_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לא זו הדרך

אהרן דוד גורדון

לתוכן הענינים

 

(לחברַי בגליל, לרגל הזדמנות עם חברים לפונדק אחד)

 

אידיאלים, שאיפות, מעשים – ואדם אין

הכרח – זה שם הסיבה, שהביאתני לכתוב הפעם.  אינני רואה דרך לפני לצאת מן המבוכה, מן המצר, אם לא להשתמש במבטא אולי יותר מדי חריף, אבל יותר הולם.  אינני רואה דרך – כי גם זו, שאני הולך בה הפעם, אינה דרך, כי אם מעין ראש השיבולת, שאוחז בה הטובע.  יודע אני מראש, כי דברי לא יועילו ולא יצילו, כי תשובתם בצדם: הם 'אינם מן החיים'.  אבל – אין ברירה. 

רואה אני ירידה, התחלה של רקבון – אם לא יותר מהתחלה – במקום שלא פיללתי, ובזמן שלא פיללתי, ירידה בזמן שעלינו לאמץ את כל כוחותינו להציל מה שיש להציל מירידה ומר[1].  ואני רואה את עצמי יורד עם היורדים – ואין לאל ידי.

יותר מזה.  מתוך יחסנו לסידור העבודה בשביל הזקוקים לה נגלה לנו, כי כבר הגענו עד לאותה המדרגה, שאין רואים משם ירידה כלל, או – מה שיפה יותר – שרואים את הירידה במקום שהיא באה מתוך הכרח, בכוח סיבות די עריצות, בכוח המחסור והרעב, במקום שהיא מתבטאת על כרחה בצורה גלויה, בולטת, בלי כחל ובלי פרכוס, ואין רואים, כי הירידה היא אולי יותר עמוקה או לפחות יותר מסוכנה במקום שאין סיבות מכריחות כאלה, במקום שמתבצרים שם מן הירידה, מן ההתנוונות, מן הקטנוּת, במקום שמבקשים מרחב, גובה או מה שדומה לזה, ואם תרצה – אפילו חינוך עצמי.  כך מבינים את החינוך העצמי: הרצאות, הפצת ידיעות מדעיות, ספרותיות, נשפים לכבודם של גדולי האומה, כל מה שמביא לידי מחשבות יפות והרגשות יפות, מצד אחד, ולידי שאיפה למעשים גדולים, רחבים, מצד שני, התרחקות מכל מעשים 'קטנוּניים', זהירות חסידית או אסתיטית שלא להתלכלך ברפשם של אחרים.  ואין חושבים, כי לא עליית־נשמה עיקר, כשם שלא מעשים בלי נשמה עיקר, כי אם החיים, החיים בכל שלמוּתם ואחדותם, בכל פרטיהם ודקדוקיהם, הגדולים והקטנוניים, - שם עיקר החינוך העצמי.  ואין רואים, כי לא רפשם של אחרים מלכלך, כי מי שיכול לראות רפש באחרים, באלה שעומדים עמו במחיצה אחת, מבלי לראותו כאילו הוא בו בעצמו, הרי הוא עומד בתוך הביצה.  אין רואים, כי במצב זה, שאנחנו נמצאים בו עתה, אם לא ננקה את הביצה או לא נעסוק לפחות בניקוי הביצה, כי עתה נטבע כולנו ברפש, וקודם כל אלה, הנוהגים סלסול בעצמם ונזהרים מלהתלכלך ברפש, כי עצם הסלסול הוא מגידוּלי הביצה, מגידולי אותו הקרקע, המפרה כל כך יפה את התגרנות בת הפרזיטיות, אשר אמרנו כי כבר אין לה זכר בקרבנו ואשר ראינוה במכירת החיטים 'כדרך התגרנים', שבה לתחייה בכל כיעורה.

העיקר, שוכחים כי לרפא את כל עצמנו אנחנו באים, לרפא את העם, שנשמתו היא שורש נשמתו של כל אחד מאתנו, שחייו הם מקור חיינו, וכי על כן, אם אין חפצנו לעשות את עבודתנו פלסתר, עלינו לראותו, כאילו הוא כולו גוף אחד, כאילו – במה שנוגע לעבודת התחייה ולחבלי התחייה, עם כל הפרכוסים המלווים אותם – אין כאן אישים נפרדים, כי אם אישיות אחת (אין זה נוגע, כמובן, לאישיותו של כל אחד בפני עצמו), המרגישה את עצמה בכל חלק גדול וקטן מגופה והאחראית לכל פרט גדול וקטן מעצמותה.  וכי על כן עלינו לראות את כל העובדים את עבודתנו כאילו הם עצם אחד עמנו, עצם אחד, אשר עלייתו או ירידתו של כל פרט שבו היא באותה המידה החלקית עלייתו או ירידתו של הכלל כולו, כלומר של כל הפרטים כולם, של כל אחד מאתנו.  זהו עצם הרעיון המשמש בסיס לאיחוד משפחת העובדים בארץ, כמובן, אם יש כאן רעיון חי, שנולד מתוך חיינו ועבודת חיינו פה.  את כל זה שוכחים או אין רואים.  ואם תאמר, למשל, כי הדבר הראשון והיחידי, שעל עסקני הפועלים, על אלה שהכוח בידם, לעסוק בו עתה, הוא לסדר, עד כמה שאפשר, את העבודה ואת הכלכלה של הפועלים, להמציא עבודה ומחיה לכל מי שעובד וחי על עבודתו, עבודה המחיה את בעליה בכל המובנים; אם תאמר, כי זהו לפי שעה המעשה היותר גדול, היותר רחב, היותר נעלה, שיש לנו לעשות, כי המעשה הזה הוא לפי שעה היסוד של כל חינוך עצמנו, - אם תאמר כך, יענו לך, כי דבריך מעידים אולי על מחשבה, אבל אינם מן החיים.  ואם תעיז לאמור, כי המעשה הזה הוא עתה, בשעה זו, חשוב ככל העבודה בדגניה או בכנרת, יענה לך אחד מחברי הקבוצות בפשיטות: לא כי! כך נאה להם, לאלה, שאינם יכולים לעזור לעצמם.  כל כך גדולה בקרבנו גבורת הנפש, נקיות הדעת: הרפש, הקטנוּת, החולשה, השפלות, הם באחרים, ברעבים בגוף וברוח, באלה, שלא זכו להיות עסוקים ביצירות לאומיות חשובות, גדולות וכו'.  כל כך רחב המבט, עד שאין רואים, כמה מן השובע ברוח, הקשה מכל שובע גופני וחמרי, כלומר: פשוט כמה מן הירידה ביחס כזה.  בכלל יחסם של בני העלייה ואנשי המעשה שבקרבנו אל חברים 'שלא מן המניין' ובכלל יחסם אל כל מה שיש להם יחס, הולך ומקבל מזמן ידוע גוון, שאינו מבשר עלייה או תחייה כלל.

נפשי סולדת לחזור בפעם המאה על דברים, שגם בפעם הראשונה חולין הוא לדבר בהם במקום שאין לנפשות יחס אליהם או שיש יחס של ביטול, מפאת היותם מובנים יותר מדי, פשוטים יותר מדי, כלומר שאינם נקלטים בנפש, משום שכבר אכלם המוח.  אבל יבטל המבטל, - הלא רק את עצמו הוא מבטל: האמת אינה מן הדברים, הבטלים בדברים בטלים.  והאמת היא, כי זה פרי עבודה, שאין עמה או שאין העיקר בה, חינוך עצמי – האדם.  אידיאלים, שאיפות, מעשים, - ואדם אין.  האידיאלים נשארים אבסטרקציות, והמעשים נעשים חולין.  אין כוח במעשים, כי אין חיים, אין התחדשות באדם.  אין אידיאלים, שאיפות, מעשים חיים יותר מן האדם השואף והעושה, ואין הם בוראים את החיים אלא במידה שהם בוראים את האדם, כלומר, במידה שהאדם מתחדש על ידם, חי על ידם חיים חדשים, מתייצר על ידם, שזה הסימן המובהק של יצירה חיה או, ביתר דיוק, של יצירת חיים.  חיים חדשים הרי זה אומר אדם חדש.  אידיאלים, שאיפות, מעשים, שאין האדם מתחדש על ידם, נכבשים באותה המידה על ידי אותם החיים, שהם באים לכבוש, משתנים ברוח אותם החיים, שהם באים לשנות ולחדש, ונבלעים בתוכם, עד שאין לראות כי באו אל קרבם, עד שאין להרגיש, כי במקום הרוח, המבקשת את תיקונה ביצירת חיים חדשים, במקום רוח היצירה וההתחדשות, באה לשלוט בנפש ולהטותה לחפצה רוח החיים הישנים, רוח החורבן והרקבון הקיימת והמתמדת.  יותר מזה: גם הצורות החדשות, המבוקשות – הצורות, שבאו לגשם את האידיאל של חיים חדשים, משמשות ביטוי לאותה הרוח הישנה רק בצורה חדשה.

זה מקום החולשה של השיטות והתורות הבאות לחדש את החיים על ידי סדרים חדשים, אשר בראותן נכונה, כי אין ביכולת האדם להתחדש מבלי התחדשות החיים, הן אומרות לחדש את החיים בלי התחדשות האדם או על מנת שהחיים יחדשו את החיים.  זה סוד ירידתם של כל המפעלים האידיאליים, משעה שהם מקבלים צורה של חיים.  שוכחים או אין רואים, כי רק ביטוי האידיאל בלשון החיים, ביטוי מדויק וחי בכל תאיו ואטומיו, ביטוי, שאינו אלא עצם החיים המתחדשים של נושאי האידיאל, שאינו אלא הבאה לידי גילוי מדויק ושלם את עצמותם המבקשת את תיקונה – הנה עצם היצירה האידיאלית, ולא נשיאת האידיאל כשהוא לעצמו, ולא תרגומו למעשים, שאין בהם רוח חיים.  וזה סוד כל ירידותינו אנו, במקום שבאנו לעלות.  זה סוד ירידתם של הביל"וים, זה סוד ירידתו של כל צעיר, הבא הנה מלא שאיפות כרימון לעבוד, לחיות חיי עבודה וכו', ולבסוף אחרי עבור זמן ידוע, הוא נעשה משגיח, פקיד, אריס מן הטיפוס הידוע, בכלל – חכם מתוך אווירא דארעא דישראל, היודע את 'החיים', או עוזב את הארץ מתוך חכמת החיים, או – אם נפש לו , שאינה עשויה לפוג בהבל החיים – הוא בא לידי 'ייאוש', לא לידי ייאוש של גבורה, של התפרצות סטיכית, לידי ייאוש של אדם מלא חיים וכוח לחיות, שאין לו עוד מה להפסיד ושיש לו עוד כל כך הרבה לתבוע או שיש לתבוע הכל, כי אם לאותו הייאוש התשוש, הייאוש של כמישה, הרואה את עצמו למעלה מכל תביעה, למעלה מכל חיים, והמוחזק בדורנו לטון העליון של נשמה עליונה.

וזה סוד התגלות סימני הירידה בקבוצות.  כל זמן שרעיון הקבוצות היה חדש, כל זמן שהשאיפה לחדש, והעיקר, להתחדש, היתה חיה – אם הכירו בה בהכרה ברורה או לא – כל זמן שהעבודה היתה חיה, קשה, מלאה מכשולים, תהומות, כדרך כל עבודה של יצירה, היה גם האדם חי, מתחדש, מתחדש מתוך היצירה החדשה.  וההתחדשות הזאת היתה מתגלה קודם כל בהתקרבות הנפשות העובדות בינן לבין עצמן, באיחודן הפנימי, החי – כמו שתיארו לפנינו בשיחת־רעים אחת אחדים מחברי הקבוצות – ובצרכן הנפשי לקרב את כל הקרב אליהן.  אז היה האוויר חי, וממילא מקרב ומטהר.  אז לא היה אדם נדחה מפני כל דבר קטן שבמשק, ואפילו מפני כל המשק.  כך היתה אז הרוח, אם מדעת או שלא מדעת בעלים, כך היו מחייבים אז החיים, כך היה אז ההגיון של החיים.  אולם מכיוון שעברו חבלי היצירה הראשונים, מכיוון שהחיים נעשו יותר קלים וכשרון העבודה והמעשה יותר גדול, התחילו העושים לראות את עצמם, כאילו הרבה דרכים לפניהם, ואין להם אלא להתמיד בעבודתם, להרחיבה, לשכללה, או – לכל היותר – לבקש עבודות חדשות, מעשים חדשים; העיקר – 'מעשים', מעשים רחבים, גדולים כוו', הכל לפי אופן מחשבתו, לפי הרהורי לבו, לפי נטיית רוחו של העושה.  עכשיו הכל עבר מעולם היצירה לעולם העשייה או, במלים יותר פשוטות, מעבודה חיה, שמקור חייה בעבודה שבלב ושבנפש, לעבודה מיכנית, שכל עיקרה אינו אלא עבודת המוח והמעשה.  כשרון המעשה, מעשיות, התמכרוּת שלמה למעשה הנעשה – הנה העיקר, יותר נכון, הנה הכל.  התחדשות הרו, התייצרות האדם, יצירת כשרון הרוח וגם כשרון המעשה באדם מתוך עבודתו ביצירת חיים, היטהרות הנפשות והתגברות שפע חייהן עד כדי לברוא אוויר מטהר ומקרב, - תביעה כזו אינה עתה בנפשות או אינה עיקרית כתביעה המעשית, כלומר אינה פועלת כמוה בנפש שלא מדעת בעלים ובאותו ההיקף ובאותה ההתמדה בל פרט גדול וקטן של המעשה ושל החיים, וממילא אין כוחה גדול, אפילו אם היא נולדת לפעמים בנפש זו או אחרת מתוך הסתכלות בחזיונות מעציבים ידועים בחיי הקבוצות; וממילא אין למוח אלא להוציא משפט, כי תביעה כזו אינה מן החיים.

האדם ירד מעל הבמה, אם אינו רואה את עצמו כאילו כבר עלה למעלה ראש.  עכשיו כבר יש לנו יצירות לאומיות, שצריך לשמור עליהן מפני המזיקין, שהכל נדחה מפניהן, שהאדם נדחה מפני כל פרט קטן שבהן.  כבר יש לנו קיבוצים של כוחות מנוּסים, הדורשים שמירה מעולה מפני תערובת זרה, העלולה לעשותם חולין, להביאם לידי ירידה.  ואם תאמר: איחוד הכוחות? אדרבה, עכשיו מבינים מאוד את ערכו של איחוד הכוחות, - מבינים, אבל לא מרגישים מה שיש להרגיש בזה, אין חיים מה שיש לחיות בזה, אין כאן הרגשה חיה, גדלה מאליה מתוך שרשי הנפש; עכשיו בוחרים חברים, בוחרים בדעת ובחשבון, אבל אין חברים מתאחדים מאליהם מתוך השאיפה החיה ומחַיה, נדבקים בשרשי הנפש, נקשרים בחבלי היצירה.   עכשיו הכל נעשה בדעת ובחשבון.  עובדים אמנם במרץ, בעמל רב, אף גם בייסורים ולא בלי מסירות נפש, אבל אין אלה חבלי יצירה, כי על כן אין בהם התחדשות הנפש, אין בהם רוח מחַיה, מטהרת, מצרפת את הנפשות ומאחדתן.  נסתם מקור החיים, נסתלקה רוח־הקודש.  ואין פלא, כי בקבוצה אחת, למשל, מתחלפים החברים בכל שנה. קשר מיכני, אף היותר מחוכם, היותר מתאים מצד כל החשבונות שבעולם, ואפילו מצד חשבון הנפש, לא יקשור לעולם נפשות בני אדם בקשר של קיימא.  כמו כן אין פלא, כי חברי קבוצה אחרת באו לכלל הכרה, כי אסור להם לקבל הרבה פועלים מפני הסכנה של דמורליזציה וכדומה.  עברו הימים, אשר כל מי שבא לאותה החווה לעבוד הרגיש את עצמו כמו בקרב בני משפחתו, וכן היה גם בעיניהם.  עכשיו כבר הגיעו החברים למדרגה של נקיות־הדעת כזו, המחייבת אותם לחשוש, כי בהתרבות עובדים חדשים עלולים החברים לראות את עצמם כאילו הם המשגיחים וכדומה.  נקיות־דעת זו הרבה פנים לה והרבה טעמים לה, והיא מצוּיה מאוד בקרב בני העלייה שלנו ומשמשת בתור סגולה בדוקה לשמירת הנשמה בטהרתה – על חשבון אחרים.  ואותה נקיות־הדעת היא היא המעמידה את בעליה למעלה מתביעות אנושיות פשוטות, שבני אדם פשוטים, שלא לקחו במונופולין את נקיות־הדעת ואת המעשיוּת, אינם יכולים לוותר עליהן, בראותם בוויתוּר כזה כיעור פשוט.  במכירת החיטה, למשל, ברדיפה זו אחרי רווחים, מבלי להביא בחשבון כל עניינים אחרים, מבלי לשמוע כל קולות מן החיים, בצבץ לעינינו הסוחר, החנווני, הסרסור שבנו, בעצם טהרו, מבלי להשאיר מקום לקווים קצת יותר אנושיים, מבלי להשאיר מקום לרגש, כי יש כאן איזה כיעור.

וכשאתה רואה את זה מתיישבות לך הרבה שאלות, כלומר מתבאר לך בבהירות אכזרית, כי אין כאן מקום לכל השאלות האלה.  כי לא על דבר חיים חדשים, אדם חדש ועוד טיפשוּיות כאלה כאן המקום לדבר, כי אם על עניינים לגמרי אחרים.  – ואחרי כל זה מה פלא, כי כל הטענות של נקיי הדעת האלה, שהובאו פה ושלא הובאו, אינן סתם דברים, שמוּתר לפקפק בהם, שאפשר, או אולי גם ראוּי, לחשוב עליהם, לבקש דרכים לתקן מה שיש לתקן, - אלה הן גזרות, ש'החיים' גזרו עלינו, שרק מי שאינו יודע את החיים יכול להתריס כנגדן.  זאת התורה, שקיבלו קבוצותינו מן החיים, אם אלה הם חיים, שיצרו לנו קבוצותינו, או אלה הם החיים, שהמהלך החדש הזה של קבוצותינו הוא יצירתם, - אלה הם החיים וזה הגיונם היום; אלה החיים וזה ההגיון, שמדברים בשמם כל יודעי חיים, כל מי שקנה חכמה בארץ־ישראל, ולא רק בארץ־ישראל; ולא רחוק, כי קרוב מאוד לראות, לאן יובילונו חיים כאלה.  לא טובים אנחנו מאחרים, מאלה, שבאו לפנינו, או מאלה שבאו אחרינו ותורת חיים בפיהם.  נשכחה או ניטשטשה האמת הפשוטה, כי כל עיקרה של היצירה היא התפרצות האדם נגד החיים הקיימים, שאיפת האדם לברוא את החיים בצלמו ולהתחדש התחדשות שאינה פוסקת אף לרגע, כי ברגע שהיא פוסקת, פוסקת גם היצירה, פוסקים גם החיים. ואין פלא, - הן גם האמת הפשוטה הזאת 'אינה מן החיים'.

 

אנו באים לא רק לגדל צמחים ובהמות, כי אם גם בני אדם

בתור הארה לרעיון, שהובע בזה, לא למוֹתר להביא בזה עוד משל אחד ממקום אחר, אשר גם כשהוא לעצמו כדאי הוא שנשים אליו לב.  מצדדים שונים, ממקורות שאין לי יסוד לפקפק באמיתתם, נודע לי, כי בחווה אחת סובלים הפועלים מאוד מן ההנהלה.  והחווה הזאת הלא היתה יכולה בשעת חירום זו להביא לנו הרבה ברכה, לוּ היתה ההנהלה רצוּיה, לוּ ידעה את אשר לפניה, לוּ ידעה, מה השעה דורשת ממנה, ולוּ היה רצון למלא בשלמוּת את דרישות השעה.  אינני בא לדון ולהורות, לחייב או לזכּות, אינני יודע את העניין בכל פרטיו ולכל עמקו וגם אין לי פה עסק באנשים.  יכול להיות, כי  האנשים אינם כל־כך גרועים או כי אין לנו לפי שעה טובים מהם, - ואולי לא רק לפי שעה.  אני לפחות אינני יודע, את מי מהמנהלים בחווֹת שלנו אפשר להראות בתור מופת.  לפי שעה אני רואה רק, כי תפקיד ההנהלה מקלקל את האדם.  פה לנגד עיני רק אותו הדבר, שאנו עומדים בו עתה.  היסוד לכל היחסים בכל מקום, שאנחנו באים לעשות דבר־מה.  פה לפני השאלה: מאיזה צד באים העובדים לעבוד והמנהל לנהל, אם מצד השאיפות הזולות של החיים הקיימים או מצד השאיפה להתחדשות.

במשל שלפנינו רגילים לראות שני צדדים, עומדים זה לעומת זה: ההנהלה והעובדים.  מתוך כך רואה המנהל – או המנהלים – את עצמו, וגם רבים אחרים רואים אותו, כאילו הוא שקול כנגד כל העובדים, ואם יש דין ודברים בינו ובינם, הרי אלה דין ודברים בין שני צדדים שווים.  מובן, כי ליחיד, שאינו תלוּי בדעת הרבים והאחראי רק לעצמו, אין צורך בצדקוּת יתרה בשביל שהצדק יהיה אתו נגד הרבים, התלויים הרבה בדעתו, והמחוברים מיסודות שונים, שאין האחד יכול להיות אחראי לזולתו.  ההערכה הזאת של המנהל והעובדים ,שנבראה בשם המשמעת, אולי יפה כוחה במקום שהעובדים אינם הרבה יותר מבהמות־משׂא.  אולם במקום שהעובדים במשק הם עיקר לא פחות חשוב מכל המשק, אין הערכה כזו עיקר כלל.  פה אין המנהל אלא אחד מן העובדים (כי באמת ראוי, שההנהלה תהיה בידי העובדים עצמם), שיש לו תפקיד מיוחד, שהוא התמחה בו ושלא כל אחד יוכל למלאותו, כמו, למשל, הנגר, הנפח או הרוקח, שיש לו גם הוא במידה ידועה עסק עם כל הפועלים, וכדומה.  וכשם שלא יעלה על הדעת להעמיד את כל אחד מאלה נגד כל העובדים בתור צד שווה, כן אין המנהל אלא פרט אחד מכל העובדים.  החובות, המוטלות על העובדים למלאותן, ההגבלות, שהם מחויבים להגביל את עצמם, הם ביחס למשק ולא ביחס למנהל, ואותן החובות ואותן ההגבלות הן חובה גם על המנהל, כמו, שמצד שני, האחריות למשק צריכה להיות מוטלת על כל הפועלים, והפועלים צריכים להרגיש את האחריות הזאת.

וכל זה בא שוב מתוך אותו הדבר, מתוך רוחב דעתנו את החיים, עד שמתוך רחבות אנחנו שוכחים את הפרט האחד הקטן – את האדם.  שוכחים, כי אנחנו באים לא רק לגדל צמחים ובהמות, כי אם גם בני אדם.  חווה היא לא רק משק כלכלי, כי אם גם משק רוחני, לא רק חוות לימוד, כי אם גם חוות חינוך.  מי שבא לנהל חווה צריך היה להבין את זה. אין זה אומר, כי הוא צריך להיות מורה ומחנך – בחינוך עצמי הכתוב מדבר, כי אין לחנך גדולים, ומי יודע, אם יש לחנך קטנים, - זה אומר, כי החובה עליו להועיל, עד כמה שאפשר, לחינוך עצמי זה, והעיקר – לא להפריע בזה.  חופש אפשרי, יחס אנושי, רצון ישר יעשו את הכל, או מה שיש לעשות.  ומה אנחנו רואים? אם המנהל אינו יודע מקצוע אחד מגידול הצמחים או יודע לקלקל, הכל מבינים, כי אינו ראוי להיות מנהל משק; וגם הוא בעצמו אם יש מוח בקדקדו, מבין כי עליו עוד ללמוד ולהשתלם.  וכן הדין, אם אינו יודע בגידול הבהמות או במשק הבהמות.  אבל אם הוא אינו יודע להתנהג עם בני אדם עובדים או יודע לקלקל, - מה איכפת לנו? או מה איכפת לו? מה יש לו כאן ללמוד לדעת? האם אין המשק יכול להתפתח ולפרוח גם בהנהלה שכזאת?

 

האם כך מחיים עם קרוע לאלפי קרעים?

כללו של דבר: מאיזה צד שנשקיף על עצמנו, בין מאותם הצדדים, שנגעתי בהם בזה, בין מאותם, שלא נגעתי ושיש ויש לנגוע בהם – ירידה.  ומה שעוד יותר עמוק: מי יודע, אם ירידה? מי יודע אם יש תקנה לסוחר, לחנווני – לפרזיט שבנו? מי יודע אם באמת מסוגלים אנחנו לעבודה של יצירה, לעבודה של תחייה – לעבודה ממש, ולא רק לעבודה קינוֹמאטוגרפית? יש בקרבנו מדברים דברים יפים ונמרצים על דבר תחיית העם, על דבר יצירה, על דבר חיים וכו', ויש גם עושים מעשים יפים ונמרצים, - אבל האומנם זה די? האין מעשינו גם בבחינת מליצה, אם כי קצת יותר עמוקה? האם כך מחיים עם, עם קרוע לאלפי קרעים? האם כך מאַחים את הקרעים, האם כך מאַחדים את אבריו המדולדלים, המתפרדים ומתפזרים כמוֹץ לפני רוח? האם כך נותנים בו רוח, מחדשים בו כוח להיקלט בקרקעו, בתוך הטבע החי? אדרבה, הגידו אתם, חברי, באשר אתם שם, השיבו לעצמכם? האם כך?...

בכל אופן, לשקר לעצמנו או להתעלם מן האמת המרה בוודאי לא יפה.  אחת משתי אלה: או שעלינו לבקש דרך חדשה בעבודתנו, לעשות כל מה שאפשר בכדי לעמוד עמידה נכונה על מה שעלינו לעמוד עליו, לתקן מה שיש לתקן ולעבוד עבודה תמה ונאמנה; או – אם אין אנחנו מסוּגלים לכך – עלינו לפחות להיות די אמיצי־לב ולהודות לעצמנו ולאחרים,  כי יש כאן פשיטת־רגל גמורה, ולעזוב את כל עבודתנו הסיזיפית.

אני, כמובן, לא באתי בזה להורות דרך, איך לתקן את הדבר.  דרכים כאלה אינן בכלל הוראה.  הייתי חושב למספיק, לוּ עלה בידי להביא לידי הרגשה, לידי השגה חיה, כי לא זו הדרך.  אני מדגיש: לידי השגה חיה, כי הבן יבינו מאוד, במידה שיעלה רצון לצאת ידי חובת הבנה או למצוא מקום לסתור את דברי או לבטלם.  אבל השגה חיה, מביאה לידי מעשה, מכריחה לבקש תיקון ולתקן, מכריחה בכל תוקף הרצון, בכל כוח החיים, - בזה מסופקני מאוד.  היודעים אתם, מה טיבו של ספק זה? ייאוש? מטבעי אינני מן המתייאשים, אבל – ריקנות!...

וכי תשאלו: מה ראיתי על ככה? מה כל החרדה? ראיתי את תקוותי האחרונה הולכת ונכזבת, ואני תוהה על הראשונות: אולי באמת אין תקווה, אולי באמת הצד אתכם, כלומר, אולי באמת כך הם החיים, כך הוא האדם? אולי באמת אין כוח באדם לברוא חיים ואין כוח בחיים, ביצירת חיים, לחדש את האדם, לאחד את בני האדם בשאיפה אחת ובעבודה אחת – ביצירת עצמם ועולמם? כי מדוע לא בראנו אנחנו כלום, מדוע לא מצאנו אנחנו את הדרך להתחדש, להתאחד, להזדקף בכל מלוא שיעור קומתנו, בכל מלוא שיעור קומת האדם, - אנחנו, שאין לפנינו דרך אחרת, אם חפצי חיים אנחנו? כי מדוע אנחנו, אף היותר מעולים, היותר חיים, שבקרבנו, באים בתחילה מלאים רצון וכוח לברוא חיים ולבסוף אנחנו נמצאים יודעי חיים? הלא תבינו, כי יותר שאכבד את אישיותכם, יותר שאתחשב עם דעתכם, יותר קשה המסקנה, היוצאת לי ממנה, יותר תתריס כנגדי השאלה הטורדת: אולי באמת חלום שווא חלמתי, דמיון כוזב, אולי באמת אין כל שאיפותינו וכל מעשינו ביחד עם כל החיים ועם כל העולם רק ריקניות, ריקניות?...

רואה אני לפני תהום, תהום רובצת בין הגלות ובין התחייה, הלא היא התהום הרובצת בין האדם, שגורש מעדן גנו, מחיי עולם, ובין האדם של לעתיד־לבוא, אם יש עתיד לאדם.  והתהום – ריקה.  אין מתנדבים לתת את חייהם למלאותה חיים, כשם שאין כנפי נשרים לעברה בכנפיים.  והעיקר – אין רואים כאן תהום כלל.  לוּ ראו!...

שואל אני את עצמי: מאין תבוא תשועת ישראל? והתשובה היא בבחינת לבּא לפוּמא לא גלי, אַים אפוא הלבבות?

לא בחיל ולא בכוח, - פשוט כפשוטו: חיל וכוח אין לנו, שפוט כפשוטו: חיל וכוח לא ימלאו את התהום, - אַיה אפוא היא הרוח? אַיה תקפּה וגבורתה, איה כוח מעשיה של הרוח?

תקיפה היתה רוחנו, רוח עם קשה־עורף היתה בנו, רוח מדבר שליטה על הכל, רוח איתנים, שאין דבר עומד בפניה, רוח אלהים.  ידענו למרוד בחיים מן המוכן, בעולם מן המוכן, ביקשנו שמים חדשים וארץ חדשה, ביקשנו רוח חדשה, אור גנוז, זאת אומרת, ביקשנו אדם חדש, חיים חדשים, עולם חדש.  עמדנו בפני כל הרוחות שבעולם, נשאנו וסבלנו עולם מלא של פורענויות – ולא ויתרנו על עצמותנו, על עולמו של ה'אני' שלנו, אף כחוט השערה! – ועתה!

עתה מי יקום לנו? מי יקום לנו עם הרוח מן החוץ? מי יתייצב לנו עם רוחב דעתנו ועומק חכמתנו? מי יקימנו ונחיה? מי יגבּה את חובנו מן האדם, מן החיים, מן העולם? מי יתבע את עלבוננו, מי ידרוש משפטנו מעצמנו?

כוח אחד יש לנו, מקור הגבורה העליונה והשפע העליון, וצער שמו, צער, שאין על עפר מָשלו, צער תהומי כצערו של עולם, - אַיה אפוא צערנו? אַין אפוא הנשמות, האצולות מתהום הצער הגנוז הזה?

 

תרע"ו (1916)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] סוף המלה מחוק במקור המודפס.  [הערת פרויקט בן-יהודה]