_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אוניברסיטה עברית

אהרון דוד גורדון

לתוכן הענינים

 

א

השאלה על דבר האוניברסיטה העברית יותר משהביאה לידי ויכוחים בשלום, לידי שאיפה לברר את כל העניין מכל הצדדים, הביאה לידי התרגשות הרוחות, העלולה רק לבלבל את המוחות ולעשות את השאלה ליותר מסובכה.  צר מאוד על אשר העניין קיבל מהלך כזה, שכבר הביא לידי קטנות, אם לדבר בלשון נקיה, כמו למשל, לידי הטלת אשמה על המתנגדים לאוניברסיטה, שהם נוטים להתבוללות וכדומה.  לא הייתי מדבר בזה לולא הייתי באספה הפומבית, שערך 'הפועל הצעיר' ביפו בי"ח תמוז לשם בירור השאלה על דבר הקופה הלאומית, ושנהפכה לשדה מלחמה על דבר האוניברסיטה העברית.  האספה עשתה עלי רושם קשה, ואני חושש, שהרושם הזה ישפיע, למרות רצוני, על מה שאכתוב בזה, כלומר חושש אני, שמא יסבול מזה לא תוכן הדברים, לא האמת שבהם, כי אם הצורה של הדברים.

כל העניין הזה גילה שוב את המחלוקת הישנה בדבר 'החומר והרוח', אם כי, צריך לציין, לא כל המתנגדים לאוניברסיטה מדברים בשם החומר.  אבל בייחוד הובלטה הריקנוּת, המלאכותיות גם של 'החומר' וגם של 'הרוח' שנלחמו זה בזה.  לא רוחניות יתירה נלחמה בחומריות יתירה, כי אם רוחניות ריקה – בחומריות ריקה.  ואולי זאת היא הסיבה, שכל מהלך העניין קיבל אופי כל כך לא רצוי, כל כך צעקני ורעשני.  הריקנות הלא היא תמיד כך, כידוע.

'חומר' ו'רוח' – כדאי להתעכב קצת על החלוקה הזאת, שבה מונח היסוד להרבה מריבות ומבוכות בקרבנו, לאי-הבנה הדדית בהרבה ענינים.

ישנה היא החלוקה הזאת, אבל עד כמה היא נכונה, כשמפרידים בין שני אלה פירוד גמור ומעמידים אותם זה כנגד זה, – עדיין מוטל, חושב אני, בספק גדול.  הדבר היותר ידוע לנו, היותר מושג לנו מתוך עצמנו במובן זה הם החיים.  אין לך בריה מיקרוֹסקוֹפית, אין לך תא של יציר חי, שאין בו חומר ורוח כאחד, הנולדים בבת אחת, המתפתחים וגדלים בבת אחת, במידה אחת ובאופן אחד.  אין חומר בלי רוח, ואין רוח בלי חומר, לפחות אין אנחנו יודעים מציאות כזאת בקרב בעלי החיים.  בעל החיים שנולד בלי רוּח, לא יהיה לעולם.  ובלי חומר הרי בוודאי אין מציאות בעולם השפל שלנו.

הרבה מן התורות, בין מצד בעלי הרוּח ובין מצד בעלי החומר, סובלות מזה, שהם מנתחים את החיים באיזמל המנתחים, לעתים דק מאוד וחד מאוד ומעמיק מאוד לנתח, ומתוך הניתוח הזה הם מוציאים את תורת החיים, אולם החיים אינם עוד בחלקי החיים ובסכום החלקים, כשם שאין חיים בחלקי גוף מת ולא בסכום חלקיו, – כי החיים הם תוספת על סכום חלקיהם.  כי החיים הם דבר שוטף, מתהווה, מתייצר, אין בהם עמידה, לא תקבע אותם בתוך מסגרת, לא תתחם בהם תחומין, לא תתפוס אותם בהכרה על מנת לקבוע להם צורה קבועה או להתוות דרך קבועה לרוחם.  את החיים תשיג בחיים, אם יש בך נפש חיה.  כי החיים הם חיים, כי החיים הם יצירה.

ואת הדבר הזה שוכחים אצלנו אלה, השואפים לתחייה, בין בעלי 'הרוח' ובין מתנגדיהם.  אולם עוד אין הדבר מכאיב כל כך, אם בני הגולה שוכחים את זה, אבל מי ששוכח את זה בארץ-ישראל, בארץ, שאנחנו קוראים לה ארץ תחייתנו, – החי הוא? הישכח החי את חייו?

צרתנו היא לא במה שיש בקרבנו יותר מדי רוח, או להפך, במה שבזמן האחרון התגבר בקרבנו החומר על הרוח, – צרתנו היא במה שגם גופנו חולה וגם רוחנו חולה.  רוחנו אינה רוח חיים המאוחדת בייחוּד שלם עם הגוף, החיה מתוך הגוף ומחיה את הגוף, כי אם איזו רוח נאצלה ממרומים אשר בזכותה אנו חיים.  דומה היא רוחנו מבחינת מה לאותו החמצן הנקי, שמזינים בו את החולה, שאינו יכול לחיות באויר טבעי, צח ומבריא,,.  והעיקר, כי חפצים להוכיח לנו, כי זאת ולא אותה רוח החיים שהעובדים מבקשים בעבודתם, היא רוח היהדות, – רוח היהדות האומרת 'ובחרת בחיים'! רוח היהדות האומרת: 'צדק צדק תרדוף' – צדק ממש ולא צדק של פרזיטיות!

וכן הוא גם גופנו וכל מה שנוגע אל הגוף ואל החומר.  גם הגופניות גם החמריות שלנו, גם ההתקוממות נגד הרוח – הכול הוא לא טבעי, לא פשוט, לא חי, בכול יש ריח תורה ומצווה.  וכמה פעמים, כשאתה קורא מה שכותבים בעלי החומר או בעלי התאווה, או 'המורדים' שלנו, נדמה לך, כי כאן חסרה רק התפילה הקצרה: הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות חומר, לקיים מצוות תאווה, לקיים מצוות מרידה לשם ייחוד וכו'.

וכך היא גם המחלוקת בדבר האוניברסיטה.

עבודה – ואוניברסיטה.  שתי אלה עומדות בניגוד גמוּר אשה לרעותה, שתי קצוות.  כך הוא אולי לא רק בקרבנו.  אבל דא עקא כי גם בזה לא ככל הגויים בית ישראל.  זה כוחו של עם חי – שבעל כורחו הוא חי, אפילו בשעה שהוא חוטא לחיים, הוא חי.  אם בן עם חי כופר בלאומיות, הוא אינו חדל בכל זאת מדבר בלשון עמו, מחיות חיי עמו– אינו חדל מהיות בן לעמו בכל ישוּתו, בכל כוח גופו ונשמתו.  ובן ישראל, כשהוא כופר בלאומיות, הרי הוא רוּסי, פולני, גרמני, תורכי – כל מה שתרצו, אם תרצו, גם שוביניסט ללאומיות אחרת, רק לא יהודי.  אנחנו מוכרחים לחיות מדעת, אנחנו מוכרחים לבקש חיים.  והחיים, חיים של כלל העם בהווה, אבל בייחוד החיים המבוקשים בארץ-ישראל הם – עבודה עברית ואוניברסיטה עברית בבת אחת.

הלוחמים בעד האוניברסיטה, מצד אחד, והמתנגדים לה, מצד שני, למשל, מ. שיינקין בנאומו באותה אספה וא. ציוני[1] בהרצאתו ובמאמרו 'אוניברסיטה' ('האחדות' גליון ל"ח–ל"ט) הוכיחו לנו רק, כי לא העבודה העברית והאוניברסיטה העברית סותרות זו את זו או מפריעות זו לזו באיזו בחינה שהיא, אם בבחינה חומרית או בבחינה רוחנית; סותרות זו את זו הגדרים, המחיצות, שכל אחד משני הצדדים בונה מסביב לבקעה, שהוא מתגדר בה, סותרת 'חלוקת העבודה',יותר נכון הפרדת העבודה לאיברים איברים, לחוליות חוליות, בלי להשאיר כל קשר חי ביניהם, בלי להשאיר בעבודה הכללית כל רוח חיים.  בחיים אין הפרדה, אין חלוקת עבודה מכנית, בחיים אין מוקדם ומאוחר, בחיים אין חזרה אחורנית.  החיים דומים במובן זה למנוף, המרים את המשא היותר גדול בבת אחת, אם כי במתינות מתאימה,ולא חֵלֶק חלק בזה אחר זה.  הארץ, העבודה, הלשון, הספרות, האמנות, המדע, המוסר, הדת (במי שיש להם רגש דתי הכתוב מדבר), הסדר החברותי, עד כמה שכבר באנו לידי הרגשת הצורך בכל אלה בתור בני אדם ממדריגה תרבותית ידועה, – הכול צריך למצוא את ביטויו או להיברא בבת אחת, אם כי, כמובן, לפי הכוחות, הכול צריך להשפיע השפעה הדדית חיה זה על זה, אם מבקשים חיים אנחנו.

אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל, – כמה מכאיב הדבר, שיש צורך לדבר על דבר נחיצותה.  כאילו באמת יהודי הגולה זרים לנו, ואין עתידות בניהם ובנותיהם נוגעים לנו כלל, כאילו לא איכפת לנו כלל, אם בניהם ובנותיהם יהיו נתונים לעם אחר, ילכו אל מקום משם לא ישוּבו.  או כאילו אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל, כמובן, אם תעמוד על הגובה הדרוש, אינה כלל תריס בפני התבוללות, ואין כוחה יפה כלל במובן זה מאוניברסיטה זרה.  או כאילו השפעת האוניברסיטה עברית בארץ-ישראל גופה ומחוצה לה, עלינו ובמובן ידוע גם על אחרים, אינה שווה כלל, או יוצא שכרה בהפסדה, או נוחה לנו השפעת אוניברסיטה צרפתית, אשר לפי הנשמע, אומרת ממשלת צרפת לזכות בה את ירושלים.

יפה היא הטענה, שהאוניברסיטה בארץ-ישראל תביא הפסד ליישוב ולעבודה.  איזו תעודת-עניות ליישוב ולעבודה! אוי ואבוי היה ליישוב ולעבודה, לוּ היה באמת הדבר כך.  אז לא היה היישוב והעבודה שווים כלום גם בלי האוניברסיטה, כי הרבה שלוחים לצרת ישראל, ובייחוד, איזו תעודת-עניות לרעיון העבודה.  מה ערכו ומה כוחו, אם אוניברסיטה עברית דוחקת את רגליו!

אמנם כן, תרבותנו העתידה עם כל המתייחס לזו צריכה לצמוח מן האדמה, מן העבודה על האדמה.  אבל הרי אין לשכוח, כי עם ישראל אינו קטן שנולד, אשר רק מהיום מתחילה התפתחותו הגופנית והרוחנית, וכי אינו יכול לשוב ולהתחיל הכול מחדש.  מן האלפא-ביתא עד האוניברסיטה.  לא גרעין חדש, כי אם אילן ששרשיו וגם ענפיו מרובים, עומד להישתל באדמת מטעו, אשר בה יצמח מחדש ויחיה מחדש.  התחדשותנו דורשת מאתנו לקבל את העבודה בתור ערך חדש בחיינו, בתור יסוד חדש לכל הרכוש הרוחני, שנרכוש בעתיד, אבל לא לעזוב את הרכוש הרוחני שכבר רכשנו לנו.  אינני יודע, אם יש כאן מקום למתנגדי 'הרוח' להסתייע במאמר הידוע 'כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש', אשר רבים אוהבים כל כך להסתייע בו בכל הזדמנות רצויה, אבל החיים אינם מסתייעים בו לעולם.  אם ראית אדם חולה, מוכה שחין מכף רגלו ועד קדקדו, לקוי בכל איבריו ובכל נשמתו, – לא תאמר: כדי להחיותו צריך להמיתו, צריך להרוס את הגוף כדי לבראו מחדש או צריך להסיר ממנו את נשמתו הלקוּיה ולתת בו נשמה חדשה, חיה ובריאה.  אם רופא חכם ונאמן אתה, תרפא את הגוף ואת הנפש כמו שהם, עד אשר כל שחין וכל ספחת יפלו מאליהם, עד אשר ישוב הגוף ותשוב הנפש ויתחדשו מאליהם.

 

ב

בקולות וברקים מתקומם א. צ. על ה'תיאולוגיה הלאומית', על 'הרוח' וכו' (עי' מאמרו 'אוניברסיטה'), אבל גם השקפתו אינה אף היא אלא מין 'תיאולוגיה' מהופכה, מין 'תיאולוגיה' מודרנית, מין אמונה שכל הצרות באות רק מתוך ה'תיאולוגיה הלאומית', מתוך 'הרוח' וכו'.  רק 'תיאולוגיה' יש לה סיבה אחת, סיבה ראשונה לכל חזיונות החיים, רק 'תיאולוגיה' יכולה לדבר בטוֹן כל כך בטוח, בטוֹן של 'ויעשו בני ישראל הרע בעיני בעל החומר או בעיני 'המורדים' שלנו וילכו ויעבדו את הרוח וכו'.  או האוּמנם 'הרוח' הביאה לידי כך, שאין לנו בארץ-ישראל קרקע תחת רגלינו, שאין לנו ידים עובדות, ש'איננו מבקשים דרכי יישוב, שיתנו לחם להמוני עם' (כאילו רק בבקשה תליא מלתא)? אמנם הרבה רעה הביאה לנו במובן זה הרוחניות היתירה, יותר נכון הרוחניות הריקה, אבל בשום אופן לא יותר מן החומריות היתירה, בשום אופן לא יותר.  רק 'תיאולוגיה' יש לה שבּלוֹן אחד קבוע לדרכי כל בני האדם ולדרכי כל העמים, יש לה נורמה אחת קבועה לכל מידה ממידות הנפש, באופן כי מי שמידות נפשו אינן לפי הנורמה, הוא בעיניה לא נורמלי.

פשוט פלא, עד כמה האנשים האלה יודעים משקל לרוח האדם: כך וכך גרם רוחניות ביותר, אדם נורמלי, עם נורמלי, – יותר מזה – 'תיאולוגיה לאומית', 'רוח' וכו'.  ואם נשאל: אולי עם ישראל מטבעו, מתוך עצם תכונת נשמתו הלאומית, יותר נוטה לרוחניות מעמי אירופה? ואם נוסיף לשאול: הלא גם התורה ניתנה לישראל עוד לפני בואו אל הארץ, כלומר אם מאמין אתה בזה או לא, אבל העם הלא האמין בזה, הלא האמין בזה עוד משנים קדמוניות? הלא האמונה הזאת כשהיא לעצמה אומרת דבר-מה? ולא זה בלבד: הלא גם כל חיי הם מיום היוולדו עד היום מדברים ברוח כזו? או אם נשאל: הלא גם הרגשתנו הבלתי-אמצעית, הכרתנו העצמית, הכרת ה'אני' שלנו אומרת דבר מה במובן זה ועֵדוּתה הלא בוודאי נאמנה, שהרי מה יש לאדם אחרי עדוּתו של 'האני' שלו? אבל הלא גם 'אני' זה, כמו גם 'האני' הלאומי שלנו, הוא פרי 'התיאולוגיה הלאומית', הלא גם 'אני' זה, כמו גם האני הלאומי שלנו, צריך תיקון ושינוי יסוד על פי השבלונה הידועה! הלא כולנו צריכים להיות אחרים! כידוע ליודעי ח"ן.

עוד יותר נפלא, עד כמה פשוט וברור בעיני האנשים האלה כל עניין התחייה הלאומית, עוד יותר פשוט וברור מאשר בעיני בעלי 'הרוח'.  צריך 'לבקש דרכי יישוב, שיתנו לחם להמוני עם', 'על פת לחם יפשע גבר ובפת לחים מחזירים למוטב גם רעים וחטאים', 'בחומר ובגוף בריא משיבים את הרוח למקורו ולעצמיותו ולא ברוח ובדברי נבואה'.  רעיון – מאן דכר שמיה!

אשרי האיש הרואה את הדברים באספקלריה מאירה! מי שאין לו אספקלריה כזאת לא מיד 'התיאולוגיה הלאומית' ולא מיד 'התיאולוגיה' המודרנית, מי שמביט בעיניים פשוטות, הוא מוכרח לאמץ את כל כוח ראייתו בשביל לראות את הדברים לכל עומקם, ולעבוד עבודת מחשבה מרובה בשביל לברר לעצמו מה שהוא רואה.  הוא מוכרח לבקש, לחפש, להתחבט כצפור בכלוב צר.  ובכמה עולה הדבר הזה לנפשו, ידעו רק מי שאין להם אספקלריה מאירה.

לא קשה להביא ראיה מעמים אחרים על ישראל, ובכלל לא קשה להביא ראיות.  אבל הלא צריך להביא בחשבון, כי אינו דומה עם, שנעקר משורשו, מפוזר ומפורד, לעמים חיים בארצם ומושרשים באדמתם.  הלא אין להקיש מעם חי, מסודר ומאורגן, אשר כל פעולות החיים נעשות בקרבו באופן אורגני, אשר בעל כורחו הוא חי ובעל כורחו הוא עובד עבודת חיים, על עם, אשר במובן המדיני הוא מת ונמצא במצב ההתפרדות, אשר אלה מבניו העובדים בעל כורחם, אינם עובדים עבודת חיים במובן הלאומי, ואלה העובדים עבודת חיים, אי-אפשר  שיעבדו בעל כורחם, אפילו יבואו כל חכמי הסוציולוגיה ויוכיחו לך מכל התורות והמדעים את ההפך.  החיים אינם מודים בשום תורה, לא רק בתורת 'הרוח', כי אם גם בתורת הסוציולוגיה.  אם ביחס לעם חי עוד אפשר שתהיינה הדעות מחולקות, אם החומר הוא המניע הראשי והעיקרי בחיי החברה או הרוח, הנה בשביל לעורר עם מת במון המדיני לתחייה, בשביל להביא את הפרטים הנפרדים לידי כך, שישאו ויסבלו את כל חבלי הקליטה בארץ לא נושבת, את כל היסוּרים של שינוי אופן החיים מחיי חנווני, סרסור וכו' (שכאלה הם חיי רוב בני עמנו) או אפילו רק מחיי פועל בארץ תרבותית לחיי פועל בארץ לא-תרבותית, – בשביל דבר כזה בוודאי אין כוחו של החומר גדול, של החומר, שאין לו בעולמו אלא חיי הפרט, חיי השעה של הפרט.  אפילו אם נמצא דרכי יישוב נפלאים במינם, אשר באמת יתנו לחם לשובע להמוני עם, גם אז לא יבואו מהמוני העם אלא אנשי 'הרוח', בעלי הנשמה היתירה או בעלי 'התיאולוגיה הלאומית'.  כי לא על הלחם לבדו יחיה מי שבא בשם החומר, כי מבקש הוא גם בשר וגם דגים ('זכרנו את הדגה' עדיין מצלצל באזנינו גם היום) ועוד ועוד בלי די.   ולא מן הסברה אני לומד את זה, כי אם מן החיים.  כמה ראינו פה מן המין הזה שהיה להם או שהיו יכולים בנקל להגיע לידי כך שיהיה להם לחם לשובע ואולי גם יותר מזה, וביניהם כמה 'פועלים ממש', 'בעלי שרירים חזקים' שהשׂתכרו פה יפה, ובכל זאת עזבו את הארץ? האם מעט מספר אלה ממספר העוזבים את הארץ, מפני שבאמת אין להם לחם לשובע, מפני שבאמת אין להם במה למלא את הצרכים ההכרחיים? כמדומני, כי בשום אופן לא מעט.  יותר מזה.  אפילו אלה, שאומרים, כי מחוסר לחם הם עוזבים את הארץ, לא תמיד הם מדברים אמת.  רבים מהם מבקשים לא לחם ולא מילוי הצרכים ההכרחיים, כי אם חיים אחרים ופרנסה אחרת, פרנסה, אשר תתן להם את האפשרות לקוות, כי בזמן מן הזמנים יחיו 'חיים של יום טוב'.  וחיים כאלה ופרנסה כזו עוד זמן רב לא יימצאו בארץ-ישראל אפילו אם נלך בדרכי היישוב של א. צ. וחבריו.  עוד זמן רב יהיו בעלי 'התיאולוגיה הלאומית' מוכרחים להכשיר את הקרקע.

יאמרו מה שיאמרו ומי שיאמרו, רק אידיאל גדול, אידיאל אנושי, עולמי, השואף לחדש את החיים, לחדש את האדם, – רק אידיאל גדול כזה עלול למשוך את הלבבות ולהחיות את הנפשות ביחד עם הגופות, רק אידיאל כזה עלול לחבר את כל הפרטים לגוף אחד ולמלא אותו רוח חיים.  זה היה כוחה של הדת בימי קדם, זה היה כוחה של הדת בימי נביא האיסלם, אשר עוררה עם גדול ונתנה לו כוח לכבוש ארצות רבות.  מובן וידוע, כי לכל אלה ישנם ביאורים יותר מדעיים, יותר רציונליים.  אולם אני הלא מדבר לבני תמותה פשוטים, לבני-אדם, שגם נפש האדם העלובה יש לה אילו זכויות בעיניהם, יש לה איזה כוח בעיניהם, לפחות, באותה המידה, שגם היא ראויה בעיניהם לבוא בחשבון.  כוח הרעיון גדול על נפש האדם, במידה ידועה על נפש כל אדם.  ואפילו הסוציאליות המרכסיסטית, המדברת רק בשם החומר, כוחה גדול על מחזיקיה רק ברעיון שבה, כי רק בכוח הרעיון הם עושים לפעמים מעשים של מסירות נפש נפלאה; ואם הם לא עקביים, הרי זה רק הצלחתה.  ההבדל במובן זה בין בעלי המחשבה והרגש ובין רוב בני-אדם הוא במידה ידועה בזה, שרוב בני-אדם עלולים להימשך רק אחרי רעיון שכבר נתקבל, שכבר רואים את פעולתו בחיים, והעיקר, שכבר בא עליו ההסכם הכללי ושכבר לא נחשב לבטלנוּת להימשך אחריו, לחשוב על פיו, להרגיש על פיו ולדבר בשמו.  על כן דרכם של אלה להתחבר לאיזו תנועה בשעה שהיא כבר חזקה למדי, בשעה שהיא כבר חזקה למדי, בשעה שהיא כבר זרם, המושך אותם ונושא אותם.  לברוא תנועה חדשה, לתת את הדחיפה הראשונה לתנועה, – זהו תמיד תפקידים של יחידים.  מכאן הטעות, שרבים טועים להעריך את רוחבו של הרעיון על פי כמות המחזיקים בו או המסוּגלים להחזיק בו בראשית צמיחתו או על פי שטח חיי החברה שהוא מקיף.  רעיון הציונות המדינית נחשב מטעם זה ליותר רחב מרעיון הציונות הרוחנית.  אולם בעולם האידיאלים אין הרוחב נמדד בכמוּת, בהיקף, כי אם באיכוּת, בעומק, בכוח היצירה שבו, בכוחו לחדש רוח אדם בקרבו.  ואם בתחילה יהיה מספר המחזיקים בו קטן, הנה לאחרונה ישגא מאוד.

חולשתו של הרעיון על דבר 'המרכז הרוחני'[2] הוא לא במה שהוא לא די רחב, כי אם במה שהוא לא די עמוק.  זהו רעיון שאין לו תוכן נושא את עצמו.  מרכז לרוח, – לאיזו רוח? אם לרוח, אשר תיברא מתוך חיים לאומיים נורמליים, הרי זה אותו מקלט בטוח'[3] רק בהיקף יותר מצומצם ובצורה פחות שלמה, כלומר מקלט לא בשביל כל העם, כי אם בשביל חלק מן העם, ולא בטוח; או, אולי יותר נכון, הרי זה חלק מן הרעיון על דבר 'המקלט הבטוח' שהרי הרעיון על דבר המקלט הבטוח בהכרח כולל בקרבו גם שאיפה להתחדשות חיי העם ברוח היהדות, כלומר ברוח היהדות החיה בנשמת העם.  ואם זה מרכז בשביל הרוח שכבר נברא, בשביל היהדות אשר בספרים, הרי זה רעיון על דבר מרכז התורה רק בצורה מודרנית, ולא רעיון של תחייה או רעיון של תחייה במובן מצומצם מאוד: עם שב לתחייה – בנידון דידן הקיבוץ אשר יתרכז בארץ-ישראל – אינו זקוק לאמצעים מיוחדים בשביל לחדש את רוחו או בשביל לשמור על טהרת רוחו על פי ספרים, כי רוח מתחדשת מתוך החיים ונשמרת בתוך החיים.  וכן הוא הרעיון

על דבר 'תחיית הרוח' בכלל.  'תחיית הרוח' באיזה מובן? אם במובן התכלית האחרונה של כל התנועה, הרי זה שוב אותו 'המקלט הבטוח; ואם במובן כוח מעורר לתחייה, הרי צריך שלרעיון על דבר תחיית הרוח יהיה תוכן נושא את עצמו, שהוא מקור הכוח.  תחיית הרוח (אם הפרטית או הלאומית) הרי היא התרוממות הרוח עד לאותה המעלה, אשר העצמות (אם הפרטית או הלאומית) באה בה לידי גילוי באופן היותר שלם.  היא איפוא כלי קיבול לרעיונות גדולים, מעוררים, אבל בעצמה לא תוכל לשמש רעיון מעורר, מעורר מתמיד, מעורר בלי הפסק.  היא תוצאה מתוך סיבות ידועות ואינה יכולה להיות סיבה לעצמה.  להרים את הרוח הלאומית עד לאותה המעלה יכולים תנאי חיים לאומיים נורמליים (בנידון דידן – מקלט בטוח, אם כללי או חלקי), ולהרים את רוח האישים הפרטים, בכדי שישאפו לתחייה לאומית, יכול רעיון אנושי גדול חדש, אשר ימצא את ביטויו השלם בתחייה הלאומית.  רעיון מעורר לתחייה כזה היה בימי אבותינו יוצאי מצרים הרעיון הדתי, התורה, שיש בה השקפת עולם שלמה, שיש בה רעיונות אנושיים ולאומיים גדולים, שכוחם רב לעורר לתחייה עם שיצא מעבדות לחרוּת.  אולם רעיון על דבר תחיית הרוח על-ידי הרעיון על דבר תחיית הרוח – זוהי רקידה על מקום אחד; בכל אופן, גם אם נביא בחשבון, כי התחייה הלאומית מקבלת ביחס לפרט צורה של רעיון לאומי, אבל כוח מעורר מתמיד אין ברעיון הזה.  הרעיון הזה דומה הרבה לרעיון על דבר העבודה לשם כיבוש העבודה, ולא לחינם אתה רואה כי אחרי כל מה שנאמר ונכתב על דבר תחיית הרוח במשך יותר מעשרים שנה.  עדיין הרוח במקומה עומדת.  ואם בתחילת פעל הרעיון על הלבבות בחידוּשו, כמו שפעל בתחילה הרעיון על דבר כיבוש העבודה, הנה לבסוף תש כוחו, והיום לא רק שאינו מוסיף עוד כוח לתחייה, כי אם גם במידה ידועה להפך: מותר, כמדומני, לומר, כי הוא אחת מן הסיבות לאותה המלאכותיות, ההתהדרות,לאותה התחייה הקינומטוגרפית, שאנחנו רגילים כל כך לראות בארץ-ישראל.

רעיון אנושי גדול, שיש בו כוח מעורר גדול ומתמיד, הוא הרעיון על דבר תחיית החיים על-ידי העבודה והטבע.  להרחיב את החיים ולהעמיקם לתוך חיי הטבע, לתוך חיי עולם על-ידי העבודה בתוך הטבע והחיים בתוך הטבע – זהו רעיון, הפותח שער חדש ורחב למחשבה, להרגשה, ליצירה, לחיים.  יחס חדש אל הטבע, יחס חדש אל האדם, יחס חדש של האדם אל עצמו, יחס חדש אל החיים.  מרחב לכל אדם להביא לידי גילוי את עצמותו באופן היותר שלם.  חיי נפש וחיי גוף ממקורם, נקיים לפחות מאותה הזוהמה, שהיא יותר פרי חיי העיר מאשר פרי האדם, נקיים מאותם המיקרובּים, הבאים מאווירה של עיר.  ומי יודע? אולי ימצא כאן האדם איזה דרך להשלים עם הטבע, איזה דרך להבנה הדדית...

יותר מזה.  הרעיון הזה לא רק שאינו סותר את היהדות, את 'הרוח' וכו', אלא שהוא, על פי האמת, פרי רוחה של היהדות האמיתית.  הוא מעמיק ומרחיב את היהדוּת, במידה שהוא מעמיק ומרחיב את רוח האדם, את מוסריותו של האדם.  הוא באמת משיב לתחייה את היהדות, את רוח היהדות האמיתית.  כוחה של היהדות הרי הוא בעיקר לא במה שהיא השקפת-עולם מיוחדת, כי אם במה שהיא יחס מיוחד של האדם לכל מה שאינו הוא עצמו וגם לעצמו.  'קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלהיכם' – אינו השקפת עולם חדשה (ביחס לזמן, שהדברים נאמרו בו), כי אם יחס חדש, יחס חדש של האדם אל הטבע, אל האדם, אל עצמו.

היהדות הרי העמידה את כל המוּסר על האמת, בניגוד לנצרוּת, שהעמידה את כל המוסר על האהבה.  האמת מביאה בהכרח לידי כל מידה נכונה ולאחרונה גם לידי אהבה, שאינה אלא פרי האילן ולא שורשו.  בעוד שכל מידה, אף היותר נעלה, שאינה עומדת על האמת, אפילו האהבה, שאינה עומדת על האמת...  אבל מי כמונו, בני שראל, יודע את טעם האהבה, שאינה עומדת על האמת!...  אולם האמת אינה יודעת פשרות עם עצמה, היא אמת עד הקצה האחרון, כי רק באופן כזה היא אמת ורק בזה כוחה גדול.  ואם מאמינים אנחנו, כי גדול כוח היהדות, – הרי כוחה גדול רק באמת הקיצונית שבה.  והאמת, האמת הפשוטה, האמת בלי חכמות, אומרת ברור, כי החיים על עבודת אחרים, כי הפרזיטיות בכל צורה שהיא, אפילו אם תיתן לה את הצורה היותר אסתיטית, אפילו אם תטהרה בק"ן טעמים על פי כל התורות שבעולם, אינה יכולה לשמש יסוד ל'צדק מוחלט' או אפילו לצדק שאינו מוחלט, ובכלל לכל אותם הדברים הטובים, הנכנסים לאינבנטר של מוסר היהדות.  האמת אומרת: בזיעת אפיך, או יותר ברור, בכוח ידיך תאכל לחם, אם רודף צדק אתה, אם אדם מוסרי אתה ! ולאלה הבאים בכוח היהדות, לאלה, המקנאים כל כך קנאת היהדות מכל מי שאינו חושב כמוהם, החרדים כל כך על תחיית רוח היהדות אולי לא למוֹתר היה להחיות ביחד עם 'הרוח' גם את האמת.

*

לא פה המקום לברר יותר את הרעיון הזה, שכבר מצא ובוודאי עוד ימצא את ביאורו ב'הפועל הצעיר',.  אבל דבר אחד צריך לברר, כי כאן מקומו.

ובזה אני פונה בעיקר לחברי בדעה ובעבודה.  חברי צריכים לברר לעצמם בירור גמור, איך הם מתייחסים אל העבודה.  אם הם רואים בעבודה דבר שצריך בלוע את כל האדם, בלי להשאיר לו את החופש למלא את צרכיו העליונים, למלא את תשוקתו לדעת, לאמנוּת וכדומה, הרי אין זה רעיון העבודה, הבא להרחיב את החיים ולהעמיקם ולא לצמצמם ולהחשיכם.  הרי זה אותו היחס הרגיל אל העבודה , הנהוג כל זמן שרואים בעבודה רע הכרחי, שכל מי שיש לו איזה כשרון שכלי, הנותן לו אפשרות להתפרנס באופן יותר קל, בורח ממנה, והיא נשארת רק בחלקם של עניי הרוח ומחוסרי כשרון שכלי, שאין להם אפשרות להיפטר ממנה.  ואם חברי רואים בעבודה רעיון של התחדשות החיים, הרי הם צריכים לראות ברור, כי כאן יש שינוי ערכין מתוך החיים ובתוך החיים, כי החיים בעצמם דורשים אותו, אם חפצי חיים אנחנו.  כל זמן שנחזיק בדעה הבנלית, כי העבודה וההשכלה סותרות זו את זו, כי מי שעובד אסור לו להיות בעל השכלה גבוהה, ובעל השכלה גבוהה אי-אפשר לו לעבוד, הרי כל רעיון העבודה הבל.  כי מה ערכו של רעיון, שאינו נותן לרוח לעלות, כי אם דורש ממנה לרדת! צריך שיהיה ברור, כי רעיון העבודה בא להוסיף חיים ואור ולא לגרוע, הוא בא להכריז, כי מי שגמר את האוניברסיטה, ובכלל כל בעל השכלה, אף היותר גבוהה, צריך גם הוא לעבוד, ולא כי מי שעובד לא צריך לגמור את האוניברסיטה או לא צריך להיות בעל השכלה גבוהה.  השכלה אמיתית היא רכוש גדול, שאסור למנוע אותו מן העובד בזיעת אפיו, אם בעל נפש ובעל כשרונות הוא.  כי העניות ברוח היא הרבה יותר קשה לאדם בעל נפש מן העניות בחומר.  יותר מזה, השכלה אמתית היא אור, הנחוץ לנו בשביל להאיר בו את דרך הרעיון.

 

ג

כל זה כלפי הצד האחד, כלפי המתנגדים לאוניברסיטה.

והצד השני, הצד הלוחם בעד האוניברסיטה, – האמת אגיד, כי אני מתקשה למצוא מבטא נכון לרגש הקשה, הכרוך בעקב המחשבה על הצד הזה, מבטא, שיבטא ולא יחלל.  כמדומה לך, כי האנשים האלה, המדברים בשם רוח העם, בשם רוח האדם, בשם התחייה, בשם כל הדברים הקרובים כל כך אל הלב, בשם כל הדברים, המדברים ברור כל כך בעד עצמם, – כמדומה לך, כי  האנשים האלה עלולים יותר מכול להבין מה שהדברים האלה מביעים.  אבל באמת מבינים הם את זה הרבה פחות מן הצד שכנגד, המבין לפחות, כי יסוד היסודות של כל עבודת הרוח הוא עבודת כפיים ממש, כלומר יסוד היסודות לא במובן הכלכלי, כי אם במובן המוסרי, במובן יסוד של אמת לכל בניין הרוח.  האנשים אלה מביאים נזק לרעיון, שהם לוחמים בעדו, הרבה יותר ממה שמביאים המתקוממים כנגדו, כי מחללים הם אותו בעיני כל בעל נפש, בעיני כל מי שאינו יכול לאמור 'קדוש' למה שאינו עומד על האמת (למשל, צדק, העומד על פרזיטיות!) ולמה שמתחלל על ידי הצטלמות בכל הזדמנות רצוּיה ושאינה רצוּיה ועל-ידי קינומטוגרף.  האנשים האלה, שהיו צריכים בכל כוחם ומאודם ללחום בעד העבודה העברית, שהיו צריכים יותר מאחרים להבין את רעיון העבודה, שהיו צריכים, לוּא היו באמת נאמנים לרעיונם, לוּא היו באמת יורדים לסוף עומק רוח האדם, לסוף עומק רוח היהדות, להעמיד את רעיון העבודה במרכז מחשבותיהם, להעמיקו ולהרחיבו, – האנשים האלה יוצאים ידי חובתם במה שאינם לוחמים נגד העבודה העברית או במה שהם מדברים בשבחה, וכל התנהגותם במובן זה היא ככה, שלא רק שאינה מוסיפה כוח לרעיון העבודה, כי אם לעתים לא רחוקות ממש להפך.

הדברים ידועים.  אני אגע בזה רק בנקודה אחת, המעניינת מאוד מצד עצמה והנוגעת בעצם השאלה על דבר האוניברסיטה.

הרבה מדברים אצלנו – ואולי גם חושבים הרבה – על דבר החינוך, הרבה לומדים לדעת את החינוך ואולי גם עושים הרבה ביחס לחינוך, אבל מסופקני, אם יוצרים הרבה בספירת החינוך (אני מטעים כי אני מדבר בחינוך ולא בהוראה).  קשה מאוד, אבל גם גדול מאוד תפקידו של המורה בתור מחנך, גדול הרבה יותר מאשר בתור מלמד תורה ודעת.  המורה המחנך, אם לציירו לנו באותה הצורה שתפקידו דורש את זה, צריך קודם כל להיות פילוסוף, בעל השקפת-עולם שלמה משלו, כלומר בטרם בואו לחנך אדם, הוא צריך לדעת את האדם, ואין אדם יודע את האדם אלא מתוך האדם שבו בעצמו, מתוך העולם אשר בלבו.  הוא צריך להיות בן הטבע, שהרי תפקידו לחנך את האדם לא רק בתור פרוֹדוּקט חברותי ולאומי, כי אם בעיקר, בראש וראשונה בתור חזיון קוסמי, שהרי בשביל האדם – בנידון דידן בשביל המתחנך – אין כל העולם אלא בו בעצמו.  החינוך אינו נלמד על פי ספרים או על פי תורה שבעל פה, כי המחנך בעצמו צריך להיות הספר או התמונה החיה, כלומר החניך צריך לראות מאליו, בלי כל הערה מצד המחנך, מה שהמחנך יצר ויוצר מעצמו, מתוך תכונת נפשו, בשביל שהוא, החניך, יבוא לידי הכרה, כי גם הוא צריך ויכול ליצור מעצמו דבר-מה, ובשביל שיבקש וימצא מהו הדבר שהוא יכול ליצור מעצמו, מתוך תכונת נפשו הוא.  לפיכך צריך המחנך להיות אדם חי, אדם, שחייו הם יצירה שאינה פוסקת.  מובן, כי לא כל מורה מחנך יוכל להגיע למעלה כזאת, אבל כל מורה מחנך צריך, כמדומני, לשאוף לזה.  צריך לראות בזה אידיאל של מורה מחנך.

מתוך השקפה כזאת על תפקידו של המחנך, האם אפשר יחס אדיש כזה,שאנחנו רואים מצד המורים שלנו בארץ-ישראל? חזיון לאומי ואנושי גדול בא לידי גילוי לעיניהם, הולך ונוצר לעיניהם – מי יודע – אולי גרעין של חיים חדשים, של אדם חדש, של עולם חדש – והם אינם שמים לב: אין זה מעניינם, אין זה כתוב בספרי החינוך! רעיון העבודה רואה את כל החיים האנושיים מאוחדים לאחד עם חיי הטבע, את כל התרבות האנושית בצורת שותפות לטבע ביצירה, במחשבה, בשירה, בצער, – ובשביל המורים אין כאן מקום להתבוננות, למחשבה, להתעמקות! רוח היהדות, לכל אמיתו ולכל עומקו של המובן, מתפרצת לבוא לידי גילוּי, לשוב לתחייה אמיתית, – ואין דבר: אין זה כתוב בספרי 'הרוח'!

יאמרו: חלומות, דמיונות, הזיות, אבל מי כמורה המחנך, מי כאדם, הנועד על פי עצם תפקידו להכיר את החיים, להכיר את האדם, את נפש האדם ממקורם הראשון, – מי כמוהו צריך לדעת את ערך החלומות הגדולים, את ערכם בחיי אדם, בייחוּד, בחינוך האדם? מי כמוהו צריך לדעת להבדיל בין הזיה ובין חלום גדול? הזיה אין כוחה גדול לקחת את נפש האדם החושב והמרגיש, לקחת לקיחה שלא על מנת להחזיר, ואם אתה רואה אנשים  צעירים, בכל אופן לא מן הגרועים שבצעירי עמנו, נותנים נפשם על רעיון, נותנים לו את מבחר שנותיהם ואת מיטב כוחותיהם, הרי, אם בעל נפש אתה, לא תוכל לומר, כי הרעיון הזה הוא הזיה, הרי בעל כורחך תאמר, כי הוא לפחות חלום גדול.

כמה חיים, חיים ממקורם הראשון היו המורים יכולים לשאוב מתוך תנועת העבודה בארץ-ישראל, וכמה מחשבה היו יכולים להכניס לתוך תנועת העבודה, לו הכירו, כי התנועה הזאת אינה תנועה של איזו כנופיה, כי אם תנועה לאומית ואנושית, אם כי בראשית צמיחתה, כי רעיון העבודה לא פחות קרוב להם, למורים, לא פחות שלהם ממה שהוא של העובדים בעצמם.  כמה היה זה משפיע על הסביבה, על התלמידים, השפעה בלי מלים, בלי תעמולה, רק מתוך עצם החיים! כמה סיוע מוסרי היה זה מביא לעובדים, כמה כוח היה זה מוסיף לתנועה הרכה, הזקוקה כל כך לאוויר צח, לאור טהור! אולם העיקר, אז היה נברא או בא לידי גילוי הקשר שבין בית-הספר (הנמוך והגבוה יחד) ובין החיים, כי בית-הספר היה מקבל השפעה מן החיים, וממילא היו גם החיים מקבלים השפעה מבית-הספר.  ומתוך כך היו רואים קשר גם בין העבודה והאוניברסיטה,ולא היה עניין אוניברסיטה עברית בארץ-ישראל כל כך רחוק גם מעיני אחרים, גם מעיני אחדים משלנו, שעתה הם רואים בה

הפסד לענייננו.

היו ימים, ולא רחוקים כל כך, אשר כל בני עמנו מקטן ועד גדול ידעו, כי את התורה צריך ללמוד לשמה, כי אסור לעשות את התורה קרדום לחפור בו או עטרה להתגדל בה.  אז לא היה רחוק למצוא בעל מלאכה פשוט, בעל עגלה וכדומה גדול בתורה.  היום יודעים כל בני עמנו מקטן ועד גדול, בייחוּד, מאלה שקיבלו או השואפים לקבל את התורה האירופית, כי הדעה הזאת עבר זמנה, כי הוא דעה בטלנית או עוד גרוע מזה, ובכל זאת אינני חושש לשאול את כל מי שיש לו מחשבה משלו, את כל מי שיש לו נפש משלו: האומנם הדעה הזאת בטלנית היא? האומנם תכלית ההשכלה היא להיות 'בן תרבות', השואף ליהנות הנאת הגוף והנאת הנפש מפרי התרבות של זמנו, כלומר השואף להיות שבע בגוף ושבע ברוח מעמל אחרים? האם אין ההשכלה האמיתית כשהיא לעצמה רכוש, העושה את האדם לעשיר, שאסור לו להתפרנס משל אחרים? או האומנם מסתירה לו ההשכלה לחיות חיים יותר רחבים מחיי פועל חרוץ, משתכר יפה, כל זמן שיש בעולם מאות מיליונים אנשים, שאין מתירים להם לאכול לשובע נפשם מפרי עמלם? האם אין זה כלל מחנך להשפיע במומן זה השפעה רצוּיה על חניכיו? ובפרט האם אין זה מחובת מחנך משלנו, ובפרט מאלה המדברים בשם 'הרוח', בשם היהדות, בשם התורה?

הנה עבודה של תחיית היהדות אמיתית! יאמרו מה שיאמרו, תורה לשמה היא ערך מוסרי גדול, אשר היהדות הוקירה אותו וטיפחה אותו במידה שאין למעלה הימנה.  את הערך הזה היו צריכים המורים לקבל, להחיותו ולחדשו.  הם היו צריכים להשפיע על תלמידיהם את האמת הפשוטה והברורה, שכל סופיסמים שבעולם לא יבטלוה, כי את התורה והמדע צריך ללמוד לשמם, כי אדם ישר, אפילו אם הוא גמר או ובפרט אם הוא גמר בית ספר בינוני או גבוה, חייב לעבוד ואסור לו לחיות על עבודת אחרים, אסור לו להשביע נפשו, לעשות מטעמים לחכו מזיעת אפיהם של אחרים.

אבל האם זאת היא יהדוּת? האם המורים בעצמם אינם חושבים את הדעה הזאת לבטלנית?

 

תרע"ג (1913)

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] י. וילקנסקי

[2] הכוונה היא לציונות הרוחנית של אחד-העם, אשר לפיה ארץ-ישראל לא תוכל לקלוט מבחינה כלכלית את כל מיליוני היהודים מכל ארצות הגולה, ועליה להיות מרכז לאומי רוחני ליהדות ומאחד ומקשר את כל העם.

[3] הכוונה היא לציונות המדינית, אשר תכניתה ('תכנית באזל') היתה, ליסד בארץ-ישראל 'מקלט בטוח' לעם היהודי.