_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על 'המעשי' ו'הדמיוני'[1]

אהרן דוד גורדון

לתוכן הענינים

 

'עולם דמיוני' אתה קורא להשקפתי על עבודתנו – וזה די.  כלומר: העיקר מה שביקשתי לא עלה בידי. לא עלה בידי להבליט את נקודת השרפה שבאופן זה של עבודה שהצעתי;  לברר את הבר מן התבן, להבליט את התוך המעשי אשר בקליפה הדמיונית – הדמיונית לא כל כך כשהיא לעצמה כמו מתוך האוירה שאנחנו נמצאים בה.  יש אמנם הרבה מן הדמיון בהשקפתי, שהרי לא סגי בלאו הכי בהשקפה על דבר ולתוכו של דבר שלא בא עוד לעולם.  אולם ניצוצות הדמיון האלה אין להם תכונה של אור מתעה, כי אם של אור חוזר רפה מאור ממשי הנעלם מן העין מרוב המרחק.  בכל אופן, לו עלה בידי מה שביקשתי, לא היית חושב בכל כך ביטחה, כי השקפתי היא יותר דמיונית מהשקפתך אתה והשקפת כל המעשיים שכמותך.  שהרי מה הוא ההבדל שבין השקפתי אני ובין השקפתך אתה?  שנינו רואים לפנינו סלע מוצק, זקוף, גבוה עד לב השמים, ועליו מבצר איתן סגור ומסוגר, אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו.  דרך אין.  סביב חושך ואפלה.  הולכים אנחנו בתוך קוצים וברקנים, מכשולים וחתחתים, ביצות ואגמים.  מלפנינו ומלאחרינו תהומות.  ואנחנו מבקשים מוצא.  והנה אתה פונה לאחריך ורואה שם מתוך החשכה איזו דרך, ואתה חושב כי די לך למשוך קו ישר מן הדרך ההיא אל המבצר בשביל למצוא את המבוא של המבצר.  ובין כך אתה שקוע כולך בדרך ההיא שלאחרינו, מתאמץ להגביל בדיוק את נטייתה, את מידת רחבה וכו'.  בעוד שאני משקיע את כל מבטי במה שלפנינו, אל תוך החלונות, הבקיעים והחריצים שבחומת המבצר:  אולי אמצא שם איזה קו אור, אשר עליו או על פיו נכונן את מגמת פנינו, אשר הוא גם יאיר את דרכנו, וגם יוסיף לנו אומץ להתגבר על כל המכשולים, להתגבר על כול.  מובן, כי למראית עין אתה עוסק בדבר יותר ממשי ממני, שהרי הדרך ההיא שלאחרינו היא דרך ממש;  בעוד אשר האור, שאני דומה למצוא, אינו באופן היותר טוב, אלא אור חוזר, ומי יודע אם לא אור דמיוני.  אולם זה רק למראית עין.  כי באמת, בהיותך כולך פונה לאחריך, אינך רואה כי בין הדרך ההיא שלאחרינו ובין המבצר, שאנחנו נושאים אליו את נפשנו מבדילה תהום נוראה, שאין לעבור אותה בשום אופן שבעולם.

הגע בעצמך:

צריך לגאול את הארץ, צריך שיבוא הנה הקפיטל היהודי ויפתח את התעשיה, צריך שיבואו כוחות צעירים, צריך...  טוב, צריך!  ומה בכך אם צריך?  ואם תצעק מן הבוקר עד הערב אתה וכל המעשיים, ואם אצטרף גם אני ושכמותי אליכם וכולנו לא נחדל מצעוק:  צריך...  צריך...  האם אינך יודע, אתה המעשי, כי המרחק מן ה'צריך' הזה עד מוחם של בעלי היכולת וממוחם עד לבם ומלבם עד כיסם ועד מעשיהם – כי כל המרחקים האלה הם לא קטנים, לפחות, מן המרחק אשר מן הארץ עד הכוכב מאדים?  האם לא ברור לך, המעשי, כי מה שצריך להעשות ע"י אנשי המעשה לא ייעשה, אם לא במידה זעומה כל כך ובאופן גרוע כל כך שנוח לו שלא ייעשה?  ומה נעשה אז?  האומנם – 'התלין, הא צואר!'...  אבל, אהיה נא לרגע גם אני מעשי, כלומר אאמין לרגע גם אני, כי כל הדברים הטובים האלה אפשר שיבואו ושייעשו.  כבר התעוררו כל העשירים וכל בעלי היכולת, כבר גאלו את הארץ;  כבר קנו בכסף כל האדמה שאפשר לקנות;  כבר בנו בתי חרושת כמה שצריך;  כבר באו גם צעירים כמה שצריך.  רק אופן העבודה לא נשתנה כמובן, כלומר:  לא חדל מהיות מעשי – מעשי ממש, לא מה שאתה ושכמותך קוראים 'מעשי' – חשבני, תגרני, וההשקפה על החיים ועל העבודה גם כן לא נתשנתה.  לא נעשתה 'דמיונית'.  עולם כמנהגו נוהג.  נותני העבודה אינם נותנים עבודה ליהודי אלא, באופן היותר טוב, בשיעור שיש בו כדי לצאת ידי חובת 'אידיאל';  והצעירים עובדים גם כן בשיעור כזה.  כל העבודות נעשות בעיקר על ידי ערבים.  ובהתרבות התעשיה במידה שעבודת הערבים לא תספיק, לא יהיה צורך לשלוח למצרים או למקום אחר להביא פועלים:  הם יבואו מעצמם.  זה הוא המהלך המעשי.  איני חושד בך, כי אתה תהיה שבע רצון ממהלך כזה, כי אתה לא תכיר בהכרה ברורה שבאופן כזה הארץ לא תהיה שלנו יותר ממה שהיא עתה, והעם לא יהיה יותר חי, לא יהיה פחות גלותי ממה שהוא עתה, אפילו אם יהיו לנו קושנים ככל חפץ לב המעשיים שלנו וטשרטר ככל חפץ לב המדיניים שלנו.  יודע אתה, כי כבר הוצאו על הישוב כתשעים מליון פרנק, ובכל זאת מסופקני מאוד אם תמצא די אומץ בלבך להחליט כי יש לנו אף מושבה אחת שכולה שלנו, כל זמן שהעבודה נעשית על ידי אחרים.  תאמר:  צריך לברוא מפלגה של פועלים, עוד פעם – צריך!  אבל איך בוראים מפלגה כזאת, אפילו אם נודה כי בריאת מפלגה כזאת היא רצוּיה?  כלומר, איך בוראים פועלים מחנוונים, תגרנים, סרסורים, נושאי משרות קטנות עם גדולות, בעלי מקצועות חופשיים וכדומה, במקום שיש אפשרות לעשות עסקים טובים שאחרים יהיו בהם הפועלים – ואז הלא תהיה אפשרות כזאת – ולחיות 'ככל האדם'?  והעיקר, איך בוראים באופן מעשי?...

חושב אני, כי אין צורך לברר לך יותר את כוונתי בזה, כי בעצמך תרד לסוף דעתי.

כן, ידידי, אתה יותר מעשי ממני רק בזה, שאני מכיר בהכרה ברורה שאיני מעשי ושאין כל אפשרות להגיע למטרתנו באופן 'מעשי', בעוד שאתה חושב את עצמך למעשי בהאמינך כי את מטרתנו נשיג באופן מעשי.

כולנו מודים כי מצבנו הוא מסוכן;  כי גורלנו תלוי בשערה בין החיים ובין המוות, אבל אין אנחנו חפצים להודות לעצמנו, כי ישועתנו תבוא רק על ידי התאמצות פנימית יוצאת מן הכלל, על ידי התאמצות רצונית ענקית, כמעת נִסִית, עד כי במובן זה אפשר לומר ביחד עם המון העם, כי ניגָאל וניוושע תשועת עולמים רק בדרך נס.  בכל זאת הדרך ה'נסית' הזאת היא הרבה יותר טבעית ויותר קרובה מכל הדרכים המעשיות.  יש רגעים של הרמת רוח יוצאת מן הכלל בחיי עם כמו בחיי איש.  רגע כזה אפשרי הוא גם במצבנו, אם כל הכוחות הפעילים ירכזו את כל רצונם ואת כל עבודתם בהכנת הרגע הזה.  והדרך לזה היא רק העבודה פה, ודווקא באופן לא 'מעשי', כלומר, דווקא באופן, שיש בו בכדי להפוך משורש את כל חשבון חיינו הגלותי. – – –

 

יפו, ד' בסיון, תרס"ט (1909)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מתוך מכתב ליוסף אהרונוביץ, העורך הראשון של 'הפועל-הצעיר' ומעצב דמותו, הדברים מוסבים על המאמר 'פתרון לא רציונלי'.