_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תּוֹרַת הַסַּפְרוּת

שמואל ליב גורדון

לתוכן הענינים

 

הקדמה

בשנים האחרונות נתעשרה ספרות ההוראה העברית בספרי-למוד רבים ושונים;  ואולם השנוי וההבדל שביניהם אינם אלא שנוי הסדר והבדל השטות:  אלה ערוכים על פי שטת התרגום הישנה, ואלה – על פי השטה הטבעית ההולכת וכובשת לה מקום יותר ויותר בעולם ההוראה העברית;  והצד השוה שבהם שכלם יחד סובבים רק על ציר אחד:  הם מורים דעת השפה העברית להשתמש בה על פי חקי הדקדוק;  אך אין עוד ספר למוד בשפתנו להורות דרכי הסגנון הספרותי בכלל, ותורת הספרות לכל חלקיה בפרט.  והחסרון הזה החל להיות מרגש בספרותנו.

כי הודות לספרי-הלמוד הטובים, חדל למוד השפה העברית להיות למין אפיקומן, שאין בו בנותן טעם וששעורו פחות מכזית, ורבים הם עתה בקרבנו הצעירים הלומדים את שפתנו וַעֲמֵלִים להשתלם בה.  הם מתקינים עצמם בפרוזדור השפה כדי להכנס אחרי כן לטרקלין הספרות, אך באין ספר מורה דרכי הספרות לכל חלקיה השונים, הם מגששים כעורים קיר;  קוראים הם ואינם יודעים מה הם קוראים;  באין להם ידיעה בתורת הספרות אינם מבינים לבקר ולנתח את החבור הספרותי, שהם הוגים בו אם ערוך הוא לפי חֻקֵּי הַיֹּפִי והטעם הטוב הַמְּקֻבָּלִים בספרות עם ועם.

רבים הם בקרבנו צעירים בעלי כשרון, פחות או יותר, החפצים לְסַגֵּל להם סגנון ספרותי, למען אשר יוכלו לעבד באיזה מקצוע בספרות, שהם מֻכְשָׁרִים לו;  ובאין ספר מורה יסודות התורה הזאת, תועים וטועים הם ואינם רואים ברכה בעבודתם הספרותית.  את החסרון הגדול הזה בא למלא הספר החדש הזה.

הספר הזה, הערוך על פי טובי הספרים ממין זה בְּסַפְרֻיּוֹת אֵרָפָּה, מכיל תורה שלמה של הספרות במובנה הרחב:  הוא מורה תורת הסגנון הספרותי, הפרוזי והשירי, לכל חקותיו, ואת תורת הספרות בעצמה לכל חלקיה השונים.  ואולם לא קֹבֶץ חקים ודינים יבשים מביא הספר הזה להוגים בו, כי מלא הוא דגמאות קטנות וגדולות (הכל לפי הענין) ממבחר ספרותנו העתיקה והחדשה, עד שמלבד החלק הלמודי הוא מכיל בקרבו חמר הגון למקרא, ממבחר עניני ספרותנו בכל מקצעותיה.

הספר מחלק לשלשה חלקים, ומבוא.  במבוא מְדֻבָּר על הָאֳמָנוּת וסעיפיה בכלל ועל תורת הספרות בפרט.  כן גם מבֹאָרִים בו:  מהות השפה, חבור המלים, המשפטים וחלקיהם והמאמרים לכל חלקי הַרְכָּבָתָם.

החלק הראשון הוא תורת הסגנון.  בו יבואו חקות הסגנון הפרוזי והשירי.  בסוף החלק הזה באה שורה אֲרֻכָּה של דֻּגמאות נבחרות מכל הסגנונים השונים וְהַמְּצֻיָּנִים בִּתְכוּנָתָם המיֻחֶדֶת בספרותנו.  בדגמאות האלה באו גם ענינים רבים, שעל פי תכנם שַׁיָּכִים הם לחלק השירה, אך מפני שפתם הפרוזית באו בחלק הזה.

בדגמאות האלה ימצא הקורא חמר קריאה רב הענינים ומרבה הגונים מפרי רוח טובי סופרינו בכל התקופות.

החלק השני הוא תורת הפרוזה. בו מבארת מהות הפרוזה וכל חלקיה השונים עם דֻּגמאות למופת ממבחר ספרותנו בכל המקצעות האלה.  בתורת הפרוזה הבאתי את כל החלקים הנמצאים בספרותנו העברית, והשמטתי חלק הַדְּרָשָׁה למחלקותיה, מפני שהחלק הזה איננו במציאות, וגם אינו יכול להיות, בספרותנו, כל זמן ששפתנו איננה מְדֻבֶּרֶת אפילו בפי חלק קטן מבני עמנו.

החלק השלישי הוא תורת השירה.  בו יבואו ראשונה משקלי השירה בכתבי הקדש, משקלי השירה למשוררי ימי הבינים (אחרי הפרק הזה באה שורה אֲרֻכָּה של דגמאות למופת ממבחר משוררי התקופה ההיא.)  והמשקלים החדשים.  אחרי כן באה תורת השירה לכל חלקיה הרבים והשונים.  אחר כל חלק וחלק באים פרקי שירה למופת מספרותנו העתיקה והחדשה.

בפרק שירת ההגיון נמנעתי מהרבות בשמות מלאכותיים, שאין בהם מושגים חדשים בְּתֹכֶן השירים, בלתי אם שנויים בצרופי החרוזים (כמו: הָרוֹנְדָה, הַגְּלוֹסָה, הַטְּרִיאוֹלֵט ועוד).  גם בפרק שירת העלילה השמטתי אותם הפרטים שמקורם בספרות היונים העתיקים ומהם קבלום גם העמים האריים, אך זרים הם בתכונתם לרוח ישראל.  לכל חלק מחלקי שירת העלילה הבאתי דֻּגְמָה מסופרי המופת המקוריים שלנו, אך בפרק הַטְּרַגֵּדִיָּה וְהַקּוֹמֵדִיָּה באו דגמאות מְתֻרְגָּמוֹת מחזיונות שכספיר וּמוֹלְיֵר, מפני שספרותנו דלה מאד במקצוע זה.  הנה כי כן מכיל הספר הזה תורת הספרות וכל חלקיה עם חריסטומטיה נבחרה לתכלית זו.

הספר הזה יהיה אפוא הקורס העליון לתורת שפתנו וספרותנו היפה. 

בסוף הספר באה רשימת השמות המלאכותיים הבאים בו והם מתרגמים רוסית וגרמנית.

אקוה, כי ספרי זה יביא תועלת רבה להוגים בו.

 

המחבר.

* * * * *

 

מבוא

§ 1.  הַטֶּבַע וְהָאֳמָנוּת

כל הדברים הסובבים אותנו, כל מה שאנו רואים, שומעים ויודעים, – הם או יצירי הטבע, מעשי ידי יוצר הכל, או מעשי ידי האדם ושכלו.  הימים, הנהרות, האגמים, היערות, האבנים ועוד כאלה, הם יצירי הטבע; התעלות, הגנים, בניני העץ והאבן וכל המכונות למיניהן, הם מעשי ידי האדם.  למעשי ידי האדם קוראים: אֳמָנוּת.  האמנות הוא עולם בפני עצמו בממשלת הטבע, והאדם – המושל היחידי המעביד את כל כחותיו החמריים והרוחניים, את כל בחינותיו, נסיונותיו וכשרונותיו להקדימו ולהביאו אל השלמות הרצויה.

 

§ 2.  הָאֳמָנוּת נֶחְלֶקֶת לִשְׁתָּיִם

שונים המה יצירי האמנות.  יש אנשים הבונים מסלות-ברזל, חופרים תעלות, עושים רהיטים, בגדים, כלים, מכונות ועוד דברים הדרושים לצרכי האדם החמרים;  אחרים בונים היכלים מפֹאָרִים, פוסלים פסילי שַׁיִשׁ, מְצַיְרִים תמונות, מחברים חבורים שונים – ספורים, רומנים ועוד.  הראשונים שמים את לבם ביחוד אל התועלת המעשית, ועל כן לא ישימו לב ביותר אל היֹפי וההדור במעשי ידיהם, כי אם שיהיו חזקים ומתאימים לתעודתם – למלא מחסורי החיים וצרכיהם;  האחרונים, להפך, שמים ראשית כל את מעיניהם בִּיפִי יציריהם והדורם החיצוני, למען אשר ימלאו את תעודתם הם – להביא ענג לרוח ונעימות לנפש, והתועלת היוצאת מהם איננה אפוא גשמית ומעשית, כי אם רוחנית ונאצלת.  לאמנות ממין הראשון קוראים: אֳמָנוּת מְכוֹנִית ולאמנות ממין השני – אֳמָנוּת יָפָה.

 

§ 3.  הָאֳמָנוּת הַיָּפָה וּסְעִיפֶיהָ

האמנות היפה נחלקת לחמשה סעיפים ראשים:

א. הַבִּנְיָה – האמנות לבנות בתים יפים, היכלים וארמנות תפארה מעץ, מאבן ועוד.

ב. הַפִּסּוּל או הַגִּלּוּף – לִפְסֹל מִשַּׁיִשׁ, לְגַלֵּף מחמר, להתיך מִמַּתֶּכֶת, לְחַטֵּב מעצם או מעץ פסילים, פְּרוֹטוֹמִיות ועוד.

ג. הַצִּיּוּר – לצַיֵּר בזִוּוּג צבעים שונים גופים ממינים שונים, תמונות, מחזות הטבע ואת האדם במצבים גופנים ורוחניים שונים.

ד. הַמּוּסִיקָה – להביע בקולות וצלצולים את מצבי הנפש השונים, כמו שמחה, תוגה, התרגשות, פחד, מנוחה ועוד.

ה. הַסַּפְרוּת – היא האמנות לתאר במלים גופים ומחזות שונים ולהביע מצבי הנפש השונים.  יצירי האמנות הזאת הם הנקראים בשם חִבּוּרִים, כמו: ספורים, רומנים, שירים, מחזות-תוגה, מחזות-שעשועים ועוד.  הספרות היא היותר נכבדה בסעיפי האמנות היפה, יען היא כוללת בקרבה במדה ידועה את כל התכונות הדרושות גם ליתר סעיפי האמנות היפה:  במלים נוכל לתאר גם היכל תפארה לכל פרטיו ולכל אָפְנֵי בנינו (הַבִּנְיָה), גם פסילים ומסכות ממראות שונים (הַפִּסּוּל), גם נופים ומחזות הטבע השונים (הַצִּיוּר), ולהביע את מצבי הנפש השונים (הַמּוּסִיקָה).

 

§ 4.  תּוֹרַת הַסַּפְרוּת

כאשר אם יאמר איש לבנות בנין יפה, או לציר תמונה יפה, לא די לו החמר בלבד – אבנים ולבנים, בד וצבע, כי דרושות לו גם הידיעה והיכלת לבנות וּלְצַיֵּר;  כן גם לא דַיָּה עוד ידיעת השפה בלבד לאיש החפץ לכתב איזה חבור כראוי, כי דרושה לו גם ידיעות וכללים המורים לדעת איך כותבים חבורים בכלל, וחבורים ממין ידוע בפרט.  וזאת היא תורת הספרות, המורָה את הכללים שנשתמש בהם, בחפצנו לחבר איזה חבור, או לבַקר ולנַתח חבור ספרותי הכתוב בידי אחרים.

ואולם בטרם נבאר את תורת הספרות לחלקיה, נבאר בראשונה את תכונת הדִּבּוּר בכלל וחלקיו בפרט.

 

§ 5.  הַמִּלִּים

אותות הדבור הפשוטים להביע בהם את מושגינו מכל הדברים הנמצאים בעולם, מצביהם וְיַחֲסָם זה לזה – הן המלים. בהן אנחנו משתמשים או להביע מושגי הדברים הנמצאים, למשל:  שֶׁמֶשׁ, יָרֵחַ, אֲדָמָה, הָר, יְרוּשָׁלָיִם;  או למושגי הדברים הַמָּפְשָׁטִים, למשל:  בָּרָק, זֹהַר, אָפֵל, מַחֲלָה, עָצְמָה, טוֹב, שְׁנַיִם, בְּעַד, לָכֵן.

הדבר הנמצא, שאנחנו מכנים אותו במלה ידועה, נקרא החֹמֶר, או הָעֶצֶם.

המושג המפשט שאנחנו מצַיְנִים אותו במלה ידועה, נקרא הַמּוּבָן או הַהוֹרָאָה.

הערה. מלות הקריאה שמשתמשים בהן בדבור, כמו: אוֹי, אֲבוֹי, אוֹיָה, אָח, הוֹי, הוֹ, אֲהָה, הָהּ, אלְלַי, הֶאָח, הֵידָד, – אין להן לא עצם ולא מובן.  הן אינן שמות לאיזה עצם ולא צִיוּנִים למושגים מפרטים, כי אם כאנחה או כקול קורא, שהם אך אותות החוש ואינן נחשבות למלות השפה.  בִּכְתָב נחשבות המלות האלה לאותות התרגשות של עצב או של שמחה.

 

§ 6.  חִבּוּר מִלִּים, מִשְׁפָּט

בשעה שאנחנו מדברים או כותבים, אנחנו מביעים איזה רעיון, והרעיון יוכל להיות רק אם ניַחֵס איזה מושג (תֹּאר או פעולה) לאיזה עצם;  על כן בשעה שאנחנו מדברים או כותבים איזה רעיון, צריכים אנחנו לחבר את המלה המצַיֶֶּנת את המושג אל המלה שֶׁנְּכַנֶּה בה את העצם, ואז יצא לנו:  או חבור מלים, כמו:  אנשים טובים.  או משפט, כמו: האנשים טובים.

יש גם אשר נביע איזה רעיון – אמנם לא שלם – במלה אחת, כמו: הַאֲנִי? – חָלִילָה! – דֹּם! –

חקי חבור המלים ויחסן זו לזו במשפט, על ידי נטית השמות, הפעלים והמלות, מבֹאָרים בספרי הדקדוק.

 

§ 7.  הַמִּשְׁפָּט

למלים אחדות הכוללות בקרבן רעיון שלם קוראים מִשְׁפָּט. בכל משפט יש נוֹשֵׂא ונָשׂוּא.  הנושא היא העצם או המושג, שעליו יְדֻבַּר במשפט;  והדבר האמור עליו הוא הנשוא;  למשל:  דָּוִד מָלַךְ, הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ, הַיוֹם גָּדוֹל, אַתָּה לֹא שָׁמַרְתָּ, לֹא טוֹב הַדָּבָר, הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ, הַשְׁמֵנָה הִיא?

במשפטים האלה המלים: דָּוִד, הָאָרֶץ, הַיוֹם, אַתָּה, הַדָּבָר, הַיֶּלֶד, הִיא, הן – נושאי המשפט, והאמור בהם: מָלַךְ, הָיְתָה תֹהוּ, גָּדוֹל, לֹא שָׁמַרְתָּ, לֹא טוֹב, אֵינֶנּוּ, הַשְׁמֵנָה – נשואי המשפט.

כל משפט מהשלשה הראשונים נקרא משפט חִיוּבִי, יען כי בהם יֵאָמֵר על הנושא דבר בחִיוּב;  כל משפט מהשלשה שאחריהם נקרא משפט שְׁלִילִי, יען כי בהם יֵאָמֵר על הנושא דבר בשלילה;  והמשפט האחרון נקרא משפט הַשְּׁאֵלָה.

הערה.  אם הנשוא הוא פעל, אז יבוא מחבָּר אל הנושא בלי כל קשור;  אבל אם הוא שם או תאר, לא יוכל לבוא בלי פעל העזר "הָיֹה" באחד מזמניו: הָיָה, הוּא, יִהְיֶה, הנקרא קשור המשפט.  אולם בזמן עָבָר יש שיחסר הקשור, אם הוא מובן מענין המאמר כמו:  וְאַבְרָהָם וְשָּׂרָה (היו) זְקֵנִים (בראשית י"ח י"א);  ובהֹוֶה הוא חסר תמיד, כמו: טוֹבָה (היא) הָאָרֶץ (במדבר י"ד ז'), שַׁבָּת (הוא) הַיּוֹם (שמות ט"ז כ"ה);  רק בעתיד לא יחסר לעולם, כמו: גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית ט"ו י"ג), גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת;  ואם יש במשפט מלה הרומזת על העתיד יחסר הקשור גם בעתיד, כמו: מָחָר אַתָּה (תהיה) מוּמָת (ש"א י"ט י"א), מָחָר (יהיה) חֹדֶשׁ (שם, כ' י"א).

 

§ 8.  חֶלְקֵי הַמִּשְׁפָּט

הנושא והנשוא הם החלקים הראשיים במשפט; ומלבדם יש עוד חלקים צדדיים, הבאים רק להשלים וּלְבָאֵר את הרעיון האמור במשפט.

לחלקים הצדדיים נחשבות: א) מִלּוֹת הַהַשְּׁלָמָה, ב) מִלּוֹת הַבֵּאוּר, ג) מִלּוֹת הַמַּצָּב.

א. מִלּוֹת הַהַשְׁלָמָה, הן המשלימות את הנשוא, כמו: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף (בראשית ל"ז ג'), וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, יָצוֹא יָצָא יַעֲקֹב מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק (בראשית כ"ז ל').  מן המשלים המובאים בזה אנו רואים, כי ההשלמה באה גם ביחס הפעול וגם ביתר היחסים (יחס שאליו, יחס שממנו ועוד).  ההשלמה הבאה ביחס הפעול קרואה: הַשְׁלָמָה יְשָׁרָה והבאה ביתר היחסים - השלמה נוטה.

הערה.  יש שיבוא הנושא, הנשוא וההשלמה הישרה במלה אחת, כמו: בְּחַרְתִּיךָ, מְשִׁיתִיהוּ, אֶרְחָמְךָ.

ב. מִלּוֹת הַבֵּאוּר, הן המבארות ומתארות את הנושא או את ההשלמה, כמו:  אָדָם עָרוּם כּוֹסֶה דַּעַת (משלי י"ד כ"ג), יַד חָרוּצִים תִּמְשֹׁל (שם, שם כ"ד), אֱוִיל יִנְאַץ מוּסַר אָבִיו (שם ט"ו ה').  התארים:  עָרוּם, חָרוּצִים, מבארים את הַנּוֹשֵׂא, והשם אָבִיו מבאר את ההשלמה – מוּסַר.

ג. מִלּוֹת הַמַּצָב מגבילות מצב הנשוא: 1) בזמן, כמו: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר (בראשית כ"ב, ג').  2) במקום, כמו:  לירות בַּמִּסְתָּרִים תָּם (תהלים ס"ד ה').  3) בְּאֵיכוּת הפעולה, כמו:  וַיוֹרֵם אֱלֹהִים חֵץ פִּתְאֹם (שם, שם ח')[1].  4) בְּסִבַּת הפעולה, כמו:  עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי (שם ו', ח').  5) בְּתַכְלִית הפעולה, כמו:  וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּש. (בראשית כ"ח, כ').

מלבד אלה יש לפעמים גם "מלות הקריאה", כמו: הָאוֹיֵב!  תַּמוּ חֳרָבוֹת לָנֶצַח (תהלים ט' ז'), אֶרְחָמְךָ, יְיָ חִזְקִי! (שם י"ח ד').

הערה.  חלקי המשפט נִכָּרִים בנקל על פי שאלותיהם, למשל:  הנושא עונה על השאלה: מי? מה? – הנשוא – מה עשה?  מה נעשה לו?  מה ואיך היא?  ההשלמה – את מי?  את מה?  אל מי?  עם מי?  מאת מי?  במה? וכו' – מלות המצב:  מצב המקום – יה?  איפה?  אנה? מאין?  – הזמן – מתי?  מאימתי?  עת מתי?  איכות הפעולה – איך? – הסבה – מדוע?  על מה?  התכלית – למה?

 

§ 9.  הַמִּשְׁפָּטִים

א. משפט שלא פֹרַש בו הנושא, או שאין בו נושא כלל, נקרא מִשְׁפָּט חָסֵר, כמו:  עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ...  צַר לִי...  טוֹב לִי כִּי עֻנֵּיתִי, אָשִׂיחָה, וְיִרְוַח לִי[2].

ב. משפט שיש בו רק נושא ונשוא, או נושא ונשוא עם קשורם, נקרא מִשְׁפָּט קָצֵר או עָרוּם, כמו: הָרוּחַ יָפוּחַ, הַשֶׁמָשׁ בּוֹעֶרֶת, הָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ.

ג. משפט שיש בו נושא ונשוא אחד עם חלקיו הצדדים (ההשלמה, הבאור והמצב) נקרא מִשְׁפָּט רָחָב או מְעֻטָּף, כמו:  הבנים הטובים עוזרים את אבותיהם בעת הבציר.

ד. משפט שיש בו נושאים או נשואים אחדים, נקרא מִשְׁפָּט כּוֹלֵל, יען כי הוא כולל בקרבו משפטים אחדים, כמו:  אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ = (אביך בא אליך, אחיך באו אליך), שני נושאים.  מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי = (מעט היו ימי שני חיי, רעים היו ימי שני חיי), שני נשואים.

ה. משפט כולל נקרא גם המשפט שיש בו נושא ונשוא אחד, אבל יש בו השלמות באורים ומצבים שונים המתיחסים כלם אל הנושא והנשוא:

וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים (שתי השלמות).

תַּלְמִיד מַקְשִׁיב וְחָרוּץ אוֹהֵב אֶת מוֹרָיו (שני באורים).

נָדָב הָעֶצְיוֹנִי יָשַׁב בְּיָפוֹ, בִּירוּשָׁלַיִם וֹבְחֶבְרוֹן (שלשה מצבים).

הערה.  אם המצבים עונים על שאלות שונות, אז לא יחשב המשפט לכולל, כמו:  המורה יושב (איה?)  בבית הספר (מאימתי?)  מאז הבקר (עד מתי?)  עד הערב.

 

§ 10.  מִשְׁפָּט רָאשִׁי, מִשְׁפָּט צְדָדִי וּמִשְׁפָּט מָרְכָּב

כל משפט הכולל בקרבו רעיון שלם המובן היטב ואיננו תלוי במשפט אחר, נקרא מִשְׁפָּט רָאשִׁי, כמו:  אָבִי נָסַע יְרוּשָׁלַיְמָה, אָחִי לוֹמֵד עִבְרִית בְּבֵית הַסֵּפֶר.

כל משפט שאינו מובן כראוי בלי משפט אחר הַמְחֻבָּר אליו, והוא משלים את הרעיון האמור במשפט הראשי, נקרא מִשְׁפָּט צְדָדִי:

עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אָתָּה.

כָּל מוֹרֶיךָ אֲהֵבוּךָ, יַעַן כִּי תַלְמִיד מַקְשִׁיב אָתָּה.

כַּאֲשֶׂר יָצָאתִי מִבֵּית הַסֵּפֶר, הָלַכְתִּי לָשׂוּחַ בַּגָּן.

שלשת המשפטים האלה מרכבים ממשפט ראשי ומשפט צדדי:  "עַתָּה יָדַעְתִּי" – "כָּל מוֹרֶיךָ אֲהֵבוּךָ" – "הָלַכְתִּי לָשׂוּחַ בַּגָּן" – הם משפטים ראשים, יען כי הם מובנים היטב בפני עצמם;  והמשפטים:  "כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אָתָּה" – "יַעַן כִּי תַלְמִיד מַקְשִׁיב אָתָּה"  "כַּאֲשֶׂר יָצָאתִי מִבֵּית הַסֵּפֶר"  הם משפטים צדדים, יען כי על פי אֹפֶן בנינם אינם מובנים היטב בפני עצמם.

המלים: "כִּי", "יַעַן כִּי" "כַּאֲשֶׂר"  המחברות את המשפט הצדדי אל המשפט הראשי, נקראות מלות הקשור.

משפט שיש בו משפט אחד ראשי וגם משפט צדדי אחד, או משפטים אחדים, המבארים ומשלימים את המשפט הראשי, נקרא מִשְׁפָּט מרכב  כמו: אני קורא בספר, אשר נתת לי.  המורה החדש, אשר בא אתמול לבית ספרנו, בחננו בלמודים העברים.

יש גם משפט מרכב ממשפטים ראשים אחדים:

שְׁנֵי בָנִים לִי;  שְׁמוֹתָם אַמְנוֹן וְעַמִּינָדָב;  הָאֶחָד מוֹרֶה וְהַשֵּׁנִי אִכָּר.

אֲנִי לְפָנֶיךּ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר;  דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ.

(ישעיהו מ"ה ב').

 

§ 11.  הַמַּאֲמָר

משפט, שהשלמותיו, בֵּאוּרָיו ומצביו אינם מלים בודדות, כי אם משפטים צדדים, וכן גם משפט המרכב ממשפטים ראשים אחדים, נקרא מאמר.

מאמר המחֻבָּר משני משפטים ראשים, או ממשפט אחד ראשי ומשפט אחד צדדי, נקרא מאמר פשוט, למשל:

"ארבעים אלף איש מחיל היונים הקריבו לבוא אל גבול יהודה, ותלמי נציב חֵילַת סוּרִיָּה היה המוציא את החיל הרב הזה" (שני משפטים ראשים).

או:            "בעמוד יהודה המכבי למפקד צבא המתקוממים, הוּרַם מצב החיל למעלה ראש" (ראשי וצדדי).

והמאמר המחֻבָּר ממשפטים ראשים אחדים, או ממשפט אחד ראשי ואחדים צדדים, המכילים בקרבם רעיון אחד כללי, נקרא מַאֲמָר מָרְכָּב, למשל:

"היונים צרו על בית-צור וחיל היהודים הנצורים הראו הפעם את גבורתם במלחמה, כי פרצו פעם בפעם על מחנה האויב ויעשו בו שמות, גם השחיתו את הסוללות וכלי המשחית, אשר שמו היונים על העיר".

או:            "כאשר נמצא גם ליהודים הנענים והנגשים איש גבור נערץ מקרב אחיהם, גואלם ומושיעם ונוקם את נקמתם, הכיו כל צוררי יהודה וידעו, כי עברה תקופת העבדות ליהודים".

כל מאמר מרכב הערוך בטוב טעם יחלק לשנים:  א) חלק המוכיח או המבָאֵר, ב) התכן המוּכָח או המבֹאָר, למשל:

עת ימס השלג מֵהרוח הצח והחם ומקַּוֵּי השמש הבהירים, עת יפלו פרצי מים ברעם ורעש ממרום ההרים, ובמרוצתם יתפלגו לאלפי פלגים ויתפצלו לאלפי זרמים;  אז יִנָּעֵר הטבע משנתו העמֻקה והממֻשכה.

במאמר הזה יש שלשה משפטים;  השנים הראשונים הם המבארים, והאחרון – התֹּכֶן המבֹאָר:  דבר בוא האביב.

 

§ 12.  הַמַּאֲמָרִים

על פי היחס השונה בין שני חלקי המאמר המרכב, נחלקים המאמרים לשתים עשרה הַרְכָּבוֹת:

א. הַרְכָּבַת הַדִּמְיוֹן. – באחד מחלקי המאמר יבוא דמיון איזה עצם, או רעיון משפט, אל התֹּכֶן העקרי של המאמר.  חלק הדמיון יבוא לרֹב ראשונה ואחריו התכן.  שני החלקים נקשרים יחד על ידי מלות החבור:  "כמו, (או: "כאשר", או: כ' הדמיון")...  כן, (או:  "כה:").

כְּמוֹ הָרָה תַּקְרִיב לָלֶדֶת, תָּחִיל תִּזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ, כֵּן הָיִינוּ מִפָּנֶיךָ יְיָ;

הָרִינוּ, חַלְנוּ כְּמוֹ יָלַדְנוּ רוּחַ, יְשׁוּעוֹת בַּל נַעֲשֶׂה אֶרֶץ וּבַל יִפְּלוּ יוֹשְׁבֵי תֵבֵל

(ישעיה כ"ו, י"ז י"ח).

כֶּחָצִיר, כָּאֶרֶז אֲשֶׁר יִפְרָחוּ,

מִטַּל וּמִמְּטַר שָׁמַיִם יִצְמָחוּ,

עַל שָׁפָל, עַל נִשָּׂא עָבִים נָזָלוּ;

כֵּן כָּל אָדָם טוּבָם מֵעָל יִינָקוּ,

עַמִּים כֻּלָּם בְּחֶפְצֵיהֶם יִדְבָּקוּ,

יְיָ טוֹב לַכֹּל אִם טוֹב פָּעָלוּ

(רנה"ו)

ב. הַרְכָּבַת הַבֵּאוּר. – באחד מחלקי המאמר מבֹאָר ערך הרעיון העקרי, כחו ומעלתו.  שני החלקים מחברים במלות החבור – "עד כי..."  (או: "כל כך – עד...").

רעיון תחית ישראל ושפתו על אדמת אבותיו, אשר הורו והגו טובי עמנו בארץ רוסיה, חדר בעת האחרונה גם אל ארצות המערב ויגבר חילים, עד כי גם אלה מבני עמנו, אשר כזרים נחשבו לנו, שבו אלינו בכל לב ונפש ויהיו בנים נאמנים לעמם, לארצם ולשפתם.

ג. הַרְכָּבַת הַסִּבָּה. – חלק אחד מן המאמר מבאר את הסבה המְחַיֶּבֶת את הרעיון העקרי הבא בחלק השני.  קשור החלקים – "יען... לכן, על כן".

יַעַן אָמְרֵךְ: "הֶאָח!"  אֶל מִקְדָּשִׁי כִּי נִחָל וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה וְאֶל בֵּית יְהוּדָה כִּי הָלְכוּ בַגּוֹלָה;  לָכֵן הִנְנִי נוֹתְנָךְ לִבְנֵי קֶדֶם לְמוֹרָשָׁה וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ, וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם, הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ (יחזקאל כ"ה, ג' ד').

ד. הַרְכָּבַת הַהוֹכָחָה. – בחלק הראשון יבֹאַר התכן בראיות והוכחות, ובחלק השני יבוא בקצרה התכן, כתוצאה מן הראיות המובאות למעלה.  קשורם – "אם כן", או:  "היוצא מזה, כי... "באחת"...

קורות אלפי שנות גלותנו אִלפונו לדעת, כי אך לשוא נַשְׁלֶה נפשנו בתקוה למצא מנוח לכף רגלינו בין עמי הנכר, אם אך נתאמץ להִדַּמּוֹת אליהם בכל דרכינו ולהיות עמהם לעם אחד;  להפך, כל אשר נוסיף להתכחש לעמנו ולהתקרב אליהם, כן יוסיפו שְׂנֹא ודחות אותנו מעל פניהם בשאט נפש, כי כזרים נחשב בעיניהם תמיד;  אך בארץ מורשת אבותינו יכול נוכל להרגיע מעט, בה יוכל עמנו להתפַּתַּח ברוחו ובגופו לחיות חיים שלמים ומלאים המתאימים לתכונתו;  אם כן אפוא עלינו לשאף בכל כחותינו אל הארץ, אשר רק בתחיתה תלויה גם תְּחִיָּתֵנוּ ובבִנְיָנָהּ נִבָּנֶה גם אנחנו.

ה. הַרְכָּבַת הַתְּנַאי. – בחלק אחד יבֹאַר הַתְּנַאי לתכן הבא בחלק השני.  קשורים – "אם... אז", או:  "לו, לולא... כי עתה... אז"... –

"אִם לֹא לָקַח אֵל מִמְּךָ כָּל רוּח קָדְשׁוֹ וַיּוֹתֶר עוֹד מִתַּנְחמּוֹתָיו בִּלְבָבְךָ, וּשְּׁבִיב תּוֹחֶלֶת אֱמֶת לְיָמִים טוֹבִים מֵאֵלֶּה יַגִּיהַּ עוֹד לִפְעָמִים מִפְלְשֵׁי מַחֲשַׁכָּיו – אָז דַּע לְךָ וּשְׁמָע, הָהּ, אָחִי הַנַּעֲנֶה!  כִּי רַק זִיק מצָּל הוּא, רַק נִיצוֹץ פְּלֵיטָה קָטָן, אֲשֶׁר בְּנֵס הִתְמַלֵּט מִן הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר הֵאִירוּ אֲבוֹתֶיךָ עַל מִזְבְּחָם תָּמִיד".                                          (ח.נ. ביַליק)

ו. הַרְכָּבַת הַגֵּרָעוֹן. – חלק אחד מן המאמר מעיר על איזה רעיון, והחלק השני גורע מעט מן האמור למעלה.  קשורים – "אמנם... אך"  (או "אבל"...), או: "אף כי, לו גם... בכל זאת"...

"אמנם עניה היא התּוֹלָדָה הישראלית בזכרונות כבירים, מרעישים ומחרידים בזכרונות נצחונות גדולים על שדה קָטֶל, זכרונות הֶרֶג רב ומַטְבֵּחַ, אשר הכין האדם בצאתו לרשת משכנות לא לו;  התולדה הישראלית לא תשמיע לנו לא תרועת עמים מְנַצְחִים ולא אנקת חללי עמים מְנֻצָּחִים;  אך תחת הזכרונות האלה חרותים על לוח התולדה זכרונו תגבורי הרוח ומפעלות אנשי התהלה, לא בחַיִל ולא בכח, לא בחרב ולא בחנית, כי אם ברוח ובאהבת אמת ומשפט, צדק ומישרים".                                                                (שפ"ר)

ז. הַרְכָּבַת הַיַּחַס. – חלק אחד מן המאמר מבאר את יחס הזמן, המקום או האיכות של הרעיון העקרי, המבֹאר בחלק השני.  קשורם – "בעת... אז", "מי... הוא", או: "במדה... בה במדה", "כאשר... כן", "עוד... והנה".

"בעת אשר נראה, כי כבר באה ראשית הקץ לחיי האומה ותורתה, ומחשבת חורשי רע על בית יעקב, אשר אמרו לקַעֲקֵעַ בירת היהדות ולהכחיד קִימָהּ, היתה קרובה להתקים, אז התעורר שנית רוח ישראל סבא לאור באור חיי עם, ויתגדל ויתנשא ביתר עז מעל כל הצרות העוברות זעקת אויב בֶּן-חֲלוֹף, וידע ויחס בנפשו את תעודתו הרוממה ועתידו הגדול, והדעת הזאת נתנה לו עז ותעצומות להיות עם הנצח".                                                               (הנ"ל).

ח. הַרְכָּבַת הַחִלּוּק. – באחד מחלקי המאמר באים משפטים שונים וסותרים איש את רעהו וקשורים יחד במלות החלוק: "או", "אם".

"איך שיהיה, אם באו היהודים לגַלְיָה לרגלי מסחרם ומַרְכּלְתָּם, או אך כפליטים ושרידי חרב מלחמה, אם כבני חורין נטילי כסף, או כעבדים בכלי גולה, – אחרי בואם שמה נחשבו לאזרחי רומה באין נגרע דבר מיתר האזרחים".                                              (הנ"ל).

ט. הַרְכָּבַת הַנִּגּוּד. – החלק השני מן המאמר מתנגד לחלק הראשון ומורה ממש את ההפך ממנו.  קשורם – "אולם"... "אך"... "רק"... "אפס"...

"במעט החיל אשר תחת ידו אסר יהודה המכבי את המלחמה ויך מכה רבה בחיל בכחידוס באגף הימני, ויניסם עד הר חצור בגבול בנימין;  אולם האגף השמאלי חש לעזרת המֻּכִּים ויחַדֵּשׁ את פני המלחמה;  יהודה וחילו צעדו בלי מֹרֶך לקראת המות, וילחמו כאריות מן הבקר עד הערב וירבו את חללי היונים לאין מספר;  אך לאחרונה הקיפו אותם היונים מכל עברים ויכריעום בכח גדול".                                                                                           (י. פרנקל).

י. הַרְכָּבַת הַהוֹסָפָה. – החלק השני של המאמר מוסיף על האמור בחלק הראשון.  קשורם – "לא רק... כי גם..."

"לא רק אל מצב הדת העזוב, לא רק אל נשואי התערובת, אשר פשו בעם כצרעת ממארת לכַלּוֹת את הרגש הלאמי מלב שָׁבֵי הגולה, לא רק אל מצב החברה הפרוע ברשעת השרים והסגנים, אשר רעצו וירוצצו את אחיהם העניים בלי חמלה – שָׂם נחמיה בן חכליה את לבבו, כי גם אל המצב המדיני הרעוע, להפיח רוח גבורה ועז בלב העם לשכלל את תקומתו המדינית ולבַצרה על בסיס נכון לארך ימים."

יא. הַרְכָּבַת הַהַמְשֵׁךְ. – במאמר מרכב כזה יש חלקים אחדים, ובכל חלק מְספָּר מה שקרה ושנעשה אחרי המקרה והמעשה המספר בחלק שלפניו, או הוא מתָאֵר איזה עצם הנמצא בקרבת העצם המתאר בחלק שלפניו.  קשורם – "אך... וְ-"  (או: "והנה"...), "בראשונה... ולסוף..."

"אך נפרד נחמיה מארץ מולדתו האהובה לשוב אל משמרת עבודתו בארמון מלך פרס, אך סר צל שלטונו הכביר מעל יהודה ופחדו ומוראתו מעל מפלגת המתבוללים וְכָל מפעליו הגדולים, כל סדרי החיים ומשטרי שלטון הדת והאמונה, אשר יסד ברב עמל ועבודה, החלו להתמוטט".                                          (י. פרנקל)

יב. הַרְכָּבַת הַקַּל וָחֹמֶר. – בחלק הראשון תבוא הֲנָחָה מְקבֶּלֶת על עצם או מושג, אף כי ההגיון לא יְחַיֵּב את ההנחה ההיא כל כך, ובחלק השני מניח את ההנחה ההיא על עצם או מושג אחר, שההגיון מחייב אותה יותר.  קשורם – "הן... אף כי"... (או: "אף") "הן... ואיך..."

"הֵן בִּקְדוֹשָׁיו לֹא יַאֲמִין, וְשָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו, אַף כִּי נִתְעָב וְנֶאֱלָח, אִישׁ שׁוֹתֶה כַמַּיִם עַוְלָה"                     (איוב ט"ו, ט"ו ט"ז).

 

* * * * * * * * *

א. תּוֹרַת הַסִּגְנוֹן

§ 1.  הַסִּגְנוֹן בִּכְלָל

א. הַסִּגְנוֹן. – מוצא המלה הזאת הוא משפת יון σίγνον וברומית Signum - סִמָּן;  ברומית של ימי הבינים השתמשו בה להוראת דִּבּוּר והודעה, ובלשון חכמינו היא באה על אֹפֶן הדבור בפה או בכתב, כמאמרם: אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד.

ב. מַה הוּא הַסִּגְנוֹן? – בשפה העברית יש מלים רבות ונטיות שונות;  על כן אפשר להביע רעיון אחד במלים שונות ובמשפטים הבנויים באפנים שונים, מבלי לחטא בכל זאת לחקֵּי הדקדוק ושמוש הלשון.  מוכן, כי בּהַבִּיעֵנוּ את רעיוננו במלים, צריכים אנחנו לבחר במלים כאלה ולסַדְּרָן במשפטים באֹפֶן כזה, שֶׁיַּבִּיעוּ ויבליטו את הרעיון בכל פרטיו ודקדוקיו, למען אשר יעשה את הפעולה, שאנחנו חפצים בה.  לאֹפֶן הַבָּעַת הרעיון במלים ומשפטים קוראים סגנון.

ג. חֶלְקֵי הַסַּפְרוּת. – הספרות נחלקת לשני חלקים ראשים:  לִפְרוֹזָה וּלְשִׁירָה.  הפרוזה היא שפת הַשֵּׂכֶל וְהַדַּעַת.  והשירה היא שפת הָרֶגֶשׁ והדמיון.  הסופר הפרוזי משתדל לפעל על שֵׂכֶל הקורא ולעורר את מחשבתו, בתתו לו ידיעות ורעיונים שונים מעולם המעשה והמציאות.  לא כן המשורר;  הוא משתדל לעורר את הרגש והדמיון, ולרומם את רוח הקורא או השומע מעל לגבולות חיי החֹמֶר והמציאות.  ויען כי מַטְּרַת הראשון שונה בעִקָּרָהּ ממטרת השני, שונים גם האמצעים, שמשתמש בהם כל אחד להגיע למטרתו;  והשנוי הזה – הוא שנוי הסגנון.  הנה כי כן יש שני סגנונים:  סִגְנוֹן פְּרוֹזִי וְסִגְנוֹן שִׁירִי.

§ 2.  הַסִּגְנוֹן הַפְּרוֹזִי

התנאים הדרושים לסגנון הפרוזי הם:

א. דִּקְדּוּק הַשָּׂפָה. – כי יִשְׁמֹר הסופר את כל חקי הדקדוק בנטית הפעלים והשמות, במלות היחס והחבור, בסדור המלים במשפט וקשור המשפטים במאמר.

ב. הַנִּקָּיוֹן. – הסופר צריך להשתמש רק במלים עבריות ובמבטאים הבנויים ברוח השפה העברית, ככל אשר ישתמשו טובי הסופרים בזמנו.

הַתְּנַאי הזה דורש להזהר:

I. מִזָּרוּת: שלא ישתמש הסופר במלים זרות, בשעה שיש מלים עבריות המתאימות למובנן.  למשל:  ליטֶרַטוּרָה במקום סַפְרוּת, פְּרוֹגְרֵס במקום קִדְמָה; או במבטאים זרים לרוח השפה, למשל:  האיש ההוא מְהֻלָּל מכל אנשי העיר, במקום:  בפי כל אנשי העיר.

II. מֵחָדָש: שלא ישתמש במלים ושמות מחֻדָּשִׁים ללא צרך, בשעה שיש כבר מלים ושמות מקֻבָּלִים, בין שהם עברים ובין שהם זרים.  למשל: תַּפְסִיל במקום פֶּסֶל, כתיבת הארץ במקום גֵּיאוֹגְרָפִיָּה, מדידת הארץ במקום גֵּיאוֹמֶטְרֵיָה[3].

III. מִנּוֹשָׁן: שלא ישתמש במלים נושנות שהשתמשו בהן לפנים, ועתה גם הוראתן איננה ברורה, כמו: כֶּלַח, עַשְׁתּוּת; או בִּנְטִיּוֹת נושנות, שמקומן רק בסגנון שירי, כמו: בָּמוֹ, לָמוֹ, חַיַּיְכִי, אֵלֵיהוּ, ועוד כאלה[4].

ג. הַבֵּרוּר. – סגנון בָּרוּר, אם הסופר מביע את רעיונותיו בשפה ברורה, למען אשר יבינם הקורא בלי עיון והתבוננות יתרה.

הַבֵּרוּר דורש:

I. כי הרעיון, שהסופר חפץ להביע, יהיה ברור לו בעצמו.

II. שלא ישתמש במלים ובמבטאים, שאינם מובנים לו כראוי.

III. שלא ישתמש במליצות ובמאמרים אֲרֻכִּים, שיש בהם משפטים צדדיים רבים הַמְחֻבָּרִים אל המשפט הראשי, כי הם מְבַלְבְּלִים את הקורא.

IV. שלא יחַסֵּר איזה חֵלֶק עִקָּרִי מאיזה רעיון, כי אז לא יהיו דבריו ברורים כל צרכם. למשל:

חֹנְיוֹ הכהן הגדול חדל מהביא את המס השנתי לתַלְמַי מלך מצרים.

(איזה חניו?  ולאיזה תלמי?)

יש אשר ישמיט הסופר איזה חלק מן הרעיון, יען כי הוא מובן להקורא מאליו.

קצור כזה יחשב למעלה:

הָאָסוֹן יַרְשִׁיעַ.  הַהֶכְרָח לֹא יְגֻנֶּה.

ד. הַדִּיּוּק. – הסגנון מְדֻיָּק אם הקורא מבין אותו הרעיון, שהסופר חפץ להַבִּיעַ.

הדיוק דורש להזהר:

I. מִשְּׂפַת יֶתֶר, כלומר, לבל יביא במאמר מלים או מבטאים שונים הקרובים מאד במובנם, ומכל שכן אם מובנם אחד;  כמו: אך זה מחזה נעים, נחמד, נהדר ונעלה! הִקַּפְנוּ את העיר מִסָּבִיב.  את מכתבך, אשר כתבת לי, קראתי בענג.  להתאמץ בכח.

II. מִכֵּפֶל לָשׁוֹן שלא לצרך;  למשל: מעשי האדם ועלילותיו.  דברי ימי התקופה וּמִקְרֶיהָ.  הָאַחְוָה הכללית של כל בני האדם.

כן לא טוב להשתמש הרבה בשמות ופעלים נרדפים, שיש אמנם הֶבְדֵּל דק בהוראתם, אך בהיות עקר הוראתם אחד, הם מאריכים את המשפט ללא צרך וּמְעִיבִים את הרעיון תחת לְבָרְרוֹ;  כמו: לַעֲמֹל ולעבד בְּזֵעַת אפים.  להרס ולהשחית ולאַבֵּד.

III. כְּכֵפֶל המלים כן גם כֵּפֶל המאמרים, שאיננו מוסיף כלום על המושג הכלול בראשון, מַזִיק מאד לדיוק הסגנון הפרוזי, כמו:  הוא הִקְשִׁיחַ לבבו ממני, אטם אזנו לקול תחנוני ולא אבה סְלֹח לי.

גבוב דברים כזה בשפה פרוזית מביא לפעמים את הקורא לבקש את נקֻדַּת הרעיון במקום שאינה, ומזיק אפוא לדיוק הסגנון.

הערה.  אבל בשירה יֵחָשֵׁב כפל הלשון והשמוש בשמות הנרדפים במדה ראויה ובטוב טעם, ליתרון המגדיל את הרושם ומוסיף חן ויפי לסגנון:  פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ.  לִי יְאוֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִינִי.  אֵין קֵצֶה, אֵין סוֹף.  הוֹי, מִי יִתְּנֵנִי כַּנְפֵי שַׁחַר, מְעוּף קַו אוֹר!

 

§ 3.  הַסִּגְנוֹן הַשִּׁירִי

כבר בארנו למעלה שֶׁתַּכְלִית השירה היא לעורר את הרגש בלב הקורא או השומע, על כן דרוש לסגנון השירי עֹז, יֹפִי וָנֹעַם;  המשורר צריך להלביש את רעיונותיו במלים חזקות ובנטיות-השפה היותר יפות, למען תעשינה את הרושם הנעים הדרוש לחפצו.

המלים פועלות על רגשותינו בשלשה דרכים:

א) על ידי הַצִּלְצוּל;  ב) על ידי מִבְנֵה המשפטים;  ג) על ידי שנוי הַחֹמֶר, כלומר: חלוף הזמן והגוף.

ובכן צריך המשורר, החפץ לעורר את הרגש ולעשות ביחד עם זה רושם נעים, לבחר לשפתו תמונות-שפה ידועות, השונות מן הסגנון הפרוזי בקִשּׁוּר התנועות, במִבְנֵה המשפטים ובתמונות החֹמֶר, שאנחנו קוראים להם: תמונות הצלצול, תמונות המשפט ותמונות החמר.

 

א. הַצִּלְצוּל

צלצול המלים יפה ונעים אם תנועותיהן החזקות (הַמְנֻגָּנוֹת) והרפות (הַלֹּא-מְנֻגָּנוֹת) סדורות חליפות.  הצלצול הבא משנוי הקול העולה ויורד לפי תכונת התנועות, ינעם לאזן כקול מנגינה נעימה גם לאלה, אשר לא יבינו את השפה:

               רַבַּת תּוֹעֶלֶת                             הִיא אֵשׁ אוֹכֶלֶת

               כָּל עוֹד מוֹשֶׁלֶת                                    בָּהּ יַד הָאָדָם,

               כִּי כָל תּוּשִׁיָּה                           יַעֲשׂוּ עַל פִּיהָ,

               הִיא הָעֲלִילִיָּה                          אֶל כָּל מַעְבָּדָם;

               אַךְ שֹׁד וָקָרֶץ                           אֶל כָּל הָאָרֶץ

               עֵת כִּי תִּתְפָּרֶץ                          מִתַּחַת יָדָם,

               וּבַחֲמַת כָּעַשׂ                            בִּשְׁאוֹן הַר גָּעַשׁ

               דֶּרֶךְ לָהּ תָּעַשׂ                           עֲקֻבָּה מִדָּם

(יהודה ליב גרדון)

תמונות הצלצול המוסיפות חן וְיֹפִי לסגנון השירה הן:

א) חִקּוּי הַטֶּבַע;  ב) לָשׁוןֹ נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן;  ג) הַחֲרוּז;  ד) הַהַרְמוֹנִיָּה;  ה) תְּמוּנוֹת עַתִּיקוֹת.

א. חִקּוּי הַטֶּבַע, הוא להשוות הֲבָרַת קול המלה אל קול הטבע שהיא מְתָאֶרֶת:

וּתְזַמְזֵם הַדְּבוֹרָה בֵּין גְּבִיעֵי שׁוֹשַׁנִּים.

וּתְצַפְצֵף הַצִּפּוֹר שָׁם עַל רֹאשׁ הָאָמִיר.

ב. לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן, הוא השמוש במלים שהוראתם שׁוֹנָה ומבטאם דומה מאד:

דָּן יָדִין עַמּוֹ.

גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ.

  הַגִּלְגָּל גָּלֹה יִגְלֶה.

בְּבֵית לְעַפְרָה עָפָר הִתְפַּלָּשִׁי. 

לֹא יָצְאָה יוֹשֶׁבֶת צַאֲנָן.

יָמֶים רַבִּים יָשְׁבוּ גוֹלֵי צִיּוֹן שַׁאֲנַנִּים

בִּקְצֵה נֶגֶב אֵירֹפָּה, בַּחֲצִי-אִי-הַשְׁפַנִּים;

   בַּעֲרָב עָרֵב שִׁבְתָּם וּמְנוּחָתָם נָעֵמָה,

   וּבְנֵי מַחְמַד כָּל מַחְמָד לֹא אָצְלוּ מֵהֵמָּה; – – –

   הָגְלַת בַּת יַעֲקֹב מִסְּפָרַד, כָּלָה הָגְלָתָה;

   שַׁעֲרֵי-גַלְיָה בָּאָה, גַּם הִיא אוֹתָם דָּחָתָה;

   אֵירֹפָּה פָּנְתָה עָרְפָּהּ לַנִּדָּחִים אֵלֶּה,

   רַק קֶבֶר פָּתְחָה לָמוֹ, רַק תָּפְתֶּה וָכֶלֶא,

   עַל סַלְעֵי אַפְרִיקָה עַצְמוֹתָם הִתְפָּרָקוּ

   וּבְאַזְיָה הִזּוּ דָמָם, הִזּוּ וַיִּנָּקוּ

(י.ל.ג.)

ג. הַחֲרוּז, הוא שווי ההברות בסוף פסוקי השיר, כאשר ראינו בדוגמאות המובאות למעלה.

ד. הַהַרְמוֹנִיָּה, הוא להתאים את קול ההברות, העולה ויורד במשקל ידוע[5], אל התנועה הַטִּבְעִית של הדברים הַמְתֹאָרִים:

הַיָּם יֵהוֹם, הַגָּל יֵרוֹם.

חֵץ אַחַר חֵץ בּוֹ יַחְדֹּר מִסָּבִיב.

תִּתְפָּרֵץ הַלַּבָּה, יִתְאַבֵּךְ הֶעָשָׁן.

ה. תְּמוּנוֹת עַתִּיקוֹת, לאמר, להשתמש בנטיות הפעלים, השמות והמלים, כמו שהיו בְּקַדְמוּת ימי השפה, כמו: תְּבִיאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ.  נֶאְדָּרִי בַכֹּח.  הַמַּצִיל מִשַּׁחַת חַיָּיְכִי, הַמְעַטְּרֵכִי חֶסֶד וְרַחֲמִים.  כֻּלָּהַם, כֻּלָּהְנָה.

אִשָׁה עִבְרִיָּה, מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?

בַּחֹשֶׁךְ בָּאת וּבַחֹשֶׁךְ תֵּלֵכִי,

עָצְבֵּךְ וּמְשׂוֹשֵׂךְ, שִׂבְרֵךְ, מַאֲוַיָּיִךְ

יִוָּלְדוּ קִרְבֵּךְ, יִתַּמּוּ תּוֹכֵכִי.                                (י.ל.ג.)

 

ב. מבנה המשפטים

מבנה המשפטים הוא יפה ונעים אם המלים, המביעות רגשות, מושגים ורעיונות, מְסֻדָּרוֹת במשפטים פשוטים או מָרְכָּבִים, בְּאֹפֶן שֶׁכָּל משפט יהיה כמו דבר שלם ומשֻכלל בפני עצמו;  והמשפטים יהיו מחֻבָּרִים יחד באפן צִיּוּרִי וְיִשְׁווּ לציורי נופים שונים הבאים בתמונה אחת, שכל גוף הוא דבר בפני עצמו וגם חלק מכל התמונה, על ידי ההרמוניה השוררת בכל חלקיה.

התנאי הראשון לסגנון השירי הוא הַתְּכוּנָה הַצִּיּוּרִית שבו, לאמר: שיוכל הקורא לצַיֵּר לו בדמיונו תמונת הדבר שהמשורר מדבר עליו. צִיּוּרִיוּת הסגנון תלוי ביחוד בדמיון המשורר בעצמו, כי ככל אשר יגדל דמיון המשורר, וככל אשר תוסיף התמונה, שהוא מתאר, להִתְרַקֵּם במֹחו הוא, כן יגדל הרושם שיעשו דבריו, וכן יוסיפו ציוריו להִתְרַקֵּם בדמיון הקורא לכל פרטיהם.

ליַפּוֹת את המשפטים ולתת להם תכונה ציורית, משתמש המשורר באמצעים המבארים למטה, ונקראים תמונות המשפט, והן:

א. הַהַעְתָּקָה, לאמר, להעתיק אחד מחלקי המשפט ממקומו הראוי לו בשפה פרוזית, ושנוי המקום מוסיף חן ויפי לסגנון:

וַתַּבֵּט עֵינִי בְּשׁוּרָי,

בַּקָּמִים עָלַי מְרֵעִים (במרעים הקמים עלי)

תִּשְׁמַעְנָה אָזְנָי.

 

   יֵאָנַח הָרוּחַ בָּאֹפֶל יְיֵלִיל

   אֲהוּבַת לְבָבוֹ אֵין עוֹד הַשּׁוֹשַׁנָּה.

 

ב. הַהַדְרָגָה. – בְּתָאֵר המשורר איזו תמונה, בהשמיעו איזה רעיון או בהבִּיעוֹ איזה רגש, הוא צריך לעלות מן הקל אל הכָּבֵד, מן הָרָגִיל אל הנשגב, וכן הוא עולה מעלה, מעלה עד שהוא מלהיב את דמיון הקורא ועושה עליו רושם עז:

עָמַד – וַיְמֹדֶד אֶרֶץ,

רָאָה – וַיַּתֵּר גּוֹיִם,

וַיִּתְפֹּצְצוּ הַרְרֵי-עַד,

שַׁחוּ גִּבְעוֹת עוֹלָם;

הֲלִיכוֹת עוֹלָם לוֹ.

(חבקוק ג', ו')

אֱלֹהַי! שִׁיתֵמוֹ כַגַּלְגַּל,

כְּקַשׁ לִפְנֵי רוּחַ,

כָּאֵשׁ תִּבְעַר יָעַר

וּכְלֶהָבָה תְּלַהֵט הָרִים.

(תהלים פ"ג, י"ד ט"ו)

אָדָם יְלוּד אִשָּׁה

קְצַר-יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז,

כְּצִיץ יָצָא – וַיִמָּל,

וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמֹד.

(איוב י"ד)

 

ג. הַהַסְגֵּר.  המשורר מסגיר בתוך המשפט, שלא גמר עוד, משפט אחר:

וּלְרַגְלָיו[6] אִם עוֹד תִּפְרַח הַחֲבַצֶּלֶת,

וַחֲמוּדָה שׁוֹשַׁנָּה תָפִיץ נִיחוֹחַ –

אַךְ פֹּה הִיא תָנֵץ תִּפְרַח אַף נוֹבֶלֶת,

מֵאֵין אִישׁ עָלֶיהָ יִשְׂמַח שָׂמוֹח.

וּבְנוֹת צִיּוֹן לֹא עוֹד (אוֹיָה, הַיְקָרוֹת!

הוֹ, גוֹלוֹת סוּרוֹת בַּאֲרָצוֹת נָכְרִיוֹת!)

אוֹתָן עַל רֹאשָׁן תַּעֲנֹדְנָה עֲטָרוֹת,

לֹא עוֹד תֵּצֶאנָה בִּמְחוֹלוֹת הוֹמִיּוֹת.

(מיכה יוסף לבנזון מיכ"ל)

 

ד. הַהַשְׁמָטָה.  המשורר משמיט מלות היחס והקשור, גם ו' החבור המובנות מאליהן:

אָמַר אוֹיֵב:  אֶרְדֹּף, אַשִּׂיג, אֲחַלֵּק שָׁלָל.

הִכּוּנִי, פְּצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת רְדִידִי.

ויש שבחלק אחד מן המאמר יבוא הנשוא ובחלק השני נשמט:

               מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב!

               – – מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל,

               כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן,

               לֶהָבָה – – מִקִּרְיַת סִיחן.

               גַּם בְּרוֹשִׁים שָׂמְחוּ לְךָ,

               אַרְזֵי לְבָנוֹן – –           (ואמרו).

               "מֵאָז שָׁכַבְתָּ

               לֹא יַעֲלֶה הַכֹּרֵת עָלֵינוּ!"

(ישעיה י"ד, ח')

ויש גם שלמען הגדיל את הרושם, משמיט המשורר לגמרי את הנשוא:

               קוֹל שׁוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן (ישָּמע),

               וְסוּס דֹּהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה;

               פָּרָש מַעֲלֶה –

               וְלַהַב חֶרֶב וּבְרַק חֲנִית

               וְרֹב חָלָל וְכֹבֶד פָּגֶר,

               וְאֵין קֵצֶה לַגְּוִיָּה.

(נחום ג', ב' ג')

ה. הַכֶּפֶל. – להוסיף עֹז ואמץ לרעיונו, כופל המשורר מלה אחת בראש המאמר, באמצעיתו או בסופו:

עוּרִי, עוּרִי, לִבְשִׁי עֹז,

זְרוֹע אֲדֹנָי!

עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם,

דּוֹרוֹת עוֹלָמִים!                                     (ישעיה נ"א, ט').

ְיָי מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵש,

לָבֵשׁ יְיָ עֹז הִתְאַזָּר.                               (תהלים צ"ג, א').

מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדֹּדוּן, יִדֹּדוּן.                   (שם ס"ח, י"ג)

בכתבי הקדש יש שיבא לא רק כפל מלים, כי אם גם כפל המאמר במלים שונות:

               עָדָה וְצִלָּה, שְׁמַעַן קוֹלִי!

               נְשֵׁי לֶמֶך, הַאֲזֵנָּה אִמְרָתִי!                (בראשית ד', כ"ג)

               אֶרְאֶנּוּ, וְלֹא עַתָּה,

               אֲשׁוּרֶנּוּ, וְלֹא קָרוֹב.                          (במדבר כ"ד, י"ז).

הערה. יש כפל הבא בכתבי הקדש גם בסגנון פרוזי, והוא המקור לפני דרך הַמָּחְלָט (העבר והעתיד):  הָלֹך הָלַכְתָּ כִּי נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ.  הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי.  אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע.

ו. הַהֲפָכִים. – מושגים ותמונות מובאים בהפכים מָקְבָּלִים איש לרעהו:

מַה-נָּעַמְתְּ, מַה-נֵּחַנְתְּ, אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת! – – –

כָּל מַחֲמָד, כָּל נֹעַם יָפְיֵךְ כָּלָלוּ;

בָּךְ שֶׁלֶג וּפְרָחִים יַחַד דֻּבָּקוּ,

בָּךְ מָוֶת וְחַיִּים נִפְגָּשׁוּ, נָשָׁקוּ,

וּפְרָחִים וַחֲוָחִים יַחַד יִגְדָּלוּ.

בָּךְ אֶגְלֵי טַל חַיִּים, גַּם אֵדֵי מָוֶת,

קַרְנֵי אוֹר נָעִים, חֹם שֶׁמֶשׁ-שַׁלְהָבֶת,

סוֹד שִׂיחַ הָרוּח, הֶמְיַת הַסָּעַר. – –

יש הפכים (והם באים גם בסגנון פרוזי) שהם נראים כן רק בהשקפה ראשונה, וכאשר יוסיף הקורא להתבונן יראה כי אינם הפכים כלל:

סוֹד גָּלוּי. עֲנִיּוּת מַזְהִירָה.  דּמִיָּה נִמְלָצָה.  עוד לא ראינו קַיִץ נעים כַּחֹרֶף הזה.

ז. הַדִּמְיוֹן. – לתת מושג יותר יפה או יותר נורא מן הדבר המתֹאָר, ידַמֵּהוּ המשורר לעצם יותר נעלה הדומה אליו מעט בתכונתו:

מָה רַב עֻזֶּךָ, אֲבִיב חַיֵּינוּ, הַנֹּעַר!

נִפְתְּחוּ דַּלְתוֹת הַסּוּגַר, וּמִקִּרְבֵּהוּ

זִנֵּק אֲרִי לֻבִּי נוֹרָא מַרְאֵהוּ; – – –

עַל קָדְקָדוֹ כַּקִּפּוֹד תְּסַמֵּר רַעֲמָתוֹ,

וּכְיַעַר בָּצִיר יוֹרְדוֹת שַׂעֲרוֹתָיו הַקְּלוּטוֹת,

זְנָבוֹ כָּאֶרֶז וּמְתַלְעוֹתָיו פֵּיוֹת חָרֶב,

וּבְחֹרֵי פֶתֶן תַּחַת גַּבּוֹתָיו הָעֲבֻתּוֹת.

עֵינַיִם רוֹחֲצוֹת בַּדָּם יוֹשְׁבוֹת לְמוֹ אָרֶב.

(י.ל.ג.)

 

ג. הַחֹמֶר.

רב יתר מן היפי, אשר בצלצול המלים ומבנה המשפטים, יפעל על הרגש היפי אשר כעצם החמֶר המתֹאָר במלים.  המלים פועלות על הרגש אם תבענה מושגים, מחזות ועצמים יפים.  כאשר יתאר המשורר מחזות יפים, נקל לו להלביש אותם במלים יפות המתאימות עם החמר:  הוא צריך רק לְדַבֵּר אֱמֶת, כלומר, לתארם כמו שהם, ואמתת הסגנון הוא גם יפי הסגנון:

   הֶאָח! עַתָּה יָצָא בִּצְבִי תִפְאַרְתּוֹ

   הַשֶּׁמֶשׁ מִקָּדִים עַל חוּג רָקִיעַ;

   פַּלְגֵי אוֹר זַךְ אֶל כָּל עֵבֶר יִשְׁטֹפוּ,

   וּבְזֹהַר זָהָב כֻּסָּה כָּל עֵץ רַעֲנָן;

   שָׁם הָרִים וּבְקָעוֹת – אוֹרוֹת וּצְלָלִים;

   שָׁם עֵצִים גַּם שָׂדוֹת – כֶּתֶם וּתְכֵלֶת;

   שָׁם מֵי הַיְאֹר כִּרְאִי כֶסֶף יִבְרֹקוּ,

   עֶדְרֵי עָבֵי סַפִּיר גַּם בּוֹ יִשְׂחוּ;

   וּבְיָם רוּחַ שָׁקוּף כְּנֵס אֳנִיָּה

   בִּבְרַק נוֹצָתוֹ יָעוּף אַוָּז צָחַר;

   שָׁם עַל חוֹף נַחַל שׁוֹשַׁנָּה פִּתְּחָה

   כוֹסָהּ וּלְשַׁדָּהּ לִדְבוֹרָה חָרוּצָה;

   שָׁם נִטְפֵי גֶשֶׁם וּרְסִיסֵי טַל לַיִל,

   כִּפְנִינִים נִפְלָאִים יִשְׁלְחוּ קַרְנָיִם;

   שָׁם עַל כַּר נִרְחָב הַקּוֹצְרִים נֶאֱסָפוּ,

   וּתְבוּאוֹת בְּרֹן הַגֹּרְנָה יוֹבִילוּ;

   וִילָדִים נֶחֱמָדִים בִּיפִי הַנֹּעַר

   צִיצִים וּפְרָחִים לַעֲטָרוֹת יִקְטֹפוּ;

   שָׁם אֶרְאֶה רוֹעִי, שָׁם תַּחַת הָאֶרֶז,

   עַל מַצַּע עֵשֶׂב בִּצְלָלִים יָנוּחַ;

   עֶדְרוֹ מִנֶּגֶד עַל מוֹרַד הַר חֶמֶד

   שִׁפְעַת יֶרֶק רַעֲנָן יֹאכְלוּ לָשׂבַע;

   שָׁם הַצְּבִי בִּגְאוֹנוֹ, שָׁם גַּם מִשְׁנֵהוּ,

   עַל שֵׁן סֶלַע מִבְּלִי מֹרֶך יִקְפֹּצוּ,

   אַחַר כָּל יֶרֶק עֵינֵיהֶם יָתוּרוּ.

(מרדכי צבי מַנֶּה).

 

לא כן אם יאמר המשורר לתאר גופים ומחזות שאינם יפים כל כך, או שאינם יפים כלל;  אז הוא צריך לבחר לו גופים, מושגים ומחזות יפים, אשר יהיו כִּמְמַלְאֵי מקומם (כִּסְמָלִים) להגופים והמחזות המכֻוָּנִים, ולתארם באֹפֶן שיבין הקורא על נקַלָּה את הדבר המכֻוָּן בהם:

   עֵת צִלְלֵי עַרְבִּי אֶחֱזֶה כִּי נִטָּיוּ,

   וּבַאֲבִיב יָמַי כִּי חַיַּי נִדְעָכוּ;

   וּבְטֶרֶם אוֹר חַיִּים עֵינַי חָזָיוּ

   יִכְבֶּה נֵרִי, כּוֹכְבֵי נִשְׁפִּי יֶחְשָׁכוּ.

(נח פינס).

הַתְּכוּנָה הזאת, לכַנּוֹת את הגוף או את המושג בגוף או במושג אחר, אנחנו קוראים: תְּמוּנַת הַחֹמֶר, ובלשון העמים Tropen, לאמר: נְטִיּוּת, מפני שהמשורר נוטה מן העצם המְתֹאָר לעצם אחר.

תמונות החמר היותר יפות הן אלה המתארות עֲצָמִים ותכונות מָפְשָׁטִים בעצמים יותר ממשיים, למשל:  פְּנִינֵי הַנֶּפֶשׁ = דמעות הנפש.  חִצֵּי הָעֵינַיִם = מבטי העינים.

תמונות החמר הן: א) הַהַשְׁאָלָה, ב) הַהַעֲבָרָה, ג) הַהַפְלָגָה, ד) הַהִתּוּל.

א. הַהַשְׁאָלָה.  השמוש במלה שיש לה עצם, כלומר, שֶׁהוֹרָאָתָהּ מַמָּשִׁית למובן נֶאֱצָל הדומה לו בתכונתו; כמו:  לֵב אֶבֶן, מֵצַח נְחוּשָׁה, יָרֵחַ כֶּסֶף, רוֹדֵף קָדִים, יוֹצֵק שֶׁמֶן עַל הַמְּדוּרָה.

כַּמָּה מֵאוֹת שָׁנִים מוֹרִים אִשְּׁרוּךָ

כּוֹנְנוּ בָּתֵּי מִדְרָשׁ – וּמָה הוֹרוּךָ?

הוֹרוּךָ לִשְׁמֹר רוּחַ, לַחֲרֹש אֶבֶן,

לַחְשׂף מַיִם בַּכְּבָרָה, לָדוּשׁ תֶּבֶן.

(י.ל.ג.)

ביחוד רב ערך ההשאלה המיחסת תכונות בעלי חיים – רגשי נקמה, פחד וכדומה – לעצמים דוממים או למושגים מפשטים, כמו:  חֶרֶב נוֹקֶמֶת, נֹחַם יִסָּתֵר מֵעֵינָי.

   הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס,

   הַיַּרְדֵּן – יִסֹּב לְאָחוֹר,

   הֶהָרִים – רָקְדוּ כְאֵילִים,

   גְּבָעוֹת – – כִּבְנֵי צֹאן.

(תהלים קי"ד, ב')

אל ההשאלה תחשב גם ההגשמה, לאמר, כי יִקְרֹם המשורר עור ובשר ונותן רוח במושג נאצל ומפשט:

   כִּי עַזָה כַמָּוֶת אַהֲבָה,

   קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה,

   רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ, שַׁלְהֶבֶתְיָה.

(שה"ש ח', ו'):

   הוֹי, קִנְאָה קָשָׁה! הוֹי, קָשָׁה מִשַּׁחַת!

   שִׁנַּיִךְ בַּרְזֶל וּלְשׁוֹנֵךְ לַהָבֶת;

   עַל מִזְבַּח לֶב-כֹּל כָּאֵשׁ אַתְּ קֹדַחַת,

   גַּם כָּל בֵּית חֶבֶר תַּפְרִידִי כַּמָּוֶת.

(י.ל.ג.)

ויש אשר יפנה המשורר אל מושג נאצל ומדבר אליו ושואל אותו, כאשר ידבר איש אל רעהו, ומיחס לו פעולות ידועות מבלי להגשים אותו.  הדבר הזה מוסיף חן ויפי לסגנון השיר ומעורר את הרגש:

   מִי אַתְּ, הַנְּשִׁיקָה, צִלְצַל הַשְּׂפָתַיִם,

   וּבְלֵב רֵעִים חֵץ כַּבָּרָק תִּשְׁלָחִי;

   פֶּה אַךְ יִגַּע לַשָּׂפָה וּלְחָיַיִם

   וּמֵעַל שִׂפְתֵי אִישׁ לִבּוֹ תִּקָּחִי!

(מיכ"ל).

יש אשר יתאר המשורר איזה מושג או מצב בשם ידוע בדברי הימים או בספרות, כמו:  נמרוד – לאיש יודע ציד;  קין – לנע ונד;  קְסַנְטִפָּה – לאשה רעה.  "אנחנו לא נלך לקַנּוֹסָה".

בהשאלה כזו משתמשים גם בסגנון פרוזי.

אם ההשאלה מרחבת על כל המאמר היא נקראת אַלֵּגוֹרִיָּה:

   יִהְיוּ כַּחֲצִיר גַּגּוֹת

   שֶׁקַּדְמַת שָׁלַף יָבֵשׁ,

   שֶׁלֹּא מִלֵּא כַפּוֹ קוֹצֵר,

   וְחִצְנוֹ – מְעַמֵּר;

   וְלֹא אָמְרוּ הָעֹבְרִים:

   בִּרְכַּת יְיָ אֲלֵיכֶם,

   בֵּרַכְנוּ אֶתְכֶם בְּשֵׁם אֲדֹנָי.

(תהלים קכ"ט, ו' ח').

ב. הַהַעֲבָרָה. – מכַנִּים את הָעֶצֶם בעצם אחר הַמִּתְיַחֵס אליו ביחס הַסִּבָּה, הַמָּקוֹם וְהַזְמָן.

יַחַס הַסִּבָּה. – מחליפים את הַסִּבָּה בַּמְּסוֹבָב, או להפך, וכן גם את העצם בחָמְרוֹ ואת הפעולה בפוֹעֲלָהּ:

אָכַלְתִּי לֶחֶם דִּמְעָה (בעצב).  יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכַל, הֲיָרֹעַ בַּרְזֶל בַּרְזֶל מִצָּפוֹן וּנְחֹשֶׁת (נשק)?.  אַךְְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי (את דברי).

יַחַס הַמָּקוֹם. –  מְכַנִּים את המקום תחת העצם הנמצא בו, את הַסֵּמֶל תחת מוּבָנוֹ הַנֶּאֱצָל, את תכונת העצם תחת שמו:  כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלַיִם (יושביה).  הָסֵר הַמִּצְנֶפֶת וְהָרֵם הָעֲטָרָה (המלוכה).  בֶּן-תְּמוּתָה, בֶּן-חֲלוֹף (האיש).

יַחַס הַזְּמָן. – מכַנִּים את האנשים, פעולותיהם ותכונותיהם בשם זְמַנָּם;  כן מחליפים את הֶעָתִיד בָּהֹוֶה ועָבר.  בכתבי הקדש יבא החלוף הזה לרֹב:

כִּי יִפֹּל הַנּוֹפֵל מִמֶּנוּ.  בִּגְדֵי עֲרוּמִים תַּפְשִׁיט.  עריצות ימי הבינים עברה כל גבול.  הַשְׂכָּלַת הַמֵּאָה הַתְּשַׁע עֶשְׂרֵה בָּגְדָה בִמְסוֹרוֹתֶיהָ היותר קדושות.

לאחד מחלקי ההעברה יחשב גם כנוי הַחֵלֶק מן העצם תחת כֻּלּוֹ, או הפרט תחת הכלל (Synekdoche):  לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה.  הַטְרִיפֵנִי לֶחֶם חֻקִּי (מזון).  השועל ערום מאד.  וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר.

הערה.  רבים מחלקי ההשאלה וההעברה נוהגים גם בסגנון פרוזי.

ג. הַהַפְלָגָה. – להגדיל ולהאדיר פעולת איזה עצם במדה יתרה:

מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו

רָעֲשָׁה כָּל הָאָרֶץ.

וְרֻדַּף כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי רוּחַ

וּכְגַלְגַּל לִפְנֵי סוּפָה.

הערה.  ההגזמה רגילה מאד בסגנון הביבלי גם ברפוזה, כמו:  וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ לְקוֹלָם.  ויש שהשם בא בסמיכות להשם "אֵל"  "אֱלֹהִים"  להוראת ההפלגה, כמו:  הַרְרֵי-אֵל.  אַרְזֵי-אֵל.  לְחֶרְדַּת-אֱלֹהִים.

ד. הַהִתּוּל. –  הוא השמוש במבטא שמובנו ממש ההפך מהוראתו:

קִרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל,

כִּי אֱלֹהִים הוּא,

כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ

וְכִי דֶּרֶך לוֹ,

אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָּץ.

(מלכים א', י"ח).

שַׁאֲלוּ נָא וּרְאוּ אִם יֹלֵד זָכָר, –

מַדּוּעַ רָאִיתִי כָּל גֶּבֶר יָדָיו עַל חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה,

וְנֶהֶפְכוּ כָל פָּנִים לְיֵרָקוֹן?

(ירמיה ל', ה')

ויש שנינה, הוא הִתּוּל-מר, אשר יביע המשורר בחמת-רוחו:

   שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַת אֱדוֹם,

   יוֹשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ עוּץ, –

   גַּם עָלַיִךְ תַּעֲבָר כּוֹס,

   תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי!

(איכה ד', כ"א).

 

§ 3.  הַהַבְדֵּל בֵּין הַסִּגְנוֹן הַפְּרוֹזִי לַסִּגְנוֹן הַשִּׁירִי

א. מלים זרות ומחֻדָּשׁוֹת הבאות לפעמים בסגנון הפרוזי אסורות לסגנון השירי.

ב. מלים ותמונות עַתִּיקוֹת המיפות את הסגנון השירי אסורות לסגנון הפרוזי.

ג. שְׂפַת יֶתֶר, כֶּפֶל לָשׁוֹן והַשְׁמָטוֹת, הנחשבות במִדָּה ראויה ליפי הסגנון השירי, מְקַלְקְלוֹת את יפי הסגנון הפרוזי.

ד. תְּמוּנוֹת הַמִּשְׁפָּט ותְמוּנוֹת הַחֹמֶר הנחשבות לִתְּנָאִים הֶכְרָחִים בסגנון השירי, מֻתָּרוֹת לבוא בשפה פרוזית, רק במדה שנתקבלו כבר בדבור הפשוט והרגיל.

אם החבור כתוב בשפה פרוזית, אך מטרתו לפעל לא על השכל בלבד, כי אם גם על הרגש והדמיון, אז יש לו דין סגנון שירי[7].

אבל, כהאיש המתקשט בקשוטים וַעֲדָיִים רבים יותר מן המדה הראויה, עושה רושם לא טוב על עין הרואה, כן גם הסגנון השירי, אשר תבאנה בו תמונות, הַשְׁאָלוֹת והַעֲבָרוֹת יותר מן המדה הדרושה עושה רושם לא טוב על הנפש.

לסגנון כזה קוראים: סגנון נָפֹח.

* * * * * * *

 

דֻּגְמָאוֹת לַסִּגְנוֹן הַפְּרוֹזִי[8]

(מאחרי חתימת כתבי הקדש עד ימינו אלה)

א. סִגְנוֹן הַמִּשְׁנָה

הֲבָאַת הַבִּכּוּרִים

כֵּיצַד (איך) מַפְרִישִׁין הַבִּכּוּרִים?  יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שֶׁבִּכְּרָה, אשכול שֶׁבִּכֵּר, רמון שֶׁבִּכֵּר, קושרו בגמי[9] ואומר:  הֲרֵי אֵלוּ בכורים.  רבי שמעון אומר:  אף על פי כן חוזר וקורא אותם בִּכּוּרִים מאחר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ מן הקרקע.

כיצד מעלין את הבכורים?  כל הָעֲיָרוֹת שֶׁבְּמַעֲמָד[10] מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים, וְלַמַּשְׁכִּים[11] היה המְמֻנֶּה אומר:  קוּמוּ וְנֲעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית יְיָ אֱלֹהֵינוּ!

הקרובים מביאים התאנים והענבים, והרחוקים מביאין גְּרוֹגָרוֹת[12] וצמוקין.  השור הולך לפניהם וקרניו מְצֻפּוֹת זהב ועטרה של זית בראשו.  החליל מַכֶּה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים.  הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם[13] וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם.  הַפַּחוֹת והסגנים וְהַגִּזְבָּרִים יוצאים לקראתם;  לפי כבוד הַנִּכְנָסִים הם יוצאים, וכל בעלי אומניות שבירושלים עומדים מפניהם ושואלין בשלומם:  אחינו, אנשי מקום פלוני, באתם לשלום! –

הֶחָלִיל מַכֶּה לפניהם עד שמגיעין להר הבית, הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו וְנִכְנָס עד שמגיע לַעֲזָרָה, הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר:  אֲרוֹמִמְךָ יְיָ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אוֹיְבַי לִי.

(בכורים, פרק ג').

 

שִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה

אמרו, כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מִיָּמָיו:  במוצאי יום טוב הראשון של חג היו יורדין לעזרת נשים ומתַקְּנִין שם תקון גדול [הקיפוה גְּזֻזְטְרָה[14] שיהיו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה]  ומנורות של זהב היו, וארבעה סְפָלִים של זהב בראשיהן, וארבעה סֻלַּמּוֹת לכל מנורה ומנורה, וארבעה ילדים מִפִּרְחֵי כְהוּנָה ובידיהם כדים של שמן של מאה ועשרים לוֹג, שהן מטילין לכל ספל וספל.  מִבְּלוֹאֵי מכנסי הכהנים וּמֵהֶמְיְנֵיהֶן[15] היו מפקיעין[16] [פתילות] ובהן היו מדליקין;  לא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מֵאוֹר בית השואבה.  חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם בַּאֲבֻקּוֹת של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותשבחות;  והלויים בכנורות ובנבלים וּבִמְצִלְתַּיִם ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על ט"ו מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד ט"ו שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לויים עומדים בכלי שיר ואומרים שירה.  ועמדו שני כהנים בשער העליון[17] שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושתי חצוצרות בידיהן;  קרא הַגֶּבֶר[18] תקעו והריעו ותקעו, הגיעו למעלה העשירית תקעו והריעו ותקעו, הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו, עד שמגיעין לשער היוצא למזרח;  הגיעו לשער היוצא למזרח הפכו פניהן למערב ואמרו:  אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' והמה משתחוים קדמה לשמש, ואנו - לְיָהּ עינינו.

תַּנְיָא:  אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שָׂמֵחַ שמחת בית השואבה היה נוטל שְׁמוֹנֶה אֲבֻקּוֹת של אור וזורק אחת ונוטל אחת, ואין נוגעות זו בזו, וכשהוא משתחה נוֹעֵץ שני גודליו בארץ ושׁוֹחה ונושק את הָרִצְפָּה וזוקף, ואין כל בְּרִיָּה יכולה לעשות כן.  אמר ר' יהושע בן חנניה:  כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שֵׁנָה בעינינו.

(סוכה, פרק ה').

 

ב. סִגְנוֹן הַמִּדְרָשׁ

(קרוב מאד לסגנון המשנה)

אמר רב שמואל בר נחמן:  בשעה שחרב בית המקדש בא אברהם לפני הקב"ה [הקדוש ברוך הוא], בוכה וּמְמָרֵט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מְהַלֵּךְ בבית המקדש וסופד וצועק.  אמר לפני הקב"ה:  מפני מה נִשְׁתַּנֵּיתִי מכל אֻמָּה ולשון, שבאתי לידי בושה וכלימה זאת?  כֵּיוָן שראוהו מלאכי השרת, אף הם קָשְׁרוּ הֶסְפֵּד שורות שורות ואומרים:  נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, שָׁבַת עוֹבֵר אֹרַח וגו'.  מה "נשמו מסלות"?  אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה:  מסלות שֶׁתִּקַּנְתָּ לירושלים שלא יהיו עוברי דרכים פוסקים מהם, איך היו לשממה?  – "שבת עובר ארח", אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה:  דרכים שהיו ישראל עוברים ושבים בהם בחגים הֵיאךְ שָׁבָתוּ?  – "הֵפֵר בְּרִית", אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה:  רבונו של עולם!  הופר בריתו של אברהם אביהם, שעל ידו התישב העולם ועל ידו הִכִּירוּךָ בעולם שאתה אל עליון קונה שמים וארץ.  – "מָאַס עָרִים", אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה:  מאסת ציון וירושלים לאחר שבחרת בהם;  הֲדָא הוא דכתיב:  הֲמָאוֹס מָאַסְתָּ אֶת יְהוּדָה וְאִם בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ?"    "לא חשב אנוש", אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה:  אפילו כְּדוֹר אֱנוֹשׁ שהיו ראש לעובדי אלילים לא חִשבת את ישראל.  באותה שעה נִזְקַק[19] הקב"ה למלאכי השרת ואמר להם:  מה לכם קושרים מספד בענין הזה?  אמרו לפניו:  רבונו של עולם!  מפני אברהם אוהבך שבא לביתך וספד ובכה, מפני מה לא הִשְׁגַּחְתָּ עליו?  אמר להם:  מיום שנפטר אוהבי זה מלפני לבית עולמו, לא בא לביתי, וְעַכְשָׁיו – מָה לִידִידִי בְּבֵיתִי?  אמר אברהם לפני הקב"ה:  רבש"ע!  מפני מה הגלית את בני ומסרתם בידי האֻמּוֹת וַהֲרָגוּם בכל מיתות מְשֻׁנוֹת והחרבת את בית-המקדש, במקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך?  אמר לו הקב"ה:  בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל כל אותיות שֶׁבָּה.  אמר אברהם לפני הקב"ה:  מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך?  אמר לו:  תבוא תורה ותעיד בהם בישראל.  מיד באה תורה להעיד בהם.  אמר לה אברהם:  בתי, אַתְּ באה להעיד בהם בישראל שעברו על מצותיך ואין לך בשת פנים ממני?  זכרי יום שהחזירֵך הקב"ה על כל אֻמָּה ולשון ולא רצו לְקַבְּלֵךְ, עד שבאו בני להר סיני וקבלו אוֹתָךְ וְכִבְּדוּךְ, ועכשיו אַתְּ באה להעיד בהם בעת צרתם?  כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד ולא העידה בהם. – – –

באותה שעה אמר משה לירמיהו:  לך לפני שאלך ואראה מי מניף ידו עליהם.  אמר לו ירמיהו:  אי אפשר לילך בדרך מפני ההרוגים.  אמר לו:  אף על פי כן.  מיד הלך משה וירמיהּו לפניו עד שהגיעו לנהרות בבל.  ראוהו למשה ואמרו זה לזה:  בן עמרם בא מִקִּבְרוֹ לִפְדוֹתֵנוּ מיד צרינו.  יצאה בת קול ואמרה:  גְּזֵרָה היא מלפני!  מיד אמר להם משה:  בני, להחזיר אתכם אי-אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב"ה יחזיר אתכם במהרה;  והניח אותם.  באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכיתם למרום;  – חדא הוא דכתיב:  "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו".  כיון שבא משה לאבות העולם, אמרו לו:  מה עשו האויבים בבנינו?  אמר להם:  מהם מרגו ומהם כָּפְתוּ ידיהם לאחוריהם, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטים ערומים, ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מּשלכים לַחַמָּה רעבים וצמאים.  מיד פתחו כלם ובכו וקוננו בקינות.

(פתיחתא דאיכה רבתי)

 

ג. סִגְנוֹן תְּשׁוּבוֹת הַגְּאוֹנִים

עמרם בר שַׂשְׂנָא ריש מתיבתא (ראש הישיבה) דְּמָתָא (של עיר) מְחַסְיָה[20] לכל רבנן ותלמידיהון ושאר אחינו בית ישראל הדרים במדינת בַּרְצֵלוֹנָה יקרים ונכבדים ואהובים לפנינו, שלומם יִרְבֶּה לעד ויגדל.

קַבלו שלום ממני וממר רב צמח דַּיָּנָא דְּבָבָא[21] ומן רֵישֵׁי כַלֵּי[22] ומכל החכמים הסמוכים שהם במקום סנהדרי גדולה, ומן בני קִיּוּמֵי[23] שהם במקום סנהדרי קטנה, ומשאר חכמים ותנאים ותלמידי חכמים שבישיבה כלָּה, שֶׁתָּמִיד בשלומכם אנו שאולים ומבקשים רחמים עליכם, שירחם עליכם הַמָּקוֹם (ה') ברחמיו הרבים.  השאלות ששאלתם לפנינו צוינו וקראו אותם (אותן) לפנינו כְּשֶׁיוֹשְׁבִים לפנינו אב בית דין ואלופים וחכמים וכל התלמידים, והתובנַנוּ בהם ועמדנו על מה שכתוב בהם, וְכַךְ הֶרְאוּנוּ מן השמים וכו' – – –

(מתשובת רב עמרם גאון)

 

– – וששאלתם הא דאמר (סנהדרין ל"ח, ב') רבי יוחנן שלש מאות מִשְׁלוֹת שועלים היו לו לרבי מאיר ומכלן לא עלה בידינו אלא אחד:  אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה, וְאַמְרֵי לָהּ:  מֹאזְנֵי צֶדֶק.  דעו לכם כי משלים אלה יש להם מוּסָרִים ולמודים שאומרים כְּאִלּוּ מפי חיות בדברי חכמה ומליצה.  ואלו הַמְּשָׁלוֹת שהיו לו לרבי מאיר היה כל אחד מהם מסְמָךְ על המקרא שדומה לטעמו.  וכן היו מושלים:  מעשה בשועל שבא עליו הארי לאכלו.  אמר לו השועל:  מה יש בידי לְהַשְׂבִּיעֶךָ?  בוא עמי שֶׁאֲנִי מראה אותך אדם שָׁמֵן שאתה טורף ושבע ממנו;  והיה שם גֻמָּץ (בור) מְכֻסֶּה ואדם יושב מאחריו, וְכֵיוָן שראהו הארי אמר לשועל:  הֲרֵינִי מִתְיָרֵא מתפלתו של זה שלא תכשילנו.  אמר לו השועל:  אי אתה מִתְיָרֵא ולא בנך, אֶלָּא לבן בנך מגיע הֶעָוֹן, עכשיו הַשְׂבַּע רעבונך ועד בן בנך [עוד יש] זמן הרבה;  נתפתה הארי וקפץ על הגֻמָּץ ונפל בו.  בא לו השועל ועמד לו על שפת הגֻמָּץ, מֵצִיץ עליו.  אמר לו הארי:  הלא אמרת שאין הפֻּרְעָנוּת (הענש) באה עליך (עלי) אלא בן בנך (בני) נתפש בה.  אמר לו השועל:  כבר יש עון על אבי אביך שאתה נתפש בו.  אמר לו הארי:  אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה.  אמר לו השועל:  ולמה לא חשבת כך מבראשונה?

(מתשובת רב האי גאון)

 

ד.  סִגְנוֹן רַבֵּנוּ משֶׁה בֶּן מַיְמוֹן (רַמְבַּ"ם)

(סגנון משנה טהור)

א.  – חוֹלֵי הגוף טועמים המר מתוק, והמתוק מר;   ויש מן החולים מי שֶׁמִּתְאַוֶּה ותאב לְמַאֲכָלוֹת (מאכלים) שאינן ראויות לאכילה, כגון העפר וְהַפֶּחָם, ושונא המאכלות הטובים, כגון הַפַּת (הלחם) והבשר; הכל לפי רוב החֹלִי.  כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאוים ואוהבים הדעות הרעות, ושונאים דרך הטובה, ומתעצלים ללכת בה, והיא כבֵדה עליהם למאד לפי חָלְיָם; וכן ישעיהו אומר באנשים הללו:  הוי, הָאוֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמַר (ישעיהו ה'); ועליהם נאמר:  הָעוֹזְבִים אָרְחוֹת ישֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חשֶׁך (משלי ב').  ומה היא תַקָּנַת חולי הנפשות?  ילכו אצל החכמים, שהם רופאי הנפשות, וירפאו חָלְיָם בדעות שמלמדין אותם, עד שיחזירום לדרך הטובה; והמכירים בדעות הרעות שלהם, ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם, עליהם אמר שלמה:  וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ (שם א').

ב.  – וְכֵיצַד היא רפואתם?  מי שהוא בעל חֵמָה אומרים לו להנהיג עצמו, שאם הֻכָּה וְקֻלַּל, לא ירגיש כלל; וילך בדרך זו זמן מְרֻבֶּה (רב) עד שֶׁתֵּעָקֵר הַחֵמָה מלבו. ואם היה גבה לב, ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל, וילבש בלויי סחבות הַמְבַזִּים את לובשיהם, וכיוצא (וכדומה) בדברים אלו, עד שֶׁיֵּעָקֵר גֹּבַהּ הלב ממנו ויחזר לדרך הָאֶמְצָעִית.  שהיא הדרך הטובה;  וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לדרך האמצעית ילך בה כל ימיו;  ועל קו זה יעשה בשאר כל הדעות;  אם היה רחוק לקצה האחד, ירחיק עצמו לקצה השני וינהיג בו זמן רב עד שיחזר בו לדרך הטובה, והיא – מִדָּה בינונית שבכל דעה ודעה.

(מספר "המדע").

 

ה. רבי יהודה אלחריזי[24]

(פרוזה בחרוזים)

– – – ויהי היום ואני בעיר מערי בבל, מתהלך כאניה בלי חובל, ויקראני לסעודתו איש מבני הנגידים, ומאצילי ארץ הנכבדים, ויביאני לארמון, בחיק היפי אָמוֹן, ומסלעיו דבש וחלב יָזּוּב, ובתוכו בתים מלאים כל טוּב, ובתוך הבתים שלחנות בכל טוב מוכנות (מוכנים), וסביבם מַרְבַדִּים, הלב מְחַדִּים (מְשַׂמְּחִים) והיגון מְנַדִּים (מגרשים) ולפנינו אשישות וכרים, והיין כלפידים תוך הכדים, והגביעים – לכוכבי היין רקיעים, וְהַמִּזְרָקִים, אלו מן האור יצוקים.  ויושם לפנינו מיני מעדנים, וּמִשְׁתֵּה שְׁמָנִים, וסביבנו משרתים חמודים, במגורות לפנינו עומדים.  והיה בתוך הקרואים איש זקן, נודד כצפור מקן.  והוא מֵסֵב אל השלחן הערוך, כנחש כרוך, וזרועו ארוך (אֲרֻכָּה) להקריב כל מאכל רחוק, ולטחן אותו וְלִשְׁחֹק.  ולו חך, את כל סביבותינו לוחך, ולשון, תגרף המאכל כנחל קישון.  ולו פה, לא יְמַלְאֵהוּ המשקה והאופה.  תמיד יתן בכוס עינו[25], ובלחם שִׁנּוֹ, וְיִמָּצֵא הגביע סובב על יְמִינוֹ;  והבשר, אלו בכבלי ברזל נאסר, ימשכהו אליו בלשונו, ולַחָפְשִׁי ישַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ.  והוא לוקח מכל לחם חֶלְבּוֹ, ומכל מאכל טובו, ואל פיו דוחף והודף, כל נתח טוב וכתף.  וזרועותיו הקערה יִתְמֹכוּ (תתמכנה), וכל אשר בה אליו ימשכו (תמשכנה), ומפיו לפידים יְהַלֵּכוּ.  והבשר עודנו בין שִׁנָּיו והוא צועק לנגד היקום:  נתנני ה' בידי לא אוכל קום;  כְּאִלּוּ הוא נושה על הַצַּלַּחַת[26].  ובעל חוב על הקלחת, ויהי כבואם לשלחן והנושא בא לקחת, עד מָחָה הצלחת, ומָצָה הצפחת, ממעל ומתחת, ולא נמלאה הָאַמְתַּחַת[27]... ולא השאיר לפנינו מאומה, כגן עדן הארץ לפניו ואחריו מדבר שממה.  ואמרנו זה לזה, הראיתם איש כזה, אשר שפתו – חניתו, ולשונו – קִלְשׁוֹנוֹ, ושִנָּיו – אֲזֵנָיו[28]? – ואנחנו בכח האכילה ההיא היינו מדברים בענין מלאכת השירים, והיינו חוקרים על המשוררים, אשר היו בלשון העברים, והאיש שומע ומחריש, אבל בַּקְּעָרוֹת כצפעוני יפריש.  והיה מביט עלינו בעין לעג ובזיון, ומתגאה עלינו כגאות העליון על האביון, או כנושה, על איש רש ונקלה.  וכאשר הכה הקערות באבני נגף וכליון, והיו כֻלָּם (כלן) לשניו נקיון, והשקיט באכילתו כִּלְיוֹן העינים וּמַחֲלוֹן (מחלת, עצבת) הרעיון, וימותו גם שניהם מחלון וכליון.  אז נשא עיניו אלינו, והשקיף משמי הגאוה עלינו. – – –

 

ו. רַבִּי עִמָּנוּאֵל הָרוֹמִי

(כנ"ל)

אמר המחבר:  אחרי אשר עברו משנותי ששים, וְצִירֵי הַתְּמוּתָה היו באים לקראתי חָשִׁים; והנה פתע פתאם סגר את יומו איש חי רב פעלים זרע קדושים, והיה צעיר ממני לימים, וכראותי נפלו עלי אֵמִים, וָאֹמרה:  אוי לי הַסָּכָל המתעלם, איך לא אבוש ולא אֶכָּלֵם, ואנכי רשעתי וחטאתי, ועויתי ופשעתי, וּבִיוֵן מצולת הזמן טָבַעְתִּי, ואלהים ואנשים קָבַעְתִּי – והנה פתע פתאם אל עָל יקראוני, וישאוני על כתף יִסְבְּלוּנִי ויודעי שמי ישחרוני ולא ימצאוני.  ומה היא הַצֵידָה, אשר הכינותי ליום לנפשי הפרידה?  – ובהיותי כדברים האלה נותן אל לבי, חם לבי בקרבי, ונפתחו אֲרֻבּוֹת דמעותי, וַיִּתְּכוּ כמים שאגותי – וָאֹמרה:  איך אפוא, דניאל איש חמודות, ואיה חכמתך?  מי יתן ידעתי ואמצאך, אבוא עד תכונתך, אשאלך ותודיעני מדת ימי וקצי, ותראני מקום מנוחתי וְרִבְצִי.  ובהיותי בִּיוֵן מצולת היגון טובע, ודמעתי כנחל נובע, והנה אימה חשכה גדולה נפלה עלי, וחָזוֹן נראה אלי – ואשא עיני ואראה, והנה רוח גדולה וחזק מרחף ומתגבר, מְפָרֵק הרים וסלעים מְשַׁבֵּר, ואחרי הרוח רעש, לקולו צללו אזני, ופלגי מים ירדו עיני, ואחרי הרעש אש וקול דממה, ואור שבעתים כאור הַחַמָּה, והנה איש זקן עוטה מעיל עובר לפני, ומראהו כמראה מלאך אדני;  וכראותי אותו נפעמתי, ונפלתי ארצה מלוא קומתי ונאלמתי, וכראות האיש כי לא עצרתי כח, ויאמר אלי:  מה לך נרדם?  הלא אבקש לְךָ מָנוֹחַ;  קום, כי לא זאת המנוחה, היום אמצא לך רְוָחָה, ונסו יגון ואנחה.  ובדברו עמי התחזקתי ובכנף מעילו החזקתי, וָאֹמרה אליו:  בי אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך, הגידה נא שמך.  ויאמר אלי:  אנכי דניאל איש חמודות, אשר קראתני ועיניך מים יורדות, היום אַרְאֲךָ נצורות וסודות – ואמרה אליו:  אחלה פניך להראותני העולם שֶׁכֻּלּוֹ ארוך, והַתֹּפֶת אשר מאתמול לרשעים ערוך, ולהודיעני מקום תַּחֲנוֹתִי, אחרי מותי, ואיזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי?  ויאמר:  אנכי אעשה כדבריך – – ואחזיק בכנף מעילו ורעיוני חֲרֵדִים, ומדי לכתנו היינו יורדים, והדרך דרך לא סלולה, מְעוּף צוקה ואפלה.  – באחרית (לסוף) הִגַּעְנוּ אל גשר רעוע ותחתיו נחל שוטף – ובראש הגשר שער, ושם להט החרב המתהפכת, ויאמר האיש אלי:  זה נקרא שער שַׁלֶּכֶת, וכל [האנשים] אשר יפרדו מן העולם וּבַתֹּפֶת יהיה מחניהם, דרך הֵנָּה פניהם; לא נמוש מהנה (מזה) שעה אחת או שתים, ונראה מן החולפים מן העולם רִבּוֹתַיִם, ואיך ינהגום מלאכי מות, אל ארץ ציה וצלמות.  – והנה קול כחולה שמענו וְהִבְהִילָנוּ;  קול אומרים:  אבדה תקותנו נגזרנו לנו!  כאשר קרבו אלינו ראינו, משלחת מלאכי רעים חולפים, יסחבו מן הפגרים למאות לאלפים – והנגררים והנסחבים בקול מרה יצעקו, וְנַאֲקַת חלל יִנְאָקוּ, בידעם, כי ראש פְּתָנִים יִינָקוּ;  כאשר הגשר עברנו, באנו בתחתיות ארץ ושם ראינו מדורה גדולה בארץ מַאְפֵּלְיָה, רשפיה אש שלהבת יה. – – –

משם נסענו והנה איש זקן גדול למראה הציבוהו למטרה, ועל ראשו מחרולים וקמשונים עטרה, יְיַסְּרוּהוּ בשוטים ובעקרבים, וְיָסֹבּוּ עליו רַבִּים, ישפכו לארץ מְרֵרָתוֹ – ועל ראש מגדל גָבֹהַּ יעלוהו, ומשם על ראש הסלע ישמטוהו, פעם באש ישרפוהו, ופעם זאבי ערב יטרפוהו, ופעם קשת נחושה תַּחְלְפֵהוּ, ופעם נחלי זפת וגפרית יִגְרְפוּהוּ, ופעם נחלי בְּלִיַּעַל ישטפוהו, וכפטר חמור יַעַרְפוּהוּ, ומאור אל חשך יֶהֶדְפוּהוּ, פעם יְקֻלַּע בתוך כף הַקֶּלַע ויאמרו לו:  אהבת כל דברי בֶלַע, אשרי שיאחז וְנִפֵּץ אותך אל הסלע; יירו עליו בִּמְחִי קָבָלוֹ ולא יתנו דמי לו;  וָאֹמרה:  מי האיש הלזה?  ויאמר אלי:  זה האיש סורר ומורה וכזבן ונקרא בשכבר רַבּן. – –

ראינו איש יד ימינו ולשונו חתוכות, שמוהו מטרה לחצי קשתות דרוכות, פעם על מחבת ברזל יקלוהו, ופעם במי מרה יטביעוהו, ופעם על העץ יתלוהו ופעם באבנים יסקלוהו, ויאמר אלי:  זה האיש היתה לו לשון מדברת גדולות, אף בלב פעל עולות קלל אביו והכהו פעם ופעמים, עד אשר עלתה שַׁוְעַת אביו השמים, לכן בא באש ובמים. – –

ראינו אנשים עריצים, בהונות ידיהם ורגליהם מְקֻצָּצִים, תלויים על העצים והעוף אוכל את בשרם מעליהם, וערבי נחל ובני נשר ינקרו את עיניהם, ימטירו עליהם גפרית ואש מתלקחת –.  יעבירום בַּמַּלְבֵּן וינשרו אותם בַּמְּנֵרָה, ופניהם כשולי קדרה – כאשר משם יצאנו, ובתחתיות הַתֹּפֶת באנו, ראינו שחת מְשֻׁנָּה לרעה מחברותיה, יִלְאוּ (תלאינה) הלשונות לספר אדותיה, שם נחלי רְתָמִים וחצים שנונים, שם חמת תנינים וראש פְּתָנִים, שם נחש שרף ועקרב וחמת עכשוב, שם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב, שם חיות אש טורפות, שם להבות אש שורפות. – – –

 

ז.  רַבִּי יְדַעֲיָה הַפְּנִינִי

(מליצה נשגבה)

הָעוֹלָם יָם זוֹעֵף, רַב מְצוּלָה, רְחַב יָדָיִם;  וְהַזְּמָן גֶּשֶׁר רָעוּעַ בָּנוּי עָלָיו.  – וְאַתּה, בֶּן-אָדָם, עַל כָּרְחֲך אַתָּה חַי, עוֹבֵר עָלָיו תָּמִיד מִיּוֹם הֱיוֹתְךָ לְאִישׁ.  בְּהַבִּיטְךָ קֹצֶר הַמַּסְלוּל וְאֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאל, הֲתִתְפָּאֵר בְּיָד וָשֵׁם?  בַּהֲצִיצְךָ אֲבַדּוֹן וָמָוֶת לְךָ חוֹמָה מִימִינְךָ וּמִשְׂמֹאלֶךָ, הֲיַעֲמֹד לִבֶּךָ, הֲתֶחֱזַקְנָה יָדֶיךָ?  וְכִי תִתְהַלֵּל בְּחֶמְדַּת קִנְיָן וְרֹב עִנְיָן, אֲשֶׁר אֲסַפְתּוֹ, בִּזְרוֹעַ חֲשַׂפְתּוֹ, אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתּוֹ בְּקַשְׁתֶּךָ וַתֵּרֶד לְרִשְׁתּוֹ בְּרִשְׁתֶּךָ, – מַה תַּעֲשֶׂה לְזַעַף הַיָּם וַהֲמוֹנוֹ, כִּי יִתְגָּעֵשׁ וְשָׁטַף וְעָבַר, וּבֵית מְלוֹנְךָ אַף הוּא יְחַשֵּׁב לְהִשָּׁבַר?  זֶה הַיָּם גָּדוֹל אֲשֶׁר אַתָּה בְקִרְבּוֹ, הִתְפָּאֵר עָלָיו, גַּם הִשְׂתָּעֵר עַל פָּרָשָׁיו וְרִכְבּוֹ, צֵא נָא אַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ.  כִּמְעַט נְטוֹתְךָ אָנֶה וָאָנָה תֹּאבַד כְּרֶגַע בִּמְצוּלוֹת מַבְהִילוֹת, וְדָמְךָ מִיָּדָם אֵין מְבַקֵּשׁ;  תֵּלֵךְ מִתְּהוֹם אֶל תְּהוֹם נָבוּךְ בְּנִבְכֵי יָם, וְאֵין אוֹמֵר הָשֵׁב.  הַאֶבְטַח עַל שֶׁקֶר, הַאֶשָּׁעֵן עַל מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ לַחֲשֹׁב מְלוֹן אוֹרְחִים אֲשֶׁר כָּזֶה – מִבְצָר מִשְׂגָּב וּבֵית מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ;  כְּנַף פַּרְעֹש – צִפֹּרֶן שָׁמִיר, קוּרֵי עַכָּבִישׁ – רָאמוֹת וְגָבִישׁ?

וְכִי תִרְאֶה הַיָּמִים נְעִימִים, וְהַזְמָן מְפַזֵז וּמְכַרְכֵּר, וְהָרֶגַע הוֹלֵךְ לְהַרְגִּיעֶךָ וְהַשָּׁעָה מִשְׁתַּעֲשַׁעַת, מְשַׂחֶקֶת לְפָנֶיךָ בַּתֵּבֵל, וְתִבֵז בְּלִבְּךָ לְאַחֲרִית הַיָּמִים, – עַל שֶׁקֶר אַתָּה בּוֹטֵחַ;  צֵל הַקִּיקָיוֹן אַתָּה רוֹאֶה כְּהַר גָּבֹהַּ וְתָלוּל!  הַעַל אֵלֶּה הִשְׁלַכְתָּ נְשָׁמָה אַחֲרֵי גֵו, הֲסִבּוֹתָ דְרָכֶיךָ אֶל מוּל נוּנֵי תַעֲנוּגֵי בָשָׂר?  – הַעַל הַבְלֵי חֲמֻדוֹת מְדֻמּוֹת תִּטֹּש יִקְרַת נֶצַח, חֶמְדַּת עוֹלָם?  הַיְקַלְקֵל עֶבֶד מְלֶאכֶת חֻקּוֹ, וְרוּחַ הַמּוֹשֵׁל לֹא תִמְאָסֶנּוּ?  הֲיִתְהַלֵּךְ אִישׁ אֶת אֲדוֹנָיו בִּבְלִי דַעַת וְהוּא לֹא שׂוֹנֵא לוֹ?

 

ח. שְׁלֹמֹה פַּפֶּנְהֵים

(פרוזה בסגנון שירי–מליצה)

הַתִּקְוָה

מה יָפָה אַתְּ, רַעֲיָתִי תקוה, ומה נעמת!  – שפתותיך, תִּקְוָה, כְּתִקְוַת חוּט הַשָּׁנִי, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה.  מֵהָחֵל עַגְבַת כִּנּוֹרַיְכִי – אשכח כל יגון, אחשב כל צר ומצוק כמֹץ הרים, ומהומת גלגל יומי כגלגל וכקש לפני רוח.  אם תלכי עמי והלכתי חזק מתנים ואמיץ כח, אל כל המקום אשר נבוא שמה, כי נאמנו לי עֵדוֹתַיִךְ מאד.  חלקות לשונך:  "הֲלָנֶצַח תאכל חרב?"  לא נכזבה מעולם.  פעמים רבות לבשו שמים קדרות על קדקדי וְנִדְכֵּיתִי עד מאד, אמרתי:  נִגְזָרְתִּי!  ורוח נדיבה מאת ה' יצאה וַתְּטַהֲרֵם.  – קִרְבוּ[29] הֵנָּה, אשר הייתם בפח יָקוֹשׁ לא אחת ושתים ונמלטתם, עֲנוּ בי נגד ה' וְיֵאָמְנוּ דְבָרָי! – – –

מי הִבְצִיר (בָּצַר) רוח נגידים ביום קרב – בִּנְפֹל חללי בחוריהם כעמיר מאחרי הקוצר מימינם ומשמאלם – להתחזק ולעמד על עָמְדָם כשמש בגבעון עד יִקֹּם גוי אויביו?  מי צבר מי הים כשמלה פרושה לפני יורדיו, ההולכים למצא שמים חדשים וארץ חדשה, ומצא להם?  או מי יָרָה אבן פִּנַּת כל מסחר ומשלח יד, להשליך איש את כספו וזהבו, צמרו ופשתו, שמנו ותירושו באלילי עץ ואבן מעשי ידי אדם להשתכר בם?  הלא אַתְּ, תִּקְוָה סְגֻלָּתִי!  לכן בכל צרה וצוקה אחישה מפלט לָךְ, בת אלהים!  בך בקשתי תמיד נחמתי – וַתֶּהִי!

 

ט. יִצְחָק אֶרְטֶר

(סגנון המקרא צח ויפה מאד)

..."עורב שחור משחור תארו ראיתי עומד על עץ ובפיו גבינה.  וָאֶתְאַו למַטְעַמּוֹתָיו.  ואשב תחת העץ, ואשית בחלקות לו, ואקרא:  מה רבה תפארתך, צפור שמים!  מלאה הארץ תהלתך, ובגוים נשמע הוד יפיך ונעם זמירותיך.  ועתה אחרי הראני אלהים את מראיך, אנא השמיעני נא גם את קולך.  – לשפת חנף יאמין כל פתי, תְּפַתֵּהוּ וגם תוכל.  – באִוַּלְתּוֹ פתח העורב את פיהו, ויואל לשיר במר קולו, וכפתחו ותפל הגבינה לרגלי וָאֹכְלֶהָ.  – לְשׁוֹן עֲרוּמִים מִפִּי פתי תשליך טרף. 

צִחֵה צמא באתי אל באר המים.  עמק עמק הבור, ועליו מוט עץ;  דְּלִי אחד בו מִקָּצָה מזה, ודלי אחד מקצה מזה, והמוט בשנים אחוז בעמוד עץ כדמות מאזנים.  ואבוא בדלי האחד, וארד המימה, וָאֵשְׁתְּ לרויה, ואשיב את נפשי.  אך כהתימי לשתות, וארא והנה אנכי כלוא בבּוֹר, לא אוכל לעלות.  והנה תַיִשׁ בא בעבי כְרֵסוֹ וזקנו, כלו אומר כבוד, תיש כְּבַד בשר, כְּבַד גֶּרֶם וּכְבַד קרנים.  ויבוא ויתיצב על הבור ויקרא:  מי יַשְׁקֵנִי מים מן הבאר הזה, כי צָמֵאתִי?  ומן המצר קראתי לו וָאֹמַר:  למה זה תשאל?  בוא בתוך הדלי, ורד בו המימה, כאשר עשיתי, ושתית ורָוִיתָ ככל אַוַּת נפשך.  קום רכב וצלח!  – וַיַּרְכֵּב התיש את מטיל גרמיו על הדלי וירד, וברדתו וישאני וידלני ממעמקי המים.  וַיִּשָּׁאֶר התיש כלוא בתוך הבור, ואנכי נחלצתי ואצא חפשי.  – ערום, נפש כְּסִיל יתן תחת נפשו. 

ענבים בגפן ראיתי ואחמדם, וָאֲדַלֵּג, ואקפץ, ואזנק, הכל הבל!  חנם לבלי הועיל!  כי קצור קצרה ידי מהשיג אותם.  ואירא פן ילעיגו לי כל רואי, ואקרא:  למה זה הבל איגע?  הלא עִנְבֵי רוש המה, אשכלות מרורות, באכלם תקהינה שִׁנָּיִם. 

ואת החסידה קראתי אל המשתה אשר עשיתי, ואשים את המטעמים אשר הכינותי בקערה רחבת ידים, ונאכל שנינו יחדו.  אנכי הרחבתי פי ואמלאהו, והחסידה בתתה את בַּדֵּי חָטמָה אל תוך הקערה, ויאריכו הבדים, ותטבל רק את קצה חטמה, וַתֵּלֶא לשתות".

ואקרא:  אל תתהלל ברעה, אֶרֶךְ הזנב;  כי הושב גמולך בראשך, כי לקץ ימים ותקרא לך החסידה אל המשתה אשר עשתה גם היא, ותמסך יינה בצלוחית גְּבֹהַת קומה אֲרֻכַּת צואר וְצָרַת פה.  וַתָּבֵא החסידה את מלוא אֹרֶךְ חטמה אל תוך הצלוחית, ותמלא פיה ותעל;  ואתה פשקת את שפתיך, ותארֵך את לשונך, ותלקק סביב, ומאומה לא בא אל פיך.

 

י. מָרְדּכַי אַהֲרֹן גִּינְצְבּוּרְג

(סגנון פרוזי קל)

הַיְהוּדִים בְּבַרְבָּרִיָּה

ידעתי, ידידי, כי נפלאה אהבתך לבני עמך הנפוצים בקצות הארץ, וכי יצוק עליך רוח תשוקה לשמע דבר על אדותם, מכל ארצות גלותם;  על כן לא אֶכְלָא ממך את המעט, אשר ראיתי מהם במַסָּעִי אל ארצות ברבריה.  וביחוד את היהודים יושבי טוניס, העיר העתיקה קַרְתָּא-חַדְתָּא – היא קַרְתַּגָּה במִבְטָא הָרוֹמִים, – כי ארכו לי הימים בעיר הזאת, ולקחתי לי מועד לְהִלָּווֹת אל בני עמך אלה ולדרש על מעמדם ועל משפטם, כיד הַבִּקֹּרֶת הטובה עלי.  אמנם לא מעט המה מספר מפקד היהודים הנדחים ארצות ברבריה, כי מספרם עולה לשבע מאות אלף נפש, ובעיר טוניס לבדה יגורו חמשים אלף נפש יהודים אזרחי העיר.  מקצתם גולי-ספרד, אשר נעו הלכו אליה, בַּעֲבֹר רוח מְדִינִי שקר על ממלכות ספרד ופורטוגליה לגרש כשש מאות אלף מבחר יושביהן על דבר האמונה, אז מצאו להם הגרים ערי מקלט בארצות בַּרְבָּרִיָּה;  ומקצתם אזרחי העיר לפנים בני גלות יהודה ומצרים, אשר נאחזו בפֵס ובאלגיר ובטוניס ובטרִפּוֹלִי מימי קדם.  ולפי תעודת מסורה קדמוניה התערבו בהם גם גרי הכנענים, אשר ברחו מארץ מולדתם מפני חרב יהושע, וימצאו להם ארץ חדשה במוריטניה ובטיגינטניה.

רבות שמעתי על דבר המּוּעָקָה, אשר יעיקו המושלמנים – בעלי דת מחמד – את היהודים, עד אשר באתי הנה ואראה כי דברי הַפְלָגָה המה, אשר הפריזו המסַפְּרִים על המדה האמתית.  האמת אגיד, כי בוז יבוזו להם, אבל לא במדה נפרזה, וגם מדת הבוז ההיא, אשר יָמֹדּוּ אל חיקם, הולכת וחסרה מעת אל עת, ותחת אשר לפנים לא נועז איש יהודי לעבר לפני בית תפלת המושלמנים בנעליו אשר ברגליו, יעברו לעת כזאת בטח לפניהם, ואין איש שם על לב לַחֲלֹץ נעליו.

 

יא.  אַבְרָהָם מַפּוּ

(פרוזה מליצית בלשון המקרא)

וצבאות אשור נחו שקטו בטח ככפירים סביבות עדרי צאן, כי מי יְשַׁדֵּד רבצם?  השמש ככדור אש נשקעה בים האחרון, התחבאה מפני בַלְהוֹת הנשף הנורא, והירח נהפך לדם על הר הזיתים וַיַּאת לילה, לי התקדש חג הפסח, מועד מזכיר גבורות ה' אשר עשה בשדה צוען.  אך אהה לנֶשֶׁף חִשְׁקָם, כי היה לַחֲרָדָה;  שרידי ציון נוּגֵי ממועד באו בחדריהם, ונפשם בכתה במסתרים מפני זעף ה'.  גם הכהנים בכו בין האולם ולמזבח, ספדו ויילילו מר, כי שבת משוש חגם.  המלך השליךְ פְּאֵר נִזְרוֹ וילבש שק, ובן-אמוץ שפך שיחו לפני ה' לאמר:  חֲזֵה ציון, קִרְיַת מועדנו!  אך מגור מסביב, אך זְוָעָה בפִנַּת יִקְרַת;  שַׁאֲגַת צוררים תחת המון חוגג וקול באי מועד, שאון תרועת זרים תחת הֶמְיַת נבלים, כנור ועוגב מעוברי בַּסָּךְ אל בית אלהים, ודמעת נדכאים תחת נֵסֶךְ יין.  עורי עורי, זרוע ה'!  עורי אל חוֹסַיִךְ והתעוררי על צָרַיִךְ.  אביר יעקב!  צא מחביון עֻזך, הראנו תִּגְרַת ידך בשדה צוען ומטה עֻזְךָ על הים.

מה נורא אלהים בקומו למשפט!  ומה נאור ואדיר בלבשו נקם!  רב העלילה יתן אות – וכל תולדות השמים והארץ עזבו מִשְׁטָרָם, חלפו עברו חֻקּוֹת עולם.  להֶגֶה מפיו יצא, יתלכדו אש מתלקחת וקרח הנורא וְיִתְּכוּ כמים ארצה.  לפנים רכב אלהי המשפט על מרכבות ישועה, וחֹמֶר מים רבים נִצַּב לפניו כמו נד – גער בתהומות וירגזו לקראת בני חם, – עתה למועד הזה בא בסופה מרבבותיו, וגערתו בלהבות אש;  שרפים ממעל עפו וידאו על מחנה אשור, סופה וסער מתחולל היה מעופם, ובמֻטּוֹת כנפיהם הפיחו מוקדי עולם, ויהי רוח זלעפות.  המה שטו עברו, וישאירו אחריהם מהומת שקט, דומיה נוראה ותרדמת מות; אךְ רגע זָעַם ה' – וצבאות אשור היו לשרפה מַאֲכֹלֶת אש.

וכמו השחר עלה לגלות סוד אֱלֹהַּ הצפון בחיק עלטה; עוד ממשלת היום וממשלת הלילה נלחמים, מבלי דעת למי יאתה להודיע מעללי יה;  והיושבים על החומה הקשיבו אל מחנה אשור, והנה אין קול ואין קשב, אין אֹמֶר ואין דברים.  וישאו הצופים קול וַיָּרֹנּוּ במרום ציון, לאמר:  עורי, והתעוררי, עיר אלהים!  כי נרדמו צריך, פצחי רנה וצַהֲלִי, כי צורריך נאלמו דומיה;  ימין ה' עשתה חיל כימי מצרים, הכניעה שאון זרים, הפכה עליהם לילה וַתְּדַכְּאֵם לפני עָשׁ.  בת ציון, לבשי עֻזֵּךְ, כי שׂוֹנְאַיִךְ לבשו בֹשֶת, מציקיךְ עוד אינם;  חָגִּי יהודה חגיך!

עברו בִּעוּתֵי לילה.  השמש הופיעה בקרני ישע והוד על עיר דוד, ותבא בכנפיה מרפא לנפשות יושביה.  עזב החולה את ערש דְּוָיוֹ ונגוע ברעה נטש אהל עֹנִי;  מחזיקי בַפֶּלֶךְ השליכו משענתם, פסחים דלגו כְאַיָּלִים ונכשלים אזרו חיל.  כל הכתוב לחיים בירושלים יצא אל מחנה אשור, והנה – העמקים אשר מלאו רכב ופרשים היו עמקי פגרים, ואשר היו למו ידים שללו שלל ויבזו בז למרבה.

ועיר אלהים הנבוכה היתה לקריה עליזה, כי ברא ה' את ירושלים משוש;  והנה צהלה ושמחה בישע נפלאותיה ובחג מועדה תודה ובקול זמרה בהר קדשה, וששון ושמחה על כל מקראיה, – נשכח כל עצב, נסו יגון ואנחה.

 

יב. קַלְמָן שׁוּלְמַן

(סגנון מליצה בלשון המקרא)

מוֹצָאֵי בֹקֶר

כמנורת הקדש בהיכל ה' יהל השחר בשפריר שמי קדם.  כנפי הודו פרושות על ראש ההרים, וְיִפְעַת עפעפיו על תועפות העפאים מופעת.  ידיו גלילי זהב יפתחו דלתות שערי מזרח, ובדומיה קדושה יִרְתֹּם מרכבת השמש לסוסי שלהבת.  כל עצי עדן בגן ה' יעטו אור כַּשַּׂלְמָה, וכל שיח השדה ופרחי הררי-אלף יזהירו כְּזֹהַר הרקיע.  רוח צח מְרַחֵף בלאט על פני מי מנוחות, יְסַלְסְלֵם בהמיה נעימה, יְנַטְּלֵם וינשאם בְּנַהֲמַת חסד.  בין סבכי היערים כנפי רננים נעלסים ומטיפים מנגינות צוף לשַׂמֵּחַ אלהים ואנשים... הֲרָאִיתָ, בן לא-אֹמֶן!  הראית מוצאי בקר?  התבוננת איך יַרְאֶה השחר במראה ולא בחידות את מראות אלהים חיים?  השמעת איך יריע בלי אֹמֶר ודברים:  "יד אֵל בְּרָאַתְנִי!"  עתה, עתה ראה נא כי מפאתי קדם ים זהב בהוד נורא יופיע?  – ראה נא איך תַּזִיל השמש אֶשֶׁד אור יקרות על פני רקיע השמים!  הה, איך היא נאדרת בקדש!  – הגד, חוקר!  מי פִּלֵּג לשטף קרני הודה תְּעָלָה, ודרך לזרם זִקּוֹת יפעתה?  המצאת חקר שלהבת-שדי הזאת?  הידעת איך היא שופכת חם צחצחות ונוֹפַחַת רוח חיים באף כל היקום?  הידעת איך יָזֹקּוּ זיקי עיניה עפרות זהב ברחם הררי עד וְכִלְיוֹת חלמיש צורים?  איך תִּלְטֹשְׁנָה קרני אִשָּׁהּ שביבי זִיו וּתְאַזֵרנָה זיקות באבני אקדח, שֹׁהַם, יָשְׁפֵה וברקת וכל אבני אש הספונות בלבב סלעי עולם?  איך תזיל עסיס וָנֹפֶת בענבי הגפן המבריקים כעין החשמל על מֵצַח הרי חמד, ובכל מגד תבואות שדי ופרי הלולים?  הנגלה לך שמץ דבר ממסתרי פליאותיה?  הידעת סוד מרוצת קרניה ומפלאות פעליהן בשמים ממעל ובארץ מתחת?  הידעת את תכונתה?  ההוגד לך אם היא רק מנורת קדש ונר ה' להאיר במקדש הַתּוֹלָדָה, או תבל עם יושבים, – ומה המאור הגדול והנורא הזה מול המאורות הגדולים, אשר ממעל לו בשמי שמי קדם?  וגבוהים וגדולים ונוראים עוד גם עליהם!  וגבוהים על גבוהים עד אין סוף, עד לאין תכלית!  – הה, שימו זאת אל לבבכם, כל אשר נשמה באפו, והתפלצו מהוד אל נָאוֹר וֶעֱזוּז נוראותיו!! – –

 

יג. פֶּרֶץ סְמוֹלֶנְסְקִין

(סגנון המקרא צח וקל)

יוֹם הַכִּפּוּרִים

קדוש היום לישראל, יום סליחה ומחילה, יום רגשות נעלות, יום חסד ורחמים, יום יְאַחֵד לבב כל איש ישראל מקצה העולם עד קָצֵהוּ!  זה היום עשה האלהים, אשר יצר לו עם יודע שמו ומשמיע כבודו בעמים – למענו, למען יזכרו וישובו אליו שַׁלְוֵי עולם, אשר בגבהות רוחם שכחו מטוב לב את יוצרם, עמם ואמונתם;  והנדחים בארצות אויביהם, הנותנים כעפר גֵּוָם לדורכים עליהם ברגל גאוה, ובצרתם ישכחו אל מושיעם, – גם המה ישובו ביום הזה ושִׁחֲרוּ אֵל.

ביום זה יֵדַע ישראל, כי כל אֶחיו בארצות פזוריהם כמהו יעמדו, לשמים עיניהם כעיניו צופיות, בשפה אחת ודברים אחדים ישפכו שיח לאלהיהם, אלהי ישראל, אלהי החסד והרחמים, אֱלֹהַּ שוכן את דַּכָּא, אֱלֹהַּ, אשר מפי המתפלל לו יקבל תפלה.  לא בבצע כסף יקנה לו שטר מחילה וכפרה על עונותיו, כי אם עִם אלהיו, עִם יוצרו, עִם אביו ידבר, ישפך לפניו שיחו, צרותיו לפניו יגיד.  ואיזה עַם בתבל כֻּלָּהּ אשר צרותיו התגברו כצרות העם הזה?  או מי עם בתבל שָׁתָה מצה קֻבַּעַת כוס הַחֵמָה על הַשְׁמִיעוֹ משפט אלהים ברחובות קריה?  צרותיו רבו מִגַלֵּי הים, מכוכבי השמים, מעפר הארץ – ככל אלה אין די עֵרֶךְ לַעֲרֹךְ להם פגעי העם הזה;  רק כְּעֵדִים נאמנים יהיו ויגידו לדור דור מה סָבַל ישראל:  גלי הים יעידו כי לתוכם הָשְׁלְכוּ אלפי בניו;  כוכבי השמים ישמיעו, כי עֻמְּמוּ מִתִּמְרוֹת העשן שעלו ממוקדי עולם אשר הוכנו לבניו; עפר הארץ אם יפתח פיו יַרְאֶה לכל כי מְגֹאָל הוא בדם יעקב, דם עולל ויונק, דם יָשִׁישׁ ומלא ימים, דם צדיקים אשר בחרו במות, דם משמיעי אמת בשערים. – – –

היום הזה הוא אות הברית, כי עוד יקום ישראל וגבר בארץ, עד עולמי עד יקום, לנצח יחיה.  תסערנה הסערות, תָּגַחְנָה הסופות מחדרי תֹהוּ להרגיז ארץ, לשבור ארזי עולם, להמיט הררי עד, – אך את השמש לא תַשְׁבֵּתְנָה מִטֳּהָרוֹ, כימי עולם יִכּוֹן ואורו לא ידעך. – – –

היום הזה הוא כמגן וצנה לבית יעקב מדורות קדם עד היום, לבל יהי עדי אובד;  עת רבו צורריו ומצמיתיו הדריכוהו, עת גזלו מחמדי נפשו, עת הורידו לארץ כבודו וחייו לשאול הגיעו;  עת עָיְפָה נפשו להורגים, אשר כהני אל נקראו ואל השטן התפללו ובשמו עשקו עשֶׁק והצליחו;  עת אֲפָפוּהוּ בלהות – אז לא שִׁקֵּר באמונתו, כי זכר את היום, אשר בו תחדל הַגְּוִיָּה מִדְּרֹךְ בחקי חיים ובכל זאת תגבר נשמתו ותעלה עָל.  וגם אלה אשר כמעט נִטָּיוּ רגלם, אשר רגע שֻׁפְּכָה אֲשׁוּרָם בדרכי חשך למען יראו חיים, – גם אלה הצאן האובדות ישובו ביום הזה ויבקשו מְחִילָה מֵאֵל סַלָּח לַשָּׁבִים בכל לב. –

הנה ביום הזה, עת יֵאָסְפוּ הבנים אל אביהם, אב רחמן, לגַלּוֹת כל הגיוני לבם לו, – הנה ביום הזה תִּפָּתַחְנָה אֲרֻבּוֹת עיניהם ותזרמנה כמים עבות, – הנה ביום הזה יתעוררו גם זכרונות נוראים ויתיצבו לנגד עיניהם:  מלאכי בלהות לובשי מלבוש שחור, אשר סערו ימים רבים להפיצם;  מלאכי עֶברָה בְּצֶלֶם כהני אָוֶן אשר שלחו בהם חִצֵּי לשונם זה אַלְפַּיִם שנה.  אמנם האם מאֵרה וקללה רובצת לפתחי פי האֻמללים?  האם יָאֹרוּ בִּמְאֵרַת אלהים את רודפי נפשם?  לא!  אך סליחה ומחילה יִשָּׁמַע על פיהם.  ובכל לבם יסלחו לפשע צורריהם, לוּ אך ידעו נאמנה, כי כלה זעמם ולא יוסיפו בני עַוְלָה לענותם. –

ישראל!  לוּ גם כים רבו חטאתיך, אם גם מעפר הארץ הִרְבֵּיתָ אשמות – הנה נסלח לך;  כי קרבנותיך אשר הֶעלית על מזבח אלהיך רבו ממספר חטאתיך.  ולא שה ושור הבאת לעולה, רק בניך היו קרבנותיך – לכן יִסָּלַח לך וְיֶאֶשְׁמוּ רודפיך. –

 

יד. מֹשֶה לֵיבּ לִילְיֶנְבְּלוּם

(סגנון חפשי וקל קרוב ללשון המשנה)

– – – כבר אמרתי שֶׁבַּתְּקוּפָה הראשונה [לימי חיי] הייתי חֹמֶר המוכן לקבל כל צורה.  אף על פי שכבר למדתי תורה הרבה (לפי ערך שנותי) ולא ידעתי כלל מעולם אחר חוץ מעולמו של הקב"ה:  ארבע אמות של הלכה, מכל מקום הייתי יכול אז להעשות בידי מחנך טוב סוחר מבין, חכם באחת מן החכמות, או אומן היודע את מלאכתו.  אין אני טוב-לב, כלומר:  בעל שמחה וצהלה המדבר תמיד בשלוה, בקוֹרַת רוח ובצהלה;  להפך, הנני בעל אנינות הדעת (ערנסט), וכל דברי יוצאים ממקור לבי ולא בקלות ראש;  אף על פי כן אלו הרגילוני בין אנשים שונים, הייתי קונה לי הַרְחָבַת הַלֵּב, יותר ממה שיש לי היום, והייתי איש דברים ובעל שיחה עם הַבְּרִיוֹת, לא כמו שאני עתה חסר דברים בבואי בחברת אנשים שאינם בְּגִילִי.  במלה אחת:  אם באמת הייתי מֻכְשָׁר להיות גדול בישראל, היה מְחַנֵּךְ טוב יכול לעשות אותי לאדם המועיל להחברה ולעצמי, באופן שהייתי מְאֻשָּׁר כל ימי.  אמת הוא שאני בעצמי האמנתי, שכבר קניתי לי לִצְמִיתוּת את הדרך שהובילוני בה;  ובשעה שאמרה הַמְּחֻתֶּנֶת לאבי:  "הן רוב הנערים העִלּוּיִם סרים מן הדרך על ידי שִׂכְלָם המחֻדָּד המוליכם תועה, והם נעשים אפיקורסים, וכמה אדע כי החתן שלי לא יתהפך, חלילה, לאפיקורוס?"  עניתי לה בתָם-לב, כי מקרה רע כזה אי אפשר שיקרה לי, שֶׁהֲרֵי יודע אני היטב וּמֻבְטָח בכל לב שדרכי שאני הולך בה היא היא האמתית;  שקר נחלו הברלינים והבל – החסידים, ושיטת המתנגדים היא הנכונה, ואיך אפשר שאעזב את הדרך שמובטחני בה שאין טובה הימנה?  אבל מה שהאמנתי אז אינו מספיק עוד, שהרי רואה אני עתה פרי בטחוני בשיטתי ואחרית חסידותי... יכול הייתי לקבל כל רושם על ידי איזה חנוך ידוע בתקופה השניה, וממילא מובן כי "בָּתַר עַנְיָא אַזְלָא עֲנִיּוּתָא" ואחרי תֹהוּ וָבֹהוּ – בא החשך...

 

טו.  אֱלִיעֶזֶר בֶּן-יְהוּדָה

(סגנון קל וּמְדֻּיָּק)

הַמְאֹרָע אשר נספר בזה ארע בשנת ששים ושתים לחֻרְבָּן.  חג האסיף עבר, גם חדש חֶשְׁוָן כמעט כלה, והשמים היו כעין התכלת לָטֹהַר, וכל עב קל לא נראה על פני כל הרקיע הַמָּתוּחַ על כפר זִיף.  הבקר אור, השמש האיר את ראשי הרי יהודה, ומִלִּבְנַת גיר סלעיהם בִּצְבֵּץ אור בהיר מאד.  ויצא מכפר זיף איש צעיר לימים, ועל ראשו טֶנֶא כבד, וירד בעֵמֶק חברון ויחיש צעדיו, כי אֵחַר מעט, ויירא פן יקדמוהו גַּנָּנִים אחרים מסביבות חברון, ולא ימצא קונים להַפֵּרוֹת והירקות, אשר הוא נושא.

שמעון – כן היה שם ההולך הצעיר – ויונתן אביו חיו על פרי אדמתם אשר היתה להם בכפר זיף.  כל היום עבדו את אדמתם בזֵעַת אפם, אך בלב שָׂמֵחַ בחלקם.  בכל יום שני וחמשי, בבקר בבקר, הלך אחד מהם לחברון למכר לבני העיר את פרי אדמתם;  ובערב אחרי כלות עבודתם ואחרי אכלם ושתותם מאשר הִרְוִיחוּ מִיגִיעַ כפיהם, ספר יונתן לבנו על ירושלם והמקדש, אשר ראה בעיניו בילדותו בכל הדר תפארתו, ועל הרומאים הרשעים האכזרים, אשר החריבו את ירושלים ואת המקדש שלחו באש, ועל גבורת הקנאים הגבורים אשר נלחמו בעד חרות עמם, על יוחנן מִגּוּשׁ-חָלָב, על שמעון בַּר גִּיוֹרָא, אשר שמם היה לחגא להרומאים בגלל מעשי גבורתם הנוראים, ועל הבוגדים אשר נתנו ידם להרומאים, ועל יוסף בן מתתיהו ותחבולותיו, אשר בגד בעמו בגד בוגדים.  ובכל עת אשר הזכיר את שם הרשעים הרומאים נראו על פניו אותות רגֶז וקצף ויקרא:  יִמַּח שמם וזכרם!  אך בלחש בין חריקת שִׁנָּיו, כי בחברון היה מצב רומאים לשמר על היהודים לבלתי יפשעו, ומרגלים היו בכל עיר וכפר להאזין לכל שיחה קלה ולמסר למלכות.

ויבוא שמעון העירה, וימצא בשוק אשר לפני השער אנשים רבים, הרבה יתר מאשר בכל ימי השוק, כלם סובבים את חנניה שְׁכֵנוֹ מכפר זיף, וְשׁוֹקְלִים וְטוֹרִים (נושאים ונותנים) עמו בדבר הפֵּרוֹת והירקות אשר הביא.  אך בראותם את הכפרי החדש, ועוד טרם יפנה כה וכה, קפצו עליו הקונים מכל עבר ויתנו לו ככל אשר בקש בעד סחורתו, ויריקו את הטֶּנֶא, ויוסיפו לִשְׁקֹל וְלִטְרוֹת עם חנניה;  ומהרה נשמעו קולות וגם קללות ודברי נאצה, וסוף סוף קנו גם מֵחֲנַנְיָה כל אשר הביא אתו.

ויגש אליו שמעון, וישאלהו:  מה זה היה לך, אחי, כי הִפְקַעְתָּ היום את הַשַׁעַר כל כך?

ויענהו חנניה:  הֶדְיוֹט!  הֲרָאֹה לא תראה, כי איש לא בא היום מכל הכפרים מסביב למכר פֵּרוֹת?  כ"ד חשון היום, ועוד לא נָטְפָה אף טפה אחת של גשם.  אם עוד יעברו שבועות אחדים והשמים נעצרים מהוריד טל ומטר, וגדל הַיֹּקֶר עוד יותר.  תמול ספר לי בן דודי הלומד בישיבה של רבי נחמן, כי אם עד יום א' כִּסְלֵו לא תרד הָרְבִיעָה הראשונה, וגזרו תענית צבור שלשה ימים, אולי ירחם ה' וישלח לנו הַיּוֹרֶה.

ככה נדברו שני הנערים בשובם לביתם בדרך העולה זיף.  ובבוא שמעון הביתה ויספר לאביו את כל הדברים האלה, ויאמר לו יונתן:  הטיבות, בני, אשר עשית, לבלתי הַפְקִיעַ הַשַׁעַר.  חלילה לנו להשתמש בצרת הצבור לטובתנו.  נתפלל לה' והוריד לנו היורה בעתו.

עברו שבוע ימים ומטר לא היה בארץ, ושמעון בא שנית העירה בטנא על ראשו.  ויהי אך ראוהו בני העיר, וַיְסֻבּוּהוּ מכל עֵבֶר, ויקנו ממנו את כל אשר היה לו.  ויאמר שמעון לשוב מיד זיפה לעבודתו בגנו, והנה המון אנשים אצים רצים, וקול הַכָּרוֹז נשמע:  "צום תצומו ביום השני ובים החמשי הבאים!  איש לא יסוך, לא ירחץ, לא ינעל, אולי ירחם ה' את עמו והוריד היורה לברכה!"

ושמעון נמשך אחרי זרם ההמון, אשר היה מְקַלַּח ובא למקום הַכָּרוֹז, ואחרי כלות הַכָּרוֹז דְּבָרוֹ, נפוץ ההמון איש לדרכו וגם שמעון אחריהם. – – –

 

טז. יְחִיאֵל מִיכָל פִּינֶס

(סגנון נמרץ ומהֻדָּר, קרוב לסגנון המשנה)

עַל  הַסִּגְנוֹן

שפתנו העבריה, כמו שהיא עתה בידנו, טרם תמצא ידה לה לתת מבטא מְשֻׁכְלָל לכל הגיוני לבנו.  אבל  קֹצֶר ידה זה לא לְמִטְבַּעַת הסגנון יִתְיַּחֵס, כי אם  לחֹסֶר  מִלֶּיהָ;  לכן אני אומר, כי כל זמן שלא נעצר כח לְמַלֵּא להשפה את חסרונה זה, אפילו אתה מְחַדֵּשׁ את פני סגנונה והפכת את דבריה וקשורי מאִמריה מפנים ומאחור לא תעלה ארוכה לה.  בגלל הדבר הזה הנני נִמְנֶה בכל לבי על דגל מְחַדְּשֵׁי מלות בדרכי השפה וטעמה, ולא אשים חלקי עם פורצי גדרי הסגנון הנותנים לנו שפת גָּבֶל תחת שפת עבר. 

מלים חֲדָּשׁוֹת כי תבאנה בשפה, בין אם ממקום קדוש תהלכנה ובין אם על אדמת  חֹל  צמחו;  בין אם יצירות חדשות מֵחֹמֶר  קדום הנן ובין אם בריאה חדשה נבראו, יֵשׁ מֵאָיִּן – לא תקלקלנה את טעם השפה במאומה.  אנו אין לנו אלא לשים לב, כי תֵעָשֶׂינָה המלות האלה על האָבְנָיִם של השפה העבריה ותִשָּׁקַלְנָה במשקליה, לבל תַּשְׂבֵּתְנָה את הַרמָנוּתָהּ[30] ולא תְעוֶּינָה את פניה;  אבל בהִשָּׁנוּת סדרי הסגנון ישתנו סדרי בראשית, כי כפרצוף פנים  לאדם כן הסגנון לשפה:  מידי הטבע נתון הוא לה, ובשַׂנּוֹתָהּ אותו ושִׁנְּתָה את טעמה והיתה ללִעוּג.

הסגנון למה הוא דומה?  לְתִלְבּשֶׁת לְאֻמִּית.  תלבשת הָאֵרָפִּים מְשֻׁנָּה מתלבשת בני קדם, ובן אֵרָפָּה כי יבוא הנה אמור יאמר בלבו, כי כל משובת הערבי תלויה בתִלְבָּשְׁתּוֹ, ואם אך ישנה אותה ולבש אֵרָפִּית והיה מָדוּן[31] כאֵרָפִּי.  אך הערבי מה הוא אומר?  כל שַׁטְיוּתוֹ של האֵרָפִּי באה לו מתלבשתו, ולו הואיל ולבש מעילים ארוכים ומכנסים רחבים והיה כאחד האדם.  והמשכיל הנאמן אומר:  לא כדברי זה ולא כדברי זה, אֶלָּא תלבשת האדם לבד, ולב האדם לבד;  התלבשת קנין יחידים הוא, ולב קנין מְשֻׁתָּף לכל מין האדם.  וככה גם משפט הסגנון והרעיון:  הרעיון אחד הוא לכל חושב מחשבות, אך הסגנון מְיֻחָד לאיש איש לפי טבעוֹ ולכל שפה ושפה לפי רוחה.  והשפה עצמה הלא היא תולדת רוח העם המדבר בה, לכן אם נחטא לשפה ונחטא לרוח העם.  – –

והנה לעבריה הזאת שני סגנונים שונים.  כל זמן שהיתה ילדה אומרת שירה, ותהי רוח השירה שפוכה על כל מיוצא מפיה;  וַתָּחָק  חקים ותורות, ותספר ספורי גוי ואדם, ותגד תוכחות וַתַּטֵּף נחומים, ותשפך שיח  ותִּמְשֹׁל  משלים וַתָחַד חידות ותביע חקרי לב.  וכל אלה עלו לה בסגנון מְיֻחָד, אשר הַצַּד הַשָּׁוֶה שבו לכל מחלקותיו, כי חוט של חסד עלומים משוך עליו, חוט של תמימות וילדות;  והוא יוצא מהלב ומדבר אל הלב.  ולא בסופה וסערה, ולא בהתרגשות מרגזת יעשה דרכו, אך כל דבריו ברגש שוקט מלא נעם, הַמְפַעֲפֵעַ בנפש בשובה ונחת והמס אותה כדונג.

ואולם מִשֶּׁזָקְנָה בת יהודה, ורגשותיה והגיוניה נִמְרָצוּ, וישאפו ליתר בֵּאוּר וליתר קביעות בכל הגות רוחה, אז הולידה את סגנון התורה שבעל פה.  סגנון זה מִצְטַיֵּן בקצורו ושינותו, בּרְצִינוּתוֹ וקביעותו.  ואף על פי שלא נוצר מִתְּחִילָּתןֹ אלא לקבע מִדְרָשׁ והלכות, לא יִמָּנַע לפרקים גם מתת בשיר קולו;  ואז נחזה בו חזות דמיון מתלהב והתפעלות נמרצה התופשת את הלב כמו במֶלְקָחַיִם של ברזל מלֻבָּנוּת באש.  שירה זו לא נכתבה מאמרים קצרים ושקולים, כי לא לשם שירה בפה נכתבה;  אבל גם בלבושיה הפרוזים אינה מִתְנַכֶּרֶת אלינו, והלומד אגדה למה הוא דומה?  לאדם שמהלך בגן עדן לרוח היום ושומע סוד שיח מלאכי השירה מבין ענפי הָאִלָּנוֹת שהם נחבאים שמה.

 

יז. זְאֵב יַעְבֵּץ

(סגנון נמרץ ומְדֻיָק)

זה ימים רבים והבית הגדול והַנָּאֶה בכל הרחוב נמכר בְהַכְרָזָה על פי בית דין.  ארבעה חלונות, ארבעה חלונות מזה ומזה לפתח הבית, הדומה להיכל קטן בפני אֶחָיו הבתים הַמָּטִים והָרְעוּעִים, אשר סביבותיו.  הגן הגדול ורחב הידים הנטוע מאחורי הבית עד הנחל ידיע, אך גדר העצים, אשר מסביב לו, מסתיר את כל אשר בתוכו מעין כל רואה.  על כן זרו מאד השמועות אשר נפוצו על הָרְשׁוּת הסגורה ומסֻגֶּרֶת מפני בני ישראל הדרים בעיר ההיא.  יש אשר עלתה בידי נער אמיץ לב מן הרחוב לָשִׁית את שכם רעהו הדום לרגליו ולהתגנב ולעלות ולהָצִיץ ממעל לגדר, למען עֲרֹךְ  דמות לעולם ה קטן הַמְשֻׁנֶה הזה;  אז לא מלאו עוד אזני רעיו הַקַּשּׁוּבוּת מִשְּׁמֹעַ את הנפלאות על הדר הפרחים הרכים והָעֲנֻגִּים, ועל הוד העצים הרמים והרעננים, אשר נִסְקְרוּ לַמְּרַגֵּל הקטן בִּסְקִירָה אחת קלה, ועל האשה בעלת-הקומה הַחִוֶרֶת המתהלכת בין טורי העצים, ועוד יותר על שני ילדים המשחקים בִּמְלוּנַת הגן ומשוחחים את אשה זרה שפת לא יֵדַע אנוש.  אחד הנערים זכה פעם אחת לראות דבר, ויספר את המראה בִּמְחִתָּה לכל אשר נדבהו לבו להטות אזן לדבריו.  הנער הזה בהיותם שכם עמיתו מעמד לו, עלה בידיו וברגליו עד ראש הגדר ותקח אזנו את השיחה הנמרצה הזאת:

– עוד מעט ומלאו לנער שלש עשרה שנה, – קרא קול אשה בנהמת-לב. – שאל נא את פיו היודע הוא מה ה' דורש?  מה בצע כי תמהר לשונו לדבר צרפתית אל האומנת, אם גם להניח תפלין לא ידע!

– דעת נשים קצרה דוברת בך, – ענה קול גבר.  – למה לו ללמד דבר אשר עוד מעט ישכחהו, דבר שֶׁשִּׁכְחָתוֹ יפה לו מִזְכירָתוֹ?  את פיליף אֲגַדֵּל אני כאשר עם לבבי, כן יעצתי וכן יקום! –

– התשכח מי אנחנו? – ענתה העשה וַתֵּצֶר לה לבכות, – הֲנֶכֶד אבי הצדיק עליו השלום לא ידמה לו?  לו ידע אבי היקר כי כה עלתה לי בְּיָמַי וכי כן ביתי עם ה', כי עתה שָׂשׂ כי מצא קבר.

– לו ידע, – שנה האיש בלעגי שפה, – לו ידע, – שנה עוד הפעם.  ורגלי הנער העומדות על כתף רעהו מעדו ויתן קול.  עוד צללו באזניו דברי האשה האומרת: "ראובן, השבעתיך בכל  ֹדש, אל תְּבִשֵׁנִי משארית שִׁבְרִי".  לשום הנער כמעט נאלמה, אחרי קפצו קפיצה שֶׁחֶצְיָה נפילה, וירץ הרחק מן הגן וגדרו, ויעמד ויספר הדבר אשר שמע באזני רעיו, אשר בכלם לא קמה רוח מן הַחִפָּזון המרוצה אשר נחפזו לרוץ אחריו.

הדברים האלה אשר ספרו הנערים בתוספות שונות, לא היו בעיני הגדולים כחדשׂים, פִּרקי הַשִּׂיחה אשר בעיני הילדים היתה מְקֻטַּעַת, נצמדו ויהיו לאחדים בעיני הגדולים.  "הֲיַכֲלֶה סִרפָּד ענפי הדס?  או היצמיח סִלּוֹן ממאיר שושנה נָאוָה וּמְעֻנָּגָה?  כן לא יצאו דברי שלום מבית  מלא  רֹגֶז".

 

יח. דָּוִד יֶלִּין

(סגנון עשיר ומדֻיָק)

עתה הגענו לראש ההר.  לימיננו למטה מהדרך קצה נחלת "מוֹצָא" וכרמי אחינו, ולשמאלנו כפר "קסטל" הקטן העומד על ראש תל גבוה. – –

והכפר העומד כמגדל צופים בראש הר-ההר ונשקף על פני כל העמקים והגבעות אשר מסביב הרחק מאד, הוא עתה אחד הכפרים העזובים אשר רבו כיום בארצנו, בעזב אותם יושביהם בימי הדור החולף מפני מעוט תבואת שדותיהם הרזים ורבוי הַמִסִּים, אשר הטילו עליהם שליטי העת ההיא, ויפנו וילכו להם "מזרחה" אל האדמה הדשנה והפוריה, אדמת הזרע אשׂר מעבר לירדן, וַיֵּאָחֲזוּ בה בקרב העבים החפשים ממשא מלך ושרים.  ובכן לא נשארו מכל יושבי הכפר הזה רק שני אחים תקיפים הנודעים בשמותם "מטר ומטיר", ויחזיקו בכל נחלות אחיהם לארכן ולרחבן;  וביום צאת דבר הקּוּשַׁנִּים[32] בארץ, וירשמו אותן כלן על שמם וַתָּקֹמְנָה  להם לנחלה.  וברבות הימים רב גם מספר נפשות ביתם, ויהיו כלם לחמשה בתי אבות.

ו"כפר מצודות"[33] השומם הזה, העומד בדד על שיא ההר הַנִּשּׂא מבלי יושב, ודבר שני האחרים היחידים הַלָּנִים כעורבים בחרבותיו, ושמותיהם הנמלצים – כל אלה יחד ארגו בדמיוני תמיד כעין ארג פיוטי, אֶרֶג ההגדות הקדמוניות מסביב לשם המקום הזה.... אך לא עתה העת להאריך בדמיונות ובמחשבות, כי הדרך יורדת עתה ומשתלשלת במַדְרוֹן ההר;  ולמרות כל החסום אשר חסם עגלוננו את אופני העגלה, הנה היא עפה כחץ על הצורים ועל האבנים, וחבוטיה ונדנודיה וקפיצות יושביה ממקומם נוראים מאד.  עתה יחדלו גם הקולות ובטלו השיחות, כי מלבד אשר לא ישמע איש שפת רעהו, הנה איש איש עסוק עתה לאחז בחזקה במוטות העגלה לבל   יְסֹעַר   כַּמֹּץ  ממקומו. 

והדרך פונה שנית למעלה, ועגלתנו שבה ללכת לאטה.  עתה הגיע תור עגלוננו לשאת קולו בנעימות (melodien) שירי הערבים.

אם רוח השירה שפוכה בכלל על מראה הירח הנעים השולח בדומית הלילה את קוי אורו הנוחים על פני כל הבריאה הַיְשֵׁנָה שנת מנוחתה, ועל ענפי העצים השולחים צלליהם עד למרחוק לסוכך על כל היקום השוכב לרגליהם, – הנה נעימות השירה הערבית הן הַמִּבְטָא היותר שלם והיותר מְכֻוָּן לכל ההתפעלות החרישית, אשר תתפעל נפש האדם למראה הזה.  שירת הערבי היא, אשר לפניו נָגֹלָּה תמיד כספר יריעת התכלת הזכה הַמְשֻבָּצָה ברבבות פניניה המתנוצצים;  שירת הערבי עובר אחרות המדבר היא, אשר אחרי שכבו למעצבה בלהט חם היום בצל גמלו הֶעָיֵף, יקום הוא וגמלו לתחיה בנשף בערב יום, ופיו מלא רננות הלילה הנותן לו להוסיף לאחז דרכו במרחבי אין קץ האלה;  וכתפעלותו כן תצא גם שירתו לאטה ממעמקי לבו בתנועות נעימות ומְמֻשָּׁכוֹת לוקחות לבות אלה אשר אזן להם לבחן שירה.

"אָח – אָח!"  נשמע בתוך העגלה קול מְמֻּשָּׁךְ ומתפעל, קול "צרור"נו הוא אשר לקול הזמרה החל להראות מעט מעט אותות חיים  בשלחו את ידיו מבעד לאדרתו, ובהורידו את רגליו, וישב ויהי ככל האדם, "אָ – אָח!  יַא לֵילִי! יַא לֵיל[34]!"  שב וישנה את דברי מזמר בטוב לבו עליו. – –

והכפר, העומד במדרון הַתֵּל אשר לשמאלנו נגבה, הוא הכפר הנודע לפנים בשם "קרית יערים".  ולפני הכפר, בינו ובין דרכנו, חֻרְבַּת בית תפלה נוצרי, אחד משרידי בניני ימי הבינים אשר השאירו הצלבנים (Kreuzfahrer) בכל אשר נפנה כיום בארצנו.  וקרוב לדרכנו על פני השדה קבל "אַבּוּ גוּשׁ", הוא אבי המשפחה הנערצה, ו"שביל"[35] מים אצלו לטובת עוברי הדרכים. 

עוד מורד אחד ומעלה והנה הגענו למרום הרי יהודה, אשר אצל הכפר "סדיס" הנשקף על פני השפלה ימה עד הים הגדול.  ומפה והלאה יחל המורד הגדול ההולך הלוך וירוד עד השפלה בעמק.

וּבְהַחִלֵּנוּ לרדת בשלשלת ההרים, ראינו רבים מהם חשופים באין עליהם לא מח ולא אדמה מצמחת, בלתי אם שִׁכְבוֹת סלעים המגֻבָּבוֹת אחת על אחותה כמדרגות;  והשכבות לא רבוצות ולא זקופות, כי אם נטויות בשפוע ממזרח ימה.  ומראה ההרים כלם כאלו מעדו רגליהם וַיָּכֹפּוּ  הצדה, וכל אשר נוסיף לרדת, כן הראה את ההרים מוסיפים לעטות מַעֲטֵה ירק ולהתכסות ביונקות אלונים וחרובים היוצאות משרשי העצים, אשר נשארו בארץ מימי קדם.  מהשרידים האלה נוכל לציר לנו עד כמה היו ההרים האלה מכֻסים לפנים בעצי יער עבֻתִּים, ואחר באו יושבי הארץ, ובלי חמלה עקרום מעט מעט בהצטרכם לעציהם, ואחרים לא נטעו במקומם מאפס דאגה לימים הבאים;  וַיֵחָשְׂפוּ יערות "קרית היערים" וישארו חשופים כיום הזה.  ואף על השרשים הדלים המצמיחים את השיחים הקטנים בא יום הקרץ כנראה; כי זה שנים אחדות אשר נִתְּנוּ הרי ההפקר האלה בחכירה לאכרי הנגב לעקר את שרשי עציהם לפחמים, ולמן העת ההיא ירד מחיר הפחם בירושלם, ואף בימי החרף לא יוסיף עוד לעלות כאשר עלה לפנים.

וכשרידים חשובים לעצים, אשר כסו את ההרים האלה מסביב, יוכלו להחשב ארבעת האלונים הגדולים אשר לצד הדרך משמאלנו בעמק, הפושטים ענפיהם כמעט לרחב דרכנו, כלה, ובעבר עגלתנו מתחתם נדמה לנו כאלו  באנו אל תוך תעלה לְעָבְרָהּ.  הענפים רועשים, והצרצרים המקננים בהם ישמיעו את צרצורם הסואן – אלה המה "עצי האִמאַם עלי".  ואצלם בית מסגד למושלמים אשר נהרס מרב ימים, אך פחת עירנו אשר כִּוֵּן לבצר את רוח הקנאה הדתית בקרב ההמון ויתקן בדקי כל בתי תפלת המושלמים בירושלם ובסביבותיה, נתן צו וישובו לתקנו ולבנותו מחדש.

עתה הננו עוברים בגיא אשר בין שתי שורות ההרים הרמים, הוא "ואדי עלי", והדרך ישרה וסלולה עד בואנו "שער הגיא" (באב אלואד), הוא השער אשר להרי יהודה.

 

יט. יְהוּדָה גְרזֹבְסְקִי

(סגנון קל וטבעי)

בַּמּוֹשָׁבָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

חג האסיף במושבה!  מה נעים הוא החג הזה לָאִכָּר היושב במושבה עבריה בארץ העברים!  הוא, אך הוא יודע את החג ואת הַסֻּכָּה ואת נעמם!

שבועות ימים רצופים ילין האכר באחרית הקיץ בְּגָרְנוֹ.  כל הלילות ישמר את תבואתו, ולבקרים יזרה לרוח בַּמִּזְרֶה לְהָבֵר הַבָּר  מן התבן.

הָעֲרֵמָה הגדולה אשר חננו ה', היא מטתו אשר ישכב עליה;  טַלִּיתוֹ הֶעָבָה – מכסהו, אשר יְכַסֶּה בה את גוו;  כִּפַּת-השמים הגדולה – קורתו אשר יֶחֱסֶה בְצִלָּה.  טל הלילה ירטיב את שערות ראשו, והרוח הקל והצח ילחש באזניו תִּקְוֹת טובות ונעימות.

בבקר השכם בטרם יאיר השחר, יזרה האכר את הַגֹּרֶן  במזרה, הוא קלשון גדול בעל שִׁנַּיִּם, ונפל הבר ארצה לרגליו והתבן יתרומם למעלה והתרחק מעט ממנו ונפל גם הוא ארצה. והַמֹּץ  יִרְאֶה הלאה אל מקום יהיה שמה הרוח, אולם גם בשערות ראש האכר ובזקנו יבוא מץ לא מעט.

וְכִזְרֹחַ השמש יביא האכר את שְׁוָריו או את סוסיו מן המרעה לדוש את הגרן, ועמד האכר בְּטַבּוּר הגרן ובידו חבל אָרּךְ קשור אל צוארי הסוסים או הפרים, אשר ילכו וירוצו סביב לו ודשו ברגליהם את התבואה.

כן יעברו הימים הלילות, והאכר לא יבוא כמעט אל ביתו, הרחוק מגרנו רק צעדים אחדים, והיו לו הימים לעבודה והלילות למשמר. 

ובכלות האכר את עבודתו בגרן, ואסף את תבואתו אל הָאָסָם, או אל הַמַּטמוּרוֹת[36] אשׁר בארץ, ולבו שמח מאד;  ובשמחה גדולה יחג את חג האסיף יחד את בני ביתו, ועשה לו בְּגַנִּינָתוֹ[37] אשר לפני ביתו, סֻכָּה מענפי העצים אשר נטעו ידיו, ובסכה הזאת ישמח כל שבעת ימי חגו;  בה יאכל בשמחה את הלחם אשר נתנה לו אדמתו;  בה ישתה בשמחה את היין אשר נתן לו כרמו;  בה ייטיב את לבו בזכרו, כי יושב הוא על אדמתו, על האדמה הטובה אשר ישבו בה לפנים אבותיו ואבות אבותיו, וכי, כמוהם אז, יושב הוא תחת גפנו ותחת תאנתו.

 

כ.  מֶנְדֶּלִי מוֹכֵר סְפָרִים

(סגנון חי ונעים, קרוב לסגנון המדרש)

– – – פעמים רבות הריני מרגיש בי, שבעצמי אֵינִי אֶלָּא שני מנדלים כרוכים כתאומים ביחד, כל אחד הוא בריה בפני עצמו ודר עם בן זוגו בגויה אחת, והם מְשֻׁנִּים בדעותיהם, מְנַצְּחִין וּמְקַנְטְרִין זה את זה תמיד;  כְּשֶׁזֶּה בוכה זה שכנגדו שוחק, ומה שהאחד מְשַׁבֵּחַ חברו מְגַנֶּה.  מנדלי אחד – שוטה, מאמין כְּפֶתִי לכל דבר, וכשרואה בני אדם מִתְנָאִים לפניו בדבורם ונִמּוּסָם, הוא אומר שֶׁתּוֹכָם כְּבָרָם.  כל שיחה נאה כְּלַפֵּי כבודו הוא מקבל כפשוטה בנחת רוח, וסובר שהוא חביב ונחמד לבריות, ואוהביו הרבים מְזֻמָּנִים לעשות עמו בעת צרה טובות וגדולות.  וכנגדו מנדלי השני – פִּקֵּחַ הוא וערום כנחש, והוא מקטני אמנה ויודע, שלא כל מה שנוצץ. הוא זהב, ולא כל מהמראה טְלָפָיו הוא כָּשֵׁר.  בזמן שֶׁתָּכְפוּ הצרות ודחקה השעה בְּקַבְּצִיאֵל, היה מנדלי השוטה נוהג שררה ודם יחיד, כאחד מן הגבאים בחדשו.  הוא נתן דעתו לענין הקולוניות ויציר לו בדמיונו חיים חדשים לעת זקנה, ככלות כחו;   הוא קפץ ומכר את סוסו ומאם בעסק הספרים, נעשה שֻׁתָּף לרבי ליב המלמד וְהִפְלִיג עמו למדינת הים, לבקש שם את מזלו;  ולא היה מְסֻפָּק אפילו רגע אחד, שבכח ידו של השם יתברך וּבְמָמוֹנָם של ישראל ימצא לו מנוחה נכונה.  אבל עכשיו בק"ק שיחור עלה לִגְדוּלָה והתחיל מְטַפֵּחַ על פניו של מנדלי השוטה ולפרש לו בפרוטרוט כל פשעיו, והיה מכעיס ובא כליו בקֻשְׁיוֹתָיו:  היהודי רצוץ וְתָשׁ שֶׂכְּמוֹתְךָ, איך מְלָאוֹ לבו להקנות לעצמו אפילו במחשבה דברים אלו, שאינם לפי כחו ולפי ימי חייו?  וזקן אחרי בלותו, איך הוא מְיַלֵּד את עצמו וחוזר לימי נעוריו?  לאן אתה הולך?  למה אתה נושא את נפשך לְקֻפָה של צדקה ומפסיד בזה לאחרים, שהם כְּדָאִים והגונים לכך ויכולים לפעל ולהביא תועלת לעולם יותר ממך?  עצל, למה תשכב בבטלה, ומה לך פה בהאכסניה?  – –

ויתרוצצו שני המנדלים בקרבי, והיו מקרקרין ומנקרין וּמְסָרְטִין זה את זה כתרנגולים וקולם הולך ומזעזע את מוחי.  נחפזתי וירדתי לשוק, כדי להשתיקם, אבל הם לא עמד מזעפם והיו מכעיסים ובאים עד שעשוני חמר-גמל, זה מושך אותי  לכאן וזה לכאן, ואיני יודע אנה מפניהם אברח.  השוטה שלי טורדני וקורא:  כַּלֵּךְ לך אצל פמליא של חבריך, לְהַנֵּי יהודים מרודים ויוצאי חפזון שכמוך, ובחברתם תמצא מנוחה לנפשך העגומה, אבל הפקח מוֹחֶה בי ומנהם כארי:  שוטה שבעולם!  אנה את העולה?  ומה תעשה הָתָם?  איזו מנוחה יש למצא בין הני הנמושיות, דְּווּיִם וסחופים, שדעתם מְטֹרֶפֶת עליהם?    בין כך ובין כך כרכתי כמה כרכורים בשוק, הרגלים רצוא ושוב – ואני איני מרגיש מפני הַטֵּרוּף.

– רבי מנדלי! – השמיע לאזני את שמי איש אחד, שבא כנגדי וְנִתְקַל בי בשעת פגישתנו כל כך, עד שֶׁנִּתְמַעֲכוּ צַלְעוֹתֵינוּ.  עמדתי וְנִסְתַּכַּלְתִּי בפניו והייתי מכיר בו את פלוני, שראיתיו אצל הַקַּרְלִינִי. – לְהֵיכָן את הרץ כל כך בנשימה אחת? – שאלני האיש בתמיה והחזיקני בכנף בגדי.

– ריצת רגלים זו הליכה היא – גמגמתי בלשוני – היהודי זריז הוא, חי ונושא את עצמו... הלב הוגה, הכליות יועצות, המחשבות מקַשְׁקְשִׁין, העורקין מזדעזעין, המוח דוחק והרגלים רצות....

– אבל היהודי הרי הוא גם אדם  – השיב פלוני בשחוק של חבה – ואדם ראוי לו שיהא מתון ולידע, שֶׁעֵת לכֹל חפץ ולַכֹּל זמן.

– לכל ולא לישראל – אמרתי במרירות ובמנוד ראש – היהודי, כמו שהוא בחייו ומנהגיו אינו מעולם בעתו ובזמנו:  אוכל ושותה לא בזמנו, פורע חובותיו ובא בבקשותיו ומפשפש ומחשב במעשיו לאחר זמן – – ומזקין ומת קודם זמנו. וזה כל ספר תולדות ישראל – מתחלתו ועד סופו אינו אלא ספור נגעים ופגעים, שֶׁאֵרְעוּ לבני ישראל בדורות הראשונים, רק בשביל שהיו קודם זמנם;  ושמתרגשים ובאים עליהם גם בדורו אחרונים, בשביל שׂכל עצמותם וקיומם, כדעת שוטניהם, הם לאחר שמנם.  – – וכל זה לא אמרתי אלא להתודות לפניך, שנכנס בי רוח שטות ונכשלתי בדבר לעת זקנתי, ככלות כחי ועבר זמני. 

– יודע אני למה את המרמז, עוד היכן עקיצתך ברמז זו מגעת.  אתה נושך בעצמך ובשרך ואחרים מרגישין.   ולי יש תשובה על איזו דברים שבדבריך, אלא בשביל שאני רואה אותך מצטער ותוהה, אין רצוני לקפחך בדברים – אמר פּלוני והציץ עלי ברחמים;  אף אני העמדתי עליו פנים והכרתי בו שהוא בעל שתי רשויות כמותי, ושני פלונים בקרבו.  שעה קלה עמדנו זה בפני זה ושותקים.  הפקח שלי משתעשע עם הפקח שלו, והשוטה שבי מתלחש עם השוטה שבו, ובשעת רצון זו הרגשנו, שאני והוא דעותינו שוות, והמחלוקות בינינו אי אפשר אלא ִלְמָלִי שנתבלבלו הזוגות והשוטה של האחד היה מְדַיֵּן עם הפקח של חברו, ממש כמחלקת זו שבין שני מגדלים או בין שני פלונים משֻנִֻים, בגופו ובעצמו של כל אחד מאתנו.

 

כא. אַחַד הָעָם

(סגנון מָדָּעִי מְדֻיָּק ויפה מאד)

מִשֶּׁהִתְחִילָה לשוננו הַלְּאֻמִּית להשתכח מפי עמנו, חדלה גם רוח השירה  לִשְׁרוֹת עליה, וּבְהִתְפַּתְּחוּתָה בְּחַיֶּיהָ שבכתב נטתה בהכרח לדרך המחשבה הָעִיּוּנִית.  לשון המשנה והמדרשים היא צעד גדול לפנים בְּיַחַס אל בהירות המחשבה וּבֵרוּר המושגים, וצעד גדול לאחור ביחס אל דקות הרגש והשתוחחות הנפש;  אבל העם עצמו לא הרגיש עוד את החסרון הזה.  צרותיו הרבות עזרו הרבה להזקין את רוחו ולרוממו מעל לכל תענוגי הרגש הַמְסֻלְסָל, וְהֶמְיַת לבו לא בקשה לה עוד מוצא ב"דברי זמר", כי אם במחשבות של תקוה ותנחומין.  וכשׁנתחדשה הספרות ועמה גם הלשון בימי הבינים, לא שם העם לב הרבה למליצה ושיר אלא אם כן מצא בם מחשבה חביבה (תפלות, קינות, שירים למודיים).  ואלו היו סופרי הדורות ההם עוסקים רק בסלסול הלשון וביצירות יפות לשם  יֹפִי בלבד, לא היתה פעולתם הספרותית עוֹשׂה רושם נִכָּר וגם חדושיהם בלשון היו כלא היו.  אבל ר' יהודה הלוי כתב, מלבד שירים, גם ספר הַכּוּזָרִי, שנעשה בהעתקתו העברית לספר לְאֻמִּי;  הראב"ע [ר' אברהם בן עזרא] כתב, מלבד חידות ושירים, גם פרושים וספרים עֱמֻקִּים, שנתנו מזון לרוח העם כאשר אהב;  ואפילו עמנואל הרומי כתב, מלבד מחברותיו הידועות, גם ספרים עיוניים שאין בהם אף צל ליצנות וקלות ראש;  ובעת אשר ממחברותיו הסב העם את עיניו בגעל נפש ואסר על עצמו את הקריאה בהן, היו ספריו האחרונים מְכֻבָּדִים ונקראים.  וככה, בזמן החכמים האלה ואחריהם, במשך דורות אחדים, לא חדלה הספרות מלהוליד ספרים חדשים, מָעֲתָּקִים ומקוריים, המלאים השקפות עֲמֻקּוֹת ומחשבות רחבות בענינים הקרובים ללב העם;  ואעפ"י [ואף על פי] שהמחשבות החדשות האלה התנגדו פעמים רבות אל האמונות הקדומות ששלטו בְאֻמָּה ועוררו מפני זה מלחמה ורעש;  אבל גם מתנגדיהם לא יכלו לְבַטְּלָן בתנופת-יד קלה ולהבזותן בעיני העם כדברי הֲבָאִי שאין כדאי להטפל בהם;  אדרבא, על ידי המלחמה נתפרסמו עוד יותר, משכו אליהן לבות "המעינים", וסוף סוף מצאו מהלכים גם בתוך המון הקרואים ונעשו חביבות וּמְכֻבָּדוֹת על כלם.  ועמהן הלכה גם לשונן הלוך והתפתח, הלוך והתפרסם, עד שלבסוף היתה לקנין לְאֻמִי תמידי;  בעוד ששפת המליצה והשיר של העת ההיא לא האריכה ימים ולא עשתה רושם גדול על שפת הדורות המאוחרים.

ומני אז לא פסקה עוד הספרות הַלְּאֻמִּית הזאת בעמנו, ואין לך דור שלא הוסיף בה משלו איזו ספרים חדשים.  אבל חייה אלה בדורות הבינים האחרונים היו חיים של עמידה ולא של התפתחות.  בני ישראל נסגרו בחומות הַגֶּטוֹ ונתרחקו כמעט לגמרי מגבול הקולטורה הכללית, ובאותה עת שמחוצה לו רעשו עמודי הקולטורה ההיא ומחשבות גדולות באו לחדש פני העולם, הוסיף עמנו להתרנס במנוחה מן האוצר הישן שהניחו לו לנחלה חכמי הדורות שעברו, וכל ספריו החדשים אז לא הביאו כל חדש, אלא כָּפְלוּ וְשִׁלְּשׁוּ במלות שונות מה שנאמר ונשנה כבר לפנים.  ובאין מחשבות חדשות המבקשות להן לבוש בלשון, לא היה אפוא צֹרֶךְ עוד בהרחבת הלשון והמשך התפתחותה, ועל כן לא יספה עוד גם היא להתפתח וקפאה ביחד עם המחשבה באותו המצב שהניחוה בו החכמים הראשונים.  או יותר נכון, ירדה עוד מעלות רבות אחורנית;  כי רבים מהמחברים החדשים, בהרגישם אולי את העניות אשר בתֹכֶן ספריהם, השתדלו לכסות מערומיהם על ידי סגנון זר ולהג הרבה בלי טעם.

 

כב. בֶּן-אֲבִיגְדוֹר

(סגנון קל ונקי)

יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא

השמש עומדת בחצי השמים ומשם היא מַרְאָה פנים שוחקות להבריאה ושולחת אליה מַבָּטים חמים ומאירים, קוי אור וזהר, השופכים אור בהיר על פני הככר הנחמד והנעים  הַמִּשְׂתָּרֵעַ מסביב והמרהיב כל עין ביפיו ובכל חמוּדותיו הנגלוֹת כספר לעין כל עובר.  שם גבעות מְכֻסּוֹת בִּירַק דשא ועמקים עוטפי בר, שדמות אֲרֻכּוֹת עטופות מעטפות ירוקות, ירקרקות, צהובות ולבנות ונראות מרחקו כ"דוֹמִינוֹת" מְשֻׁבָּצוֹת בצבעים שונים.  השבלים, מהן עוּלות ימים נצבות בקומה זקופה ומרימות ראשיהן בגאון והוד, מהן באות בימים כפופות ראש כענוים ושִׁפְלֵי בֶּרֶךְ, ומהן זקנות, שוכבות בעצלתים כעיפות מֵחֹם היום וישנות שנת צהרים...  כל רוח קל לא יפוח בחוץ, כמו המלאך הַמְמֻנֶה על הרוחות חס הוא על השבלים הזקנות ואיננו חפץ להפריען משנתן... השושנים והחבצלות עוצמות עיניהן ונותנות חייהן לקוי השמש הנושקים אותן בחם ורגש, ואֹדֶם חכלילי יְכַסֵן.  – היער הזקן לא ימצא, כפיי הנראה, חפץ בחברת קוי השמש הנלהבים, השואפים לחמדות הארץ ותענוגותיה ולא יתנם לבוא אל תוכו, לפַזֵר ולכרכר בו כמעשיהם בשדות, והנהו מתבודד במועדיו ותפוש במחשבותיו וזכרונותיו העתיקים, אשׁר ירהיבוהו וימלאו כל קרביו רגשי גאון...  אך ילדיו הקטנים, הצפרים וכל בעלי כנף,, מבלי שׁים לב לאביהם הזקן ומנוחתו, הגם רוקדים ומעופפים מענף לענף, צוהלים ושמחים, מצפצפים ומהגים, משוחחים בקול, שרים ומזמרים... – –  וּמִפֹּה ומשׁם יִשָּׁמַע קול הֶמְיַת הנחלים ההולכים לאט ושוטפים בקול המול הנעימה ופני המים מזהבים פה ושם, – קרני השמש רוחצות בהם.  לרגעים, שׂוֹחוֹת הנה והנה ומשחקות את הדגים המשוטטים מתחת לפני המים. – – –

אך ממול הככר הנחמד הזה תשתרע ככר עזובה ושוממה, אין בו כל עץ וכל שיח, כל פרח וצמח הארץ, כי אם ערבות חול וסלעים... ואין כל צל להסתר בו מקרני השמש הלוהטות שמה... בכל עֵבֶר בִּצּוֹת ואגמים המעלים מקרבם אדים ולח, צחנה ובאשה.  גם שם שוררת דומיה, אך לא דומיה נעימה כי אם דומית המות, ולעתים יִשָּמַע קול העורבים ובנות היענה הצורחים מר בקול מוזר השורט שרטת בנפש... הטבע יֵרָאֶה שם כמת ערום לבי תכריכים, ומסביב לו מקוננים ומספידים שְׂכוּרִים... ובאחת הפנות תֵּרָאֶינָה מצבות מפֻזָּרוֹת פה ושם בִּלְחָיֵי רבות מהן עלו עשבים ירוקים והכתובות שעליהן נמחקו...  המקום ההוא בית מועד לכל חי הוא... וקול נחר ומר, קול בכי ויללה, קול העוצר בקרבו עצב עתיק יומין, עצב של אלפי שנים, יפריע את דומית המות אשר מסביב.... הקול הזה בוקע ועולה מבין הקברות, אשר בירכתי הככר השוממה, והוא עולה ויורד, מתגבר ורפה חליפות... הקול הזה הוא קול איש זקן היושב שמה על הארץ, על יד אחד הקברים ומקונן ובוכה מאין הפוגות.

ופני האיש הַחִוְרִים כשיד מפיקים יגון מר, אֵימָה וּזְוָעָה, מצחו מלא קמטים, עיניו רכות מבכי, שמורותיהן אֲדֻמּוֹת וריסיהן כבר נשרו מעליהן.  מבטי עיניו כהים ונלאים ותועים הנה והנה.  והוא עטוף בגדי אבל ומטפחת גדולה חבושה לראשו. – – –

הזקן הזה הוא המקונן הַלְּאֻמִּי, ירמיהו הנביא! – – –

היום הזה הוא היום התשיעי לירח אב – והוא יושב ומקונן את הקינה הַלּאֻמִּית מעשה ידיו.

וקול מלים, בלולות באנחות ויללות, יִשָּׁמַע לאזן:

"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רָבָּתִי עָם – דַּרְכֵי צִיּוֹן אֱבֵלוֹת מִבְּלִי בָאֵי מוֹעֵד – – –"

דומית מות... קינת המקונן תשתפך בכל מרחבי הככר, ומתחתיות ארץ יענה לעומתה הטבע השומם בהד קולו, הד מות, הד איום ונורא....

והעורבים ובנות היענה צורחים מר....

ושמה בככר הנחמדה אשר ממולו יְרֻנַּן וִירוֹעָע... השמש מראה שם פנים שוחקות, הנחלים יהמו בהמולה נעימה, הצפרים צוהלות ופני הטבע מפיקים אורה והרחבת הנפש...

מה להטבע הצוהל ולקינת המקונן?....

רגעים אחדים החשה המקונן ואחר הכה על חזהו ושפתיו דובבו:

"חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלִַם – צדּיק הוּא ה' – וַיִּגְדַּל עֱוֹן בַּת עַמִּי מֵחַטַּאת סְדוֹם – – "

אנחות ממֻשכות התפרצו מלב המקונן....

פתאם נשא את עיניו למרום ויחל לשפך שיחו לפני ה':

"זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ. – יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב – יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ – לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ   יָמִים?  הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". 

עיני המקונן אורו מעט... תפלה הֵקֵלָּה את יגונו וַתָּשֶׁב את נפשו...

"חֶלְקִי ה' אָמְרָה נַפְשִׁי – דובבו שפתיו בלחש – עַל כֵּן  אוֹחִיל לוֹ.  טוֹב ה' לְקוָֹיו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנוּ, כִּי לֹא יִזְנַח לְ עוֹלָם ה'".

"אוֹרִיד כַּנַחַל דִּמְעָה יוֹמָם וָלַיְלָה – הוסיף המקונן לדבר אל נפשו – לֹא אֶתֵּן פוּגַת לִי" – – –  אולי יחוס אולי ירחם.

ולאט לאט התרומם מעל הארץ, התבונן אל כל סביבותיו בעינים מפיצות עצב נורא וישתטח על הקברים וירם קול בוכים וישאג וינהם כלביא:

"עֱצָמוֹת חֱבִיבוֹת, מָה אַתֶּן שׁוֹכֱבוֹת?  בְּנֵיכֶן גָּלוֹ וּבָתֵּיהֶם חֱרֵבוֹת, וְאַיֵּה זְכוּת אָבוֹת בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת?  – – –”

 

כג. יִצְחָק לֵיבּוּשׁ פֶּרֶץ

(סגנון חפשי, יפה וקל)

יש לי תלמידים מבני הגבירים, תלמידים מְפֻנָּקִים, שאינם יכולים להבין, מדוע אני לומד גם בעצמי, והם מצפצפים ומַהְגִּים: למה לך, רבי, ללמד?  היש גם לך מלמד?  ומי דורש ממך לשבת על הגמרא וללמד?

והשוטים הללו אינם יודעים, שהעולם בעצמו הוא מלמד, שדאגת פרנסה וצרות צרורות מְלַמְּדִים הם, שֶׁהַיִּתּוֹשׁ שֶׁבַּמֹּחַ מְלַמֵּד הוּא, ושגם אבותיהם, בעלי הבתים, מלמדים טובים היו....

זו תורה וזה שכרה....

כְּשֶׁאֲנִי פותח את הגמרא – מי ידמה לי, מי יִשְׁוֶה לִי? – כשאני פותח את הגמרא, יודע אני, שנפתחו לי שערי שמים, שהקב"ה נתן לי ברחמיו וברב חסדיו כנפים, כנפי נשר;  ושאני עף ונס מהעולם הזה, מעולם ׁשֶׁכֻּלוֹ שקר, חנופה וִיסוֹרִין, אל עולם אחר, אל עולם שכלו טוב, לפי שּׁכֻּלוֹ שֵׂכֶל טוב, ואין יד בעלי-בתים תַּקִיפִים והדיוטים גסים ועמי הארץ שולטת בו.... ואין שם לא דאגת פרנסה, ולא ילדים רעבים, ולא נשים צַעֱקָנִיּוֹת, שם אני  אני המלמד הַסַּכְלָן והשפל, האביון, הנדכה ובעל היסורין, – שם אני גבר בגוברין, גבר אָלִים, שליט ומושל, וידי בכל והכל בידי;  ואני בונה ש"י עולמות ומחריבם, ובונה ש"י עולמות יפים ונאים מהם, ואני דר בהם וחי בהם וטועם טעם גן עדן.....

ויודע אני עוד, שיודע אני יותר ממה שאני אומר לאחרים וממה שאני מְגַלֶּה להתלמידים, ושיש שם עוד דברים בְּגֵו, מה שעל פי הרב הפה אינו יכול לדבר והאזן אינה יכולה לשמע;  אבל הַמֹּחַ  יודע והלב מרגיש ומתפעם ומתנבא...

כשאני לומד בפני עצמי, השנים האוחזין בטלית, אינם אנשים פשוטים מן השוק, אינם ראובן ושמעון פשוטים, כמו שאני מבאר לתלמידי.... והטלית, שהם מריבין עליה, אינה טלית פשוטה מחנותו של יוסל פֶּשֶּׁלִיס, למשל.... אך אני שואף ויונק נִיצוֹצִין מבין השורות, מתוך התֵּבוֹת, מן האותיות, ואני ממלא כֻּלִי מן העור  שנגנז לעתיד לבא.....

ועל כן כשאני לומד, העולם שלי – כלו שלי!

ומודה וּמִתְוַדֶּה אני שֶׁכְּשֶׁאֲנִי בא לבתי הגבירים ורואה אותם, והם יושבים ומצחקים כל הלילות בְּקֻבְיָה, או כשני שומע, שהאשכנזים יוצאים כל הלילה במחול, או כשאני עובר בחוצות ורואה שבבתי מִמְסָךְ  יושבים בעלי מלאכות ופועלים וּמְאַחֲרִים בנשף ושותים, איני כועס ואיני מקטרג עליהם... להפך:  מעי יהמו להם, כי להם אין תורה!

כשהייתי מלמד בכפר ראיתי, והנה הצפרים מתאספות בסוף הקיץ, בימי הרוחות הרעות והעננים, לַהֲקוֹת לַהֲקוֹת, לעזב את ארצנו ולנוע אל ארצות אחרות....  הצפרים אינן רוצות ואינן יכולות לשבת פה, יודעות הן שיבואו  עבים והורידו גשם קר ואחרי כן שלג רב, ויהיה חשך, קֹר  וקפאון, והצפּור איננה יכולה להתקיים....

ופעם אחת ראיתי צפור קטנה ובעלת מום, שנשברו כנפיה, והיתה מְדַדָּה ומדדה בטיט ובחמר, ולא מצאה מנוח לכף רגליה.... וָאֹמַר:  זאת היא נִשְׁמַת עם-הארץ...

תנו להם תורה, תנו להם כנפים, אז יבקשו להם עולם אחר, עולם טוב, – אך כנפיהם שבורות, והם רומסים בטיט היון, ויוצאים במחולות, ומשחקים בקוביא, ומאחרים בנשף על הכוס...

נשוב לעניננו:

הלומדים והמתפללים נשמטו אחד אחד וילכו להם, וגם השַּמָּשׁ הלך לו, ואשאר לבדי ואין איש אתי... ומה מני יהלך? לאור הנר לפני הגמרא הפתוחה יכול אני לישב יחידי כל הלילה, ואֵינִי חוֹשֵׁשׁ כָּל עִקָּר  וכבר נכנסתי לְעֻמְקָא דְּדִינָא, הַסֻיְ יָא עֱמֻקָּה, עמקה ורחבה מני ים, ושאלות וספקות ותמיהות כגלים וּמִשְׁבְּרֵי ים מתנשאים עלי לבלעני, – ואני לא אירא, אני שׂוֹחֶה וצולל ועולה!  והמים – אין מים אלא תורה – מים חיים לנשמתי, מים צלולים וזכים ובהירים, ואני מרגיש, שהם רוחצים אותי ומעבירים מנשמתי את כל הָרְבָבִים והכתמים וְהַזֻהֱמָה, שדבקו בה במגע ומשא עם העולם.... ואני לומד אותה בטהרה, ובעוד מעט אזכה לראות את הניצוצים – –

 

כד.  דָּוִד פְרִישְׁמַן

(סגנון המקרא, מסלסל ויפה מאד)

 

הַמַּלְאָךְ הַקָּטָן

"מלאך היה בשמי השמים ושמו...  רָזי לי, רָזי לי!  את שמו הנה שכחתי.... ואולם אין דבר:  המלאך הזה היה מלאך קטן ויִפֵה תֹאַר, נחמד למראה ותאוה לענים, ומראהו כמעט כמראך אתה, או כמראך אתה, ניני ונכדי;  אשר לחייו מְלֵאוֹת וַעֱגֻלּוֹת כתפוחים חדשים, ואשר עיניו יושבות על תְּכֵלֶת כשמשות בוערות, ואשר שפתותיו אֱדֻמּוֹת כארגמן של  שְׁלֹמֹה , שעשתה לו אמו ביום חתונתו, ככתוב בשיר השירים, ואשר כנפיו צחורות ולבנות ומזהירות כשלג הרובץ על הר הלבנון.  הלא תזכרו עוד את דבר השלג אשר על הלבנון – והמלאך הזה כֻּלּוֹ מחמדים מכף רגלו ועד קדקדו;  אין בו כל מום וכל סֶלֶף, וגם רוחו נכון בקרבו עד מאד, וגם לבו טהור בקרבו עד לאין חֵקֶר, כי היתה נשמתו נשמת – מלאך.  ואולם יש אשר גם השמים לא יִנָּקּוּ, ויש אשר גם במלאכים יושם תָּהֳלָה!  וגם המלאך הקטן ההוא לא נקה מִתָּהֳלָה כלו.  הן אמת הדבר, לא שלח המלאך הקטן הזה בְּעַוְלָתָה ידו ולא עשה כל תועבה וכל נאצה גדולה, ורק כטוב לבו עליו חמד בן-שעשועים זה לעשות מעשה לצון, ויבחר לו לפעמים שעשועים, אשר היו לפוקה לכל יושבי השמים, למען הכעיסם ולמען הרעימם. ואולם אלהים ראה את כל אשר הוא עושה ויהי כל-רואה, וַיִּלְאַט לו לנער הנחמד ההוא;  כי נחמד היה המלאך הקטן הזה גם בכל תעתועיו הקטנים וגם בכל שערוריותיו הקטנות, ואדני אהבו;  וישחק גם הוא כפעם בפעם מטוב לב, ויקרא לו "קונד'ס", כי כן יִקָּרֵא לנער נלוז ונחמד גם יחד.  – הנה כן, למשל, לא יָכֹל  המלאך הנחמד הזה לשאת ולכלכל ספרים כספר "משלי", כי נכתב הספר הזה ברב תֹּם   וּבְכֹבֶד  ראש, ותקצר רוחו תמיד בשבתו רגעים אחדים ללמד תורת מוסר מפי הספר;  ויאמר בלבו, כי ספרים יְגֵעִים ודברים מְיַגְּעִים כאלה נכתבים רק לבני אדם ילודי אשה, שהם פלוסופים וחוקרים, וכחם אתם להיות בכל רגע ורגע שליטים ברוחם ובתאותם;  אשר לא כן המלאכים הרכים והצעירים, האוהבים לפזז ולכרכר ולשמח בחיים.  – ויש אשר עבר הרוח על המלאך הקטן והשובב ההוא, וכטוב לבו עליו חמד לו לצון, ויקם ויקח לו בסתר את המפתח אשר לאוצר השלג, ויפתח את האוצר בלאט;  ובראותו כי עוד חם על פני האדמה, ובני האדם עודם מתהלכים על פני חוץ, והם לבושים את בגדיהם ואת שמלותיהם הקלים, ויקח את השלג וישלך אותו כְּפִתִּים ארצה, ויהי  קֹר  על פני הארץ לפתע פתאם;  ובני האדם חרדו גדולה ולא ידעו מי הביא עליהם את הרעה הזאת בטרום מועד. – או יש אשר הביט משמים ארצה וירא את בני ישראל יושבים בסכות והם אוכלים וחוגגים איש איש כאשר בֵּרְכו- אלהים;  ופתאם עברה עליו רוח משובה, ויהי פרא-מלאך אשר ידו בַּכֹּל, וימהר וירץ עד חוף הסמבטיון העליון, ויקח לו את המזל "דְּלִי" וימלאהו מים על כל גדותיו, וישפך את המים מן השמים ארצה, ויהי פתאם גשם על פני האדמה;  והעם היושבים בסכות התפרצו כלם לְהִמָּלֵט על נפשם מפני הגשם, איש והדגים אשר הוא אוכל עודם בין אצבעותיו, איש והבשר אשר הוא אוכל עודו בין שניו, כי גֹרְשׁוּ פתאם.  והמלאך הקטן בראותו את המהומה אשר הביא על היהודים התמימים, ויצהל בקול גדול וישחק וירקע ברגלו על קרקע התכלת אשר לרקיע השמים, ונפשו חגרה גיל אשר אין ל קֵצֶה.  – לפעמים ראה את הירח המאיר לארץ וליושביה, ותתעורר פתאם שרירות לבו הקל, ויקם ויהפך את הקערה הגדולה הזאת על פיה, ויהי פתאם חשך ואפלה על פני כל הארץ;  ובני האדם לא ידעו את אשר היה להם, כי "הַלּוּחַ" אשר אתם נִבָּא להם מראות אחרים בשמים.  או יש אשר לקח אלהים את הירח ויסגר אותו בתוך הַנַּרְתִּיק ויחביאהו בתוך חֶביוֹנוֹ, למען היות חשך על פני האדמה;  ובני האדם העיפים והיגעים ישנו את שנתם הָעֲרֵבָה והמתוקה, לְהִנָּפֵשׁ מכל עמלם ומכל עבודתם;  אז קם פתאם המלאך הנחמד והפרוע הזה, ויתגנב בלאט אל המקום אשר שם מַחֲבֵא הירח, ויוצא את הירח בלאט מנרתיקו, וַיִּקֹּב חור בקרקע הרקיע ואת הירח שם על פי החור הפתוח, ויהי פתאם אור גדול על פני כל האדמה;  והמלאך הקטן התיצב מאחורי החור, ויבט לארץ לדעת את אשר עשה במשובתו – – –  וישחק בקול גדול ויפזז ויכרכר בכל עז, עד אשר נבקעו השמים לקולו. –

 

כה. רְאוּבֵן בְּרַיְנִין

(סגנון עשיר, מְדֻיָּק ויפה מאד)

על גבעה נשאה מעט, על יד נחל זַךְ יושב עלם צעיר לימים.  מצחו רם ויפה;  עורקים דקים, כחושים, נשקפים מבעד עור רַקּוֹתָיו;  שערותיו שחורות וברק להן; עיניו גדולות ומראיהן תכלת, תכלת עֲמֻקָּה, צלולה וַעֲנֻגָּה;  שמורותיו ארֻכּוֹת, דקות, שחורות ומשליכות צל קל על לחייו הַחִוְרוֹת, אשר רק אֹדֶם קל מרחף עליו.  כל הרואה את העלם הזה בפעם הראשונה יכיר בו בריאה עדינה ונדיבה, מְפֻנָּקָה וּמְטֻפָּחָה בידי הטבע עצמו.  קסם מְיֻחָד ונעלה היה שפוך עליו וכל כל תנועותיו.  מנוחה שאננה, טהורה, מְעֹרָבָה בתוגה נעימה, יהודית, פִּיּוּטִית חופפת עליו.

חדש תמוז היה.  קורים דקים, לבנים, רועדים, הסתבכו במרחבי האויר.  בפעתי הרקיע נמשכו רצועות בלתי ישרות אֲדֻמּוֹת כדם, וּבְאַפְסֵי  הָאֹפֶק  הלכו הלוך  וכָהֹה, הלוך וגָוֹעַ, עד כי התמוגגו בתוך העבים הַכֵּהִים.  בְּגֹבַהּ האויר עפו בדומיה צפרים קטנות כעדר רוחות, כמחנה צללים קטנים ועבים, ורק מעת לעת השמיעו קול צפצוף עליז, קול צְוָחָה מְסֻלְסָלָה, כמו בשורה בחרטומן מעולם רחוק, גָּבֹהַּ וּמְרוֹמָם.  לרגלי העלם זָרַם נחל צר, והחֻפִּים הירוקים בעקלקלותיהם, צַלְעוֹתֵיהֶם וְשִׁפּוּעֵיהֶם היו לו כמסגרת מְצֻיָּרָה ביד בעל החלומות.   מימיו זכים כַּבְּדֹלַח, ובשטפם על חלוקי האבנים השמיעו קול הֶמְיָה נעימה, המיה מְמֻשָּכָה ובלתי נפסקת;  זאת היתה שפת הנוזלים, פִּטְפּוּט הטבע בלי סִמָּנֵי הַפְסָקָה וכללי הדקדוק.  הנחל הקטן היה שקוף כִּרְאִי, קרני השמש האחרונות התפזרו בו כַּאֲבַק זהב.  האויר היה רָוֶה ומלא בשמים חריפים.  העלם חש, כי נפשו הולכת ומתמוגגת בהנפש הגדולה של הטבע. 

דוד – זה שם העלם – קם זה ימים אחדים מחליו, אך לא שב עוד לאיתנו.  לפני שבועות אחדים כמעט לא האמין בחייו;  הוא היה קרוב אל המות, הוא הביט לעמקי תהומות ויחש כל בלהותיו.  אך היום בצאתו מחוץ לעיר לשאף רוח צח היה בעיניו כמו "בריאה חדשה".   הוא הרגיש הפעם בקרבו כחות נסתרים, כחות אדירים וכבירים.  במשך ימי מחלתו הָעַזָה כמעט כבה בו נר החייו הרוחנים, ועתה הנהו עוד הפעם חולם חלומות וחוזה חזיונות בהקיץ.  לבו דופק בו בחזקה, בְּקֶצֶב ובמדה אחת עם דֹּפֶק  הטבע אשר מסביב לו.  עצביו מרגישים כל תנועה קלה, כל זִעֲזוּעַ דק בקרב לבבו ונפשו.  מה נעימה הַיְקִיצָה וההתעוררות לחיים, אחרי אשר נפסקו, שָבְתוּ, חדלו משך זמן ידוע!  כל ירק, כל גבעול, כל עלה, כל שֶׁבֶר-קליפה, כל גרגיר  חוֹל   וּמַפַּל צמח היו בעיניו כמו חיים ונושמים, חושבים ומרגישים;  כלם יפים, אהובים וחביבים, כלם הם חלק מהבריאה הנשגבה, מהטבע הרחמן.  הוא הרגיש בקרבו את נשמת כל היקום.  אכן יש אלהים, קרא במעמקי נפשו קול חזק ואדיר;  הוא הרגיש את האלהים בכל חושיו, בכל עורקיו ועצביו.  נפשו היתה מלא העל כל גדותיה תודה ליוצר כל על החיים שהחזיר לו בכל מלואם וְעָמְקָם.  לבו נמלא תהלה, בלי אֹמֶר ודברים, לאלהים;  געגועים חזקים, לוהטים והתרפקות על כל הטבע.  – – –

השמש באה.  הלהב בקצה אֹפֶק  השמים כבה לאט לאט.  עוד מעט והרח הַחִוֵּר, הצנוע הופיע מבין מפלשי העבים הקלים והכהים.  רבבות כוכבים נראים בשמי התכלת;  האויר התקרר מעט מעט;  רעד נעים, חרדת קדש, עברו בכל יצורי גוו של העלם החוזה.  מסביב לו דממה נשגבה, מנוחה שאננה;  החיים הנלוים כמו התעלפו, נאלמו מעט מעט;  רק שם בְּעֹמק  הלב, במסתרי הנפש, התגבר חוש חייו, התעמקו, התחדדו רגשותיו ושרעפיו.  רסיסי דמעות, פּניני טל עלומים, נוצצו בעיניו לאור הכסף של הסהר.  מה גדול ומה נשגב ונעלה הוא האל, אשר יחוש עתה ברוחו.  – – –

דָּוִד זכר, כי עליו לשוב עתה הביתה, לבל ידאגו לו הוריו.  אך זרמת הנחל, נֹגַהּ  הַסַּהַר, קֶסֶם הליל אסרוהו אל הגבעה אשר הוא יושב עליה שקוע ברגשותיו.  כמה מֹרֶךְ, כמה צניעות בְּמַלְכַּת- לַיִל זו; מה גבהו הכוכבים ומה נעים ברק זהרם;  מה גדול הסוד, מה עֲמֻקָּה החידה אשר מסביב לו!  לבו דופק בו בחזקה. – – –

 

1. הַפְּרוֹזָה.

הפרוזה היא שפת השכל, לאמר, היא מביעה רעיונות ומושגים שונים מן הדברים הנמצאים בעולם, או מתארת את הדברים והמקרים שהיו או הַהוִים במציאות כמו שהם. מטרת הפרוזה היא ­­‑ להודיע את האמת; הַיֹפִי דרוש להפרוזה רק במדה הדרושה לבֵרוּר הַתֹּכֶן.

הרעיונות והידיעות, אשר יביע וִיבָאֵר האדם בפיו, נקראים דְּרָשׁוֹת, ואשר יביע ויבאר בכתב ‑  חִבּוּרִים.

התנאים הַמֻּכְרָחִים לכל חבור פרוזי הם: אַחְדוּת הַתֹּכֶן. הַסְבָּרָה ברורה וסֵדֶר טוב בכל חלקיו.

 

2. חֶלְקֵי הַפְּרוֹזָה

חבורי הפרוזה נחלקים לחמשה חלקים ראשים: א) הַפָּרָשָׁה ((Beschreibung. ב) הַסִּפּוּר, ג) הַמַּאֲמָר, ד) הַבִּקֹּרֶת, ה) הַמִּכְתָּב.

הַפָּרָשָׁה נותנת לנו מושג מאיזה עצם, מצב, או מחזה ממחזות הטבע, ומתָאֶרֶת את תְכוּנָתוֹ, חלקיו, חליפותיו וְיִחוּסוֹ אל עצמים ומחזות אחרים הדומים לו, או השונים ממנו. כן היא מתארת, למשל, איזו אבן, חיה, הר, עיר וכדומה.

הַסִּפּוּר מתאר עֲלִילוֹת (האַנדלוּנגען) של איזה עצם פרטי, או קְבֻצַּת עצמים ידועה.

הַמַּאֲמָר מביע רעיונות והשקפות על איזה עצם, מחזה הטבע או שאלה משאלות החיים.

הַבִּקֹּרֶת מתארת ערכו, או חסר‑ערכו, של איזה עצם, של איזו דעה, או של איזה חִיבּוּר.

הַמִּכְתָּב, הוא כתב הנשלח מאיש אחד לאיש אחר, או לאנשים מספר, וכולל בקרבו: ידיעות, פְּקֻדּוֹת, בַּקָּשׁוֹת, אזהרות וַחֲפָצִים שונים; ברכות ליום חג או מקרה טוב, השתתפות בצער, נחומים למקרה רע ואסוּן והשתפכות הנפש.   

הערה. ויש חבורים רבים שיש בתכנם גם פרשה, גם ספור, גם מאמר ובקרת מְעֹרָבִים יחד.


3. הַפָּרָשָׁה

הַתֹּכֶן.  הפרשה נותנת להקורא מושג מן החלקים, התכונות והמצבים השונים של עצם אחד או של קְבֻצַת עצמים ידועה. הסופר צריך לבאר ולתאר בפרטות את חלקיהם, תכונותיהם, המיֻחָדוֹת, יחוסם להזמן והמקום וסבות מצביהם השונים.

התכן דורש את הָאֱמֶת וְהַבֵּרוּר.

האמת כיצד? כאשר יתאר הסופר איזה עצם לחלקיו ותכונתו, הוא צריך בראשונה לִלְמֹד לָדַעַת היטב את העצם ההוא, עד אשר יהיה לו ממנו מושג נכון וַאֲמִתִּי.

הברור כיצד? הסופר צריך לתאר בפרטות מְדֻיֶּקֶת את החלקים, התכונות והמצבים הראשים של נושא הפרשה, לבל יְחַסַּר אחד מהם.

פָּרָשַׁת איש ידוע המכַוֶּנֶת ביחוד להראות את אָפְיוֹ, כשרונותיו ונטיות רוחו, לאמר, את עצמותו הרוחנית, נקראת פָּרָשַׁת‑הָאֹפִי, אשר יאמר לה בלשונות העמים "כַּרַקְטֵירִיסְטִיקָה".

הַתָּכְנִית. על פי התכנית תחלק הפרשה לשלשה: א)  הַפְּתִיחָה, ב) החלק הָרָאשִׁי, ג) הַחֲתִימָה.

בהפתיחה יתן הסופר מושג כְּלָלִי מן העצם הַמְּתֹאָר, או יתאר בכלל את הרושם שעשה עליו העצם ההוא, או את הזמן והמקום אשר ראהו בו, או את הדברים הסובבים אותו.

בהחלק הראשי יתאר ויפרש את חלקיו, מראהו, תכונותיו ומצבו בזמנים שונים.

בהחתימה מביא הסופר תוצאות הדברים האמורים למעלה, ומדבר על איזה דבר וענין שיש לו יחס אל העצם הַמְּתֹאָר.

הערה. ויש שיסתפק הסופר בהחלק הראשי לבד; אך בדרך אגב מזכיר בהמשך דבריו גם את המחזות הסובבים אותו.

 

4. חֶלְקֵי הַפָּרָשָׁה

הפרשה נחלקת לשני חלקים ראשים: א) פָּרָשָׁה מַדָּעִית; ב) פָּרָשָׁה אֳמָנִית.

הַפָּרָשָׁה הַמַּדָּעִית  נותנת ידיעות מועילות על דבר איזה עצם. הסופר צריך לְפָרֵשׁ ולבאר את כל חלקיו, חלק אחר חלק, על פי סדר יִחוּסָם וחבורם זה לזה, וּלְהַבְלִיט ביחוד את תכונותיו הראשיות. הפרשה המדעית פועלת רק על שֵׂכֶל הקורא.

הַפָּרָשָׁה הָאֳמָנִית מתארת את העצם או את המחזה כמו שהוא, ומטרתה לעשות על הקורא אותו הרושם, שהעצם או המחזה עושים על המסתכל בהם. אבל הדבר הזה קשה מאד, יען כי המסתכל באיזה עצם או מחזה, רואה את כל חלקיו או את רֻבָּם יחד, והם הם העושים עליו את הרושם; תחת אשר הסופר לא יוכל לתאר את כלם יחד, בלתי אם חלק חלק לבדו, ועל הקורא לחַבֵּר את כלם יחד ולתאר לו בדמיונו את כל העצם כמו שהוא; ובהיות הדבר הזה קשה על הקורא, הלא יֶחֱלַשׁ גם הרושם. על כן טוב שתהיה הפרשה כתובה בדרך סִפּוּרִי. למשל, אם יחפץ הסופר לתאר איזו עיר יספר את אשר ראה בעברו ברחובותיה; ובחפצו לתאר איזה פרח יספר איך הוא צומח וּמִתְפַּתֵּחַ לאט לאט.

 

הָאַרְיֵה

(פרשה מדעית)

האריה יִמָּצֵא באזיה ובאפריקה. גבהו כסוס בינוני וארכו יגיע עד שמונה רגל; מראהו כָּתֹם‑חִוֵּר, ועל ראש הַזָכָר ועל צַוָּארוֹ וכתפיו תצמחנה שערות אֲרֻכּוֹת תלתלים והיו לרַעֲמָה. ראשו איננו עָגֹל, והוא כמעט מְרֻבָּע; חזהו רחב וחזק, ובטנו צרה מחזהו; בקצה זנבו הארֹך תמצא ציצית שער; לשונו רחבה וּבְקָצֶהָ עֲגֻלָּה, וחלקה החיצוני מְכֻסֶּה בְיַבָּלוֹת חדות הפונות לאחור, וגֹבַהּ היבלות האלה כרחב האצבע.

ומראה האריה מלא גאה וגאון והדר, וְכֻלּוֹ אומר כבוד; שאגתו נוראה, ואין אף אחד בין בעלי החיים אשר ישאג כמוהו. בלילה בצאת האריה לטרף טרף יוריד ראשו לארץ וישאג, ולקולו כמו תרעש הארץ מסביב, עד כי אי אפשר לדעת אל נכון מאין יִשָּׁמַע ויבוא הקול הנורא, המפחיד והמבהיל הזה. וכל החי אשר בככר מסביב, ירימו רגליהם לנוס בפחד וּבֶהָלָה אל אשר תשאנה אותם רגליהם, ובאו רבים מהם אל מוּל פני האריה ונפלו אל הַפַּחַת, אשר חפצו לְהִמָּלֵט ממנה. את האריה יכַנו מימים קדמונים בשם "מלך החיות", ואת השם  הנכבד הזה נתנו לו בני האדם בעבור גַּאֲוָתוֹ וגדלו וְרֹחַב לבו, אשר יַרְאֶה בכל דרכיו ומנהגיו, ועל הפיצו אימה ופחד על כל המקום אשר בארץ מסביב לו; כי פַּלָּצוּת תאחז כל חי, אשר ידע כי קרוב המלך הנורא אליו. בערב ובלילה יֶאֱרֹב לחי אשר יתן בו עיניו לטרפו, והתגנב לאט לאט, עד כי יקרב אל טרפו אשר בחר לו, סוס או פר, צבי או איל, עז או כבשה, וממרחק שתים עשרה רגל יקפץ קפיצה אחת ועלה על החי, הַמִּסְכֵּן, ותקע את צפרניו הארכות והחדות עמק עמק בבשר החי אשר נפל לו לשלל.

י. גרזובסקי.

 

הַמַּיִם

הַכֹּל טוב ויפה בטבע, והמים – הדר גאונו באמת. המים – חיים, זורמים, מעגלים גלים, נָעִים ונותנים חיים ותנועה לכל אשר סביבותיהם. תמונות שונות ומראות מְשֻׁנִּים  למים. מראש סלע גָּבֹהַּ נוזל פלג מים זכים וטהורים, צחים וקרים; והפלג הקטן ירד מטה מטה אל הבקעה, וקול מַשַּׁקוֹ ישמע מסביב. וברקדו על פני שני הסלע ופרצו מַפְּלֵי מים אחדים קטנים וגם גדולים; ומסביב לַפֶּלֶג הכל יפה ונחמד, מלא חיים ושמחה, ופגש בדרכו בפלגים אחרים וְהִתְאַחֲדוּ יחד והיו לנחל גדול שוטף. ומשני עבריו צומחים יערי עץ עבים ורעננים, ובהם יקננו בעלי כנף וחית השדה תשכן שמה, ועל גדות הנחל ירעשו טַחֲנוֹת  המים ובתי חֲרֹשֶׁת, והנחל ילך הלוך ושטוף עד בואו אל הים הגדול. ומה נכבד ונעלה הוא מראה פני הים המלא הוד והדר. ומה נחשב הוא בן-האדם בחיר היצורים מול גאון המים העזים וכחם החזק והעצום? הלא כמהו כאין!

הנ"ל.

 

אֶשֶׁד הַמַּיִם בְּאִימַטְרָה

(פרשה אמנית)

אימטרה! אימטרה! ברוך תהיה לי ביום, ברוך תהיה לי בלילה; ברוך תהיה לי לאור החמה, ברוך תהיה לי לאור הלבנה; ברוכים יהיו לי מֵימֶיךָ, ברוכים יהיו לי אַשְׁדּוֹתֶיךָ; ברוך יהיה לי שִׁצְפְּךָ הגדול, ברוך יהיה לי קִצְפְּךָ הלבן; ברוכים יהיו לי גליך, אשר לא ישתקו אף רגע, וברוך יהיה לי קול שאונך הסואן וסוער, וסוער וסואן, ולא ידום ולא יחדל, ועולה אלי ונכנס אל תוך אזני, ובא משם אל קרב לבי ועורר בי זכרונות ימי ילדות וימי אורה ותרועת גיל. ברוך תהיה לי כל הימים, כאשר בֵּרְכוּךָ אלפי האנשים אשר חרדו אליך כמוני מצפון ומים, מיתר כנפות הארץ לראותך ולהתענג עליך – ברוך תהיה לי, אימטרה, אימטרה! – –

כי הנה נהר יוצא מיאור סֵימָה, הוא נהר וַקְסֶן, והוא יִלְפֹּת ארחות דרכו פעם בכה ופעם בכה, ועובר בין הסלעים ופורץ לו דרך; וכאשר יוסיף לפרץ לו את הדרך כן יעצם וכן יגבר וכן תרבינה הרצועות הַלְּבָנוֹת, אשר יחגר לְמֵזַח לו, ומדי הוסיפו להשתפך וּלְקָרְבָה אל כפר אימטרה כן ירבה שאונו והמונו וכן ירבו גליו הלבנים, עד כי בְּקָרְבָתוֹ לפני המקום הנקרא "אימטרה הקטן" והפך כלו לבן ואת שצף קצפו יֵז על כל סביביו. אכן כאשר יִסַּב משם ומטה ישוב לְהִנָּפֵשׁ מעט משאונו והמונו, ורק בבואו עד כפר אימטרה, וראו עינינו פתאֹם לפתע מראה, אשר יחיד הוא על פני כל אדמת אֵרָפָּה. – הזרם הזה, אשר במקום מוצאותיו תגדל מדת רחבו עד 190 מֶטֶר, ויש גם אשר תגדל מדת רחבו עד 336 מטר, והנה פתאֹם לפתע יבוא פה במצור בין הסלעים לנגד עינינו, ובעברו את סעיף הסלע, אשר מדת רחבו לא תגדל בלתי אם כארבעים מטר, וראינו כי יפרץ לו את דרכו בתוך הַמֵּצָר הזה בכח אדיר וחזק, והפרץ הזה הוא אשד המים הנודע בשם "אשד המים באימטרה".

אשד המים הזה הוא הגדול מכל אשדות המים בְּאֵרָפָּה, ומלבד אשד המים הגדול באמריקה, הנודע בשם "אשד נחל נִיַּגָּרָה", לא היה לנו עד היום הזה גדול ממנו בכח ובהדר.

בְּחַגְּוֵי הסלעים אשר על פני כפר אימטרה, יְפַלֵּס לו הזרם החזק נתיב אשר ארבעים מטר רחבו, כאמור, ושש מאות מטר ארך הנתיב הזה, והמים יורדים במורד אשר 18 מֶטֶר מדתו, ולפי החשבונות אשר הביאו לנו החכמים יורד הזרם בכל סֶקֻּנְדָּה וְסֶקֻּנְדָּה ארבעים מליון לוג מים, שהם 1,046,920 הֵקְטוֹליטר.

מי יְתַנֶּה תֹּקֶף  הפרץ הזה ומרוצתו? – הַצְּבָעִים  אשר היו לַמַּיִם בתחלה יאבדו לעינינו. המים לא ירעשו עוד באזנינו, כי אם יחילו וירגזו וישאפו לבלענו בסופה ובשערה ומלאו אותנו חרדות, ובהביטנו אל תוכם ולא נדע מה היה לנו. – בין סלעי המגור הרבים, אשר על שפת המים, ראיתי לי שן סלע גדול אשר שיאו עולה למרום, ומשם ראיתי את המראה הנורא אשר לפָנָי: חמר המים הרבים יסער אל מול הסלע הזה ובבואו עדיו יְנֻפַּץ, והַנֵפֶץ הזה יוליד לעיננו עמודי קצף לבנים; הַגַּל האחד יַכֶּה את הגל השני לרסיסים, וכל אלה יתמוגגו ויתפרדו והותירו אחריהם גלגלים הרוקדים לעינינו, ולהם תמונות מתמונות שונות ומראות ממראות שונים. ואבק יוצא מן המים יום ולילה, יום ולילה, לא ישבת; וכאשר רד היום וראינו את האבק והנה לו כל צבעי הקשת אשר בתוךְ הענן. וקול המים הולך הלוך וחזק, ואיש לא ישמע שפת רעהו בְּדַבְּרוֹ, ואדמת הסלע אשר מתחת לרגלינו תרעד ותרגז. והיה אם נָסֵב את עינינו רגע אחד מן המראה הנאדר ונביט על הסלעים אשר סביבותינו, וחשבנו כי רוקדים הם לפנינו ומאחרינו, וגם החוף והעצים וכל אשר מסביב לנו ירקדו ויצאו במחולות לעינינו. אכן בשובנו להביט על עמודי המים הלבנים ועל הקצף הלבן ועל הגלגלים הלבנים ועל אלפי התמונות והצורות השונות אשר למים, ופחד ורחב לבבנו ולא נדע מה היה לנו. – אני עמדתי זמן כביר על שן הסלע, ואביט אל הקצף הלבן ההולך הלוך וסוער, בעת אשר שפכה השמש גלי אור מתוק על פני גלי המים הנשפכים אל הסלע, ואחוש פתאם, כי ראשי עלי סחרחר ועוד מעט וקרסולי ינטו.

אשה גדולה מפטסבורג סִפּרה לי, כי בעמדה פעם אחת לפני מי האימטרה ולבה כמעט נמס בקרבה מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ, חשקה פתאם חשק גדול להתנפל אל תוך המים ולנסע עמהם יחד את הנסיעה הגדולה אשר הם נוסעים...

דוד פרישמן.

 

5. כִּתְבֵי-מַסָּע

כתבי מסע נחשבים גם הם לאחד מחלקי הפרשה. בהם יתאר הסופר בדרך ספורי את כל אשר ראה בארצות ובערים אשר עבר בהן, את מחזות הטבע השונים, אשר לקחו את לבבו, ואת אשר קרהו בין העמים השונים, שבא עמהם במשא ומתן; ובדרך אגב יתאר את הליכותיהם ומנהגיהם. המקרים הַמְסֻפָּרִים פועלים על רגש הקורא, ובשכלו יִשָּׁאֵר סְכוּם ידיעות על אדות הדברים אשר ראה הסופר, ותאורי מחזות הטבע עושים על הקורא את הרושם שעשו על הסופר.

 

בְּקְרִים

  – באנו לְסֵבַסְתָּפּוֹל. נחרדתי [נבהלתי] לראות את מפלת העיר הגדולה הזאת עד היסוד! כי אם אמנם כבר שמעתי וגם קראתי בדברי הימים את כל המוצאות אותה [במלחמת קְרִים], אמרתי, כי רק המגדלים והמצודות נהרסו, ואולי נגעה יד האויב גם בעיר, בשנים שלשה בתים בכל רחוב. –אכן היאֻמַּן אם יְסֻפַּר, כי נשארו רק שנים שלשה בתים בכל אחד מרחובותיה, הגדול בעיר גדולה?!  רק רחוב אחד ראיתי והנהו שלם בלי כל פֶּרֶץ וָשֶׁבֶר, והוא הרחוב, אשר בריאה בראו להם הצרפתים ביום אחד או שנים, אחרי נכבשה העיר, ולא היה להם מקום ללין. – כה הֻכְּתָה העיר, נחרבו כל ההיכלים הבנוים לתלפיות! נשרפו גם מקדשי-אל! ואך שואה ושַׁמָּה ישכנו בה – – – וכמו מתאבל עליה גם הים, ולכן יהמה ברעש קולו, ויהנה אך נכאים על כל מחמדיה!!

כאשר עזבנו את העיר, רד היום, מבלי יכלנו לראות היטב את ככר הארץ על יד דרכנו, ובבואנט לְבַּלַּקְלַוָּה, כבר הגיעה עת הערב. – –

בבקר השכם מהרנו לדרכנו, והגענו להר אחד גָּבֹהַּ מאד, ועליו שער גדול, וכבואנו בו, נגלה לפנינו לפתאם הים אשר עזב אותנו בְּבַלַּקְלַוָּה, והנהו כלו זהב טהור; ושם שמה באמצעו יתמלטון כידודי אש, וכברקים דולקים יאיצו להאיר את ראשי כל ההרים. כנפי השמים והארץ נחפו בירקרק חרוץ, משיקות אשה רעותה, ושרפים ואופנים ידודון במעגל על פני המים, ובתוכם יצא השמש מֵחֶבְיוֹן עֻזוֹ כמתהום הים, כמו עלה מן הרחצה, צח ואָדֹם, ויהי אור! יום שלישי...

כה עמדנו מחרישים וּמִשְׁתָּאִים על יפעת המראה הזה כרבע שעה! אז אמרתי: אכן אין לאנשי קדם עון אשר חֵטְא, ואין גם פלא כי עבדו והשתחוו לשמש – כי לא אכחד תחת לשוני, אשר בעמדי ככה וראיתי את עלות וצאת המאור הגדול בהדרת כבוד הזה, ורחש קדש לקחני ואמרתי: אכן זה השער לה'! עד כי חפצתי לכרע ברך לעושה מעשה בראשית, לולא ראיתי על המשקוף כתוב באותיות זהב: "בנדרסקיה דולינה".

הַבֹּקֶר אור, וכמו מָסָךְ עלה מעל ככר הארץ הזה, מלא חמד! פה הררי אל וגבעות עולם, כלם אבן שַׁיִשׁ שחרחר, אדמדם, ירקרק, ותבנית ותֹאר כל אחד מהם כמגדל עז, אשר יבא להזכיר את הָאוֹרֵחַ את מגדל שִׁנְעָר! ובעוד נשואות עיניו לראות את ראשיהם המגיעים השמימה, והנהו עליהם! ומתחת רגליהם שכבת עבים ועננים אשר יגיעו רק לקרסוליהם. – ופה עֲמָקִים עֲמֻקִים כשאול ואבדון, עד כי תִּסָּגַרְנָה עיני הַהֵלֶךְ מפחד בלהות להביט בם למתחתיו; ואך תפקחנה, וראה כי הוא עובר בתוכם, והמה גנים לכל ירק ועשב, אשר נזרעו זה שנית בשנה הזאת, וגם בָּשְׁלוּ וגמלו למאכל. מעבר מזה כרמים וגני עצי פרי, וְאַשְׁכְּלוֹת ענבים וּפֵרוֹת שונים, בירקרק חרוץ, תכלת וארגמן, יגיעו לפיו; ומעבר מזה – סלעי מגור וצורי עולמים נטוים ותלוים מראשי ההרים ממעל לראשו, כמו יפלו עליו לִטְחֹן אותו עד אשר דק! כן תִּלְאֶה העין לראות את חליפות המראות הנעימות והמחזות הנוראות, אשר תָּקֹמְנָה יחד כלן בְּכִשְׁפֵיהֶן לקסם קסם על הַהֵלֶךְ, למשך אותו אחריהן, מבלי ידע באֵיזה מהן לבחר ראשונה; – ולפתאם והנהו במישור, נסו ההרים! והבקעות והעמקים ברחו למו! חדלו הכרמים, והגנים חלפו ואינם! והיה כי יתעצב האורח על אָבְדַן המראות הנעימות מעיניו, והוא מביט כה וכה, אולי יראם עוד שנית בטרם ילך וְיִפָּרֵד מהם – ובעוד רגע והמכשפות היפות ההנה עומדות ממולו, שם שמה על ראשי ההרים אשר מלפניו, וירזמון אליו הציצים והפרחים וכל פרי מגדים, לאמר: עֲלֵה הנה! עלה הנה! כי הדרך הזה לא ישר הולך, בלתי אם הלוך ושוב כנחש, או כי הַקֵּף יקיף את הר אחד תלול פעמים ושלש, למען הגיע בשפל או בראש ההר, העומד נִצָּב כעץ יער, מבלי תוכל לעלות עליו או לרדת ממנו ישר; והסוסים אשר כבר הסכינו בדרך הזה, ימהרו ירוצו וישאו את האורח כעל כנפי נשרים...

וכן ראינו במקומות רבים ההרים והגבעות מקפצים ומדלגים לפנינו, ומסובבים אותנו במחולות מחנים! הכרמים והגנים מגישים לנו קְטֹרֶת  ומנחה, מריח כל בשמים וממגד תבואות שמש, וכל עצי היער עומדים על בהונות רגליהם, ואיש את אחיו ידחקו, לראות ולהביט על בני האדם, אשר יהינו לעלות על הררי אל ויערבו נפשם להתערב בשמחתם ולהיות כאלהים! – ואל נא תשכח, יקירי, שכל אלה המראות היפות, הן הנה על חוף הים, שהוא להן כראי מוצק מנחשת קלל, וכמו תפרצנה הַיְפֵה-פִיּוֹת ההן אשה על רעותה להביט בו ראשונה, לחזות יפעתה ונעם פניה; – וֹבִנְשׂא  הים גליו, נוע ינוע כל ככר הארץ הזה וכל מחמדיו! ורק אחת חסרה לנפשותינו בענג ועדן הזה, והיא זמרת וקול התור, אשר לא יִשָּׁמַע בקרים כבגלילות ארצנו; וכמו כלילת יפי היא הארץ הזאת, אשר אך למותר לה עדות המשוררים ותהלתם. –

כך ישבנו תחתנו על המרכבה, משתאים ומחרישים כאלמים, ותסגרנה גם שפתי הנשים הנעות עד כה לשיחן אין-קץ – כי יָרֵאנוּ לנפשוּתינו פן נשבית ונפריע בדברינו את מראה עינינו, אשר לא ידעו שבעה מזיו כבוד כל מקום ומקום, אשר השליך עלינו הס וחרדת קדש! פה ראיתי והנה נשר גדל האבר מגביה עוף ויעיר קנו, שם שמה במרומים בחגוי סלע, אשר הנהו לו מבטח עז מבלי יירא קשת ובני אַשְׁפָּה.  – – – וקול העגלון קורא באזני לאמר: זה הוא הארמון "הַלֻּבְּקַה" הנודע והמהֻלל, ובעליו הוא השר הגדול ווֹרוֹנצוֹב הנודע והמהֻלל עוד יותר ממנו...

הַלֻּבְּקָה. הארמון הגדול הזה הוא כלו אבן שיש, אשר די לעין אדם לראות גם רק את הֲדָרוֹ מחוץ. מצבו בתחתיות שן סלע אחד גבֹה, אשר תִּלְאֶה העין לראות ראשו, ואשר הנהו כצל הארמון מאחריו; הגן אשר מלפני, אשר כלו אומר כבוד ותבונת כפים, והים ממולם, אשר ישאג ברעש וירגיז תהומות, על אשר היו בני האדם כאלהים, להוריד כבוד השמים ארצה, הם המה רק לְצַיָּר אָמָן כִּרְפָאֵל, למשח אותם בשָׁשַׁר בשלל צבעים אין קץ, לא לכתבם רק בדיו שחור, באותיות ומלות מספר, המעטות להגיד בהן אף אחד מני אלף אשר מצאנו וראינו בם; ואנחנו רָאִינוּ רק חלק אחד מהם, גם כי הלכנו בתוכם כיום תמים, וכמעט גם כל הלילה. במקום הזה נמצא גם בית מלון לכל האורחים הבאים לראות את הארמון, וגם הבית הזה גדול ויפה, כאחד מבתי האורחים אשר בערים הגדולות, ובו לקחנו מנוח למשכב ליל השלישי.

ואם תוכל האמין, אוהב יקר, אשר גם בארמון מלא חמד כזה, בָּחֲלָה נפש בעליו לשבת בו, ויבחר לו משכנות אחרים באדסה או בפטרבורג, ורק לעתים רחוקות יבוא הנה?

וביחוד אחת לשנה, ליום הִוָּלְדוֹ; ועשה אז משתה לכל אוהביו אנשי השם, אשר יבואון אליו באניות קיטור גם ממרחק; ואז יאירו את הארמון מבית ומחוץ, תחתיים, שניים, שלישיים, בנרות אין מספר, ויעלו מנורות בגן ככוכבי השמים לרב, ויציתו אש גם על פני הים, ויחד כל המאורות הגדולים והקטנים, בצבעים רבים ושונים. צלי אש, צבי ואיל וצפור כל כנף וכל המטעמים ערוכים ושמורים על שלחנות רבים בארמון ובגן, בכלים מכלים שונים, וכל יין טוב ואשישי ענבים יתנו בכוסות עיניהם ובמזרקי זהב. מקהלות מנגנים ומשוררים, יריעו אף ישירו מראשי ההרים, ובנות נדיבים, אשר פני מלאכים פניהן, עולות ויורדות בשמלותיהן הפרושות כעם שֵׁשׁ כנפים על הַשְׂבָכָה, מעשה אופן בתוך אופן – וגם מרקדות במחולות מַחֲנַיִם בַאֲפוּזֵי  זרועי סגנים ונסיכים, שם שמה בהיכל המחול אשר בארמון, מסביב לְמַבּוּעֵי מים, אשר יפרצו ויעלו בתמונות ומראות שונות למעלה, וישובו למקום שיצאו ובאו ממנו. ובכל זאת כאשר אנכי כותב את הדברים האלה על הגליון, וכמו קול מאחרי, קול הַקֹּהֶלֶת, הַלֵּץ והלועג לכל חמדת האדם קורא אלי: "גם זה הבל".

ביום הרביעי למסענו ראינו היכלים וארמונים רבים של גדולי הארץ, אבל רק מרחוק – כחלומות נעימים ומוזרים, אשר לא אוכל לתת אֵמוּן בם גם היום;

כי כלם נפלאים ונעשים כמו בקסמים, לא רק בתבונות כפים. – פה הר גָּבֹהַּ אשר מסביב לו בַּמוֹרָד גפנים ותאנים מתנשאים ועולים בִּיפִי חֶמְדָתָם, כַּעֲלָמוֹת יפה-פיות בסלי פרחים ופרי מגדים, – ועל ראשו היכל נחמד, בין טורי עמודים גזית, וממעל לראשיהם חשמלים? וכרובים, וכנפיהם תרפינה – כמו אך עזבו את השמים ובחרו את המקום הזה למשכן להם; ופה בעמק, בִּסְעִיף סלע כָּבֵד, משכן בנוי לתלפיות, וּמִקְלְעוֹת עלי הֲדָס וענפי עץ עבות כמעיל ואֶדֶר ילבישו אותו מסביב; ואריות וּנְמֵרִים ועוד פריצי חיות שונות רובצים תחת משאיהם, משא השבכים [הַשְּׁבָכוֹת], הַכְּבָשִׂים (המדרגות) וְהַשְּׁעָרִים שעליהם; פניהם אל הים וגבות עיניהם מלאים כעס וחמה, כמו ימריצו בכל כחם לְנַעֵר מעליהם את עֹל סֻבֳּלָם ולהשליכם במצולות. שם שמה, במחשכי היער, מִגְדָּל יפה מתנוצץ באלף המגן התלוים עליו רֹמַח וקשת, קרנים ושופרות, כלם נְחֹשֶׁת קָלָל – והוא, בכל כבודו והדרו, רק בית הנשק ומעון הכלבים לַצָּיִד. ושמה על פני הים הגלוי, אולם רחב ידים נחמד למראה, ומתחתיו עמודים רבים, אבן שַׁיִשׁ, אשר יסודם בחול הים;  וביניהם דַּיָגִים וסירות דוגה, בצבעים שונים, שטות במפרשי בוץ ותכלת וארגמן, וּמַלָּחֵיהֶם בלבושי מִכְלוֹל פורשים מִכְמֹרֶת ומשליכים חַכָּה ואגמון, כי המקום הזה הוא למצודת דגים. –

כה היה לנו הככר הזה כאוצר ספרים רבים יקרים, אשר כל בנין עליו כספר רב הענין; ואנחנו ראינו אותם כמו רק מאחוריהם, האותיות והציונים משמות מחבריהם הגדולים אשר בארץ, מבְּלִי הספיקה לנו העת לפתח את הספרים האלה ולקרא בם די חפצנו, עד אשר באנו ללִיוַדִּיָּה; והוא היכל הַקֵּסָר והקסרית, העומד על יד הדרך בשפלה, והרים וגבעות רבים ונחמדים יסובבו אותו. – – –

בנימן בן יוסף מנדלשטם.

 

הַגָּאוֹן מִוִּלְנָא

(כרקטריסטיקה)

– רק מאה שנה עברו אחרי מות הגאון. ובכל זאת יֵרָאוּ חייו בעינינו כְּאַגָּדָה, אגדה שבאגדות; כי כל כך יפים, כל כך נשגבים הם. הן קרוב הוא לנו במקום ובזמן, קרוב הוא לנו בְּאָרְחוֹת חייו, חיי בני אדם פשוטים, תְּנָאֵיהם וּמְסִבּוֹתֵיהֶם, ובכל זאת יֵרָאֶה בעינינו כיצור מעולם אחר, מעולם רחוק מאתנו וגבוה מעלינו. רבנו אליהו היה גאון בלי מִשְׂרָה, בלי פקידות, בלי תָּו וציון. – –

הגאון מוילנה לא נֶהֱנָה מעולם אף במדה כל שהיא מקסמי  התבל החמריים. מעולם לא היו לו טענות ומענות, או אֵיזה תרעומות על בני עמו, בני עירו ועדתו או קרוביו ורעיו; ולא לבד שלא חשב, כי יש לו איזו זכות לדרש מאחיו בני עמו במחיר גאוניותו כסף או כבוד, שררות או נשיאות, כי אם גם ברח מפני כל הדברים האלה כבורח מפני הַנֶּגֶף והקטב. הוא היה איש בלי כל תביעות ודרישות. הוא הֶעֱנִיק מאוצרו הרוחני לתלמידיו, לקרוביו, לבני דורו ולכל העם הזה איזה דורות; ובכל זאת לא עלה מעולם על מחשבתו, כי נותן הוא דבר-מה לעמו. הוא היה באמת מְאוֹר-הַגּוֹלָה, מבלי אשר ידע כי יאיר, כאשר לא תדע גם אבן-חן שהיא נוצצת. הגאון לא נהנה מהחיים המצויים, השכיחים, מחיי ה"עולם הזה" אף באצבע קטנה, אף הנאה קַלָּה שֶׁבְּקַלּוֹת; אבל הוא גם לא נשא נפשו לחיי "עולם הבא". שגור היה בפיו: "אליהו יכול לעבד לאלהים גם בלי עולם הבא". – –

מְכוֹנַת-הַמָּאוֹר של הגאון לא עבדה ברעש, בסאון וּבַחֲרִיקַת-גַּלְגִּלִּים, כי אם שפכה בנחת ובנעימה אור רב על על ההוגים בתורה. הוא היה נחבא בקרן זוית, בירכתי בית-המדרש, בארבע אמות של הלכה, – ומשם, "מְסֵּתֶר-הַמַּדְרֵגָה", האיר לכל בני הגולה אור גדול וַיַּצֵּת את אש החסידות בלב בחירי הדור. הגאון היה ענו, שפל-רוח, מתון, שקט, ובכל זאת הסב מַהְפֵּכָה עקרית בארחות הלמוד של בני דורו והדור הבא אחריו. הוא הורה סדר וְשִׁטָּה בדרכי-הלמוד, הוא הֵסֵב מהפכה גם במחשבות התלמודיים ויחוסם לחכמות התבל. הוא שִׁוָּה הוד והדר מְיֻחָד במינו על חיי בני עמו הרוחניים והמוסריים. – – –

הגאון היה בעל מוח נפלא, אשר אולי אין דֻּגְמָתוֹ בין כל מוחות הגדולים של המאה הזאת, ויחד עם זה גם בעל לב-טוב, לב-זהב. הוא היה חָרִיף שֶׁבְּחָרִיפִים ורחמן שברחמנים. הלב והמוח לא לחמו בו מעולם, כי שלום אמת היה ביניהם. מוחו השנון לא עִכֵּב את העבודה שבלבו הָרַגָּשׁ, ולבו, לב ילד תמים, לא היה מעצור לעבודת מוחו, מוח של מְבַקֵּר-גָּאוֹן. הגאון היה מתנהג בכל ארחות החיים החיצוניים כאחד מבני האדם הפשוטים שבדורו, ולא פרש את עצמו מעולם מן הצבור הגדול. מעולם לא בקש לְהִבָּדֵל מיתר בני האדם וּלִקְבֹּעַ לו מדור מְיֻחָד. הגאון היה בכל דרכי למודו ואפני מחשבתו כִּמְחָאָה חיה, עזה ועצומה נגד הפלפול התלמודי, נגד סברות-תהו וחריפות-בהו. הפשט הפשוט, ההגיון האנושי הבריא, הַהַדְרָגָה הַשִּׂכְלִית, בהירות המחשבה  וצלילות הדעת – זוהי תכונתו הרוחנית. הוא שנא תכלית שנאה את הַסּוֹדִיוּת הַחֲשֵׁכָה, את הקפיצות הפתאומיות, הכרכורים והעקומים של הַשֵּׂכֶל החולה והדמיון הלוהט. מְחָאָתוֹ היתה מחאת הרוח הַלְּאֻמִּי הבריא נגד הסודיות והפלפול הזרים לו וקלוטים מבחוץ. לא לחנם ראו בו החסידים את אויבם היותר נורא ואת מתנגדם היותר עצום. באגדותיהם יְצֻיַּר הגאון כאיש קר וְיָבֵשׁ בלי כל רגש והתפעלות, כמתנכל לנפש החסידות. באמת התעמק הגאון בעצמו בלמודי הַזֹּהַר וְהַקַּבָּלָה; אך זהר שכלו החזק לא הועם והגיונו הבריא לא קֵהָה גם במקצוע זה.

צניעותו, ענותו, טוב-לבו ונדיבות רוחו עלו למעלה ראש. שְׁפִּינוֹזָה הוא גאה וקשה-לב אם נמשילהו אל הגאון. הוא, הגאון, לא היה מְסֻגָּל מִטִּבְעוֹ גם להבין את מהות תענוגו של שפינוזה, אשר היה מתענג להשליך זבובים לְרֶשֶׁת הַשְּׂמָמִית, למען תבלעם חיים. עַנְוָתוֹ, צניעותו של שפינוזה באו ממוחו, מפלסופיתו, ושל הגאון באו מלבו, ממעמקי נפשו. מנוחתו של שפינוזה היתה מְלָאכוּתִית; השפעות שונות ומתנגדות זו לזו, של רבותיו היהודים ושל רבותיו הנוצרים, חתרו חתירה עֲמֻקָּה מתחת לנפשו ויעשו בה קְרָעִים. לא כן מנוחת נפשו של הגאון – היא היתה פנימית וַאֲמִתִּית. כל שְׁנִיּוּת, כל חֲצָאִיּוּת לא היה ברוחו; הכל היה בו אחד בתכלית האחדות. שפינוזה עם כל עמידתו ברשות עצמו, עם כל אהבתו את האמת הטהורה, עם כל בֹּר לבבו לא היו לבו ועטו תמיד שָׁוִים בְּכָתְבוֹ את מכתביו להשרים והרוזנים הנוצרים וילמד לדבר בלשון – כמעט הייתי מרשה לעצמי לאמר – ערומים, או – אדבר בלשון נקיה, בשפת מֵאָתֵנוּ – בלשון הַדִפְּלוֹמַטִּיָּה. לא כן הגאון, היהודי הפשוט, שלא יצא שמו בקרב הגוים ואשר לכן לא יתפארו בו גם נאורינו. הוא לא וִתֵּר כל ימי חייו מדעותיו וממדותיו אף כחוט השערה. הוא לא ידע בדבריו ובמעשיו כל נטיה ופניה, ולא כִוֵּן מעולם אל  הרוחות המנשבות בחלל עולמו. כל "דפלומטיה", אף בצורתה היותר נקיה, היותר נדיבה, זרה היתה לרוחו. הוא היה תמיד מה שהיה באמת וכמו שהיה. פיו ולבו, תוכו וּבָרוֹ, יחוסו להגדולים ולהקטנים היו תמיד שוים. בתכונת שפינוזה היה חלק ידוע של חִקּוּי, והגאון היה כלו מְקוֹרִי בתכלית המקוריות. רשמי השפעת מורים לא תמצאו ברוחו, כי מתוכו גדל וצמח. – –

הגאון הגה בתורתו יומם ולילה, דברים כמשמעם, בלי כל התרשלות וְלֵאוּת הרוח אף כהרף עין. תשוקתו לעבודה שִׂכְלִית היתה בלתי נפסקת ולא היתה צריכה לְשׁוּם מעורר מלאכותי מבחוץ. גְּאוֹנִיּוּתוֹ התגלתה לא ניצוצות ניצוצות, בְּרָקִים ברקים, כי אם כשלהבת יה, אשר אִשָּׁה תוקד ולא תדעך אף רגע; אֹמֶץ גאוניותו לא נחלש ולא נתמעט עד יום מותו. הגאוניות, בִּכְלָלָה, אם אין בה סִמָּנֵי שגעון, זרות ותהפוכות, הנה יש בה, על כל פנים, שעות של חֻלְשָׁה רוחנית, רגעי לִקּוּי וּטְרַגִּיָּה פנימית. לא כן גאוניותו של רבנו אליהו. היא היתה תמיד בריאה, תמיד מזהרת בלי רִגְעֵי יְרִידָה וְהַפְסָקָה, בלי פגימות וקרעים. אם נמשיל את חיי הגאון מִוִילְנָה לחיי הפלוסוף ש. מימון בן דורו וארצו, או אז נבין את תמימותם הַשְּׁלֵמָה של חיי הראשון. רגעי-חולין לא היו בהם. הגאון העסיק כל ימי חייו את מוחו בלמודים עִיּוּנִיִּים שונים, מבלי אשר קרא מעולם קריאה קלה ונוחה, שאין בה יגיעת הַשֵּׂכֶל מבלי אשר סָח מעולם שיחות-חולין ודברים בטלים. גם דַּרְוִין היה קורא בכל יום ספורים המושכים את הלב למען תת מנוחה למוחו העיף, גם מָלְטְקָה היה קורא בעצם ימי המלחמה לפני סֵדַן בספורי דִיקֶנְסְ למען ירגיע רוחו וִיבַדַּח דעתו, והגאון לא היה לו מעולם כל צרך בשעשועי הרוח ומנוחת המוח. הוא לא חדל מלהתעמק בתורה וחכמה כל ימי חייו למרות סבלו מחסור נורא. הוא היה ממעט בְּשֵׁנָה עוד יותר מנפוליון הראשון. תלמידיו של הגאון מעידים עליו כי רק שתי שעות, וגם זה בלתי רצופות, היה יָשֵׁן בלילה. ואחרי כל אלה נשאר המוח הזה זך וצלול, בריא וספוגי עד הנשימה האחרונה. כל שברי הגאון הקצרים היו תמיד נמרצים, ברורים ומחלטים ופועלים על סביבתו כסוללה חַשְׁמַלִּית עזה. – –

הגאון בכל היותו "אדם העליון", בכל היותו דומה, לפי לשון בני דורו, ל"מלאך ה' צבאות", היה תמיד בעיניו כאחד העם, נפש אחת מישראל, ולא הביט מעולם על ההמון הגדול כעל חמר לתכליתו הוא. גאוניותו לא דרשה כי יכרעו ברך, יִתְרַפְּסוּ, יִכָּנְעוּ לפניה; מעולם לא שאפה לארגמן, לעטרת דְּפַנִּים, לִקְטֹרֶת לְבוֹנָה, כי הגאוניות העברית הזאת היתה פשוטה, צנועה וחסידה. נוֹי מִצְוָה, עֹנֶג תורה, עֹמֶק חכמה היו מלהיבים את רוחו של רבנו אליהו עד אפס מקום לכל תאוה גסה או דקה. – –

ראובן ברַינין

 

6. הַסִּפּוּר

הַתֹּכֶן. הספור מתאר ונותן מושג להקורא מֵעֲלִילוֹת וּמִקְרִים שונים של איש אחד או חברת אנשים האחוזים וקשורים יחד.

עלילות אנחנו קוראים למעשים שֶׁמְּקוֹרָם בִּרְצוֹן האדם העושה אותם; ואם מקורם בכחות הטבע אנחנו קוראים להם מקרים.

לִסְכוּם כל המעשים, אשר עשה איש אחד, או חברת אנשים, וכל המקרים אשר עברו עליהם, אנחנו קוראים הסְטוֹרִיָה.

הספור מתאר לפעמים רק חלק קטן ונבדל מתולדות איזה עם; למשל, מתולדות עם ישראל – רק מלחמות החשמונאים, או חלק מהן: מלחמות יהודה המכבי.

למען תת להקורא מושג נכון וברור מעלילות אדם פרטי או חברה שלמה, לא יוכל הסופר להסתפק בספור המקרים והעלילות לבד, כי אם הוא צריך לתאר גם את חלקיהם, תכונתם וּמַצָּבָם, בְּמִדָּה שהשתתפו בהעלילות והמקרים ושעזרו לצאתם לפעולות. על פי הדברים האלה צריך הסופר לשים לב לחלקי הספור היותר נכבדים ואשר בלעדם הוא חֲסַר הַשְּׁלֵמוּת, ואלה הם:

א. הנפשות הפועלות.

ב. עלילותיהן ומקריהן.

ג. המטרה שֶׁהֵנִיעָה את הנפשות לִפְעֻלָּה.

ד. תכונות הנפשות הַמִּתְגַּלּוֹת בעלילותיהן.

ה. מקום המקרים והעלילות.

ו. תקופת העת בכלל וזמן המקרים היותר נכבדים בפרט.

ז. סִבַּת המקרים.

 

ויש שצריך הסופר להוסיף גם תוצאות המקרים והעלילות אחרי התקופה שקרו בה.

עם זה צריך הַתֹּכֶן להיות ברור ואמתי, לאמר, כי יבואו בו כל פרטי המקרה הנכבדים המפיצים עליו אור, וכל הדברים הַמְסֻפָּרִים צריכים להתאים עם המְּצִיאוּת. בפרטים שאינם ידועים בְּבֵרוּר, הָרְשׁוּת  בידו להשתמש בְּהַשְׁעָרָה הקרובה אל האמת, אבל אז עליו להגיד זאת רק בתור השערה.

הַתָּכְנִית דורשת אַחְדוּת, לאמר, כי כל הדברים והרעיונות הבאים בספור יוסבו כלם על אותו המקרה הַמְסֻפָּר, וְהַמְשֵׁךְ הדברים על פי סדר הזמן והמקום. כן מְחַלְּקִים, למשל, את דברי ימי העולם לתקופת ימי קדם, לתקופת ימי הַבֵּינַיִם ולתקופת העת החדשה; וכל תקופה ותקופה תֵּחָלֵק לארצות שונות: מצרים, אשור ובבל, צור וצידון, פרס ומדי ועוד.

הַסִּגְנוֹן צריך להיות חי, ברור, קצר (בלי מליצות ושפת יתר). וּמְדֻיָּק (בלי הפרזה).

הספור על פי תכניתו יחלק לשלשה חלקים:

הפתיחה, שבה יכין המספר את הקורא לקראת המקרים הבאים הלאה, בתארו את המקום, הזמן ותכונות הנפשות כְּסִבּוֹת עלילותיהן.

החלק הראשי, שבו מְתֹאָרִים פרטי המקרים והעלילות וסבותיהם.

החתימה, שבה באות תוצאות המקרים והעלילות בזמן מְאֻחָר.

הערה. יש  שיסתפק הסופר בתארו אך את המקרים והמעשים, את החלק הראשי בלבד, אבל אז הספור איננו שלם.

 

7. חֶלְקֵי הַסִּפּוּר

הַסִּפּוּר בכלל יחלק לשני חלקים ראשים: סִפּוּר מְתָאֵר ולסִפּוּר מוֹדִיעַ.

הַסִּפּוּר הַמְתָאֵר נותן להקורא מושג ממקרים ועלילות, שֶׁבְּאֹפֶן קרוב לזה יקרו ויֵעָשׂוּ חליפות בחיי האדם, למשל: הבציר במושבות אחינו בארץ ישראל, חיי האכרים ומעשיהם בביתם, חגיגותיהם ועוד כאלה.

הַסִּפּוּר הַמּוֹדִיעַ מתאר מקרים ועלילות, שקרו רק פעם אחת ובזמן ידוע, לאמר, בזמן העבר. החלק הזה יחלק גם הוא לסעיפים שונים.

הַהִסְטוֹרִיָה הַכְּלָלִית מספרת דברי ימי עמי התבל, השכלתם, עלילותיהם וגורלם.

הַהִסְטוֹרִיָה הַפְּרָטִית מספרת דברי ימי ארץ מְיֻחֶדֶת, או עם מְיֻחָד, כמו תולדות עם ישראל.

הערה. ספור מִקְרֵי איזו תקופה על פי סדר הזמן, מבלי להראות את סבות המקרים ויחוסם זה לזה נקרא בשם "כְּרוֹנִיקָה". ההסטוריה צריכה לתאר את המקרים כשלשלת אֲרֻכָּה של סבות ומסובבים.

הַבִּיוֹגְרָפִיָּה מספרת מקרי איש פרטי ועלילותיו ומתארת את תכונת נפשו בכל קויה ושרטוטיה הדקים.

הערה. ספור מקרה בודד בחיי אדם גדול, שממנו אנחנו רואים את תבונתו המיֻחדת, עֹמֶק שִׂכְלוֹ או גֹּדֶל נפשו, נקרא "מַעֲשִׂיָּה" (אַנֵּקְדוֹטָה).

זִכְרוֹנוֹת, הם השקפות הסופר ורעיונותיו על מקרים שונים שקרו אותו או את אחרים לעיניו, או את אשר שמע מפי אחרים. בזכרונות תבאנה סבות המקרים, תוצאותיהם ותכונות האנשים שהיה בא עמהם במשא ומתן.

מלבד אלה יש עוד ספורים שונים מחיי הַטֶּבַע והאדם שאין להם שם מְיֻחָד.

 

עֶרֶב פֶּסַח בְמוֹשָׁבָה

(ספור מתאר)

ראי נא, אף כי נָקְבוּ החוחים את כַּפַּי בְּנַכְּשִׁי את העשבים מבין קָמַת אבי, בכל זאת תמצא עוד ידי לערך מַצָּה כְתִקּוּנָה, – קראה נערה טובת חן שזופת שמש עומדת בין רעותיה על דף הַנַּחְתּוֹמִים ועורכת בחפץ כפים את המצה סביב סביב בַּמַּעֲרוֹךְ[38] אשר בידיה.

– הֲתַמָּה עבודת הַנִּכּוּשׁ בחלקתכם? – שאלה שְׁכֶנְתָּה האשה, ועיניה אל עבודתה והמערוך מִתְדַּפֵּק בידה על הדף.

– הלא על כן נִגְּפוּ ידי, – ענתה יהודית, – כי אמצתי אני ואחיותי את בתנו פי שתים, למען כַּלוֹת את מלאכתנו אתמול, כי ערב הפסח מחר. ובכן השכמנו בבקר וַנַּגְעֵל את הכלים, ואחרי כְלוֹת מַעֲשֵׂה המצות נמהר הביתה וטהרנוהו והכשרנוהו, וּמֵרַקְנוּ את אשר לְמָרֵק וצחצחנו את אשר לְצַחְצֵח.

– מצה הַתַּנוּרָה! – דלג על המפתן ויקרא נער-חסון, אשר קומתו הרמה וידו החזקה והכבדה ענו