהודית, גמר בנפשו: בחור זה יש למשכוֹ להתישבות.  זה היה מיכאל כּץ, אשר גם לו יד בכל עניני ההגנה של פתח-תקוה בימיה הראשונים.

יש לזכור שההתישבות לא היתה דומה לזו שבימינו.  לא רק אוטובוסים לא היו, כי גם פרד היה בחינת לוכסוס יוצא מן הכלל; דרכים לא היו בנמצא; המושבה היתה לפעמים מנותקת מכל ישוב, ביחוד לאחר גשמים.  הספקת אוכל למושבה היתה כרוכה אפוא בסכנות רבות מצד האדם ומצד הטבע.  במלחמה בסכנות אלה הצטיין מיכאל כּץ.

גם אחד מבני משפחתו של יהושע שטאמפר, תלמידו לשעבר בהונגאריה, היה מראשוני המגינים של פתח-תקוה ושומריה.  זה היה יהודה ראבּ.  אך מלבד מתישבים אלה, נספחו עליהם בימים הראשונים לצרכי הגנה ושמירה בפתח-תקוה גם טפוסים מיוחדים במינם.  אחד מאלה היה בן מימון, ספרדי מתושבי יפו; לפי אוּמנוּתו היה סוחר בהמות, פרדות וסוסים.  הוא עבר בכל ארצות ערב לארכן ולרחבן, ובקי היה בשפה הערבית ובמנהגים ערביים.  יהודי אמיד היה, אבל בשמעו כי נוסדת מושבה עברית, החליט להקדיש למושבה זאת את נסיונו ואת ידיעותיו.  מימון היה שונא עוולה ומספרים כל מיני סיפורים על תגרותיו עם שוטרים וחיילים אשר היו עוֹלבים ביהודים.  הוא שמר בפתח-תקוה קרוב לשנתיים, חינך שומרים ולימד אותם את דרכי השמירה בכלל ואת הליכות הערבים בפרט.  הוא היה איש אמיץ מאוד, אבל ידע להימנע ממעשי פזיזות.  הוא ידע הלכות נשק, ואף היה לו נשק, אבל רק לעתים רחוקות השתמש בו.  לפי דברי אחד מתלמידיו, סנדר חדד, גבורה היתה בעיני בן מימון לא רק לתת מכות, אלא גם לספוֹג מכות בשעת הצורך.

שומר מטיפוס אכסוֹטי יותר היה יהודי אחר, אשר שמירתו בפתח-תקוה טיפחה בלב האנשים כל מיני הזיות ואגדות על שבטי בידואים יהודיים.  יהודה ראבּ מספר כיצד ראה יום אחד בידואי עובר על סוסתו בפתח-תקוה; והוא, שומר המושבה, חייב היה, כמנהג המקום והזמן, לקבל פניו ולארחו.  פנה, איפוא, אל הבידואי והזמינוֹ לסוּר אליו.  אולם הבידואי עבר ולא שעה אליו.  למחרת הופיע שוב, אבל הפעם ניגש אל ראבּ.  והנה התברר, כי בידואי זה הוא יהודי מערב, שאבדה לו סוסתו, והוא יצא לחפש אחריה ובחיפוּשיו הגיע עד דמשק, ואמנם, שם מצאה.  אבל כיון שהגיע לדמשק ראה חובה לעצמו לעלות לארץ-הקודש.  והנה בעברו בארץ סר לכפר פג'ה, וכשסיפרו לו שמושבה יהודית נוסדת והולכת כאן, בא למושבה לראותה.  והנה בא וראה שאין שם יהודים בכלל, אלא פרנג'י (ז.א. אירופאיים).  חשב שהערבים התלו בו, באשר אלה צרפתים הם ולא יהודים, ומיד שב לכפר פג'ה להפרע מהם, אבל בני הכפר הסבירו לו שאמנם המתישבים בפתח-תקוה יהודים הם, וכי יש גם יהודים מסוג זה.  למחרת שב לפתח-תקוה וניגש ליהודה ראבּ ונכנס אתו בשיחה.  משנוכח, כי אלה יהודים שבי-גולה ומיסדי ישוב, אמר: אשאר אתכם שנה!  ואמנם נשאר עם יהודי פתח-תקוה שנה תמימה.  שמו היה יוסף בן דוד, או בשפתו הבידואית – יוסוף אבּן-דאוּד.  אף הוא לימד את אנשי פתח-תקוה דרכי שמירה ודרכי הגנה.  ככל בידואי היה, כמובן, מזוין גם הוא, אבל התנגד בהחלט לשימוש ברובה.  נוהג היה לומר: "רובה – זה נשק בשביל נשים.  כל אחד יכול לירות ברובה.  רומח, כידון – זה נשק!"  מספרים, שבשעת התנפלות של שבט בידואי לא קטן – שבט אבו-ג'רמנה – שבא לפתח-תקוה לרעות בשדות ולגזול תבואות, יצא יוסוף-אבּן-דאוד לקראתם, וכדי שלא יפגעו בו בכדורים, הרים על רומחו את השיך שלהם, ועם הרומח והשיך נכנס לתוך מחנה הבידואים והבריח אותם משדות פתח-תקוה.  אם אמת בסיפור המעשה או גוזמה היא – אין זה חשוב.  אין ספק שהבידואי היהודי הזה עזר הרבה לשמירה על פתח-תקוה וגם לימד את חבריו להתגונן.  הוא רכש לו שם לא רק בגבורתו אלא גם בשירתו, שצודדה את לב הערבים וסייעה בקשרי יחסים.

היהודי הבידואי הזה כחברו היהודי הספרדי ומתישבי פתח-תקוה עצמם הרימו את קרן היהודים באותה תקופה, וגרשו כל מחשבה מלב הערבים שאפשר לנשל יהודים כאלה מעל אדמתם.  אמנם, פתח-תקוה לא החזיקה מעמד בנקודתה הראשונה.  היתה הפסקה ידועה בהתישבותה, אבל הפסקה זמנית בלבד.  המתישבים חזרו, ואחד החוזרים הראשונים היה יהודה ראבּ.  אתו ובעקבותיו באו שומרים אחרים מבין המתישבים, אשר ביצרו את עמדת היהודים במקום, לא פחות מקודמיהם.  אחרי יהודה ראבּ עמד בראש השמירה מנדיל קוֹפּלמן.  אבל ביחוד הצטיין בגבורתו סנדר חדד (הערבים קראולו איסכּנדר חדד).

באותה תקופה עלה על הבמה גם אברהם שפירא, החי אתנו ואשר עוד בהיותו ילד בן 14 החל משתתף במעשי הגנה על פתח-תקוה.  מספרים, שפעם התנפל מחנה ערבי גדול על פתח-תקוה, ואנשיה אשר יצאו לקראת התוקפים נאלצו לסגת אחור, ורק אברהם שפירא – נער בן 14 – ואלתר סייד או אלתר וינקלר – נשארו יחידים נגד המחנה הערבי ולא נסוֹגוּ.  כאשר נפצע וינקלר והוכרח  לסגת גם הוא, נשאר אברהם שפירא יחידי ובלי ספק היה נרצח, לולא התערבותו של אחד הערבים החשובים, אשר התפעל מאומץ לבו של הנער הזה והצילוֹ.

אָפייני הדבר, שעמדת גבורה של יהודים במקום אחד הועילה באותם הימים רק למקום הזה עצמו, וכל ישוב חדש, ולוּ גם באותה סביבה עצמה, צריך היה לחזור ולקנות לו בכוחותיו הוא יחס של כבוד מצד הסביבה הערבית.  כך, למשל, כשנוסדה עין-גנים ושפירא יצא להגן עליה, טענו אליו הערבים מכבדיו: "יודעים אנחנו, כי במקום שאתה אחראי לו, אסור לנו לנגוע.  אבל בעין-גנים יושבים יהודים אחרים – מוֹסקוֹבּ – מה לך ולהם?"  היחס לאברהם שפירא ולאחרים היה, איפוא, יחס אישי.  בעיני הערבים היו אלה גיבורים, אשר אין לגעת בסביבה שהם אחראים לה.  כשם שאסור לנגוע בכפר ערבי שזכה ונתגלה בו איש בעל אומץ-לב גדול.  אבל זכות יתירה זו אינה חלה על כפר שכן.  לא די היה, איפוא, במעשי-גבורה של איש זה או אחר באחד הישובים; הישוב כולו צריך היה להתחנך באותה תקופה לעמידה בעוז ובאומץ על רכושו, על שדותיו, על כבודו ועל זכותו להאחז במקום.  ואמנם, היהודים היו כמעט כולם יוצאים נגד המתנפלים ועומדים על נפשם.  פתח-תקוה לא היתה יחידה בכוח עמידתה.  הישובים  החקלאיים האחרים, שנוסדו עם עליית ביל"ו, או על ידי יהודים שבאו בעקבותיה אחרי הפרעות של 1881, עמדו כולם בנסיונות שנתנסתה בהם פתח-תקוה.  היהודים האלה היו בעלי אופי אחר.  גם חלומות ההתישבות ודרכי ההתישבות שלהם אחרים היו.  הישובים הללו הצטיינו פחות בגילויי גבורה אישית מושכי לב, כדוגמת אותו ספרדי או היהודי הבידואי; כאן היו גילויי האומץ קולקטיביים יותר, אך לא פחותים היו במעלת כוח ההגנה על הכבוד ועל הזכות היהודית.  בסיפורי הזכרונות של משה סמילנסקי וב"יומן אחד הבילו"יים" של ד"ר חיסין אתה מוצא קטעים מענינים מאד על פעולות ההגנה בתוך המושבות הללו.

סביבת ראשון-לציון, אשר שכנה בתוך חולות, היתה קן של שודדים – שודדים לא במובן האירופי, אלא אנשים היוצאים למעשי גבורה המלוּוים שוד.  הם חנוּ, כאמור, בקרבת המקום והתנכלו לעוברי דרך יהודים להפחידם וללסטמם.  בני ראשון-לציון גילו כוח עמידה מפתיע לגבי יהודים אשר אך זה באו מהגלות.

האומץ היהודי שנתגלה בימים הראשונים למושבות העבריות הביא לידי כך, שלעתים, כאשר נלחמו שני שבטים ערביים ביניהם, היו פונים ליהודים שיכריעו לטובת צד אחד.  היהודים לא התערבו, כמובן, בריב מעין זה.  על פעולה מעניינת אחת נגד השודדים מספר משה סמילנסקי.  חבורה של צעירים יהודים – 15 איש, לערך – יצאו חבויים בעגלה כדי שהשודדים ינתפלו עליה.  הם נסעו למקום שהוחזק למקום פורענות.  ואמנם התנפלו השודדים על העגלה.  קפצו הבחורים ולקחו כמה מהמתנפלים בשבי ועקרו מתוך כך את הקן כולו.  יש אשר חורשים יהודים היו מוכרחים לעמוד בפני מתנפלים רבים מהם.  בראשון-לציון פיתחו מאוד את העזרה ההדדית והיו מזדרזים לבוא איש לעזר רעהו; כך הרגילו את הערבים בסביבה, שעל "ראשוני" אסור להתנפל, כי סופו של המתנפל יהיה מר.  ב"יומן אחד הבילו"יים" מזכיר חיסין, כיצד ראו שני יהודים, שחרשו את אדמתם, חמשה שודדים רודפים אחרי פרש בודד; מיד אץ אחד מהם למושבה להזעיק עזרה והשני הלך יחידי לעזרת הפרש, אם כי לא ידע מי הוא; הבחור נכנס בתגרה עם חמשת השודדים ועיכבם עד שבאה עזרה מהמושבה; פרקו את נשקם מעליהם והביאום למשטרה.  בניתים נעלם אותו פרש אלמוני, ורק אחר כך נתברר  כי זה היה ערבי.  בין כה וכה נתפרסמה ראשון-לציון במעשה ההגנה שלה.  כאמור, לא התפתח בראשון-לציון פולחן של גבורת-יחידים, כמו בפתח-תקוה, אבל קיבוץ המתישבים הזה היה קיבוץ של מגינים, של אנשים היודעים לעמוד על כבודם, מהיחידים שהצטיינו ביותר ידוע שמם של לוליק (ישראל) פיינברג (תחילתו בראשון-לציון, אחר-כך עבר לחדרה), יהושע חנקין, בּורובסקי ועוד.

וכן היה בגדרה.  עצם ענין ההליכה לגדרה היה בבחינת מעשה-גבורה.  לראשונה עלו תשעה אנשים; יצאו ממש ללב הכפרים הערביים.  נס-ציונה ורחובות לא היו עדיין.  ההתנגדות לישוב העברי כבר היתה רבה מאוד.  אבל לא רק בעצם הליכתם, גם בעמידתם התבלטה גבורה רבה.  בשעה שאתה קורא את דברי האנשים האלה, שהכרת אותם לעת זקנתם – כיצד התגוננו מעטים בפני רבים, כיצד עמדו שלושה-ארבעה בפני עשרות – הרי אתה מתמלא פליאה.  בכלל, המעיטו, כאמור, להשתמש בכלי נשק בימים ההם.  ראשית, היה הנשק מוּעט בארץ, בחברה של מתנפלים היה רובה או שנים בעלי כדור אחד.  בתגרות של הסגת-גבול או התנפלויות של פלחי הסביבה היו באים על פי רוב בלי נשק.  גם  למתישבים היהודים לא היה נשק.  דומני כי בתקציבה של גדרה נרשם אקדח אחד.  מיעוט הנשק בא לא רק מפני שלא היה נשק בארץ, כי אם גם מפני שחששו מאוד להשתמש בו. בין הערבים שלט אז בכל תקפו המנהג של "נקמת דם", וישוב שחלה עליו נקמדת דם – קשה היה עליו להחזיק מעמד הרבה יותר מאשר בהתנפלויות רגילות ללא קרבנות.  על כן נמנעו מלהשתמש בנשק חם, וצריך היה לספוֹג מכות נאמנות בעקשנות יוצאת מן הכלל.  וכך נהגו מתישבי גדרה.  אחרי כמה שנות התישבות בארץ, כותב חיסין באחד היומנים שלו, בתמיהה רבה על התכונות שנתגלו במתישבים היהודים הראשונים שהכירם עוד בימי הפרעות ברוסיה.  והוא שואל: לאן נעלם מוֹרך-הלב היהודי?  מנין צצו הסגולות האלה של אומץ-לב ושל עמידה עקשנית?  אבל הן לא רק צצו, כי אם נתפתחו בקרב הישוב יחד עם צמיחתו.  והן באו לידי גילוי גם במושבות האחרות: בחדרה, אשר עברה בכוּר של יסורים כבדים, בנס-ציונה ועוד.  בסוף התקופה הזאת החלו להתפתח צורות הגנה חדשות. במושבה נס-ציונה חל לראשונה המעבר מצורות השמירה הישנות לדרך חדשה בהגנה.

בין מניחי היסוד למושבה זו היה מיכאל הלפרין[1].  עוד בסוף שנות ה-80 (ב-1886-7) חלם האיש הזה לא רק על עמידה בפני התנקשויות, אלא גם על יצירת כוח עברי מסודר, שבעזרתו יגנו היהודים לא על מושבותיהם ורכושם בלבד, כי אם גם על זכויותיהם.  הוא חלם אפילו על כבוש ארץ-ישראל בכוח.  לשם הגשמת המטרות האלה ניגש להקמת הסתדרות מיוחדת.  ב1886-87 יסד עם חברים מספר שתי אגודות.  כפי שאפשר לראות בספרים ובכתבים מן הימים ההם, היתה האגודה האחת בעלת מגמה כלכלית, והאחרת – בעלת מגמה פוליטית.  "אגודת הפועלים" – היתה האגודה הכלכלית; ו"הסתדרות העשׁרוֹת", – היתה בעלת התפקיד הפוליטי.  השם "הסתדרות העשרות" ניתן לה על שום שהיחידות היסודיות שלה היו עשרוֹת, ובראש כל עשרה עמד מפקד, ה"עשרות" צריכות היו להתארגן ל"מאות" (על יותר ממאות אי אפשר היה לחלום בימים ההם).  ביסודה של "הסתדרות העשרות" היה מונח הרעיון של יצירת כוח עברי מאורגן ובעל-משמעת לתפקיד ההגנה על הזכויות הפוליטיות.  אבל ההסתדרות הזאת לא האריכה ימים.  בחשאי באה לעולם ובחשאי יצאה, ולא נודע אם פעלה משהו ואימתי נעלמה מן האופק.  נשאר לה זכר רק מתוך שיחות וסיפורים של מיסדיה.  על כל פנים עצם הנסיון להקים הסתדרות כזאת עדות היא לכך, שמגיני ההתישבות היהודית הראשונה ראו את הקשיים המיוחדים שבהם נתקלה התישבותנו.

 

ב: תקופת שלטון הפקידות

אחרי עשר השנים הראשונות של התישבות ושל הגנה מתחילה תקופה אחרת לגמרי בחיי הישובים. התלאות אשר מצאו את המתישבים הביאו אותם עד כדי אפיסת אוֹנים.  בעלי הרכוש אשר בתוכם אבדו את רכושם ואת הוֹנם.  המחלות והצרות התישו את כוחותיהם.  אז התחילה ירידה גדולה בחיי המושבות העבריות הראשונות בארץ-ישראל.

מושבו אלו, שהצטיינו בשנותיהן הראשונות בשאיפה לעמידה ברשות עצמן, בחיפוש דרכי חיים חדשות ובפיתוח תכונות חדשות ביהודי – החלו מתלבטות על קיוּמן בשארית כוחותיהן.  ראו שלא תוכלנה להחזיק עוד מעמד באמצעים שהשקיעו בהן המיסדים – החלו לבקש עזרה מהחוץ.  והעזרה באה בתמיכתו של הבּארוֹן רוֹטשילד.  ניתנה תמיכה לראשון-לציון, לזכרון-יעקב, לראש-פינה ולמושבות אחרות.  אמנם, התמיכה בתפח-תקוה ניתנה רק ל-25 משפחות, אבל היא הטביעה את חותמה על כל המושבה; התמיכה שינתה את האופי של המושבות העבריות הראשונות, ושינתה הרבה גם בדרכי השמירה במושבות הללו.

כשחזר חיסין לארץ-ישראל בשנת 1891-2, לאחר שעזב את הארץ לזמן-מה, התחיל מפרסם בכתבי-עת יהודים-רוסים את רשימותיו על ארץ-ישראל (הרשימות הללו "מסעות לארץ המובטחת" לא ניתרגמו עדיין עברית).  הן מעלות תמונה אחרת לגמרי של הארץ ויושביה, שונה מזו שתוֹארה ב"יומן אחד הבילו"יים".  הוא מצא ישוב בעל אופי אחר לגמרי, ישוב נכנע ומתרפס.  פקידות הבארון שחילקה את התמיכות למתישבים, לקחה את כל המושבות האלו בידיה, והנהיגה בהן משטר כאשר עם לבבה.  בשנים הראשונות אירעו מרידות עזות נגד המשטר הפקידותי.  אחת המפורסמות היא המרידה בראשון-לציון, שהיתה קשורה בנסיון-הפקידות לגרש את מיכאל הלפרין מהמושבה.  הפקידות לא הצליחה לבצע את הדבר אלא בעזרת חיילים תורכיים שהובאו למושבה, והדבר עורר את חמת המתיישבים ונשקפה סכנה של שפיכת דמים.  סוף-סוף הוצאוּ החיילים מהמושבה, וגם הפקיד גורש.  נסיונות של מרידות היו גם במקומות אחרים, אבל לא לאורך ימים.  המושבות נכנעו.  חוסר אפשרות להתקיים על המשק – הוא שהביא לידי כניעה.

והפקידות היא אשר הכניסה לראשונה דרכים חדשות גם בשמירה על המושבות.  היא התנגדה לכך שהיהודים יצאו בכוח נגד שכניהם, כי על-ידי זה גרמו לשתי תקלות:

א) הרעת היחסים עם השכנים; ב) הוצאות משפטיות אשר הפקידות תצטרך לשאת בהן.  על כן בחרה בשיטה אחרת, בשיטת "מיסדי הישוב" שנזכרו לעיל – קנית חסותם של תקיפים.  כמעט כל המושבות החלו מתקשרות עם השכנים התקיפים ביותר, ומפקידים אותם על הבטחון.  פתח-תקוה הגאה, פתח-תקוה של שטאמפר, סנדר חדד ואברהם שפירא – גם בה התקשרה הפקידות עם שיך תקיף, אשר מילא תפקיד רב בתולדות פתח-תקוה בשנות ה-90 עם השיך אבּוּ-ראבאך, והוא נעשה שליט על פתח-תקוה.  הוא הדין במקומות אחרים.

פתח-תקוה, ראשון-לציון וגדרה עוד זכרו את תקופת הכבוד בשמירה וביחסי שכנים.  ידעו וזכרו זאת גם השכנים הערבים.  אבל היו מושבות שלא הכירו כלל דרכים אחרות בשמירה מדרך זוֹ  של חסות תקיפים ערבים.  כך אירע במושבות הגליל העליון, שמלכתחילה נתקשרוּ בפקידות או נוסדו על ידה, וקיבלו מידיה עם הווסדן שומרים בבחינת בעלים כמעט, אשר בחסותם התקיימו.  במתוּלה, למשל, נשכרו לשמירה מפני הדרוּזים – המתישבים הקודמים במקום – בידואים מאויבי הדרוזים.  במקומות שונים היו השומרים תּוּרכּמנים, מוּגרבים ואחרים.  כמעט בכל המושבות פשט אז מנהג זה.  השומר היהודי נעלם כמעט בשנים ההן.  הכוח היחיד במושבה היה ערבי.  השומר והפועל נעשו תושבי קבע, בעלי זכוּיות-יתר.  במושבות אחדות, כגון זכרון-יעקב וראש-פינה, הגיעו הערבים למספר מכריע.  בתקופה זו החלה הירידה כמעט בכל שטחי החיים.  במושבות שררו דלדוּל, יאוש ורפיון.  גם "אגודת הפועלים", אשר מתחילה היתה נושאת האידיאל של מושבה עברית עומדת ברשות עצמה ונעבדת על ידי יהודים – גם היא התנוונה ולא ראתה עוד מטרה לעצמה אלא עזרה לחבריה בלבד, ולאותם החברים שהתיאשו מהתישבות השתדלה האגודה להשיג הוצאות הדרך ליציאה מארץ-ישראל.

גם בדרך המשק חלה ירידה עצומה.  הפקידות לא האמינה בפלחה החרבה, ולאחר כמה וכמה נסיונות הגיעה למשק מטעים – גפנים ושקדים – והכניסה אותו לכל המושבות, בין שהקרקע התאימה לכך ובין שלא התאימה.  בעצם חדלו כמעט האכרים בתקופה הזאת להיות אכרים והחלו מקבלים תמיכה לצרכי חייהם, שניתנה חודש חודש מידי הפקיד.  אפילו במושבה כמו קסטיניה, שמה באו אנשים שהיו אכרים בחוץ-לארץ ורצו להתישב על אדמתם ולחיות ממנה, גם שם התנגדה הפקידות לתכניותיהם ודרשה שיהיו פועלים אצלה ויקבלו את התמיכה כדרך שמקבלים אכרים במושבות האחרות.

הפקידות שלטה בחיים הכלכליים, ביחסים האזרחיים וביחסים עם השכנים, והביאה כמעט את כל המושבות לידי חיסול העמידה היהודית העצמאית.  אמנם אין לומר כי זאת היתה תוצאה של שיטת הפקידות בלבד; פעלו גם גורמים אחרים.

באותן השנים החלה עלייה גדולה יותר ממקומות שונים בגולה.  באו לארץ יהודים אשר קיוו שבמעט כספם הם ובכספי התמיכה יסתדרו בארץ.  יהודים אלה, שנאחזו במושבות הראשונות ובמושבות שנוסדו אחרי כן, לא היו מאותו טיפוס של מיסדי המושבות הראשונות, ולא היה בהם אותו כוח עמידה שניחנו בו המתישבים הראשונים.  ברובם היו נוטים לא לדרכם של מיסדי פתח-תקוה, כי אם לזו של אגודת "מיסדי הישוב" ותמכו, בעצם, בשיטת הפקידות – בשיטה של חיסול כל כוח יהודי עצמי והעמדת המושבות בחסוּת הערבים.

חדלה המושבה להיות אות ומקור לכוח יהודי חדש כאשר היתה בימיה הראשונים.  המושבה נהפכה למקום של רפיון-נפש, של יאוש ציוני, של כפירה באידיאלים בכלל.  כך התפתחו הדברים במושבות הישנות, וכך היו מלכתחילה במושבות החדשות, שנוסדו בסוף שנות ה-90 (בשנת 1896-7), כגון מסחה, סג'רה ומנחמיה[2], שניתנו מלחתחילה לחסותם של שׁיכים תקיפים, שהיו גם מתחלפים מפעם לפעם.  מסחה מסרה עצמה פעם למוגרבים ופעם לצ'רקסים.  החלפת בעלי החסות יש אשר היתה כרוכה בתגרות ובהתנפלויות, והיהודים הוכו לעתים אך בתוך מושבותיהם.

כבודו של היהודי בארץ ירד עד מאוד.  גם הרכוש לא היה בטוח ביותר, כי לשם דרכי שלום מן ההכרח היה לעתים להתעלם מגניבות, מגזל ומשוד.  תחת יחס הכבוד שעוררו המתישבים הראשונים, זכה היהודי ביחס "ולאד-אל-מית"[3] – ילדי המות, פחדנים.  כמובן היו יוצאים מן הכלל.  בפתח-תקוה, למשל, עוד נשא אברהם שפירא ברמה את דגל המסורת של הימים הראשונים.  וגם כאשר נמסרה השמירה בפתח-תקוה לערבים נשאר בכל זאת אברהם שפירא "השיך של השמירה", ושמו היה מפורסם לתהילה, ומקובל היה על הערבים מסביב.  עוד עטר זוהר את שמו של לוליק (ישראל) פיינברג בחדרה וסביבתה, זעיר-פה זעיר-שם נראו עוד גילויי גבורה אחדים מצד יחידים במושבות.  אבל אלה היו יוצאים מגדר הרגיל.  בדרך כלל השתלט בזמן ההוא יחס של בוז ליהודי.

נתרבו מעשי ההתנפלויות והשוד, והישוב העברי חדל להאמין בעצמו.  אפיני הדבר: ערב העליה השניה, בשנת 1903, כשהוגשה תכנית אוּגאנדה לפני הקונגרס הציוני, היה הישוב היהודי בארץ-ישראל רובּוֹ  ככולו אוגאנדיסטי – מתוך חוסר אמונה באפשרות של המשך ומתוך חוסר אמונה בציונות; עד שזכרון-יעקב, למשל, שקראה רחוב על שם אוסישקין, החליטו להחליף את השם, מפני שאוסישקין התנגד לאוגאנדה...

זה היה מצבם של בני הישוב הקודם בשעה שבא והעולים הראשונים של העלייה השניה.  הם לא ידעו את ימי התפארת של הישוב הזה, הם מצאו אותו בירידתו.  כשהחל ב-1905 זרם העליה השניה (מעטים הגיעו ב 1904) כבר נמצאו המושבות היהודיות בשפל המדרגה.  והלך-רוח זה של חוסר אמונה ציונית שהשתרר במושבות הוא אשר גרם ליחס של אי-רצון ולגלוג מצד העלייה הראשונה כלפי העלייה השניה, והוא שקבע את יחס האכזבה של העלייה השניה כלפי העולים הראשונים. אולי היו עוד גורמים שהגבירו את אי-ההבנה ההדדית.  בעלייה הראשונה מרובים היו האנשים הדתיים.  פתח-תקוה, עקרון, יסוד-המעלה וראש-פינה היו מלכתחילה מושבות אדוקות, וגגם במושבות אחרות שלט היסוד החרדי.  וכשבאה העלייה השניה – יהודים שגדלו באוירת המהפכה של שנת 1905 – נפגשו מצד חלק מהמתישבים הראשונים ביחס הרגיל מצד אנשי דת לאפיקורסים.  אותו יהושע שטאמפר, למשל, נפגש עם בני העלייה החדשה מתוך קונפליקטים קשים.  כאיש תקיף, ידע לשווֹת גם לניגודים אופי תקיף.  הוא-הוא שיצא בראש בני פתח-תקוה למלחמת קודש נגד סידור נשף לטובת נגועי הפרעות של 1905 ברוסיה.  הוא ראה ב"תיאטר" הכנסת צלם להיכל; והוא, אשר ידע את סוד העמידה-העצמית היהודית, שלח את השומרים הערבים, אשר היו אז בפתח-תקוה, לחסום את הדרך בפני היהודים מלבוא לנשף.  נקל לתאר את התרעומת אשר פרצה במושבה.  אמנם, כאשר נודע לו שהכסף נאסף באמת לטובת נגועי הפרעות, חדל לרדוף באף את "האפיקורסים" הללו.

אמנם העלייה השניה הכירה מעט מאוד את העלייה הראשונה.  אבל היא הביאה אתה רצון להחזיר את המושבה העברית לפחות לקדמותה, כלומר, לאותו מצב שנמצאה בו בזמן הווסדה, ולעשות את המושבה עברית גם בעבודה וגם בהגנה.

אחד המקומות הראשונים שבהם צץ מחדש חלום השמירה העברית היו סביבות זכרון-יעקב.  שם, ביחוד בשׁפיה, עבדו אנשים שזכו להיות אחר-כך מיסדי "השומר"; בשנת 1907 החליטו להקים הסתדרות חשאית בעלת משמעת.  אינני יודע, אם שמעו את שמעה של "הסתדרות העשרות".  יתכן.  שכן עם העליה השניה חזר לארץ גם מיכאל הלפרין, – מיסד "הסתדרות העשרות", – ונתחבר אליהם והרגיש עצמו קרוב ביותר לחולמים על יצירת כוח יהודי, וודאי שהנחיל לכמה מהם את רעיונותיו ואת חלומותיו.  בזכרון-יעקב נוסד הארגון ששמו היה "בּר-גיוֹרא".  הוא מנה תחילה תשעה חברים, וממנו נוצרו אחר-כך שתי הסתדרויות, אשר אחת מהן עמדה שנים רבות ונתפרסמה מאוד בתוכנו; והשניה – לא נודע איך עברה ובטלה מן העולם.  ההסתדרות הראשונה היתה "השומר", השניה – "עבודה".  שתי ההסתדרויות, יסודן אחד היה בעצם, והוא ההכרה שלמילוי תפקידים מסוימים בארץ דרוש ליכּוּד אנשים, שיקבלו עליהם ללא סייג את משמעת ההסתדרויות הללו, שאפיין יהיה, פחות או יותר, צבאי.  מגמת הפעולה היתה שונה: "השומר" נוסד לשמירה; ו"עבודה" לשם כיבוש עבודה במקומות הדורשים התמסרות מיוחדת.  היתה עוד כוונה להקים הסתדרות שלישית בשם "הכובש", לכיבוש קרקעות חדשות, אבל זו לא באה לידי הגשמה.

בזכרון-יעקב קיבלו אנשי "בר-גיורא" פקידי שמירה.  אמנם, לא היתה זאת שמירה עברית כגרך שאנו רוצים אותה אחר-כך.  זאת היתה שמירה בנוסח סוף המאה הקודמת בפתח-תקוה,כלומר שמירה ערבית עם שומרים עברים בראשם.  אבל גם השומרים הראשיים העברים לא החזיקו מעמד בזכרון-יעקב אלא כמה חדשים.  הערבים ראו בזה דחיקת רגליהם והתנכלו לא פעם אל השומרים העבריים.  אבל בפני התתנכלויות האלה ודאי שאנשי "בר-גיורא" היו יכולים לעמוד.  אלה היו שומרים שהצטיינו אחר-כך ב"השומר" בשמירות קשות – צבי בּקר ואחרים.  ואך הם לא עמדו בפני התנגדות האכרים העברים, שלא רצו בסכסוכים עם הערבים[4].  וסוף-סוף האלצו השומרים העבריים לעזוב את זכרון-יעקב ועברו לגליל.

מקומם הראשון בגליל היתה סג'רה.  שם נוסד על-ידיהם ב-1908 הקוֹלקטיב – קבוצת הפועלים הראשונה.  לאחר כמה זמן קיבל ה"קולקטיב" על עצמו גם את השמירה על החוה בסג'רה.  היתה זו השמירה הראשונה, אשר ממנה התפתח אחר-כך "השומר" וממנה הסתעפו ניצני ההגנה החדשה.

 

ג: ימי העלייה השניה

רעיון ההגנה בעלייה השניה נתגלם ב"השומר".  רעיון : "השומר" לא נולד בבת-אחת.  היו שהביאו את הרעיון אתם עוד מחוץ-לארץ – אלה שהשתתפו בהגנה העצמית ברוסיה (בין ראשוני העלייה השניה היו גם ראשוני ההגנה בהומל), והיו שרעיון ההגנה נולד אצלם בארץ ונתפתח מתוך המציאות הארצישראלית.  אף היה כעין המשך אישי בין רעיונות ההגנה של העלייה הראשונה ובין הרעיונות האלה בעלייה השניה.  מיכאל הלפרין, מיסד "הסתדרות העשרות" ונושא הרעיון של יצירת כוח עברי עוד מימי העלייה הראשונה, היה גם אחד ממעוררי רעיון ההגנה אצל אלה שיסדו את "השומר".  בקובץ "השומר" נזכר שמו כמה וכמה פעמים.  רחל ינאית ואלכסנדר זייד מזכירים את הטפתו ליצירת כוח עברי בהיותם בחוץ-לארץ.  אף על פי כן אין לראות את מיכאל הלפרין כמוסר רעיונות הדור הקודם לדור הבא.  הוא היה איש אשר לא היה מספר ולא היה זוכר את העבר; נדמה, שלא היה זוכר  ולא היה מדבר גם על ההוֹוה.  הוא חי תמיד בחלומות העתיד, ובעברוֹ  בראשית העלייה השניה לחיי עבודה – נעשה כבן העלייה השניה ממש.  הוא לא התנהג כבן הדור הקודם.  אם כי היה אחד הזקנים שבחבורה, בהתלהבותו ובאפיו עשה רושם כצעיר בין הצעירים.  בכל הזדמנות היה נוהג לדבר על רעיון הכוח העברי.  הוא השתתף בשמירה וגם נפצע בה; היה אחד השומרים על בנין הגימנסיה העברית בתל-אביב ושם נדקר.  זמן-מה שמר ברחובות.  אבל הוא לא היה חבר בהסתדרות "השומר", עם היותו אחד ממחולליה, – אולי מפני שבטבעו היה מסוג האנשים אשר אין מקומם באיזו אגוּדה שהיא, ביחוד באגודה קטנה וסודית כ"השומר".  אפשר והסתגלות "השומר" לדרכי השכנים הערבים לא היתה לפי רוחו.  נמצא שהיה האיש ראשון המטיפים לרעיון "השומר", אך לא נמנה עם מיסדי אירגון "השומר".

את "השומר" יסדו חברים אחדים.  מיסדי "בר-גיורא" היו 10 אנשים: ישראל שוחט, ישראל גלעדי, יחזקאל חנקין, צבי בּקר, אלכּסנדר זייד, מנדל פּוֹרטוּגלי, יחזקאל ניסנוב, מאיר חזנוביץ, משה יוּזוֹבקר, ויצחק בן-צבי, – והם שיסדו גם את "השומר".  מאלה חיים אתנו שלושה: ישראל שוחט, יצחק בן-צבי ומשה יוזובקר.

עם כי רעיונות "השומר" מצאו את ביטוים הארגוני ב"בר-גיורא", הרי בעצם נוצר "השומר" רק לאחר שהקבוצה המיסדת עברה לחות סג'רה.  שם יסדה את "הקולקטיב", אשר קיבל על אחריותו את העבודה בחוה.  גם "הקולקטיב" וגם "עבודה" שהוזכרה לעיל, לא האריכו ימים.  "הקולקטיב" קיבל עבודה בקבלנות; אילו האריך ימים בפעולתו, יתכן שיכול היה לשמש יסוד לחיי-קבוצה.  אולם הוא התקיים שנה אחת בלבד.  האנשים שהיו מאוחדים ברעיון של חינוך עצמם לקראת ההגנה, לא ניחנו בכשרון רב לחיים קבוציים, ובסוף השנה התפרק ה"קולקטיב".  לא ארכוּ גם ימיה של הסתדרות "עבודה".

אנשי "בר-גיורא" ראו את ההסתדרויות שיצרו – את הסתדרות "השומר" ואת הסתדרות "עבודה" – לא כראוֹת גופים שצריכים לשאת בכוח עצמם את התפקידים אשר לשמם נוסדו, אלא כמכשירים להוצאה לפועל, החייבים לקבל לא רק הדרכה בלבד, כי אם גם את צו המיסדים הראשונים, אנשי "בר-גיורא".  "השומר", אשר חבריו היו עוברים ממקום למקום לפי הוראת המרכז, ופעולתו היתה רב-גונית וכרוכה ביסורים ובקרבנות, – הביא לכלל ליכוד בין החברים, ואילו ב"עבודה" אשר תפקידה היה תפקיד של כבוּש עבודה והאנשים חיוּ בצוותא, היתה ההרגשה של התבדלות ידועה מצד המיסדים – גורם להתפרדות.  המעיין בקובץ "השומר", בזכרונות של משה קריגסר – מראשוני "עבודה", ימצא שם דברים דלקמן:

"– – – חברי "בר-גיורא" בטלו בששים בשני הגופים.  אבל בינם לבין עצמם המשיכו חברי "בר-גיורא" לטפח בסוד את תכניות העתיד, ושאר החברים שבשמירה ובעבודה לא הבינו לשם מה ההתיעצוּיוֹת החשאיות הללו.  והיו אשר התרעמו קשה על הותיקים בשל סוֹדיוּתם".  כל אלה גרמו – ובסוף השנה בוטלה "עבודה".  קיומה הופרע במידה לא מעטה לא רק בשל ההנהגה החשאית של הותיקים, לא רק בשל חוסר הרצון להקשיב לדברי בקורת של חברים צעירים יותר (כמו ב. כצנלסון), כי אם גם מסיבה אחרת.  היחס של כלל הפועלים להסתדרות זו היה יחס חשדני כמעט מראשית הוסד האגודה.  הפועלים לא הבינו לשם מה נחוץ אירגון זה של "עבודה"; הבינו כי מטרת "השומר, שמירה והגנה, ולשם כך נחוץ חינוך ואירגון מיוחד – אבל "עבודה"?  לשם מה התבדלות זו של קבוצה מיוחדת?

באותו זמן (1908) נוסדה הסתדרות כללית יותר של פועלי הגליל – ההסתדרות החקלאית "החורש" (בראשיתה היו בה רק כמה עשרות חברים, אבל היתה פתוחה וכללית).  ומיד צצה השאלה – "עבודה" למה היא?  הביאוּרים אשר נתנו באי-כוח "עבודה", לא הניחו את דעת רוב הציבור, אם כי חברי "עבודה" השתתפו במידה ניכרת ביסוד "החורש".  אנשי "עבודה" הסבירו שיש עבודות הטעונות משמעת מיוחדת, והפועלים לא יוכלו להוציא לפועל עבודות אלה, אלא אם כן יהיה בתוכם גוף מלוכד במשמעת מיוחדת; והם הוסיפו והסבירו: כיון שכלל הפועלים אינו מסוגל לארגן מוסדות לתפקידים מיוחדים, מן ההכרח, שקבוצה מיוחדת תארגן מוסדות אלה.  הסברה זו הזיקה לא מעט לאפשרות של הבנה הדדית.  אנשי "בר-גיורא" אשר יסדו את "עבודה", לא התכוונו למכשיר העומד לרשות הציבור כולו, כי אם לארגון[5] המנהל את הציבור; וכיון שגם בתוך "עבודה" היו אנשים אשר התנגדו לתפיסה זאת, ומחוצה לה ודאי ובודאי שהתנגדו לה, – לא יכלה "עבודה" להאריך ימים.  אנשי "בר-גיורא", אשר נתקלו בהתנגדות גם בפנים "עבודה", ביטלו את האירגון הזה והוא חדל לפעול בלי שחברי "עבודה" עצמם החליטו על חיסוּלו.  מתולדות "עבודה", שהיתה נסיון ראשון של 'קיבּוּץ ארצי", יש לציין את שנת הנסיון של חיים קולקטיביים בחדרה ובסג'רה, ואת משלוח החברים לקבוצה הראשונה שנוסדה בארץ – קבוצת אום-ג'וּני (זו דגניה).

הרוח ששררה ב"עבודה" היא ששררה גם ב"שומר".  גם שם היו התיעצויות חשאיות של המיסדים הותיקים, וכל חוטי הפעולה היו בידיהם.  אבל שם לא הביא הדבר לידי הרס.  אולי, מפני שמטרת "השומר" היתה, בכל זאת, מטרה של הגנה; ההסתדרות היתה בעלת אופי צבאי יותר וחבריה השלימו יותר עם רוח זו.  אבל, בעיקר החזיק "השומר" מעמד וכבש את הערכת הציבור כולו בשל המפעלים הרבים אשר הניח להם יסוד, בשל קרבנותיהם ובשל כשרון עמידתם.

למעלה הוזכר מצב המושבות לפני העלייה השניה.  אבל שם דוּבר בעיקר על מושבות יהודה והשוֹמרוֹן.  מושבות הגליל נוסדו רק בסוף שנות ה-90, והיו צעירות מאוד עם בוא העליה השניה, ואולי דווקא הרעננות הזאת היא שמשכה את הלב.  משכו גם הטבע הגלילי, המצב המיוחד בו נמצאו מושבות הגליל הקטנות והמפוזרות, פשטות החיים שבהן ובעיקר – עבודת הפלחה, שהיתה קודש לאנשי העלייה השניה במשך שנים רבות, שלא כמטעים.  הצעיר היהודי ששב לארץ-ישראל בא ברצון להגאל מחיי מסחר ורוכלות ולשוב לטבע ולעבודה.  בפרדסים לא מצאו את השיבה לחיק הטבע, ולא את ההתנזרות מהמסחר.  סוף-סוף תפוחי-זהב יש בהם גם צד של סחר.  בתקנות "החורש" מדגישים את הפלחה כיסוד, ונטיה זו נמשכה שנים על שנים.  כשהחלו לנטוע פרדס בדגניה עצמה ב-1913 סירבו חברי הקבוצה ברובם לעבוד בפרדס.  בעבודת הפרדס ראו משום חילוּל האידיאה, משום בריחה מהעבודה החקלאית הפשוטה.

בימים ההם היתה השמירה בגליל בכל המקומות בידי תקיפים ערבים.  איש לא העלה על דעתו כי יהודים במושבות הקטנות והמבוּדדות, הזקוּקים לחסות שכנים חזקים, יוכלו לקבל את השמירה לידיהם.  והנה החליט "השומר" על כך.

קודם כל קיבלו את השמירה בחוות סג'רה עצמה.  דבר זה לא נעשה בנקל, אלא גם בערמה ידועה.  נגנבה איזו בהמה והוכח למנהל שהשומר הערבי אינו שומר.  אז הוסכם למסור את השמירה לידיהם.  לאחר זמן קצר נמסרה לעם השמירה גם במושבת סג'רה.  מי שמכיר את סג'רה, שהיא גם כיום אחד המקומות הקשים לשמירה, ישער בנקל כיצד קיבלו השכנים מהכפר הקרוב, מכפר קמה הצ'רקסי, את מסירת השמירה לידי "השומר".  רבו ההרפתקאות שעברו על "השומר" בשמירה על סג'רה.  גם קרבנות לא חסרו.  קרבנות נפלו לאו דווקא מתוך שמירה, כי אם מחמת המצב המתוח שנוצר בין המושבות ובין הסביבה הערבית.  זאת היתה שנה אשר עיטרה ל"שומר" זר של תפארת-גבורה.  המתענין בפרטי הדברים ימצאם בקובץ "השומר".  כעבור זמן קצר קרה מקרה במסחה, שהעבירה את השמירה מידי הצ'רקסים למוּגרבים.  פרץ סכסוך בין שני השבטים היריבים, וצ'רקסי אחד נפל קרבן בתוך המושבה.  אם כי הקרבן לא נפל מידי היהודים, רצו בני השבט להתנקם במושבה; אלא שאז כבר נמצאה לאנשי המושבה כתובת לפנות אליה: הם פנו לאנשי "השומר" שיבואו ויארגנו את ההגנה על מסחה.  אנשי "השומר" היו מעטים עדיין ולא היו יכולים לעשות את הדבר לבדם.  אבל כל ציבור הפועלים מהגליל ואכרי המושבות השכנות נענו לקריאת "השומר" ובאו, ועצם בואם סיכּל את ההתנקשוּת במסחה.  הבאים נאלצו לעזוב את המקום לאחר זמן-מה, אבל בתוך המושבה נשאר קן של "השומר.

ל"השומר" נמסרה השמירה במסחה.  "השומר" הכיר בקשר שבין השמירה והעבודה; אין לקיים שמירה עברית במקום שהעבודה איננה עברית.  ואחד העיקרים שלו היה: לא לקבל את השמירה, אלא אם יבטיחו מספר מסוים של פועלים עברים בתוך המושבה.  אמנם, לא קלה היתה העבודה במושבות, ביחוד במושבה כמסחה.  האכרים התרגלו לעבודה ערבית.  חייהם בם עצמם קשים היו למדי, והם לא רצו, ואולי גם לא יכלו, להעלות את תנאי חייו של הפועל על אלה של הערבים.  מסחה היתה טעונה מסירות נפש מיוחדת מצד הפועלים שהלכו לשם.  ו"השומר" הפריש גם חלק מאנשיו לעבודה.

מפעלים כאלה הרימו מאוד-מאוד את כבוד "השומר".  אחרי זמן קצר התפשטה השמירה העברית, וכמעט כל הגליל התחתון עבר לידי השומרים העברים.  הדבר עשה רושם גם במקומות אחרים, ו"השומר" הלך וכבש את השמירה.  לאחר שנתיים החל לכבוש אותה גם בשומרון.  שוב נעשה נסיון של שמירה עברית בזכרון-יעקב,  ושוב נכשל, שכן "השומר" לא קבל את כל השמירה, כי אם שוטרים עברים הופקדו להשגיח על השומרים הערבים ולנהל את השמירה ה"מעורבת".  "השומר" דחה שיטה זו, אם כי לעתים שימשה השמירה המעורבת שלב לכיבוש שלם.  כך, למשל, קיבל "השומר" את השמירה בראשון-לציון לאחר שנה של שמירה "מעורבת".  מקום בולט תפסה בזמן ההוא השמירה העברית בחדרה.  חדרה אז לא היתה כחדרה של עכשיו.  זה היה מקום קשה מאוד לשמירה.  המושבה עמדה בתוך יער; הבתים מרוחקים זה מזה; האוכלוסיה היהודית במושבה היתה מועטה והשמירה היתה קשה ביותר.  אבל "השומר" התגבר על הכל ורכש לעצמו עמדת כבוד במושבה זו.

באותו זמן עבר "השומר" גם למפעלים אחרים: לתפקידי כיבוש במקומות מסוכנים וקשים ביותר.  אחד הראשונים מסוג זה היה כיבוש מרחביה.

בסביבת נצרת ובעמק היתה ההתנגדות להתישבות יהודים חזקה ביותר.  לפעמים קרובות, עוד לפני שהונח היסוד לישוב העברי הראשון באותה סביבה, אפשר היה לשמוע ערבים מדברים כי כאן במקום הזה (מקום בו נמצאים עכשו הישובים בעמק יזרעאל) לא תינתן דריסת רגל ליהודי... ההליכה לכיבוש מקום כזה היתה בלי ספק אחד המפעלים החלוציים ביותר; ואת המקום הזה כבש "השומר".  בספר "השומר" אתה מוצא חומר לא מעט על כיבוש מרחביה, על האבקות, סבל והרפתקאות אשר עברו על כובשיה הראשונים.  כל המפעלים האלה, שמירה, עבודה וכיבוש, הקנו ל"השומר" כבוד רב בקרב הציבור, אף לכדוּ את החברים בפנים להיות האגודה בעלת משמעת שאנשי ,בר-גיורא" ציינוה כיסוד לשתי האגודות "השומר" ו"עבודה".  אבל ההערכה של פעולת "השומר" לא מנעה את הבקורת.  היו שטענו, ראשית כל, כי הסודיוּת של אנשי "השומר" מופרזת היא ואינה תמיד לצורך הענין.  אמרו שיש סודיות גם לגבי דברים של מה בכך.  אבל היה עוד דבר שעורר בקורת חמורה יותר מאשר ענין הסודיות.

בשביל לשמור, בשביל להבטיח את עניני הבטחון בסביבה, בשביל לדעת לכבוש מקומות מסוכנים – לא די היה בגבורה, באומץ-אישי ובגילוי רוח בלבד.  כפי שראינו, היו אנשי העלייה הראשונה נמנעים ככל האפשר מלהביא לידי קרבנות בצד המתנגד, מחמת גאולת-דם;  גם "השומר" ידע את הכלל הזה.  כל "שומר" ידע כי עליו להמנע ככל האפשר משימוש בנשק.  לא רק סנדר-חדד היה אומר כי הגבורה היא לספוג ולחלק מכות בלי להשתמש ברובה, כי אם גם אנשי "השומר" שיננו את הדבר.  בקובץ "השומר" מסופר מפי ערבי, כי מיום שהומצא האקדח פסקה גבורה בעם, כי הרי ילד יכול להרוג גיבור.  השימוש בנשק חם לא היה, אפוא, מכובד ביותר.  אך אחד התנאים להגנה, תוך שימוש מינימלי בנשק, היה המאמץ לרכוש כבוד בעיני השכנים; צריך היה להופיע לפני הערבים כאנשים מכובדים וכאנשים בעלי-כוח ובעלי-השפעה.  דבר זה חייב קודם כל ידיעת ערבית.  אבל ידיעת הערבית בלבד – לא הספיקה.  הן בן "עם הארץ" גם הוא יודע ערבית ואף-על-פי-כן לא קנה לו כבוד אצל הערבים.  צריך היה, איפוא, להופיע כמכובד ערבי – נחוץ היה לנהוג לפי מנהגים מסוּימים של הערבים.  השומר המכובד חייב היה לנהוג כדוגמת שיך, הן בבואו להתארח אצל שיכים והן בשעה ששיכים באו להתארח אצלוֹ.  מכאן הצורך להתהדר קצת: להתהדר בלבוש, להתהדר בסוסה, להתהדר בנשק; וההתהדרות שבאה תחילה לצורך הענין, משהתרגלו אליה – עברה את תחומי הצורך המעשי של הענין עצמו.  בנקודה זו היתה לא רק בקורת מהחוץ, אלא גם בקורת פנימית ב"השומר".  ולא רק בקורת אלא גם סבל רב של החברים.  מי שקרא את מכתבי מנדל פורטוגאלי בקובץ "השומר" יודע כמה חשש לדימוראליזציה שהשמירה מכניסה בקרב חבריה.  במקום אחד הוא אומר שיסוד השמירה הוא שלטון, יסוד העבודה – אחוה.  והוא חוזר ומטעים, כמה קשה לו להימצא זמן רב בשמירה.  אולם היו גם כאלה, אשר טעם השלטון וההתהדרות כבש את לבם.  דבר זה הגביר את הבקורת בקרב ציבור הפועלים.  והיו מקומות שבהם נשתררו יחסים לא קלים כלל בין השומרים ובין הפועלים.

הופעות אלה הכבידו על השומרים, אבל לא מנעו את הרחבת השמירה ואת קסם השמירה בעיני חברים צעירים.  באותו זמן, בשנות 1911-12-13 הקיפה השמירה כמה מאות חברים.  רבים השתתפו בה למעשה, אבל מנהלי הענין היו מעטים גם בתוך הסתדרות "השומר", ודבר זה גרם שוב לבקורת ולהתנגדות.  את תפקידי "השומר" ואת מפעליו העריכו רבים, אבל הדרך הזאת של רכּוז השלטון על השמירה בידי יחידים, ללא פיקוח מוסדות ציבוריים כלליים, אשר כבר נתפתחו בזמן הזה – לא זכתה לאהדה.  אז החלה לקנן בקרב רבים הדעה, כי אכן "השומר" הוא מכשיר חשוב מאוד, מכשיר שבלעדיו אין ליצור כוח יהודי, אבל מסירת התפקיד לאגודה ללא בקורת – רצוּפה סכּנות.

עוד עובדה אחת הכבידה על היחסים: אם כי היתה כבר אז לציבור הפועלים הסתדרות חקלאים כללית, שלטו בשטחי חיים רבים שתי המפלגות: "הפועל הצעיר" ו"פועלי-ציון".  "השומר" היה בלתי מפלגתי ובוֹ חברים משתי המפלגות, אבל מן "הפועל הצעיר" היו רק חברים מעטים; מיסדי "השומר" היו חברים של "פועלי-ציון", וכמובן ש"הפועל הצעיר" חשד שכל עניני "השומר" מתנהלים ע"י "פועלי-ציון", והשמעו דברי בקרת  על ששולטים ב"השומר" דווקא "פועלי-ציון".  אבל "פועלי-ציון" ידעו היטב, כי עניני "השומר" אינם מתנהלים כלל על-ידם, ולכן רבה היתה הבקורת בשתי המפלגות גם יחד.  הנה כי כן נוצרו יחסים לא קלים בזמנים שונים בין אנשי "השומר" ובין האנשים שבקרב ציבור הפועלים; ויחסים אלה נוצרו לא על יסוד שאלות עקרוניות בשמירה, לא על יחסים עם שכנים וכו, כי אם בדבר מהותו וסמכויותיו של אירגון "השומר": האם מכשיר הוא בידי הכלל, או אוֹרגן המנהל על דעת עצמו את הפוליטיקה בשטח מסוים.  שאלה זאת ניסרה גם ניסרה בקרב ציבור הפועלים.

בפרוֹס המלחמה, נתגלו במפעלי "השומר" ובמפעלי כיבוש עבודה בדרך כלל, הרבה תופעות עכורות.  לא תמיד היו עמדות השמירה שנכבשו נשארות בידי כובשיהם, ודבר זה הביא לידי מחשבה, כי כיבוש העבודה מצריך שיטות אחרות מאלה שבהם הלך עד כה הפועל והשומר העברי.

קמה חבורה אחת בשם "נכדי פנחס".  הם חשבו להטיל אימה באמצעי טירור על המתנכלים לעבודה עברית ולשמירה עברית.  אף כרוז פירסמו ברוח זו, שנכתב על-ידי חבר שמת אחר-כך בברלין במחלת עצבים.  אגב, בעל הכרוּז כתב גם שיר-רועים אידילי והיה רחוק בכל מהותו מלהיות טירוריסט מסוכן.  אומרים שהיו בין "נכדי פנחס" גם אנשים אשר עבדו בשמירה והיו קרובים ל"השומר".  אבל "השומר" בכללו וגם ציבור הפועלים התיחס בשלילה לתופעות האלה, – הן לפרוקלמציות והן למעשים הבודדים שניסו לעשות.  ב"קובץ השומר" אתה מוצא ביטוי לשלילה הגמורה שעוררו נסיונותיהם של הטירוריסטים הראשונים בציבור הפועלים בארץ-ישראל.

"השומר" סבר (וכן סברו רוב הפועלים), כי את מפעלי העבודה והשמירה אפשר לכבוש עי ידי עבודה חיובית ולא בדרך של הטלת אימים.  והדוגמה שהעלה "השומר" בפעולות הכיבוש שלו עוררה במידת-מה חיקוי גם מצד חוגים אחרים.  כאמור, ניסה "השומר" לכבוש את השמירה ולהרבות את העבודה העברית בזכרון-יעקב ולא הצליח.  אבל ימי שמירתו בזכרון-יעקב והשמירה בחדרה השפיעו בכל זאת השפעה מסוימת על בני זכרון-יעקב וחדרה, וכן על בני אכרים במושבות אחרות.  בעקבות השפעה זו נוצרה בימים ההם הסתדרות אשר שמה היה "הסתדרות הגדעוֹנים".  היא רצתה שבני אכרים ישתפו עצמם במפעל שציבור הפועלים ואנשי "השומר" הביאו לארץ.  באותו זמן היתה בקרב בני המושבות תנועה גדולה ליציאה לחו"ל – לאוסטרליה ולמקומות אחרים.  והנה הגדעונים הציבו לעצמם מורה להלחם ביציאה הזאת.  מטרה שניה היתה כבוש השמירה על ידי "בני הארץ": בני המושבות – הם האמוּרים להיות מגיני המושבה ושומריה!  עם כל רצונם לכבוש את השמירה לא הציגו לעצמם את המטרה של "השומר": לכבוש את השמירה על-ידי יהודים.  מטרתם היתה – להיות שליטים בשמירה; פועלים יכלו להיות ערבים, אף שומרים יכלו להיות ערבים, אבל מנהיגי השמירה, משגיחיה ומנהליה – צריכים להיות יהודים, ולא יהודים סתם, כי אם בני המושבות.  בשנת 1911 קיבלו עליהם "הגדעונים" את השמירה בזכרון-יעקב.  אבל גם הם לא האריכו ימים בשמירה זאת; והמטרות החיוביות, שלשמן הוּקמה הסתדרות זו, הלכו ונדחו, מפני הדגשת יתרון בני המושבות לעומת יהודים "זרים".  הגדעונים נפגעו מתהילת השומרים והפועלים – "זרים" מקרוב באו והמה מתנשאים עליהם ורואים עצמם תרבותיים יותר וכו' וכו'.  קנאת הגדעונים ב"השומר" הביאה גם לידי התנגשוּיות.  ודבר זה היה לו אחר-כך המשך חמוּר בימי המלחמה.

עם התרחבות ההתישבות וגידולו של ציבור הפועלים התרחבו צרכי ההגנה והשמירה בארץ.  בשנים האחרונות שלפני מלחמת 1914 לא הצליח "השומר" להקיף את כל אלה שעסקו בעניני שמירה והגנה בארץ.  הוא סיפק את הצרכים האלה במקומות שבהם היו נזקקים לשומרים שכירים.  במשקים עצמיים או בחוות – לא היו אנשי "השומר" שולטים בשמירה ובהגנה. נמצא שאנשי שמירה והגנה מובהקים היו מחוץ למסגרת "השומר".  כך, למשל, טרומפלדור לא היה מעודו חבר ל"השומר".  לעומת זה יש ל"השומר" חלק חשוב בהתחלות של ההתישבות העובדת.  בעצם היתה ההתישבות כלולה בפרוגרמה של "השומר" מראשית ימיו.  רבים מהשומרים שאפו לחיי-עבודה, ביקשו למנוע את השמירה מליהפך למלאכה בה יצטרכו לעסוק כל ימי חייהם אבל הרעיון של התישבות השומרים נבע לא רק מנקודת-מבט זו אך גם מן הצורך ליסד ישובים של אנשים האמונים על הגנה, ביחוד במקומות הספר המסוכנים.  התישבות ראשונה של שומרים חלה בתל-עדשים.  במקום זה, אשר נוֹעד להיות גם מקום ישוב וגם מקום חינוך לשומרים, הכשיר "השומר" את דור-ההתישבות שלו.  אמנם, נסיון זה עלה בקשיים גדולים עם חילוקי-דעות פנימיים בקרב "השומר".  היתה בתל-עדשים התנגשות בין שני זרמים בדבר ההתישבות: הזרם "המשקי" והזרם השוֹמרי.  היו גם חילוקי-דעות בבחירת המקומות – תל-עדשים, או מקום אחר הנוח מבחינה משקית, אך ישוב של ספר שהוא חשוב יותר מבחינת צרכי ההגנה.

אינני מתכוון לפרש את תולדות "השומר" בכללו, ענין הדורש הרחבה.  לכן לא ציינתי כמה מפעלים חשובים ממפעלי "השומר", כגון מפעל הכיבוש של המרעה, ולא ייחדתי דברי על כיבושי השמירה ביהודה שעלו בהרבה קרבנות ושיש בהם הרבה זוהר.  חומר רב על כל אלה אתה מוצא ב"קובץ השומר".  כוונתי שלי אינה אלא לסקירה כללית על תפקידי "השומר" והפרובלימות שלו.

תוך כדי לבטים אלה פרצה המלחמה.  בימים ההם חל שינוי בעצם התפיסה של צרכי ההגנה בארץ.  עד המלחמה היתה ההגנה כרוכה ושלובה בשמירה, והשמירה היתה גם היסוד החינוכי היחיד כמעט ליצירת כוח עברי.  דבר זה נשתנה בימי המלחמה.  לא עוד התנפלויות של שכנים בלבד, כי אם גם מזימות פוליטיות נגד הישוב העברי.  בימי שלטון תורכּיה עד המלחמה, נהנה הישוב במידה רבה מן האנרכיה וההפקרות של המשטר.  אמנם הישוב סבל הרבה מן ההפקרות הזאת ונאלץ לעמוד בפני שכנים תקיפים שהשתמשו לרעה במשטר ההפקרות, אבל גם לו ניתנו פחות או יותר אפשרויות לעמוד על נפשו נגד הפורעים.  חירות ניתנה לשני הצדדים.  לא כן היה המצב לאחר פרוֹץ המלחמה.  תורכּיה של "התורכּים הצעירים" התנגדה תמיד לגילויים לאומיים של העמים האחרים, אך בימי המלחמה הגיע הדבר לידי רדיפות חמוּרוֹת.  בסוריה השכנה התבטא הדבר בדיכּוי נצני התנועה הלאומית הערבית.  ובארץ-ישראל – ברדיפת היהודים הציוֹנים.  ביום בו הכריזה תורכּיה מלחמה ביום ה' הידוע, נחטפו הרבה יהודים נתיני-חוץ ונאסרו כדי להשלח מן הארץ.  ואכן, רבים נשלחו.  הוטלו ענשים על שימוש בסמלים ציוֹניים, פתחו ברדיפות גם נגד אישים ציוניים.  ואנשים אשר עם ראשית המלחמה חלמו על יצירת מיליציה עברית בארץ וסברו כי אפשר יהיה להשיג גם הסכמת השלטונות התורכּיים לכך, שכן המיליציה תקל עליהם את עוֹל השמירה על הסדר בארץ בלי שיצטרכו להחזיק חיל-מצב, – אנשים אלה נידונו לגירוש מן הארץ.  בין המגורשים היו: יהושע חנקין, ישראל שוחט, מניה שוחט, יצחק בן-צבי, דויד בן-גוּריוֹן.

באותו זמן הרגיש הישוב היהודי בנסיונות מצד השלטונות לטפח כוח אשר מגמתו נישול הכוח העברי והשמדתו.  ביחוד הורגש הדבר ביפו, מקום שם אוּרגנה פלוגה מיוחדת של מתנדבים מבני הספּנים הערבים, לשם שמירה כביכול: אבל יכול היית לשמוע בקרבם אותות ברורים של התכוננות לקראת פרעות.  רמזים כאלה מצד השלטונות היה בהם כדי לעורר תנועה רחבה יותר בקרב הכפרים הערביים.  והישוב העברי כולו.  גם בערים גם בכפרים, ראה את עצמו נתון בסכנה.  תפקיד הימים ההם שוב לא היה, איפוא, תפקיד של רכישת כבוד אצל השכנים ושל שמירה בלבד, אלא תפקיד של אירגון הגנה ממש.  והוא הקיף אז את כל חלקי ארץ-ישראל.

 

ד: מלחמת העולם הראשונה

לפני המלחמה לא הרגישו כל צורך בהגנה בערים.  לא הרגישו גם צורך גדול בהזדיינות רחבה.  עם ימי-המלחמה החלו הצרכים האלה להיות מורגשים גם בערים גם בכפרים.  לא עוד חוגים צרים, את הישוב כולו נחוץ היה לחנך לקראת ההגנה.

אותו זמן עלה הערך של כּבּוּש השמירה ביהודה.  קודם לכן ראה "השומר" את[6] מרכּזו בגליל, ובערב פרוץ המלחמה היו ספקות בקרב אנשי "השומר" אם כדאי להתפשט ביהודה, ואם יספיקו הכוחות לכך.  אז נעזבה השמירה של ראשון-לציון, לא רצו לקבל את השמירה במקומות אחרים.  הכוחות לא הספיקו לכך.  אבל עם פרוץ המלחמה עלה ערך השמירה בדרום דווקא.

מדוּע?  מפני שהתכניות לצייד את הישוב העברי בכלי-הגנה היו קשורות בחזית המלחמה, וזו הלכה והתקרבה לדרום הארץ.  אז החל גם "השומר" מעריך יותר את השמירה במושבות-הדרום, ואף את סידור ההגנה בערים.  בין הערים תפסה מקום בראש יפו–תל-אביב.  חיפה לא היתה עדיין מאוכלסת יהודים במידה רבה; בטבריה, בצפת ובחברון לא היו תקוות רבות לאירגון הגנה מפני אוֹפי הישוב שם, וכן גם בירושלים.  אבל ביפו–תל-אביב היתה לא רק אפשרות של הגנה, אלא גם צורך דחוף בה.  דווקא נגד מושבות יהודה ונגד תל-אביב התרכזו יצרי השנאה בקרב השלטונות ובקרב החוגים הערכיים אשר התנכּלו לישוב העברי. והנה נתלכּדה ביפו קבוצה עצמאית לסידור עניני ההגנה של יפו–תל-אביב.  היא אורגנה מיד עם פרוץ המלחמה. וכשם ש"השומר" סודר ברובו על-ידי אנשי פועלי-ציון, סודרה הקבוצה ביפו בעיקר על-ידי אנשים קרובים ל"הפועל-הצעיר".  אתם שיתפה פעולה קבוצה שנקראה "קבוצת הגימנזיסטים".  תחילה היתה זאת קבוצה מקומית לשם הגנה על יפו–תל-אביב, אבל במשך הזמן הרחיבה את פעולתה ואת היקפה, והחלה פועלת ביחוד בעניני זיון, מהצפון ועד הדרום, כלומר: מרוחמה ועד מטולה.  אנשי "השומר" ואנשי הקבוצה היפואית טרחו כל אחד לחוד על ציוד הישוב.  הקבוצה היפואית היתה נתונה אז במידת-מה בתנאים נוחים יותר, יען כי היו לה חברים בחזית, אלה היו האופיצרים הצעירים מבין בוגרי הגימנסיה.  תחילה היתה גם איזו תחרות בין אנשי "השומר" ובין קבוצת-יפו, אך עד מהרה החליט "השומר" לרכּוש את לבה ובפרט למשוך את החלק ה"גימנזיסטי".  אבל הקבוצה היפואית לא רצתה להכנס לעומק הויכוח שבין האידיאולוגיה השומרית מצד אחד ובין הבקורת נגד השומרים מצד שני.  אמנם, היא נפגשה כמה פעמים עם אנשי "השומר", חבריה הלכו גם לשמירה בחסות "השומר", אך עם זאת עמדו בקשריהם עם קבוצתם ויחד אתה עשו את הפעולה בחזית תוך מאמצי שיתוף בין הקבוצה היפואית ובין אנשי "השומר".

בתקופה ההיא לא חסרו גם מכשולים מצד אנשי הישוב עצמו, אף אירע מעשה הלשנה על זיון הישוב.  הלשינו גם על אנשים העוסקים בדבר וגילו מקום בו מחזיקים את הנשק.  אז יצאו אנשים מ"השומר" ומהקבוצה היפואית גם יחד להקדים את השלטונות התורכּיים ולהרחיק את הכלים מהמקומות שנתגלו.  מצד אנשי הקבוצה היפואית לא נתקל "השומר" במכשולים.  העבודה היתה משותפת והיא קירבה הרבה את האנשים משני הצדדים.  אבל קמה אז קבוצה אחרת, מתנגדת ל"השומר" –זה היה "המגן".

"המגן" אורגן ע"י "הגדעונים", או ביתר דיוק על-ידי אנשים שעמדו בראש הגדעונים.  אחת המטרות הנוספות שלהם נתגלתה רק אחר-כך, אבל מלכתחילה היה רעיונם ברור: השמירה ויחסי השמירה ישביחו אם יאורגנו על ידי "בני הארץ".  הפטריוטיזם של בני הארץ תפס, כאמור לעיל, מקום רב אצל הגדעונים, עד כדי שלילת עצם התפקיד של פועלים עברים בארץ-ישראל.  אני זוכר, למשל, כי בשעה שגמרנו את הגימנסיה והלכנו לעבוד לדגניה, בּא אלינו שליח מיוחד מהגדעונים, אבשלום פיינברג, ודיבר על לבנו שלא נלך לעבוד.  מפני מה? – ראשית כל, מפני שצפויים לנו עוד תפקידים גדולים, כי אנחנו בני הגימנסיה העברית הראשונה; אנחנו יכולים לספק פקידי שלטון, עורכי-דין וכו'.  למה נלך, איפוא, לעבודה?  דעות כאלה נשמעו אמנם גם בתוכנו.  אבל אבשלום פיינברג העלה גם נימוּק שני להצעתו.  הוא אמר לנו: מתוך שהיהודים הולכים לעבוד עבודה פשוטה הם משפילים עצמם בעיני השכנים;  ואנה אנו באים, אם יתחילו להביט עלינו כעל נחותי דרגה?  לא נוכל להחזיק מעמד, אלא אם נהיה אדוני הארץ ונתנהג בהתאם לכך, ולכן אין לעבוד עבודה פשוטה ויש להתנגד לאלה שעושים זאת.

ואכן "המגן" נוסד בעיקרו מ"בני הארץ".  בראש האגודה עמד יוסף לישנסקי, יליד מטולה; הוא השתתף עם השומרים שנה אחת בשמירה והיה מן הרוכבים ב"השומר".  אלה היו המיוחסים בקבוצת אנשי "השומר".  לא כל אחד זכה להיות רוכב.  אבל למרות עלוֹתוֹ לדרגת רוכב, לא זכה לישנסקי להתקבל לאגודת "השומר" מטעמים שונים, בעיקר מפני הספקות או חלוקי הדעות בהערכת אישיותו.  והנה איש זה התיצב בראש "המגן".  אבל גם "המגן" לא יכול היה להסתפק ב"בני הארץ" בלבד, ביחוד בבואו לקבל על עצמו את השמירה במושבות מסוימות והיה מעונין שמוסדות הפועלים לא יתנגדו לכך.  אילו היו אנשי "המגן" מסתפקים בשמירה באותם המקומות שהיו להם שם חברים, בני המושבות, כמו בזכרון-יעקב וכדומה – אפשר שלא היו זקוקים לתוספת אחרים, אבל הם החליטו ללכת למושבות-הדרום ונשאו עינים לגדרה, לבאר-טוביה ואפילו לרוחמה, וזאת לא יכלו להגשים בכוחות עצמם; הם היו זקוקים לאותם הפועלים, שמהם בא "השומר".

ולמה נשאו עיניהם למושבות הללו?  דבר זה התברר רק כעבור זמן-מה.  נתברר שביסדם את "המגן", היו קשורים עם אהרן אהרנסון ועם אבשלום פיינברג בתכניות ריגול לטובת אנגליה.  וכדי שעניני הריגול יצליחו בידם יותר, נכנסו למושבות הדרום, התקשרו עם הפועלים והעמידו אפילו פועלים בראש השמירה.  אז התחילה התחרות ביניהם ובין "השומר".  הם נאלצו להיזקק למוסדות הפועלים, ובאו לפני המרכז החקלאי בתביעת זכויות על יסוד דרישה לעבודה.  כן הצליחו לקבל את השמירה בדרום, לא ברוחמה, כי אם בגדרה ובבאר-טוביה.  מתוך המושבות האלו (ולא רק מתוכן) אירגנו את עבודת הריגוּל.  הם לא היו אמונים למדי על קוֹנספירציה, והדבר נתפרסם לאחר זמן לא רב.  הפרסום בא בעקבות התנהגותם במקומות וגם משוּם שניסו לרכוש את לב הציבור היהודי למפעלם מתוך שהביאו מן החוץ כסף-תמיכה לישוב.  את הכסף מסרו בידי עסקני הציבור המקובלים.  תחילה קיבלו הללו את הכסף, אבל אחר-כך התחלחלו, כי חששו לתוצאות, וביקשו להחזיר אותו.  העסקנים מסרו את הכסף על-ידי אנשי "השומר",  וזה החליט לעכב את הכסף בידיו.  בעקבות החלטה זו הגיעו ראשי "השומר" לידי סכסוכים קשים עם מפלגת פועלי-ציון.  נתעוררה השאלה מחדש: מי קובע בענינים חשובים כאלה, ענינים שבעצם הם ענינים פוֹליטיים של הישוב כולו?  האם הגוף הנושא בשמירה הוא לבדו קובע בדברים כאלה, או האוֹרגנים הפוליטיים של הישוב והמפלגות?  הסכסוך היה קשה מאוד והביא בשעתו לידי הוצאתם של אנשי "השומר" מקרב מפלגת פועלי-ציון.

הידיעה על הריגול לא הצטמצמה רק בתחומי הישוב העברי.  (אגב, בתוך הישוב לא היו באותו זמן חילוקי-דעות לגבי הערכת הריגול.  כמעט הכל התנגדו לכך וראו בו סכנה חמורה לישוב).  הסוד נתגלה גם לשלטונות.  מאז מתחילה פרשה חדשה ואיומה בתולדות הישוב, ובמיוחד בתולדות "השומר".  החלו רדיפות, אשר הישוב לא ידע כמותן בימיו הראשונים ועד הזמן הזה.  הובא אז לארץ איש אשר נתפרסם בימי טבח הארמנים, חסן בּק, והלה פתח במסע-ענשים בישובים עבריים שונים.  היו מקיפים מושבה, מוציאים את הזקנים, לפעמים גם נשים, מכים מכות רצח, מענים  ומחפשים נשק ושומרים.  האנשים, אשר עסקו בזיון הישוב העברי, נמצאו כמובן אותה שעה במצב קשה ביותר.  ראשית – הממשלה חיפשה אותם, שנית – הישוב אשר רק אתמול הוקיר את פעולתם, החל חושש שאנשים אלה מסוכנים הם וממיטים אסון.  הגיעו הדברים לידי כך שאנשים, שעסקו בענינים אלה, הרגישו את עצמם מנוּדים מתוך הישובים העבריים.  היו מקרים, שבשעה שבאו לישוב עברי, נמצא מיד מי שיזהיר את בעלי המלונות ואת בעלי המסעדות, לבל יתנו להם מקום-לינה ומקום-אוכל.  נאלצו לעתים לנדוד ולהמצא מחוץ לכל ישוב.  ואם היו ידידים (והידידים היו נמצאים תמיד) שעברו עבירה ונתנו מקום מחסה לאנשים המסוכנים, הרי כשנשמעו שעטות סוסים (של רוכבים והמשטרה או של חיילים תורכּים) אנוסים היו לברוח מיד להרים ולהסתתר שם במשך לילה או שני לילות.

דרך השלטונות בחיפושיהם אחרי המרגלים, ואחרי יוסף לישנסקי בפרט, הכביד מאוד על המצב.  יש יסוד לחשוש שיוסף לישנסקי – אם מפני שלא החזיק מעמד ואם מפני שהגה מחשבות-נקם – עשה הכל שלא להקל מעל הישוב העברי.  הוא העליל על אנשים שונים, ביחוד על אנשי "השומר", שהם שותפים אתו בריגול; פרטים אפשר לקרוא בזכרונותיו של צבי נדב ב"קובץ השומר".  אז החלה תקופה של מאסרים, של גירושים ושל עינויים.  נכבדים שונים מעסקני הישוב הוגלו.  בתוכם היו דיזנגוף, אברהם שפירא ועוד.  הרבה מאנשי "השומר" והרבה פועלים הוגלו אף הם.  על אותה תקופה בישוב נכתבו כמה וכמה פרקים: "במאסר ובגולה" של י. לבני, זכרונותיו של נ. טברסקי ועוד.

כאמור, לא תמיד נתנו הישובים העבריים את העזרה הנדרשת לנרדפים.  אבל לעתים היה בכך יותר ממניעת עזרה.  הממשלה דרשה נשק.  הנשק היה יקר מאוד בעיני אלה אשר המציאוהו לישוב העברי, ולא רק בגלל העמל וחירוף-הנפש הכרוכים בהשגתו (צריך היה לנסוע לחזית ולעבור דרך מחנות-צבא ולהעביר את הנשק לתעודתו), אלא מפני שראו כי הנשק יהיה דרוש מאוד.  יחסו של השלטון התורכּי לגבי הנשק שבידי היהודים הוא שהגדיל את החששות.  ואם כי רבות היו התקוות לכיבוש האנגלי היה יסוד לחשוש שהכיבוש ימצא את הארץ בלי יהודים.  אלה שהיו חדורים הכרת הצורך בהגנה, ידעו שיש הכרח להחזיק את הנשק עד שיצטרכו לו, עד אשר יוכלו להגן בגלוי על חיי היהודים ועל כבוד היהודים.  אך היו באותו זמן חלקים בישוב אשר, לשם הקלת לחצו של מושל או של פקיד צבאי, דרשו מן האנשים למסור את הנשק והיו מוכנים למסור לשלטונות העוֹתּוֹמניים את האנשים על נשקם.  אלה לא היו תופעות בודדות, וקרה שבאו משלחות אנשים נכבדים מאוד לאנשי "השומר" ולאחרים שעסקו בעניני נשק ודרשו שימסרו אותו לשלטונות לטובת הישוב.  בימי הרדיפות היה גם מקרה שמסרו לשלטון אנשים שלא היו שומרים כלל, ושלושה מהם: מנחם ברויליך, שמואל שטרייפלר ואייזיק מהרינג מתו במאסר (על שמם נקראה "גבעת השלושה").  אבל הישוב העברי עבר גם על התקופה הזאת בשלום.  רבים הוגלו, רבים נאסרו, רבים מתו במאסר, סבלו מכות ורדיפות, אבל הכלל עמד במבחן.  אחד הגורמים שסייע להצלת יהודים מצרות ומרדיפות גדולות יותר היתה אז ממשלת גרמניה הקיסרית.  היא לא רצתה בתקופה ההיא להופיע כרודפת יהודים.  הימים היו אז ימי סוף המלחמה, והעמים הנלחמים חיפשו כל מיני דרכים כדי לרכוש את דעת הקהל, וביחוד את דעת הקהל באמריקה, וגרמניה היתה מעונינת להופיע כמדינה ליבּראלית.  אף היו אז מחשבות על מין הצהרת בלפור גרמנית.  ובאמת, בזמן אחד עם הצהרת בלפור, הכריזה גם הממשלה הגרמנית על סיוע להתישבות עברית בארץ.  בכל אופן, התערבו השלטונות הגרמניים במידה רבה לטובת המצב.

אבל כל הפרשה השרישה בכל זאת בקרב חלקו הגדול של הישוב את ההכרה, כי ההתפתחות הציונית בארץ-ישראל יכולה לבוא אך בעקבות נצחונם של בעלי-הברית.

 

ה: כיבוש הארץ בידי האנגלים: הגדוד העברי

כיבוש ארץ-ישראל בידי האנגלים נתקבל על הישוב העברי מתוך שמחת גאולים.  ימי המלחמה היו ימים של סבל ותלאות ליהודי הארץ.  תל-אביב נעקרה כולה ותושביה פוזרו ללא כל דאגה לקיומם.  אלפים גורשו בתחילת המלחמה למצרים.  מחצית הישוב בימים ההם, "הישוב הישן" בירושלים, בטבריה, בצפת ובחברון, הופקר לרעב בהלקח ממנו פרנסתו העיקרית, ה"חלוקה".  למעלה משתי רבבות נספו במגפות.  מ-90 אלף יהודים שהיו בישוב בראשית המלחמה לא נותרו אלא כ-60 אלף.  על היסורים הללו נוספו הרדיפות הפוליטיות.  אנשים נאסרו, עונו והוגלו.  תו של הקרן-הקימת, מנית הבנק הקולוניאלי ותמונת הרצל היו בחזקת דברים אסורים.  למלחמה בציונות ובאגודות היהודיות האסורות הובא לארץ רב-הטבחים בארמניה, חסן בּק המפורסם.  ובעצם הימים האפלים האלה הגיעו לארץ הכובשים, שהביאו אתם גםשוֹבע וגם שחרור.  עוד לפני בוא האנגלים הגיעה לארץ הבשורה על הצהרת בלפור והשמועה על גדודים עבריים בצבא הבריטי.  הכובשים נשאו אתם בשורת שחרור זו.  בפי כל חייל אוסטרלי נישא הפזמון, כי העם הצעיר בא להשיב לעם העתיק את ארצו העתיקה.  הנקל, איפוא, לתאר את שמחת הישוב לקראת הכיבוש והכובשים.

ואם כי לא פג עדיין הפחד, שהישוב היה נתון בו בימי המלחמה תחת שלטון התורכּים, ועוד היו חששות לתהפוכות במערכה ולגורלו של אותו חלק מארץ-ישראל שעדיין לא נכבש על-ידי האנגלים – אף על פי כן החלו היהודים בשטח הנכבש מתארגנים מיד.  קמה נציבות יהודית מבאי-כוח אגודות שונות, הוא "הועד הזמני ליהודי ארץ-ישראל".  ועד זה התכנס ימים מעטים אחרי כיבוש פתח-תקוה (שבוע ימים אחרי כיבוש תל-אביב).  באותו כינוס בא לידי ביטוי הלך-הרוח ששרר אז בישוב, השמחה והפחד.  דוגמה לכך תשמש העובדה הבאה: כשהובאה הצעה בישיבה הראשונה, שיהודי ארץ-ישראל ישלחו טלגרמה של ברכה להסתדרות הציונית באנגליה על השגיה המדיניים, קמה התנגדות עצומה מתוך חשש להתקשר עם ארץ שהיתה רק אתמול ארץ-אויב, ולבוא בדברים עם הסתדרות ציונית המזדהה עם צד אחד של הלוחמים, כי מי יודע מה ילד יום... אולם הרגשה זו לא היתה אלא נחלתו של מיעוט בישוב ובועד הזמני.  באותה ישיבה היו גם שהעזו להרחיק מזה והציגו את השאלה של הקמת גדודים עבריים, אשר ילחמו בתוך צבאות בריטניה לשחרור החלק השני של הארץ, ואשר ישמשו גרעין להקמת כוח עברי קבוע בארץ-ישראל.  על פי הענין הנ"ל של טלגרמה לציוני אנגליה נקל להבין שדבר הגדודים עורר ויכוחים סוערים, קודם כל בועד הזמני ואחר-כך בישוב כולו.  זאת היתה אחת התקופות הסוערות ביותר שעברה על הישוב. 

יש לזכור שלא כמלחמה בימינו היתה המלחמה ההיא.  גרמניה של אז לא היתה, כגרמניה של היום, נושאת המגמה של השמדת העם היהודי.  גם מבחינת המשטר הפנימי שלה היתה ארץ של חופש הרבה יותר מרוסיה הצארית, שעמדה במחנות מתנגדיה, וכיבוש החלק הדרומי של ארץ-ישראל עדיין היה רחוק מלהכריע בגורל הארץ כולה.  ורבים טענו שאין היהודים רשאים לסכּן את תושבי החלק הבלתי-נכבש של ארץ-ישראל ואת עתידם על-ידי התקשרות עם צד אחד של הלוחמים.  אבל, מלבד הנימוק הפוליטי היו למתנגדי ההתנדבות, וביחוד מתוך תנועת הפועלים, גם נימוקים אחרים.  כיום נוטה תנועת הפועלים בכל הארצות בלבה ובנפשה לצד אחד של הלוחמים.  בתקופה ההיא היה חלק גדול של המפלגות הסוציאליסטיות נגד המלחמה ונגד כל הצדדים הנלחמים.  והפועל הארץ-ישראלי היה פאציפיסט בכל לבו ונפשו.  ופאציפיזם טבעי זה סייע במידה רבה את ההתנגדות להליכה לצבא, להתנדבות.

לעומתם היו שחשבו כי היהודים, אשר גורלם הולך ונחרץ במלחמה הזאת, – אם כי עדיין לא ברור מי ינצח במלחמה, – יש להם ענין חיוני בנצחונו של צד מסוים.  ידוע היה, כי בתורכּיה התפתח כווּן המתנגד לא רק לציונות, כי אם לכל גילוי של לאומיות בתוך ארצות הקיסרות העותומנית.  היה איפוא, יסוד לחשוב, שאם גרמניה ותורכּיה ינצחו, תגבר בתורכּיה התנועה לדכּוי לאומי בכלל ולדכּוי הציונות ביחוד, שסכנתה גדלה בעיני תורכּיה לרגל הצהרת בלפור.  לפיכך אין הציבור העברי ואין הנוער העברי ואין תנועת הפועלים העברית צריכים לעמוד מן הצד ולחכות להתפתחות מאורעות העולם, בלי השתתף בהם ובלי תת יד לאותו כוח הנושא אתּו תקוות להגשמת השאיפות הציוניות-המדיניות.

היו שסברוּ כי גם אותו צד המכריז כיום על תמיכתו בציונות אין לסמוך על נאמנותו, אם לא יקום כוֹח שידע להלחם על השאיפות הלאומיות השבריות גם לאחר שינצח הצד האוהד.   אחד מבעלי הדעה הזאת, שאין לסמוך על הצהרת באלפור ולא על הרצון הטוב של אנגליה, היה המפקד האנגלי, שכבש את יפו ואת פתח-תקוה, איש סקוטלאנד – גנראל היל.  למחרת כיבוש תל-אביב קרא לבאי-כוח הישוב העברי ואמר להם: "אתם יודעים, בצבא נפוצה הדעה כי אנחנו כבשנו את הארץ למענכם.  אבל אין לבטוח בדבר זה; בשביל שתהיו בטוחים בארצכם דרוש לכם כוח, צבא משלכם, אשר ישתתף בכיבוש הארץ ואשר יבטיח כי ההצהרות תוגשמנה למעשה."  הוא הוסיף ואמר, שאין הוא מדבר בשם הממשלה הבריטית, אף כי יתכן שהממשלה תתנגד לדבריו, אבל כאיש פרטי הוא מיעץ ליהודים שיעשו הכל כדי להקים כוח צבאי.  ההצעה בדבר ההתנדבות הובאה לועד הזמני על-ידי השליחים שהיו אצל הגנראל היל ושהיו ממתנגדי ההתנדבות.  הם מסרו לועד הזמני את שיחתם עם הגנראל, למען חפש דרך להסביר למפקד את סיבות הסירוב להתנדבות.  אולם בתוך הועד הזמני נתקלו באנשים, שבלי קשר עם הגנראל ובלי שידעו את הצעתו, הכינו בעצמם הצעה בדבר התגיסות.

בראש מחייבי ההתנדבות עמדו תחילה חוגים לא בולטים ביותר.  אלה היו אנשי "השומר", או יותר נכון – שרידים של "השומר" (יען כי בתוך חלק ארץ-ישראל שנכבש היו אז שומרים מעטים, רוב השומרים היו בגליל, במאסר ובגירוש).  לצדם התיצבה מפלגת "פועלי-ציון", אשר נכנסה אחר-כך לתוך "אחדות-העבודה".  חלק לא קטן בתנועת ההתנדבות נטלה הסתדרות חניכי הגימנסיה, שזכתה גם היא להיות מיוצגת בועד הזמני.  מלבד גופים אלה היו אחדים מבני האכרים ומהאכרים עצמם.  אחד היוזמים של ההתנדבות היה משה סמילנסקי, ויחסו להתנדבות היה בבחינת הפתעה רבה גם למחייבי ההתנדבות וגם לשולליה.  באותה ישיבה של הועד הזמני בה התעורר ענין הברכה להסתדרות הציונית באנגליה – יצא משה סמילנסקי בתוקף נגד שלוח הברכה.  כאשר ביקש את רשות הדיבור בשאלת  ההתנדבות היו הכל בטוחים, שבודאי ישמיע דברים של התנגדות.  אבל הוא נאם נאום קצר ומשפיע והודיע שהוא מתנדב לגדוד העברי.

מיד לאחר ישיבת הועד הזמני נוסד ועד איניציאטיבי של המתנדבים.  בלי גושפנקא של מוסד רשמי, בלי אישור הועד הזמני ובלי שחבריו יהיו מהמפורסמים בציבוריות העברית.  "פועלי-ציון" לא היו אז כוֹח גדול בישוב, על כל פנים לא בחלק הנכבש, ונציגיהם בעלי ההשפעה לא היו אז בארץ.  י. בן-צבי וד. בן-גוריון גורשו ונמצאו באמריקה.  לועד המתנדבים מטעם "פועלי-ציון" נכנסה רחל ינאית בלבד.  מלבדה היו שנים מחניכי הגימנסיה, א. גולומב ודב הוז, דוד סברדלוב (חבר "הפועל-הצעיר") מטעם מרכז בעלי-מלאכה ונח סוֹנין מטעם "השומר".  "הפועל-הצעיר" כמפלגה התנגד להתנדבות.  בהסתדרות הפועלים החקלאית שררו היסוסים כבדים מאוד, אם כי רוב חבריה התנדבו. ההתנגדות לצבא, ההתנגדות לשפיכת דמים וחוסר הרצון להנתק מהעבודה בארץ ולהמסר לרשות זרה – היו כאמור חזקים מאוד בקרב ציבור הפועלים, והיו התלבטויות קשות גם בקרב אלה אשר התנדבו לבסוף.  נמצא שגם הנציגים הבולטים של ציבור הפועלים שהלכו להתנדבות לא התיצבו מלכתחילה בראשה.  דבר זה גרם לכשלונות ידועים באופי ההתנדבות ולסיבוכים שאפשר היה למנוע אותם, אילו היה לב המתנדבים שלם עם ההתנדבות מראשיתה.

כך, למשל, היו לבטים בשאלה איך משיגים את הסכמתה של הממשלה האנגלית להתנדבות.  למרות הצהרת באלפור והבשורה שהביאו אתם החיילים האוסטראליים ומפקדיהם, שררה מלכתחילה בקרב האחראים לשלטון האנגלי בארץ מוֹרת רוח רבה כלפי הציונות והצהרת  באלפור וכלפי כל צעד המחזק את התחייבות אנגליה ליהודים.  לא לשוא אמר הגנראל היל, שהצעתו ודאי תעורר התנגדות מצד הממשלה הארץ-ישראלית העתידה.  אלנבי, כובש הארץ, נעשה אמנם בשנותיו האחרונות אוהד לציונות, אבל בזמן היותו בארץ-ישראל לא היה אוהד כלל וכלל.  המטה שלו חשב את הצהרת באלפור לאחד האסונות של הפוליטיקה האנגלית במזרח.  הם עשו הכל כדי להחליש את העמדה היהודית ואת מידת ההתחייבות של אנגליה כלפי היהודים.  וכשצפה השאלה על יצירת גדוד יהודי, קיבלו את הדבר בתרעומת רבה, ושבעה חדשים נמשכה מלחמה קשה של אירגון המתנדבים עם השלטונות מצד אחד ועם הציבור העברי מצד שני.

תוך היאבקות זאת עלו מפעם לפעם שאלות תכסיסיות ופוליטיות חשובות מאוד.  וועד המתנדבים לא קנה לו עדין נסיון ציבורי עד כדי לפתור אותן.  אחת מהן היתה שאלת הקשרים עם אהרנסון, שעמד לפני הכיבוש בראש הריגול.  הישוב העברי בדרך כלל התנגד ניגוד יסודי לריגול, למרגלים ולדרכיהם.  וכשנכבשה ארץ-ישראל וראשי הריגול רצו להופיע כאנשים אשר השלטון מתחשב בהם וניסו להשיג בכוח השלטון אפוטרופסות ידועה על הישוב, התנגד לכך הישוב בצורה חריפה מאוד.  והנה כשנתקלה ההתנדבות בקשיים מצד השלטון, לחצו על המתנדבים מכל צד שיסתייעו באהרנסון אשר יד ושם לו בממשלה; ועד המתנדבים נעתר לבסוף להצעה זו בהשפעת ויצמן וז'אבוטינסקי, שבאו בינתיים לארץ, ונכנס בשיחה עם אהרנסון בענין ההתנדבות.  הוא עזר להם, והיה בלי ספק בין הגורמים להסרת כמה מכשולים מצד השלטונות.

היו עוד שאלות שבשעתן הסעירו את המתנדבים.  ביחוד ערב היציאה לגדוד.  אילו היתה מלכתחילה השתתפות שלימה מצד הצבור אשר התנדב לבסוף, לא היינו מגיעים לכך.  אחת השאלות נראית עתה טפלה לעומת השאלות הגדולות אשר עמדו אז על הפרק – אבל היא הסעירה מאוד את הרוחות.  "השומר" שראה את ענין הכוח העברי כגישום חזונו, כחוליה במפעלו, כהמשכו הטבעי – מסר לגדוד את דגלו, ועליו רקומה סיסמת "השומר": "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום".  הסיסמה היתה למורת רוחם של המתנדבים עצמם ועוררה בתוכם חילוקי דעות כבדים.  יתכן כי הסיסמה לא ביטאה גם את משאת הנפש של נושאי הדגל הזה, אבל הימנון אינו מתקדש בזכות ביטויו המילולי, אלא ברוח המסורת החופפת עליו.  גם דגל "השומר" נתקדש לא בכוח הכתוב עליו אלא בקדושת המסורת של גבורה והקרבה התלויה בו.  אך היו אשר הסיסמה "דם ואש" פגעה ברגשותיהם, והם התנגדו לדגל ולסיסמה.

מענין הדגל נתגלגלו הניגודים גם לענינים אחרים.  המתגייסים נשלחו לאימונים למצרים.  אולם אחת ממטרות ההתנדבות היתה השתתפות בכיבוש צפון הארץ;  והנה במצרים הרגישו המתנדבים, כי השלטונות אשר נאלצו סוף-סוף להסתלק מהתנגדותם לגדוד עברי, לא הסתלקו מהתנגדותם להשתמש בגדוד הזה.  החלה פרשה של דיחויים שכוונתם היתה למנוע מהגדוד השתתפות קרובה במלחמה.  הגיעו דברים לידי כך שגם האימונים התנהלו מתוך רישול, והיתה הרגשה של סבוֹטז'ה ברורה לגבי הגדוד העברי.  הדבר עורר התמרמרות רבה בגדוד, שהרי החיילים לא הלכו לגדוד כדי לשבת במדבר במצרים ולעסוק שם בתרגילי סדר.  הם גם ראו בהתנהגות השלטונות סימנים של פוליטיקה אנטי-יהודית.  נוספו עוד כמה דברים קשים.  ניכרת היתה התעללות ידועה באופי העברי של הגדוד.  הופיעה שאלת השפה העברית בתוך הגדוד ושיווי זכויותיו עם גדודים אנגליים.  אחד הענינים, שעורר סערה גדולה, היה דבר הנהגת עונש שלא היה מקובל בתוך הצבא הבריטי עצמו, אלא ביחידות של "ילידים" פחותי ערך בלבד.  אף שהעונש עצמו היה אכזרי: היו קושרים איש ומעמידים אותו בחום השמש הלוהטת, בלי שתהיה לו יכולת לגרש אף את הזבובים העוקצים.  אך יותר מן הסבל צרב כאן העלבון.  אגב דיון בשאלות אלו נתבלטו שתי דעות בתוך הגדוד, לא לעצם השאלות, אבל לגבי העמדת הדגש.  הכל הודו שהגדוד צריך להיות גדוד עצמאי, ששפתו צריכה להיות עברית – ועליו להשתתף בכיבוש הארץ.  אך היו חילוקי דעות: מה קודם?  חלק הדגיש את המלחמה לאופי ולשפה העברית, וחלק ראה את העיקר בתביעה להחשת האימון ובשיתוף בכיבוש הארץ.  וכדרך כל ציבור המחולק בדעותיו, נוצרו גם בו מיד חשדנות ואי-אמון הדדי.  וכל זה בתוך אטמוספירה צבאית, כשהאפשרות של חיים ציבוריים ובירורים פומביים מצומצמת יותר מאשר בחיים האזרחיים.

אמנם זמן-מה אחרי שנוסד הגדוד הופקד עליו הקולונל מרגולין, והיתה רוחה בענינים ציבוריים[7]).  אז קם בגדוד העברי דבר שלא היה קיים בשום גדוד אנגלי: מועצה של הגדוד, והמייג'ר או הקולונל היו מתחשבים  בביאת-הכוח הציבורית הזאת.  אבל המועצה לא האריכה ימים.  באחד הימים נפל דבר, הוּטלו ענשים ואנשי הגדוד דרשו לבטלם.  הקולונל נטה דווקא לעשות משהו[8] בענין זה, אבל חיילי הגדוד לא יכלו להאריך רוחם והם החליטו לערוך דימונסטרציה.  בוקר אחד לא יצאו לתרגילים – אמנם, רק רגעים אחדים.  אחרי מעשה זה הודיע הקולונל שלא תהיה עוד מועצה בגדוד (אמנם הענשים בוּטלו, אבל לא בגלל הדימונסטרציה).  גם מקרה זה, כמו הויכוחים על עיקרי דברים, החמירו את היחסים בגדוד.

עוד שאלה צדדית אחת הביאה לידי רוגז רב וחילוקי-דעות.  אנשי הגדוד ראו עצמם אחראים גם לחלק הבלתי נכבש ורצו לקים עמו קשרים, ואף להעביר לשם אנשים.  רווחה הדעה שיש להמריץ את הישוב בצפון שיתכונן לעמוד על נפשו בשעות-מעבר מסוכנות ערב הכיבוש, ויש לדאוג לכך שבשעה שהצבא האנגלי יכבוש את החלק השני של ארץ-ישראל, לא יצטרך לנהל משא-ומתן על גדוד ארצישראלי שני בתוך הצבא הבריטי אלא שהאנגלים ימצאו שם עובדות מהמוכן: כוח עברי מאורגן.  בשביל כך נחוץ היה להעביר אנשים אחדים לחלק הבלתי-נכבש.  דבר זה קשה היה לעשותו באורח ציבורי.  אנשי "השומר" וחניכי הגימנסיה שבגדוד החליטו על כך וצריכים היו להוציא את הדבר לפועל.  הם גם מצאו הבנה מצד השלטונות הבריטיים, אשר דוּבּר אתם על הדאגה לגורל הישוב בתקופת המעבר.  והנה כשעמדו שני אנשים מהגדוד לעבור לחלק הבלתי-נכבש, וכבר הוזמנו למטה הצבאי כדי להשלח לתעודתם, נכשל הענין בשל התנאי שהתנו: לבלתי קשור את ההולכים עם מחלקת הריגול ועם קבוצת אהרנסון.  תחילה מנתקבל התנאי על ידי השלטונות, אף ברגע האחרון ניתנה הוראה להתקשר עם אותה מחלקה.  הענין בטל.  אולם בינתיים נפוצה שמועה בגדוד, כי חברים מתוכו התקשרו עם מחלקת הריגול והדבר העלה טינה רבה.  על כך נוסף אותה שעה עוד ענין: הצבא היה זקוק לחלוצים מורי-דרך לכיבוש הארץ.  לכך נדרשו מתנדבים מתוך הגדוד.  הרשימה נערכה בסוד על-ידי המפקדה יחד עם נאמנים מתוך הגדוד.  והנה נמצא אחד אשר התנדב תחילה והתחרט לאחר שלא היתה עוד דרך לחזור.  ושוב יצאה שמועה, כי יש איזו אגודת-סתרים בתוך הגדוד המטילה על חבריה תפקידי ריגול.  גם דבר זה הגביר את המרירות ועכר את היחסים.

אבל היו בגדוד חזיונות אשר איחדו ורוממו את כל הציבור.  שלוש מהן ראויות לציוּן.  חזיון אחד שהכניס רוח של התעוררות גדולה היתה הפגישה של הגדוד הארצישראלי עם החיילים העבריים שבאו מאמריקה.  אחד המניעים הגדולים בתנועת ההתנדבות בארץ-ישראל היתה ההכרה שזה הפתח לעלייה לארץ-ישראל בימי מלחמה; אז לא היתה אפשרות של עלייה אחרת מאשר בבגדי צבא.  והמתנדבים חשבו, כי יעלה בידם להגביר את הכוח העברי בארץ-ישראל על-ידי אנשים חדשים שיבואו במדי חיילים מחוץ-לארץ, הן מאלה הנמצאים בצבאות ההסכמה והן מאלה שיתנדבו במיוחד מארצות נייטראליות; והנה באו החלוצים הראשונים – הגדוד האמריקאי שהתנדב להלחם ולהשתתף אתנו יחד בכיבוש הארץ.  אמנם, הגדוד הארצישראלי נפגש בחיילים יהודים לא ארצישראליים עוד לפני שבאו אנשי אמריקה.  כשהגיעו המתגייסים הארצישראליים למצרים, כבר מצאו שם גדוד יהודי; זה היה הגדוד הלונדוני.  אבל פגישה זו לא היתה מן המעודדות ביותר.  אנשי הגדוד הארצישראלי נתקבלו על-ידי הלונדונים בלעז וגם ברוגז, והדברים הגיעו אף לתגרות-ידים.  הלונדונים ראו במתנדבים הארצישראליים את מקור אסונם.  הם לא היו מתנדבים; אותם גייסו בלחץ איומים,שאם לא יתנדבו, יחזירום לרוסיה הצארית ובחרו ללכת לצבא האנגלי, בחינת רע במיעוטו, אבל כאשר באה הידיעה על המהפכה הרוסית, הצטערו וראו את עצמם קרבנות-רמיה.  לא פעם היינו שומעים באהלים האלה, שלולא ז'בוטינסקי וּויצמן לא היה העם היהודי אומלל כל כך.  ובראותם כי באו חיילים מתנדבים מארץ-ישראל החלו שואלים: ובכן, מה יהיה הסוף?!  הנה יוצרים עוד יחידות יהודיות, משמע שקרוב הדבר שישלחו גם אותם למלחמה, ואולי יחזיקו בהם גם אחרי המלחמה לתפקידי שמירה.  כן התייחסו לארצישראליים באי-רצון. אף היו יחסנים בעיני עצמם ומקורבים יותר לקצינים, הן כחיילים ותיקים והן כיודעי אנגלית.  כל אלה יצרו יחסים קשים בין שני הגדודים.  לפיכך היתה השמחה גדולה ביותר כאשר נפגש הגדוד הארצישראלי בגדוד שני של מתנדבים, ובהם רבים מבני הארץ שחזרו אליה עם הגדודים האמריקאים (ביניהם ד. בן-גוריון וי. בן-צבי).

ועוד פגישה אחת עם סוג אחר של יהודים מתנדבים גרמה להתרוממות אוח בגדוד – הפגישה עם שבויים יהודים, שהיו בצבא התורכּי והממשלה הבריטית התירה להם להתנדב לגדוד העברי.  הם לא היו קרובים לארצישראליים קרבת שפה ותרבות כמתנדבים האמריקאים.  עברית לא ידעו, גם הציונות היתה זרה להם, אבל יהודים טובים היו, והענין של גדוד יהודי ושל יהודים בארץ-ישראל צודד את לבם; בחמימות רבה ובהתלהבות גדולה באו לגדוד העברי וכן נתקבלו.  היה בזה מעין קיבוץ גלויות.  ולבסוף אירע גם הדבר אשר לשמו באה ההתנדבות – כיבוש חלקה הצפוני של ארץ-ישראל, כיבוש ארץ-ישראל כולה.

אמנם, את כיבוש השומרון והגליל קיבלו אנשי הגדוד ברגשות מעורבים; אל רגש ההנאה לשחרור הארץ נצטרפה ההרגשה המרה של דחיקת רגלינו מהשתתפות הולמת בכיבוש זה.  זמן לא רב לפני כיבוש החלק הצפוני של ארץ-ישראל ביקר בגדוד חיים ויצמן והביא את הבשורה הפוליטית הגדולה, שהגדוד ישתתף בכיבוש הארץ ואחרי כבשו את הארץ, ייפגש הגדוד בעבר-הירדן מזרחה עם צבאות חוּסיין, השריף של מכּה (אבי המלך פייצל).  יהודים יהיו איפוא בין הכובשים של ארץ-ישראל המערבית בצד הערבים ההולכים לכבוש את דמשק.  מכשנתקיים בעיקר רק החלק האחד מהבטחת ויצמן – הערבים שוּתפוּ בכיבוש דמשק, והחלק השני מדבריו כמעט שלא נתקיים – היהודים שוּתפוּ אך מעט בכיבוש ארץ-ישראל (שתי פלוגות משלושת הגדודים), עורר הדבר אכזבה.  אף על פי כן גבר רגש השמחה על הכיבוש שנתן אותותיו גם ביחסים הפנימיים בתוך הגדוד; מן היום שנכבש החלק השני של הארץ טושטשו כל הניגודים שהיו בגדוד, והמפקדים האנגלים הרגישו שאם לא יועבר הגדוד לארץ-ישראל יהיה הדבר מקור צרוֹת רבות.  כאן נתקלנו בהתנגדות מצד הגדוד הלונדוני, ופעם הגיע הדבר לתיגרה המונית בין שני הגדודים אלה דרשו כי יעבירו אותם מיד לארץ-ישראל, ואלה התנגדו לדרישה.  על כל פנים, מפקדי הגדוד הארצישראלי השפיעו על המפקדה העליונה שיעבירו את הגדוד לארץ.  וזמן לא רב אחרי הכיבוש נעשה הדבר.

השבועות הראשונים לבואו של הגדוד לארץ-ישראל היו לו בבחינת "תּוֹר הזהב".  נמסרו לו תפקידים חשובים.  יחידותיו נשלחו לצמח, לחיפה, לטול-כרם, לתפקידי שמירה חשובים בדרכים ועל הגבולות, למנוע הברחות נשק ולשמש תריס בפני מהומות.  למן הימים הראשונים של כיבוש הגליל יכול היה כל בעל עין פקוחה לראות את הסכנות הנשקפות מצד חלקים ידועים בישוב העברי התּר אחרי שלל-מלחמה.  אמנם, רוב אנשי הישוב חשבו, כי הגיע זמן לפירוק ההגנה העצמית של יהודי ארץ-ישראל, ורבים לקחו נשק שנצבר במשך שנים בעמל רב ובסכנת נפשות, העמיסוהו על עגלות ומסרוהו לשלטונות.  גם האחראים לשלטון לא ראו בעין יפה את ערוּתן הרבה של פלוגות הגדוד לגבי הנשק המוברח על ידי הערבים.  אך גילויים אלה של קוצר-ראות רק הגדילו בחלקים הערים של הישוב, וביחוד בחלק מאנשי הגדוד העברי, את חשיבות התפקיד של הגנה עברית בארץ-ישראל.  עדים לכך חילופי מכתבים בין הגליל ובין יהודה בזמן ההוא.  בגליל החלה מיד לאחר הכיבוש תנועת התנדבות, ומתוך הגדוד נכתבו מכתבים לחברים בגליל בהם דרשו אמנם להמשיך בהתנדבות, אבל עמדו על הצורך לשמור על כוח עברי עצמאי.  החברים אשר דגלו ברעיון הכוח העברי דאגו לכך, שיתקיים יחד עם הגדודים העבריים גם כוח מזוין עברי בלתי תלוי; והיתה בתוך הגדוד קורת רוח רבה גם מזה, שפלוגות ידועות של הגדוד יכלו לפעול נגד הצפּנת נשק בידי ערבים, גם אם השלטונות לא היו מרוצים מכך, כאמור.

פלוגות הגדוד מצאו סיפוק גם בתפקידים אחרים שנמסרו להם בזמן הראשון להיותם בארץ.  בימים ההם נתקבלו ידיעות שבסביבת זכרון-יעקב מתכוננים להתנפל על המושבה. מיד נשלחה לשם פלוגה של הגדוד "לטיוּל", וההתנפלות לא בוצעה.  מקרים כאלה עודדו מאוד את רוח הגדודים העברים.  אבל "ירח הדבש" לא ארך הרבה.

החיילים העברים עם סמל "מגן דוד" על שרוולם לא היו, כמובן, לרצון הערבים בארץ.  התחילו מגיעות לשלטונות כל מיני תלונות על דברים שהיו ועל דברים שלא היו.  יש להודות בצער, כי מקצת מהתלונות היו בהן גם משום צדק.  עתה מרימים על נס את אופי ההתנדבות של הימים ההם לעומת ההתנדבות של ימינו.  אולם האמת היא, כי גם ההתנדבות ההיא לא היתה כולה תכלת.  ביחוד סבל הגדוד מסוג מתנדבים שקראו לו "מתנדבי מצרים".  ה"מתנדבים" ממצרים התפתו לילך לגדוד על-ידי הבטחת חיים טובים וחפשים בצבא ו"סידור" לאחר צאתם מהגדוד.  רובם גויסו מן השכבה הירודה ביותר של היהדות המצרית, והתנהגותם בגדוד היתה לפעמים חצופה ומופקרת.  אבל מלבד התלונות הצודקות המעטות היתה גם הקשבה יוצאת מהכלל לכל תלונה ערבית, בין שהיתה מיוסדת ובין לא.  דיוֹ לערבי שיבוא ויספר איזו בדותא, מיד היו מעמידים את כל הגדוד לראוה לפניו שיכיר את ה"אשם".

יתר על כן. מן התלונות הסיקו השלטונות גם מסקנה כללית, שמציאותו של הגדוד בארץ עלולה לקלקל את היחסים עם הערבים.  בדרך כלל בלטה אז המגמה לתבוע מאת היהודים הרכנת ראש לשם "פיוס" הערבים.  מנהגים שהיו מקודשים במסורת דורות, כגון העלייה לקבר ר' מאיר בעל הנס או חגיגת ל"ג בעומר במירון, נאסרו מטעם השלטונות, שלא להרגיז את הערבים.  היו אז בישוב אשר "הבינו" לשלטונות, ודרשו לשאת בשקט את התביעות המעליבות, כי הימים ימי מלחמה ואסור לחדד את היחסים.  אבל דווקא אלה, שאולי יכלו לותּר בלי קושי על העלייה לקבר ר' מאיר בעל הנס, לא רצו להשלים עם הגזירה, כי הם ראו בה אותות פוליטיים קשים.  הרגשה זו שררה ביחוד בגדוד העברי.  יתכן, כי גם זה חיזק את הרצון להוציא מן הארץ את הגדוד, שהיה אלמנט ריבולוּציוני בישוב.  על כל פנים, החליטו השלטונות לשלוח את הגדוד למדבר, אמנם לחלק הארצישראלי של המדבר, לרפיח.  בתוך הגדוד היו חילוקי-דעות בדבר.  היו שאמרו: כיון שמעליבים אותנו, לא נלך.  אבל ה"מיליטאריסטים" שבגדוד טענו: כל זמן שמקיימים את אשר התחייבו כלפינו, הרי אנו בגדר צבא ועלינו לקבל את המשמעת הצבאית והגדוד יצא לרפיח.

אך עם הגלות לרפיח לא נגמרה פרשת היחסים עם השלטונות.  ברפיח עצמה פרצה התנגשות עם השלטונות, קשה יותר מכל התנגשות קודמת שהיתה לגדוד במצרים או בארץ ישראל.  העברת הגדוד לרפיח לא הניחה את דעת השלטונות, שרצו להצניעו עוד יותר.  כי בחנוֹת הגדוד ברפיח היו חייליו מבלים ימים רבים של חופשה, וקיומם לא נעלם מעיני יושבי הארץ.  אד באה הפקודה שמאות אחדות מהגדוד העברי ישולחו אל מחוץ לארץ-ישראל בפלוגות קטנות שתצטרפנה לגדודים אחרים בתפקידים של שמירה על אסירים פוליטיים במצרים, ובתפקידים מקומיים בקפריסין.  עצם התפקידים שעמדו להטיל על הגדוד היו זרים לרוחו, אך יותר מזה הרגיזה המגמה להגלות את החיילים העברים אל מעבר לתחומי הארץ; וכאן הגיעו הדברים לידי התנגשות רצינית מאד בין הגדוד ובין השלטונות.

 

ו: נסיונות שנתנסה בהם הגדוד

הגדוד המרה את פי השלטונות.  הוא סירב למלא את הפקודה לצאת במפוזר לארצות שונות.  הוא טען, כי הובטח למתנדבים להשתמש בהם לשם תפקידי כיבוש הארץ ושמירתה.  לא הועילו השידולים, לא הועילו גם איומים במשפטים צבאיים חמורים ובכוח צבאי נגד המסרבים.  לבסוף הכירו השלטונות בצדקת התביעה של הגדוד,  אף החזירו אותו לתחומי הישוב בארץ.

אנשי הגדוד זוכרים בגאוה פנימית את העמידה המאוחדת והתקיפה של הגדוד באותם הימים.  אך מן הראוי לציין, כי גם האחדות וגם התקיפות לא מאליהן באו ולא נפלו כפרי בשל.  ההחלטה להמרות פקודה צבאית נתקבלה תוך התלבטויות קשות.  הפקודה פגעה בגדוד כשהוא נמצא בתוך המדבר, ומשאת נפשם של חיילי הגדוד היתה לשנות את תנאי קיומם.  רבים וכן טובים מבחורי ישראל בגדוד קיבלו בשמחה את הפקודה לצאת לארצות נושבות.  היו שלימדו זכות על הגזירה, כי יש בה להועיל בעתיד גם לארץ; נשמעו דעות על הערך המיוחד אשר להסתכלות בשיטות עבודה חקלאית בקפריסין וכדומה.  היו גם שעמדו מיד על הערך השלילי של הפקודה והבינו שהיא גוזרת כליה על קיום הגדודים העברים ועל כל סיכּוי להמשך כוח עברי צבאי בארץ, אבל לא קם בהם הכוח לסרב לפקודה צבאית מפורשת.  הם גם לא האמינו שהגדוד יעמוד בנסיון כזה כשהוא נתון במצב הרוח המדוכדך ששרר בו במדבר.  אמנם, החייל הראשון שנמסרה לו הפקודה (הח' פ., הנמצא כיום בגבעת השלושה) הודיע מיד כי הפקודה היא בניגוד לתנאי ההתנדבות וסירב לקבלה, אבל בישיבה המצומצמת של כמה חברים פעילים נטה תחילה הרוב לדעת הפסימיסטים, שטענו, כי הגדוד לא יעמוד במבחן.  רק אמונתם ותקיפותם של שנים-שלושה חברים הכריעה את הכף, והוסכם לפעול נגד הפקודה.  אזי נשלחה משלחת אל הקולונל (הסרג'נט-מייג'ר דב הוז, הסרג'נט כבאשני והחייל א. גוֹלוֹמבּ) ששהתה אצלו ארבע שעות.  דברי המשלחת לא נכנסו ללבו של הקולונל.  לדעתו, צריכים החיילים למלא כל פקודה.  מסתבר לו שהתנדבנו מתוך נימוקים ציוניים והתנינו תנאים, אולם לאחר שנעשינו חיילים, הרי גם חובתנו הציונית מצוה עלינו למלא את כל הפקודות, כי רק בנאמנותנו כחיילים נוכיח, כי ראויים אנו לאמונה של אנגליה.  המשלחת הסבירה בשלמה אין כל אפשרות להשלים עם חילול תנאי ההתנדבות, ומה הם החששות העלולים להתעורר בקרב החיילים ובקרב היהודים בכלל לאחר ביטול אוֹפיים העברי והארצישראלי של הגדודים.  השיחה לא נשאה פרי; אותה שעה לא יכלה המשלחת למסור הודעות תקיפות, שאילו עשתה כן, היתה השיחה נגמרת במאסר; ומאסר המשלחת עלול היה לסכּל את ההתנגדות לפקודה, שהיתה עדיין רופפת אותה שעה ברחבי הגדוד.  ולא עוד אלא שהיו גם מתנגדים חריפים לכל תנועת ההתנגדות, וכמה חיילים פנו לאנשי המשלחת, אחר צאתם מן הקולונל, באיומים ובמחאות נגד השתדלותם להשהות את הגדוד במדבר ללא תכלית.  כדי להפיג את ההתנגדות לפקודה הזמין הקולונול לגדוד את בא-כוח ועד הצירים (הנהלת הסוכנות של הימים ההם), את ד"ר אידר.  שליחי הגדוד נאלצו אז לעמוד בויכּוח קשה גם עם ד"ר אידר שקיבל את דעת הקולונל.  ההתנגדות לפקודה חלה, איפוא, בתנאים קשים מאוד: עמידה תקיפה מצד השלטונות, רפיון בתוך הגדוד והתנגדות מצד בא-כוח ועד הצירים.  אז נקראה בפעם הראשונה בתולדות הגדוד אספה כללית חשאית.  בערב, עם כבוי האורות, נתאספו כל החיילים מאחורי הגבעות של המחנה ברפיח.  האספה הבלתי חוקית הזאת היתה קצרה בהכרח.  נאמו רק שני חברים, יבנאלי וגולומבּ, אך משהוצגה השאלה בכל משמעותה לא קמו עוד מתנגדים להצעת ההתנגדות המוחלטת לפקודת הפיזור והיציאה מן הארץ.  אפילו החיילים, שהועברו מגדודים אנגליים, ואשר לא נדרש מהם כלל להצטרף לסירוב, הודיעו כי יהיו סולידאריים עם הגדוד כולו.  כשנמסר דבר האספה למפקדה (נמצא בכל זאת מי שמסר את הדבר), נתקבל הדבר כהתכוננות ל"מרידה" והוחלט לאחוז באמצעים תקיפים.  החיילים נקראו אחד-אחד למשרדי הפלוגות ונדרשו לחתום על ציות לפקודה תוך איום בענשים חמוּרים.  אולם מתוך 1200 חיילו הגדוד נמצאו רק עשרות אחדות שנענו וחתמו.  אחרי כן נעשו נסיונות של מאסרים וגם נסיון לפרוֹק את הנשק מעל הגדוד באמצעות כמה קורפורלים אנגלים.  אבל נסיונות אלה לא הצליחו.  הגדוד שמר בימים אלה על משמעת חמורה בכל ההלכות והחובות הרגילים של הצבא.  אולם בכל הנוגע לענין היציאה מן הארץ נתקלה המפקדה בחומה אטומה.  המפקד ניסה לבסוף להשתמש באמצעי של איום קולקטיבי.  הוא הוציא את הגדוד במצב של הכן אל מגרש התרגילים והקריא התראה חמורה, כי כל העובר על חוקי המשמעת ייענש בעבודת פרך, וכל המסית לפריקת משמעת ייענש עונש מות.  לאחר ההתראה ניתנה פקודה לילך במישרים לרכבת.  כשצעדו החיילים בהתאם לפקודה, הודיע הקולונל לד"ר אידר, כי סוף-סוף עלה בידו לשבור את ההתנגדות; אולם כשניתנה הפקודה להכנס לקרונות, חזר כל הגדוד למחנה.  המפקד נאלץ, איפוא, לפנות למפקדה הראשית ולתבוע כוח צבאי נגד הגדוד המורד.  אך המפקדה הראשית לא נטתה לכך, ושוב ניסה המפקד לאחוז באמצעים שקטים יותר.  הוא שלח את שני הנואמים באספה, המסיתים יבנאלי וגולומבּ, לקנטארה ושם נאסרו.  משלא חל שינוי בגדוד גם אחרי זה, הובא הדבר לעיון חדש בפני המפקדה הראשית, ולבסוף הודו השלטונות בחובתם לעמוד בתנאי ההתנדבות של חיילי הגדוד העברי ולקיימם בתור גדוד שלם בארץ-ישראל.  כן הסכימו לשחרר מכל עונש את החיילים שנאשמו עקב האינצידנט שיסודו באי-הבנה, אולם תבעו, כי חלק מן החיילים, אשר יקבלו פקודה לצאת למילוי חובה זמנית במשך שבועות אחדים למצרים, יצייתו לפקודה.  היו בתוך הגדוד חברים, שבריתחת ההתנגדות חשבו את קבלת התביעה הזאת של המפקדה לותרנות ופשרנות, אולם דווקא אלה שעוררו את ההתנגדות חשבו את סיום הפרק הזה לנצחון רב.  בעקבותיו עלה בידי הגדוד להשיג גם מילוי תביעה נוספת – החזרתו למקום ישוב בארץ.  אחרי ימים מעטים הועבר הגדוד לארץ-ישראל הנושבת.

 

ז: שיבת הגדוד לארץ-ישראל

כשהוחזר הגדוד שנית לארץ, לא ראה עוד ימים טובים כימי שהותו הראשונה בארץ.  התפקידים שהוטלו עליו לא היו אמנם רעים יותר.  היתה גם שמירה על עורקי תחבורה חשובים ועל מצרכי מלחמה שונים, לווי רכבות לסוריה ונטירת שבויים ומילוי תפקידים זמניים בערים שונות, בעצם – כל התפקידים שמילאו כל חלקי הצבא בימים ההם.  אולם המלחמה נגמרה בינתיים.  בכל הצבאות גברה השאיפה לפרוק את המדים ולשוב לחיי בית.  בתוכנו גברה שאיפה זו שבעתיים.  הימים היו ימי הרת עולם ליהודים, ועלינו הוטל לבלות את ימינו בחיבוק ידים.  בינתיים הגיעו ידיעות על הפרעות באוקראינה.  קוצר היד לעזור לאחים נטבחים, כשאתה יושב בתוך גדוד צבאי עברי על נשקו, עוד הגביר את קוצר הרוח.  אז נערכה פגישה של באי-כוח "השומר", אשר דנה בהצעת פנייה לממשלה הבריטית, שתשלח את הגדודים היהודים לשם הגנה עצמית לאוקראינה.  אך הצעה זו לא מצאה הד רב, הן מתוך שאין היא ניתנת להתגשם והן משום שבאותו זמן החלה סכנת התנקשויות מרחפת גם על הישוב העברי בארץ.  העתונות הערבית פתחה בהסתה פרועה.  בערים הגיע הדבר לידי דמונסטרציה של איבה ואיומים כלפי היהודים.  בגליל רווחו התנכלויות מזוינות, ובכפרי ארץ-ישראל דיברו בגלוי על השמדת היהודים וחלוקת רכוּשם.  לפי היחס של השלטונות אפשר היה להניח מראש, כי במקרה שיפרצו מהומות בארץ, ייעשה הכל כדי למנוע את הגדודים היהודים מלהשתתף בכוחם נגד מפיחי המהוּמות.  אף על פי כן גברה בתוך הגדוד ההתנגדות לפיזור הכוח העברי הקיים.  גם ויצמן וגם ז'אבוטינסקי וגם טרוּמפלדור, שחזר בינתים לארץ מרוּסיה, חיזקו הכרה זו, שחובה להמשיך בקיום הגדוד, עד שתימצא צורה של תחליף.  תחילה דוּבר על גיוס חדש לגדודים הקיימים ועל קביעתם כחיל מצב בארץ.  אחר כמה חדשים נתברר, כיתכנית זו אין לה תקוה שתתקבל על דעת השלטונות בארץ ובלונדון.  אזי בא הקולונל סמואל, מפקד הגדוד הארצישראלי באותה תקוּפה, בתכנית חדשה של הקמת גדוד משטרה יהודי, ז'אנרמריה, שיגוּיס בחלקוֹ  מבין חיילי הגדוד ובחלקוֹ  ממתנדבים חדשים.  הגדוד העברי דחה את שחרורו עד שתתברר אפשרות ההגשמה של תכנית חדשה זו.  אך גם היא נתקלה בהתנגדות השלטונות.  בינתיים באו מאורעות תל-חי, ולאחר מכן מאורעות ירושלים.  הגדוּד כגוף צבאי נידון לאפס מעשה בכל הימים הנרגשים הללו.  רק בעקיפין יכלוּ חיילי הגדודים להשתתף בהגנת הישובים, ובכמה מקרים גם נאסרו חיילים שהיו בחופשה והשתתפו בהגנה נגד הפורעים.  ישיבת בטלה זו בגדודים הכבידה, כמובן, על החיילים.  סיפוק-מה היה בכל זאת לגדוד, כשאחר פרעות ירושלים, בהתפשט בולמוס של מהומות על פני הארץ כולה, הצליח חלק לא קטן מחיילי הגדוד להתפזר בישובי הארץ, תחילה בלי רשות ואחר-כך גם ברשות מפקדת הגדוד, שחילקה רשיונות חופשה ביד רחבה, בשל סערת הרוּחות בגדוד.  פזוּרי-הגדוד הרגישו בעליל כיצד מפיגה מציאותם את רצון המהומות ברחבי הארץ: בישוב הדרומי ביותר בימים ההם, ברוּחמה, הניסו החיילים את הערבים שצרו על המקום; במקומות אחרים מנעוּ התנפלויות שהוכנוּ.  אך עם זה הרגישו החיילים שאין השלטונות משלימים עם תפקידי ההגנה שמילאו הגדודים.  ואמנם, מיד לאחר שהתפזרו חיילי הגדודים במושבות החלו השלטונות דורשים כי יחזרו מיד לגדוד.  רק בתקיפותם של החיילים עצמם ובעמידתו האמיצה של הקולונל מרגולין –מפקד הגדוד באותו הזמן – נשארו החיילים במקומות שהיו זקוקים להגנתם, עד שהסכימו השלטונות להביא לשם חיילים אחרים, הוֹדים, בפיקוח סגני קצינים של הגדוד העברי. הדבר הרים את ערך הגדוד בעיני עצמו, אבל הגביר את הספקות בקיום הגדוד ובאפשרות שתנתן לו למלא את תפקידיו בימי השלטון הקיים.  אך גם השלטון נתחלף זמן מה לאחר פרעות ירושלים.  במקום השלטון הצבאי באה אדמיניסטראציה אזרחית.  הרבּרט סמוּאל נתמנה נציב עליון.  שוב היה מקום לתקווֹת.  אולם האכזבות לא איחרו לבוא.  והראשונים שבמאוכזבים היו חיילי הגדוד העברי.  השלטון החדש, שהחל מיד בפיוּס הפורעים, בחנינת אלה שברחו מפחד ענשים ובהענקת משרות חשובות לאלה שעמדו בראש המהומות (מנוי חאג' אמין למוּפתי וכדומה), קבע עמדה ברורה גם לגבי עתידו של הכח הצבאי-המשטרתי בארץ.  כל התכניות להמשך קיומם של הגדודים העברים בצורה זו או אחרת ככוח המיועד לשמירת הארץ – נדחוּ.  במקומן באה תכנית של הקמת גדוד עברי וגדוד ערבי על יסוֹד פאריטט בשמירה.  לטענות היהודים כי אין לקבוע פאריטט של כוחות בין תוקפים למותקפים – לא הושם לב.  נתמנה מפקד מיוחד, גנראל קסטלו, להגשמת התכנית הזו.  לסגנו נתמנה קולונל מרגולין.  בתוך הגדוד ובישוב ראו תכנית זו בהיסוסים כבדים.  ז'אבוטינסקי השיב על כך בהתנגדול נמרצת.  הרוב הגדול בגדוד לא ראה עוד לעצמו כל תפקיד וכל טעם לדחית שחרורם.   אף על פי כן נשאר עוד גרעין קטן של מאה איש שהמשיך בהתנדבותו לשם הקמת גדוד משטרה עברית בצדו של הגדוד הערבי.  אולם גם תכנית זו לא זכתה להתגשם.  הפיוסים לא הניחו את דעת הפורעים.  ושנה לאחר כניסת הרבּרט סמוּאל לשלטון פרצו פרעות חדשות ביפו.  שרידי הגדוד באו אז לתל-אביב, וקולונל מרגולין עצמו גייס ברשות המזכיר האזרחי, קולונל דידס, חיילים משוחררים, אשר שמרו יחד עם צעירים עברים אחרים על תל-אביב מהתנפלויות השכנים.  בשל עבירה זו פוזרו שרידי הגדוד, והקולונל נאלץ לעזוב את הארץ.  במקום תכנית שני הגדודים באה תכנית של גדוד מעורב של "משטרה מעוּלה", שליש יהודים, שליש ערבים ושליש צ'רקסים – כאלמנט נייטרלי.  תכנית זו הוגשמה, אבל לא האריכה ימים.  מעט-מעט נדחקו היהודים מן המשטרה המעולה.  המשטר ששרר ביחידה זו לא איפשר ליהודים להחזיק בה מעמד, ולבסוף עשתה הממשלה את הצעד האחרון בשינוי התכניות שלה להגנת הארץ – ביטלה גם את המשטרה המעולה והקימה במקום זה את חיל-הספר, שהיה מלכתחילה כמעט נקי מיהודים.  נוסף לזה נדחקו היהודים גם מן המשטרה הרגילה, אשר הפכה להיות ערבית ברובה ושמשה גורם מסייע למהומות, כפי שראינו ב-1929 ו-1936.

 

ח: מאורעות הדמים כגורם ליסוד ההגנה העברית

היחס הדו-פרצופי של השלטונות האנגליים לישוב העברי, דלדול הכוח העברי בצבא ובמשטרה, והתעמולה הערבית הגוברת נגד היהודים, – כל אלה חיזקו מחדש את הצורך בכוח עברי עצמאי, בלתי תלוי בשלטונות ובאשוּרם.  הכרה ישובית זו מצאה קודם כל את ביטוייה המעשי בין חברי "השומר" ובקרב אנשי הגדוד.  "השומר" ניסה אז לצרף אל עצמו אחדים מן האקטיביים ביותר שבאנשי הגדוד.  אותו זמן חזר ישראל שוחט, ראש "השומר" והגדוד החל מתכן תכניות חדשות להקמת כוח עברי עצמאי.  לדוב הוז וא. גולומבּ הוצע להשתתף כחברים באספת "השומר" ללא הצרמוניאל הנהוג בקבלת חברים.  אך מסורת "השומר" כאגודה סגורה מצומצמת, ורוחם של שרידי קבוצת "בר-גיורא" שהאמינו ביעוּדם המיוּחד ובזכותם להטיל את מרותם על כל ארגון כוח עברי, מנעו, כנראה, את כושר-ההסתגלות של אנשי "השומר" לצורות מורחבות יותר של ארגון-ההגנה, בהתאם לצרכי הזמן.  הדבר בא לידי ביטוי בולט באספה האחרונה של "השומר" שנתכנסה בתל-עדשים באותם הימים ממש שבהם נלחם הגדוד ברפיח נגד פיזורו ונגד שליחתו מן הארץ.  באספה זו דרש חלק מן החברים, וביחוד החברים החדשים, ריאוֹרגניזציה של "השומר" מתוך מגמה להפכוֹ לארגון רחב של הגנה, העומד לרשותם של המוסדות הציבוריים הפוליטיים המוסמכים.  בימים ההם טרם יקוּם ארגון ישובי כללי, ומוסדות אלה היו מפלגות הפועלים.  לעומת זה, עמדו מיסדי "השומר" על דעתם, שאין קיום ל"השומר" ולהגנה ראויה לשמה, אלא אם הארגון ימשיך להיות אבטונומי בהחלט, וקבלת החברים תיעשה על יסוד בחירה קפדנית כמקודם.  הם גם טענו, בשם הכלליות, נגד פיקוחן של מפלגות הפועלים.  משלא הושגה הסכמה בין הנחלקים בדעותיהם, החליטו אנשי "השומר" על פירוק האגודה.  בועידה זו נבחרה ועדה שמתפקידה היה להמשיך בבירור שאלת ההגנה, אולם היא לא היתה פעילה.  בדעת מציעי הפירוק היה להקים מחדש אגודה מצומצמת וחשאית יותר.  אולם ועידת "אחדות-העבודה" שנתכנסה בכנרת זמן-מה אחר ועידה זו של "השומר", העמידה על סדר-היום את שאלת ההגנה והטילה על אותה ועדה שנבחרה על-ידי "השומר" בתל-עדשים לערוך את התכנית לארגון ההגנה מחדש.

בינתיים נתחדדה שאלת הבטחון בארץ, וביחוד בגליל.  נתגלה, כי בזמן שהיהודים מסרו חלק מנשקם לשלטונות, צברו הערבים נשק רב משלל המלחמה.  כן התברר כי יחס-הפיוס המתמיד של הממשלה לגבי הערבים, התרת התעמולה התוֹקפנית נגד הציונות, והתביעה המתמדת של הממשלה ל"סבלנות", שמשעותה הרכנת-ראש מצד היהודים, יצרו אַטמוֹספירה מסוכּנת בארץ.  היא באה קודם-כל לידי גילוי בכמה התנפלויות בודדות בגליל התחתון, בחדשי החורף תר"פ, אך הגיעה לשיאה בגליל העליון במאורעות תל-חי.  למעלה משלושה חדשים נמצאו חברי שתי הקבוצות היהודיות, תחילה 45 חברים ואחר כך בתוספת כמה עשרות שבאו לעזרה, בתוך הר-געש של מרד ערבי.  האנגלים לא באו לעזרת סביבה זו, כי עדיין לא נקבעו הגבולות בין סוריה וארץ-ישראל, וסביבות תל-חי נחשבו לשטח-כיבוש 77 צרפתי.  הצבא הצרפתי היה בא מפעם לפעם, נלחם עם המורדים, וחוזר צפונה לסוריה.  במצב זה של מהומות נעזבה מטוּלה מתושביה.  אולם שתי הקבוצות, תל-חי וכפר-גלעדי, החזיקו מעמד בכוח עצמן, וגם שמרו כפעם בפעם על מטוּלה ככל אשר יכלו.  הם תבעו בלי הרף עזרה בציוד ובאנשים, אולם נענו רק האנשים, אך לא המוסדות שהיו צריכים לעזור בציוד.  המוסדות היססו.  היו גם מתנגדים לעמידה בנקודות אלו.  דעתם היתה שרק בעזרת צבא יוכלו להחזיק בנקודות כה מבודדות.  כך, למשל, טען ז'אבוטינסקי לעזיבת תל-חי וכפר-גלעדי, והיה בענין זה ויכּוח חריף בינו ובין באי-כוח הפועלים בועד הזמני ששימש אוֹרגן ישובי עליון.  לבסוף קיבל הועד הזמני החלטה לשלוח משלחת לבקר במקום ולקבוע את מידת העזרה ואפשרויותיה.  אולם הועדה (לייב יפה, מ. סמילנסקי, א. גולומבּ, י. בּרץ וש. אפטר) איחרה את המועד.  בדרך לגליל העליון – ליד ראש-פינה – נודע למשלחת על אבדן טרומפלדור וחבריו, ובאילת-השחר פגשה את הנסוֹגים משתי הקבוצות, שלא יכלו לעמוד עוד בהתקפה המרוכזת.  לאחר מעשה לא היו עוד חילוקי דעות לגבי החיוב שבעמידת הגבורה של מגיני תל-חי ולגבי ערכה כסמל וכמופת לישוב העברי ולעולם היהודי כולו.

תל-חי שימשה מקור התעוררות חלוצית בעם העברי, אולם ההזנחות בסביבה זו מצד השלטונות האנגלים והצרפתים ומצד הישוב העברי עצמו, שימשו מקור של עידוד לאלמנטים הערבים, אשר זממוּ לכלוֹת את הישוב העברי בארץ.  חודש ימים לאחר מאורעות תל-חי באו הפרעות בירושלים (פסח תר"פ) – מרכז השלטון הבריטי ומקום חניתו של צבא לא מעט בימים ההם.  בעצם ימי הפרעות המשיכו השלטונות הממונים על הארץ בדאגתם המסורתית לפייס את הערבים ולמנוע כל גלוי של כוח יהודי.  צבא הקיף את העיר העתיקה, בה בעיקר נערכו הפרעות, ולא נתן לאיש לבוא ולצאת.  בדרך זו מנע אפשרות של הגשת עזרה ליהודי העיר העתיקה.  חיילים יהודים נאסרו ברחובות ירושלים בשעת המהומות. ולאחר שנשתרר שקט נאסרו ונידונו לעבודת-פרך, בעווֹן השתתפות בהגנה, שתי עשרות בחורים וז'אבוטינסקי אתם.

הגנה בצורה יעילה ומסודרת לא היתה קיימת אז, הן מחמת ההפרעות מצד הממשלה והן מחוסר הכנה מצד הישוב העברי.  פחות מכל היה הישוב מוכן לקראת פרעות במקום כירושלים.  במידה שנתעוררו חששות לבטחון הארץ, חלו על הישובים הקטנים, וביחוד על הגליל.  לפרעות במקום מושב השלטון והצבא לא חשש איש.  אף על פי כן נתכוננה הגנה ספונטאנית מתוך צעירי ירושלים, בעזרת כמה חיילים משוחררים שהיו אז בירושלים.  אחדים מאנשי הגנה אלה חדרו במתגנב לעיר העתיקה ונתיצבו כמגד הפורעים, אם כי פעולתם לא יכלה להיות בתנאים אלה מקיפה ומכריעה.  ז'אבוטינסקי וכמה מחבריו, אשר הפגינו את זכות ההגנה ונאסרו על כך, לא העריכו כראוי את עמידת המעטים ולא האמינו בה.  הם בחרו את הדרך של הופעה הפגנתית בפני המשטרה והצבא, ובכך גם נאסרו.  מעשה הפגנה זה עורר וליכד את הישוב לא פחות מעצם ההגנה.  אם כי לא היה לו ערך הגנתי ממש, הנה היה לו משקל רב כמחאה בפני השלטונות.  לכן התיצב כל הישוב לצד הנאסרים.

בימי הפרעות בירושלים נתכנה עוד פעולה אחת – שיכלה להיות בעלת ערך פוליטי רב, אולם היא לא הוגשמה.  הגדוד העברי קיבל ידיעה מירושלים, כי עליו לצאת לשם הגנה בפני הפורעים גם למרות דעת המפקדים.  ברור היה אז לכל, כי למקום הפרעות, לירושלים, לא היה הגדוד מגיע.  בדרך לירושלים חנה אז צבא בריטי לא מעט, שהיה מונע בלי ספק את תנועת הגדוד שבניגוד לדעת השלטונות אולם אין ספק, שנסיון הגדוד לפרוץ דרך לירושלים היה בו כדי לעורר את דעת הקהל בעולם ובאנגליה על המצב בארץ ועל עמדת השלטונות.  אבל דבר זה לא הגיע, כאמור, לידי הגשמה, כיון שאלה אשר מסרו את הידיעה לגדוד מיהרו לקחתה חזרה, ולהרגיע את אנשי הגדוד.  כפי שכבר נאמר, הוצרך בכל זאת חלק מן הגדוד לצאת כעבור זמן-מה לפעולות הגנה בניגוד לדעת השלטונות: זמן קצר אחרי פרעות ירושלים, כשתאוות הפרעות נתפשטה גם בסביבת המושבות (קיץ 1920), מילאו החיילים לא תפקיד של הגנה, אלא של מניעת מהומות ממש.  מאז – שקטה הארץ כשנה תמימה, אם לא נביא בחשבון התנפלויות בודדות והמשך ההסתה.

השקט שהוקם בארץ, והשינויים שחלו בהנהלתה אחרי מאורעות ירושלים, בלמו שוב את ההכרה בצורך הגנה עצמית בתוך הישוב.  אישור הכרזת באלפור בועידת המעצמות בסאן-רימו והחלפת האדמיניסטראציה הצבאית באדמיניסטראציה אזרחית עם הרבּרט סמוּאל בראשה, הניעוּ חלקים גדולים בישוב להאמין, כי בטחון הארץ הוא בידים נאמנות ואין לדאוג.  אמנם הערבים לא שקטו.  פה ושם אירעו התנפלויות בודדות, התעמולה והמחאות האנטיציוניות לא פסקו וגם לא נחלשו, הממשלה החדשה השאירה את כל הפקידות הישנה וגם העניקה משרות לאנשי הפרעות, ואף לאלה שברחו על נפשם וחזרו לאחר חנינה מטעם הנציב היהודי.  חאג' אמין אל-חוסייני קיבל אז, כאמור, את מינוּיוֹ מידי הממשלה כמוּפתי וראש המועצה המוסלמית העליונה, אם כי בבחירות הצביעו בעדו אך מיעוט הערבים בעלי זכות הבחירה.  ובכל זאת גבר רגש הבטחון של רוב היהודים בשלטונות, ולמאמצים להקמת הגנה עצמאית לא היתה תמיכה רבה.  מלבד זאת, חלק ניכר מבעלי ההכרה והנטיה הנפשית להגנה נתון היה במדי צבא, בגדוד, ויכולת פעולתו היתה מוגבלת.  הרוב הגדול של אנשי הגדוד השתחרר אך זמן קצר לפני פרעות יפו 1921.  נוסף על כל אלה חזר הפעם המשגה הקודם בהערכת המצב גם מצד אנשי ההגנה עצמם.  גם הם נתעו לחשוב כי בערים, מקום מושב השלטונות, לא יפרצו מאורעות מחדש.  דעתם היתה נתונה בעיקר לישובים הקטנים והמרוחקים ביותר, – וביחוד לגליל.  ואמנם, הגליל היה אותה שנה במצב מעורר דאגות חמורות.  היו כמה התנפלויות על מלחמיה ותכונה להתנפלות כללית על מושבות היהודים לשיחת-יום גלויה.  בקרב ישובי הגליל נתכנו אז תכניות של הגנה עד כדי מחשבה לרכז את הישוב היהודי כולו באחת הנקודות הנוחות ביותר להגנה – בפוריה.  באחד הימים נערך גם נסיון של התנפלות מקיפה מצד מחנה ערבים גדול עם פרשים רבים מזוינים שבאו מעבר הירדן והגיעו עד לסביבות צמח ודגניה.  דגניה ב' נעזבה אז ומי יודע מה היה בגורלם של עוד כמה ישובים, לולא חמדו הערבים בדרך את הנשק של גדוד הוֹדי שחנה בצמח, ולולא נכנסו אתו בקרב, שנגמר בתבוסתו הגמורה של המחנה המתנפל.  היתה איפוא, הצדקה באותה תקופה לריכוז כוחות בגליל.  אולם האסון רב-הדמים פרץ לא בגליל אלא דווקא ביפוֹ ובסביבותיה.  באחד במאי 1921 פרצוּ שם פרעוֹת שגרמו לעשרות הרוגים – התקפה על בית העולים, רצח בּרנר וחבריו, התנפלות בנוה-שלום; ומי יודע מה היה קורה בתל-אביב עצמה, לולא ההתארגנות המהירה של החיילים המשוחררים ושל צעירים אחרים ולולא עזרתם של שרידי הגדוד העברי עם קפיטן יפה וקולונל מרגולין בראשם.  כוחות אלה הספיקו לשמור על תל-אביב עצמה, אך במקומות אחרים התפשטו הפרעות.  הישובים הקטנים מסביב –מקוה-ישראל, בן-שמן, חולדה – וישובים מרוחקים יותר היו שרוּיים בסכנה גדולה.  ואנשי תל-אביב עם פנחס רוטנברג בראשם החלו מציעים הצעות על הוצאת היהודים מן הישובים האלה ומשכונות-הספר של תל-אביב.  רק התגבורת שבאה בינתיים מן הגליל עיכבה את הבריחה.

בינתיים נתפשט בקרב הערבים יצר הפרעות והאמונה בהצלחתם עד כדי כך, שהעזו להתנפל על מושבות גדולות כפתח-תקוה וכחדרה; גם הן היו בלתי מוכנות לקראת התנפלויות המוניות, אבל עד מהרה התארגנו שם קבוצות של צעירים.  אמנם קבוצות אלה קטנות היו, אך היו בתוכן אנשים בעלי נסיון הגנה, כאברהם שפירא או ראפופורט, ראש שומרי כפר-סבא, שנפל במערכה יחד עם אבשלום גיסין.  וכך עמדו מעטים נגד רבים, עד אשר הוזעק צבא לעזרת המושבה.  כן היה גם בחדרה, שם נמצאו להגנת המושבה מלבד צעיריה גם כמה עולים מצ'כיה, בעלי נסיון צבאי, ויחד הדפוּ את ההתנפלות על המושבה. 

לא ארכו הימים ופעולות ההכנה בשטח ההגנה הוכיחו, כי יש בכוח מגינים לא רק לעמוד נגד פרעות, אלא גם למנוע אותן לעתים: באותה שנה, 1921, נעשה נסיון רציני לחדש פרעות בירושלים.  ביום הכרזת באלפור נתאספו המוני ערבים במסגד עומר, שם הולהבו להתנפל על היהודים.  קבוצות של פורעים הצליחו לדקור כמה יהודים בסימטאות שונות; המחנה הגדול של היוצאים מן המסגד כיון את דרכו לעיר העתיקה בירושלים.  בראשם הלכו אנשים בעלי נסיון צבאי מן הצבא התורכּי.  אולם בכניסתם לעיר העתיקה נפגשו בקבוצה מסודרת של מגינים אשר הניסה אותם ביריות ובפצצות וחיסלה את ההתנפלות בתחילתה.  אותה שנה נעשה גם נסיון לרכז המועי פורעים בחיפה, אולם שם לא הגיע הדבר אף לידי התנגשות, כי הפורעים נרתעו למראה משמרות הצעירים.

הנסיונות האלה להפחת מהומות היו כמעט האחרונים עד לתקופת המאורעות של 1929.  כשבע שנים שקטה הארץ מפרעות בציבור.  כל אותן השנים היו הפורעים מגלים את כוחם רק בהתנפלויות בודדות בדרכים, בסימטאות ערביות או במקומות נידחים בשכונות מעורבות.

מאורעות אלה נטעו את הכרת ההכרח בהגנה בלב הציבור העברי על כל חלקיו.  ואמנם, בימים ההם הונח היסוד להגנה עברית מאורגנת המקיפה את כל חלקי הישוב.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] מיכאל הלפרין בא לארץ-ישראל כבעל-הון.  בעודו בחוץ-לארץ נדב סכומים גדולים מאוד, לפי ערך הימים ההם, כ-500 לירות, ל"חובבי ציון".  הוא השתתף בייסוד המושבה נס-ציונה ובנסיונות לפתור את שאלת הפועלים על ידי "שכלול" (התישבות).  במשך ימי היותו בארץ נעשה לפועל ממש וגם אבד את כל רכושו.  לאחר הרפתקה נועזת אחת היה אנוס לצאת, ובהיותו ברוסיה עשה נפשות לרעיונותיו.  באותם הימים נפגש עם אחדים מאלה, אשר יסדו אחר-כך את "השומר".

[2] "מלחמיה" במקור המודפס, צ"ל: מנחמיה הערת פב"י.

[3] כונת המלים "ילדי רחל" שמתה, אך משמעותן הורחבה.

[4] במקור המודפס שלוש השורות האחרונות בפיסקה הוחלפו ביניהן ותוקנו על-ידי המקליד ערן גרף הערת פב"י.

[5] "לאוֹרגן" במקור המודפס, צ"ל: לארגון הערת פב"י.

[6] "אה" במקור המודפס, צ"ל את הערת פב"י.

[7] גם קודמו של מרגולין, מייג'ר דניאל הופקינס, אח"כ ציר מפלגת העבודה בפרלמנט הבריטי וידיד הציונות, התייחס באהדה רבה לגדוד ולמתחולל בו.

[8] במקור המודפס מילות המשפטים התערבבו ונערכו כסדרם על-ידי המקליד ערן גרף הערת פב"י.