_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עם-אדם[i]

אהרון דוד גורדון

לתוכן הענינים

 

צריך אני להגיד את האמת: מרגיש אני, כי חברי הטילו עלי הפעם תפקיד גדול מכפי כוחי.  לא מפני שאני בכלל איני דברן ולא מפני שיש עלי אימת הציבור, כי אם מפני שהדבר שעלי למסור לכם הוא יותר מדי גדול, גדול מכפי האפשרות לבטאו במלים.

אני וחברי מארץ-ישראל נשלחנו אמנם על ידי 'הפועל הצעיר'' רק לאחד את 'הפועל הצעיר' עם 'צעירי ציון'.  אולם על פי האמת, על פי מצב הדברים בארץ-ישראל ובגולה, זהו תפקידנו המצומצם.  ביתר הרחבה הרי זה אומר: נשלחנו מארץ-ישראל לעם ישראל לאחד את עם ישראל עם ארץ-ישראל, 'הפועל הצעיר', מצד אחד, ו'צעירי ציון', מהצד השני, אינם אלא כעין ראשי החוט המקשר והמאחד.

האם אוכל להביע במלים מה שמצב הדברים מגיד בלי אומר ודברים? הן כל מה שכתבנו ודיברנו בעניין זה הוא אפס לעומת מה שיש להגיד בזה.  אנחנו באים בשם דבר שביצירה שלא היה דוגמתו מעולם, לשם דבר, שאנחנו יכולים רק להראות עליו באצבע, לרמוז: הנה לפניכם מקור למחשבות, שעדיין לא חשבנו, לרגשים, שעדיין לא הרגשנו, לחיים, שעדיין לא חיינו.

באנו לארץ-ישראל להחיות את העם ואת הארץ.   אבל העיקר הוא העם.  תחיית העם קודמת לגאולת הארץ.  אנחנו מעמידים את הכל על העם.  לא בכוחות מבחוץ ולא בחסדם של אחרים ניוושע.  חסד לאומים חטאת.  עם אינו צריך לקבל את תחייתו ואת גאולתו לא בחסד ולא בצדקה.  כוחו בו בעצמו.  אנחנו באנו לארץ-ישראל לפני כל חסדים, לפני שש-עשרה שנה, בעוד לא היו לנו שום מחשבה ושום חלום על הצהרות[ii], בטוחים בכוחות עצמנו, בכוח העם.  וגם היום העיקר הוא כוח עצמנו, כוח העם, רצון העם, מרצו ומסירות נפשו של העם.  ארץ-ישראל היא ארץ העם, והוא צריך להחיותה ולחדש את זכותו עליה בעבודה, ביצירה, בחיים.

אולם הדבר הפשוט הזה, הרעיון הברור הזה, כי גאולת העם היא בו בעצמו, ברצונו, בעבודתו, ביצירתו, הוא היותר קשה לבדרו.  לתת לו צורה של תביעה חיונית תקיפה ובלתי-פוסקת, לעשותו פועל בנפש העם, בחיי העם.  כל מה שעשינו עד עתה, כל עבודתנו בארץ-ישראל, היתה רק כעין הכנה לרגע זה, כעין הכשרת עצמנו, שנוכל לאמור לכם באיזה אופן שהוא מה שהארץ דורשת מכם, שהרגע ההיסטורי הזה תובע מכם.

הן מעל הבמה הקטנה הזאת אנחנו מדברים הפעם לא רק אליכם, הנאספים כאן, כי אם אל כל העם, ואינני חושב זאת ליהירות, אם אומר, כי אנחנו מדברים אל כל העמים.  לא אנחנו,  ארצנו היא המדברת אל העם.  אנחנו באים רק לבטא, לרמוז מה שהארץ מדברת, ואומרים לכם, לכל העם, הארץ מחכה לכם.  התעוררו, קומו, רצו מה שיש לרצות, עשו מה שיש לעשות, תנו לנו את ההצהרה של עצמנו, של העם! אם העם לא יתעורר, אם הוא לא ייתן את ההצהרה, לא יהיה כלום.

בשעה זו, כשאני משווה לנגד עיני את כל המהפכה היסודית הצריכה לבוא בנפשנו ובחיינו, אני חושב כמעט לעזות לדבר על דברים, הצריכים לחיות בלב כל אחד מאתנו, להיות פרי עבודת חיי עצמו של כל אחד מאתנו ולא עניין לדברים.

עם של תגרנים, חנוונים ומתווכים, צריכים אנחנו להפוך לעם חי, עובד ויוצר.  ומה אנחנו עושים? מה עושים כל הבאים לעשות? הכל, רק לא זאת, לא עבודת התחייה האמיתית, לא העבודה לחדש את העם.  יש בנו כל מיני עסקנים ציונים, עושים ומְעַשים, יש בנו כל מיני מפלגות וכתות, הבאות להביא גאולה לאנושות, אבל את העיקר, את עצמנו, את העבודה, שעלינו לעבוד בעצם עצמותנו, את העבודה של מהפכה בנפש כל אחד מאתנו ובנפש העם ובחיי העם, אנחנו שוכחים או איננו רואים.  אין רואים, כי תשובתנו לתחייה היא יצירה חדשה, יצירה שלא היתה עוד לעולמים, יצירת אדם חדש על ידי יצירת חיים חדשים, יצירת עם חדש.  עם-אדם אנחנו באים לברוא.

בבטחה גמורה אני אומר, כי החיים הקיבוציים האנושיים או, כמו שקוראים להם היום, החיים הסוציאליים, לקויים, והאדם היחיד אינו מוצא את דרכו הנכונה בחיים בעיקר מפני שהעם, יוצר החיים הקיבוציים, לקוּי.  אין לי צורך להרחיק עדותי: המלחמה לימדה אותנו זאת למדי.  רואים אנחנו, כי האדם היחיד, כמה שהוא רחוק משלמוּת, יש בו בכל זאת הרגשת אי-שלמותו וכמיהה נפשית כמוסה לשלמוּת, לטוב, לאור, אשר במידה ידועה היא גם לובשת צורה של שאיפה חיה, הבאה לידי ביטוי בצורת תנועות וזרמים שונים.  ובכל אופן גם בחטאו, אם בשוגג אם במזיד, לשאיפות האנושיות העליונות, הוא, האדם היחיד, מוצא במידה ידועה צורך להצדיק את עצמו באיזה שאופן שהוא.  אולם העם בתור אישיות קיבוצית הרי הוא חיה טורפת אכזרייה ושפלה מאין כמוה בקרב כל החיות הטורפות.  לעם בתור עם לא רק מותר לטרוף, לרצוח, לגזול, לגנוב, לשקר, לזייף, לטמא, לעשות כל מיני כיעור ותועבה, כי אם גם כל זה נחשב לו לשבח, לגבורה, לדבר שכדאי לו לאדם לתת את נפשו עליו.  ובדבר הזה, כמו שראינו במלחמה, שוווי כל המעמדות, המפלגות והכתות.  כל האידיאלים וכל השאיפות האנושיות העולמיות מיטשטשים ומתבטלים בפני התביעה הבהמית הזאת, בפני האנוכיות הגסה של העם.  ומה הוא העם מבחינה זו, אם לא האישיות הקיבוצית, אם לא יוצר החיים הקיבוציים? ואיך יוכלו החיים הקיבוציים במצב כזה להיות אנושיים, אפילו אם הם יעמדו על סדר סוציאלי היותר צודק?

כללו של דבר: באין עם-אדם אין אדם-אדם, אין יחיד-אדם; ומי כמונו, בני ישראל, צריך לעמוד על זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים.  ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו.  במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת.  מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים.

כך היא התביעה.  בכל אגדותינו, בכל ספרותנו העתיקה, מדובר על האור הגנוז, הוא ישנו.  לולא הוא לא היינו מתקיימים קרוב לאלפיים שנה בתוך ייסורי הגיהינום של הגלות.  אבל כשאנחנו באים להוציאו מנרתיקו, הוא כאילו מתמזמז בידינו, מתפרט לפרוטות, לקטנות, או מתחלף למטבעות מזהירות משל אחרים, לאידיאלים מחייהם של אחרים, ובכל אופן מתחלף.

אנחנו כבר שכחנו את טעם החיים של עם חי ושכחנו את עצמנו.  חיינו בגולה אינם חיים  אנחנו עם פרזיטי: אין לנו שורש באדמה, אין קרקע תחת רגלינו.  ולא רק במובן הכלכלי אנחנו פרזיטים, כי אם גם ברוח, במחשבה, בשירה, בספרות וגם במידות טובות, באידיאלים, בשאיפות אנושיות עליונות.  כל זרם בחייהם של אחרים סוחב אותנו, כל רוח מנשבת בעולמם נושאת אותנו.  אנחנו לעצמנו כאילו איננו.  ממילא איננו כלום גם בעיני יתר העמים, איננו תופשים מקום בקרבם בתור עם, בתור גוף לאומי מיוחד, בתור חוליה או בתור אבר בקרב האנושות.  לא באשמתנו באנו לידי כך, אבל כך היא העובדה.  כך היא הגלות.  הנה עם הטשכים, עם לא יותר גדול במספרו או גם קטן במספרו מעמנו וגם הוא היה משועבד, אבל הוא נמצא בארצו, מדבר בשפתו, – והנה הוא שב לתחייה.  הנה הוא אבר בגוף האנושות, וכל יתר העמים מתחשבים עמו, ואנחנו מה? מי מתחשב עמנו?

הדרך לתחייתנו היא אפוא דרך העבודה והיצירה.  אנחנו שואפים לברוא את עמנו עם עובד ויוצר.  בארץ-ישראל אנחנו מבקשים את בית העבודה והיצירה הטבעי שלנו, את קרקענו הטבעי להשריש בו את שרשנו, אשר נעקר משם.  וזו כל עבודתנו בארץ-ישראל.יש אומרים, כי ארץ-ישראל אינה יכולה להכיל את כל בני ישראל.  אינני יודע, אינני אדם מדיני, ולא אוכל להגיד, עד כמה ארץ-ישראל יכולה ועד כמה אינה יכולה להכיל מבני עמנו.  אבל אחת אוכל להגיד: אם אפילו ארץ-ישראל לא תכיל את כל העם ואפילו לא את רוב העם, אם אפילו רק חלק חשוב מהעם יכה בה שורש, יתערב בה, יחיה בה חיי עם חי, יונק משרשו הטבעי, עובד ויוצר, אינני רואה אסון בדבר, אם יהיה נופו נוטה לשאר הארצות.  כל עם חי יש לו בנים בכמה ארצות.  כמה, למשל, גרמנים, צרפתים, אנגלים וכו' ישנם ברוסיה, ולהפך, כמה רוסים ישנם בגרמניה, בצרפת, באנגליה, וכן הלאה.  לא נורא, אפוא,אם חלק מן העם או גם רוב העם יהיה מפוזר ביתר הארצות, אם יהיה לנו רק שורש בארצנו.  אז יהיה לחלקים המפוזרים אופי של ענפים יונקים משרשם ומתפשטים אל מעבר לחוג יניקתם.  אז נשוב להיות חוליה בשרשרת העמים, אבר בגוף האנושות.

הדבר הזה מגביל וקובע את אופן פעולתנו בארץ ובחוץ-לארץ ואת אופן יחסנו אל העמים האחרים ואת תביעתנו מעצמנו ומאחרים.

ביחס לעצמו ולארצנו:

תחיית העם, התחדשותו לעם עובד ויוצר, לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה, עבודה בכל צורותיה, אבל בעיקר על ידי עבודת כפיים, ובייחוד על ידי עבודה בתוך הטבע.  כל בני העם צריכים לעבוד.  וכן גם גאולת הארץ לא תוכל לבוא אלא על ידי עבודה.  אין קניין בקרקע אלא בעבודה, לא רק מהבחינה הסוציאלית, כי אם גם מהבחינה הלאומית.  פה יש מהפכה יסודית ברוח, בהרגלי החיים, ביחס אל החיים ובטעם החיים, ויש מהפכה גם במחשבה, באופן השגת חזיונות החיים.  פה לא מלחמה בין העבודה והרכוש, כי אם מלחמה בין היצירה והפרזיטיות.  לא הרכוש הוא העיקר, לא הוא הכוח ולא בו אושר החיים וטעם החיים.  העיקר הוא היצירה.  וכן הוא גם ביחס לעמים אחרים ולארצות, שבני עמנו נפוצים שם.  גם בארצות הגולה צריכים בני עמנו לעבוד.  שואלים: מה תפקיד הציונות בגולה או מה יחסה אל עבודת הווה.  תפקידה גם בגולה להפוך את העם היושב בה לעובד ויוצר.  וגם שם העיקר הוא היצירה ולא הרכוש.  יושבים אנחנו בקרב העמים ואין בינינו וביניהם הבנה הדדית ולא יחסים אנושיים רצויים. על ידי העבודה והיצירה נלמד להשיג לכל עמקו את טבע ארצם ולהבין לרוחם, ועל ידי העבודה והיצירה העצמית נלמד להבין לרוחנו אנו.

ומכאן – התביעות, שאנו רשאים לתבוע מהם.  אין אנחנו תובעים מהם זכויות מיוחדות, – אנחנו תובעים מהם זכויות אנושיות, את הזכויות, שהם שללו אותן ממנו; וקודם כל – את הזכות להיות עם עובד ויוצר.  חובה מוסרית עליהם לעזור לנו בהשפעתם להשיב לנו את ארצנו – כמובן, מבלי אשר נדחוק את רגלי היושבים בה מהעם הערבי ואחרים – וחובה עליהם לתת לבני עמנו היושבים בארצותיהם לעבוד עבודה של יצירה, בייחוד לעבוד את האדמה ולחיות על העבודה.

ואין לחשוש, שמא הקשר אל האדמה בארצות העמים ינתק בנפש בני העם את הקשר שבינם ובין ארץ-ישראל.  עם חי ועובד עשוי להיות יונק משרשו, – והשורש הוא בארץ-ישראל.  עם ישראל החי יהיה קשור בארץ-ישראל, כי תהיה תמיד השפעה הדדית בין השורש והענפים, בין ארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות.  וגם בין עם ישראל ובין יתר העמים תהיה השפעה הדדית ברורה.  מי מבין יותר את השני, אם לא מי שיותר אינדיבידואלי, בעל עצמות יותר כבירה ועשירה.  ובהיות לנו עצמות חיה, עובדת ויוצרת, נבין יותר גם את האחרים ונביא ברכה לאחרים.  ולא ברכה בתורת נדבה, כי אם ברכה בשכר ברכה, ברכה הדדית.

כך היא דרך תחייתנו וגאולתנו.  דרך אחרת אין לנו.  לוּ אפילו רצינו ללכת בדרך בעלי האגרוף, הלא כוח אגרוף אין לנו.  כוחנו – ברוח, אבל לא ברוח ערטילאית, כי אם ברוח חיים עובדת ויוצרת.  בכוח היצירה והתרבות נשוב לתחייה, ובכוח היצירה והתרבות נשיב לנו את ארצנו.  לא בחסד לאומים, כי אם בכוח עצמנו, בהתחדשות עצמותנו על ידי הארץ ובהתחדשות הארץ על ידי עצמותנו.

 

תר"פ (1920).

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] נאום הפתיחה בוועידת היסוד של התאחדות 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון', שהתקיימה בפראג בחודש ניסן תר"פ.

[ii] רמז להצהרת באלפור.