_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הלכות דעות ומלחמת דעות[i]

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

א

הביאני לכתוב הצורך לברר, כיצד אין להלחם מלחמת דעות, כי מלחמת הדברים, החביבה כל כך אפילו על טובי מתנגדינו, אינה מלחמת דעות.  אולם עיון הכתיבה הטה את המחשבה לצד אחר.  נתחוור לי, כי כדאי יותר לעיין קצת בעצם הענין של הלכות דעות ומלחמת דעות.

יש ברכה במלחמת דעות הגונה.  אבל צריך לעמוד על מהותה של המלחמה הזאת, בכדי שלא תהפך, כמו שהדבר נוהג על הרוב, למלחמת דברים, שאינה ביסודה אלא מלחמת רגשים עיוורים, מלחמת דעות הגונה מביאה לידי בירור הדעות, העמקתן והארתן מכל הצדדים ולכל המעמקים.  אין זה אומר, כי על ידי כך מתברר לצד אחד מהמחולקים, כי דעתו של הצד השני יותר צודקת.  לא!  רואים אנחנו, כי אחרי כל ויכוח ומלחמת דעות נשאר כל אחד מהצדדים עומד על דעתו, על הרוב עוד ביתר תוקף.  זה אומר כי על ידי מלחמת דעות מתבררת יותר לכל אחד מהצדדים דעת עצמו.

הדבר הזה אומר;  דרשוני.  צריך קודם כל לעמוד על עצם מהותה של הדעה.

זוהי אחת הטעויות היסודיות של המחשבה האנושית, שאין בני אדם, ואפילו הוגי דעות, נותנים לב לעמוד עליהן.  דעה על חזיונות החיים והעולם מבחינת יחסו הנפשי של האדם אל החיים והעולם בכללם ובכל פרטיהם, מאותה הבחינה, שהאדם תופס את החיים והעולם תפיסת חיים, תפיסה שלפני ההכרה, מודדים באותה המידה, שמודדים ידיעה של חזיונות החיים והעולם, הנקנה על ידי ההכרה.  כשם שהאמת שבידיעה נמדדת במידת האובייקטיביות של הידיעה, באותה המידה שהשגת החזיונות על ידי ההכרה מתאימה לחזיונות, כפי שהם באים לידי גילוי במציאות הגלויה והממשית, כך חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אמת, להיות אובייקטיבית בהחלט.  ומכיון שעיקר ענינה של הדעה אינם חזיונות גלויים,ואין איפוא מצד זה מידה למדוד בה את אובייקטיביותה, מודדים אותה במידת הכלליות, במידת היות הדעה ראויה להיות דעה כללית.  זאת אומרת, כשם שהידיעה, בהיותה אובייקטיבית, היא כללית, שווה לכל הכרה חיה ובריאה, כך, חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אובייקטיבית, כלומר בשביל שתהיה אמת, להיות כללית בהחלט, שווה לכל נפש חיה, מושגה השגה שווה לכל משחבה חיה ובריאה.  ובמידה שהדעה אמת, יש לחייבה בכוח ההגיון, לבררה ולהרויח לכל את אמיתה הכללית, עד שהכל, כל מבקש אמת ויודע לבקשה, יוכרח להודות בה ולקבלה בתור אמיתו שלו.  ואם אנחנו רואים דעות שונות על ענין אחד, הרי זה אומר, כי רק אחת מהן נכונה, כלומר אמת אובייקטיבית, וכל השאר מוטעות, אם לא שכולן מוטעות.

כך הוא אופן המחשבה ביחס לחשבון החיים והעולם בכלל, כאילו יש או יכול להיות חשבון חיים ועולם כללי, שווה לכל נפש ולכל מחשבה, שצריך רק למצאו, לבררו ולזכות בו את כל באי עולם, וכך הוא ביחס לכל דעה על ענינים, שיש להם שייכות, קרובה או רחוקה, מוכרה או בלתי מוּכרה, אל חשבון החיים והעולם.

אולם מידת חשבון החיים והועלם או מידת הדעה הכללית, ובכלל זה כל דעה חלקית, בתור אחד הפרטים, הגלויים או הנסתרים, שבחשבון זה, היא לגמרי לא כך.  מידת האמת שבחשבון החיים והעולם היא דוקא סובייקטיביותו של חשבון זה, ודוקא בזה כוחו החיוני וערכו האנושי הכללי.  צריך רק לעמוד על מהותה של סובייקטיביות זו.  דוקא במידה שהחשבון יותר סובייקטיבי, עצמי, במידה ששרשיו יותר מרובים ויותר עמוקים בנפשו המיוחדת של בעל החשבון, במידה שהוא משמש ביטוי לכל עולמו הפנימי המיוחד, בכל ספירותיו, העליונות והתחתונות יחד, בכל כלליותו ואחדותו, – בה במידה הוא יותר אמיתי, ומבחינה זו הוא באותה המידה גם יותר אמת אובייקטיבית בתור דעה.  דעה כוזבת או מוטעה היא לא שאינה אובייקטיבית בהחלט, כי אם זו שאינה סובייקטיבית בהחלט, שאינה סובייקטיבית כללי, ביטוי של כל הסובייקט, של כל ספירות עולמו המיוחד באחדותם העליונה, כי אם של חלק מהן או של ספירות לא מעלמא דין.  אם הדעה משוחדה מאיזו תאווה או פנייה, קרובה או רחוקה, שטחית או עמוקה, מוּכרה או לא מוּכרה, אם מעורבים בה יסודות מדעות בנות עולם או עולמות סובייקטיביים אחרים,יסודות, שאינם מתאימים לסובייקט זה, אלא שאין הוא מכיר בזה, – באופנים כאלה וכיוצא באלה אין הדעה באותה המידה אמת.  בירור הדעה, כלומר בירור דעתו של אדם לעצמו, הוא לפי זה רק הבירור, עד כמה דעתו בכלל עצמית לו בהחלט (וביחס לכל דעה חלקית – עד כמה היא מתאימה לדעתו הכללית) עד כמה היא עליונה, כללית בהחלט בעולמו המיוחד, ביטוים השלם של כל הכוחות הקוסמיים, הפועלים ברספובליקה הסובייקטיבית שלו ועושים אותו בכלליותם ובאחדותם המוחלטת לסובייקט מיוחד, אשר מבחינה זו הדעה ממילא מתאימה באותה המידה לכלליות החיים והעולם, לכלליות ההוויה כמות שהיא מאותו הצד או מאותה הנקודה, שסוּבייקט זה תופס אותה משם.

כי מה היא הדעה, אם לא בבואתם המיוחדת של החיים, האנושיים והקוסמיים כאחד, כפי שהם משתקפים בנפשו המיוחדת של בעל הדעה?  ההכרה תופסת את החיים והעולם מצד גילויי ההוויה, בצורת חזיונות גלויים ומצד התפרטותה, בתור פרטים וכיולם, שהסובייקט בעל ההכרה הוא אחד הפרטים.  אולם יש עוד תפיסה אחרת – תפיסת החיים.  כוח החיים (או באיזה שם שנקרא לכלליות הכוחות הגופניים עם הנפשיים) תופס את החיים וההוויה מבפנים ומצד פנימיותם בלי אמצעי, תופס אותם בכלליותם, שהסובייקט הוא החי אותם בכל שלימותם, כאילו הוא כביכול ה'אני' של כל החיים והעולם או כאילו הוא אחד מאופני החיים וההוויה, שה'אני' העולמי, אם יש לאמור כן, חי והווה בהם, זה – חשבון החיים והעולם, זו – הדעה.

דומה הדעה מבחינה זו מצד שרשיה בנפש הסובייקט לצבע הקול או לטעם הקול, לטֶמבר המיוחד לכל אדם.  כל מה שאדם שר וישיר בקולו, כל ההרכבות המוסיקליות, כל היצירות האפשריות בספירת המוסיקה, – הטמבר ישאר תמיד אחד ומיוחד לבעליו.  ודוקא ביחודו זה ערכו המיוחד, בין בתור קול יחיד בין בתור אחד היסודות בהרמוניה כללית של צירוף קולות הרבה במקהלה, ודוקא בשמירה מעוּלה על יחודו זה ובזיקוקו מכל תערובת זרה – הדרך לשכלולו של הקול, כי תערובת זרה כל שהיא היא זיוף וקלקלה.

אולם אותו הטבע הסובייקטיבי של הדעה גורם, כי במידה שהדעה יותר עצמית, ששרשיה מתעלמים יותר בתהום הנפש, – בה במידה יש בה יותר מהחומר ההיולי, בה במידה היא אינה מתגלה לבעליה אלא קמעא קמעא, כי כל גילוי חדש הוא יצירה חדשה מתוך החומר ההיולי, והיצירה הזאת אינה פוסקת כל ימי חיי האדם או כל עוד לא פסק כוח יצירתו או לא יש מקור חיי עצמותו.  המקור הזה, כל עוד הוא חי, דרכו להיות שופע ומתגבר במידה ששואבים ממנו.

הגורם לשאיבה זו הוא כל התנגשות עם החיים החיצוניים בכלל, אבל הגורם היותר נמרץ הוא התנגשות עם דעות מתנגדות או מלחמת דעות.  כל בעל מחשבה עצמית יודע, חושב אני, מן הנסיון, כי למשל, ספר מכיל דעות מתנגדות לדעותיו, יותר שהן מתנגדות, אם כי קשה עליו באותה המידה הקריאה, המעוררת בו מלחמה פנימית ומכאובים, יותר הוא נותן לו, וכן הדבר בשיחה עם בעל דעות מתנגדות, במידה שדעותיו דעות עצמיות לו.  ידיעות, דעת והתכשרות לחשוב על הנודע ומתוך הנודע אולי נוח יותר ללמוד מחברים בדעה, אולם לחשוב עצמית לומדים יותר ממתנגדים בדעות. 

ופה אנחנו נתקלים בקושיה עצומה, בסתירה אין לישבה, אם לא באותה הטעות הנזכרת.

טבעה זה המבואר של הדעה מחייב לכאורה, כי שני בעלי דעה, יותר שהם עצמיים, יותר רחוקים הם אמנם זה מזה בדעות, אבל באותה המידה יותר קרובים זה לזה ברוח, בנפש, יותר קרובים להבנה הדדית, לכבוד ולחיבה הדדיים, הן שניהם משקיפים על דבר אחד, חיים דבר אחד, אותם החיים האנושיים והקוסמיים, רק מצדדים שונים, ומשלימים זה את זה, במסרם איש לרעהו מה שכל אחד רואה וחי מצדו, שניהם שואפים לנקוּדה אחת, לנקודת הגובה של אותם החיים ומבידה שהם עולים, הם בהכרח מתקרבים איש לרעהו.  כל אחד מהשנים עובר את כל אורך הדרך, דרך החיים הקשה, דוקא במידה שיש כוח לחיות, החשכה, דוקא במידה שיש עינים לראות, המלאה כל מיני קוצים וברקנים, כל מיני בצה ורפש.  כל אחד מהשנים סובל ממלחמות פנימיות בלתי פוסקות בחולשות, בשקר, בכיעור, בטומאה של עצמו ושל אחרים, סובל מספקות, מסתירות, שאינן מתישבות אלא בסתירות יותר עמוקות, יותר תהומיות, בעולמו ובעולם הגדול.  ובתוך כל זה מבקש כל אחד מהשנים ניצוצות, אורות, יופי עליון, אמת עליונה, קדושה עליונה, שפע עליון;  ואת כל זה הוא מצרף לחשבון עליון, שהוא הוא חשבון החיים והעולם שלו, שהיא היא הדעה, שהוא מביע.  האין בכל זה, המשותף לשתי הנפשות כאחת, בכדי לקרבן זו לוז ולהדביקן זו בזו?  באין זה אומר, כי הדעות הנבדלות, בדומה לענפים ולגזעים נפרדים בגלוי, יש להן שורש אחד נעלם בתוך הנפש להבנה הדדית?  יותר מזה, הן כל בעל דעה מביא, כאמור, את חברו בעל הדעה המתנגדת, ובמידה שהיא מתנגדת, ליצירה שאינה פוסקת, מביא לא בתורת נדבה, כי אם בצורת הפראה הדדית, במובן ידוע, בצורת יצירה משותפת, – היש לך דבר יותר מרומם את הנפש ומתוך כך מקרב ומחבב מיצירה?  היש מקור יותר עשיר לאהבה הדדית מהפראה הדדית, מיצירה משותפת?

כך לכאורה מחייב עצם טבעה של הדעה, ומה אנחנו רואים במציאות?  במציאות אנחנו רואים את ההפך ממש מזה.  אם בני דתות שונות סמויים ומטומטמים זה מזה, שונאים זה את זו או את מי שאינו דתי תכלית שנאה, יש ליישב את זה במה שבדת האמונה העיוורת יתירה על הדעה או שהדעה בטלה לגמרי בפני האמונה העיוורת.  אבל גם הכופר בדת, שבא לידי כפירה לכאורה מתוך ידיעה יתירה, לא יותר מבין את בעל הדת ולא פחות שונאו מזה שאינו מבין ושונא אותו, וכן רואים אנחנו, כי אנשים, המתאמרים לחפשים בדעות, לבעלי מחשבה, ושוקלים את הכל בדעת וחשבון ובוחנים לאורם של החיים, מכיון שהם שייכים למפלגות שונות, לתנועות זורמים שונים או אפילו רק לאסכולות שונות, הם לא פחות מטומטמים איש ביחס לרעהו ולא פחות שונאים זה את זה מאשר בי דתות שונות, אבל מכל אלה אין עוד ראיה מספיק לסתור.  כל אלה אינם על הרוב בעלי מחשבה חיה, עצמית, אם לא במידה קטנה מאוד, ובכל אופן לא במידה מספיקה.  אולם הנה אנחנו רואים הוגי דעות גאונים, בעלי  מחשבה עצמית במידה עליונה – וגם הם אינם יוצאים מכלל זה.

 

נקח לדוגמה את הוגי הדעות היותר גדולים של הזמן היותר קרוב לנו:  את טולסטוי ואת ניצשה.  אם האחד או השני קרוב לנו יותר או ששניהם רחוקים וזרים לנו, אבל אם נשתחרר מכל נטיות משחדות או מסמאות, אם נשקיף על שניהם בעינים אנושיות טהורות, הרי נראה ברור, כי שניהם היו בעלי נפש גדולה ועמוקה ובעלי מחשבה עליונה, שניהם השיגו את הטרגיות האנושית לכל עמקה שניהם בקשו אור עליון, טוב עליון, יופי עליון, חיים עליונים.

והעיקר, כל אחד משניהם היה מחויב מתוך עצם עצמותו העליונה לבקש כך ולעשות את חשבון עולמו וחיים כך, כמו שביקש ועשה, כי באופן אחר לא היה יכול להיות מה שהיה.   מדוע איפוא כל כך לא הבינו איש את רעהו?  בעיני טולסטוי, למשל, אנשים תמימי דעים עמו, שאינם מגיעים על פי האמת לא בנפשיותם ולא בכוח המחשבה והיצירה שלהם, לא בשנאתם את הרע ואת הכיעור ולא באהבתם את היופי העליון ואת הטוב העליון אפילו לחצי קומתו של ניצשה, הם אנשים לאיך ערוך יותר טובים ויותר נעלים מניצשה.  ולהפך, לפי ניצשה, כל הוגי הדעות שבעולם, שלא סברו כמוהו, ובכלל זה, כמובן, גם טולסטוי, הם פחדנים, שאין להם די אומץ לראות את החיים כמות שהם, מטומטמים, זייפנים, כמעט נבלים.

מאין אי-ההבנה המשונה, התפלה הזאת להוגי דעות כאלה?  מאין הקטנות במקום גדלות הזאת, הטמטום הזה במוחות ובנפשות, המפולשים לכאורה לכל הרוחות, לכל הספירות, לכל העולמות?

כל כרחך אתה אומר, כי פה פועלת בעיקר הטעות היסודית הנזכרת:  כי יכולה וצריכה להיות דעה אובייקטיבית, כללית על החיים והעולם, חשבון עולם כללי, נותן פורמולות גיאומטריות ואלגבריות שוות לכל נפש, שאין לכל אדם פרטי אלא למצוא על פיהן את חשבונו הפרטי, האריתמטי.  ומכיון שכך, הרי יש מקום לכל בעל חשבון לחשוב ולהאמין, כי חשבונו הוא היותר מדויק והיותר נאמן, ומי שחושב אחרת, הרי הוא בהכרח או מטומטם מוח או מטומטם נפש או שניהם כאחד.  וכן יש מקום רוחני בכל דור לחשוב ולהאמין, כי המבוכה והליקויים שבחיים מצדם הרוחני באים מתוך שבחשבון הכללי של הדור או הדורות הקדומים היו הטעויות, השיבושים והסתירות מרובים על האמת.  ובאים הוגי הדעות הגדולים, הגאונים שבדור וכל אחד חשבונו החדש, חשבון העולם והחיים בידו, – חשבון העולם והחיים בה"א הידיעה דוקא, לאמור:  'כזה ראה וקדש, אם חפץ חיים אתה!'.  ובני תמותה פשוטים, החושבים מחשבות פשוטות, כל מבקש חשבון עולמו העלוב לעצמו, בראותם את העירבוביה, את הסתירות התהומיות שבין כל החשבונות האלה, את התוהו ובוהו הנולד מבין כולם, והעיקר, – את אי-ההתאמה של כל אלה למה שמבוקש לחשבונם הפרטי, העצמי הם, – בראותם את כל זה הם באים לכלל דעה, כי אין חשבון עולם וחיים כלל, כי אין כל צורך בו, ועוד להפך, החשבון רק פוגם בשלימותם, בטבעיותם, באי אמצעיותם של החיים.  החיים עיוורים, ואין לחיותם אלא בעיוורון גמור.  ואין לראות רצון לעמוד על הדבר, כי אמנם יש ויש חשבון לעולם ולחיים, אלא שהוא מסור כולו לנפשו ולמוחו של היחיד, של כל פרט ופרט, כל אחד וחשבונו לו לעצמו.  כי החשבון אינו חשבון ההכרה, חשבון המיכניקה של החיים והעולם, כי אם חשבון הנפש, חשבון החיים של החיים ועולם, חשבון עצמי לכל אדם, כיצד הוא תופס, כיצד הו חי את החיים והעולם.  והחשבון הזה ועבודת החיים על פי החשבון הזה הוא הוא יצירת חייו ואור חייו של האדם.  ודוקא חוסר החשבון העצמי הזה הוא בעיקר העושה את עיוורונם של החיים.  ואם יש מבוכה וליקויים בחיים מתוך העדר חשבון עולם וחיים נכון, הרי זה לא מתוך חשבון עולם וחיים כללי, שווה לכל נפש, כי אם מתוך שאין כל פרט ופרט מבקש חשבונו לעצמו עם החיים והעולם.  חשבון עולם כללי, לאומי וגם אנושי, אינו אלא צירוף כל החשבונות הפרטיים והתמזגותם להרמוניה אחת עליונה.

לא רק טולסטוי, למשל, שעמד כולו על הערכין הישנים, כי אם גם ניצשה, משנה כל הערכין, לא ראה צורך לעמוד על האמת הפשוטה הזאת.  את כל הערכין שינה, רק ערך אחד שכח לשנות:  את ערך כל הערכין.  זאת אומרת הוא שכוח או לא ראה, כי אין לקבוע ערכין, בין על פי ההערכה הישנה בין על פי הערכה מחודשה, לכל בני האדם, כי אין בכלל לעשות חשבון עולם וחיים כללי, שאינו על פי האמת אלא חשבון שלא מדעת בעלים.  רק היחיד, כל פרט ופרט לעצמו יכול ומחוייב, אם מבקש חיים אנושיים שלימים הוא, אם מבקש הוא להביא לידי גילוי את עצמותו העליונה, לקבוע את ערכיו, להגביל את חשיבותו של כל ערך ביחס ליתר הערכין על פי האינוונטר המיוחד, הנמצא בעין בנפשו, על פי האקטיב והפסיב המיוחדים שלו ומכאן לעשות את כל חשבון החיים.  ושוב רק מתוך כל ההערכות הפרטיות הנכונות יש להוציא הערכה כללית עליונה לכל אומה ואומה ולכל האנושות בכלל.

אמנם ניצשה הראה דוגמה נפלאה, כיצד קובע אדם את ערכיו העצמיים, המיוחדים שלא על פי ההערכה הכללית, המקובלה, ואפילו בהפך גמור מכל הערכה, שאפשר היה לשער לפניו, – ובזה כוחו, בזה באמת גילה אור חדש בעולמו של האדם.  אולם לוּא הסתפק בזה, לוּא עמד על הדבר, כי כך הם רק ערכיו העצמיים המיוחדים, חשבונו המיוחד שלו, כי עתה לא היה אולי מהפנט כל כך, אבל מחנך הרבה יותר, מורה דרך לחינוך עצמי יסודי, כל יחיד מתוך עצמותו המיוחדת, במידה שאין למעלה ממנה.  כי אין למעלה ממנו אישיות כל כך עשירה, כל כך תהומית, כל כך ווּלקנית, אשר לחינוכה העצמי, לעליתה למדרגת אדם עליון היה דרוש באמת להפוך את כל הקערות על פיהן, להרוס את כל המקדשים, לשבור את כל הלוחות, לשנות את כל הערכין (אם לא שנמדוד במידה, שהוא מדד לאחרים, ונאמר, כי לא היה לו די אומץ להפוך את הכל רק בשביל עצמו בלבד, עד שטרח ומצא נימוקים לעשות את זה בשביל כל העולם).  ובשום פנים לא היה בא לידי קטנות דמוחין לחשוב, כי הוא גילה את אבן החכמה לכל בני האדם, ולידי טמטום נפשי כזה לראות את כל מי שאינו סובר כמוהו, ששורש נשמתו מספירה אחת, לא מספירת הגבורה והשלטון, כאילו אינו אדם כמוהו, כאילו אין עוד בספירות אחרות אורות כאלה, שלא שיער עוד אדם וגם הוא, ניצשה, בכלל זה.  מאדם שבא להורות את תורת היחיד, לא היה צריך להיות נעלם, ועוד להיפך, הוא היה צריך להדגיש בכך תוקף, כי ביחיד, השואף לעליה עד האדם העליון, העיקר הוא לא צורה זו או אחרת של העצמות, כי אם כוחה, עומקה, אורה של העצמות, אשר בכל צורה שהיא תמצא לה את דרכה לגילויה העליון.  ואם יבוא אדם בעל עצמות כבירה ובעל כשרון גאוני כניצשה, ששורש נשמתו מספירה אחרת, ימצא לו לצורך חינוכו העצמי די כוח ודי אור להופך את קערה ניצשה על פיה לא פחות יפה ממה שהפך ניצשה את קערותיהם של אחרים.

והוא הדין מבחינה אחרת, כמובן, בטולסטוי.

 

אולם העובדה, כי הטעות הנזכרת, הנטיה לחשוב, כי יש או יכול להיות חשבון עולם וחיים כללי (אם חיובי או שלילי) לכל באי עולם, נטועה בנפש כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, – העובדה הזאת מראה לדעת ברור למדי, כי יש בנטיה זו גרעין של אמת, המתעלם בתהומה של הנפש האנושית.  מה שיש לברר, מה שנו כללי באמת ומשותף לכל בני האדם הוא הגרעין הזה, הנקודה הנפשית הזאת.  ודוקא את הגרעין הזה אין רצון לבקש ולברר, – ומכאן כל המבוכה, כל אי ההבנה ההדדית.  מבקשים בספירת ההכרה מה שיש לבקש ספירת הנפש, בספירת החיים שלפני ההכרה.  מהותו של הגרעין הזה היא מהות רגש, ביתר דיוק, מהות חיים, שורש כל הרגשה (וגם כל הכרה), לפיכך זה כוחו:  בהיותו מבורר ומזוקק כל צרכו, הוא מוליד את הרגשים היותר יפים של הבנה הדדית ושל אהבה הדדית, ולהיפך, בהיותו מעורפל ומלא תערובת זה, הוא מוליד אותם הרגשים העיוורים של טמטום הדדי ושל שנאה הדדית, הדוחים אותנו כל כך בכל אשר אנחנו נתקלים בהם, אבל ביחוד בבני העליה המעטים.

הגרעין היסודי הזה, המשותף לנפשות כל בני האדם (אולי לא רק בני האדם), הוא עצם השיתוף המוחלט, האיחוד המוחלט של כל בני האדם ושל כל מה שחי והווה בחיים ובהוויה.  זוהי כעין השגה חיונית שלפני כל הכרה והרגשה של אחדות החיים וההוויה המוחלטת, כעין השגה מתוך עצם חיות החיים, כי כל מה שהווה בי, חי בי, מרגיש, מכיר וחושב בי, כל מה שאני משיגו בתור 'אני' החי, המרגיש, המכיר, החושב שלי אינו אלא כעין חלק או כעין בבואה – בבואת עולם ומלואו בטיפה של מים – מעצם ההוויה עולמית, מעצם אין-הסוף, כאילו תאמר:  עצם ההוויה העולמית, עצם אין-הסוף הווה, חי, מרגיש, מכיר, חושב לתוכו ולתוך כל חי ומכיר כמוני.

אולם זה כל עומק הסוד שבדבר – כי הגרעין הזה, מה שמושב פה אינו אלא כעין נקודה הנדסית, שאין בה תפיסה כלל, שרק בבחינת נקודה שאין בה תפיסה היא היוצרת בתנועתה את עולמי המיוחד, אשר עם כל יחודו הוא אחד בהחלט עם כל העולמות, בהיותו אחד בהחלט עם כל ההוויה העולמית.  ומה שמעמיק ביחוד את סוד הוא, כי הנקודה הזאת אינה ציור דמיוני, אבסטרציה, בדומה לנקודה ההנדסית, כי אם דבר שבהוויה ושבחיים, אלא שרק בבחינת נקדוה שאין בה תפיסה להכרה הוא חי בי, כמו שהחיים בכלל, החיים שלפני ההכרה אין להכרה תפיסה בהם.  נמצא, כי אין להכרה תפיסה לא רק בעצם הנקודה, כי אם גם במהותה של ההוויה שהיא הווה ושל החיים שהיא חיה.  כי על כן אין בכוח ההכרה לשפוט, אם באמת ישנה נקודה כזאת או אינה.

מה שקשה פה בעיקר הוא לפי זה – להגביל את תפקידה של ההכרה ביחס לנקודה זו, למצוא מקום אחיזה למחשבה לחשוב עליה.  ההכרה צריכה פה להודות בדבר, שאינו בגדר השגתה, צריכה להודות, כי החיים יתירים עליה, על ההכרה, כי מה שחי בנפש מלפני ההכרה חי יותר, תופס יותר, משיג יותר ממה שמשיגה ההכרה.  אלא שההשגה החיונית ההיא היא ממין אחר בהחלט.  השגת ההכרה אינה אלא כעין אור מרוכז מקרני אור ההשגה הנעלמה ההיא – בדומה לאור המרוכז בזכוכית מדליקה – לצורך הארת החיים הגלויים, אולם החיים הגלויים יכולים להיות מוארים רק באורה הלוי של ההכרה.  וכשהם מוארים הם משפיעים השפעה חוזרת נאורה, מרחיבה ומעמיקה על ההשגה החיונית ההיא, ולהיפך, כשהם חשובים – השפעתם חשכה, מצמצמת.  ההכרה מצומצמת אינה משיגה הוויה, ישות אלא בבחינת דבר ממשי, דבר, שנכנס לצורך צורותיה (המקום, הזמן, הסיבתיות), – מה שאינו נכנס לתוך צורותיה אינו בשבילה אלא אבסטרציה, מושג מופשט, ולא דבר שבהוויה.  ההכרה אינה משיגה אלא פרטים וסיכומם, – אחדות היא משיגה רק בתור אבסטרציה, והחיים, הכוח החיוני שלפני ההכרה, חיים את הכל:  פה מתחילה ההתנגשות הראשונה בין השגת החיים ובין השגה ההכרה.  מובן, כי בכל נפש יש לה להתנגשות זו תכונה מיוחדת, לפי תכונתה המיוחדת של הנפש.  זה יסודה התהומי של המלחמה הפנימית וזה סודה.

אבל אין רוח האדם נופלת במלחמה זו, ועוד להיפך.  עצם ההתנגשות, בדומה להתנגשות עניים שחורים וכבדים, היא המולידה את הברק, את האור, היא הנותנת את הדחיפה הראשונה לתנועת הנקודה או לתנועת המחשבה לצד הנקודה.  החיים אינם נכנעים לפני מרותה היתירה של ההכרה, אבל הם תובעים ממנה בכל תוקף להאיר להם את דרכם באורה הגלוי.  ובמקום שאין תביעה תקיפה כזאת, במקום שהחיים נכנעים להכרה, אם לחיובה או לשלילתה, או שהחיים הולכים בחופש, בעיוורון, שם אין חיים, שם – מיכניות, בכל אופן לא חיים אנושיים בריאים.

אולם, מצד אחר, קרה לנקודה זו מה שקרה לנקודה ההנדסית לפני הימצאה, ועוד יותר מזה.  רק מאז נמצאה הנקודה ההנדסית מתחיל האדם את ההנדסה מן הנקודה ועולם אל הקו, וכן הלאה.  אולם בטרם שמצא את הנקודה הלך בסדר מהופך;  מן הגוף בעל שלושת הממדים, מן הגוף הממשי, אל השטח ולאל הקו עד השיגו את הנקודה.  וכדבר הזה נוהג גם בנקודה זו החיונית-ההוויתית, רק בהבדל זה,ש נקודה הזאת עוד טרם נמצאה, טרם צורפה.  אולי לא תימצא לעולם.  אולי כל כוחה בבקשה, שהאדם מבקש אותה, בשאיפה, שהנפש האנושית שואפת, בהעזרה באורה של ההכרה, לזכך את הנקודה ולראות בה אור עליון.  הם בעצם גם השם נקודה לא בא אלא לסבר את האוזן, לקרב את הדבר אל המחשבה, אבל בשום פנים אינו מוסר את כל עומק הסוד.  פה תעלומת נצח, 'שכל נעלם מכל רעיון'.

התחיל האדם את חשבון עולמו מהגלוי והממשי, מן השמים והארץ, השמש והירח, העץ והאבן וכו' ועבר אל אלילים רוחניים ובא – אל אלהים, אל אל אחד.  אולם בזה עוד לא השיג את הנקודה.  האדם שואל:  היש אלהים אם אין?  ואם ישנו, מה יחסו אל העולם והחיים?  ההוא ברא את העולם או עצם מציאותו מחייבת את מציאותו של העולם?  ההוא בתוך העולם או מחוץ לעולם?  וכו' וכו'.  הכל – שאלות ההכרה, בעוד שהשאלה היא על דבר, שאין להכרה תפיסה בו, השאלה הרי היא על דבר, ש'יש' ו'אין' אינם תופסים בו כלל, ואין צריך לאמור, כי אינו כלל בגדר יתר היחסים של המציאות, מעין 'מחוץ לעולם', 'בתוך', 'לפני' העולם וכו' וכו.  עצם ההוויה הזאת אינה דבר שבהכרה, דבר שבגדר 'יש' ו'אין', כי אם דבר שבחיים.  ומכאן – כל המבוכה.  מכאן – כל המושגים המדומים מעין 'תיאיזם', 'אתיאיזם', 'מונותיאיזם', 'פוליתיאיזם', 'פנתיאיזם', 'רצון עיור', 'תנועה עיוורת' וכו' שאינם בעצם, מבחינת ההכרה הצרופה, אלא מלים בלי כל תוכן חיוני.

נצייר לנו לרגע, כי בני אדם הניחו לנקודה יסודית בהנדסה לא נקודה שאין בה תפיסה, כי אם נקודה ממשית:  איזו ערבוביה היתה שלטת אז בהנדסה, איזו דעות משונות היו צצות ונובלות בה?  ומה יש לדבר בנקודה, שהיא יסוד החיים והעולם, שהיא נעלמת מכל נעלם, ובה החיים והעולם!

האדם מבקש, אם מדעת או שלא מדעת, נקודה יסודית, כללית, מולטת להבנה הדדית בין בני האדם, שאין להשיגה אלא בנקודה עוד יותר יסודית להשגה הדדית, אם י שלאמור כן, בין האדם ובין כל מי שחי והווה, בין הכל העולמי, אין הסופי, שגם אותה מבקשת נפש האדם, יותר נון, שהיא היא הנקודה היחידה בהחלט, שהאדם מבקש.  הנקודה חיה בנפש האדם, בנפש היחיד, בנפש כל פרט, אלא שהיא מתעלמת בתחום נשמתו, – וזה כל עבודת חייו, כל יצירת חייו – להביא הלידי גילוי על פי דרכו המיוחדת על פי עצמותו המיוחדת.  אבל רוב האדם אינו מבקש את הנקודה, כפי שהיא חיה בעצמותו, ולא בה הוא מתחיל את בנין אולמו, אינו מתחיל את הכל, את כל יחסו על החיים והעולם, מבראשית, כאילו הוא אדם הראשון בעולם, כי אם מתחיל מאיזו נקודה נתונה או גם מקו או משטח, וכן הלאה.  – וכך נוהג גם רוב הוגי הדעות.

כללו של דבר:  אי-ההבנה של בעל-דעה ביחס לבעל דעה מתנגדת, ביחוד הארס שבאי-הבנה זו, הטמטום, הקנאה, השנאה נולדים בבעל הדעה לא מתוך היחוד שבעתו בתור ביטוי מיוחד וחי של עצמותו המיוחדת החיה, כי אם מהיסודות הזרים שבדעתו, בכלל מאותו החלק שבדעתו, שאינו ביטויה החי של עצמותו החיה.  ביטויה החי של העצמות החיה בצורת דעה הוא דבר שבעבודה פנימית של הארת העצמות לכל מרחביה ומעמקיה, דבר שחיים, שבתנועה כבירה, מעין אותן הרעידות, המולידות את האור.  פה אין מקום לטמטום.  הטמטום בא מאותם היסודות שנתקבלו על ידי בעל הדעה מן המוכן בתור משוכלות ראשונים, שאין להטיל בהם ספק, בתור אמת אובייקטיבית מוחלטת, או מאותם המושגים, שבעל הדעה לא ראה בהם מקום לבררם מחדש, לנתחם ולהאירם על פי דרכו ולקבל מהם מה שיש לקבל ולדחות מה שיש לדחות.  הוא לא ניתחם ולא ביררם, כי אם או שקיבל את הכל כמו שהוא או שדה את הכל כמו שהוא, או גם מאותם הסידות, שהיו בשעתם, במצב ידוע של בעל הדעה, ביטויה של עצמותו, אבל שכבר התבצרו כל כך, נעשו כל כך ודאיים, עד שלבשו צורה של אמת אובייקטיבית מוחלטת.  ובצורה זו הושקעו אל השדרות התחתונות, היסודיות שבנפש ונתגבשו ונתאבנו ונעשו ליסוד או לאחד היסודות בעבודת המחשבה.  מבחינה זו אפשר לאמור, כי אי-הבנה, טמטום של בעל דעה לגבי מתנגדו בדעה הם אי-הבנה, טמטום של בעל הדעה לגבי עצמו, לגבי עצמותו העליונה באותה המידה שהם מה שהנם לגבי מתנגדו.

 

צא והתבונן.  למשל, בשנאה שבין בני דתות שונות וראית, כי מה שמוליד שנאה בלב בן דת אחת לחברו בן דת אחרת נובע לא מתוך אותו הצד של הדת, המשמש ביטוי חי ונאמן לרגש הדתי החי בלי אמצעי, כי אם מאותו הצד של הדת, שנתגבש ונתאבן, עד כדי לאסור לכל מחשבה חיה ולכל רוח חיים לנגוע בו, שנקדש בקדושה עליונה לא מתוך קדושה חיה, לא מתוך קדושה של עבודת החיים, כי אם מתוך קדושה של מסורה, קדושת מורשה, כעין קדושה של ירושה ממת יקר.  הרגש הדתי הרי הוא הרגש היותר עמוק והיותר חי, העליון בכל הרגשים האנושיים, הרי הוא אותו רגש איחודה של נפש האדם עם מה שחי והווה, עם כל ההוויה העולמית, שהנו כל עיקרו של הטבע האנושי, המאור באור ההכרה העליונה.  ביטויו של הרגש הדתי הרי הוא עצם עבודת החיים העליונה.  התקלה באה מתוך שהרגש הזה, דוקא מתוך חשיבותו הגדולה, מתוך חיוניותו הכבירה, מתוך יסודיותו בנפש האדם דרש לו ביטוי עוד מראשית התהוותו של הטבע האנושי, והביטוי ניתן לו בעוד לא השיגה ההכרה האנושית את מדרגתה העליונה, והביטוי הזה נתקדש לדורות, וכל מה שהוסיפו הדורות, שהכרתם התפתחה יותר, לא היה אלא כעין פירוש לאותו הביטוי הישן, אבל לא ביטוי חי של הרגש החי בלי אמצעי, ביטוי הולך ומתחדש, מתרחב ומתעמק לפי מידת התחדשותם, התרחבותם והתעמקותם של ההכרה האנושית והחיים האנושיים.  מובן, כי הביטוי הזה, שאינו יכול להיות אחד לכל העמים והלשונות, מכיון שנתאבן, הרי הוא כקיר ברזל בין בעלי הביטויים השונים.  נמצא, כי אותו הרגש, העשוי לאחד את בני האדם, להביאם לידי הבנה הדדית, גורם לפירודם של בני האדם, לאי-הבנה הדדית ולטמטום הדדי.  ואותה התאבנות הביטוי גרמה, כי בהגיע הכרת האדם למעלתה העליונה, שלא יכלה עוד להשלים או להתפשר עם הביטוי שנתישן, הפכה את הקערה על פיה ושפכה את הילד יחד עם מי הרחצה, את התוכן החי עם הביטוי הישן, המאובן, גרשה את הדת מספירת המחשבה העליונה ומספירת החיים, העליונים עם התחתונים.  ולא ראתה ההכרה העליונה, הצרופה, כי בזה היא נוטלת, גם מהחיים גם מהמחשבה, את נשמתם ומשאירה להם רק את המיכניות.  החיים נעשו מיכניים, וגם המחשבה נעשתה מיכנית.  במקום ביטויו החי של הרגש הדתי בעבדות חיים עליונה בא סורוגט בצורת האסתטיקה עם ביטויה מספירת הדמיון – האמנות, בצורתה, שיש לה עד היום;  במקום שאיפה להשיג את טעמם העליון של החיים, מתוך עצות חיּות החיים באופן מתאים, באה שאיפה ליופי שבצורה, שבחיוּת בעולם של דמיון יפה, שאיפה להסיח את הדעה מהחיים בלתי-האמצעיים ולהסיעה לחיים של דמיון יפים.

והוא הדין בשנאה שבין עם לעם.  לא עבודת הרוח, המחשבה וההרגשה של האומה לגילוי עצמותה העליונה, ליצירת חיים עליונים, חיים טבעיים, חיים טובים באמת לכל בני האומה במידה שווה מולידה באומה את השנאה לאומות אחרות, כי אם אותה השאיפה הצרה, העשויה רק לטמטם את רוח האומה ביחס לעצמה, לעצמותה העליונה, להוליד רקבון בחייה ושעל פי האמת אינה מביאה טובה ממשית, ואפילו חמרית לאומה בכללה, כי אם רק לפרזיטים שבה, שכן טבעם של פרזיטים, שהם מתפרנסים צומחים ופורחים – גורמים רקבון באותו הגוף, שהם מתפרנסים ממנו.

והוא הדין בשנאה שבין בני מפלגות וכתות שונות.  לא הדעות החיות, הנובעות מתוך עצם החיים, הנוצרות מתוך עצם עבודת החיים בלי אמצעי, שהן כעין תנועה כוח החיים והיצירה, כעין רכוש חי, כעין קרקע בידי האכר, המביא פרי לעובד בו, לא הן המולידות שנאה בלב בעליהן, בני מפלגה ידועה, לבני מפלגה אחרת, כי אם אותן הדעות, שנתקבלו בתור הלכה פסוקה מן המוכן או שנפסקו להלכה, שאין להרהר אחריה, על ידי אות המפלגה, שאינן עוד אלא כעין רכוש מת, כעין נכסי דלא ניידי בידי בעלי הדעות עצמם, שאינם יוצרים עוד בהן רכין חדשים, אלא שהן מכניסות להם רנטה בצורת ודאות בטוחה, המצילה אותם מעבודת מחשבה קשה, מחבלי יצירה, ורנטה היא תמיד דבר, שמחזיקים בו בקנאה עיוורת ושמוליד שנאה בלב בעליו לכל מי שבא להרהר על זכותו ואהבה לכל מי שמאשר ומקיים את זכותו.[1]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  מתוך כתבי א. ד. גורדון, כרך שני – האדם והטבע.  הוצאת הספריה ציונית, ירושלים תשי"א.



[i] המאמר הזה נכתב עוד לפני נסיעתי לפרג [אביב תר"פ לועידת היסוד של התאחדות 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון'], לרגל דבריו של י. ח. ברנר בציוניו בנוגע אלי.  אבל לא בתור תשובה.  כי מה יש להשיב לאדם, האומר לך לא פחות ולא יותר, שהוא מבין מה שאתה חושב ומרגיש, ואתה – לא, שהוא מבין, כי אתה סוציאליסט, ואתה אינך מבין או אינך רוצה להבין, פשוט מתוך קפריז, מתוך עקשנות, ואולי גם מתוך נצחנות, מפלגתיות וכדומה?  – א. ד. ג.