_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לבירור ההבדל בין היהדות והנצרות[1]

א"ד גורדון

לתוכן הענינים

 

את הדברים האלה כתבתי בתור הקדמה לתרגום, הנעשה על ידי, לספרו של טולסטוי 'מה היא האמנות?'  בספר זה נתקלתי בהטפה לנצרות, בהטפה נמרצה, תקיפה, כדרכו של טולסטוי, ובמידה גדולה וגדושה על חשבון היהדות, שלא יכולתי להכניסה לספרותנו מבלי להקדים לה מה יש בו, לפי דעתי, בכדי לתת גאולה לאמת, לאמיתנו אנו מידי הקמים עליה להכחידה ללא צדק.  ומכיון שהדברים נכתבו, אני חושב לא למותר להציעם גם במקום הזה.

 

לתרגום העברי

לתרגם את הספר 'מה היא האמנות?' ניגשתי לא רק לשם תרגום, לשם הכנסת אחת מיצירותיו של טולסטוי לספרותנו, כי אם לשם מטרה מיוחדת.השאלה:  'מה היא האמנות?' העסיקה ומעסיקה את מחשבתי הרבה מאוד, והשקפתו של טולסטוי על השאלה הזאת יש לה בעיני חשיבות מיוחדת, אבל מכיון שאני חושב לדבר בזה בהוספת מיוחדת בסוף הספר, על כן אסתפק פה במלים האלה האמורות, אשר מצאתי צורך להקדימן בזה, למען ידע הקורא את יחסי אל הספר.

פה לפני ענין אחר, ענין, שבא לי בהיסח הדעת.בגשתי לעצם העבודה, נתקלתי בדבר, שלא עלה על דעתי כלל, בשעה שכל מחשבתי היתה טרודה בשאלה העיקרית, בשאלה על דבר האמנות.טולסטוי, שכל חשבון עולמו עומד על הנצרות, העמיד גם את האמנות, את כל חשיבותה של האמנות על הנצות, העמיד כך, שכל ספרו יותר משהוא מבליט את חשיבותה של האמנות הוא מבליט את חשיבותה של הנצרות, כמובן, שאותה הצורה, שנותן לה טולסטוי.  וכך ראיתי את עצמי במצב של מבוכה.  הנצרות מתנגדת לא רק להשקפתי היהודית, כי אם גם לכל השקפת עולמי, לא רק ליהודי שבי, כי אם גם לכל האדם שבי, – ואיך אבוא להציע דעות, אם כי של אחר, שכל ישותי מתקוממת כנגדן?

מובן, כי להימנע בשביל זה מתרגם את הספר הוא מוצא מן המיצר מעין זה של בת היענה, המדמה להסתר מעין רואים את ראשה.  דעותיו של טולסטוי יש להן השפעה ידועה על כל המחשבה האנושית בזמן הזה, ואין כל חושב מחשבות יכול להתעלם מהן.  הספרות העברית צריכה להתחשב עמהן אולי יותר מספרות אחרת, דוקא במידה שהיא מתנגדת לנצרות.  טולסטוי נתן לנצרות צורה מזהירה כזו, שלא ידעו לתת לה כל הולכים לפניו, והשפעתה ניכרת גם בקרבנו, כידוע.  חובה איפוא על הספרות העברית לברר את הדעות ולא להתעלם מהן.  להתעלם מדעות מתנגדות הוא סימן של רפיון לדעותיו של המתעלם.היהדות אין לה לירוא מפני הנצרות, כי אם להפך.  ולוּא היתה ספרותנו עומדת במובן זה על הגובה הראוי, לוּא, במקום נטייה עצומה להתבטלות בפני אחרים, היה בה די הכרת ערך עצמותנו הלאומית ודי הרגשת הצורך והיכולת להביא לידי בירור מה שישנו פה בכלל בירור, כי עתה לא היה לי עכשיו צורך בהקדמה זו.

מבוכתי הרי היא בעיקר במה שלא פה המקום ולא זו הדרך לפני.אני בא לשמוע ולהשמיע דעותיו של טולסטוי האמן על דבר האמנות, – והנה אני מוצא עצמי מוכרח לשמוע ולהשמיע את דעותיו של טולסטוי הנוצרי המטיף לנצרות וזה מה שמגדיל את המבוכה – שהוא מטיף.הוא לא רק מציע את דעותיו על דבר הנצרות, כי אם מטיף לנצרות, מהפנט.  ומי כטולסטוי כוחו גדול במובן זה להפנט.

מוכרח אני איפוא לבקש דרך להקדים רפואה לאותה הרוח הזרה, הנכנסת על ידי שלא ברצוני לספרותנו.  לא מן המידה היא אמנם לעמוד בראש ספר, שבאים להכניסו לספרות ידועה ולבטל מראש מה שהמחבר טרח להביעו ולהשמיעו.  אבל אם בתור מתרגם חובה עלי למסור בדיוק את דבריו ואת מחשבותיו של המחבר, אינני רואה חובה לעצמי להכניס לרשותנו ולהשאיר בכוחה את הפעולה ההיפנוטית שלו.תרגום ספרו של טולסטויאני רוצה לתת בזה, תרגום מדויק, בלי שינוי, הוספה או השמטה כל שהם, אבל, עד כמה שאפשר, בלי ההיפנוז שבו.למטרה זו אינני מוצא דרך אחרת אלא להגיד פה דברים אחדים לבירור ההבדל שבין המוסר הנוצרי ובין המוסר היהודי, כמובן, לפי הצורך לעניני.

 

­­­­­­­­­__________

הפשטות, הטבעיות, התמימות של היהדות, המעידות על אורה הגנוז בחשאי, בקול דממה דקה, שאינו נשמע אלא לקרובים לה בלב ונפש ולמתעמקים בה, הן שגרמו לה ליהדות להיות חבויה בסתר המדרגה, כי היהדות יותר משהיא תורה, במובן האירופי של המלה, היא ביטוי שאיפתו של עם ישראל לגילויה העליון של עצמותו.אתה רואה בה בעיקר נוסח מיוחד של נפשיות, של חיות החיים.  יחס מיוחד, עצמי של עם – ושל בני העם – אל כל מה שיש לו יחס אליו.הדבר הזה קשה ביחוד לברר.קשה לנתח דבר חי, שגילה ויראה מקור החיים ושהכל יישאר חי.  פה אין מופתים חותכים ואין דיבורים מפוצצים.  פה יש דפיקות לב חי, גלי מחשבה חיה, פשוטה, טבעית, אשר לא ביד יתפשו חיים ואשר באי-זהירות קלה במחשבה או בביטוי הם נהפכים להפשטות ריקות, שאינן אומרות כלום, ביחוד כשאתה בא להוציא מהם מסקנות עיוניות.

אם להתבונן ביהדות מתוכה, מבפנים, מתוך שרשיה, יש לעמוד על דבר אחד:   הכל, כל המוסר, הדת, כל עולמו של האדם – עומד על צלם האלהים שבאדם.  'ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם' – זהו, אם להתבונן ביהדות מתוך כל יצורי גֵוה, מתוך כל זרם החיים שבה, זהו הלוז של דרה שלה, זהו מקור חייה.  ואם לתרגם את הדבר ללשון מחשבתנו החיה של היום, ואם להעמיד את הדבר על נקודתו ההנדסית, הרי זה אומר:  הכל עומד על העצמות, על ה'אני' האנושי, האישי והלאומי כאחד.זאת אומרת, התנאי העיקרי, התנאי הראשי והראשון להשגת החיים, שהאדם, במידה שהוא אדם, מבקש, אם מדעת או שלא מדעת, הוא, שעצמותו תהיה שלימה, חיה, טהורה, נאמנה לעצמה בכל ישותה, שיהיו כל כוחות גופו ונפשו חיים ופועלים בהתאמה גמורה בינם לבין עצמם ולבין רוח החיים הכללית הכוללת הכל;באחת, שיהיה אדם חי בצלם האלהים, בצלם חיי הטבע בבחינתם העליונה.

הדבר דורש בירור.  בכדי שנוכל לשפוט על ערכה של היהדות בכל העומק הדרוש, בעיקר בכדי שיהיה ברור לנו, בני הזמן הזה, מה היהדות לנו, מה כוחה על רוחנו ועל חיינו בהווה, ועד כמה היא ראויה לאותו היחס הגדול, שהיא דורשת ממנו, צריך שיהיה ברור לנו קודם כל, מה אנחנו, לפי מושגנו היום, מבקשים בחיים בכלל, מה הם החיים האנושיים, שאנחנו נושאים אליהם את נפשנו.  צריך שיהיה ברור לנו, כי היהדות היא לנו שאלת חיים, ורק מתוך בקשת חיים בכלל נוכל למצוא בה מה שיש למצוא.

 

­­­__________

החיים העליונים, החיים, שנפש האדם כמהה להם, הרי הם בעצם החיים העולמיים, הקוסמיים.  אלא מאין באה לאדם השאיפה לחיים עליונים?  כלום יש איזה מקור אחר לחיים, להכרה, להשגה, לשפע עליון מלבד החיים העולמיים, הכוללים הכל, הגלויים והנסתרים האלה?  ההבדל בין האדם ובין יתר החי הוא רק בזה, שיתר בעלי החיים, שהכרתם עומדת על מדרגה נמוכה של התפתחות, חיים רק את הספירות התחתונות של החיים העולמיים (או לפחות חיים בהכרה רק את הספירות התחתונות), בעוד שהאדם, שהכרתו הולכת ומתפתחת, הולכת ומשיגה לאין סוף, הולכת ומקיפה עולם ומלואו.  האדם עשוי לחיות לא רק את הספירות התחתונות, כי אם גם את הספירות העליונות של החיים העולמיים, עשוי להקיף גם בחייו עולם ומלואו, ולא רק להקיפו, כי אם לחיות לתוך עצם חיי העולם.  זהו בעצם סוד הנפש, השואפת לחיות כל מה שהאדם מכיר ויותר ממה שהוא מכיר, לחיות לא רק את פרטיותה המצומצמת, כי אם גם את כלליותם האין-סופית של החיים העולמיים, לחיות לאין סוף.

מכאן אתה אומר, כי טעות היא בידי החושבים, כי האגואיזם, הגס או המצוחצח והמזוקק, הוא הרצון הטבעי שבאדם לחיות יותר, לחיות את עצמו ובשביל עצמו במידה היותר גדולה.  האמת היא ממש ההיפך מזה.  כל עצמו של האיגואיזם אינו אלא צמצום עצמי, במידה שהוא איגואיזם, צמצום כל עצמותו בספירה ידועה או בספירות ידועות, בכל אופן בספירות היותר מוגבלות והיותר עניות של עצמותו, צמצום חיי עצמו בספירות התחתונות או התחתונות עם הבינוניות של החיים העולמיים.הרי אין הדעת נותנת לחשוב, כי מי ששקוע כולו בחוג מצומצם של תאוות ונטיות או במילוי חוג ידוע, ואפילו לא כל כך מצומצם, של צרכי החיים, חי יותר את עצמו ממי שיש לו למלא והוא ממלא יותר חוגים או כל החוגים של צרכי החיים;  או כי מי שכוחותיו לחיות מצומצמים או שהוא מצמצם את כל כוחותיו לחיות בחוג מוגבל של החיים חי את עצמו יותר ממי שיש לו או שמפותחים בו במידה יתירה יותר כוחות או כל הכוחות לחיות והוא חי ומשיג את כחיים העולמיים מצדדים שונים וממעמקים שונים או מכל הצדדים ומכל המעמקים יחד, בהשגה אחת, בנקודה אחת.לא יעלה על הדעת, למשל, לחשוב כי אדם זולל וסובא, השקוע רק בתאוות האכילה והשתיה, חי יותר את עצמו, חי יותר בשביל עצמו ממה שחי בעל תאווה אחר, שאינו שקוע כולו בתאוות האכילה והשתיה, מפני שהוא ממלא גם תאוות אחרות.  וכן לא רחוק לראות, כי, למשל, אדם בעל כשרון מוסיקלי גדול, והוא גם אדם מלא חיים ויש לו כל האפשרויות להיות שקוע בתאוות אחרות, והוא אינו שקוע בהן, רק מפני שהמוסיקה נותנת לו יותר חיים, חי את עצמו לא פחות, כי אם יותר ממי ששקוע כולו בתאוות אחרות ושאין המוּסיקה נותנת לו מה שהיא נותנת לזה.  ומכאן לא עמוק ביותר לראות, כי, למשל, האֵם – אם בת חוה או בת חיה – המוסרת את נפשה על הצלת פרי בטנה, חיה את עצמה באותו הרגע לא פחות, כי אם יותר ממי שאינו מוסר את נפשו. 

בסולם הפשוט הזה לא קשה למחשבה החיה לרדת לעמקו של דבר ולאמיתו של דבר ולראות, כי האדם, בשאפו לחיות בהתאם לצורתו האנושית, לצלם האלהים שבו, או בהתאם לתביעות הרצון העליון, לא לצאת מתוך עצמו הוא צריך בכדי להתגלגל לתוך האחר או לבטל את כל עצמו בפני הרצון העליון, כי אם להיפך.צריך הוא לתת לעצמותו להתעמק ולהתפשט לתוך החיים העולמיים עד סוף ספירותיהם העליונות, עד כדי להשיג השגה חיה את כללותם ואחדותם המוחלטת של החיים העולמיים, עד כדי היותה כולה בבחינת רצון עליון, אשר חייו – חיי כל מה שחי, שירתו – שירת כל מה שאומר שירה, אשר כאב כל מי שכואב ורשעת כל מי שמרשיע וכיעור כל מי שמכוער הם כאבו ורשעתו וכיעורו הוא, התובעים ממנו את תיקונם.  ומכאן לא תהיה השאיפה לחיות 'בזביל האחר', 'בשביל האומה', 'בשביל האנושות', או 'בשביל אלהים' אלא שאיפה לחיות יותר, לחיות את עצמותו בכל שלימותה, לחיות מתוך עצמו לתוך כל אדם, לתוך כל חי, לתוך כל הווה, לתוך כל הבריאה העולמית.

אולם אנחנו, בני האדם, רואים את עצמנו רחוקים ומרוחקים מחיים כאלה משני הצדדים, – והסיבה אחת.

מצד אחת, רואים אנחנו את חיי הטבע, את החיים העולמיים, כאילו הם שפלים מכפי ערכנו האנושי, כאילו הם גשמיים, גזים, חסרי טעם ורעיון, בכלל רחוקים מכל אותם העולמות העליונים, שאנחנו רואים אותם, כאילו הם כולם יצירות רוחנו, שאין לטבע חלק בהן, או שהם לא נבראו אלא למרות עיני הטבע.זה כוחה של המחשבה המופשטת, המחשבה בת המוח, פלג הגוף, המושלת בנו בכל תוקף, אפילו במקום שאנחנו באים לכאורה מתוך החיים ותובעים את משפטם של החיים.  המחשבה הזאת, פרי התרחקותו של האדם מהטבע, גזרה את החיים לשנים, הבדילה את ההכרה מתוך החיים או הפשיטה את ההכרה מעל החיים, ומתוך כך הפרידה בין כל הדבקים.היא הפרידה בין הטבע ובין האדם, בין הגופניות והרוחניות, בין החיוניות והאידיאליות, בין הטבעיות והמוסריות.'המידה או השאיפה המוסרית או האידיאלית צריכה להיות למעלה משאיפה אנושית טבעית, בשביל שתהיה ראויה לפרנס את רוחנו!'.הרגש היותר יפה והיותר נעלה – למשל, רגש האֵם, הנותנת את חייה על הצלת פרי בטנה – אינו די מוסרי או די אידיאלי או די יפה בשבילנו, אם הוא רק טבעי, או הוא נמצא, למשל, גם ביתר בעלי חיים.כי במה באופן כזה יתרונו של האדם, נזר בריאה?האדם, נזר הבריאה, צריך להצטיין, להראות גבורה, הוא אינו חי ככה, שפוט, ככל החי על פני האדמה, – הוא צריך לקבל פרס בעד טרחתו לחיות בצורת אדם, אם מאלהים או מאדם או מעצמו, או לפחות למצוא חן בעיני אלהים או בעיני אדם או בעיני עצמו.  ולא רק אלה הרואים בטבע פעולת כוח עיור ורצון עיור ובאדם – סומא שנתפקח על פי מקרה או על פי נס, דורשים, כי על האדם לכבוש את הטבע, למשול בטבע והוליך את העיור העלוב הזה בדרך שהוא רוצה להוליכו;כי אם גם המאמינים בשכל נעלם סוברים, כי הטבעיות אינה דיה לפי כבודו של האדם בחייו העליונים, כי מידותיו העליונות של האדם צריכות להיות עליונות על כל מידה טבעית פשוטה, – ואינם רואים בזה המעטת הדמות של השכל הנעלם!

ומצד שני בכוח אותה המחשבה המופשטת רואים את האדם הפרטי נבדל ורחוק מהחיים הכלליים, גדול במין חומת סינים, מכל העולם או נתון כצב הזה בתוך שריון קשה, ואין לו בעולמו אלא רוחב חללו של שריונו.  את ה'אני' מעמידים כנגד ה'לא-אני', את היחיד כנגד הכלל, את העצמות (האישית והלאומית) כנגד החברותיות או נגד האנושיות, – מעמידים בתור שני צדדים לא רק רחוקים זה מזה, כי אם גם במידה ידועה סותרים זה את זה, והמושג הזה הוא השליט לא רק בקרב העומדים מצד הכלל, התובעים את משפטה של החברה או האנושות, כי אם גם – ועוד ביתר שאת ויתר תוקף – גם בקרב התובעים את זכותו של היחיד.ואין היחידים האלה רואים, כמה הם מצמצמים בזה את חייו של היחיד, שהם באים להרחיב את גבולם, כמה הם ממעטים בזה את דמותו של ה'אני' האנושי, שהם באים לתבוע את עלבונו. 

כללו של דבר:  אנחנו, בני האדם, רואים את החיים העליונים, כאילו הם רחוקים או נשגבים ממנו, לא מפני שהם באמת כל כך קשים או מפני שהם באמת מובדלים מהטבעיות, כי אם מפני שאין אנחנו מבינים אותם, ביתר דיוק, מפני שאין אנחנו משיגים אותם השגה חיה.ואין אנחנו משיגים את החיים האלה, מפני שאין אנחנו חיים אותם.  פה אנחנו נמצאים במעגל קסם, שקשה לנו לצאת ממנו:  אין להשיג את החיים האלה אלא במידה שחיים אותם, ואין לחיות את החיים האלה אלא במידה שמשיגים אותם.

הדבר הפשוט, ביתר דיוּק, יש לו ביאור פשוט, אם כי אין להוכיחו במופתים חותכים.

האדם, בעל ההכרה האנושית, עשוי להשיג יותר לא רק על ידי ההכרה, כי אם על ידי עצם החיים.  החיים, במובן הכוח החיוני של הטבע החי (הצמח, החי, האדם), הם בצורתם האנושית – לא רק כוח קוסמי גדול או צירוף עמוק לאין-סוף של כל הכוחות הקוסמיים, כי אם גם כוח השגה גדול, בעצם יסוד כל השגה אנושית.   החיים, הכוח החיוני של הטבע החי...  אבל פה אני רואה סוף סוף הכרח בדבר למצוא מבטא יותר מדויק למושג שאני רוצה לתת לו ביטוי בשם 'חיים', 'כוח חיוני', ובאין ברירה, אתרשה לחדש שם מיוחד חוויה (על משקל הוויה), אבל אני מוצא צורך להדגיש בכל תוקף, כי אין זה שם מופשט או שם לאיזה כוח מיוחד, כי אם אותו הדבר, המובן בשם 'חיים', רק בבחינה מיוחדת, בבחינת אותו הכוח המהווה בטבע החי בכלל וכוח משיג באדם במיוחד[2].

וכן החוויה (החיים, הכוח המהווה של הטבע החי) הרי היא מעין מעבר מין ההוויה של הטבע ההווה אל ההכרה של טבע חי, אבל ביחוד של האדם, ומשם – שוב אל ההוויה מצדה השקוף.  אתה רואה פה מעין אור אחד גנוז הולך ומבהיק בגוונים שונים, הולך ועובר מכוון לגוון מעין הוויה אחת בבחינות שונות (הוויה, חוויה, הכרה), דומה בצד מה – דמיון רחוק, כמובן – לאנרגיה, העוברת בתנאים ידועים לחשמל, ומשם – לאור, לחום וכדומה, וחוזר חלילה.

החוויה וההכרה מהוות זו את זו, מפרנסות זו את זו ומשלימות זו את זו.החוויה, מהפולשת לעצם ההוויה העולמית בלי אמצעי, משיגה את כלליות הדברים, את אחדותם, את עצמותם, בעוד שההכרה, המפולשת לצדה השקוף של ההוויה, משיגה פרטים פרטים וצירוף הפרטים לכללים, משיגה את הופעת הדברים, אולם לעומת זה אין השגתה של החוויה מוּכרת לנו, בני האדם, בעלי ההשגה המצומצמת, אלא דרך צינורות ההכרה באופן כי ההכרה האנושית מעלה את החוויה, במידה שהיא מתעלה על ידה.  החוויה מתגברת ופועלת על ההכרה במידה שההכרה שואבת ממנה.

החוויה, המפולשת לעצם ההוויה העולמית, מאירה את ההכרה באורה הגנוז ומעלה אותה ממדרגת הכרה מצומצמת למדרגת הכרה עליונה.  כאן מקור המחשבה האינטואיטיבית, העשויה לפעול לא רק בספירת השירה ובספירת החיים המעשיים, כי אם גם בספירת המדע, העשויה להיות לרוח חיים בהכרה בכל אשר ההכרה פועלת.  כאן מקור כוח היצירה, מקור ההשראה העליונה, השפע העליון, רוח הקודש, הנבואה, כאן מקור ההשגה הדתית, המוסרית, השירית (הייתי אומר:  האסתיטית, אבל המושג 'אסתטיקה', לפי מובנו הרגיל, יש בו הגשמה שלא כל נפש נוחה הימנה).  אולם במידה שההכרה מתרכזת בצדה השקוף של ההוויה, הגלוי לה יותר והבטוח בעיניה יותר, במידה שהיא מתפשטת מן החוויה, בה במידה היא מצטמצמת ומצטמקת, אם כי לכאורה מתבהרת ומתעמקת.  אבל אין זו אלא בהירות של אור חשמלי בחשכת הלילה, ולא אור שמש ביום בהיר;  אין זו אלא עמקות של בור צר עמוק, ולא עומק של חיים, לא עומק של הוויה אין-סופית.  כאן מקור המחשבה המופשטת  (בבחינת היותה מופשטת מכל חיים), הדיסקורסיבית (מאותה הבחינה), הרציונלית, המיכנית.

  וכפעולה החוויה על ההכרה האנושית, כך פעולת ההכרה האנושית על החוויה, כמובן, במידה ששתי אלה מאוחדות מהוות זו את זו, ההכרה האנושית פועלת על כל כוחות החיים מצדם הגלוי, ומתוך פעולתן המשותפת של ההכרה והחוויה הם, כל כוחות החיים, מתגברים ומתעמקים לאין סוף.הרצון האנושית מתעלה ממדרגת רצון מצומצם למדרגת רצון עליון.  רגשות האדם נעשים יותר ויותר מפולשים לעצם ההוויה ולכל מה שבא לידי גילוי מעצם ההוויה – לכל מה שחי ולכל מה שהווה.  כאן מקור הרגש הדתי, המוסרי, השירי, כאן מקור כל הרגשות העליונים של האדם.  כאן מקור האהבה העליונה, האמת העליונה (האמת הנפשית), הקדושה העליונה.  אותה מסירות נפש, שאנחנו מוצאים בקרב בעלי חיים בצורת רגש אֵם מוסרת נפשה על פרי בטנה, כמעט בצורת כוח סטיכי, אותה מסירות נפש מקבלת בקרב האדם צורה מוארה באור עליון ונעשית למידה עליונה, לאחד מיסודות החיים העליונים לא רק בבחינת רגש אֵם ביחס לילדה, כי אם בבחינת רגש עליון מיוחד לעצמו.וכן אותה התאווה המינית, ואולי גם האהבה המינית, הפועלת בבעלי החיים בצורת פעולה סטיכית, מולידה בקרב האדם או מפתחת בקרב האדם רגש מפולש לעצם החיים, לעצם ההוויה העולמית.רגש האהבה הטהורה, אשר במידה שהיא טהורה, במידה שהיא מפולשת למקור החיים, בה במידה היא עמוקה, בה במידה היא עזה כמוות.ולכן הלאה, עד לידי הרגשת האדם את כל שירת העולם וצער העולם, עד לידי הרגשת האדם את עצמו זכאי בכל הטוב והנשגב שבעולם ואחראי לכל הרע והכיעור שבעולם.  אולם במידה שההכרה נבדלת מהחוויה ונעשית כוח מופשט פועל לעצמו, בה במידה מצטמצם גם הרצון, מצטמצמים הרגשות, מצטמצמים כל חיי האדם.האדם מתקפל ומתכווץ בתוך קליפתו, אם בתוך קליפה גסה וכהה או בקליפה מזוקקה מזהירה.  נולדות דעות ותורות על דבר היחיד, על דבר עולמו המיוחד של היחיד.  נולדים רגשות לכאורה דקים, עמוקים, מאירים, אבל פה שוב אור חשמלי בחשכת הלילה, עמקות של בור צר ועמוק.

 

מאין באה האפשרות, ששני כוחות מאוחדים זה בזה או שני צדדים של כוח אחד (החוויה וההכרה) יבואו בבחינה ידועה לידי פירוד, יהיו פועלים בבחינה ידועה בהפלג זה מזה, יהיו סותרים או לפחות מצמצמים זה את זה במקום להוות, להחיות ולהאיר זה את זה?  מאין באה בכלל האפשרות, שהאדם יתרחק מן הטבע, מן הטבעיות, מחיי הטבע, שהם הם בבחינתם העליונה עצם החיים העליונים שנפש האדם כמהה להם כל כך, כמהה בגלוי ועוד יותר במסתרים?או אולי אין כל הרעיון הזה על בחינתם העליונה של חיי הטבע, על דבר כוח השגה של החוויה ועל דבר פעולתן ההדדית של החוויה וההכרה, – אולי אין כל הרעיון הזה אלא דמיון כוזב?מובן, כי דברים כאלה אין להוכיח במופתים חותכים.יש כאן מעין הרגש בלתי אמצעית או מעין השגה חיונית מוכיחה את עצמה בכוח החיים שבה.  יש עוד מעין ראיה, כי הרבה סתירות חיוניות מתישבות על ידי כך, הרבה מבוכות נפשיות מוארות על ידי כך, לא יותר.  מי שמבקש יותר יוכל לבקש, ומי שמאמין בחיים, מי שרואה, כי החיים הם הכל, כי אין לנו, בני האדם, יותר מהחיים, כי החיים הם הנותנים את הכוח ואת האור לכל הכרה אנושית ולכל השגה אנושית, – מי שסובר כך יוכל להודות גם ברעיון הזה.

מה שיש לדרוש הוא, שלא תהיה כאן סתירה להכרה, לחוקי ההכרה.בכל השאר אין לנו אלא מה שעינינו רואות ומה שחוויתנו חיה.

רואים אנחנו, מצד אחד, כי הרבה אלפים שנה תעתה ההכרה בדרך השגתה, בדרכה להשיג את הטבע, להשגי את כל מה שיש לה להשיג, עד אשר לאחרונה מצאה את דרכה והשיגה במשך מאות שנים אחדות מה שלא השיגה, מה שלא חלמה להשיג, במשך אלפי השנים שעברו.יש איפוא מקום לחשוב, כי כך הוא גם גורלה של החוויה, כי גם עליה לבקש דרך, וכי גם היא כאשר תמצא את דרכה, תוכל להשיג מה שאין אנחנו חולמים להשיג. 

ומצד שני רואים אנחנו, כי החיים האנושיים ממקום שהם מתחילים, משם הם הולכים ונקרעים מחיי הטבע.  כי האדם במידה שהוא מכיר יותר, בה במידה הוא חי פחות, כלומר חי פחות את הטבע, את החיים העולמיים, או במידה שהכרתו הולכת ומתפשטת בה במידה הולכת חוויתו ומצטמצמת.

בתחילה מצטמצמים החיים באדם, במין האנושי.יתר הטבע אינו בא בחשבון אלא במידה שהוא עוזר לאדם בחייו או ממרר לו את חייו.  חוג המין האנושי מצטמצם ממילא באומה, בהיותו מוגבל באומה על פי עצם הטבע, על פי עצם החיים, שהרי אין חיים אנושיים כלליים, כי אם חיי אומה-אומה, ואין האנושות אלא שם קיבוצי לכלל האומות.  אולם במידה שההכרה מתגברת, במידה שהולך ומתגלה עצם כוחה הגדול, בה במידה הולכים החיים ומצטמצמים באדם הפרטי, ביחיד.  בתור מושג מופשט מכירים אמנם את האנושות, ולא עוד אלא שמתוך שההכרה פועלת בעיקר במושגים מופשטים, דומה הדבר, כאילו מכירים עתה בזכותה של האנושות יותר מאז, מכירים עד כדי לוותר על זכותה של האומה לשם זכותה של האנושות.אבל מכירים, ולא חיים.היחיד הממשי החי רוצה לדלג על האומה החיה ישר לתוך האנושות המופשטת, ולכאורה הדבר קל מאוד לעשותו, אבל כאן מתגלה סתירה בין היחיד לבין הכלל.  בעצם בין צמצומו הממשי של היחיד לבין התפשטותו המופשטת של הכלל.מתגלה תהום, שאין למלאותה, אם כי לכאורה ממלאים וממלאים.

הדבר ברור:  הדילוג הזה על האומה הוא החסרת חוליה בהשתלשלות החיים.  חסרה חוליה משתי בחינות:  חסרה חוליה בין היחיד הממשי ליבן הכלל הממשי, לבין האנושות הממשית (בתור קיבוץ של אומות ממשיות), בעצם לבין כל הטבע הממשי;וחסרה חוּליה בין הממשי החי לבין מה שאינו ממשי, אבל אינו בשום פנים מושג מופשט, אלא שהמחשבה המופשטת אינה משיגה אותו אלא בהפשטה והופכת אותו למושג מופשט – לבין חיי הטבע בבחינתם העליונה.

הדילוג הזה, חוסר החוליה הזה אומר, כי חשבון האומה לא ברור, לא ברור, מה האומה ליחיד ולאדם בכלל ומה מקומה החיים האנושיים.חסר לה לאומה הדרך להכיר את כוחה ולהשיג מה שבכוחה להשיג.  רואים אנחנו, כי אין האומה גדלה במידה שגדל היחיד או כי אינה גדלה כלל.

היחיד הוא בן האומה, והאומה היא בת הטבע בלי אמצעי, בת אותו האופק שהאומה נולדה בו וקיבלה את חינוכה הראשון.  חיי האדם הקיבוציים מתחילים מן הזוג, מחיי המשפחה, אולם החיים האנושיים בעצם, החיים האנושיים על כל היחסים האנושיים שבהם, עם כל הריכוז האנושי והיצירה האנושית שבהם, מתחילים בהכרח מקיבוץ פחות או יותר גדול, מן האומה, מן המשפחה הגדולה והמורכבת.  פה בעצם מתהווה האדם, פה הוא כאילו מתרקם ומתיצר שנית, מתרקם ומתיצר מבחינה פסיכולוגית, כמו שהתרקם והתיצר בראשונה בבטן אמו מבחינה פיסיולוגית, פה כעין בית המלאכה של רוח האדם.  פה התיצרה הלשון, התיצרו המושגים, שלא תצויר לשון אנושית בלתם, התיצרה המחשבה האנושית, שלא תצויר בלי מושגים ובלי מלשון אנושית, התיצרה הדת – המחשבה הכוללת, העולמית הראשונה והיסודית והיחס הכולל, העולמי הראשון והיסודי או יסוד חשבון העולם וחשבון החיים.  פה התהוו או התפתחו הרגשות האנושיים, השאיפות האנושיות, היצירה האנושית.ומכאן השירה, המוסר וכו'.

מכאן אתה רואה, כי עיקר מקומם של החיים העליונים ושל השאיפות העליונות של האדם הוא באומה ולא ביחיד (שהרי אין שום מקום לחשוב, כי כוחה היוצר של האומה פסק או קטן בראשית פעולתו), כי היחיד הוא יציר כפיה של האומה ולא להיפך.כי האומה היא כעין אישיות שלימה, כעין אישיות עולמית, בת אופק ידוע, אישיות, העשויה להתפתח, לגדול על פי דרכה המיוחד העצמי, כמו שמתפתח וגדל היחיד, האישיות-התא, האישיות בת האומה, יותר נכון, מתוך שמתפתחים וגדלים היחידים, האישיות-התאים.

כל זה לא ברור בעיקר משום שלא ברור, כי שונים זה מזה הכוחות הפועלים בשני אלה, ביחיד ובאומה, ומה הוא הכוח העיקרי של האומה.

הכוח העיקרי של היחיד היא ההכרה הפורטת והמצרפת, האור הגלוי והכוח הגלוי, כוח העשיה, אפשר לאמור, לפי המבואר, יציר כפיה של האומה בנשמת כל אחד מפרטיה, בנשמת היחיד;  וכוחה העיקרי של האומה הוא החוויה, הכוללת והמאחדת, האור הגנוז והכוח הגנוז, כוח היצירה, יציר כפיו של הטבע בלי אמצעי.  לפיכך פועלת התרחקותו של האדם מהטבע על האומה עוד יותר קשה מאשר על היחידה.  (את זה אפשר לראות ביחוד בנוּ היהודים, שנתרחקנו מהטבע יותר מכל עם ולשון).

מכאן, לא רחוק לראות, כי האדם שבאומה חדל לגדול, יען כי האומה נקרעה ממקור חייה, מהטבע, דוקא במידה שהאדם התחיל לגדול מצד כוחו הגלוי, במידה שהתחיל לגדול כוחו של היחיד, ההכרה, שנתבצרה כולה בחיים העירוניים, ששם בעיקר התרכז כוח פעולתה ומשם היא שופכת את ממשלתה על כל החיים, הפרטיים והלאומיים גם יחד;והאדם שביחיד נצטמצם ונצטמק, יען כי נצטמצם מקור חייו הוא, יען כי נצטמצמה האומה, כי המידה שהאומה נקרעה מהטבע, בה במידה נקרע היחיד מהאומה, כלומר בשורה האחרונה – שוב מהטבע.מכאן מתחיל הקרע בין החוויה, עיקר כוחה של האומה, ובין ההכרה, עיקר כוחו של היחיד, כלומר מכאן מתחילה ירידת כוח היצירה שבאדם לפי מידת עליתו של כוח העשיה שלו.  מכאן החזיון, שהאומה – כוח היוצר של האומה – חדלה לפעול דוקא במקום, שמשם בעצם מתחילים החיים האנושיים האמיתיים, החיים העליונים, שמשם בעצם מתחילה פעולתה העליונה.

כללו של דבר – צמצום.  שהביא את היחיד המבקש חיים עליונים, ובמידה שהוא מבקש, לקפוץ מתוך ה'אני' של עצמו לתוך האחר, לתוך האנושות וכו', אותו הצמצום הביאוֹ לקפוץ גם מתוך ה'אני' של האומה.  זאת אומרת, אותה החומה, שהתבצרה בה התרבות האנושית מהטבע, שהפריעה לראות, כי אין כוחו של ה'אני' בכלל בצמצומו, כי אם בהתפשטותו, אותה החומה גופה לא נתנה לראות, כי גם ה'אני' של האומה או ביחוד ה'אני' של האומה אינו בצמצומו, כי אם בהתפשטותו;כי גם ה'אני' של האומה עשוי לחיות לא רק את הספירות התחתונות כי אם גם את הספירות העליונות של החיים העולמיים, עשוי לחיות מתוך עצמו לתוך חיי יתר האומות, לתוך חיי אותו הטבע, שהן חיות אותו בלי אמצעי;  כי גם ה'אני' של האומה עשוי לשאוף לגילויה העליון של עצמותו או להעלאת עצמותו למעלת עצמות עליונה, או במילים אחרות, כי גם על האומה או ביחוד על האומה החובה להיות ישרה, להתנהג בצדק, גם עליה או ביחוד עליה חלות התביעות של האמת העליונה, של האהבה העליונה, של הקדושה העליונה.   וכך נהיה הדבר, כי היחידים היותר מעולים, המבקשים את תיקונו של האדם ואת חידושם של החיים המוכשרים לעשות לתיקונם ולחידושם, הכוחות הפעילים והיוצרים שבאומה, בראותם באומה רק את ה'אני' המצומצם, פרשו ממנה ועסקו בתיקון עצמם ובחידוש החיים בדרכים אחרות.  כמבואר, ועל ידי כך נשאר 'אני' זה מחוסר כוח להתפתח ולהתפשט.  ולא עוד אלא שנמצאו לו גואלים לצמצמו עוד יותר, אלה מתוך קטנות המוח וגסות הרוח, ואלה מתוך שכך נאה להם, לעניניהם הפרטיים.וכך נשאר ה'אני' הלאומי עד היום מצומצם, אגואיסטי במובן היותר מעליב של המלה.  והעיקר – אין רואים כאן צמצום כלל.  אדרבה, היחיד רואה את עצמו מגלה אמריקות בחללה של קליפתו, והאומה – מי לא ידע, כי החיים הלאומיים אינם אלא צורה עוברת של החיים האנושיים, שלא תתקיים אלא עד שיעלה האדם לאשר הוא צריך לעלות כי החיים העליונים הם באנושות המופשטת או בחברה המוגשמת או ביחיד המצומצם;  מי לא ידע, כי האידיאלים האנושיים והעבודה לשם האנושות הם יותר רחבים יותר נעלים מן האידיאלים הלאומיים והעבודה הלאומית, כי האנשים הגדולים התרוממו מעל לאומתם ועבדו לטובת האנושות כולה וכי חובה היא על כל בעל נפש לשאוף, עד כמה שאפשר, לעבוד יותר בשביל האנושות מאשר בשביל אומתו בלבד?וכן הלאה בנוסח זה.

פשוט אין מוחך תופס, פשוט הנך תוהה:  איך זה!  איך אפשר!איך אפשר שחיי האומה, שצורה היחידה של החיים האנושיים, יהיו מצומצמים, גדורים מכל האנושיות, מכל העולם, – וחיי היחיד, חלק מהחיים האלה, יהיו רחבים אנושיים, כלליים!הרי, אין אדם בעולם חי באויר, באנושות המופשטת, אבל, להיפך, כל אדם בכל מקום ובכל זמן חי בחיי אומתו – או בחיי אומה אחרת – אפילו כשהוא חי יחידי במדבר (למשל, הלשון, שהוא חושב בה, אם לא לצרף לכאן את כל נוסחם הכללי של חיי רוחו).  או האם אפשר או האם רצוי, שכל האנושות מסוף כדור הארץ ועד סופו תחיה חיים אחדים, חיים בעלי צורה אחת וגוון אחד?  האם אין זה אומר טשטוש כל הצורות השונות לאין סוף, מחיקת כל העצמויות העמוקות לאין סוף של כל בני האדם?  האם לא זה כל אורם וכל סודם של החיים האנושיים – שכל עם וכל פרט ופרט שבכל עם הוא כעין עולם בפני עצמו, כעין השתקפותה והתגלמותה של כל הבריאה העולמית לאין סוף בצורה מיוחדת, בגוון מיוחד, בהארה מיוחדת?  האם לא זה כל הקסם וההוד של צלם האלהים שבאדם, האם לא כאן מקור האהבה העליונה?  או האם, להיפך, לא טשטוש הצורות, שהוא בעצם אחד עם צמצום ה'אני' האנושי, – האם לא זהו מקור השנאה והקנאה והשקר וכל כיוצא באלו?

ואיה, איפוא, הם האידיאלים האנושיים, שאינם קודם כל אידיאלים לאומיים?ביחוד איה, איפוא, היא העבודה האנושית שאינה קודם כל עבודה לאומית?  כשבאים לתקן או לחדש את החיים האנושיים, הרי באים בעצם לתקן או לחדש את החיים הלאומיים, כל אומה על פי דרכה, – שהרי, כאמור, חיים אנושיים כלליים אינם ואינם יכולים להיות.  אין אדם עובד ואינו יכול לעבוד עבודת האנושות מבלי לעבוד עבודתה של איזו אומה, ואם אינו עובד עבודת אומתו, הרי הוא בהכרח עובד עבודת אומה אחרת, אבל בשום פנים לא עבודת האנושות סתם.  ואם אין עבודה אנושית שאינה עבודה לאומית, – אידיאלים אנושיים שאינם אידיאלים לאומיים מנין?  אין אידיאלים אנושיים שאינם אידיאלים לאומיים, אין אידיאלים אנושיים לחוד ואידיאלים לאומיים לחוד, בכלל אין אידיאלים עליונים על אידיאלים לאומיים, – כי אין חיים אנושיים שאינם חיים לאומיים, ואין חיים עליונים על חיים לאומיים, אבל יש – כמו בחיי היחיד – אידיאלים לאומיים עליונים, אנושיים-עליונים, כשהאומה שואפת לחיים עליונים, ויש אידיאלים לאומיים מצומצמים, אגואיסטיים, כשהאומה בכללה, בתור אומה, לא באה עדיין לכלל הכרת השאיפה הזאת העליונה.אפילו אם רבים מבני האומה, בתור יחידים, שואפים על פי דרכם לחיים עליונים.  לפיכך אם יש לראות בחיים ניגוד או גם סתירה בין האידיאלים העליונים, המבוקשים על ידי היחידים המעולים, ובין האידיאלים המצומצמים, הרגילים בקרב האומות, הנה הניגוד והסתירה הם לא בין האידיאלים האנושיים ובין האידיאלים הלאומיים, כי אם – שוב כמו בחיי היחיד – בין האידיאלים הלאומיים העליונים ובין האידיאלים הלאומיים התחתונים.  אדרבה, האידיאלים האנושיים של היחיד מקבלים צורה וערך של דבר ממשי, חי ופועל רק מתוך האידיאלים האנושיים של האומה, כמו שכל ה'אני' העליון של היחיד חי וגדל ומקבל שפע עליון רק מתוך ה'אני' העליון של האומה.  ובמובן זה אפשר לאמור, כי על פי האמת אין בזמננו אידיאלים אנושיים באמת חיים ופועלים באותו התוקף, שפועלים החיים, – יש אידיאלים אנושיים אויריים, שמימיים, עליונים על כל חיים, אשר בנגיעה קלה או קשה של החיים הם מתמזמזים והולכים, או, להיפך, אידיאלים אנושיים מגשימים, שצמצומם סותר את אנושיותם, ואין כוחם אלא בהריסה, אבל בשום פנים לא בבנין אנושי, אם כי אין הדבר גלוי כל כך.כי אין אידיאלים לאומיים-אנושיים, כי אין חיים לאומיים-אנושיים, כי אין 'אני' לאומי-אנושי.

 

________________________________________

 

(הערה:כאן חסר קטע מכתב היד.– המו"ל של ההוצאה הראשונה)

 

ברור, כי העיקר הוא כאן, שלא תהיה חציצה בין העצמות לבין חייה, בין חיי העצמות לבין החיים העולמיים, שלא יהיה דבר חוצץ בפני השפע העליון וההשגה העליונה.  כלומר העיקר הוא, כאמור, שלימות העצמות מתוכה ומהרת העצמות מהשפעה זרה מבחוץ.אולם הדבר הזה אינו קל כ"כ להשיגו, כמו שנדמה בהשקפה הראשונה, אינו קל כלל להשיגו.  קודם כל באים החיים הגופניים ובכלל החיים של הספירות התחתונות, הממשיים ביותר, המצומצמים ביותר, שהם מתוך כך החזקים ביותר, הגלויים ביותר והקרובים ביותר למצוא את מילוים ומושכים את הרצון לתוך חוג התאוות והנטיות אשר ברשותם, ומצד אחר – גם בספירות העליונות בינן לבין עצמן אין שלום מוחלט, שלום, שהיה נותן להן את הכוח לעמוד בפני הספירות התחתונות ולהשליט את הרצון העליון בכל עולמו של האדם במידה שווה ובהתאמה גמורה.  אין שלום, למשל, בין ההכרה ובין ההרגשה, וכן הלאה.כל זה מוליד סתירות ומלחמות בנפש האדם, עליות וירידות, מהומות ומהבוכות, עד כי לעתים יקוץ בכל עצמו, יקוץ בכל חייו, אם לא ישתקע כולו בבצת החיים המצומצמים, או אם, מצד אחר, לא יעלה בדיו להאיר אור חדש, אור עצמי בעולמו הפנימי, אשר יהיה לו לאור עולם ולמקור חיי עולם.

מובן כי כאן ישנן הרבה דרכים בין לצד החיוב ובין לצד השלילה, הכל לפי צירופי הכוחות השונים בנפש האדם.  אולם בדרך כלל יש לראות כאן שתי דרכים ראשיות, שני נוסחי נפשיות.מצד אחד, נפש, שכל ספירה מספירותיה, המחשבה, הרגש, הרצון המצומצם והרצון העליון וכל כוח מהכוחות הפרטיים שבכל ספירה הם כעין ממשלות עומדות ברשות עצמן, כעין ממשלות רבות של ברית אחת, ויכולים הם להתקיים זה בצד זה מבלי להשפיע ביותר זה על זה, עד אשר לעתים הם יכולים להיות בבחינת זרמים שונים זה מזה מן הקצה אל הקצה.  זרם אחד או זרמים אחדים זורמים לצד החיוב ואחרים – לצד השלילה.ומצד שני, נפש, שכל הספירות וכל הכוחות הפרטיים שבכל ספירה קשורים בה בקשר אמיץ, בבחינת ממשלה, מרוכזת – באיזה מקום שיהיה המרכז, – באופן, שבגבור בה אחת הספירות, נמשכות אחריה בהכרח גם יתר הספירות, בין לצד החיוב ובין לצד השלילה.ובזה, אפשר לאמור, ההבדל בין ישראל לבין העמים האירופיים.  ועל זה צריך לעמוד קודם כל, אם באים אנחנו לעמוד על ההבדל שבין היהדות ובין הנצרות.

תכונתו היסודית של עם ישראל היא – עצמות נאמנה לעצמה בכל ישותה על הקצה האחרון, בין בחיוב בין בשלילה.  הרגש, המחשבה, המעשה, הרצון המצומצם והרצון העליון, כל כוחות הגוף והנפש – הכל עצמות אחת, בין כשהיא נוטה לצד האור והטוב, בין כשהיא נוטה לצד החושך והרע, אחדות מוחלטת, ולא לחינם אמרו בתלמוד על עם ישראל, כי הוא נמשל לכוכבים ונמשל לעפר, כי כשהוא עולה, הוא עולה עד לכוכבים (עליה שלימה, בכל ישותו) וכשהוא יורד, הוא יורד עד לעפר (גם כן בכל ישותו).  זכורני, כי בקראי בראשונה ב'על פרשת דרכים' של אחד העם את המאמר 'שתי רשויות' ואת הדברים, שהוא מביא שם בשם כהן דתי ותוכן ידוע:'בשעה שאני תוכן, אינני כהן, ובשעה שאני כהן, אינני תוכן/, – הרהרתי, כי זו לא נפש יהודית, יהודי משיעור קומתו של אדם זה לא יכול להיות כך, או שהיה הכהן שבו, כלומר הדתי שבו גובר, ואז היה יהודי כזה בורא לעצמו מתוך עצמו שיטה פילוסופית או השקפה פילוסופית כזאת, שהיתה נותנת לו את האפשרות לחיות באמונתו גם את חייו התוכניים, או להיפך, שהיה התוכן הכופר שבו גובר ולא היה יכול להיות כהן דתי.  הנפש היהודית אינה סובלת רשויות הרבה, – רשות אחת בהחלט.כשגוברת באדם מישראל המחשבה, אז מחשבתו שליטה בכל, גם ברגשותיו, גם במעשיו, גם בכל ישותו;כשגובר הרגש, הרגש שליט בכל.וכן הדבר כשגובר הרצון המצומצם, וכן הדבר כשכל כוחות נשמתו, כשכל ישותו נמצאים במצב של הרמוניה שלימה, כלומר, כשגוברת רוח החיים הכללית, כשגובר הרצון העליון.

על פי תכונתו זו היסודית של עם ישראל מתבארים, אפשר לאמור, כל החזיונות היותר בולטים והרבה הרבה מן החזיונות שאינם בולטים היום-יומיים בחיי העם הזה מיום היותו עד היום הזה.

הנה, למשל, החזיון, שאנו עומדים בו, הופעת הנצרות, בשעה שהחיים הלאומיים הארציים ירדו עד הדיוטה התחתונה, בשעה שהעם הרגיש את עצמו עבד על אדמתו ולא ראה לפניו כל תקוה לעתיד טוב יותר, כי אם להיפך, אז גבר בנפשו בהכרח הצד הרוחני על יתר צדדי הנפש, גברה הרוחניות, וכשגברה – היתה ידה בכל ולא ידעה כל מעצור וכל גבול, עד כי לאחרונה עברה באמת בחלק ידוע את הגבול ונולדה הנצרות, עם מלכות השמים שלה, עם מלכות השמים במובנה הנוצרי המיוחד.  ולהיפך, בזמננו, כשחיים הלאומיים והרוחניים ירדו, כשהדת ירדה עד הדיוטה התחתונה, והחיים האירופיים נתנו לנו מקום לראות חיים ארציים, שלא ידענו כמוהם, גבר בנפש העם הרצון חיים ממשיים, וכשגבר – היתה ידו גם הוא בכל.מצד אחד – חמריות גסה ושפלה עד לטשטוש כל צורה אנושית בפני בעליה;  ומצד שני – המטריאליות ההיסטורית עם כל תולדותיה הקיצוניות, עם כל תורתה, המעמידה את כל החיים האנושיים על צדם החומרי, שגם מחוללה יצא מקרב העם היהודי, ושאין לה בקרב שום עם חסידים כל כך רבים, לפי הערך, וכל כך משועבדים, כל כך מהופנטים, עד כדי שכחת עצם עצמותם, כמו בקרב היהודים.

ואותה התכונה מבחינה אחרת – ושוב שני חזיונות זה לעומת זה בעבר ובהווה.התלמוד, שקשה להגיד, מה יש בו יותר, אם התפתחות היהדות או צמצומה, וכל הספרות שלאחרי התלמוד, שבודאי יש בה יותר צמצום מהתפתחות, הם מנפלאות הכוח המקיים של עם ישראל, הכוח המגין על עצמותו מהרגע הראשון של ספק סכנה רחוקה עד מיתתו המדינית של העם והתפרדות גופו לאברים אברים ועד זמננו.  חירות לאומית שלימה, אותה החירות, שהיא התנאי הראשי והראשון בכל יצירה עצמית גדולה, לא היתה לעם ישראל כמעט בכל משך ימי הבית השני, וגם החירות, שהיתה לו, הלכה לאחרונה הלוך וירוד.  החיים נצטמצמו, למעוף חדש לא היה מקום, לא היה מקום בחיים לאידיאליות הלאומית להתרחב ולהתעמק ולמשוך אחריה את המעשיות, את המעשים של חיי יום יום, את החיים הממשיים.מה היה לעשות?להתרומם מעל החיים, לבקש אידיאלים מעל לגבול החיים הלאומיים?  אידיאלים גבוהים ועולים וחיים ממשיים נמוכים ויורדים.  דבר כזה הוא לא ברוח עם ישראל, דבר כזה היה מוכרח להביא לידי מיתה לאומית תכופה, כלומר בעצם לידי מיתת האדם שבעם.  אחת משתי אלה:  או שהיה העם נמשך אחרי האידיאליות והיה עוזב את חייו הממשיים העצמיים, המחזיקים את קיומו הממשי העצמי, והיה מת מתוך חוסר עצמות ונבלע בקרב מנצחיו ובקרב יתר העמים, כמו שקרה לנוצרים הראשונים מקרב היהודים.או שהיה נמשך אחרי חייו הממשיים הנמוכים והיורדים והיה מת מתוך ירידה רוחנית, כמו שמתו יתר העמים המנוצחים.  אבל רגש הקיום הלאומי ידע מה לעשות, הוא הכריח את רוח העם להצטמצם ולחיות על פי דרכה בתוך צמצומה.  הוא הכריח את האידיאליות הלאומית להצטמצם, לצמצם את האידיאלים, ובלבד שהיה בכוח החיים הממשיים להיות מתאימים אליהם, ובלבד שלא יהיו האידיאלים והחיים הממשיים שתי רשויות.  נשמת האומה השתקעה באידיאלים של העבר, השתקעה בשאיפה להתאים את החיים הממשיים אל האידיאלים ההם ואת האידאלים ההם אל החיים הממשיים.זאת העבודה הזאת של ההתאמה עשתה בכל העקיבות והדיוק של עצמות נאמנה לעצמה עד הקצה האחרון.  כך גבר הספר על החיים, וכשגבר שלט על הכל, כך היה עד הזמן החדש.  ולהיפך, בזמן החדש, כשהתחיל העם להתנער בכוח החיים הרחבים והעמוקים של אחרים, התחיל חלק ידוע מן העם להתקומם נגד הספר, וכשהתקומם – הגיע אל הקיצוניות השינה, ביטל את כל הספר, ביטל את יוצר הספר, את עם הספר.  כי גם זו אחת ממידות התכונה הזאת הקיצונית:או עצמות ממלאה כל עלמין או ביטול עצמי מוחלט.

התכונה היסודית הזאת היא הגורמת, שלא קשה למצוא בעם ישראל דבר והיפוכו:זה מוצא רוחניות קיצונית וזה – חמריות קיצונית, וזה – אומץ לב וגבורה וזה – פחדנות וחולשה.בכלל לא יפלא, אם מוצאים בעם ישראל כל מיני תכונות שרוצים, בין בחיוב בין בשלילה, הכל לפי המשקיף, באיזה צד ומאיזו בחינה הוא משקיף.

כללו של דבר:  התכונה היסודית הזאת היא שגרמה לישראל להיקרע מהחיים, מהחיים שאינם שלו, בשביל לשמור על עצמותו, והתכונה הזאת היא הגורמת בזממנו לחלק גדול – ההולך וגדל – מעם ישראל להיקרע מעצמותו בשביל החיים, בשביל החיים של אחרים, אם בשביל להיטמע לגמרי בחיים הזרים ההם או בשביל לחיות כביכול בפני עצמו בצלם עצמותם של אחרים, אבל כל אופן לטשטש את עצמותו עד כדי מחיקת צלם אדם מעל פניו.וגם הפעם יודע רגש הקיוּם הלאוּמי מה לעשות:חיים עצמיים – הנה מה שהוא תובע.בדרך החיים ולא בדרך העיון או ההסתכלות ולא בדרך המוסר או השירה ישוב ישראל לעצמותו ולחייו העצמיים גם יחד.ובדרך החיים ולא בדרך העיון או ההשראה העליונה יבוא לידי גילוי עליון גם המוסר היהודי, כי גם יתרונה המדומה של הנצרות הוא לא בה, כי אם בחיים העשירים של נושאיה בחיים, הנושאים אותה ונראים נישאים על ידה. 

אולם גם הדבר הזה צריך שהיה ברור, והעיקר, שיהיה דבר חי.דרך רגילה היא למטיפי חיים, למבקשי חיים, לנבוכים בחיים, לנושאי החיים או לסתם בעלי חיים להעמיד את החיים כנגד האמונות והדעות, להליט את כוחם, את עיקריותם של החיים, או, להיפך, את עיורונם, את אפסותם של החיים, של כל ההוויה על ידי שמבטלים את הדעה המושגת, את האמת המושגת.ודבר רגיל הוא לשמוע או לקרוא דברים, אם לא חדשים ולא עמוקים, אבל תמיד דברים כדרבונות וכמסמרות נטועים על הנושא הזה, כי הדעות אין להן שום השפעה על החיים ואין בהן ממש, והאמת אינה אלא דמיון עובר של אדם ידוע או של דור ידוע.  זהו בדרך כלל, לא רק בקרבנו.  ובקרבנו מוסיפים עוד ומבטלים את הדעה והאמת שלנו, את העבר, את הספר שלנו אפילו במקום שמטיפים לחיים מתוך דעות, מתוך ספר, כמובן, מתוך דעותיהם וספרים של אחרים ולא שלנו, – בזה יוצאים ידי חיים או ידי הבנת החיים.אם אדם מישראל בא, למשל, לכלל דעה, כי המוסיפים לטוות את חוט העבר או המחזיקים בחוט העבר הם רק אומרים מחשבות, אומרים רגשות וכו', הרי הוא בודאי אדם חי או מבין את חיים.

אולם יש אשר המוח החושב מעיז לחשוב, כל כי אלה בעצמם אין כוחם אלא בפלפולא דאורייתא, בחיטוט וניקור בדעות מופשטות, כי הם בעצמם אינם אלא אומרים את החיים.הדעה, האמת, הספר הם דברים מופשטים כשהם ענין לאנשים 'מופשטים', אם אפשר לאמור כן.  לאנשים כאלה יהיו גם החיים, שהם מטיפים להם, דבר מופשט.ההוכחה היותר נמרצה לזה נותנים שלא מדעתם המטיפים לחיים שלנו, אשר מתוך הטפה לחיים הם באים לידי ביטול עצמי, לידי ביטול כל עצמותנו הלאומית!  מה יכול להיות יותר ספרי, מוחי, יותר מעיד על חוסר חיוניות מביטול עצמי, מכפירת אדם בעצם עצמותו!  אולם בקרב בני אדם חיים גם הדעה, האמת, הספר – חיים ויש להם כוח גדול על הנפש.כל המבוכה בהשגת האמת, כל המקור לפלפולים שאין להם סוף על הנושא, אם יש אמת מוחלטת או מין אמת מוחלטת בעולם, נמצאים במה שהאמת בחיים, שבחיים האנושיים ובחיים העולמיים, היא, ביחס להשגתנו האנושית, הנצח שברגע החי, שצריך האדם לתפסו חיים, כלומר להשיגו לא רק בהכרתו, כי אם בכל ישותו החיה, בכל רוח החיים שבו.  מי שהשיג את האמת ברגע חייה, הוא השיג את האמת המוחלטת, החיה והפועלת בנפש תמיד בבחינת נקודה שאין בה תפיסה, המחליפה ומחדשת את צורתה בהתחדש החיים.  לא לבטל את הדעה, את האמת, את הספר, את העבר אנחנו צריכים, כי אם להחיותם, למלאותם חיים.  האדם, האדם החי, העצמי – הוא הדעה, החיים העצמיים – הם האמת.  אנחנו צריכים להיות חיים במידה כזאת, חיינו העצמיים צריכים להיות מלאים, שוטפים, מתגברים ומתפשטים במידה כזאת, שלא רק הגזע עם הענפים של עצמותנו יחיה, יתן פרי למכביר, יכה שורשים חדשים, כי אם גם השרשים הישנים, היבשים לכאורה יתמלאו חיים.  החיים מקיפים את הכל גם במקום גם בזמן, גם את העבר הם מקיפים.ולא רק חובה אנחנו משלמים בזה לדורותינו הקודמים, שסבלו כל כך הרבה והשאירו לנו את עצמותנו חיה והקיימת, מבלי לקבל ממנה מה שהיא נותנת ויכולה לתת לנו, אם נדע לבקש חיים.

מבחינה זו, כלומר מבחינת עיבוד הדעות לכוחות חיים, חשוב לנו מאוד, עיקר גדול הוא לנו לעמוד עמידה נכונה על הבדל בין היהדות ובין הנצרות, והדבר הזה מוסיף תביעה על מה שתובע ממני התרגום להתאמץ בהזדמנות זו להשיג בזה ולברר מה שבכוחי להשיג ולברר.  כבר זכינו לשמוע דעה כי הגיעה השעה 'לבקר את משפט דרייפוס שלנו', והמכוּון בשם דרייפוּס הוא, כמובן:  הנוצרי ותורתו.אולם אנחנו רשאים להגיד:אמנם כן הגיעה השעה 'לבקר את משפט דרייפוס שלנו', אבל דרייפוּס זה הוא לא הנוצרי ותורתו, כי אם עם ישראל ותורתו.הגעיה השעה לגאול את היהדות מגלותה, מיד הנצרות.

הן לא עמוק לראות ולא קשה להודות, אם לבקש אמת, כי מה שיש לו ערך אמיתי במוסר הנצרות הוא כולו משל היהדות, אלא שהנצרות הגשימה, צמצמה במקום שלכאורה האירה לאין סוף, נתנה בתור מטבע טבוע ועובר לכל מקבל מה שהיהדות נתנה בבחינת דבר סמוי מן העין, בבחינת מסור ללבו של אדם, חי בלבו של אדם ועלול להתגבר לאין סוף.  פה לפנינו במובן המוסרי ממש אותו ההבדל, שיש במובן הדתי בין גילוי אלהים בבחינת 'לא ראיתם כל תמונה' ובין גילוי אלהים בצורת אדם בא לשאת עליו את עוונות האנושות.

הנצרות צמצמה את האדם, את צלם האלהים, מתוך שצמצמה את האלהים, את אלהותו, את אחדותו המוחלטת של אלהים.  האלהים נעשה נזקק לעוזר והאדם – למתווך, למתווך בינו ובין קונו, בינו ובין עולמו, בינו לבין עצמו.  האדם נעשה מין בריה עלוּבה, שאינה יכולה ואינה צריכה ואינה רשאית לעזור לעצמה בבקשה את תיקונה, את עליתה, את חייה העליונים.החיים העליונים ניתנים לאדם מן המוכן, ואין לו אלא לקבלם כמו שהם.  בעוד שהיהדות רואה את החיים העליונים של האדם בעצם עבודתו להשגתם, בעצם בקשתו אותם, בעצם סלילת הדרך לבקשם, כי גם החיים הם אחדות מוחלטת:בקשת החיים העליונים, בקשה פעילה, כמובן – הם הם החיים העליונים.

את הדבר הזה אתה רואה תיכף על פי ההבדל באותו העיקר ההתחלי, המעשי, שכל אחת משתי הדתות על פי דרכה מוסרת לאדם בתור כלל ראשון להתנהג על פיו בחיים המעשיים.

הנצרות נותנת את הכלל ההתחלי הזה בצורת חיוּב גדול, שאין גדול ממנו, בצורת רגש נפשי עליון, בצורת האהבה העליונה, כלומר אותו ו'אהבת לרעך כמוך', הבא בתורת היהדות בבחינת מסקנה חיובית מתוך האזהרות השליליות שלפניו, מ'לא תגנוב' עד 'לא תשנא את אחיך בלבבך...  לא תקום ולא תטור', כאילו בבחינת אור בוקע עולה מתוך הנפש אחרי שטוהרה מזוהמת החיים המצומצמים, – אותו 'ואהבת לרעך כמוך', ובצורה עוד יותר מזהירה, נמסר על ידי הנצרות בתור כלל ראשון, בתור דבר מסוים, שאין לפניו ולא אחריו כלום, בתור דבר, שאינו דורש שום הכנה ואינו מסוגל לשום התפתחות.

 

באותה תקופת הזמן גופה, בזמן שלפני צמיחת הנצרות וקרוב לזמנה, שמה היהדות בפי הילל הזקן שלה, בתור יסוד לכל תורתה, כלל פשוט מאוד בצורת שלילה קלה מאוד:  'מה דעלך סני לחברך לא תעביד...  ואידך פירושה – זיל גמור'[3].  פה מתבטא המוסר של היהדות לא רק בחלקו הראשון והעיקרי של המאמר:'מה דעלך סני לחברך לא תעביד', כי אם גם בחלקו השני:  'ואידך פירושא – זיל גמור', לך השלם, למד, השתלם!  אם כיוון לך הילל או לא כיוון, – זה קו אופיי עיקרי בצורתה של היהדות.  בהבדל מן הנצרות, הנותנת לאדם דבר שלם, קיים ועומד.  פה, בכל יחסו של הילל אל עובד האלילים, שבא לבקש מפיו תורת חיים, מורגש איזה מעוף נפשי כביר כוח וצנוע, מעוף לא מעל השטח אל ענני השמיים, אל מעל לכל חיים, כי אם מתוך עומק חיוני אל מעבר לכל גבולים, החוסמים את החיים.בכל מסירותו של הילל לתורה הכתובה והמסורה, בכל הכירו את הצורך לאדם חי או שבא לחיות באותם התנאים ללמוד לדעת את תורת החיים, המתאימה לאותם החיים, אתה מרגיש, כי עיקר העיקרים הוא בעיניו סוף סוף הפעולה העצמית החפשית של האדם, שהיא המחדשת את החיים, שהיא עצם החיים ולפיכך – עצם תורת החיים.  רק מתוך השגה עמוקה כזאת יכול אדם לבוא לידי הכרת הצורך למסור לאדם, המבקש דרך בחיים, מעין נקודה הנדסית של כל בניין חייו ועולמו.  ואם אמנם עוד מתחילת בריאתה כבר נתנה היהדות את הנקודה בבחינת אצילות:  'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם' (הקדושה, לפי מובנה הפשוט והטבעי שבתורה, היא בעצם מושג שלילי:  טהרה עליונה מכל מידה שלילית במחשבה, ברגש, בחיים – חירות עליונה, אמת עליונה, יחס עליון), – לא הסתפק בזה הילל ונתן את הנקודה בבחינת עשיה:  'מה דעלך סני לחברך לא תעביד'.  פה, בניגוד לשאיפתה של הנצרות, כעין שאיפה לצמצם את הנקודה על מנת לתת לאדם יותר חירות.  'ואידך – זיל גמור!' את הצורות תעשה בעצמך, תוכל להגיע למדרגה של 'גוי נתתי למכים ולחיי למורטים' או למעלה מזו או למדרגה עליונה מזו בבחינה אחרת, אבל תגיע מעצמך, – דברים כאלה אינם בכלל ציווי, כי הם כל תוכן חייו, כל יצירת חייו של האדם, של כל אדם על פי דרכו, על פי צלמו העצמי העליון.

אין פלא איפוא, כי היהדות לא הובנה כראוי, בפרט אחרי שהנצרות גילתה לכאורה לבני האדם אור גדול כזה,שהעולם עוד לא ראה כמותו.

היהדות כאילו מוסרת לאדם אור גנוז בפנסים רבים, פנס בתוך פנס, ועבודת חייו היא להוציא את האור מתוך הפנסים, להביאו יותר ויותר לידי גילוי.בתחילה הוא רואה את האור רק לפי כוח ראייתו, אבל הוא יודע כי האור גנוז וכי עליו לפתוח ולהסיר פנס אחר פנס.קשה עליו הדבר, אינו יודע איך לפתוח ואיך להסיר את הפנס הראשון וגם קשה העבודה הזאת, וכן בפנס השני וכן הלאה.היהדות אמנם מוסרת לו כללים ידועים, אבל אלה הם בעיקר כללי הכנה.  העיקר כללים שליליים, איך להיזהר מכל רפש ומכל זוהמה, כי העבודה היא דקה מאוד ודורשת כי כלי העבודה – המחשבה, הרגש, הרצון, כל האברים המשתתפים בעבודה – יהיו נקיים בתכלית, קשה (התורה ניתנה ביסורים, אומרת היהדות), אבל העבודה הזאת היא כל חיי רוחו, והחיים מלמדים, וכך הוא פתוח ומסיר פנס אחר פנס, ובינתים עיניו מתרגלות והוא כולו בכל ישותו מסתגל אל האור ההולך וגדל ויודע ליאור באור הזה, לחיות לאור הזה.

מה עשתה הנצרות?  עמדה והוציאה את האור הגנוז מתוך כל הפנסים ומסרה אותו כמות שהוא לכל הרוצה בו.מובן, כי רוצים נמצאו רבים.לקבל אור גדול כזה בלי כל עמל, בלי כל הכנה קודמת – מי לא ירצה?  כולם הריעו:  אור, אור!ובתחילה באמת נראה היה לקצרי ראות, כי אמנם באה הגאולה לאנושות העלובה, אבל התוצאות ידועות.העינים, שלא התרגלו לאור הגדול, נסתמאו.במקום הרגש והמחשבה באו הדמיון והלשון;  הרצון, שלא הסתגל, התלהב במידה כזו ששרף חיים את כל מי שלא התלהב כמוהו, ובשם האהבה העליונה והקדושה למד האדם לזרוע ולהצמיח שנאה ושקר עם כל תולדותיהם ותולדות תולדותיהם.ומה שיותר מעציב הוּא, כי האור הערטילאי והמצומצם הזה מוסיף עד היום לסמא את עיניהם אפילו של מיטיבי הראות היותר חשובים.את זה אתה רואה גם בטולסטוי בכל הטפתו לאהבה, המלאה שנאה וביטול לכל מי שאינו סובר כמוהו, אבל ביחוד ביחסו אל היהדות, מקורה של הנצרות, שאינו מתבייש לקרוא לה מוסר של עבודת אלילים, וגם ביחסו אל היהודים.  ולא עוד אלא שגם בקרבנו ישנם סמויי האור האלה, כידוע וכרמוז למעלה.

אבל נתבונן הלאה.

היהדות היא קודם כל תורת חיים.  לא ניתנה תורתה למלאכי השרת, כי אם לאדם נברא בצלם אלהים ובגוף בשר ודם כאחד.  היהדות יודעת את חולשתו של האדם, את ליקוייו.

________________________________________

 

(הערת מו"ל ההוצאה הראשונה:  כאן חסר עמוד מתוך כתב-היד.)

 

הנצרות מורה כי האדם חי בעולם כדי למלא חפצו של הרצון העליון.זה כל תוכן חייו של האדם, הנקודה העיקרית בכל שאיפותיו העליונות.  גם האהבה העליונה, האהבה לכל אדם ולכל החי אינה בעצם אלא ביטוי אותו היחס של התבטלותו הגמורה של ה'אני' של האדם, של האדם הפרטי (ומכאן גם של האומה הפרטית), למעלת עצמותו העליונה, למעלת איחוד עליון עם כל הבריאה העולמית ועם כל אשר בה, למעלת רצון עליון.  מכאן – האלטרואיסמוס, ביטול ה'אני' של עצמו לשם האחר, בעצם לשם מילוי הרצון העליון, בניגוד לאגואיסמוס, בעצם בניגוד לכל אינדיבידואליות, בין פרטית בין לאומית.מכאן – מן הפסיביות השאת של האדם – גם התורה על דבר אי-התנגדות לרע, לא הרגשה ברע של האחר, בנגעו, בכיעורו, ברקבונו של האחר כאילו הוא היה ליקוי נפשך אתה, כאבך אתה, המחייב אותך לא לשנוא, לא להינקם כי אם לסבול ולבקש תרופה ושוב לסבול במקום שאין תרופה או שהתרופה היחידה היא הצער השותק.  כאן, באי-התנגדות זו לרע, אתה מרגיש מעין בטחון, כי כך צריך להיות, כי כך נגזרה גזירה מלפני הרצון העליון, היודע יותר ממך, מה טוב ומה רע, ורק ביטול רצונך מפני הרצון העליון ישפיע לטוב על עושה הרע.  ועד היכן מגיעה כאן ההתבטלות האנושית, טשטושו הגמור של צלם האלהים מצורתו של האדם, אתה רואה באותו העיקר הדתי, שגם להיטהר מטומאתו ומזוהמתו, להיגאל מחטאותיו ומעוונותיו אין האדם יכול בעצמו, בכוח צלם האלהים שבו, אם לא שהאלהים בעצמו ירד לחיות בקרב בני האדם ונשא את כל חטאותיהם ועוונותיהם על עצמו, רעיון, שאין כמוהו מעליב ומחלל גם לאדם וגם לרצון העליון.

מובן, כי ההתבטלות המוחלטת הזאת, טשטוש הצורה האנושית הגמורה הזאת מוכרחת היתה להוליד בקרב החברה הנוצרית גופה התקוממות פנימית של נפש האדם על הרוב בצורת תסיסה לא מוּכרה, מלאה פחד ורוגז, חנוקה, ולעתים גם בהכרה ברורה, עד שבא הזמן החדש עם המדע המדויק והמחשבה הברורה והחפשית שלו והוליד זרמים מתנגדים הרבה, וביניהם גם מתנגדים קיצוניים.  כל התורות על דבר האנוכיות הקיצונית, על דבר מוסר האדונים בניגוד ל'מוסר העבדים' וכן כל התורות המטריאליסטיות בניגוד לרוחניות הקיצונית ועוד ועוד שיטות שונות ומשונות מתנגדות לכל המסור והמקובל, אף לערכין שהם באמת רכוּש לאנושות, שעלה לה בעמל רב וביסוּרים גדולים, בכל ספירות המחשבה האנושית, צמחו, אפשר לאמור, מן הקרקע הזה אבל כל כך גדול ההיפנוז של השנאה לעם ישראל, ההולכת ממקור קדוש, ממקור האהבה העליונה, עד כי תחת לגלות את הסתירה האמיתית במקומה ממש, ראו אותה תמיד בריחוק מקום ובהפך מן האמת – ביהדות.  בכלל לא קשה לראות כי בכל מקום שבאים במקרים של התנגדות כאלה לגלות ולהוכיח את חולשתה של היהדות, מגלים ומוכיחים בעצם את חולשתה של הנצרות.

היחס העליון על פי היהדות הוא יחס של צלם אלהים אל צלמו העליון, של טיפת חיים אל מקור החיים, של ניצוץ הוויה אל האור הנעלם של ההוויה, אל סוד ההוויה, האדם היא בעיקר פועל – זוהי צורתו האנושית, ולא מה שהוא נפעל.האדם, כל אדם בורא את עולמו בצלם אלהים (על דרך:  'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם'), ממלא את תעודתו בחיים בהעלותו את עצמותו למעלתה העליונה, ובמידה שהוא בורא את עולמו ומעלה את עצמותו הוא רצון עליון (על דרך:'הקב"ה גוזר וצדיק מבטל').וכשם שתכלית האדם היא לא בהתבטלותו, כי אם בהתעלותו, כך הם גם החיים.  האדם מתחיל מן היחיד, וחיי האדם מתחילים מן הזוג, מחיי המשפחה.פה כאילו חיים מדרגה שניה, במרובה, חיים, שיש להם כבר שטח ידוע.  תכלית החיים היא לא נזירות ופרישות ('לא טוב היות האדם לבדו', 'לא תוהו בראה – לשבת יצרה'), כי אם טהרתם, טבעיותם, אמיתם, קדושתם של החיים.מכאן הדאגה העמוקה והתמידית לטהרת המשפחה, והמלחמה הקשה בתאווה המינית שלא במקומה.  ולא לחינם, התאווה המינית עם כל הקשור בה ועם כל היחסים הצומחים ממנה הרי הוא הקשר הגורדי, שהחוטים היותר עדינים והיותר גסים, העליונים והתחתונים, הגלויים והטמירים של נפש האדם וחייו, מאוחדים בו וסבוכים לאין חקר, כידוע לכל יודע נפש האדם וחייו.  זה מקום החולשה והגבורה של האדם, מקום הטומאה והקדושה, פה בעצם השרשים, אם כי על הרוב הם צפונים עמוק עמוק בנפש ונסתרים מעין רואים, להרבה והרבה חזיונות בנפש האדם ובחייו, חזיונות שליליים וגם חיוביים, הרחוקים לכאורה לגמרי מספירה זו, לא אבוא להחליט, כי היהדות התירה לגמרי או חתכה לגמרי את הקשר הזה, בעיקר הרי הוא מסור לנפשו של אדם וגם לא מעט לגופו, לפיסיולוגיה שלו, אם בריאה היא או לא, ובכלל זו אחת השאלות העולמיות העיקריות, היותר גדולות והיותר עמוקות, ואולי נכון לאמור, אחת מחידות העולם.  אולם עד כמה שאפשר לתת לשאלה זו פתרון לאומי ודתי, בפרט אם להביא בחשבון, כי הפתרון ניתן בזמן שיתר העמים מסביב היו שקועים בזימה עד אמונתם ודתם ועד בכלל, – מותר להחליט, כי היהדות נתנה את הפתרון היותר נכון והיותר יפה, אם גם נשמרה טהרת המשפחה – טהרת הגבר כטהרת האשה – בקרב עם ישראל בתוך כל הפורענוּיות והרדיפות עד הדורות האחרונים, דורות החיקוי וההתבטלות, שמירה מעולה מאוד.יותר מזה, היהדות, היהדות המסורה והחיה, אותה הידוע הלנו מתוך הסתכלות עמוקה, לא משוחדת ולא מתבטלת בחיי המשפחה של הדורות שלפנינו ובחיי נשמתנו בלי אמצעי, עד כמה שהיא בת חורין ונאמנה לעצמה, – היהדות נותנת לנו כלל גדול לפתרון השאלה בעתיד.  היא נותנת לנו כלל פשוט וטבעי, כי אותו 'קדושים תהיו' הקודם ל'ואהבת לרעך כמוך' קודם גם ל'עזה כמות אהבה' של שיר השירים, לאותה האהבה העמוקה והטהורה, שאינה פוסקת עם הנשואים, כי אם בעצם מתחילה עם הנשואים.לא נכון, כי הרגש האנושי העמוק והטהור הזה מת או לא היה ולא נברא ורק בדמיון יסודו, כמו שמחליטים בחורים זקנים או מי שהיו בחורים זקנים משלנו ומשל אחרים, אבל היחס הקל אל הרגש העדין הזה גורם שהוא מתנדף ונפגם מתוך שמוציאים אותו לבטלה, פרוטות, פרוטות עוד בטרם שנמצאו איש לרעהו בני הזוג המתאימים זה לזה.  בכלל יחס האדם אל מה שטבוע בו, כמו בכל החי, מיד הטבע לצורך קיום המין צריך להיות יחס אנושי, יחס גידול בטבעיותו הטהורה ולא יחס של שאיפה למלא התאווה כך, סתם לשם מילוי התאווה במקום שאין בה צורך ליקום המין.  או לא היה האדם בא לידי הקיצוניות השניה – לידי רגש של תיעוב לכל דרישת הטבע הזאת ולידי המחשבה, כי הפרישות המוחלטת נעלה מחיי המשפחה.קשה, קשה מאוד להשיג יחסים גדולים כאלה בין הגבר והאשה, יחסים של טהרה גמורה של הגבר ושל האשה יחד, לאין ערוך יותר קשה מאשר לחיות בפרישות מוחלטת, אבל חיי משפחה כאלה הם גם נעלים לאין ערוך על חיי פרישות מוחלטת, וחובה על האדם לשאוף לחיים כאלה, – לחייב כאלה ולא לפרישות מוחלטת.

ומן המשפחה אל האומה, אל המשפחה הגדולה.  החיים האנושיים השלימים, החברותיים, עם כל היחסים האנושיים, המורכבים והעמוקים שבהם, עם כל הרכוש האנושי והיצירה האנושית שבהם מתחילים בהכרח מקיבוץ פחות או יותר גדול, מן האומה.  פה, אם נכון לאמור כן, חיים במעוקב, חיים, שיש להם כבר גוף וקומה וצורה.  האומה היא כעין אישיות במעוקב, אישיות שלימה, כעין אישיות עולמית, בת אופק עולמי ידוע, בעוד שהיחיד הוא העין אישיות-תא, אישיות בת אומה ידועה.  וכך הביטה היהדות על האומה, והעיקר, כך, כאל אישיות אנושית אחראית, התיחסה היהדות אל האומה, כך היו תביעותיה ממנה.

בעצם בהשקפתה על האומה כעל אישיות לא חידשה היהדות כלום, כך הביטה ומביטה כל אומה על עצמה, – אבל חידשה ביחסה זה הגדול אל האישיות הגדולה הזאת, בתביעותיה הגדולות ממנה, ואולי גם פה לא 'חידשה', כי אם שמרה על כשרון האומה להתחדש, על הכשרון להישאר עצמית עד הקצה האחרון, ומי יודע אולי כל כשרון היצירה שבאדם אינו בעצם אלא כשרון זה להתחדשות, כשרון להישאר תמיד עצמי עד סוף היקפה וסוף עמקה של עצמותו, נקי בהחלט מכל השפעה זרה ומתוך כך מוכשר לקבל את השפעת הכוח הכולל העולמי בלי אמצעי, את השפע העליון.  שהרי היצירה אינה דבר שבמחשבה, כי אם התעוררות עליונה, אתערותא דלעילא, שפע עליון.  היהדות, האומה הישראלית לא רדפה אחרי חידושים, אבל נשארה נאמנה לעצמה, לטבע, לחיים, לאמת, נאמנה עד הקצה האחרון ועקיבה עד הקצה האחרון, מכון תביעותיה הגדולות מעצמה, מעצמה בתור אומה ולא רק מן הפרטים.  שום אומה לפני האומה הישראלית או אשר בדורה ועד היום הזה לא תבעה מעצמה תביעה גדולה כזאת:  'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם'.

אבל פה צריך להתבונן קצת יותר.

טולסטוי, הרוסי בכל ישותו, בכל אופן מחשבתו והרגשתו, בכל גילויי רצונו, בכל יחסיו, – טולסטוי רוצה להאמין, כי הוא רק אדם בכלל ולא לאומי, ורוצה, שיאמינו אחרים, כי הלאומיות פסולה וכי כשרה רק האנושיות או הדתיות העליונה על כל אינדיבידואליות בין פרטית בין לאומית.  ומתוך השקפה כזאת או מתוך רצון כזה להשקיף כך, הוא בא לכלל דעה, כי היהדות, המכירה בזכות האדם ובזכות החיים האנושיים, העומדים על שלושת היסודות העיקריים בנפש האדם – על היסוד האישי, הלאומי והאוניברסלי כאחד – היא מוסר של עבודת אלילים, לא פחות ולא יותר.  לא אבוא לתבוע לדין את אישיותו של טולסטוי, לבחון ולבדוק, עד כמה יש אמת אינדיבידואלית-טולסטואית בהחלטה זו, כלומר עד כמה טולסטוי הכיר בה, בהחלטה זו, את עצמו, את עצמותו, עד כמה הוא השיג בה והביע את אמיתו האינדיבידואלית, כפי שהיא על פי טבע נשמתו וכפי שהיא בעצם צריכה להיות.פה הוא לא טולסטוי, כי אם נוצרי.יותר מזה, – פה הוא בכלל הולך בדרך הכבושה.מי לא ידע ומי לא יודה, כי האידיאלים האנושיים הם יותר רחבים ויותר נעלים מן האידיאלים הלאומיים וכי, למשל, האנשים הגדולים באמת התרוממו ומתרוממים מעל לאומתם ועבדו ועובדים לטובת האנושות כולה וכו' וכו' בנוסח זה?  אבל יש עוד מקום לספק ויש מקום למחשבה.

________________________________________

 

(הערת מו"ל ההוצאה הראשונה:  סוף המאמר חסר.)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  הוצאת הספריה ציונית, ירושלים תשי"א.

[2]  בחינה זו של המושג 'חיים' נותנת מקום למושג חדש, הדורש הגדרה מיוחדת וביטוי מיוחד, השם חוויה הוא על משקל הוויה מהביטוי:"'חוה', כי היא היתה אם כל חי" יש לראות, כי היה בעברית גם הפעל 'חוה' בקל במובן חיים לעומת 'חיה', כמו שיש 'הוה' לעומת 'היה', או שהיוד בפעל 'חיה' יש לו הסגולה להשתנות במקרים ידועים לואו.השם 'חיוה' במובן חיה בארמית מסייע לזה בצד מה.  השמות:'חיים', 'חיות', 'חיוניות', 'כוח החיים', 'כוח חיוני', 'כוח החיים' אינם הולמים;  היותר קרוב להלום את התוכן הדרוש הוא השם 'חיים', אבל הוא משמש על הרוב להוראת מצבים שונים או צורות שונות של החיים (חיים חברותיים, לאומיים, חיי עולם, חיי שעה וכו'), וקשה לצמצמו להוראת הכוח הקוסמי או בחינת הוויה הקוסמית הידועה לנו בשם חיים, מלבד זאת יש לו עוד חסרון – שהוא בא בצורת ריבוי וגם זאת – שבצורה זו הוא שוה לשם התואר, ברבים, למשל, אנשים חיים.

המושג חוויה מצד אחד, מצד היותו כוח החיים, הכוח החיוני של הטבע החי, עצם החיים, מקביל למושג 'הוויה', שאנחנו מבינים בו עצם המציאות, ומצד שני, מצד היותו כוח השגה, הוא מקביל למושג 'הכרה'.– א.  ד.  ג.

[3]  פה עלי להעיר הערה כוללת, כי בבארי מאמר מן התלמוד או מן התנ"כ על פי דרכי, אין כוונתי לאמר, כי כך, באותה הצורה, שאני חושב עתה, חשב מי שאמת את המאמר ההוא.  אני רואה במאמרים ממין זה ביטוי של יחס ידוע, שהביטוי משתנה, מתחדש, מתרחב, מתעמק, לפי התפתחות אותו היחס בחיים המתפתחים והולכים, אבל הגרעין הפנימי שביחס נשאר תמיד אחד, – וזה הגרעין הפנימי שביחס לעניני עיקר.ובזה ההבדל שבין מאמרים ממין זה ובין מאמרים מספירת המחשבה המופשטת או אפילו מספירת השירה המסוימת, – פה חיים, חיים בכל שלמותם, הכוללים הכל.  בכלל, בכל מה שאני מציע פה, אני משתדל לפתוס ולברר את הגרעין העיקרי הזה שביהדות, את האור הגנוז לפי מה שיש להשיגו על פי קרני האור, הבוקעות ועולות מתוך היהדות, במידה שיורדים לסוף עמקה.– א.ד.  ג.